פקוח נפש

(ראה גם: מסירות נפש, קדוש השם, רפואה)

מכילתא:

...אמרת אם כשיגנוב ודאי והרגו הרי זה חייב, קל וחומר זה שספק בא לגנוב ספק לא בא לגנוב, מכאן אתה דן על פקוח נפש ששפיכות דמים שמטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה היה דוחה את הספק, הוא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון... (משפטים פרשה יג)

כבר היה רבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא מהלכין בדרך ולוי הסגר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך אחריהם, ונשאלה שאלה זו בפניהם, מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, נענה רבי ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב, ומה זה הוא ספק שבא לגנוב ספק שבא להרוג, והרי דברים קל וחומר ומה שפיכות דמים שמטמא את הארץ ומסלקת את השכינה הרי היא דוחה שבת, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר, מה מילה שאינה אלא אחד מאבריו של אדם דוחה שבת, קל וחומר לשאר כל גופו. אמרו לו ממקום שבאת, מה להלן בודאי, אף כאן בודאי. רבי עקיבא אומר אם דוחה רציחה את העבודה שהיא דוחה שבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה השבת. רבי יוסי הגלילי אומר כשם שהוא אומר אך את שבתותי תשמורו, אך חלק, ויש שבתות שאתה דוחה ויש שבתות שאתה שובת. רבי שמעון בן מנסיא אומר הרי הוא אומר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורין לשבת. רבי נתן אומר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם, חלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה. (כי תשא)

תלמוד בבלי:

עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשיב נפשה (ביום כפורים), חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די... שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים...(יומא פב א)

מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו, מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ור' מתיא בן חרש מתיר. ועוד אמר ר' מתיא בן חרש החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת. מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כותי ספק ישראל מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי מפקחין ואם מת יניחוהו... (שם פג א, וראה שם עוד)

מפני שספק נפשות הוא, למה ליה תו למימר וכל ספק נפשות דוחה את השבת, אמר רב יהודה אמר רב לא ספק שבת זו בלבד אמרו, אלא אפילו ספק שבת אחרת. היכי דמי, כגון דאמדוה לתמניא יומי ויומא קמא שבתא, מהו דתימא ליעכב עד לאורתא (לערב), כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא קא משמע לן. תניא נמי הכי, מחמין חמין לחולה בשבת, בין להשקותו בין להברותו, ולא שבת זו בלבד אמרו אלא לשבת אחרת, ואין אומרים נמתין לו שמא יבריא, אלא מחמין לו מיד מפני שספק נפשות דוחה את השבת, ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת, ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותים אלא על ידי גדולי ישראל. ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים (אין מחללין על פיהם), אבל מצטרפין לדעת אחרת.

תנו רבנן מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. הא כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלה, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין... ראה שננעלה דלת בפני תינוק שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, אף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי (נסרין שצריך להם). מכבין ומפסיקין מפני הדליקה בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דקא ממכיך מכוכי (מנמיך הגחלים ליצלות עליהם בערב). וצריכא... אבל ננעלה דלת אפשר דיתיב בהאי גיסא ומשביש לי באמגוזי, צריכא... אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב... לא צריכא דפרוש לחצר אחרת, מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש, קא משמע דלא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב... (שם פד ב, וראה שם עוד)

וכבר היה ר' ישמעאל ור' עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך... נענה ר' עקיבא ואמר וכי יזיד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות, מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא להמית, אבל להחיות אפילו מעל מזבחי, ומה זה שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו (ללמד על הנדון זכות) ועבודה דוחה שבת, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי אלעזר ואמר ומה מילה שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת. רבי יוסי בר' יהודה אומר את שבתותי תשמורו, יכול לכל, תלמוד לומר אך, חלק. רבי יונתן בן יוסף אומר כי קודש היא לכם, היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה. ר' שמעון בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם, ולא שימות בהם... (שם פה א, וראה עוד לעיל במכילתא)

אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות, אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין, מאי טעמא אין אדם משים עצמו רשע. (שם יח ב)

וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא... (סנהדרין לז א)

תלמוד ירושלמי:

...חולה אומר יכול אני (לצום), ורופא אומר איני יודע, ר' אבהו בשם ר' יוחנן נעשה כספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת... תני מאכילין אותו את הכל בקל, נבילה ותרומה מאכילין אותו מתרומה, טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית... (יומא מא א)

תוספתא:

מפקחין על ספק נפשות בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואינו צריך ליקח רשות מבית דין. כיצד, נפל לים ואינו יכול לעלות, טבעה ספינתו בים ואינו יכול לעלות יורדין ומעלין אותו משם ואינו צריך ליטול רשות מבית דין. נפל לבאר ואינו יכול לעלות, עוקרין לו חוליא ומעלין אותו משם ואינו צריך ליטול רשות מבית דין. תינוק שנכנס לבית ואינו יכול לצאת שוברין לו דלתות הבית ואפילו הן של אבן ומעלין אותו ומוציאין אותו משם ואינו צריך ליטול רשות מבית דין. מכבין ומפסיקין דליקה משבת, והזריז הרי זה משובח, ואינו צריך ליטול רשות מבית דין.

מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום ושוחטין לו תרנגולת וגוזזין לו כרישין ואינו צריך לעשר, דברי רבי, ר' שמעון בן אלעזר אומר צריך לעשר.

מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו ובין לרפאותו ואין אומרין המתינו לו יחיה, אלא ספיקו ולא ספק שבת זו אלא ספק שבת אחרת, ואין אומרים יעשו דברים על פי נשים ועל פי כותים, אלא מצרפין דעת ישראל עמהם.

אמר ר' יוסי מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, שנאמר את שבתתי תשמרו, יכול אפילו במילה ובעבודה ובפיקוח נפש, תלמוד לומר אך, פעמים שאתה שובת פעמים שאין אתה שובת. ר' אליעזר אומר מילה דוחה את השבת מפני מה, מפני שחייבין עליה כרת לאחר זמן. והלא דברים קל וחומר, על אבר אחד ממנו דוחה את השבת, וכולו לא ידחה את השבת. אמרו לו ממקום שבאתה מה להלן ודאי ולא ספק אף כאן ודאי ולא ספק. וכי במה החמירה התורה בעבודה או בשבת, החמירה עבודה משבת, שעבודה דוחה את השבת ואין שבת דוחה את העבודה, והלא דברים קל וחומר ומה עבודה דוחה את השבת, ספק נפשות דוחה אותה, שבת שעבודה דוחה אותה דין הוא שיהא ספק נפשות דוחה אותה. הא למדת לספק נפשות שדוחה את השבת.

ר' אחא אומר משום ר' עקיבא אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת בעל הבית מהו וודאי או ספק, הוי אומר ספק נפשות, אם הורגין להחיות נפש בספק, דין הוא שידחה את השבת להחיות נפש בספק, הא לא ניתנו מצות אלא לחיות בהם, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. ואין לך שעומד בפני פיקוח נפש אלא שלשה דברים, ע"ז וגילוי עריות ושפיכת דמים. במה דברים אמורים שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד אפילו קלה שבקלות נותן אדם נפשו עליה, שנאמר ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואומר כל פועל ה' למענהו. (שבת פרק טו)

ילקוט שמעוני:

...קבע הכתוב פקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש ולא ידע, אמור מעתה המגבה את הצדקות והמפרנס את העניים והגומל חסדים על אחת כמה וכמה תנתן לו נפשו. (ויקרא פרק ה, תעט)

ילקוט ראובני:

ויתמהמה וגו', שלשה פנים אסורים לראות, פני ע"ז, פני אשה, פני רשע, ובשביל פקוח נפש שלשתן מותרים, שהרי יונדב בן רכב נכנס בבית ע"ז שלא יהרג שום צדיק... (וירא)

