פסח שני

(ראה גם: קרבן-פסח)

 

דבר אל בני ישראל לאמר, איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו. לא ישאירו ממנו עד בוקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אותו. (במדבר ט י)

זהר:

מצוה שיעשו פסח שני על אלו שלא יכלו (לעשות הפסח במועדו, שהיו בדרך רחוקה) או שנטמאו בטומאה אחרת, אם סוד הפסח שהוא סוד האמונה שישראל נכנסו בה שולטת בחדש ניסן, ואז הוא הזמן לשמחה, איך אלו שלא יכלו לעשותו במועדו או שנטמאו, יכלו לעשות הפסח בחדש השני, הרי עבר זמנו.

אלא כיון שכנסת ישראל (שהיא המלכות) מתעטרת בעטרות שלה, (דהיינו במוחין דג"ר), בחדש ניסן, אינה מסירה הכתרים והעטרות ממנה, כל שלשים יום, וכל אלו שלשים יום מיום שיצאו ישראל מפסח, יושבת המטרוניתא בעטרותיה, וכל צבאיה בשמחה, ומי שרוצה לראות המטרוניתא יכול לראות, הכרוז קורא כל מי שלא יכול לראות המטרוניתא יבא ויראה מטרם שננעלו השערים, מתי מכריז הכרוז, הוא בי"ד לחודש השני, כי משם עד שבעה ימים השערים פתוחים, ומכאן ולהלאה סוגרים השערים, ועל זה (מביאים פסח שני).

מצוה זו היא שחיטת הפסח בזמנו, ואחריה פסח ראשון ופסח שני לאכול אותם כמשפטם, והטמאים יהיו נדחים לפסח שני, שהיא מצוה שלישית, תנאים ואמוראים, יש בני אדם שהם כמו חולין דטהרה, מצד מיכאל, וכמו חולין מהקדש, כגון קדש והם מצד גבריאל, (שמיכאל וגבריאל הם) כהן ולוי, (דהיינו חסד וגבורה), ויש בני אדם שהם כימים טובים והם קדש קדשים.

השכינה היא פסח ראשון מצד הימין, (כי חדש הראשון הוא קו ימין), ופסח שני משמאל, (כי חדש השני הוא קו שמאל, כי ניסן אייר הם חסד וגבורה), פסח ראשון מימין, ששם החכמה, (כי החכמה היא בקו ימין), פסח שני הוא בשמאל, ששם בינה, (כי הבינה היא בקו שמאל), ומשום שבגבורה (דהיינו בקו שמאל) נעברים כל אש זרה, שהם כקש וכתבן כלפי אש הגבורה, על כן נדחים הטמאים לפסח שני. (בהעלותך עב)

מכילתא:

בדרך רחוקה, איני יודע איזו דרך רחוקה, ושיערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולפנים, וכן לכל מידתה, רבי עקיבא אומר נאמר טמא מת ונאמר דרך רחוקה, מה טמא מת רצה לעשות ואין יכול, אף דרך רחוקה רצה לעשות ואין יכול... או בדרך רחוקה נקוד על הה"א, אפילו בדרך קרובה והוא טמא לא היה עושה עמהם את הפסח... (בהעלותך סט)

והאיש אשר הוא טהור, שומע אני אחד יחיד ואחד ציבור עושה פסח שני, תלמוד לומר ויהי אנשים, היחיד עושה פסח שני ואין הציבור עושה פסח שני... שיערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולפנים וכן לכל מידתה. (שם ע)

תלמוד בבלי:

אמר ר' יוחנן דאמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש, איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נידחין לפסח שני... (פסחים סו ב, וראה שם עוד)

מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני, שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני, אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה, שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת... (שם צב ב)

תנו רבנן אלו שעושין את השני, הזבין והזבות המצורעין והמצורעות ונדות ובועלי נדות והיולדות השוגגין והאנוסין והמזידין וטמא ושהיה בדרך רחוקה, אם כן למה נאמר טמא, למה נאמר דאי בעי למיעבד בראשון לא שבקינן ליה, אלא אם כן למה נאמר בדרך רחוקה, לפוטרו מן הכרת, וכמאן דאמר הורצה. אשה בשני מי מיחייבא, והא תניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ושהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין, תלמוד לומר איש איש, לא קשיא הא ר' יוסי הא ר"י ור"י.

