(ראה גם: הסטוריה-שופטים)
ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל, ויהי איש לוי גר בירכתי הר אפרים ויקח לו אשה פילגש מבית לחם יהודה... ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה אל בית לחם יהודה, ותהי שם ימים ארבעה חדשים. ויקם אישה וילך אחריה ולדבר על לבה להשיבה ונערו עמו וצמד חמורים, ותביאהו בית אביה ויראהו אבי הנערה וישמח לקראתו... המה מטיבים את לבם והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל נסבו את הבית מתדפקים על הדלת, ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמר הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו... ולא אבו האנשים לשמע לו ויחזק האיש בפילגשו ויוצא אליהם החוץ וידעו אותה ויתעללו בה כל הלילה עד הבקר וישלחוה בעלות השחר. ותבא האשה לפנות הבקר ותפל פתח בית האיש אשר אדוניה שם עד האור. ויקם אדוניה בבקר ויפתח דלתות הבית ויצא ללכת לדרכו והנה האשה פילגשו נופלת פתח הבית וידיה על הסף... ויבא אל ביתו ויקח את המאכלת ויחזק בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל. והיה כל הרואה ואמר לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה, שימו לכם עליה עוצו ודברו. (שופטים יט א והלאה)
ויצאו כל בני ישראל ותקהל העדה כאיש אחד למדן ועד באר שבע וארץ הגלעד, אל ה' במצפה... וישלחו שבטי ישראל אנשים בכל שבטי בנימין לאמר מה הרעה הזאת אשר נהיתה בכם, ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם ונבערה רעה מישראל, ולא אבו בני בנימין לשמע בקול אחיהם בני ישראל... ויצאו בני בנימין מן הגבעה וישחיתו בישראל ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה... ויצא בנימין לקראתם מן הגבעה ביום השני וישחיתו בבני ישראל עוד שמונת עשר אלף איש ארצה, כל אלה שולפי חרב... וכל איש ישראל קמו ממקומו ויערכו בבעל תמר, ואורב ישראל מגיח ממקומו ממערה גבע. ויבאו מנגד לגבעה עשרת אלפים איש בחור מכל ישראל והמלחמה כבדה, והם לא ידעו כי נוגעת עליהם הרעה. ויגוף ה' את בנימין לפני ישראל וישחיתו בני ישראל בבנימין ביום ההוא עשרים וחמשה אלף ומאה איש, כל אלה שולף חרב... ואיש ישראל שבו אל בני בנימין ויכום לפי חרב מעיר מתום עד בהמה עד כל הנמצא, גם כל הערים הנמצאות שלחו באש. (שם כ א והלאה)
ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה. ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלקים וישאו קולם ויבכו בכי גדול. ויאמרו למה ה' אלקי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד... וישלחו כל העדה וידברו אל בני בנימין אשר בסלע רמון, ויקראו להם שלום, וישב בנימין בעת ההיא ויתנו להם הנשים אשר חיו מנשי יבש גלעד, ולא נמצאו להם כן. והעם נחם לבנימין, כי עשה ה' פרץ בשבטי ישראל... (שם כא א והלאה וראה שם עוד)
מימי הגבעה חטאת ישראל, שם עמדו לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלוה. (הושע י ט)
אמר ר' אלעזר מאין לנו זה, (שאם ישראלים רשעים מתכוונים להרג הם נעברים מן העולם), אמר לו, תא חזי מן פלגש בגבעה, שאף על גב (שבני גבעה) היו רשעים, לא רצה הקב"ה שיתעוררו (להענישם) רשעים אחרים מבני ישראל, ועל כן מתו כל הפעמים שמתו (במלחמות הראשונות), עד שכל הרשעים שנתעוררו להענישם מתו ונאבדו ונשארו הצדיקים ביותר, שעשו הדבר בדרך האמת, ואף על פי שהם צדיקים, בשעה שהעולמות שקולים כאחד, שעולם התחתון (הוא מתנהג) כעין עולם העליון, לא ניתן הדבר, אלא למי שניתן... (שמיני כב)
ועוד הא ר' אביתר הוא דאסכים מריה על ידיה, דכתיב ותזנה עליו פילגשו, רבי אביתר אמר זבוב מצא לה, ר' יונתן אמר נימא מצא לה, ואשכחיה ר' אביתר לאליהו אמר ליה מאי קא עביד הקב"ה, א"ל עסיק בפילגש בגבעה, ומאי קאמר, אמר ליה אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר, א"ל חס ושלום ומי איכא ספיקא קמי שמיא, א"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים הן, זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. אמר רב יהודה זבוב בקערה ונימא באותו מקום, זבוב מאיסותא ונימא סכנתא, איכא דאמרי אידי ואידי בקערה, זבוב אונסא ונימא פשיעותא. אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל. (גיטין ו ב)
...ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה, אמר להן הקב"ה בכבודי לא מחיתם (פסל מיכה), על כבודו של בשר ודם מחיתם. (סנהדרין קג ב)
כל שמות האמורים בגבעת בנימין ר"א אומר חול, רבי יהושע אומר קדש, אמר לו ר"א וכי מבטיח ואינו עושה, אמר לו ר' יהושע מה שהבטיח עשה, והם לא ביחנו אם לנצוח אם לנצח, באחרונה שביחנו הסכימו על ידן, שנאמר ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם לאמר האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בנימין אחי אם אחדל וגו'. (שבועות לה ב)
...ואחריו עתניאל בן קנז ארבעים שנה, צא מהן שני שעבוד של כושן רשעתים ח' שנים, בימי כושן רשעתים היה פסלו של מיכה, ובימיו היתה פלגש בגבעה, ואחריו אהוד בן גרה... (פרק יב)
