פרה אדומה

(ראה גם: טהרה, טומאה, מיתה)

 

זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים. ושרף את הפרה לעיניו, את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרף. ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת, והשליך אל תוך שרפת הפרה. וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה וטמא הכהן עד הערב... ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי. ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם, ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר. והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב... (במדבר יט ב והלאה)

זהר:

תא חזי, במצרים בצד ההוא שלהם, (דהיינו השה שהמצרים עבדו אליו), כתוב אל תאכלו ממנו נא וגו'... כעין זה פרה אדומה תמימה וגו' שהיא כדי להכניע כל אלו צדדי הטומאה שלא ישלטו.

א"ל ר' אבא, והרי הפרה הקדושה היא טהורה, ולמה (תשוה אותה לעגל ולשה שהמצרים עבדו אליו, ולמה שריפתה תכניע צדדי הטומאה), אמר ליה כך הוא, (שפרה רומזת גם כן על הצד שלהם), והרי העמידוהו שהפרה כלל ד' מלכיות היתה, פרה היא כמו שאמר כי כפרה סוררה סרר ישראל, אדומה זו מלכות בבל, שכתוב אנת הוא רישא די דהבא, (והזהב אדום הוא), תמימה זו מלכות מדי, אשר אין בה מום, זו מלכות יון, אשר לא עלה עליה עול זו מלכות אדום, שלא עלה עליה עול, וסוד הדבר הזה הוא, אף על פי שכמה דברים נתנו לדרוש בכתובים הכל סוד אחד.

הרי למדנו שכתוב, מי יתן טהור מטמא לא אחד, מי יתן טהור מטמא, סוד הזה כך הוא, שהוא (פרה האדומה) היא טהור היוצא מטמא, כי מתחילה היתה טמא, (שהיא כלל ד' מלכיות כנ"ל), ועתה שנעשה בה דין וניתנה לשריפת אש באש בוער, ונעשית עפר, עתה היא טהור מטמא טהור שיצא מטמא.

ומשום זה כל אלו שעסקו בה כולם נטמאים, כי כך הוא ודאי, (שהיא טמאה), וכיון שנעשית אפר, אז מטרם שתאסף ותעלה משם, מטמאה כולם, כמו שאמר וכבס האוסף וגו' וטמא, אפר מה הטעם, (שהיא צריכה להעשות), הוא כמו שאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, וכיון שניתן על אפר הזה מים אז הוא טהור מטמא.

וסוד הכתוב כי כתוב, מי חטאת, שהוא כמו שאמר לפתח חטאת רובץ, (כך הפרה היא לפתח חטאת רובץ), וכיון שהיא פתח חטאת רובץ ודאי, על כן כתוב בתחילה, והוציא אותה אל מחוץ למחנה, ומשום זה ניתנה עשיתה לסגן ולא לכהן גדול, וזו היא טהור מטמא, מתחילה טמא ועתה טהור, וכל צד רוח הטומאה כיון שרואה זה, הוא בורח, ואינו יושב במקום זה, (ועל כן מטהרת הטמאים).

ועל כן היא מי חטאת ודאי, מי נדה, הכל טומאה, ועל כן (אחר שנעשה בה דין) שולט רוח הקודש, ורוח הטומאה נכנע ואינו שולט כלל, ודין זה שנעשה ברוח הטומאה, הוא מחוץ למחנה, משום שהיא רוח הטומאה, וכתוב והיה מחניך קדוש, בא ר' אבא ונשקו. (פקודי שכג)

אבל תא חזי, (היא הפרה האדומה) נקראת ממש בת שבע בסוד החכמה, (שהיא המלכות הנקראת פרה מבחינת השמאל שבה, שהזכר שור והנקבה פרה, והיא אדומה מחמת הגבורות), משום זה כתוב בה הכל בשבע, שבע פרות (שנזכר בפרשה ז' פעמים פרה, וכן) שבע שרפות, ז' הזאות, ז' כבוסים, ז' טמאים, ז' טהורים, ז' כהנים ומשה ואהרן בחשבון הז', (שגם הם נקראים כהנים), ויפה אמר אותו האיש שאמר בת שבע, והכל הוא סוד החכמה. (אחרי שנה, ועיין שם עוד)

ויקחו אליך פרה, פרה זו באה לטהרה, לטהר המטאים, (שהיא מלכות) המקבלת מן השמאל, ומי הוא לשמאל, הוא שור, (דהיינו גבורה דז"א) כש"א ופני שור מהשמאל. אדומה היינו אדומה כשושנה, שכתוב כשושנה בין החוחים, אדומה פירושו גזרת דין, (כי הדינים דקו שמאל נקראים אדום).

תמימה מהו, הוא כמו שלמדנו, שור תם שור מועד, שור תם (פירושו) דין רפה, שור מועד, דין קשה, אף כאן תמימה דין רפה, שהוא גבורה תחתונה, (דהיינו מלכות), זו היא תמימה, גבורה עליונה, (דהיינו גבורה דז"א), זו היא יד החזקה והקשה.

אשר אין בה מום, הוא כמו שאמר כלך יפה רעיתי ומום אין בך, (כי להיותה מאירה בהארת החכמה, נקראת יפה, שכן המומים מתרפאים על ידי הארת החכמה). אשר לא עלה עליה עול, על כתוב, הוא כמו שאמר ונאם הגבר הוקם על, מהו הטעם, משום שהיא שלומי אמוני ישראל, והוא אינו עליה אלא עמה, אשר לא עלה עליה על, היינו שכתוב בתולת ישראל בתולה ואיש לא ידעה... (חקת יח, ועיין שם עוד)

ונתתם אותה אל אלעזר, שמצותה בסגן, (ולא בכהן גדול), והעמידוהו, מהו הטעם ולא לאהרן, אלא אהרן הוא שושבין של המלכה, (ועל כן אינו ראוי למעשה הפרה שהוא דין), ועוד שאהרן אינו בא מצד טהור, אלא מצד קדוש, ומשום שפרה אדומה באה לטהרה, על כן לא ניתנה לו.

כל דבר שבפרה הזו (שהיא המלכות), הוא בשבע, וכבר למדנו מהו הטעם, משום (שמלכות) היא שבע שני השמיטה, (שכוללת ז' ספירות חג"ת נהי"מ), ונקראת בת שבע, ועל כן כל מעשיה בשבע. תא חזי, כל מה שנעשה מפרה הזו הוא כדי לטהר, ולא לקדש, ואף על פי שניתנה לסגן (הכהנים שהוא אלעזר), הוא אינו שוחט ואינו שורף, כדי שלא ימצא דין מצדו, וכל שכן אהרן שהוא במדרגה השלמה יותר (מאלעזר), שאינו צריך להמצא שם ולהזדמן שם.

פרה זו כיון שנעשית אפר צריכים להשליך בה עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, ואלו כבר למדנו. ואסף איש טהור ולא קדוש, והניח מחוץ למחנה במקום טהור, כי אינו נקרא טהור אלא מצד שהיה תחלה טמא.

סוד הכל, זה שכתוב, למי נדה חטאת היא, הוא משום שכל דינים התחתונים וכל אלו הבאים מצד הטומאה (מקבלים כחם מן המלכות בעת שייונקת מצד האחר, (דהיינו מצד השמאל כמו שהיתה במצב הא' כנ"ל), ויושבת בדין, כמו שאמר מלאה דם הודשנה מחלב. אז כל (הדינים של צד הטומאה) מתעוררים ומתעלים ושורים בעולם, כיון שעושים מעשה ההיא, (של שרפת הפרה) למטה, וכל הדין הזה נעשה במקום הזה בפרה הזו, ומשליכים עליה עץ ארז וגו', אז נחלש הכח שלהם (של צד הטומאה), ובכל מקום ששורים המה נשברים ונחלשים ובורחים משם, כי כח הזה שלהם נראה להם נשבר ומדוכה כמו שנעשה בשרפת הפרה, ואז אינם שורים באדם, והוא נטהר.

ועל כן נקראים מי נדה, מים לטהר כשהעולם שורה בדין וצד הטומאה נתפשט בעולם, (כמו בטומאת הנדה), כאן נכללו כל מיני טומאה וכל מיני טהרה, ומשום זה טומאה והטהרה הן כלל עליון של התורה, והעמידוהו החברים. (שם כא, ועיין שם עוד)

ספרי:

ר' אליעזר אומר, נאמר כאן חוקה ונאמר להלן חוקה, מה חוקה האמורה להלן בבגדי לבן הכתוב מדבר, אף חוקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר. שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי באיזו כלים פרה נעשית, אמר להם בבגדי זהב, אמרו לו והלא למדתנו רבינו בבגדי לבן, אמר להם אם מה שראו עיני ומה ששרתו ידי שכחתי, כך קל וחומר למה שלמדתי, וכל כך למה, כדי לחדד את התלמידים. ויש אומרים הלל הזקן היה, אלא שלא היה יכול לומר מה ששרתו ידי.

ויקחו, מתרומת הלשכה, אליך, שתהא גזבר לדבר... רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, וחכמים אומרים עגלה בת שתים ופרה בת שלש ובת ארבע, רבי מאיר אומר אף בת חמש כשירה, זקינה כשרה, אלא שלא ממתינים לה שמא תשחיר שלא תפסל.

תמימה לאדמות, או תמימה למומרים, כשהוא אומר אשר אין בה מום, הרי מומים אמורים... תלמוד לומר אשר לא עלה עול, בעול שאינו של עבודה הכתוב מדבר, מניין לעשות שאר עבודה כעול, אמרת קל וחומר הוא... תלמוד לומר אשר לא עובד בה...

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, בא הכתוב ולימד על הפרה שנעשית בסגן, תדע שכן הוא שהרי אהרן קיים, ואלעזר שורף את הפרה, ונתתם אותה, זו נעשית באלעזר ושאר הפרות נעשות בכהן גדול, דברי ר' מאיר, ר' יוסי ברבי יהודה ורבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אומר, זו נעשית באלעזר ושאר הפרות בין בכהן גדול ובין בכהן הדיוט.

והוציא אותה, ולא שיוציא אחרת עמה... אל מחוץ למחנה, להר המשחה, ושחט אותה, בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה. ושחט אותה, מגיד שלא (שאם) נתנבלה בשחיטתה פסולה. ושחט אותה, מיכן אמרו אין עושים שתי פרות כאחת. ושחט אותה לפניו, שיהיה אחד שוחט ואלעזר רואה... ולקח אלעזר הכהן, בכיהונו. מדמה באצבעו, מצותה מצות יד ולא מצות כלי... והזה אל נכח פני אהל מועד, שיהא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם. והזה אל נכח פני אהל מועד, שאם לא הוקם המשכן או אם קיפלה הרוח את היריעה לא היתה פרה נעשית חטאת... שבע פעמים, שיהו מעכבות זו את זו. (חקת קכג)

את עורה ואת פרשה, מה פרשה במקומו, אף כולם במקומו, מיכן אמרו הדם כל שהוא לא יחזיר, ואם החזיר פסל, ורבי נתן אומר מקנח ידו בגופה של פרה. ושרף את הפרה, להביא את הפקיעים, מיכן אמרו הבשר כל שהוא יחזיר, ואם לא החזיר פסל, עצם כל שהוא יחזיר, לא החזיר לא פסל, בכזית כל שהוא יחזיר, ואם לא החזיר פסל...

ולקח הכהן, נאמרה כאן לקיחה ונאמרה להלן לקיחה, מה לקיחה האמורה להלן שלשה, אף לקיחה האמורה כאן שלשה. עץ, שומע אני כל עץ במשמע, תלמוד לומר ארז... הא כיצד זו בקעת של ארז. אזוב, ולא אזוב יון... ולא אזוב שיש לו שם לווי. ותולעת שני ששינתו תולעת ולא ששינתו דבר אחר. והשליך אל תוך שרפת הפרה, שומע אני משתעשה אפר, תלמוד לומר הפרה. אי הפרה יכול יקרענה ויתננה לתוכה, תלמוד לומר והשליך אל תוך שריפת הפרה, הא כיצד משתיבקע... 

ואסף איש טהור, לפי שמצינו שכל מעשה פרה בכהן, שומע אני אף אסיפת האפר תהיה בכהן, תלמוד לומר ואסף איש טהור, מגיד שאסיפת האפר כשירה בכל אדם. ואסף איש טהור, להוציא את הקטן, משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה, תלמוד לומר טהור להביא את האשה דברי רבי ישמעאל. ורבי עקיבא אומר להוציא את האשה, ומביא את הקטן, תלמוד לומר והניח מחוץ למחנה, לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח...

את אפר הפרה, ולא האודים מיכן אמרו חולקים אותו לשלשה חלקים, אחד נותן בחיל, ואחד נותן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות... (שם קכד)

ונתן עליו מים חיים אל כלי, במי מעיין הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא במים שהם חיים לעולם... תלמוד לומר אל כלי חרס, מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס... (שם קכח)

תלמוד בבלי:

תנן התם, שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה, ולשכת בית האבן היתה נקראת, ולמה נקרא שמה לשכת בית האבן, שכל מעשיה בכלי גללים ובכלי אבנים ובכלי אדמה. מאי טעמא כיון דטבול יום כשר בפרה... תקינו לה רבנן כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה דלא ליקבלו טומאה כי היכי דלא ליזלזלו בה. מאי שנא צפונה מזרחה, כיון דחטאת היא, וחטאת טעונה צפונה... מנא הני מילי, א"ר מניומי בר חלקיה א"ר מחסיא בר אידי א"ר יוחנן אמר קרא כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם, לעשות אלו מעשי פרה, לכפר אלו מעשי יום הכפורים... יליף צוה צוה, כתיב הכא צוה ה' לעשות וכתיב התם זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, מה להלן פרה אף כאן פרה, ומה כאן פרישה אף להלן פרישה... (יומא ב א)

א"ר יצחק שתי לשונות שמעתי, אחת של פרה ואת של שעיר המשתלח, אחת צריכה שיעור ואחת אינה צריכה שיעור, ולא ידענא הי מינייהו, אמר רב יוסף ניחזי אנן, של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור, ושל פרה דלא בעי חלוקה לא בעי שיעור... איתיביה אביי כיצד הוא עושה, כורכן בשירי לשון, אימא בזנב לשון, א"ר חנין אמר רב עץ ארז ושני תולעת שקלטתן שלהבת כשרה, מיתיבי נתהבהב הלשון מביא לשון אחר ומקדש, אמר אביי לא קשיא כאן בקולחת כאן בנכפפת. רבא אומר כובד (הלשון צריכה כובד) תנאי היא, דתניא למה כורכן כדי שיהיו כולן באגודה אחת דברי רבי, רבי אלעזר בר שמעון אומר כדי שיהא בהן כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה. כי אתא רב דימי א"ר יוחנן שלש לשונות שמעתי, אחת של פרה, ואת של שעיר המשתלח, ואחת של מצורע... כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יונתן, של פרה משקל עשרה זוז, ושל שעיר המשתלח משקל שני סלעים ושל מצורע משקל שקל... אמר ר' יצחק שתי שחיטות שמעתי, אחת של פרה ואחת של פרו, אחת כשרה בזר ואחת פסולה בזר, ולא ידענא הי מינייהו. איתמר שחיטת פרה ופרו, רב ושמואל חד אמר פרה פסולה פרו כשרה, וחד אמר פרו פסולה פרה כשרה... שאני פרה דקדשי בדק הבית היא... שאני התם דכתיב ושחט אותה לפניו, שיהא זר שוחט ואלעזר רואה, ורב שלא יסיח דעתו ממנה... (שם מא ב, וראה שם עוד)