תנו רבנן חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי, רבי נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני, ר"ח בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני. ואזדו לטעמייהו, דתניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני, דברי רבי, רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני. במאי קמיפלגי, רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא, רבי נתן סבר שני תשלומין דראשון הוא, תקוני לראשון לא מתקין ליה, ורבי חנניא בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא, ושלשתן מקרא אחד דרשו, והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה... (שם צג א)

איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי ר' עקיבא, ר"א אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ, אמר ליה רבי יוסי לפיכך נקוד על ה' למימר לא מפני שרחוק ודאי, אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ. אמר עולא מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין הויא... דאמר עולא אי זה הוא דרך רחוקה, כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה... ורב יהודה אמר כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה... תנו רבנן היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, תלמוד לומר ובדרך לא היה, והלה היה בדרך. היה עומד לפנים מן המודיעים ואין יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו יכול לא יהא חייב, תלמוד לומר ובדרך לא היה, והרי לא היה בדרך. (שם צג ב, וראה שם עוד)

מה בין פסח ראשון לשני, הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני חמץ ומצה עמו בבית, הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו, זה וזה טעון הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת. תנו רבנן, ככל חוקת הפסח יעשו אותו, במצוה שבגופו הכתוב מדבר, מצוה שעל גופו מנין, תלמוד לומר על מצות ומרורין יאכלוהו, יכול אפילו מצות שלא על גופו, תלמוד לומר ועצם לא ישברו בו, מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו, אף כל מצוה שבגופו... (שם צה א, וראה שם עוד)

אמר רבי יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה ובקש רחמים על עצמו, דכתיב כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו, כי אכלו את הפסח בלא ככתוב, כי התפלל חזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד... רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני, היכי דמי, אמר רב אשי כגון שהיו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים ונשים משלימות לטהורים ועודפות עליהם, מעיקר סבר נשים בראשון חובה דהוו מיעוטן טמאים, ומיעוטן מידחו לפסח שני, ולבסוף סבר נשים בראשון רשות, דהוו להו טמאים רובא, ורובא לא מדחו לפסח שני. (סנהדרין יב א וב)

תלמוד ירושלמי:

טמא לנפש, אין לי אלא טמא לנפש אנוסים או שוגגין מנין, תלמוד לומר איש איש ריבה, עד כדון כר"ע כרבי ישמעאל תני רבי ישמעאל לא טמא נפש כהרי דרך רחוקה, ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש, הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השני, אף אני ארבה אנוסין או שוגגין שלא עשו את הראשון יעשו את השני. מזיד מניין, א"ר זעירא והאיש לרבות את המזיד... אין לי אלא טמא לנפש, טמא זיבה וטמא צרעת מניין, תלמוד לומר טמא מת ריבה, מה תלמוד לומר טמא נפש, אלא איש טמא נפש נדחה לפסח שני, ואין ציבור טמא נפש נדחה לפסח שני. טמא זיבה וטמא צרעת נדחין לפסח שני, טומאת עבודה זרה עשו אותו כטומאת זיבה וטומאת צרעת. ניתן לישראל לבנות בית הבחירה, יחיד עושה פסח שני ואין צבור עושין פסח שני. ר' יודה אומר ציבור עושה פסח שני, שכן מצינו בחזקיה שעשה פסח השני, הדא הוא דכתיב כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה וגו'... (פסחים סג ב, וראה שם עוד)

רבי סימון אומר אתפלגון ר' חייה רבה ובר קפרא, חד אמר (היה רחוק) כדי שיבוא ויאכל, וחורנא אמר כדי שיבוא ויזרוק, ואפילו כמאן דאמר כדי שיבא ויאכל והוא שיהא בתוך אלפים לתחום עד שלא חשכה. אמר רבי זעירא ותניי תמן היה נתון מן המודיעית ולפנים ורגליו רעות יכול יהא חייב, תלמוד לומר וחדל, יצא זה שלא חדל. היה נתון מן המודיעית ולחוץ והסוס בידו, יכול יהא חייב, תלמוד לומר ובדרך לא היה, יצא זה שהיה בדרך. היה נתון מן המודיעית ולפנים קודם לשש שעות יצא לו קודם לשש שעות יכול יהא חייב, תלמוד לומר חדל לעשות החדל בשעת עשייה חייב, שלא בשעת עשייה פטור...