ומה ראו לקרב ולרחק בפלגש בגבעה, אלא מקרא קראו ורחקו אותו (לא חשו לאבד שבט, (לפי שאפרים ומנשה חשובים ב' שבטים), מקרא קראו וקרבו אותו מיד. מקרא קראו ורחקו, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, מקרא קראו וקרבו גוי וקהל גוים יהיה ממך (דהיינו בנימין ואפרים ומנשה). בראשית פב ה)
תדע לך כח החרם, שהרי השבטים שקנאו על פלגש בגבעה ולא קנאו על פסל מיכה הרגו בהן בני בנימין פעם ראשונה ושניה ושלישית כמה אלפים, ולבסוף עשו תשובה ונפלו לפני הארון ונתרצה להם הקב"ה והחרימו שיבאו כל ישראל מקטן ועד גדול, שנאמר (שופטים כ"א) כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת, וכי שבועה היתה שם, אלא ללמדך שהחרם היא השבועה, אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה. (וישב ב)
ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו, לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע, ופנחס בן אלעזר עמהם, היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וכן בכל מקומות ישראל וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ובשתים ובשלש עד שיתישבו ישראל בארצם, כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו, והם לא עשו כן אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו ואומרים שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות עליהן את הטורח... וכשעשו בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין באותה שעה בקש הקב"ה להחריב את כל העולם כולו, אמר הקב"ה לא נתתי לאלו את ארץ ישראל אלא כדי שיקראו וישנו ויעסקו בתורה כל ענין בזמנו וילמדו דרך ארץ, אמר הקב"ה לא כך כתבתי בתורתי אף על פי שאין בהם בישראל דברי תורה אלא דרך ארץ בלבד יקויים בהם בישראל הכתוב (ויקרא כ"ו) ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו וגו', אבל אם תעשו את התורה והמצות אחד מכם ירדוף אלף ושנים מכם יניסו רבבה, שנאמר (דברים ל"ב) איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה וגו', לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקין בתורה ובדרך ארץ נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרגו בהם שבעים אלף, ומי הרג את כל אלה, הוי אומר לא הרג אותן אלא הסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע, ופנחס בן אלעזר. ופילגש בגבעה בימי כושן רשעתים היתה, וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל, אלא לפי שרחמיו של הקב"ה מרובין על ישראל לעולם, אמר הקב"ה שמא יאמרו העכו"ם עדיין לא נכנסו ישראל בארצם וקלקלו מעשיהם, לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל. (פרק יא)
תדע לך כח החרם, בא וראה מן השבטים שקנאו על הזנות של שבט בנימין, א"ל הקב"ה קנאתם על הזנות ולא קנאתם בפסל מיכה, ועל שלא היה קנאתם על פסל מיכה לפיכך הרגו בהם בני בנימין פעם ראשונה ושניה ושלישית עד שנפלו לפני ארון ברית ה' והיו מבקשי תשובה ונתרצה להם הקב"ה, והחרימו שיהיו כל ישראל הולכים אחריהם למקטון ועד גדול... רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בחמשה עשר באב הותרו שבט בנימין לבא בקהל, דכתיב ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה, מאי דרוש, ממנו ולא מבנינו. (שופטים פרק כ, עו)
ודע והבן כי ענין פלגש בגבעה אף על פי שהוא נדמה לענין הזה (של סדום) איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצונם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה, והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עוד רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פלגשו לבדה שתקו ממנו, והאיש בעל הבית גם האורח כלם היו חפצים להציל את האיש בפלגשו, כי פלגש היתה לא אשת איש, וכבר זנתה עליו. ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום, שנאמר בו מנער ועד זקן כל העם מקצה, אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל, מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר כמו שאמר האיש ויקומו עלי בעלי הגבעה, ועל כן לא מיחו האחרים בידם, והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם, שנאמר ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם, ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפלגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה, גם לא מתה בידם וישלחוה מאתם כעלות השחר והלכה מאתם לבית אדוניה, ואחר כך מתה, אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם, אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל, וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ושבט בנימין לא נסכמו בדבר זה שלא היה בהם דין יחייב מיתה בענוי הפלגש, ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם תחילה ועשו הסכמה שלא מדעתם. ולפי דעתי שזה היה ענשם של ישראל להנגף בתחלה מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו.
והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ה' לא שאלו בזה, אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין, כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים, וכן לא שאלו בענין הנצוח אם תתנם בידי, כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד... והקב"ה השיב כפי שאלתם, יהודה בתחלה לאמר, כי יהודה הוא בראש לעולם... אבל לא מנעם ולא אמר להם לא תעלו ולא תלחמו מפני ענשו של בנימין. והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים... והנה ישראל כאשר הוכו מכה רבה נודעה להם שגגתם כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה, ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי, הזכירו עתה האחוה לשאול אם היא אוסרת עליהם המלחמה, והשם הרשה אותם עתה ביום השני ואמר עלו אליו, כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך, והם לא שאלו הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים, והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם, ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים. וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה' והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם, והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין, וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה... (בראשית יט ח)
ותזנה עליו - בזתה אותו, או כמשמעו כי היתה אשתו אבל בלא כתובה וקדושין. (שופטים יט ב)
כ"ו אלף - אם כן בסוף חסרים אלף, ונראה שנפלו במלחמות הראשונות, ולרז"ל הלכו לרומניא וישבו שם. (שם כ טו)
ותזנה עליו - נטתה ממנו, שאילו זנתה ממש היתה אסורה לו אחר כך. (שם יט ב)
לא רצו לקחת בת האיש הזקן שלא רצו לבזותו, ונתפייסו בפלגש שבאמת רצו רק בה, שראו אותה יפת תואר, והלוי הבין כונתם. ומחולשתה מרוב הבעילות והקור המופלג כששכבה בחוץ מתה. (שם יט כה)
החליטו לעשות משפט, כי כללות ישראל במקום המלך, והשבטים בני איש אחד ערבים זה לזה, ושהיה זמה ועון פלילי להתעולל על עובר אורח, ושהיה דומה לסדום, ושלא יעשה דינה רבא אם לא יעשו דינא זוטא. (שם כ ט)
ונמיתם - עם שבט בנימין יחד, שכולם יעשו משפט, ולא אבו - חרה אפם על שלא שלחו להם לפני ההסכמה, וגם נאספו למלחמה. (שם שם יג)
אחשוב שבני הגבעה היו חייבים כי השתדלו לקחת האיש למשכב זכור, ואם היחיד אינו נענש על רצון לחטא, עונש הצבור קשה, כמו במבול, שנענשו מיתה על הגזל. ועוד שבאו על הפלגש ואף לרמב"ן שפלגש היא בלא כתובה וקדושין, לרש"י שהיה אב בתלמוד ולא קם כמוהו יש לה קדושין, או נאמר רק על המלך דין פלגש בלא קדושין, וכברמב"ם הלכות מלכים... ועוד שמתה על ידם, ואף שי' שהרגו פטורים, להיותו עון מפורסם חייבים כהוראת שעה, ועוד שנתכוונו לכלות רגל מארצם. וה' לא הענישם כי עוד לא התמידו בחטא כאנשי סדום. (שם שם יז)
הרעה אשר נהיתה בכם - שלא באתם אלינו להתנצל, וכאילו כולכם ברעה, לכן לא נאמר שתשפטום אתם אלא תתנום בידינו. (שם כ יא)
