(ראה גם: ישראל, עם, צבור ויחיד, קהל)
ורדפו מכם חמשה מאה... וכי הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אין דומה המרובים העושים את התורה למועטים העושים את התורה. (בחוקתי פרק ב)
וידבר משה אל ה' לאמר, להודיע שבחן של צדיקים, שכשהם נפטרים מניחים עצמן ועוסקין בצורך ציבור. (פנחס קלח)
א"ל רבי יצחק לרב נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי, אמר ליה לא יכילנא, א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי, אמר ליה טריחא לי מלתא, ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר, א"ל מאי כולי האי, דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין, ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא, כה אמר ה' בעת רצון עניתיך, ר' אחא ברבי חנינא אמר מהכא, הן א-ל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. תניא נמי הכי, רבי נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, שנאמר הן א-ל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו'. אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. אמר ר"ל כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע, שנאמר כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל, ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנאמר הנני נותשם מעל אדמתם, ואת בית יהודה אתוש מתוכם. (ברכות ז ב)
אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו... אמר להו רבא לבניה... ואל תעברו אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין... ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא, ולא אמרן אלא דליכא בי כנישתא אחרינא... ולא אמרן אלא דלא דרי טונא ולא רהיט ולא מנח תפילין. (שם ח א)
אמר ר' אבהו בן זוטרתי אמר רב יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע ומפי מה לא קבעוה משום טורח צבור... (שם יב ב)
...ובאו ושאלו את רבי ואמר, הואיל והתפללו התפללו, שאני צבור דלא מטרחינן להו. (שם כז ב)
דא"ר יוחנן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור, א"ל לאו אתמר עלה א"ר אבא בצבור שנו. (שם כח ב)
אמר אביי לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא, היכי נימא, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתוליכנו לשלום וכו'. (שם ל א)
א"ר יהודה כך היה מנהגו של ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה, מפני כריעות והשתחויות. (שם לא א)
המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו. (שם לד ב)
ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכים, שנאמר במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל, אמר ר' עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחר מרובים ואחר מועטים אומר ברכו את ה'. (שם מט ב)
אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל. (שם נה א)
ואמר רבי יוחנן איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואמר ואפילו במסכת כלה... (שבת קיד א)
...מר זוטרא אמר אלו תלמידי חכמים שמלמדים הלכות ציבור לדייני בור. (שם קלט א)
צבור (בחצר) בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, ציבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן... (עירובין צב ב)
ומאי שנא ממנחת העומר, דתניא מנחת העומר לותתין אותה וצוברין אותה, ציבור שאני. (פסחים לו א)
...אמר ר' יוחנן דאמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נידחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה... (שם סו ב)
...סברוה דלכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור ובעיא ציץ לרצות, דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא ר' יהודה... (שם עז א, וראה שם עוד)
ארבעה אין הדעת סובלתן... ופרנס מתגאה על הציבור בחנם. (שם קיג ב)
דתניא וקח לך משלך, ועשה משלך, ויקחו אליך משל צבור דברי רבי יאשיה, ר' יונתן אומר בין קח לך בין ויקחו אליך משל צבור... (יומא ג ב)
אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור מתעשר... דאמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך. (שם כב ב)
...והא שלח ר' יעקב בר אידי זקן אחד היה בשכונתינו והיה יוצא בגלודקי שלו, ובאו ושאלו את ר' יהושע בן לוי ואמר אם רבים צריכין לו (לבית המדרש לדרשה) מותר... (ביצה כה ב)
באלו (בגדים) נשאלין באורים ותומים, ואין נשאלין אלא למלך ולאב בית דין ולמי שהצבור צריך בו. (יומא עא ב)
...מכאן שאין מטריחין על הצבור יותר מג' פעמים בשנה. (שקלים ו א)