אית תניי תני על השני הוא ענוש כרת על הראשון אינו ענוש כרת, אית תניי תני על הראשון ענוש כרת על השני אינו ענוש כרת, ואית תניי תני בין על הראשון בין על השני ענוש כרת... (שם סד ב)

...אף הוא (יוסף הכהן) העלה את בניו ואת בני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה... תני האשה עושה פסח הראשון לעצמה והשני טפילה לאחרים דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר האשה עושה פסח שני לעצמה אפילו בשבת, ואין צריך לומר הראשון, ר' שמעון בן אלעזר אומר האשה עושה פסח ראשון טפילה לאחרים ואינה עושה פסח שני... (חלה כז ב, וראה שם עוד)

ילקוט שמעוני:

כי יהיה טמא לנפש, אין לי אלא טמא מת, שאר טמאים מנין, תלמוד לומר או בדרך רחוקה, הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם, לא ראי טמא מת כראי דרך רחוקה ולא ראי דרך רחוקה כראי טמא מת, הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השני... איני יודע איזוהי דרך רחוקה ושערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולחוץ. ר"ע אומר נאמר טמא מת ונאמר דרך רחוקה, מה טמא מת רצה לעשות ואין יכול, אף דרך רחוקה רצה לעשות ואין יכול... ר' יהודה אומר משמו (של ר' אליעזר) נאמר ריחוק מקום במעשר ונאמר ריחוק מקום בפסח, מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום הכשרו, אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום הכשרו, ואיזהו מקום הכשרו, מפתח העזרה ולפנים.

דבר אל בני ישראל, בני ישראל עושים פסח שני ואין הגרים עושין פסח שני. איש, איש עושה פסח שני ואין צבור עושים פסח שני, איש לרבות את כל שלא נזרק עליהם את הדם שיהו עושים פסח שני. כי יהיה טמא ועשה פסח, יכול כל הטמאים יהו עושים פסח, הרי מי שהוזה הזאה אחת וזב שראה ראיה אחת והקטן והחולה ומחוסר כפורים וטבול יום והאונן והמפקח בגל, וכל מי שהבטיחוהו להוציאו מן בית האסורין, תלמוד לומר כי יהיה טמא לנפש, טמא מת עושה פסח שני, ואין כל אלו עושים פסח שני... (במדבר פרק ט, תשכא, וראה שם עוד ותשכג)

תרגום יונתן:

כי יהיה טמא - מסאב לטמי בר נש דמית או דיב או סגיר דמרחק באורח עלמא בקריות ליליה והוה בר מן סקיף משכנא. (במדבר ט י)

רמב"ן:

וטעם בדרך רחוקה - כתב רש"י שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן השחיטה, והוא נרמז בנקוד כפי דעת זו. ואני תמיה עליו, למה תפש לו שיטת רבי אליעזר, והנכון לתפוס בשטתו של רבי עקיבא שאמר מן המודיעים ולחוץ, וכן דעת האמוראים בגמרא, דאמר עולא כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה, והוא פשוטו של מקרא, כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור. ויתכן שטעם הנקודה שהיא דרך רחוקה לו בעשיית הפסח לא רחוקה ממש, ולכך חזר ואמר ובדרך לא היה, ולא הזכיר רחוקה, וצוה הכתוב לטמא ולמי שהיה בדרך רחוקה לעשות השני, והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון, ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו, ולא הזכיר הכתוב אלא לומר שיעשו השני ברשות, ולמנוע הטמא מלעשות הראשון, אבל מי שהיה בדרך פטור מן הראשון ועושה השני, ואם רצה לצאת בראשון וצוה ושחטו עליו הורצה, דקיימא לן מיחס הוא דחס רחמנא עילויה, ואי עביד תבא עליו ברכה. ויתכן שלכך הזכיר הכתוב רחוקה, כי בדרך הקרובה בידו לעשות השני או הראשון שישחטו ויזרקו עליו ויבא ויאכל לערב. (שם)

משנה תורה:

מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה או נאנס באונס אחר, או ששגג ולא הקריב בראשון הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים, ושחיטת פסח זה מצות עשה בפני עצמו, ודוחה את השבת, שאין השני תשלומין לראשון, אלא רגל בפני עצמו, לפיכך חייבין עליו כרת.

