ואומרה להם אנחנו קנינו את אחינו היהודים הנמכרים לגוים כדי בני וגם אתם תמכרו את אחיכם ונמכרו לנו, ויחרישו ולא מצאו דבר. (נחמיה ה ח)
מותר שבוים לשבוים, מותר שבוי לאותו שבוי... אין פודין שבוי בשבוי... (שקלים ז א)
...אמרו ליה במטותא מינך במה חשדתינן (כשגנבו ממנו תכשיטי צמר לנסותו), אמר להו אמינא פדיון שבוים איקלע להו ולרבנן ואכסיפו למימר לי. אמרו ליה השתא נשקלינהו מר, (יקחם בחזרה), אמר להו מההוא שעתה הסחתינהו מדעתאי לצדקה. (תענית כב א)
אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם, ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם, רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויין. איבעיא להו, האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא ליגרבו ולייתו טפי, תא שמע דלוי בר דרגא פרקה לברתיה (פדה בתו) בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד. אין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם, רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת שבויין. מאי בינייהו, איכא בינייהו דליכא אלא חד. (גיטין מה א)
נשבית (אשתו) חייב לפדותה, תנו רבנן נשבית בחיי בעלה ואחר כך מת בעלה, הכיר בה בעלה יורשין חייבין לפדותה, לא הכיר בה בעלה אין יורשין חייבין לפדותה... אמר ליה רב הכיר אמר חביבי לית הלכתא כי הא מתניתא, אלא כי הא דתניא, נשבית לאחר מיתת בעלה אין היתומין חייבין לפדותה, ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה ואחר כך מת בעלה אין היתומין חייבין לפדותה, שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו. תנו רבנן, נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה, רבן שמעון בן גמליאל אומר אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם, הא בכדי דמיהן פודין אף על גב דפרקונה יותר על כתובתה, ורמינהי נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה, פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה, אם לאו אינו פודה, רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה. (כתובות נב א)
המוכר את עבדו ואת בניו לעובדי כוכבים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן. אמר רב אסי והוא שמכר ושנה ושילש... (שם מו ב, וראה שם עוד)
ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון שבוים, סליקו גנביה עילויה שקלה יהבה ניהלייהו, אתא לקמיה דרבא פטריה, אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא, אמר ליה אין לך פדיון שבוים גדול מזה. (בבא קמא קיז ב)
היה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו, ואם אביו חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו. (בבא מציעא לג א)
...אמר ליה רבינא לרב אשי גבו זוזי ומחתי מאי, (גבו לצורך בית הכנסת החדש ומונחים ביד הגבאי, מי איכא למיחש לפשיעות שלא יבנו), אמר ליה דילמא מיתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו. (בבא בתרא ג ב)
איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה ליהוי למצוה רבה, יתיב רב יוסף וקא מעיין בה מאי מצוה רבה, אמר ליה אביי מדתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים, שמע מינה פדיון שבויים מצוה רבה היא. אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא, אמר ליה דכתיב והיה כי יאמרו אליך אנה נצא, ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי, ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו... שבי קשה מכולם דכולהו איתנהו ביה. (שם ח א)
...והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי, בזמן ששניהם עומדים בקלקלה האיש קודם לאשה. תנו רבנן היה אביו ורבו בשבי הוא קודם לרבו, ורבו קודם לאביו, ואמו קודמת לכולם. (הוריות יג א)
דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה... (חולין ז א)
אלו הן יראי ה', אלו שגוזרים גזרה ואומרים נלך ונתיר את האסורים ונפדה את השבוים, והספיק הקב"ה בידיהם והולכין ועושין מיד, ואלו הן ולחושבי שמו, אלו שמחשבין בלבם ואומרים נלך ונתיר את האסורים ונפדה את השבוים ולא הספיק הקב"ה בידיהם ובא מלאך וחבטן בקרקע. (פרק ח)
והוה דן את כל האדם לכף זכות, מעשה בריבה אחת שנשבית, והלכו אחריה שני חסידים לפדותה, נכנס אחד מהם לקובה של זונות, כשיצא אמר לחברו במה חשדתני, אמר שמא לידע בכמה דמים היא מהורהנת, אמר לו העבודה כך היה, אמר לו כשם שדנתני לכף זכות כך הקב"ה ידין אותך לכף זכות.