דאמר רב חסדא מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין, שנאמר משפט עבדו ומשפט עמו, מאי טעמא, אי בעית אימא לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי, ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף. (ראש השנה ח ב)
אבל המינין והמוסרות והאפיקורסין... ושפרשו מדרכי ציבור... יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות... ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. א"ר יהודה אמר רב כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם, שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב. (שם יז א)
...א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. (שם שם ב)
אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם, אינו נחתם והכתיב נכתם עונך לפני, אלא אף על גב שנחתם נקרע, שנאמר כה' אלקינו בכל קראנו עליו, והכתיב דרשו ה' בהמצאו, התם ביחיד הכא בצבור. (שם יח א)
...ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים. (שם כה ב)
אי זהו יחיד ואיזהו תלמיד, יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הציבור, תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בלמודו ואומר, ואפילו במסכת כלה. (תענית י ב)
שכח ואכל ושתה (בתענית) אל יתראה בפני הצבור. (שם)
תנו רבנן בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים, פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה נחמת צבור. תניא אידך, בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן עליו הכתוב אומר והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות, מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צב-אות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון... וכי לא היה למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה, אלא כך אמר משה, הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער. (שם יא א)
עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין ג' תעניות אחרות על הצבור, אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ונועלין את המרחצאות... (שם יב ב)
בשני דר' יהודה נשיאה הוה צערא, גזר תלת עשרה תעניות ולא איעני, סבר למיגזר טפי, אמר ליה ר' אמי הרי אמרו אין מטריחין את הצבור יותר מדאי. (שם יד א)
שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה, כסבורין העם לומר שבחו של צבור הוא, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם תנו לו ואל אשמע קולו. שוב שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה, כסבורים העם לומר שבחו של צבור הוא, אמר להם שמואל לא שבח של צבור הוא, אלא אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, לעבד שמבקש פרס מרבו, ואמר להם המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער ואחר כך תנו לו. ולשמואל הקטן שבחו של צבור היכי דמי, אמר משיב הרוח ונשב זיקא, מוריד הגשם ואתא מיטרא. (שם כה ב)
...ערום מאי טעמא לא משום כבוד צבור הכא נמי משום כבוד צבור. (מגילה כד ב)
תנו רבנן שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום... ועל פרנס המתגאה על הצבור. (חגיגה ה ב)
דאמר ר' אבהו אין מעמידין מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה. (שם יד א)
...כי הוו אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה. (כתובות מט ב)
ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר לו במה אתה סועד, אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה ולא חיישת לדוחקא דציבורא, אמר ליה אטו מדידהו קאכילנא, מדרחמנא קאכילנא, דתנינא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. (שם סז ב)
...ואיזהו דבר של עולי בבל, כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך, ואיזהו דבר של אותה עיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים והכותב חלקו לנשיא... (נדרים מח א)
ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן,... רב ששת בריה דרב אידי אומר כדי שלא יתגדרו על הצבור, מר זוטרא אומר מפני שהן מתגברין על הצבור. (שם פא א)
א"ר זירא א"ר חסדא... ואין הצבור רשאין לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים, ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור. ואמר רבי זירא אמר רב חסדא אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור בשים שלום... אין הצבור רשאין לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הקורא, ואין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור... ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי אין שליח צבור רשאי להפשיט את התיבה בצבור מפני כבוד צבור, ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה ויניח במקומו. (סוטה לט ב)