כיצד, מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון, אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ואם שגג או נאנס אף בשני פטור. הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת, שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אף על פי שהזיד בשני אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת.

ומי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו את הדם, אף על פי שבא לערב לא הורצה וחייב בפסח שני.

טמא שיכול ליטהר בפסח ראשון שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן, וכן ערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן, הרי זה מזיד בראשון לפיכך אם לא עשה את השני אפילו בשגגה חייב כרת...

גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור.

נשים שנדחו לשני, בין מפני האונס והשגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה, הרי פסח שני להם רשות, רצו שוחטין רצו אין שוחטין, לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני, אבל אם היתה האשה אחת מבני חבורה מותר, ואי זו היא דרך רחוקה, חמשה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים.

מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש חמשה עשר מיל או יותר הרי זה דרך רחוקה, היה בינו ובינה פחות מזה אינו בדרך רחוקה, מפני שהוא יכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת. הלך ולא הגיע מפני שעכבוהו הבהמות בדחקם או שהיה בירושלים והיה חולה ברגליו ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן, הרי זה אנוס ואינו דרך רחוקה. מי שהיה חבוש חוץ לחומת ירושלים והבטיחוהו לצאת לערב שוחטין עליו, וכשיצא לערב יאכל. במה דברים אמורים כשהיה חבוש ביד ישראל, אבל אם היה חבוש ביד עכו"ם אין שוחטין עליו עד שיצא, ואם שחטו עליו ויצא הרי זה אוכל, ואם לא יצא פטור מלעשות פסח שני, שהרי נשחט עליו. וכן האונן והחולה והזקן שהם יכולין לאכול ששחטו עליהן ואחר שנזרק הדם נטמאו במת והרי אינן יכולין לאכול, הרי אלו פטורין מלעשות פסח שני. (קרבן פסח פרק ה א והלאה, וראה שם עוד)

אי זהו טמא שנדחה לפסח שני, כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי חמשה עשר בניסן מפני טומאתו, כגון זבים וזבות נדות ויולדות ובועלי נדות. אבל הנוגע בנבלה ושרץ וכיוצא בהם ביום ארבעה עשר, הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול, ולערב כשיעריב שמשו אוכל את הפסח... (שם פרק ה א, וראה שם עוד)

רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון, אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים, אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת, אינן נדחין, אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה, הטמאים עם טהורים, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, יחידים נדחים ואין הצבור נדחה, ודבר זה בטומאת המת בלבד, כמו שביארנו בביאת המקדש...

היו האנשים מחצה טמאי מת ומחצה טהורים, ובזמן שאתה מונה הנשים בכלל האנשים יהיו הרוב טהורים, הטהורים עושים את הראשון והטמאין אינן עושין לא את הראשון ולא את השני, אין עושין ראשון מפני שהן מיעוט, ואין עושין את השני מפני שהנשים בשני רשות, ונמצאו הטמאים מחצה, ואין מחצה עושין את השני.

היו רוב הקהל זבים ומצורעים ובועלי נדות ומיעוטן טמאי מת, אותן טמאי מת אינן עושין בראשון, לפי שהן מיעוט ואין עושין השני שאין היחידים עושין את השני אלא בזמן שעשו רוב הקהל את הראשון, וכאן הואיל ולא עשה רוב הקהל בראשון לא יעשו אלו המיעוט הטמאים למת את השני...

כיצד משערין הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים, אין משערין בכל האוכלין, שאפשר שיהיו עשרים נמנין על פסח אחד ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהן, אלא משערין בכל הנכנסים לעזרה, ועד שהן מבחוץ קודם שתכנס כת הראשונה משערין אותן...