ולא אבו - אם כן נעשו כולם אשמים כמחזיקי ידי עושי רשעה חלילה, ומה גם שהתאספו למלחמה, ובני ישראל רק התפקדו לקרא לשלום ולא למלחמה. (שם שם יג)
רב אחא בר יעקב פרק קמא דקידושין כ"ט ב' שדריה לרב יעקב בריה קמיה דאביי... הענין כי יש דברים בגו, אביי היה האיש הזקן דקבלה תחת צל קורתו, ורב אחא בר יעקב היה בעל הפילגש, והתנין היה הפילגש בגבעה, והואיל ובביתו אתרמי מלתא לכן עתה בי רבנן דאביי הוה מזיק להנקם ולהפרע מאת אשר עשו נבלה ההיא, והזיקה תלמידים הרבה בימים אלו, והם אנשי העיר דגבעה בגלגול אותן דעשו נבלה ההיא. ואביי הבין כל זה והוא לא היה יכול לתקן הואיל והקלקול הראשון בביתו הוה... ועתה בבא רב אחא דהוה בעל הפילגש בגבעה אמר אביי אי לאו דאשפיז אותו לביתי אז לא אתרע מלתא. וכוונת האיש הלזה אז ברחוב נלין, ולכן אמר יבא בעל השור ויעמוד על שורו, והכריז לא ליתיב ליה אושפיזא, אפשר דהוא יש לו קורבה ושייכות בפילגשו, ויזיל וילין שם ויתרחיש לו ניסא. וכן הוה כל כריעה וכריעה גרש ונתר חד רישיה דתנינא וגרשו משם, וידעו דנפרעין מן הסבה כמו מן המסובב... ובהיותו תנינא דשבעה רישא להורות על כמה אלפים ורבבות שנפלו מישראל בדבר ההוא. וכל הנהו תלמידים דאתזקו מינה הן היו בגלגול דאותן שהתעללו בה כל הלילה. (גלגולי נשמות כה)
קא עסיק בפילגש בגבעה, פירוש שהשי"ת ממנו נגזר ומסודר המציאות, במה שהוא ית' נותן הסדר אל הכל, וכמו שהוא נותן הסדר אל הכל, וכן כל אשר הוא יוצא מסדר המציאות הוא מתנגד אל השי"ת אשר מאתו מסודר כל מציאות העולם, לכן אמר שהוא עסיק בפילגש בגבעה, כי בפילגש בגבעה היה העולם יוצא מן הסדר לגמרי, כי לא היה להם מלך אשר הוא שומר ומחזיק סדר המציאות...
ואל יהא מעשה פילגש בגבעה קל בעיניך, כי היה סוף הכל כאשר היו ישראל בלי מלך ולא היה להם סדר, ולכך מעשה פלגש בגבעה כתיב בסוף ספר שופטים אשר כל ספר שופטים מדבר במעשי ישראל כאשר היו בלי מלך, והיה המעשה הזה יוצא לגמרי מן הסדר עד שלא היה העולם יכול לעמוד, וכמו שקרה בזה המעשה שכמעט היה חרב ובטל שבט מישראל, ודבר זה היה חורבן אל ישראל, כאשר היה נבטל שבט אחד, וגמירי דלא בטל שבט מישראל, ואם בטל שבט אחד כאלו חס ושלום ישראלים בטילים מן העולם, ואז העולם חרב לגמרי, ולפיכך היה מתחייב מן המעשה הזה שלא יהיה בטל הסדר בעולם, שיהיה מלך בעולם אשר שומר הסדר, וכך ויהי איש אחד מן הרמתיים ושמו אלקנה, ואז היה התחלת תולדות שמואל הנביא בעולם, והוא העמיד המלכים תחלה בישראל... (גיטין ו ב)
אנשי בליעל - ההבדל מחטא סדום הוא, בסדום חוקקו חוקים נשחתים מצד השכל וכאן עשו מתאותם הרעה, ולא רצו להרע לזקן שהכניסו לביתו לכן יצא אליהן בלי פחד, וכתיב "מתדפקים" עושים עצמם כדופקים ולא כבסדום שנגשו לשבר הדלת (שם יט כא)
ותקהל העדה - באמת לא היו אנשי הגבעה חייבים מיתה, כי האיש לא עינו והפלגש היא בלא קדושין, ומה שמתה היה מעצמה, רק רצו למגדר מילתא כי היה בפרהסיא גדולה וקרוב לכפירה, והיה חלול השם גדול. (שם כ א)