...בשלישית (שבת שלישית קורין) פרה אדומה... (מגילה כט א)

תנו רבנן, שלשה צריכין שיראו, עפר סוטה, ואפר פרה ורוק יבמה... תנו רבנן הקדים עפר למים פסול, ור' שמעון מכשיר, מאי טעמא דר' שמעון, דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ותניא אמר ר"ש וכי עפר הוא והלא אפר הוא, שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גזירה שוה, נאמר כאן עפר ונאמר להלן (בסוטה) עפר, מה להלן עפר על גבי מים אף כאן עפר על גבי מים, ומה כאן הקדים עפר למים כשר, אף להלן הקדים עפר למים כשר... ורבנן אל כלי דוקא, עליו, לערבן... (סוטה טז ב)

דריש רבא, בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לב' מצות, אפר פרה ועפר סוטה. (שם יז א)

מתיב ר' אלעזר, העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק, בדיני אדם נמי לחייב, הוא מותיב לה והוא מפרק לה, פרה שהכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש, מי חטאת ששקל בהן משקלות, והאמר רבא מי חטאת ששקל בהן משקלות כשרה, לא קשיא, הא בגופן הא כנגדן בגופן מעשה קא עביד בהו... (גיטין נג א, וראה שם עוד)

דאמר ר' לוי שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן... ופרשת פרה אדומה. (שם ס א)

אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו... לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו, נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. (קדושין לא א)

דתניא ר' שמעון אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר. ואמר ריש לקיש אומר היה רבי שמעון פרה נפדית על גבי מערכתה. (בבא קמא עז א)

פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה... פטור, כל שאין ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו... מאי חוץ מגתה, אמר ר"ל חוץ ממקום הבדוק לה... אלא אמר ר' יוחנן כגון ששחטה לפנים מן חומת ירושלים. ולוקמה כגון ששחטה חוץ לחומה שלא כנגד הפתח, דאמר רב אדא בא אהבה שחטה שלא כנגד הפתח פסולה, שנאמר ושחט והזה, מה הזאתה כנגד הפתח אף שחיטתה כנגד הפתח, וכי תימא דלא מקיש, והא אתמר שחטה שלא כנגד הפתח רבי יוחנן אמר פסולה, ושחט והזה, ר"ל אמר כשרה, אל מחוץ למחנה ושחט, ואיתמר נמי שרפה שלא כנגד הפתח, רבי יוחנן אמר פסולה ור' אושעיא אמר כשרה, על פרשה ישרף, מקום שפורשת למיתה שם תהא שריפתה... איתיביה ר"ל לר' יוחנן, חצירות היו בירושלים בנויות על הסלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום ומביאין נשים מעוברות ויולדות ומגדלות שם בניהם לפרה, ומביאין שוורים ועל גביהן דלתות ותינוקות יושבין עליהן וכוסות של אבן בידן, ומלאו וישבו במקומן, אמר רב הונא בריה דרב יהושע מעלה עשו בפרה. (זבחים קיב א וקיג א)

ב' מינים שבנזיר ג' שבפרה... מעכבין זה את זה, שבעה הזאות שבפרה מעכבות זו את זו... חוקה. (מנחות כז א)

ועל פרה שלא יהא מועלין באפרה (התקינו), דאורייתא היא, דתניא חטאת היא, מלמד שמועלין בה, היא, בה מועלין באפרה אין מועלין, אמר רב אשי שתי תקנות הואי, דאורייתא בה מועלין באפרה אין מועלין, כיון דחזו דקא מזלזלי בה וקא עבדי מיניה למכתן גזרו ביה מעילה, כיון דחזו דקא פרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא. (שם נא ב)

...בשלמא פרה עומדת לפדות היא, שאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה. (שם קא ב)

הנוטל שכרו... להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה... ורמינהו המקדש במי חטאת באפר חטאת הרי זו מקודשת אף על פי שהוא ישראל, אמר אביי לא קשיא כאן בשכר הבאה ומלוי, כאן בשכר הזאה וקידוש. (בכורות כא א)

תלמוד ירושלמי:

רבי ברכיה בעי ולמה לא תנינן אפר סוטה ולמה לא תנינן אפר פרה (דאין להם שיעור), לא אתינן מתניתין אלא דברים שהוא מוסיף עליהן ויש בעשייתן מצוה, ואילו אף על פי שהוא מוסיף עליהן אין בעשייתן מצוה. (פאה א ב)

...כלום מה פרע ליה הקב"ה שכר, א"ר יוסי בי רבי בון בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה ושקלו לו (לדמה בן נתינה) כל ישראל משקלה זהב ונטלוה (שם ג א)

...אתון אמרין במקום שחיטתה שם תהא שריפתה... (תרומות לב א)

ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה, וחכמים פוסלים. רא"א אינה נלקחת מן העו"ג וחכמים מכשירים... פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד, גלגל העין והשינים והלשון אינם פוסלים בפרה, והננסת כשרה. היתה בה יבלת וחתכה, ר' יהודה פוסל רבי שמעון אומר כל מקום שניטל ולא העלה מקומו שער אדום פסולה.

יוצא דופן ואתנן ומחיר פסולה, ר"א מכשיר, שנאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך, וזו אינה באה לבית. כל המומים הפוסלים במוקדשים פוסלים בפרה, רכב עליה נשען עליה, נתלה בזנבה, עבר בה את הנהר, קיפל עליה את המוסרה, נתן טליתו עליה פסולה, אבל קשרה במוסרה, עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק, פרס טליתו עליה מפני הזבובים כשרה, זה הכלל כל שהוא לצורכה כשרה, לצורך אחר פסולה...

היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא אחת פסולה, רבי יהודה אומר אפילו בתוך כוס אחד, היו בתוך שני כוסות (גומות) והן מוכיחות זו את זו פסולה, רבי עקיבא אומר אפילו ארבע אפילו חמש והן מפוזרות יתלוש... (פרה פרק ב א, וראה שם עוד)

...ומי עשאן, הראשונה עשה משה, והשניה עשה עזרא, וחמש מעזרא ואילך, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים שבע מעזרא ואילך, ומי עשאן, שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים, אליהועיני בן הקוף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת.

וכבש היו עושים מהר הבית להר המשחה, כיפין על גבי כיפין וכיפה כנגד האוטם מפני קבר התהום, שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה... וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם להר המשחה. ובית טבילה היה שם, ומטמאים היו את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית.

סמכו ידיהם עליו ואומרים לו אישי כהן גדול טבול אחת, ירד וטבל ועלה ונסתפג, ועצים היו מסודרים שם עצי ארזים וארנים וברושים ועצי תאנה חלקה, ועושין אותה כמין מגדל ופותחין בה חלונות, וחזיתה מערבה.

כפתוה בחבל של מגג ונתנוה על גבי המערכה, ראשה בדרום ופניה למערב, הכהן עומד במזרח ופניו למערב, שחט בימינו וקבל בשמאלו, ר' יהודה אומר בימינו היה מקבל ונותן לשמאלו, ומזה בימינו, טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים, על כל הזיה טבילה, גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה, ירד והצית את האש באליתות ר' עקיבא אומר בחריות.

נבקעה ועמד חוץ מגתה, נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת, אמר להן עץ ארז זה עץ ארז זה, אזוב זה אזוב זה, שני תולעת זה שני תולעת זה, ג' פעמים על כל דבר ודבר, והן אומרים לו הין הין שלשה פעמים על כל דבר ודבר.

כרכן בשיירי הלשון והשליך לתוך שרפתה, נשרפה חובטין אותה במקלות וכוברין אותה בכברות, ר' ישמעאל אומר במקבות של אבן ובכברות של אבן היתה נעשית. שחור שיש בו אפר כותשין אותו, ושאין בו מניחין אותו. העצם בין כך ובין כך היה נכתש. וחולקים אותו לשלשה חלקים, אחד ניתן בחיל, ואחד ניתן בהר המשחה, ואחד היה מתחלק לכל המשמרות. (שם פרק ג א והלאה)

פרת חטאת ששחטה שלא לשמה, קבל והזה שלא לשמה או לשמה ושלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה פסולה, ר"א מכשיר. ושלא רחוץ ידים ורגלים פסולה, ר"א מכשיר, ושלא בכהן גדול פסולה, ר' יהודה מכשיר, ומחוסר בגדים פסולה, ובכלי לבן היתה נעשית.

שרפה חוץ מגתה או בשתי גתות, או ששרף שתים בגת אחת פסולה. הזה ולא כוון כנגד הפתח פסולה, הזה מששית שביעית חזר והזה שביעית פסולה...

שרפה שלא בעצים או בכל עצים אפילו בקש או בגבבה כשרה, הפשיטה ונתחה כשרה, שחטה על מנת לאכול מבשרה ולשתות מדמה כשרה, רא"א אין מחשבה פוסלת בפרה.

כל העסוקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים ופוסלים אותה במלאכה. אירע בה פסול בשחיטתה אינה מטמאה בגדים, אירע בה בהזייתה כל העוסק בה לפני פסולה מטמאה בגדים לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים, נמצאה חומרה קולה, לעולם מועלין בה ומרבין לה עצים ומעשיה ביום ובכהן, המלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר, והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר. (שם פרק ד א, וראה שם עוד)

תוספתא:

ר' אליעזר אומר אין ניקחת מן הגויים, אמרו לו מעשה ולקחוה מבין הגוים בצידן, ודומא היתה נקראת. ר' יהודה אומר משמרין אותה שלא לעבוד בה כל עבודה, אמרו לו אם כן אין לדבר סוף, הרי היא בחזקתה כשרה. ר' מאיר אומר פרה שגלגלי עיניה שחורין אם אין פרה אחרת כיוצא בה פסולה... העול פוסל לעבודה ושלא לעבודה. נפדות על כל פסול, מתה תפדה, שחטה תפדה, מצא אחרת נאה הימנה תפדה, שחטה על גבי מערכתה אינה ניפדית עולמית... (פרה פרק ב)

מה בין כהן השורף את הפרה לכהן של יום הכפורים, כהן של יום הכפורים הפרשתו בקדושה ואחיו הכהנים נוגעין בו. כהן השורף את הפרה הפרשתו בטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו חוץ מן המסייעין אתו, מפני שהוא מזה.

חצרות היו בנויות בירושלים על גבי הסלע ותחתיהן חלל מפני קבר התהום, ומביאין נשים מעוברות ויולדות שם ומגדלות שם בניהן עד שיהיו בני שמונה עשרה שנה, ומביאין שורים ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין על גביהן, ר' יהודה אומר שוורים שכריסן רחבה כדי שלא יהו יוצאות רגלי התינוקות ומטמאות בקבר התהום, והכל שוין שהתינוקות צריכות טבילה. אמרו לפני ר' עקיבה משום ר' ישמעאל כוסות של אבן היו תלויות בקרני שוורים, כיון ששוורים שחו לשתות נתמלאו הכוסות, אמר להם אל תתנו מקום למינן לרדד אחריכם. 

באו לשער היוצא מעזרת נשים לחיל, וקליליות של אבן היו קבועין בכותל מעלות של עזרת נשים וכסייהן של אבן נראין לחול, ובתוכן אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפין. מכה את הזכר נרתע לאחוריו ואפר נשלך נוטל ומקדש ומזה, שמשך מעשים אלו עשו כשעלו מן הגולה דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר עפרן ירד עמהן לבבל ועלה, אמרו לו והלא נטמא בארץ העמים אמר להם לא גזרו טומאה בארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה... (שם פרק ג וראה שם עוד)

מדרש רבה:

דבר אחר יהי לבי תמים בחקיך זה חקת הפסח וחקת פרה אדומה, למה ששניהן דומין זה לזה, בזה נאמר זאת חקת הפסח, ובזה נאמר זאת חקת התורה, ואי אתה יודע אי זו חקה גדולה מזו, משל לשתי מטרוניות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות, מי גדולה מזו, אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחריה, כך בפסח נאמר בו חקה ובפרה נאמר בה חקה, ומי גדולה, הפרה, שאוכלי פסח צריכין לה. (שמות יט ב)

ר' יהודה בשם ר' שמעון בן פזי פתח, שמע בני וקח אמרי, הרבה קיחות צויתי אתכם בשביל לזכותם, אמרתי אליכם ויקחו אליך פרה אדומה תמימה, שמא בשבילי, אלא בשביל לטהר אתכם, דכתיב והזה הטהור על הטמא... (ויקרא ל יב)

הקריב את קרבנו וגו' א"ר פנחס בן יאיר למה הוסיף הקרב וחסר יו"ד, אלא כנגד פרה אדומה שעשו באותו היום, לכך הוסיף הקרב חסר יו"ד, והעמיד התיבה על ד' אותיות כנגד ד' דברים שהיתה פרה צריכה, אדומה תמימה, בלא מום, בלא נשיאות עול כמד"ת ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. (במדבר יג יד)

 תמן תנינן העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים, אמר הקב"ה חקה חקקתי, גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. (שם יט א)

אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי (קהלת ז') אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. (שם שם ג)

רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי, על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה אומר לו טמאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים א"ל משה, רבונו של עולם, אם נטמא זה במה תהא טהרתו, לא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה, כיון שהגיע פרשת פרה אדומה א"ל הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים ואמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו, לא השבתיך, זו טהרתו. ר' יהושע דסכנין בש"ר לוי אמר ד' דברים יצר הרע משיב עליהן דכתיב בהן חוקה, אשת אח, וכלאים, ושעיר המשתלח, ופרה אדומה. (שם)

ויקחו אליך פרה אדומה, א"ר יוסי ברבי חנינא, אמר לו הקב"ה למשה, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חקה... וכתיב והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, יקפאון כתיב, דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידים להיות צופים לעולם הבא... א"ר יוסי בר חנינא רמז שכל הפרות בטילות ושלך קיימת, ר' אחא בש"ר חנינא אמר, בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה, ואומר הלכה בשם אומרה, ר"א אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, אמר לפניו, רבון העולמים יהי רצון שיהא מחלצי, אמר לו חייך שהוא מחלציך, הדא הוא דכתיב ושם האחד אליעזר, שם אותו המיוחד.

שאל גוי אחד את ר"י בן זכאי, אילין עובדיא דאתון עבדין נראין כמין כשפים, אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה, ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין, ואתם אומרים לו טהרת. א"ל לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך, אמר לו לאו. א"ל ראית אדם שנכנסה בו רח תזזית, א"ל הן, א"ל ומה אתם עושין לו, א"ל מביאין עיקרין, מעשנין תחתיו ומרביצין עליו מים, והיא בורחת. א"ל ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך. כך הרוח הזו רוח טומאה, דכתיב (זכריה י"ג) וגם את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, מזין עליו מי נדה, והוא בורח. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו רבינו לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר, א"ל חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב זאת חקת התורה.

ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה. א"ר איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה, כך אמר הקב"ה, תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. (שם שם ד)

סדר עולם:

בשני בניסן שרף אלעזר הכהן פרת חטאת, וחזרו כל ישראל ושנו (להזות) בי"ד בו בו שחטו ישראל את פסחיהם, ויום השבת היה. (פרק ז)

פסיקתא:

ילמדנו רבינו פרה אדומה כשהייתה נעשית אם היה מותר לישראל ליקח מן הגוי, כך שנו רבותינו, אין לוקחים פרה אדומה מן הגוי כדברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים לוקחים, ומה טעמו של ר' אליעזר, שאמר אין לוקחין פרה אדומה מן עכו"ם, מפני שהעכו"ם חשודים על העבירות ולהחטיא את ישראל. א"ר פנחס הכהן בן חמא שאמר בשם רבותינו, מעשה היה שנצטרכו ישראל לפרה אדומה ולא היה מוצאים, ואחר כך מצאו אותה אצל עכו"ם אחד, הלכו ואמרו לו מכור לנו את הפרה שיש לך שאנו צריכים לה, אמר להם תנו את דמיה וטלו אותה, וכמה הם דמיה, בשלשה זהובים או בד' זהובים, אמרו לו ואנו נותנים, עד שהם הולכים להביא את הדמים הרגיש אותו העכו"ם להיכן הם צריכים את הפרה, וכיון שבאו והביא את דמיה אמר להם איני מוכרה לכם, אמרו לו שמא להוסיף על דמיה אתה מבקש, ואם אתה מבקש אנו נותנים לך כל מה שתבקש, ואותו רשע כל שהיה רואה אותם דחוקים עילה היה עליהם, אמרו לו טול לך ה' זהובים והוא לא היה מבקש, טול עשרה טול כ' עד שהגיעו לק', והוא לא היה מבקש, ויש מרבותינו אומרים עד שהגיעו ליתן לו אלף זהובים, כשקיבל עליו ליתנה להם באלף זהובים והתנו עמו והלכו להביא לו הזהובים, מה עשה אותו הרשע, אומר לגוי אחר חבירו בא וראה היאך אני משחק ביהודים הללו, כלום הם מבקשים אותה ונותנים לי כל הדמים אלא מפני שלא עלה עליה עול, הריני נוטל את העול ונותנו עליה, ומשחק אני עליהם ואטול את ממונם. כך עשה, נטל את העול ונתן עליה כל הלילה, וזה הוא סימנה של פרה שלא עלה עליה עול, שתי שערות יש בצוארה במקום שעול נתון, וכל זמן שלא עלה עליה עול שתי שערות זקופות הם, ניתן עליה עול מיד שתי השערות נכפפים. ועוד סימן אחר יש בה, עד שלא עלה עליה עול עיניה שוות, עלה עליה עול עיניה שורות, והיא מתחלפת פוזלת ומסתכלת בעול. כיון שבאו ליקח אותה ממנו וכל אותו הזהב בידם, והראו לו הזהב, מיד נכנס והעביר את העול מן הפרה והוציאה להם, כיון שהוציאה להם התחילו מסתכלים בה ורואין את סימנה אותם ב' שערות שהיו זקופות שנכפפו, ועוד עינים מן העול שנפלו, אמרו לו טול את פרתך אין אנו צריכין לה, שחוק באמך. כיון שראה אותו רשע שחזירו לו פרתו ויצא ריקם מכל אותם הזהובים, אותו הפה שאמר אני משחק בהם התחיל אומר ברוך שבחר באומה זו, ונכנס לו לתוך ביתו ותלה את החבל וחנק את עצמו, כן יאבדו כל אויביך ה'. (פרשה יד פרה)

א"ר יהושע הכהן בי ר' נחמיה, הוא הביא לפני המלאכים מים, שנאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, וכן ואל הבקר רץ אברהם, אמר לו הקב"ה היא טהרתם של בניך יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים. (שם)

פרה זו מצרים, עגלה יפיפיה מצרים (ירמיה מ"ו). אדומה זו בבל, אנת הוא רישא דדהב (דניאל ב'), תמימה זו מדי, תמימים היו, אין לו להקב"ה עליהם אלא שעבוד עכו"ם שקבלו מאבותיהם בלבד. אשר אין בה מום זו מלכות יון, אלכסנדרוס מוקדין כד הוי חמי לשמעון הצדיק הוי קאים על רגליו ואמר ברוך אלקים של שמעון הצדיק... אשר לא עלה עליה עול זו אדום, שלא קבלה עליה עולו של הקב"ה, ולא די שלא קיבלה אלא מחרפת ואומרת מי לי בשמים. והוציא אותה אל מחוץ למחנה, שהוא עתיד לדחות את שרה מכרך גדול ממחיצתו, ושחט אותה לפניו, כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום...

דבר אחר פרה אלו ישראל, כי כפרה סוררה סורר ישראל, אדומה, אדמו עצם כפנינים (איכה ד') תמימה, יונתי תמתי, אשר אין בה מום, כולך יפה רעיתי ומום אין בך (שיר ד'), אשר לא עלה עליה עול, שלא קבלו עליהם עולו של הקב"ה. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, זה ירמיה מן הכהנים אשר בענתות, והוציא אותה אל מחוץ למחנה, ועמיה הגלי לבבל (עזרא ה'), ושחט אותה לפניו, (מ"ב כ"ה) ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו... (שם)

מדרש תדשא:

כשם שטמא בטומאת המת גזר הקב"ה ליקח פרה אדומה ולהשליך לתוך השרפה עץ ארז ושני תולעת ולהזות עליו ג' וז', ולהיות פרוש שלא יכנס למקדש ז' ימים, כך צוה למצורע ג' וז' ולהיות פרוש שלא יכנס למקדש ז' ימים, ושיקח ב' צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואחר כך יבא למקדש, ולמה צוה בפרה לעשות כמו במצורע, לפי שמעשה פרה אדומה לא נעשית אלא לכפר על מעשה העגל, שהוא צרעת הרוח, לפיכך דינו שוה... (פרק יז)

מדרש אגדה:

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, ולא לאהרן, לפי שאהרן עשה להם העגל, לכך לא צוה ליתנה לאהרן, שאין קטיגור נעשה סניגור, ואימת נעשית הפרה, אמרו חז"ל יום ב' שהקריבו הנשיאים לחנוכת המזבח. והוציא אותה אל מחוץ למחנה, לפי שע"ז הרי היא כמצורע, ונאמר במצורע מחוץ למחנה מושבו. (במדבר יט ג)

ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת, כמו שנפלו על ידי העגל שלשת אלפים כך יפלו בה שלשה מינים... (שם שם ו)

מדרש הגדול:

וכן אתה מוצא שנשחטה פרה ראשונה בשני בניסן, ולמה בניסן, שמשבעה עשר בתמוז ועד שני בניסן מאתים וחמשה ושמונים יום, מנין פרה, כדי שתכפר על אותו מעשה. (במדבר יט ב)

ילקוט ראובני:

סוד פרה אדומה בסוד דינן של פ"ר האדו"ם ופרות שהביאו את הארון מארץ פלשתים, גימטריא י' פעמים אלקים מהקליפות של נו"ן דלא תונ"ו, והוא נו"ן דנח"ש, ובשריפת הפרה ישלטו הדינים בהטומאה לקיים פסילי אלהיהם תשרפון באש, וצריך שלא יעשה בה מלאכה שהיא באה מהקליפה שנגזרה מחטא אדם הראשון, שנאמר בזיעת אפיך תאכל לחם, ומן הקליפות באה מלאכה.

ניצוצי הקדושה מנין רפ"ה נפלו בשעת הבריאה למטה ומנין ר"ב עלו אתם בשעת יציאת מצרים, ונשאר פ"ו מנין אלקי"ם, ולכן גם תיקון מנצפך דין הקשה פ"ר וגם עם ה' אותיות פרה אדומה...

על דרך הקבלה פרה אדומה רמז לתורה שבעל פה, מדת הדין הקשה, שהיא הגורמת כל טומאה, והנה עבודה זו מסורה ביד אלעזר כדי שתעשו על כוונתו למדת הדין הקשה, ולא יחשבו מחשבה רעה בעבור שהיא נשרפת בחוץ, ועל כן הקריב ואמר זאת חקת התורה, כלומר זאת המצוה המחודשת חוץ למקדש, אל תהיה כוונה חוץ להקב"ה חס ושלום, כי היא נחקקת מן תורה שבעל פה והיא מדה ששית, ואף על פי שענין הפרה עמוק עמוק מי ימצאנו במדה ששית תמצאנו כי היא הגורמת כל טומאה, וכן הטומאה מתפשטת עד שש מעלות, והמדה הזאת ששית היא מדתו של ששית העקודה ממדת החסד, בסוד ויעקד יצחק בנו, שאלמלא כך תחריב העולם ותשרפנו בשלהבותיה וכו', ועל כן בעל הרחמים הגדול עצה כיצד יקח ישראל מדת הדין הקשה ותחזור רפה, זהו לשון ויקחו אליך. (חקת)

אמונות ודעות:

והשמיני יחשוב בפרשת פרה אדומה היאך תורתה מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים, ונאמר, כי אין זה מוזר שדבר אחד יעשה שתי פעולות נגדיות בהתאם לגוף המקבל אותן, שהרי אנו רואים את האש מתיכה את העופרת ומקפיאה את החלב... (מאמר ג פרק י)

תרגום יונתן:

פרה אדומה - ברת תרתין שנין דלית בה מומא ושומא משער חורן, דלא סליק עלה דכר ולא אטרחא באובצן עבידתא ואפסרא וקטרבא, ולא איעצא בזקתא וסול וסירתא וכל דדמי לנירא. (במדבר יט ב)

וסידר חזור חזור לה סדורי קיסין דתיניא וכהנא אוחרן יכוס יתה קדמוי בתרין סימניא ויבדיקנה בתמני סרי טריפן. (שם שם ג)

ויסב אלעזר בכיהוניה מן אדמיה באדבע יד ימיניה, ולא יקבליניה במנא, וידי לסידורא דקיסי תיניא מן לגין מן ציטרא דממצע כל קביל אפי משכן זימנא מאדמה בטיבולא חדא שבע זימנין. (שם שם ד)

ויסב כהן אחרן בקעתא דקיסא גדולמיש... (שם שם ה)

ויכנוש גבר כהין דכי ית קטמא דתורתא בקלל דפחר מקף מגופת שייע ויפלג ית קיטמא לתלת חולקין... (שם שם ט)

רש"י:

זאת חקת התורה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה. (שם שם ב)

חטאת היא - לשון חטוי כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר שהיא כקדשים להאסר בהנאה. (שם שם ט)

ומזה מי הנדה - רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע, וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה. (שם שם כא)

עץ ארז ואזוב ושני תולעת - שלשה מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל, וארז הוא הגבוה מכל האילנות ואזוב נמוך מכולן, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל את עצמו כאזוב ויתכפר לו.

למשמרת - כמו שחטא העגל שמור לדורות לפורענות, ואין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, וכשם שהעגל מטמא כל העוסקים בו, כך פרה תטמא כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו, שנאמר ויזר על פני המים, וגו' כך ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. (שם)

רמב"ן:

זאת חקת - וכבר כתבתי בענין שעיר המשתלח מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות, לפי שבשאר קרבנות יש מהם שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת, כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה. והאמת שהיא להעביר רוח טומאה, ושריפתה כריח ניחח בחוץ. וטעם טומאת המת בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין, ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה, כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבעל פה, על כן היא פרה והיא אדומה ממדת הדין, ונתנת לאלעזר להעשות לפניו אפילו על יד זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו, שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן. (במדבר יט ב)

אל אלעזר - ...והענין לומר, כי המצוה הזאת לעומק סודה ראויה להנתן לגדול שבכהונה, ולא נתנה לאהרן, ואולי לגדולתו כי הוא קדוש ה' וחסידו המכפר במקדשו, ולא רצה ליתן לו עבודת חוץ, או היה להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצוה מן המצות של כהונה גדולה, או היה לעונש העגל כדברי רבי משה הדרשן. והנה עשה הקב"ה גם אהרן נביא במצוה הזאת, והוא ומשה רבינו יתנו אותה לאלעזר גדול הכהונה אחרי אהרן, והוא המשוח בשמן המשחה, וזה רמז לדורות שתעשה בגדול הכהונה, והוא הכהן הגדול, וכן שנינו, פרת חטאת ששחטה שלא בכהן גדול פסולה, ורבי יהודה מכשיר... (שם שם ג)

ונתן עליו מים חיים אל כלי - אין ענינו שיתן האפר בכלי תחלה ויתן מים על האפר, שכך שנו רבותינו, שהנותן אפר תחלה ואחר כך המים פסול. דקדקו מים חיים אל כלי, שתהא חיותן בכלי, ואולי מפני שלא אמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים, אבל פירושו ונתן על האפר מים חיים שהוא בכלי, לומר שיערב האפר במים שבכלי עד שהיו המים צפין עליו. (שם שם יז)

משנה תורה:

מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או בת ארבע, ואם היתה זקנה כשירה, אלא שאין ממתינין לה שמא תשחיר ותפסל, ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה... לא מצאו אלא עגלה פוסקין עליה דמים ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה, ולוקחין אותה מתרומת הלשכה...

היו בה שתי שערות לבנות או שחורות בתוך גומא אחת או בתוך שני כוסות והן מונחות זו על זו פסולה. היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר עיקרן משחיר וראשן מאדים הכל הולך אחר העיקר, וגוזז במספרים את ראשן המשחיר ואינו חושש משום גיזה בקדשים, שאין כוונתו לגוז...

היו קרניה או טלפיה שחורים יגוד. גלגל העין והשינים והלשון אין מראיהן פוסלים בפרה... כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה, שנאמר אשר אין בה מום. היתה יוצא דופן או מחיר או אתנן או טרפה או שנרבעה פסולה, שכל הפוסלין את הקדשים למזבח פוסלין את הפרה, ואף על פי שהיא כקדשי בדק הבית, הואיל וקראה הכתוב חטאת. ומותר ליקח אותה מן העכו"ם, ואין חוששין שמא רבעה העכו"ם, שאינו מפסיד בהמתו. יתירה פרה על הקדשים שהעבודה פוסלת בה, שנאמר "אשר לא עלה עליה עול"... אלא שהעול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ושאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה. כיצד, קשר עליה העול אף על פי שלא חרש בה פסולה, הכניסה לדוש אינה נפסלת עד שידוש בה.

רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה ועבר בה את הנהר, קפל עליה את המוסירה, נתן טליתו עליה, נתן עליה כסות של שקים פסולה. קשרה במוסרה, אם היתה מורדת וצריכה שמירה כשירה, ואם לאו פסולה, שכל שמירה שאינה צריכה משוי הוא... נעשית בה מלאכה מאליה או שעלה עליה עול מאליו, אם לרצונו פסולה, שנאמר אשר לא עובד בה, שאם עובד בה לרצונו הרי זה כמי שעבד בה, לפיכך אם שכן עליה העוף כשירה, עלה עליה זכר פסולה, ואין צריך לומר שהמעוברת פסולה...