רמב"ן:

אך את שבתותי - ...אבל המיעוט הזה (אך) למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן, שהן דוחין אותו, וכן אמרו במסכת יומא, ומניין שספק נפשות דוחה שבת, רבי אבהו אמר רבי יוחנן אך את שבתותי תשמורו, מיעוט... (שמות לא יג)

וטעם וחי אחיך עמך - שיחיה עמך, והיא מצות עשה להחיותו, שממנה נצטוינו על פקוח נפש במצות עשה, ומכאן אמרו וחי אחיך עמך זו דרש בן פוטירי, שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתן של מים, אם שותה הוא מגיע לישוב, ואם שניהם שותים שניהם מתים, דרש בן פוטירי מוטב ישתו שניהם וימותו ולא יראה אחד במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולמד וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חבירך, וחזר ואמר וחי אחיך עמך לחזק ולהזהיר... (ויקרא כה לו)

שנינו ביומא אמר ר' מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין לו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות... פירוש אם אמרו בקיאים שצריך חמין להשקאה וצריך נמי חמין אחרים להבראה, שירחצו אותו בהם לאחר השתיה, אין אומרים נמתין לו שמא יבריא בהשקאה לבד, ולא נחלל שבת שתי פעמים, אלא מקדימים ועושין הכל כדי שלא תתאחר ההבראה, שהזריז בפקוח נפש הרי זה משובח, וספקו דוחה את השבת, ולא ספק זו בלבד, אלא אפילו ספק שבת אחרת, ואין עושין דברים הללו לא על ידי ארמיים, ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל. נוסחא אחרת, ואין אומרים יעשו דברים הללו על ידי ארמיים ועל ידי קטנים אלא אפילו בגדולי ישראל. והכי נמי בירושלמי. נוסחא אחרת אבל מצטרפי לדעת אחרת... וזה הפירוש אינו נכון לענין נשים, דאשה בקיאה ודאי מחללין שבת על פיה, כדתנן וקורין לה חכמה ממקום למקום. ותנו רבנן אם היתה צריכה לנר, חברתה מדלקת לה את הנר, ואם היתה צריכה שמן, חברתה מביאה לה שמן... והכי פירושא, אין עושין דברים הללו כלל על ידי ארמים וקטנים, שמא יאמרו הרואים בקושי התירו שעושין פיקוח נפש, ואין מתירין אותו לכתחלה על ידי המחוייבין במצות, ויבא הדבר לידי פשיעה בחולה... אלא מכל מקום כיון דבגמרא אתמר דגבי אומדנא דחולה לא אזלינן בתר רובא, לא דחינן סוגיא מפורשת ותפסינן סברא בעלמא... אבל הכא כיון דאיכא תרי דאמרי צריך, ואינך לא צריכי לן לאומדנא כלל, כמאן דליתנהו דמי (כאילו אינם), אלמא דינא אחרינא הוא בסנהדרין, אבל בספק נפשות לאו בתר רובא אזלינן באומדנות, והכי פסקי רבואתא ובעלי הלכות. ואיכא מאן דאמר מדקתני על פי בקיאין, שמע מינה יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים אינן חכמים ומומחין כל כך, שהולכים אחר בקיאות, ואינו נראה, שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין... (תורת האדם ענין הסכנה, וראה שם עוד וערך רפואה)

משנה תורה:

דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות בשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום, ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך, מחללין עליו את השבת, שספק נפשות דוחה את השבת.

אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכן לשמנה ימים, אין אומרים נמתין עד הערב כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות, אלא מתחילין מהיום שהוא שבת ומחללין עליו אפילו מאה שבתות כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין, ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר, ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן.

כשעושין דברים האלו אין עושין אותן לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים ולא על ידי עבדים ולא על ידי נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו האפיקורסים שאוסרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר "גם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".