שוב מעשה בריבה אחת שנשבית והלכו אחריה שני חסידים לפדותה, ונתפס א' מהם לשם לסטים וחבשוהו בבית האסורין, בכל יום ויום היתה אשתו מביאה לו לחם ומים, יום אחד אמר לה לכי אצל פלוני ואמרי לו שאני חבוש בבית אסורין, הוא יושב (ושוחק בביתו) ואינו משגיח על הריבה. אמרה לו לא דייך שאתה חבוש בבית האסורים אלא שהיית מתעסק בדברים בטלים, לא הלכה. אמר לה בבקשה ממך לכי ואמרי לו, הלכה ואמרו לו, מה עשה אותו האיש הלך והביא כסף וזהב ובני אדם עמו, והוציאו את שניהם, כשיצא אמר להם תנו לי ריבה שתישן עמי בבגדיה על המטה, לשחרית אמר להם הטבילוני והטבילום, אמר לטובליהם, לטבילה שלי במה חשדתוני, אמרו לו, אמרנו, כל אותם ימים שהיה חבוש בבית האסורין היה רעב וצמא ועכשיו יצא לאויר העולם וחם בשרך עליך ושמא ראית קרי. אמר להם לטבילה של ריבה זו במה חשדתוה, אמרו לו שכל אותן הימים שהיתה שרויה בין העובדי כוכבים היתה אוכלת משלהם ושותה משלהם, עכשיו אמרת הטבילוה כדי שתטהר. אמר להם העבודה כך היה, ואתם שדנתוני לכף זכות, המקום ידין אתכם לכף זכות. (שם)
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ועל לא תעמוד על דם רעך, ועל לא ירדנו בפרך לעיניך, ובטל מצות פתח תפתח את ידך לו, ומצות וחי אחיך עמך, ואהבת לרעך כמוך והצל לקוחים למות, והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כפדיון שבוים.
אנשי העיר שגבו מעות לבנין בית הכנסת ובא להן דבר מצוה, מוציאין בו המעות. קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבוים, אף על פי שהביאו את האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין מוכרין הכל לפדיון שבוים בלבד, אבל אם בנו וגמרו לא ימכרו את בית הכנסת אלא יגבו לפדיונם מן הצבור.
אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם, ואין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן.
מי שמכר עצמו ובניו לעכו"ם או שלוה מהן ושבו אותן או אסרוהו בהלואתן, פעם ראשונה ושניה מצוה לפדותן, שלישית אין פודין אותן, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן, ואם בקשוהו להורגו פודין אותו מידם אפילו אחר כמה פעמים.
עבד שנשבה, הואיל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות פודין אותו כישראל שנשבה, ושבוי שהמיר לעכו"ם ואפילו למצוה אחת, כגון שהיה אוכל נבלה להכעיס וכיוצא בו אסור לפדותו.
האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי, מפני שהאיש דרכו לחזר לא האשה, ובושתה מרובה, ואם היו שניהם בשביה ונתבעו שניהן לדבר עבירה האיש קודם לפדות לפי שאין דרכו לכך. (מתנות עניים ח י והלאה)
כתיב (נחמיה ה' ח') ואומרה להם אנחנו קנינו את אחינו היהודים הנמכרים לגוים כדי בנו, מכאן אמרו אין פודין את השבוים אלא בכדי דמיהן, יש חילוק אם חכם הוא וצדיק וצריכים לו רבים שאני, וכן ספרים אם ספר שיש בו חידושים ואין במדינה כיוצא בו, הרי פודין ביותר. (תתקכו)
מצינו מצוה שהיא מכלל הצדקה וגדולה היא מן הצדקה, והיא נקראת פדיון שבוים ומצוה רבה היא, דכתיב "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי", ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו... ואפשר לומר כי לגודל המצוה שבח הקב"ה את עצמו בה בדבור ראשון של אנכי, הוא שאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ, כי רצה להזכיר המצוה, והיא מצות פדיון שבוים של ס' רבוא יותר מן הפלא העצום של בריאת העולם, והוא יתברך צונו והלכת בדרכיו. (כד הקמח צדקה)
המעלה הגדולה שבכל חלקי הצדקה היא הניתנת לפדיון שבוים, ועל כן מקדימין נתינה זו לפרנסת עניים ולכסותן ולכל דברי צדקה, לפיכך אם גבו מעות לכל דבר מצוה, ואפילו לבנין בית הכנסת, יכולין לשנותן וליתנם לפדיון שבוים, ואף על פי שהתחילו לקנות הדברים הצריכים לבנית הבית, מוכרין אותם לפדיון שבוים, שהוא נקרא מצוה רבה...
ועם כל זה אמרו ז"ל אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהם, כדי שלא ימסרו האויבים את נפשם עליהם בראותם שמוסיפין על קצבתן. וגם אין מניחין לקרוביהם לפדותם יותר מכדי דמיהם, אבל פודה אדם את עצמו בכל מה שירצה, כי לב יודע מרת נפשו, וגם פודה את אשתו בכל מה שירצה, לפי שהיא כגופו. גם למדנו מדבריהם, שפודים לתלמיד חכם בכל מה שיוכלו לפדותו, ואפילו שאינו מובהק, אלא אם ראו בו שהוא ראוי להיות תלמיד חכם אם ירגיל עצמו בלימוד, פודין אותו בכל ענין, כדגרסינן במסכת גיטין (נ"ח א'), תנו רבנן, מעשה ברבי יהושע בן חנניא שהלך לכרך גדול של רומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי, קווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורין, ואמר מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים (ישעיה מ"ב כ"ד), נענה אותו תינוק ואמר, הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו וגו'. אמר, מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל, העבודה, שאין אני זז מכאן עד שאפדנו בכל דמים שפוסקים עליו. אמרו, לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל, ומנו, רבי ישמעאל בן אלישע...
וכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, הנותן מנכסיו לפדיון שבוים, הקב"ה יצילנו לו ולזרעו מליפול בשבי. (נר ג חלק ג פרק ב)