פסח שהקריבוהו בטומאה הרי זה נאכל בטומאה, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה, ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומאה הזאת ולכיוצא בהן מטמאי מגע טומאות, אבל הטמאים שהטומאה יוצאה עליהן מגופן, כגון זבים וזבות נדות ויולדות ומצורעים לא יאכלו ממנו, ואם אכלו פטורין... (שם ז א והלאה, וראה שם עוד)

מה בין פסח ראשון לשני, הראשון אסור בחמץ בבל יראה ובל ימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיבא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו, אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית, ואין טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לחבורתו, ואין מביאין עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה, ושניהם דוחין את השבת וטעונין הלל בעשייתן, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהם, ואין שוברין בהם את העצם. ולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים, מאחר שנאמר ככל חקת הפסח יעשו, לפי שפירש בו מקצת חקת הפסח, ללמד שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצות שבגופו, והם חקת הפסח... (שם י טו)

ספר החינוך:

שיעשה פסח שני בארבעה עשר באייר, כל מי שלא יכול לעשות פסח ראשון בארבעה עשר בניסן, כגון מחמת טומאה או שהיה בדרך רחוקה שנאמר בחודש השני בארבעה עשר יום יעשו אותו, ועוד הורונו ז"ל דלאו דוקא טומאה ורחוק הדרך לבד, אלא כל ששגג או נאנס, או אפילו הזיד ולא הקריב בראשון מקריב בשני.

משרשי המצוה, לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחדוש העולם כי אז בעת ההיא עשה עמנו הא-ל ב"ה נסים ונפלאות גדולות, ושינה טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ כי השגחתו ויכלתו בתחתונים, ואז בעת ההיא האמינו הכל ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת שהוא ב"ה ברא העולם יש מאין בעת שרצה, והיא העת הידועה, ואף על פי שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו למקומן, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו בעת ההיא, כולן נתחדשו בהפך הטבעים, וענין חדוש העולם הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמיני הקדמות אין תורה וחלק לעולם הבא עם ישראל, על כן היה מרצונו ב"ה לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל, ואל יעכבהו אונס ורחוק מקום מעשותה, כי אם יקרהו עון שנאנס בחודש הראשון ולא זכה בה עם הקודמין יעשה אותה בחדש השני. ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים, שחייבין לעשות פסח שני... (בהעלותך מצוה שפ)

ספר חרדים:

ואתי שפיר הא דפסח שני מצה וחמץ עמו בבית, פסח ראשון רמז לצדיק, לכך לא יראה חמץ כלל, מי שהיה טמא לנפש ובדרך רחוקה היינו רשע גמור, ופסח שני רמז לתשובה, כדאיתא פרשת בהעלותך בזוהר, ניחא דפסח שני מדרגה למעלה מראשון, ואין צריך לדחוק כמו שדחק שם למאן דאמר צדיק עדיף מבעל תשובה... (פרק ד דברי כבושין)

מהר"ל:

אמנם פסח שני הנקרא בלשון חכמים פסח קטן, בא בשביל עבודת היחיד, כי חלוק יש בין הכלל אשר הקב"ה הוא אלקיהם ובין היחיד, וכמו שיש עבודה לכלל מצד הכלל, כלומר שזה העם לו יתברך, כך יש עבודה מצד הפרט, שהוא אלקיו של זה הפרט ויש חלוק ביניהם... הרי ההפרש שיש בין המרובים ובין מועטים, כי המרובים הקב"ה מלך עליהם והוא אלקיהם על כל פנים, וביחיד הוא אלקיו כאשר הוא מקבל אלקותו, וכאשר התבאר למעלה. ולפיכך יש שני פסחים, פסח ראשון לצבור ופסח שני ליחיד, דהיינו יחיד נדחה לפסח שני, ואין רבים נדחים, כי רבים אין צריכים הכנה, שאף בטומאתם השי"ת אלקיהם, והם עבדים לו, שאף על גב שאין ראוים מצד עצמם, אבל היחיד הוא צריך טהרה וקדושה, שאם היחיד יש לו הכנת עצמו אז השי"ת לו לאלקים, ואם לא אין השי"ת לו לאלקים... ולפיכך רבים אינם נדחים, שאין צריכים טהרה, אבל היחיד צריך טהרה ונדחה. ומי שלא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני בחדש השני, והוא מורה על העבודה של יחידים שהוא בא בחדש השני, ואינו רק יום אחד יום פרטי בלבד... וכדי להורות שהוא יתברך אלקיהם על כל פנים, לפיכך אין רבים נדחים אפילו הם טמאים יעבדו לפניו. (גבורות ה' פרק לח)