החושש בעיניו, והוא שיהיה בשתיהם או באחת מהם ציר או שהיו דמעות שותתות מהן מרוב הכאב, או שהיה דם שותת מהן או שהיה בהן קדחת וכיוצא בחלאים אלו הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה, ומחללין עליו את השבת ועושין לו כל צרכי רפואה.

וכן אם יש מכה בחלל גופו מן השפה ולפנים בין בפיו בין במעיו בין בכבדו וטחולו או בשאר מקומות, כל שיש בחללו הרי זה חולה שיש בו סכנה, ואינו צריך אומד שחוליו כבד הוא, לפיכך מחללין עליו את השבת מיד בלא אמירה. ומכה שהיא בגב היד וגב הרגל הרי היא כמכה של חלל, ואינה צריכה אומד ומחללין עליה את השבת. והחום מסמר את הבשר כמכה של חלל דמי ומחללין עליו את השבת, וכן כל חולי שהרופאים אומרין שזה יש בו סכנה אף על פי שהיא בעור הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת על פיהם.

הבולע נימה של מים מחמין לו חמין בשבת ועושין לו כל צרכי רפואה מפני שהיא סכנת נפשות, וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי העפר שממיתין אפילו היו ספק ממיתין ספק אין ממיתין, עושין לו כל צרכי רפואה להצילו.

חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת כולן פטורין מכלום, ואפילו הביאו בזה אחר זה, ואפילו הבריא בראשונה, שהרי כולם ברשות הביאו.

המבשל לחולה בשבת ואכל החולה והותיר אסור לבריא לאכול מן המותר, גזרה שמא ירבה בשבילו, אבל השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי שאין בדבר תוספת כדי שנגזור שמא ירבה בשבילו, וכן כל כיוצא בזה.

היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומא, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר, ואף על פי שאינה רואה. ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה, ואם אי אפשר מביאה כדרכה. (שבת פרק ב א והלאה, וראה שם עוד)

האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים וקורעין את כרסה ומוציאין את הולד, שמא ימצא חי, שספק נפשות דוחה את השבת ואפילו לזה שאין חזקתו חי.

מפקחין פיקוח נפש בשבת, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, והמקדים להציל הנפש הרי זה משובח, כיצד, ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו, ואף על פי שהוא צד הדגים עמו, שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום, נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור, אפילו לא שמע שטבע, הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור.

נפל תינוק לבור עוקר חולייא ומעלהו, ואף על פי שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו. ננעל הדלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו, ואף על פי שהוא מפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה, שמא יבעת התינוק וימות. נפלה דליקה ויש שם אדם שחוששין שמא ישרף, מכבין אותה להצילו מן האש, ואף על פי שהוא כובש דרך ומתנקה בשעת כיבוי, וכל הקודם להציל הרי זה משובח, ואינו צריך ליטול רשות מבית דין בכל דבר שיש בו סכנה.

מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו, מצאוהו חי אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה.

בדקו עד חוטמו ולא מצאו בו נשמה מניחין אותו שם שכבר מת. בדקו ומצאו עליונים מתים לא יאמרו כבר מתו תחתונים, אלא מפקחין על הכל, שאפשר במפולת שימות העליון ויהיה התחתון חי... (שם שם טו, וראה שם עוד)

עובדי כוכבים ומזלות שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד העובדי כוכבים ומזלות בשבת, ואסור להם להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהם מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן לעתיד לבא.