אף כהן הדיוט כשר לשרפת הפרה, שנאמר "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן", ועדיין אהרן היה קיים. והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט, בין שעשאה כהן הדיוט, בין שעשאה כהן גדול.

כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף שהיו טבולי יום כשירים למעשה הפרה ולקדש ולהזות מאפרה, ואף על פי שעדיין לא העריב שמשן, שזה שנאמר בכל הפרשה איש טהור הוא הטהור למעשר שני, אף על פי שאינו טהור לתרומה עד שיעריב שמשו, הרי זה טהור לפרה...

החותך שפופרת של קנה להניח בה אפר חטאת יטמא אותה ויטבלנה ואחר כך יניח בה, והחותכה והמטבילה טעון טבילה מפני שעשאוה כטמא מת בז' שלו, ולפיכך אינה צריכה הזאת שלישי ושביעי, אלא מטמאה, כדי להראות לצדוקין, ומטבילה ונותן בה. (פרה אדומה א א והלאה, וראה שם עוד)

מעלות יתירות עשו בטהרת פרה אדומה והרחקות גדולות הרחיקו מטומאת המת בכל מעשיה, מפני שהיא כשירה בטבולי יום חשו שמא יבאו לזלזל בה, ומפני זה כשמפרישין הכהן השורף אותה מפרישין אותו ללשכה מוכנת בעזרה, ובית אבן היתה נקראת, מפני שכל כליה כלי אבנים שאין מקבלין טומאה, ובכלי האבן היה משתמש כל שבעת ימי ההפרשה, ולא היו נוגעין בו אחיו הכהנים כדי להרבות בטהרתו...

הלשכה שהיה יושב בה כל ז' צפונית מזרחית היתה, כדי להזכירו שהיא כחטאת הנשחטת בצפון, אף על פי שהיא נשחטת בחוץ. כל יום ויום משבעת ימי ההפרשה מזין עליו מי חטאת שמא נטמא למת והוא לא ידע, חוץ מיום רביעי להפרשה שאין צריך הזאה, לפי שאי אפשר שלא יהיה לא שלישי לטומאתו ולא שביעי, ומן הדין היה שאין צריך הזאה אלא בשלישי ושביעי להפרשה בלבד, וזה שמזין יום אחר יום מעלה יתירה עשו בפרה.

ברביעי בשבת היו מפרישין אותו, כדי שיחול רביעי שלו להיות בשבת, שההזייה אינה דוחה שבת, והרביעי אינו צריך הזיה. בכל יום ויום מימי ההפרשה שמזין עליו בהם מזין מאפר פרה מן הפרות שנשרפו כבר, ואם לא היה שם אלא אפר פרה אחת לבד מזין ממנו עליו כל הששה... כשמזין עליו בימי ההפרשה אין מזה עליו אלא אדם שלא נטמא במת מעולם, שהמזה צריך שיהיה טהור, ואם תאמר יזה עליו איש שנטמא והוזה עליו, שמא זה שהזה עליו לא היה טהור מטומאת מת, וכן הכלים שממלאין בהן ומקדשין להזות על הכהן השורף כולם כלי אבנים היו שאין מקבלן טומאה, וכל אלו הדברים מעלות יתירות הן שעשו בה. וכיצד ימצא איש שלא נטמא במת מעולם? חצירות היו בירושלים בנויות על גבי הסלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום, ומביאין היו נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהם, וכשירצו להזות על הכהן השורף מביאין שוורים מפני שכרסיהן נפוחות, ומניחים על גביהן דלתות ויושבין התינוקות על גבי הדלתות, כדי שיהיה האהל מבדיל בינם לבין הארץ מפני קבר התהום, וכוסות של אבן בידם, והולכין לשילוח, הגיעו לשילוח יורדין שם וממלאין שאין לחוש שם מפני קבר התהום, שאין דרך בני אדם לקבור בנהרות, ועולין ויושבין על גבי הדלתות והולכין עד שמגיעין להר הבית, הגיעו להר הבית יורדין ומהלכין על רגליהן מפני שכל הר הבית והעזרות תחתיהן היה חלול מפני קבר התהום. ובפתח העזרה היה קלל של אפר, נוטלין האפר ונותנים במים שבכוסות, ומזין על הכהן השורף, ומטבילין היו התינוקות שממלאין ומקדשין ומזין על השורף, אף על פי שהן טהורין מטומאת המת, שמא נטמאו בטומאה אחרת... (שם פרק ב א והלאה, וראה שם עוד)

אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית, שנאמר והוציא אותה אל מחוץ למחנה, ובהר המשחה היו שורפין אתה. וכבש היו עושין מהר הבית להר המשחה ותחתיו בנוי כיפין כיפין וכיפה על כל ב' כיפין, כדי שיהיו ב' רגלי הכיפה על גג ב' כיפין שתחתיה, כדי שתהיה תחת הכל חלול מפני קבר התהום, אף מקום שריפתה ומקום הטבילה שהיו בהר המשחה תחתיהן חלול מפני קבר התהום. והפרה והשורף וכל המסעדין בשריפתה יוצאין מהר הבית להר המשחה על גבי כבש זה.

כיצד שורפין אותה? זקני ישראל היו מקדימין ברגליהן להר המשחה, ובית טבילה היה שם, וכהן והמסעדין בשריפתה והפרה יוצאין על הכבש ובאין להר המשחה, ומטמאין את הכהן, וסומכין הזקנים את ידיהם על הכהן ואומרים לו טבול אחת, ואם היה כהן גדול אומרים לו אישי כהן גדול טבול אחת, ירד וטבל ועלה ונסתפג. ועצים מסודרים היו שם, ארזים אלונים וברושים ועצי תאנה חלקה, ועושין מערכה כמין מגדל ומפתחין בה חלונות כדי שתהיה האור מלבבת בהן, ומראה המערכה במערב, וכופתים את הפרה בחבל של מגג ונותנין אותה על גבי המערכה ראשה לדרום ופניה למערב, הכהן עומד במזרח ופניו למערב, שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו, ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים, על כל הזאת טבילת אצבע בדם, ושירי הדם שבאצבע פסולים להזייה, לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה. גמר מלהזות מקנח את ידיו בגופה של פרה, ויורד מן המערכה והצית את האש בעצים קטנים, והכניסן תחת עצי המערכה והתחיל האש בה, והכהן עומד ברחוק ומשמר לה עד שיצת את האור ברובה ותקרע בטנה, ואחר כך נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח, וצמר צבוע בתולעת משקל חמשה סלעים, ואומר לעומדים שם עץ ארז זה, עץ ארז זה, עץ ארז זה... שלש פעמים על כל אחד ואחד, והן אומרין לו הין הין הין שלש פעמים על כל אחד ואחד. וכל כך למה, לפי שמיני ארזים שבעה, ומיני אזוב ארבעה, והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בלכא... והאזוב והארז והתולעת שלשתן מעכבין זה את זה. וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך אל תוך בטנה, שנאמר והשליך אל תוך שריפת הפרה, ואינו משליך קודם שיצית האור ברובה, ולא אחר שתעשה אפר, ואם השליך פסולה, שנאמר אל תוך שריפת, לא קודם שיצת האור ברובה ולא אחר שתעשה אפר, בין שהשליך שלשתן כאחת, בין שהשליך זה אחר זה, בין שהשליך לתוך גופה או לתוך שריפתה בין נקרעה מאליה ואחר כך השליך, בין שקרעה בידו או בכלי כשירה.

נגמרה שרפתה חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין את הכל בכברות, וכל שחור שאפשר שיכתש ויהיה אפר בין מבשרה בין מן העצים כותשין אותו עד שיעשה אפר ושאין בו אפר מניחין אותו. וכל עצם שנשאר מעצמות בלא שריפה בין כך ובין כך היה נכתש.

אין מכניסין כלום מאפרה להניחו בעזרה, שנאמר והניח מחוץ למחנה. ושלשה חלקים היו חולקים את כל אפרה, אחד ניתן בחיל, ואחד בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות, זה שמתחלק לכל המשמרות היו הכהנים מקדשין ממנו, וזה שניתן בהר המשחה היו ישראל מזין ממנו, וזה שניתן בחיל היה מוכן ומוצנע שנאמר "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת", מלמד שמצניעין ממנו, וכן היו מצניעין מאפר כל פרה ופרה ששורפין בחיל. ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, ראשונה עשה משה רבינו, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר. (שם פרק ג א והלאה)

אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת, שנאמר ושחט אותה. לא רצתה פרה לצאת אין מוציאין עמה שחורה, שלא יאמרו שחורה שחטו, ולא אדומה, שלא יאמרו שתים שחטו.

פרה שנשחטה שלא לשמה, או שקבל או שהזה שלא לשמה, או לשמה ושלא לשמה או שלא לשמה ולשמה או שנעשית שלא בכהן או במחוסר בגדים, או שעשאה בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה. שחטה על מנת לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשירה, לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח.

קיבל דמה בכלי פסולה, שנאמר ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, מצותה מצות יד ולא מצות כלי... הזה ולא כיון כנגד ההיכל פסולה, שנאמר אל נכח פני אהל מועד, עד שיכוין כנגד ההיכל, ויהיה רואהו. וכן אם שחטה או שרפה שלא כנגד ההיכל פסולה, שנאמר ושחט אותה לפניו. במה דברים אמורים, שהזה או שרף או שחט כנגד הדרום או כנגד צפון או שהיה אחוריו למקדש, אבל אם עמד בין מזרח ומערב ופניו כנגד ההיכל, אף על פי שלא כיון כנגד ההיכל בדקדוק כשירה.

חיסר אחת מכל המתנות פסולה, טבל שתים והזה אחת הזאתו פסולה, טבל אחת והזה שתים אף על פי שלא חשב הזאה שניה אלא טבל והזה אחרת הזייתו פסולה, כיצד, טבל אצבעו טבילה ששית והזה ו' וז', אף על פי שחזר וטבל אצבעו והזה שבע הזייתו פסולה. הזה מטבילה שביעית ושמינית, אפילו חזר וטבל טבילה שמינית והזה שמינית כשירה, שכל שמוסיף על השבע אינו כלום, והוא שיהיה זה שהוסיף כהן אחר, אבל הכהן השורף אותה אם הוסיף פסולה מפני שנתעסק בדבר שאינו צריך בשעת שריפתה. הוציא את הדם חוץ ממקום מערכתה והזה פסולה...

שרפה חוץ ממערכה שנשחטה עליה או שחלקה לשנים ושרפה בשתי מערכות או ששרף שתים במערכה אחת פסולה, ואם אחר שנעשית אפר מביא אחרת שורף על גבה ואינו חושש.

הפשיטה ונתחה ואחר כך שרף כולה כשירה, ואם חיסר ממנה כלום אפילו מפירשה פסולה, פקע מעורה או מבשרה אפילו משערה כזית יחזיר, ואם לא החזיר פסולה. פקע חוץ למערכתה מרבה עליו ושורפו במקומו, פקע מקרניה מטלפיה או מפירשה אינו צריך להחזיר.

הפרה אינה נפסלת בלינה, לפיכך אם נשחטה היום והזה דמה כהלכות ונשרפה למחר כשירה. שרפה אונן או מחוסר כפרה כשירה. שרפה שלא בקידוש ידים ורגלים פסולה, מפני שמעשיה כעין עבודה, והיכן מקדש ידיו ורגליו, בכלי שרת בפנים, ואם קידש בחוץ ומכלי חול אפילו במקידה של חרס כשר, הואיל וכל מעשיה בחוץ. וכן כשמטבילין את הכהן השורף אחר שמטמאין אותו כמו שביארנו, אינו צריך לחזור ולקדש הואיל וכל מעשיה בטבולי יום.

שרפה שלא בעצים או בכל עצים אפילו בקש או בגבבא כשירה, ומצותה שלא ימעט לה עצים מן הראוי לה, אבל מרבה הוא לה חבילי אזוב ואזוב יון בזמן שרפה כדי להרבות את האפר, ויש לו להרבות עצים בשריפתה עד שתעשה אפר, אבל משתעשה אפר אם הוסיף בה אפילו עץ אחד הרי זה כמערב אפר מקלה באפר הפרה.

כל מעשה הפרה מתחלה ועד סוף אינו אלא ביום ובזכרי כהונה, והמלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר, אבל משתעשה אפר אם כנס אפרה בלילה או שכנסתו אשה או שעשה מלאכה אחרת בשעת כניסתו הרי זו כשרה. ומנין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל חוץ מחרש שוטה וקטן, שנאמר "ואסף איש טהור", מכלל שאינה צריכה כהן, וכאילו אמר אדם טהור בין איש בין אשה. ומניין שהמלאכה פוסלת בה, שנאמר ושחט אותה, מפי השמועה למדו, שלא בא הכתוב אלא ללמד שאם נתעסק בדבר אחר בשעת שחיטתה פסלה, ונאמר "ושרף את הפרה לעיניו", שיהיו עיניו בה, ללמד שהמלאכה פוסלת בה משעת שחיטה עד שתעשה אפר. וכל העוסק בשריפתה ועשה מלאכה אחרת פסלה עד שתעשה אפר... (שם פרק ד)

כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים כל זמן עשייתן, שנאמר בשוחט ומשליך עץ ארז וכבס בגדיו ורחץ בשרו, ונאמר בשורף "והשורף אותה יכבס בגדיו", ונאמר "וכבס האוסף את אפר הפרה", מלמד שכל העוסקין בה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים, וטעונין טבילה והערב שמש דין תורה, אבל המשמרה בשעת עשייתה מטמא בגדים מדבריהם, שמא יזיז בה אבר...

השלים לכנוס את אפרה המתעסק בה אחר כן בחילוק העפר או בהצנעתו וכן הנוגע בו טהור. ולא הפרה בלבד אלא כל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים השורפם מטמא בגדים בשעת שריפתו עד שיעשו אפר, שהרי הוא אומר בפר ושעיר של יום הכפורים והשורף אותם יכבס, מפי השמועה למדו שזה בנין אב לכל הנשרפים שיהו מטמאין בגדים עד שיעשו אפר, במה דברים אמורים בשלא אירע בהם פיסול ונשרפו כמצוותן בבית הדשן, אבל אם נפסלו בעזרה נשרפין שם כפסולי המקודשין ושורפן טהור... (שם פרק ה וראה שם עוד)

המים שנותנין עליו אפר הפרה אין ממלאין אותן אלא בכלי, ומן המעיינות או מן הנהרות המושכין, שנאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי. ונתינת אפר הפרה על המים שנתמלאו הוא הנקרא קידוש, והמים האלו שניתן עליהן האפר הן הנקראין מי חטאת ומים מקודשין, והם שקראן הכתוב מי נדה.

הכל כשרין למלאות המים חוץ מחרש שוטה וקטן, והכל כשרין לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן, ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי, ואין מזין אלא מכלי, והמילוי והקידוש כשרין בלילה, אבל אין מזין ואין טובלין אלא ביום, וכל היום כשר להזאה ולטבילה.

בכל הכלים ממלאין ומזין ומקדשין, אפילו בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה ובספינה, ואחד כלי חרס ואחד כל הכלים אבל אין ממלאין ואין מקדשין ולא מזין בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית, ולא בחפניו, ולא בביצת התרנגולת, ולא בשוקת שבסלע, אבל ביצת היוצרים כשירה מפני שהיא כלי אדמה...

הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין, לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש וכל הנהרות פסולין לקדש מהן מי חטאת, ושאר הימים כמעיין. והמים הנגררין משאר הימים והן הנקראין זוחלין פסולין, והזוחלין מן המעיין הרי הם כמעיין וכשרים... (שם פרק ו, וראה שם עוד)

המלאכה פוסלת במים קודם שיתקדשו, ואינה פוסלת בהזאה, ודברים אלו הן דברי קבלה, כיצד, הממלא מים לקידוש ונתעסק במלאכה אחרת בשעת המילוי או בשעת הולכת המים שממלא או בעת שמערה אותן מכלי אל כלי פסלן. לעולם המלאכה פוסלת במים עד שיטיל להן את האפר, הטיל את האפר ונתקדשו ונעשו מי נדה אין המלאכה פוסלת בהן אלא המוליך המים המוקדשין או מעלה אותן מכלי לכלי והוא עוסק במלאכה אחרת, אין בכך כלום, וכן מזה מהן בידו אחת והוא עושה מלאכה בידו האחרת.

השכר פסול בקידוש ובהזיה, ואינו פוסל במילוי, כיצד, הנוטל שכרו לקדש מי חטאת או להזות מהן הרי אותן המים כמי המערה והאפר כאפר מקלה, שאינו כלום. אבל נוטל הוא שכר למלאות המים או להוליכן, ומקדשין אותן בחנם ומזה מהן המזה בחנם. היה המקדש או המזה זקן שאינו יכול להלך על רגליו ובא הטמא וביקש ממנו להלוך עמו במקום רחוק לקדש או להזות הרי זה מרכיבו על החמור ונותן שכרו כפועל בטל שבטל מאותה מלאכה שביטלו ממנה... שכל אלו הדברים אינן שכר שנשתכר בקידוש או בהזאה, שהרי לא הרויח כלום, ולא נטל אלא כנגד מה שהפסיד...

הרוצה למלאות מים לקדשן ומים אחרים לצרכיו, ממלא את של צרכיו תחלה וקושרן וטוענן לאחוריו, ואחר כך ממלא את של חטאת, כדי שלא יתעסק במלאכה אחר המילויי, ונותנם לפניו והולך... (שם פרק ז וראה שם עוד)

מי שהיו מימיו על כתפו והורה הוראה לאחרים או שדן דין או שחלצה בפניו או מיאנה או שהראה לאחרים את הדרך, או שהרג את נחש או עקרב או נטל אוכלין מן השוק להצניעם, הרי המים פסולין, שהרי נתעסק בדבר אחר קודם שיתן האפר על המים. אבל אם נטל האוכלין לאכלן ואכלן כשהוא מהלך, או שהרג נחש או עקרב המעכבין אותו הרי המים כשרים, שזה מצורך הולכת המים. זה הכלל, כל דבר שהוא משום מלאכה שעשהו קודם מתן האפר, בין עמד בין לא עמד פסל, ודבר שאינו משום מלאכה אם לא עמד כשרים, ואם עמד פסל...

המקדש באחת ידו ועשה מלאכה בשניה, אם לעצמו קידש פסל שהרי עשה מלאכה קודם מתן אפר במים, ואם לחברו קידש המים, המים כשרים, שאין זה פוסל מימיו של חבירו במלאכה שעשה, שאין המלאכה פוסלת בקידוש אלא במים, והוא שיהיה העושה השומר או הבעלים... (שם פרק ח, וראה שם עוד)

כיצד מקדשין את המים באפר הפרה, נותן את המים שנתמלאו לשם מי חטאת בכלי ונותן אפר על פני המים כדי שיראה על פני המים, אף על פי שהיא חבית גדולה מלאה מים, ומערב הכל, ואם נתן האפר תחילה ואחר כך נתן עליה מים פסל. ומהו זה שנאמר בתורה "ונתן עליו מים חיים", כדי לערב את האפר במים.

המקדש צריך שיתכוין ויתן האפר בידו על המים, שנאמר "ולקחו לטמא" עד שיהיה מתכוין לקידוש ולמילוי ולהזייה, אבל אם נפל האפר מן הכלי שיש בו האפר לתוך המים, או שנטל האפר בידו ודחפו חבירו או הרוח ונפל האפר מידו על המים, או שנפל האפר מידו על צד הכלי או על ידו ואחר כך נפל למים הרי זה פסול.

קידש פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי אחר לא נתקדשו, היה האפר צף על פני המים וכנס ממנו מלמעלה וקידש בו מים אחרים הרי אלו מקודשין, וכל שנגע במים אין מקדשין בו פעם שניה, ואף על פי שניגבו, ואפילו נשבה הרוח ונתנה את האפר על גבי המים אינו מנגבו ומקדש בו... (שם פרק ט, וראה שם עוד)

הממלא מים לקידוש אינו צריך שיהיה הוא עצמו המקדש והמזה, אלא מקדש אחד ומזה אחד, וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי ומקדש בכלי אחר ומערה המים המקודשין מכלי לכלי ומזה מכלי אחר.

ממלא אדם מים ומניחן אצלו בלא קידוש כל זמן שירצה ואין בכך כלום, ומוליכן ממקום למקום ומעיר לעיר ונותן עליהן אפר ומקדשן בכל עת שירצה, וכן המים המקודשין מניחן אדם אצלו ימים ושנים ומזה מהן בכל יום שהוא צריך עד שיתמו, ומוליכן ממקום למקום ומעיר לעיר, ומשמר אדם אפר פרה אצלו ומוליכה ממקום למקום ומעיר לעיר. פעם אחת הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מן המת בקרקע הספינה, ונטמאו המים, באותה שעה גזרו בית דין הגדול שאין מעבירין מי חטאת ולא אפר חטאת בנהר ובספינה, ולא ישיטם על פני המים ולא יעמוד בצד הנהר מכאן ויזרקם לצד השני, אבל עובר הוא אדם במים עד צוארו ובידו אפר פרה או מים מקודשין. וכן אדם וכלים הריקנים שהן טהורין לחטאת ומים שנתמלאו לחטאת ועדיין לא נתקדשו מעבירין אותם בנהר בספינה...

הכל כשירין להזות חוץ מאשה וטומטום ואנדרוגינוס, וקטן שאין בו דעת, אבל קטן שיש בו דעת כשר להזות, והערל כשר להזות שאין הערל טמא. קטן שיש בו דעת שהזה והאשה מסעדתו כגון שאחזה לו המים בידו, הזאתו כשירה, ובלבד שלא תאחוז בידו בשעת הזאה, ואם אחזה בידו בשעת הזייתו פסולה.

המזה צריך לכוין ולהזות על הטמא לטהרו, ואם הזה שלא בכוונה הזאתו פסולה, אבל זה שמזין עליו אינו צריך כוונה, אלא מזין על האדם לדעתו ושלא לדעתו, המתכוין להזות לפניו והזה לאחוריו לאחוריו והזה לפניו הזייתו פסולה, נתכוון להזות לפניו והזה לצדדין של פניו הזייתו כשירה.

המזה אינו צריך טבילה לכל הזייה, אלא טובל את האזוב ומזה הזייה אחר הזייה עד שיגמרו המים, ומזה הזייה אחת על כמה בני אדם או על כמה כלים כאחת אפילו מאה. כל שנגע בו מן המים הוא טהור, והוא שיתכוין המזה להזות עליו. טבל את האזוב ונתכוון להזות על דבר שמקבל טומאה או על האדם, והזה מאותה טבילה על דבר שאינו מקבל טומאה או על הבהמה, אם נשארו מים באזוב אינו צריך לחזור ולהטביל, אלא מזה מן השאר על האדם או על הכלים הטמאים, שהרי תחילת טבילתו כשירה היתה. אבל אם טבל את האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה או על הבהמה, והזה על האדם או על הכלי הטמא, הזייתו פסולה עד שיחזור ויטבול פעם שניה ויתכוין להזות על האדם או על דבר המקבל טומאה.

מי חטאת שנתמעטו טובל בהן אפילו ראשי גבעולין ומזה, ובלבד שלא יספג. צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו ומזה, ואינו צריך להזהר שמא יגע בצידי הכלי בפעם שניה. (שם פרק י, וראה שם עוד)

כיצד מטהרים טמא מת במי נדה? לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב ואוגדן אגודה אחת, ובכל בד ובד גבעול אחד, טובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי ומתכוין ומזה על האדם או על הכלים ביום השלישי וביום השביעי אחר שתנץ החמה, ואם הזה משעלה עמוד השחר כשר. ואחר שיזה עליו ביום השביעי טובל ביום ומעריב שמשו והרי הוא טהור לערב. טבל את האזוב ביום והזה בלילה הזאתו פסולה, והמים מטמאין משום מי חטאת, כמו שיתבאר, עד שתהיה טבילת האזוב במים והזאתו ממנו ביום השלישי וביום השביעי אחר שתנץ החמה, ואם עבר ועשה משעלה עמוד השחר כשר, כמו שביארנו.

מי שנטמא במת ושהה כמה ימים בלא הזאה, כשיבוא להזות מונה בפנינו ג' ימים ומזין עליו בשלישי ובשביעי, וטובל בשביעי ומעריב שמשו. במה דברים אמורים בעם הארץ שבא להזות, שאפילו אמר היום שלישי שלי אינו נאמן, שמא היום נטמא, לפיכך צריך למנות בפנינו, אבל חבר שבא להזות מזין עליו או על כליו מיד. מי שהוזה עליו בשלישי ולא הוזה עליו בשביעי ושהה כמה ימים, טובל בכל עת שירצה אחר השביעי בין ביום בין בלילה ומזין עליו ביום בין קודם טבילה בין אחר הטבילה, אפילו טבל בליל תשיעי או בליל עשירי מזין עליו למחר אחר הנץ החמה.

כל המטמאין מקבלין הזאה, כיצד, זבין וזבות נדות ויולדות שנטמאו במת מזין עליהן בשלישי ושביעי והרי הם טהורין מטומאת מת, אף על פי שהן טמאין טומאה אחרת, שנאמר והזה הטהור על הטמא ביום השלישי, הא למדת שהזייה מועלת לו אף על פי שהוא טמא, וכן הערל מקבל הזאה... 

מצות אזוב שלשה קלחין וכל קלח וקלח גבעול אחד, נמצאו ג' גבעולין, ושיריו שנים, או אם לקח ב' בתחלה ואגדן כשר. נתפרדו הגבעולין ונשרו העלין אפילו לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כל שהוא כשר, ששירי האזוב בכל שהוא... (שם פרק יא, וראה שם עוד)

אדם שנטמא במת והזה עליו, כיון שנגע כל שהוא ממי הנדה בכל מקום מעור בשרו של טמא עלתה לו הזייה, אפילו נפלה ההזאה על ראש אצבעו או על ראש שפתו, אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום, אף על פי שהלשון כאיברים שבגלוי לענין טומאה, כמו שביארנו, אינן כאיברים שבגלוי לענין הזאה וטבילה, וכן כלי שנטמא במת והזה עליו, כיון שהגיע לגופו של כלי כל שהוא ממי הנדה עלתה לו הזאה.

שני כלים או שני בני אדם שנתכוון להזות על שניהן כאחת והזה על אחד מהן ונטפו המים מעל הראשון על השני הרי השני בטומאתו עד שיפלו עליו המים מהזיית המזה לא מן התמצית. הזה על שני כלים ונסתפק לו אם הזה על שניהם כאחד או מחבירו נמצה עליו הזייתו פסולה. מחט שנתונה על החרש והזה עליה, ספק על המחט הזה ספק מן החרש נמצה עליה הזייתו פסולה... (שם פרק יב, וראה שם עוד)

מעלות יתירות עשו בטהרת החטאת, שהאדם הטהור אפילו טבל לקדש ועומד ומשמש על גבי המזבח אינו טהור לחטאת ולא לשריפת הפרה ולא למילוי המים ולא לקדשן, ולא להזות עד שיטבול לשם חטאת, ואחר כך יהיה טהור לחטאת. וכן הכלים, אפילו מזרק שבעזרה אינו טהור לחטאת עד שיטבילוהו לשם חטאת, וכן כל האוכלין וכל המשקין אף על פי שהן טהורין הרי הן לענין חטאת כאוכלין ומשקין המטמאין.

כל כלי הראוי למשכב או למושב אף על פי שהוא טהור לגבי הקודש הרי הוא לגבי חטאת כמדרס הזב עד שיטבילוהו לשם חטאת. יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקודש כל ימיו והיה מטפחתו כמדרס הזב לענין החטאת...

הכל נאמנין על טהרת החטאת, ואפילו עמי הארץ, מפני חומרתה, ומעלות אלו שעשו בה הכל נזהרין בה, והרי מאמר בתורה "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת", כל ישראל ראויין לשמירה, לפיכך עם הארץ שהביא כלי מביתו אפילו כלי חרס ואמר כלי זה טהור לחטאת, הרי זה טהור ומקדשין בו ומזין ממנו, ואף על פי שאותו כלי טמא לקודש ולתרומה, וכן עם הארץ שאמר טהור אני לחטאת, או שהיו מי חטאת אצלו ואמר טהורין הן נאמן, שאין אדם מישראל מזלזל בה. (שם פרק יג, וראה שם עוד)

הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה בין אדם בין כלים טמא, ואינו מטמא בגדים בשעת מגעו, שנאמר "והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב", הנה למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאות של תורה, וטומאת מגען בכל שהוא, ואם היה בהן כדי הזאה מטמאין במגע ובמשא, והנוגע בהן או שנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו עד שיפרוש ממטמאיו, שנאמר "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו", אינו מדבר במזה על הטמא, אם טיהר את הטמא, קל וחומר שיהיה הוא טהור, מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ומזה מי הנדה לא נאמר אלא לשיעור, שהנוגע או הנושא מי נדה שיש בהן כדי הזייה שלא לצורך הזאה טמא ומטמא בגדים דין תורה. וכמה הוא שיעור הזאה, כדי שיטבול ראשי גבעולין של אזוב במים. במה דברים אמורים שמי חטאת מטמאין בזמן שנגע בהן או נשאן שלא לצורך קודם שיעשו מצותן, אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל. כיצד הרי שטבל את האזוב והזה על האדם הטמא או על הכלים והיו המים שותתין ויורדין מעל הטמא לארץ, וכן המים הניתזין בשעת הזאה על הארץ או על הטהור, הרי אותן המים טהורים, והנוגע בהן והנושא טהור, הטביל את האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, הרי המים המנטפין כשרין להזות מהן כמו שביארנו, לפיכך מטמאין טומאת מי חטאת, לפי שלא עשו מצותן, שהרי הטבילה היתה לשם דבר שאינו מקבל טומאה.

אין מי חטאת מטמאין את הכל קודם שיעשו מצוותן עד שיהיו טהורין וכשירין להזאה, אבל מי חטאת שנפסלו כגון שנתערב בהן מים או ששתתה מהן בהמה וכיוצא בהן מאלו הדברים הפוסלין אותן, אם נגע בהן הטהור לתרומה נטמא, בין שנגע בידיו בין שנגע בשאר גופו. נגע בהן אדם הטהור לחטאת ואפילו בידיו הרי הוא טהור כמות שהיו...

אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינן ראויין לקדשן ונגע בהן הטהור לתרומה בין בידיו בין בגופו נטמא, נגע בהן הטהור לחטאת אפילו בידיו הרי זה טהור כמות שהיה...

המזה מחלון שמזין ממנו על הרבים והוזה עליו ונכנס למקדש ואחר כך נמצאו המים פסולין, הרי זה פטור, שחזקת המים שמזין מהן על הרבים שהם כשרין, והרי זה כאנוס, אבל אם הוזה עליו מחלון של יחיד ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולין חייב בקרבן עולה ויורד, מפני שהיה לו לבדוק על המים ואחר כך יכנס למקדש. מחליקים היו העם במים ששותתים בארץ מחלון של רבים ודורסים אותם ונכנסים למקדש ולא היו חוששין להן שמא פסולין הן...

המגביה כלי שהוזה עליו והרי עליו המים כדי הזאה טהור, שהמים שעשו מצוותן אינן מטמאין, כמו שביארנו. (שם פרק טו, וראה שם עוד)

ספר החינוך:

שנצטוו ישראל לשרף פרה אדומה להיות אפרה מוכן למי שיצטרך אליה ומטהרה מטומאת מת... אף על פי שמלאני לבי לכתוב רמזים מטעמי המצות שקדמו על צד הפשט עם ההתנצלות שהמלאכה לחנך בה בני והנערים חבריו ישמרם א-ל, במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט, כי ראיתי לרבותינו ז"ל האריכו הדבור בעומק סודה וגודל ענינה, עד שאמרו שהמלך שלמה השיג לדעת ברבוי חכמתו כל טעמי התורה, חוץ מזו, שאמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני... אבל עיקר הפלא לפי מה ששמעתי הוא על היותה מטהרת הטמאים, ומטמאה העוסקין בשרפתה, ואף על פי שבכל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים הדין כן, שהשורף אותם מטמא בגדים בשעת שרפתן עד שיעשו אפר, מכל מקום אין אפרן מטהר. וגם כן התמה הגדול בה, בהיותה נעשית מחוץ למחנה שלא כדרך שאר הקרבנות, ועל דבר זה מונין האומות את ישראל עליה, כי יחשבו שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה כמנהגם היום... ואילו ידענו מהות הנפש ושרשה ומחלתה ובריאותה נבין בחולי (באולי), כי סגולת הפרה גם כן להחליא הנפש ולטמאה בעסק השרפה, ואחרי היותה אפר מרפאה מחלת הטומאה. וזה אינו ברור להשיג בענין כלום, אלא שחבת הקדש והחשק להשיג ידיעה בנסתר יניד הקנה לכתוב.... (חקת מצוה שצז)

חזקוני:

ואם ישאל השואל היאך פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, יש להשיב, מצינו ענין א' עושה ב' ענינים, האש מתכת הבדיל ודברים אחרים ומקשה ביצים ודברים אחרים, וגם סמני הרפואה מרפאין את החולה ומכאיבין את הבריא... (במדבר יט יב)

רבינו בחיי:

חקת התורה - ...והאמת כי פרה אדומה מכלל החקים שאין טעמן נגלה ונודע, אבל עקר לשון חקה מלשון חקיקה ירמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה והנרמז לישראל בפרה אדומה ולכך נקרא חלק אחד מן המצות חקים... ועוד נקראים חקים מלשון גבול, כענין שכתוב (ירמיה ה') "אשר שמתי חול גבול לים חק עולם לא יעברנהו"... וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם...

ועל דרך הקבלה פרה אדומה רמז לתורה שבעל פה, מדת הדין הקשה שהיא הגורמת כל טומאה. והנה עבודה זו מסורה ביד אלעזר כדי שתעשה על כונתו למדת הדין הקשה ולא יחשבו מחשבה רעה בעבור שהיא נשחטה בחוץ, ועל כן הקדים ואמר זאת חקת התורה, כלומר זאת המצוה המחודשה שאתה רואה שהצריכה תורה לעשותה חוץ למקדש, אל תחשוב שתהיה הכונה חוץ להקב"ה חס ושלום, כי נחקקת היא מן התורה היא תורה שבעל פה והיא מדה ששית, ואף על פי שענין הפרה עמוק עמוק מי ימצאנו במדה ששית תמצאנו, כי היא הגורמת כל טומאה. וכן הטומאה מתפשטת עד שש מעלות, וכמו שאבאר בסמוך... ועל כן בעל הרחמים יתעלה אשר מחשבותיו אלינו הפליא עצה הגדיל תושיה כיצד יקחו ישראל מדת הדין הקשה להשלימה ותחזור רפה, זהו לשון ויקחו אליך פרה, והיא אדומה והיא תמימה בלי מום, והיא אשר לא עלה עליה עול השעבוד כשאר המדות אשר למטה ממנה שכן בית המקדש נקרא בית קדשנו ותפארתנו...

ומה שהיתה נשחטת חוץ למקדש מפני שהיא להעביר רוח הטומאה, ולכך מטהרת הטמאים במים חיים אל כלי, כי כן הטהרה נשפעה ממדת החסד שהיא למעלה ממדה זו גורמת כל טומאה. וצריך שתשכיל כי קצת ממשכילי האמת נסתפק להם במה שנעשית חוץ למקדש אם היה לתוקף קדושה שתהיה קדש קדשים לגמרי ומדרגתה יותר מכל הקרבנות הנעשים במקדש עד שאין להשוותה להם, או אם היה למעוט קדושתה שהיא חול, עד שאין ראוי לעשותה במקום הקדש, ושאלו בזה אם היא קדש קדשים היאך היא מטמאה את הטהורים, ואם היא חול היאך היא מטהרה את הטמאים. וקצתם השיבו כי האמנם קדש קדשים היא, ומה שהיא מטמאה את הטהורים בעבור הטהור ישוב טמא בגשתו אל הקדש הטהור של מעלה, ועל כן היא מטמאה את הטהורים כי כל המעלות הטהורות טמאות לה בקרבתם אליה...

אבל הנכון לפי מה שהזכרתי למעלה שקצתה קדש וקצת חול, קצתה חול בהעבירה רוח הטומאה, וקצתה קדש, שכתוב קראה חטאת, ולכך עשו בה מעלות יתרות על שאר הקדשים ועל כן היא מטמאה את הטהורים מצד קדש שבה, ומטהרת הטמאים מצד חול שבה בהעבירה רוח הטומאה מעליהם... (שם שם ב)

בעל הטורים:

שם שם לו חק ומשפט - זה פרה אדומה, שכשם שזה המר ממתיק המרים, כך פרה אדומה מטהרת הטמאים ומטמאה הטהורים, שם בגימטריא פרה אדומה. (שמות טו כה)

פרה אדומה - בגימטריא זה על עון עגל. (במדבר יט ב)

אור ה':

וכן מיני הטהרות והטבילות וההזאות המעוררים האדם היות העונות ירשמו בו רושם כדמות בגד הצריך כבוס, ובאמצעות פועל הטבילות במים שכל גופו עולה בהן יחדש רושם בנפש להסיר מעליו חלאת העונות ההם, ולזאת התחכמה התורה אשר בטומאות מת החמורות בטומאת מת ומצורע שיהא צריך הזאות כמשל הבגד המלוכלך ביותר שלא ינוקה בכבוס מים לבד כי אם במי הבורית שהיא מהרכבת המים והאפר, ולדמות הנקוי הזה החזק בא בהזאה מים ואפר, וגזרה החכמה הא-ל יתברך שיהיה האפר מהבעל חי הגדול שהוא קרב, מצורף מה שהתפרסם שהאפר יותר חזק מה שאפשר הוא האפר הנעשה מבעל חי, עד שיוציאו ממנו בעלי המלאכה גפרית. אמנם באו בו פרטים לרמזים גלה קצתם ר' אליעזר הקליר. והנה היתה ההזאה באמצעות הצומח שהוא עץ ארז ואזוב, להורות על הכניעה כמו שבא בדבריו, ומיעוט השתמשות בחמריות, ולזה נבחרו אלו שאינן עושין פרי מאכל מצורף שיחוקה בו הקנוח הנהוג בכלים הצריכים נקוי באמצעות הכבוסים והוא המכונה בלשון המקרא חטוי, ולזה נקראו מי חטאת... (מאמר ב כלל ו פרק ב)

עקדה:

...וכן בפרה אדומה מצאנו הרבה מאמרי חז"ל על טעמיה, אם כן מצינו בפרה צד העלום וצד ידוע לחכמים, וראוי שנפרש לפי האופנים. אין ספק שהתורה מיעדת במצותיה נחלת ב' העולמים, ולא ימלט שתהיינה קצת המצוות מיוחדות להצלחת העולם הזה, וקצתם להצלחת עולם הבא, או שיהיה לכל מצוה ב' התכליות, ומשאמר במצות הקלות יעוד ההצלחה הנצחית, כגון בשלוח הקן, וכן במצות כבוד אב ואם, שהיא שכלית, אמרו חז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, א' שמתכוין להיישיר אל החיים האנושיים, וב' שמתכון להשאיר אתנו בהן אחרינו בדברי רוחניות נצחית. והנה לבחינה הא' ראוי ואפשר לבקש ולהשיג הטעם, אך לא בטעם השני, כמו שאמר הנביא "עין לא ראתה אלקים זולתך". ואחר שהדרכים המוליכות אל התכלית העליון נמנעים בחוקנו, העצה היעוצה היא לדרוש אחריהם, ועל כן נקראו חוקים. והזהיר במשלי שלא יחשוב שהמצוות על הכוונות אנושיות, כי יכשל בהריסות גדולות, כמו שקרה לשלמה במצוות המלך (סנהדרין כ"א), או יחשוב ששביתת השבת כדי לתת מרגוע לגוף העמל, או להתעסק בתורה, ותבטל אצל הבטלנים או תלמידי חכמים, או יתענג בהצלחת מלאכתו יותר... וכן ימעט על ידי זה צורת התורה לספר קטן וחסר מספרי הנהגת האדם במדות וברפואות. אלא ישים אל לבו כי בזולת זה טעם עליון ונשגב במצות, ונורא מהשגתנו, כחז"ל תו"כ פ"ט, אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכו'.

וכדי להקים דעת זו נתנה לנו החכמה האלקית קצת מצוות שגם החושבים למצא טעם אנושי במצות יודו, ששכלם קצר יד מהשיגם, וגם הרמב"ם הודה במצות שלא מצא להן רמז. וזה שאמרו ששטן ואומות העולם משיבין עליה, כי הם רוצים לבקש טעמים אנושיים לכלל המצות, ויאמר כי כל מה שהשיגו מהטעמים מכוון רק נגד הבחינה הא', וזה שאמר כי מה שעסוקים בפרה מטמאין בגדים, והיא עצמה מטהרת הוא היפך מה שתחייב ההקדמה המופתית, ואם כן הענין הזה נפלא מהחקירה האנושית.

אם כן ענין הפרה וסודה כשיעוינו מלאכותיה ורמיזותיה כראוי להיישיר האדם הנלבב לטהרת נפשו בחייו, שלא תטמא אחרי המות. (וראה שם דרוש ארוך בענין זה). והנה הפרה עצמה טהורה מבלי מום, וממנה לא תמשך שום טומאה, ומעצמה מטהרת בגדים, וכן הנשמה מעצם תולדתה, אם העוסקים בה הם טמאים מעצמם ומטמאים בגדים. ומה שאמר וכל יקר ראתה עינו (איוב כ"ח) זה ר' עקיבא שנגלו לו דברים שלא נגלו למשה (מ"ר י"ט), והוא מענין חכם עדיף מנביא, שהנביא יודע הנאמר לו, והחכם יכול לדעת על ידי חקירתו יותר מזה בענינים פרטיים שלא נודעו בנבואה לנאמן רוח היודע הסודות הכלליים וגם דברים עליונים שאין שום מבא לחכמה ולמחקר העיוני בהם, וכן נגלו לר"ע וחבריו על החקירה טעמים וסבות שלא הוצרך לגלותם למשה, ונשארו לדורות הבאים להתגדר בהם.

פרה אדומה - הרע בה מצד האדמימות של העוסקים בה. ענין אדום ולבן בחטא פירשתי בעבודת יום הכפורים. אשר לא עלה עליה עול - וזה כי לא עלה עליה עול התורה והשכל. אל אלעזר הכהן - מצותה בסגן, כי השכל סגן עד שיעזר מהא-ל להוציא שלימותו. אל מחוץ למחנה - ירמוז להכנעה בג' חלקי העולם הנקראות ג' הנפשות. ושחט אותה - על מזבח התשובה. ולקח מדמה - יספיק שישתמש מתמציתה לשמור הבריאות, ומעט תענוג להיותו דשן ורענן לפני ה'. ושרף - את המותרות. את עורה - עור בשר ודם כינוי לחלקי הנפש מהחוץ פנימה, הצומחת החיונית והדברית. וראשי מחנותם, כבד, לב מוח. ויעביר התאוות המותריות הבאות מהן, מאכל, משתה ומשגל, קנאה, שררה, נצוח וחמדה, והדעות הכוזבות. וכבס בגדיו - כבוס בגדים הוא תקון המדות, ורחץ בשרו - תקון הכח הממשש. ואחר יבא אל המחנה - תקון הנפש המשכלת שנתגרשה ממחנה שכינה מקום מושבה... (במדבר יא א שער עט)

ספורנו:

זאת חקת - ...אמנם בהביננו אל כל המצוה אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה שכל העוסקים בה מעת שרפתה ואילך טמאים, והם השורף, והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה, והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים, שנית שמעקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות, וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל למראה אדום באמרו "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", שלישית ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת א-לוה צרופה היא בלי ספק מישרת המעשים אל המצוע, זולתי בהטותו אל קצה הפכו כמו שיקרה בחליי הגוף, כאמרו חבורות פצע תמרוק ברע, אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שהיתה דרכו ממוצעת, כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמישית ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצות חיים הם למוצאיהם ולעוסקים בם, כאמרו, כי היא חיים, והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות, או הוא מת גמור, כאמרם רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. ששית ראוי להתבונן מה שאמרו ז"ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה, ובהיות שני התולעת עם שניהם יורה ששניהם חטא, כאמרם, בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה, בפרט במי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים...

נאמר אם כן שעם היות המצוה חקה ואין להרהר אחריה, ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו, כי כל אמרת א-לוה צרופה, ולה טעם נשגב בלי ספק, נודע למלך שצוה אותה ואלי גם למשה רבינו והדומים לו. הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא שהיא אמנם שיטה אל קצה הפך מעשיו המטמאים כל לב טהור, למען ישיג דרך המצוע ויטהר. וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא, הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור, כאמרם, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שצער עצמו מן היין. 

אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה, כאמרו מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו, וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה', והבא אל האהל מטמא את מקדש ה'. וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה' שהוא הנקרא צלם אלקים, ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת, כענין שוכני בתי חומר אשר אין לפניהם בלתי אם גווייתם לחיי שעה רעועה רגליה יורדות מות, הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר, אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלקיו, כאמרו, "ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך". ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון, ולזה אין ראויה שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי, כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת הא-ל יתברך, הוא לבדו החוטא הנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך, שהם כמו המזה והמקדש, לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת ככתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה, שהם מכונות התורה בלי ספק. (שם שם ב)

מהר"ל:

ובמדרש פרה זו מצרים... ויש לתמוה מאד, כי מה ענין ד' מלכיות אלו אל פרה אדומה לרמוז בה המלכיות. אבל פירוש הענין כי פרה אדומה מצותה היא ממדרגה עליונה עד שאין אדם יכול להשיג את המצוה הזאת, וכן מה שעמדו ד' מלכיות בעולם וכן סלוקן מן העולם הוא בא ממדרגה עליונה מאד... (נר מצוה)

כלי יקר:

...כך מי נדה שיש בהם מים שכולם טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה והם מעורבים יחד, לפיכך אם מי נדה זורק על אדם טמא אז אין האדם מתפעל מן האפר, שהרי הוא ממינו, אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים לו, כי הוא טמא והמים טהורים, על כן המים פועלים בו ומנצחים הטומאה, אבל אדם טהור הנושא מי הנדה אינו מתפעל מן המים, כי הם ממינו ששניהם טהורים, אבל הוא מתפעל מן האפר שהם הפכיים לו, כי הוא טהור והאפר טמא. ואם תשאל אם כן האפר למה לי, יטהרו במים בלא אפר. תשובה לדבר שיש צורך בזריקת האפר עליו, כי לא יוכל להטהר עד שידע מקור הטומאה וישתדל להסיר הסבה לומר הרי לך שטר ושוברו עמו, ובעבור זה כח המים אתי לאשמועינן, שהם מנצחים מקור הטומאה... (במדבר יט כא)

אור החיים:

ויקחו אליך - יקחו למה שאתה יודע ומכוון להיותך יודע סוד הדבר. וכך נעשית שלימה במעשה ובמחשבה, ובדורות הבאים גם כן לא העלים ה' הסוד אלא מכללות ישראל, אבל למיוחדים נמסר והם מוסרים לתלמידיהם... פרה אדומה כל סימניה מורים על תגבורת הדינים, ואפילו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים. לא עלה עליה עול - שהעול ימתק הדינים בסוד מאמרם יסורין ממרקים עונות של אדם, וכן שריפתה בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטומאה הדבוקה באדם, שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט... (שם שם ג)

רש"ר הירש:

פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול היא הבחינה הפיסית האנימלית, בחינה זו מיוצגת כאן במלא החיוניות בשלמות ללא דופי, ובשלמות. על פי יעודה הרי היא פרה, היא נועדה להיות עזר לאדם בעבודתו, אך מעולם לא הפעילה את כוחה בשירות האדם, גדולה מזו, מעולם לא היה עליה סימן של עבודתו. היא מייצגת איפוא את הטבע הגופני שלא נשלט בידי האדם, ולצורך זה היא תילקח על ידי הכלל הלאומי ותימסר לכהן המשרת במקדש התורה. והלה יורה בשם תורת המקדש מה מעמדו של הטבע הגופני שאיננו מבוקר בידי האדם. הוא יורה מה משמעות הטבע הזה בתחום החיים של חברה אנושית המבקשת לעצב את חייה תחת השפעת התורה. הפרה האדומה תימסר לכהן המכין והמכונן את חיי העם למטרתם... טבע זה נועד לשרת את האדם לא אחרי שמת או נשבר, אלא במלא חיוניותו ושלמותו, אך כשאין הוא מבוקר בידי האדם שוב אין לו מקום במסגרת חיי העם היהודיים הלאומיים, ולפיכך הכהן המשרת את התורה יקח את הפרה אשר לא עלה עליה עול ויוציא אותה אל מחוץ לתחום העם, שם יכין לה מקום מול הכניסה למקדש התורה... (שם יט בסוף, וראה שם עוד)

העמק דבר:

נראה שנסמכה פרשת הפרה לקרח, שהר"ן איש רצו להתקדש יותר מגבול התורה, ומזה הגיעו להריסות התורה ומחלוקת, וכן עסק פרה לטהר ולא לקדושה, לכן טבול יום ואונן כשרים בה, והצדוקים השתדלו לעשותה במעורבי שמש, להנהיג קדושה בדבר שאינו אלא טהרה, והקפידו חכמים על כך עד שפעם שרפו פרה שנעשתה במעורבי שמש, כבתוספתא דפרה. (שם שם ב)

שפת אמת:

ובמדרש מי יתן טהור מטמא... כי וודאי גם לפרה יש טעמים, אבל הם למעלה מעולם הטבע, ועל ידי שבני ישראל מקבלין החק אף בלי טעם, זוכין לטעום גם מבחינת הטעם, וכמו שאמרו לך אני מגלה טעמי פרה, שמשה רבינו ע"ה הוא בחינת הדעת ושלימותן של ישראל... ופרה היתה תיקון העגל גם כן, כענין שכתוב ולא שתו איש עדיו וגו', ועל ידי ההכנעה המשיכו חיות מחדש...

מה שאמרו מטהר טמאים ומטמא טהורים, כי יש בחינת עצלות מבחינת עפר גם כן ומטמא, ולהיפוך בחינת ביטול שהוא גם כן בחינת עפר והוא חיות פנימי נטמן בשפלות האדם ומטהר, אם כי נראה מבחוץ שהכל ענין אחד. (פרשת פרה תרל"א)

מה שקבעו פרשת פרה בשבת, נראה כי השבת מסייע לטהרה זו, דאיתא לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה, דודאי יש טעם לפרה, רק שמי שטעם טעם חטא אינו יכול להשיג זה הטעם, כי הוא תיקון חטא העגל שמקודם היו דבוקין בעץ החיים, ועל ידי החטא אינם יכולין להשיג טעמי פרה, ולכן משה רבינו ע"ה השיג הטעם. ולכן בשבת שמשה רבינו ע"ה מחזיר לישראל הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע, שזוכין לקבל הארה מלוחות הראשונות יכולין להשיג מטעמי פרה, ולכן מבקשין יגלה לן טעמי... (שם תרל"ה)

בשם מו"ז ז"ל בענין טהרת אפר פרה דכתיב מים חיים, והוא הארת התורה, וצריך להיות מקודם בטל כעפר לזכות לחיות התורה, לכן קדמה פרה לחודש, דאין כל חדש תחת השמש, רק על ידי ביטול הטבע מקודם, ולהוסיף ביאור, כי הכנעה בפני עצמה אינו עיקר המכוון, אבל צריך להיות בצירוף חיות התורה, דכתיב עץ חיים היא למחזיקים, וצריך כל איש ישראל להיות חזק ותקיף בכח התורה וזהו עץ ארז. ובצירוף הכנעה שהוא אזוב, ולכן כתיב מים חיים אל כלי, שהוא כלים שבורים שמשתמש השי"ת בהם, ועל ידי צירוף ב' אלו זוכין לטהרה. (שם תר"מ)

שם משמואל:

והנה כעין זה הוא ענין אפר הפרה על מים חיים, שאפר הפרה רומז על הכנעה וביטול עצמי, כמאמר הש"ס (חולין פ"ח) בזכות שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר הפרה, ומים חיים רומזים לתורה והשגה אלקית מקור מים חיים את ה', וזה שצריך ליתן מקודם מים ואחר כך אפר ולערוב שיבואו המים למעלה, היינו שראשית דבר הוא תורה והשגה, ועל ידי זה באים לידי הכנעה וביטול... והנה כבר אמרנו שבשבת ההתקרבות אל השי"ת היא על ידי אהבה ורצון שהם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, ולא על ידי ביטול ומיעוט ושבירת הלב, רק כעין שנאמר (דהי"ב י"ז) ויגבה לבו בדרכי השי"ת, על כן אין לאפר פרה ענין בשבת, ועל כן גזרו על הזאה בשבת. (כי תשא תרע"א)

ונראה דהנה פרה אדומה היא היפוך מכל הקרבנות, שבכולם נבחרים לגבוה הבשר והדם שבהם חלקי הזן שמלובשת בהן הנפש הטבעית והצומחת, והאפר שהוא הפסולת נדחה לחוץ אחר שנתבררו ממנו כל חלקי הטוב ונשאר אפר שאינו עושה פירות, ומזה נתברר עוד מה שהיה בו רושם על כל פנים מחלקי הזן, וזוהי תרומת הדשן, והשאר מוציאין אותו אל בית הדשן. ובפרה אדומה הוא להיפוך, שנבחר ונברר רק האפר לבד והשאר נשרף ונכלה בחוץ. ונראה בטעמו של דבר מפני שתכלית כל קרבן היא, כי הרצון והתשוקה שבאדם לדברים גשמיים יהפוך אותם לעבודת ה', וכמו שאמר הזוהר הקדש שיצר הרע נצרך לחדוותא דשמעתא, וממנו תקיש על השאר, וזוהי עבודה שלמה של אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, אך האפר שאינו עושה פירות לעומתו היא באדם מצד העצבות והעצלות, שהם מיסוד העפר, כמו שכתב הרח"ו בשער הקדושה, זה נדחה לחוץ, שזה איננו נהפך להקדושה... היוצא מדברי הזוהר הקדש שבלתי שמחה אי אפשר להתקרב לקדושה, אלא שבבעל תשובה מועיל השמחה והרננה שבכהנים ולויים. והנה בפרה אדומה שנבחר רק האפר, שלעומתו באדם היא מדת העצבות, היינו משום שמצרפו למים חיים, ששבירת הלב המביאה אחר כך לידי שמחה וחיות זו נרצה, אבל לא שהתכלית היא העצב, רק המותר והשמחה והחיות והתלהבות הם התכלית, וזה שהוא טהרה על טומאת מת, שהטומאה היא כשמה, להפיל תרדמה על אנשים להיות כאבן דומם, וכל המעשים יהיו בקרירות בלי שום חיות, והטהרה לזה להמתיק הדברים בשורשן, היינו אפר פרה עם מים חיים, וכנ"ל, ולהתחיל בעבודה מחדש בהתלהבות יתרה.

וזה ששאל משה, אם נטמא זה במה תהא טהרתו, היינו כהן שכל מהותו היא שמחה וחדוה... ואולי מטעם זה מוזהר על טומאת מת, וחשב משה שעל ידי טומאת המת נתקלקלה מהותו לגמרי, ואין לו טהרה על ידי אפר פרה כישראל, שמשה חשב שאפר הפרה הוא טהרה רק מצד האפר שבו, שהוא שברון רוח ולב, אך אין זה עבור כהן דבעיא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין חדאן, וזה שהשיב לו ולקחו לטמא וגו' ונתן עליו מים חיים וגו', שהטהרה היא מצד המים החיים, על כן היא טהרה גם עבור כהן. (שם)

ורמז זה יש למצא גם בטהרת מי חטאת דצריך שיתן מים חיים תחילה לכלי ואחר כך אפר ואחר כך לערב שיהיה המים על האפר, דהנה אפר פרה רומז לאיש שכלה ממנו כל רגש טוב, ונמשל לאפר שנשרפו כל חלקי החיות ואינו נשאר כי אם תכלית החומר בלי חלקי הזן שנמצא בבהמה, ומצד עצמו אין לו תקנה והאפר לבדו אין בו אלא טומאה לבדה שמטמא כדין אפר הפרה, ורק כאשר מצורף למים חיים אז מטהר טמאים, והנה מים הם לשון רבים, ואינם נמצאים בלשון יחיד, וזה רמז שצריך מים חיים תחילה, כי בלתי אפשר להתתקן אלא על ידי המים הרומזים לציבור ואחר כך ליתן בהם האפר ולערב שיבואו המים למעלה על האפר, רומז לאיש החוטא שישפיל עצמו כאזוב ותולעת ושידע בעצמו שאין לו שום תקנה אלא בהבטלו למים, שהמים יהיו מקיפין עליו מכל צד, ואז רק אז נעשים מי חטאת הראויים לטהר טמאים. (שם תרע"ב)

ולפי זה יש לפרש הא דפרה אדומה היא כפרה על מעשה העגל, דהנה כבר אמרנו דפרה אדומה משונה משאר קרבנות, דשאר קרבנות הכוונה להקריב חלב ודם שהם חלקי החיות של הבהמה, ובפרה אדומה הכוונה על האפר שהיא תכלית חלקי החומר המיוחס לשפל שביסודות שהוא יסוד העפר והוא תיקון על חלקי החומר שבאדם, שיהיה גם מצד עצמו נרצה אף בלעדי השכל, אך רק על ידי צירוף המים החיים הרומזים לתורה, היינו, שאף שאבדו "נעשה", שהחומר מצד עצמו יהיה נרצה, מכל מקום על ידי שהוא משקיע עצמו בתורה התורה מהפכת טבעו לאט לאט עד שנעשה גם גופו שכלי... (שם)

והנה אפר פרה אדומה שנעשית מחוץ לשלש מחנות מעורר הכנעת הנפש לבד ומטמא כל העוסקים בה, כעין טומאת המת שגורם עם ההכנעה יאוש והתרשלות, אך מים חיים, אף שמים מורים נמי הכנעה... מכל מקום אין הכונה כניעת הנפש אלא כניעת השכל שגורמת חיות והתחזקות שמחה וחדוה, ובהצטרף אפר פרה עם מים חיים, וצריך מים תחילה וסוף, מורה שהאפר נעשה מובלע במים, ועל ידי זה מזדככת הכנעת הנפש שתהיה על צד הטוב לבד במעלתה. ועל כן מי חטאת מטהרים טומאת מת שענינה הכנעה רעה כנ"ל, ובהזאת מי חטאת מתעוררת בו הכנעת הנפש ושכל יחד, שזוהי ההכנעה הנדרשת, ולעומתם באה התחדשות רוח טהרה כמשפט ההתחדשות אחר ההעדר נמי בנפש ושכל יחד, היפוך טומאת המת. (שם תרע"ה)

והנה במי חטאת יש בו שני ענינים, עפר שריפת החטאת ומים חיים... ונראה דזה ענין פרה אדומה, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, שעשייתה מחוץ לשלשה מחנות, הוא רמז לאדם שיהיה רואה את עצמו כאילו הוא עומד מחוץ למחנה ישראל, ושורפין אותה עד שנעשית כאפר, וכמו דדריש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר פרה ולעפר סוטה, הרי שרומזת להכנעה, והיא בחינת דעת כנ"ל, אבל באשר יש דעת דקליפה, לכן נתבקש שיהא נוכח פני אוהל מועד, שההכנעה לא תגרום יאוש חס ושלום, אלא אדרבה תגדל התשוקה עליו ביותר מי שאינו רואה כלל. וגם ההכנעה נוכח פני אוהל מועד זה כתריס בפני פרטות החכמה ודעת שלא יתפשט יותר מדי... וכמו שהמשיך אברהם אבינו ע"ה את כל באי עולם תחת כנפי השכינה, אף אותם הרשעים עובדי ע"ז שהם כמת מעיקרא, על ידי מים הכניס בהם אהבה אלקית עד שכל אהבות עולם מאפס ותוהו נחשבו להם, כן נמי זה שנטמא במת שהוא כאילו נסתלקה ממנו כל החיות, ישוב לחיות מחדש כקין שנולד ברגש אהבה כנ"ל, ועפר שריפת החטאת הוא דעת דקדושה דומיא דואל הבקר רץ אברהם... (שם תרע"ח)

קיצור הדברים, אפר פרה רומז לשכל הנכנע ומקבל על עצמו עול מלכות שמים היפוך טבעו של השכל להתרומם, אך בצירוף המים החיים רומז לבחינה כוללת וגבוהה מחומר ושכל והיא בחינת ענוה. והנה ידוע שדבר שאדם מבטלו לכבוד השי"ת בא לעומתו בקדושה העליונה, ועל כן בהכנעת השכל והחכמה בא לעומתו לשכל הקדושה שהיא שכל וחכמת התורה, וכשאדם מבטל כח הכולל כנ"ל, בא לעומתו לכח נעלה וגבוה שכולל הכל כנ"ל, וזהו ענין מי חטאת שמטהרין טמא מת שאמרנו שהוא טמטום וקלקול השכל, ומי חטאת הוא למעלה גם מבחינת השכל.