ויקומו עלי - והוא לא היה לו שום עסק עמהם, בעלי הגבעה - נכבדיה ובפרהסיא. אותי דימו להרג - כל שכן מהפלגש שעינו ומתה. (שם שם ה)
ויאמרו זקני - אחר שהתחרטו על מה שנעשה לבנימין ישבו הסנהדרין למצא פתח לשבועה, ואמרו שלא נשבעו על דעת אם לא ישארו נשים משבט בנימין. (שם כא טז)
יש ענין בתורה אשר זה יתד שהכל תלוי בו, ורובא דרובא נכשלים בו, ואינם משימים לב על זה לעסוק בו... עיקר כונתי על פסוק ה' רמב"ן שם (בראשית י"ט) "ודע והבן ענין פלגש בגבעה" וכו', עד והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם, שנאמר ועתה תנו את האנשים וכו' ונמיתם. ראו השבטים לעשות סיג לתורה וכו' ממה שאמרו רבותינו בית דין מכין ועונשין שלא מהתורה וכו' אלא לעשות סייג לתורה. היש קדוש השם יותר מזה, שכל ישראל עלו למלחמה על זדון מקצת אנשי בליעל באיזו אשה אחת פלגש. ראה כמה היה הרגשם חד בשונא בצע פירוש עול. היאומן כי יסופר שיהיה בלב כמה רבבות אנשים הרגש דק כזה, להוציא כל כך ממון על הוצאות מלחמה וטרדת הנפשות בשביל איזה בני בליעל שעשו שלא כהוגן, ובשביל לעשות סיג לתורה. והנה בכל הקדוש השם הזה נגפו לפני השבט אשר מהם היו בני בליעל, והשבט הזה הצליח שלא כדרך הטבע נגד כמה שבטים. צייר נא לפניך, בני יקירי, אם היה עתה ענין כזה, מה היו אומרים, שוא עבוד א', וכל איש אשר יעשה קצת מצוה הרי רוצה שיושיטו לו טעלער (צלחת או מטבע) מן השמים תכף ומיד, והם לא הרהרו אחר השם, רק נאמר "ויעלו וגו' ויבכו לפני ה' עד הערב וישאלו בה' לאמר האוסיף לגשת" וגו', והיתה התשובה "עלו אליו", והנה גם בפעם השנית אחרי התשובה השחיתו עוד בכלל ישראל אשר הסכימו כאיש אחד חברים לעשות סייג לתורה. והנה אם היה קורה דבר כזה עתה חס ושלום, מי יודע רק הבוחן לבבות, מה היה חס ושלום מזה, רחמנא ליצלן חירוף וגידוף שאין למעלה ממנו. והם, כפי ששומעים תמיד מהתביעות שיש עתה מדלי האומה הישראלית וכהנה. והנה הם גם בפעם הזאת לא הרהרו אחרי דין שמים ותלו העון בעצמם...
והחטא השני מכלל ישראל היה שבטחו בזרועם, שהיו יותר מעשר פעמים משבט בנימין. צייר נא מי שיש לו עסק אשר רק הוא יש לו סחורה ההיא ולא אחר, ורבים קופצים וממהרים ליקח ממנו, האם הוא גם כן מבקש עזר השם, כל שכן כלל ישראל נגד שבט אחד, וכי היה להם לחשוב על פי דרך הטבע פן יצליח בנימין, ולא חשבו כלל לבקש עזר השם על זה, ובשביל עון הזה לא הצליחו גם בפעם השנית ונפלו מהם י"ח אלף בשביל שבטחו בזרועם הטבעי. ראה נא, בני יקירי, הסכנה הגדולה המוטלת ב"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", עד שעם כל אמונתם הנפלאה, כי לא הרהרו כלום אחר דיני שמים וחפשו חטאתם בכל פעם גרם להם ליפול מהם גם בפעם השנית. עד שבפעם השלישית הרגישו גם בזה ונצחו שוב. ומעתה מה יאמרו אנשים כערכנו, אשר האמונה חלושה ותיכף מהרהרים אחר דין שמים חס ושלום. מה סכנה יש בזה. וזה סבת כל הנפילות רחמנא ליצלן, על כן אין לנו אלא להבין ולהשכיל, "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", ולבקש עזרתו. (חלק א נד)