וכן ספינה המטורפת בים או עיר שהקיפוה כרקום או נהר מצוה לצאת בשבת להצילן בכל דבר שיכול להצילן, ואפילו יחיד הנרדף מפני העובדי כוכבים ומזלות או מפני נחש או דוב שהוא רודף אחריו להרגו, מצוה להצילו ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת, ואפילו לתקן כלי זיין להצילו מותר, וזועקים עליהן ומתחננים בשבת ומתריעין עליהן לעזור אותם, ואין מתחננים ולא זועקין על הדבר בשבת. (שם שם כג)

דליקה שנפלה בשבת המכבה אותה מפני איבוד ממון חייב, שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות, לפיכך יצאו בני אדם כדי שלא ימותו ויניחו האש תלהט ואפילו שורפת כל דירתו כולה. מותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה... (שם יב ג, וראה שם עוד)

האוכל מאכל אסור לתיאבון או מפני הרעב חייב. ואם היה תועה במדבר ואין לו מה יאכל אלא דבר איסור הרי זה מותר מפני סכנת נפשות.

עוברה שהריחה מאכל אסור כגון בשר קדש או בשר חזיר מאכילין אותה מן המרק, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה פחות מכשיעור, ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה.

וכן החולה שהריח דבר שיש בו חומץ וכיוצא בו מדברים שמערערין את הנפש דינו כעוברה... (מאכלות אסורות פרק יד יג, וראה שם עוד)

ספר חסידים:

אבל יהודי שלא המיר לא יקח עליו שום תכשיט ולא יתקן עצמו כעין כומר כדי שלא יכירוהו, אבל ישנה בגדיו, ולא יגלח זקנו. מעשה היה בשעת השמד באחד שהלביש מלבוש נכרי וברח כסבורים שהוא נכרי, ושאל צריך אני כפרה, אמרו לו כיון שמתחילה חשבת כך היה לך לקנות מלבוש נכרי ולתקנו בחוטים שאינם של פשתן, וצריך כפרה. (קצט)

כתיב (ויקרא י"ט) "לא תעמוד על דם רעך", אבל אם הרבה נלחמים עליו אל ישליך עצמו בסכנה ולע יעשה פשיעה בגופו, ואם אדם טובע בנהר והוא כבד אל יעזור לו פן יטבע עמו. (תרעד)

שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם, אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חבירי, כר' ראובן בן איצטרובלי שבקש שיהרגוהו ולא לר' עקיבא כי רבים היו צריכים לר' עקיבא. (תרחצ)

וכן בנשים שאמרו גוים תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאים כלכם, יטמאו את כלם ואל ימסרו נפש אחת מישראל, ואפילו פנויה אל ימסרו להציל את שאר הנשים, ובימי חשמונאים עשו ברע שהיו נותנים להגמון תחלה... (תרצט)

אבל אם אחד רשע ביניהם שמשים כולם בסכנה שמתקוטט עם הגוים ואומרים לו אל תתקוטט למה אתה משים כולנו בסכנה, ואינו חושש והרג את הגוי, נותנים אותו כדי שלא יהרגו, שהרי הוא שם עת עצמו ואת כולם בסכנה. (תש)

בני אדם שבספינה והיה רוח סערה ואין רשאים להפיל גורלות שאם יפול על אחד מהם צריך להטילו בים, אין זה לעשות כאשר עשו ליונה בן אמיתי, השתא אסמכתא לא קניא לענין ממון, כל שכן לענין נפשות, שלא יסמכו על פי הגורל. ואשר כתיב (ש"א י"ד) ויאמר שאול להפילו בינו ובין יהונתן בנו, וילכד יהונתן, שם היה ארון ומה' כל משפטו, והם ידעו באיזה ענין להטיל, אבל עתה אין לסמוך על הגורל, שנאמר (יהושע י"ח) "ויריתי לכם גורל פה לפני ה' אלקינו... (תשא)

האשה שהלכה בדרך ושמעה שפוגעים בה גוים ויראה פן ישכבו עמה, יכולה ללבוש בגדי כומרת כדי שיהו סוברים שהיא כומרת ולא ישכבו עמה... (תשב, וראה שם עוד)