ולפי האמור יובן מה שהיא כפרה על מעשה העגל, דהנה במכילתא שישראל שאמרו בסיני נעשה קבלו עליהם עול מלכות שמים בשמחה, קבלו עליהם לעשות הכל צורך גבוה, ובמעשה העגל בטלו זה, כבמדרש, שברתם נעשה. וכבר אמרנו שבאם היו אז בבחינה זו לא היה אפשר להם לטעות בעגל... אבל הם שכחו צורך גבוה ועשו עיקר לגרמייהו, ועל כן ענין פרה אדומה הוא כפרה על מעשה העגל.

ולפי האמור שענין מי חטאת הוא קבלת עול מלכות שמים בשמחה, יש ליתן טעם על מה שגזרו על הזאה בשבת, שבזוהר הקדש דבשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין, דבשבת הכל הוא בעצם עונג רצון ואהבה, ולא שייך לקראותו עול, על כן אין להזאה ענין בשבת. (ויקהל תרע"ד)

ולפי האמור יש לגעת בקצה המטה להבין איך היא מטהרת מטומאת מת, דהנה ידוע דטומאה אינה אלא באתגליא ובית הסתרים אינו מקבל טומאה ואינו מטמא. והטעם יש לומר, דכל התהוות ענין הטומאה היא מחמת הצמצום והעדר אור אלקי שהיה מוכרח למען יהיה העולם יכול להבראות ולא יתבטל במציאות, וכל ימי הבריאה היו שמים וארץ נמתחין והולכין, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהיו מתגשמים ומתרחקים מהשורש. על כן אין לכחות הטומאה שליטה אלא בנגלה שיצא לפועל בשבעת ימי בראשית. ולפי זה יש לומר שאין להם שליטה אלא בעולם הטבע שמתיחס אחר עלמא דאתגליא, והוא במספר שבעה, מכל מקום כל מה שהיה צריך לברא בשביעי הוכפל בששי, והוא העלם הטבע, אבל למעלה מהטבע שמתייחס לעלמא דאתכסיא אין לכחות הטומאה שום שליטה, ועל כן יש לומר היות פרה אדומה שהיא מושפעת מעלמא דאתכסיא כנ"ל יש בה כח על ידי הזאת מי חטאת לעשות את האדם אחר שישפיל עצמו כאזוב שיהיה לשעתו על כל פנים נמי מוגבה ומושפע מעלמא דאתכסיא, ואז בהכרח הטומאה פורחת ממנו, שאין לה אז שום מציאות... וכן הוא נמי ענין טהרת מי חטאת, שמחמת השפלה כאזוב שורה עליו מי חטאת ונשפע עליו כח שהוא מעלמא דאתכסיא ומגביהו למעלה, ובהכרח הטומאה פורחת ממנו, ושם אין לה מציאות שתהיה בכחה להיות אוטמת וסותמת.

ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש... כיון שהגיע לפרשת אמור א"ל משה רבונו של עולם אם נטמא זה במה תהא טהרתו... והטעם שלא הודיעו אז הטומאה והטהרה יובן על פי דרכנו הנ"ל, כי הטהרה היא מחמת ההגבהה וההשפעה על האדם מעלמא דאתכסיא, וכל זה יתכן רק אחר מתן תורה, שזכו ישראל אחר מ"ט ימי הספירה בחג השבועות, ואף שנפלו ממדרגה זו מחמת חטא העגל, מכל מקום נשאר אצלם רשימו שיהיה ביכולתם לקבל הזאה מפרה אדומה להיות מוגבה מושפע מעלמא דאתכסיא, אבל קודם מתן תורה שלא היו עדיין בבחינה זו, לא היה שייך לאמר להם ענין זה כלל... (ויקהל תרע"ז)

ויש לומר שזהו ענין פרה אדומה, דהנה אפרה מתחלק לשלשה חלקים, חלק אחד לטהר כל הטמאים, וחלק אחד בהר המשחה שכהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנו, וחלק השלישי למשמרת... ונראה דזהו עיקר ענין הפרה שמושכת חיים ורגש הנפש ממקור העליון על הגופין האטומים בלי חיות הרגש, וזוהי הטהרה מטומאת המת שהיא ענין טמטום ואוטם הלב, כמו שהארכנו במאמר הראשון, וזה עצמו הוא ענין תחיית המתים בפועל... ואפשר שמה שמטהרת בזמן הזה הוא ענין אור חוזר מתחיית המתים שלעתיד.

ולפי האמור יתפרשו דברי רש"י בשם ר"מ הדרשן, שפרה היא כפרה על חטא העגל... ולהנ"ל יש לומר, דהנה לולא חטא העגל היה חירות ממלאך המות, ומחמת חטא העגל נתקלקל הענין וחזרו להיות מרמס למלאך המות, ועל כן תחיית המתים ושיתקיים ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים, בלתי אפשר עד שיתכפר לגמרי חטא העגל, ועל כן החלק השלישי שהוא כנגד חטא העגל ששמור לדורות, זהו כפרה שיהיה על חטא העגל לגמרי אז בתחיית המתים. אבל עשיית הפרה בזמן הזה לאו לכפרה קאתיא עדיין, שהרי חטא העגל עדיין לא נתכפר, והכפרה תהיה רק אז בתחיית המתים ובחלק השלישי, ובזה זכינו לטעם שחלק השלישי מכל פרה נשאר למשמרת... (שם)

ובזה יובן טעם פסול העול, שלא מצינו זה בכל הקרבנות, לרמז שהעיקר שנתבקש מאפר הפרה הוא קבלת עול מלכות שמים, וכבזוהר הקדש, דעול מלכות שמים אינו שורה במי שהוא כפית באחרא ויש עליו עול אחרים, על כן עליית העול מסלק הרמז של קבלת עול מלכות שמים. ויש לומר שכל ענין החומרות והשמירה היתרה שהניחו חז"ל על ענין אפר הפרה מהאי טעמא, להורות שכל ענינה הוא עול מלכות שמים, וכל מה שמניחין עליו ביותר עול התורה ומלכות שמים משובחת יותר...

ועל כן יש לומר דזמן פרשת פרה מכוון בין זכור לחודש, שזכור הוא סילוק נקודת עמלק מלב כל איש, וחודש הוא זמן קבלת עול עבודה ומלכות שמים, ופרה שבאמצע הוא מחמת שיש בה שניהם יחד, מים חיים לעומת דחיית עמלק, ועפר שריפת החטאת שהוא קבלת עול מלכות שמים לעומת חידוש העבודה בפסח. (צו תרע"ט)

והנה הא דטעם פרה נעלם הוא מפני ששרשה גבוה מאד, כידוע, ועל כן משה ששרשו נמי גבוה ולמעלה מכל ההפכים הוא השיג טעם פרה, ובכן יש לומר שזה נשתכר על ידי חלוקתו של קרח עליו כנ"ל, למה הוא הכל יחדיו כהן ולוי ומלך, לזה נתגלה לו טעם פרה שאין אפשר לבשר ודם לידע אם לא מי שהוא גבוה מכל הפכים, ועל כן שפיר נסדרה פרשת פרה אחר פרשת קרח... (חקת תרע"ב)

הנה כל הקרבנות הנקרבין על המזבח נכללים באש המזבח ועולים לגבוה וזה רומז לחלקי החיות שבאדם שנלקחין לקדושה, ובזה מעלין את החיות מן העבירות, והדשן שנדחה לחוץ הוא רומז על גוף העבירה שנשארה בלי החיות, ופרה אדומה היא להיפך, שנשרפת בחוץ וכל הנדרש ממנה הוא רק האפר.

והנה ענין טומאת מת היא עצבות ומרה שחורה, וטמטום הלב הוא אבי אבות הטומאה, ואיש שהתגברה עליו הקליפה ההיא כמעט אין תרופה למכתו... אך עצת ה' היעוצה לזה, היות טומאת המת לפי טעם הזוהר הקדוש, היא מחמת שהגוף כלי ונרתיק לנפש הקדושה, ובהתרוקן מהנפש נדבקים בכלי ההוא כחות הטומאה המתאוים לדבוק ברושם קדושה הנשתייר. על כן ענין פרה אדומה שנלקחת מתרומת הלשכה ואין בה מום ולא עלה עליה עול, וחטאת קריה רחמנא, ונוהגין בה כל כך סלסול, ומכל מקום היא נעשית בחוץ ונשרפת לרוח, וחלקי הקדושה שהיו בה מסתלקין ממנה, ולא נשאר רק האפר, היא בהתדמות גוף האדם שיצאה ממנו הנפש הקדושה, וכמו בגוף האדם שנשאר ריק נדבקים כחות הטומאה כנ"ל, כן נדבקים כחות הטומאה באפר שהוא בהתדמות הגוף, ובזה יובן טעם שנעשית בחוץ, דאין להם שליטה להכנס בפנים...

והנה מים חיים רומזים לתורה שהיא עץ חיים, הם היפוך לגמרי מהטומאה שנדבקה באפר, ועל כן כשנותן את האפר על המים הם שני הפכים, וכל דבר מתפעל מהיפוכו, ובאשר שנותן המים ואחר כך האפר וברוחניים עלאה גבר, על כן נתגבר מאד כח הטומאה שבאפר ונעשה הכל אחד ומטמאים את הטהורים, ועל כן כשמזין מהן על האדם הטמא באשר שטומאת מי חטאת היא ביותר מטומאת המת כנ"ל, מתעוררין כחות טומאת המת שבאדם ומתדבקין בטיפת ההזאה כמו חלק המשתוקק להדבק בכלל, ולעומת שעד כה היו כחות הטומאה בפנימיות האדם יוצאין עכשיו אל החוץ לדבוק בהזאה שהיא בחיצוניות האדם, ונמצא שטיפת ההזאה היא קוראה לטומאה שבפנימיות שתצא אליה אל החוץ...

והנה טומאת מי חטאת אף שכתבנו שהיא ביותר מטומאת המת, מכל מקום אין בה זה הענין שתחדור בפנימיות האדם, שזה הענין אינו מחמת גודל שורש הטומאה אלא מחמת שהיא לעומת הנשמה היושבת בחדרי חדרים כנ"ל, וטומאת מי חטאת שהיא לעומת הקדושה שהיתה שורה על פרה אדומה, והבהמה אין בה פנימיות וחדרי חדרים והכל הוא אחד החיצון והפנימי, כי הפנימי אינו נקרא פנימי, ועל כן הטומאה שלעומתה אינה אלא מרחפת בחיצוניות האדם ולא בפנימיות, ומכל מקום באשר שרשה גדול מטומאת המת היא מושכת אליה את טומאת המת מן הפנימיות אל החיצוניות. ולפי זה יובן שמאחר שטומאת טפת ההזאה קוראה לה לטומאת המת שבפנימיות לצאת לחוץ, שוב יש לו לאדם טהרה במקוה ככל הטומאות, ועל כן אחר ההזאה כתיב ורחץ במים, שהיא טהרת המקוה. (שם)

ולפי האמור יובן מה שנתגלה למשה טעם פרה ולאחרים חוקה, כי מדתו של משה שאמרנו לעיל שהוא למעלה מכל ההפכים שבמדות כנ"ל באריכות מחמת עוצם ביטולו להשי"ת והוא בעודו בגוף נמי היה כמו נשמה ועל כן יש לו שייכות לפרשת פרה אדומה מה שאין כן לזולתו בעוד הנשמה מלובשת בגוף, עד לעתיד שיתגלה טעם פרה גם לזולתו. ולפי זה יש לומר דהא דנתגלה למשה טעם פרה היינו לאחר מחלקותו של קרח, ויצאה לפועל מעלת משה שהוא נעלה מכל מדה כנ"ל...

ולפי הנחה זאת אומר אני באימה, דאפשר דהא דפרשת פרה במרה נאמרה, היינו רק חצי הפרשה הראשונה טרם שמדבר מטומאת האוהל, ולא ידעו רק מטומאת מגע, וכן הא דבשני נשרפה הפרה והזה על הלוים לטהרם מטומאת מת הוא משום שהרגו בחרב את עובדי העגל, והכל היה טומאת מגע על ידי חיבור החרב, והפרשה השניה שכתובה בה טומאת אהל ובה נרמז טעם פרה למשה רבינו ע"ה, נאמר אחר מחלקותו של קרח, וכנ"ל, שאז נתגלה למשה טעם פרה... (שם תרע"ד)

ר' צדוק:

...ועל כן אפר זה דפרה הוא המטהר טמאים דטומאת מת שזכרון זה בלב, היינו שיעמיק בהתבוננות לבטל כל כחות הרע במקורן עד שישובו עפר ואפר, הוא קינוח צואת העגל, ושורש טינופת זו שבלב שלא תתבער מן הלב לגמרי עד עת קץ שיבוער היצר הרע מן העולם ויבולע המות לנצח. (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד מ)

...ולימדנו הכתוב, שעל ידי קריאת פרשת פרה נחקק בלב הדברי תורה ומועיל לתקן הרב כעס לתברא יצר הרע, וזה שאמר בירושלמי בדין הוא שתקדים החודש לפרה, שבא' בניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה, ולמה פרה קודמת, שהיא טהרתן של כל ישראל, וצריך להבין למה נקראה קריאת הפרשה טהרתן של ישראל, אך באמת למה תקנו קריאת הפרשה אם להזהיר את ישראל שיעשו פסחיהן בטהרה, הלא בזמן הזה אין לנו פסח, ואם יבנה בית המקדש במהרה בימינו הלא אז יתגלה אפר פרה, ולמה צריכין לפרסם פרשת פרה שיעשו פסחיהן בטהרה... אך הענין כמו שאמרנו, שקריאת הפרשה מועיל לטהר הלב מטומאות היצר הרע כנ"ל, וזה שאמר בירושלמי שהיא טהרתן של כל ישראל, שקריאת פרשת פרה מועיל לטהר הלב כסיל משמאלו מטומאת היצר הרע ושרשו הוא מהנחש שהביא קלקול לעולם, ועל כן מועיל הזאת הפרה לטהר מטומאת מת, שזה הביא הנחש לעולם... והיינו שקריאת הפרשה מועיל לטהר ישראל מטומאת יצר הרע, והוא כח כלל הדברי תורה לתברא יצר הרע, ומטעם זה כתוב זאת חוקת התורה ולא חקת הפרה. (פרי צדיק פרשת פרה א)