מי שהלך למרחוק ללמוד והדרך משובשת כי יש לסטים בדרכים וגוזלים וחומסים ותופשים והורגים ומייסרים אותו עד שיפדוהו הקהילות, על זה נאמר (קהלת ז') יש צדיק אובד בצדקו... (תתקנה)

ספר חרדים:

מי שראה או שמע שאחד מישראל בסכנה, כגון שהוא טובע בנהר או שנפל עליו גל או שהיה נרדף מפני רשעים או שהעלילו עליו ואפשר שיהרגוהו אם לא ימהרו ישראל להצילו, מצות עשה מן התורה להצילו. וכן חולה שיש בו חולי של סכנה מצוה להשתדל לרפאותו בכל עוז, וכל אלה מצות פקוח נפש שדוחה שבת, והמתרשל בה נקרא שופך דמים, ובכלל זה מצות פדיון שבוים, ומצות פיקוח נפש נוהגת גם בגר תושב, הוא המקיים שבע מצות שנצטוו בני נח, שנאמר כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. (פרק ה במצות עשה מן התורה התלויות בידים ובכל הגוף ואפשר לקיימם בכל יום)

אלשיך:

יהיה לכם קודש - שנותן בכם נשמה יתרה, אמנם מילה ופקוח נפש נדחית מפניהם, כי כל איש ישראל קדוש יאמר לו. (שמות לה ב)

תניא:

ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות, וגם יעבור ואל יהרג, היינו כפירוש חז"ל אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ולא משום קלות העבירות וחומר, תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כע"ז לענין שחיטת מומר לדבר אחד, מה שאינו כן במומר לגילוי עריות, ואפילו הכי פיקוח נפש דוחה שבת, ולא גילוי עריות, אלא דגזירת הכתוב הוא. אלא שלאחר מעשה החטא אם היא מעבירות שאין בהן כרת ומיתה בידי שמים שאין נפשו האלקית מתה לגמרי ונכרתת משרשה באלקים חיים, רק שנפגם קצת דביקותה ואחיזתה בשרשה בחטא זה, הרי גם נפשו החיונית הבהמית המלובשת בגופו וכן גופו חוזרים ועולים מהס"א וקליפה זו ומתקרבים לקדושת נפש האלקית המלובשת בהם, המאמינה בה' אחד, וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית' רק שהיתה בבחינת גלות ממש תוך נפש הבהמית מס"א המחטיאה את הגוף ומורידהו עמה בעמקי שאול למטה מטה תחת טומאת הס"א וקליפת ע"ז ה' ישמרנו, ואין לך גלות גדול מזה... (ליקוטי אמרים פרק כד)

רש"ר הירש:

מבחינת ההלכה למדנו מהמלים "וחי בהם", שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש, מותר ואף חובה לעבור עבירה כדי להציל נפש, וחי בהם ולא שימות בהם (יומא פ"ה ב'), וכבר הערנו על כך ביחס לשבת, שכן וחי בהם מורה, שהתכלית הראשונה של עשיית המצות היא עידון ושובע שמחות בעולם הזה, מובן איפוא, שמצוה נדחית לשעה, כדי להציל חיים שיהיו עשירים במצות. יוצאות מכלל זה רק ההלכות הנוגעות לע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, הללו אינן נדחות לעולם, אפילו מפני פיקוח נפש, שהרי הן השיאים של מצוות בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לקדושת נפשו, ולפיכך נאמר בהן תמיד יהרג ואל יעבור. כמו כן, אם כופים על אדם לעבור עבירה ברבים, וכפייה זו נעשית מחמת איבה לתורה, במקרה זה נוהגת מצות קידוש השם, ונוהג איסור חילול השם, ואפילו מצוה קלה איננה נדחית מפני פקוח נפש. (ויקרא יח ה)

משך חכמה:

כי קדש היא לכם - נבאר בפשט כי רוצה לומר ששבת תלויה בישראל, שאם אין ישראל מי יעיד על חדוש העולם, ולכן שבת נדחית מפני פקוח נפשות... (שמות לא יג)