אמר ר' יצחק לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה, רב נחמן אמר מהכא, ויקם המלך דוד על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי, אם אחי למה עמי, ואם עמי למה אחי, אמר רבי אלעזר אמר להם דוד לישראל אם אתם שומעין לי אחי אתם, ואם לאו עמי אתם ואני רודה אתכם במקל. (שם מ א)
אתא ושייליה לרבי יצחק נפחא, א"ל אחריהן קורין תלמידי חכמים הממונין פרנסים על הצבור, ואחריהן תלמידי חכמים הראויין למנותם פרנסים על הציבור, ואחריהן בני תלמידי חכמים שאבותיהן ממונים פרנסים על הצבור, ואחריהן ראשי כנסיות וכל אדם. (גיטין ס א)
...אבל מגדלין בהמה גסה, לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. (בבא קמא עט ב)
תנו רבנן קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, נגבית בשנים שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים. (בבא בתרא ח ב)
ואצוה אתכם בעת ההיא, אמר רבי אלעזר אמר רבי שמלאי אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן, ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור. (סנהדרין ח א)
מאי כלאם, הטל עליהם צרכי צבור והן כלין מאליהן. (שם יז א)
רב פפא רמי כתיב א-ל זועם בכל יום, וכתיב לפני זעמו מי יעמוד, לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור. (ע"ז ד א)
אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד דלמא כיון דמפקיד דינא דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי, אי הכי דצבור נמי, דצבור נפישא זכותיה... כיון דאיכא צבורא דקא מצלו לא קא מדחי. (שם שם ב)
וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד, ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם. (אבות ב ב)
הלל אומר אל תפרוש מן הצבור. (שם שם ד)
מתיב רב משרשיא סמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א בר' צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ואמר רב אדא בא אבא מאי קרא במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, והא הכא דכתיב הגוי כולו ורובא ככולא דמי... (הוריות ג ב)
בני תלמידי חכמים שממונים אביהם פרנס על הצבור, בזמן שיש להם דעת לשמוע נכנסים ויושבים לפני אביהם ואחריהם כלפי העם, בזמן שאין להם דעת לשמוע נכנסים ויושבים לפני אביהם ופניהם כלפי העם... (שם יג ב)
יחיד עושה תמורה, ואין הצבור והשותפין עושין תמורה. (תמורה יג א)
חטאת צבור שמתו בעליה אינה מתה, לפי שאין הצבור מתים, מנא ליה לרב פפא הא, אי נימא משום דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך, אי הכי אפילו יחיד נמי, אלא היינו טעמא שאין הציבור מתים משעירי רגלים וראשי חדשים, דאמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה, ודלמא מתו מרייהו דהני זוזי, אלא לאו שמע מינה אין הצבור מתים. (שם טו ב)
רבי ירמיה אמר העוסק בצרכי צבור כעוסק בדברי תורה. (ברכות לז א)
א"ל כיי דאמר ר' יהושע בן לוי דאמר רבי אבין בשם ר' יהושע בן לוי לא סוף דבר הלכה זו אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה צא וראה היאך הציבור נוהג ונהוג, ואני חמיין ציבורא דלא מפרשין. אמר רבי מנא אילו אמר כבית שמאי ויש ציבור כבית שמאי... (מעשר שני ל א)
רב כד הוה מורי בחבורתיה הוה אמר כרבי מאיר, בציבורא הוה מורי כר' יוחנן הסנדלר. (שבת כא ב)
רבי זעירא בשם ר' חנינה מה יעשו גדולי הדור ואין הציבור נידון אלא אחר רובו, שכן מצאנו שכל ל"ח שנים שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה... (תענית טו א, וראה שם עוד)
אתא עובדא קומי רבנין אמרין ליה לית ציבור כוליה עתר לית ציבור כוליה מיעני. (גיטין יח ב)
...אפשר בניו של שמואל הצדיק היו עושין אותו המעשה, א"ר ברכיה מברככתא היתה עוברת בבאר שבע, והיו מניחין צרכי צבור ועוסקים בצרכי עצמן, ומכח אותו מעשה מעלה הכתוב כאלו לקחו שוחד. (בראשית פה יג)
חכם המתעסק בצרכי צבור משכח תלמודו, אריב"ל ס' הלכות למדני ר' יהודה בן פדייה בחרישת הקבר, וכולן נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי צבור. (שמות ו ב)
זה שאמר הכתוב (משלי ו') בני אם ערבת לרעך, א"ר נחמיה נאמרה על החברים כל הימים, שאדם חבר לא אכפת לו בצבור ואינו נענש עליו, מתמנה אדם בראש ונטל טלית לא יאמר לטובתי אני נזקק, לא אכפת לי בצבור אלא כל טורח הצבור עליו. (שמות כז ח)
רב הונא אמר אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים, מהו יעשה ויחיה, אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים, ואם אינו למוד לקרות ולשנות מה יעשה ויחיה, ילך ויעשה פרנס על הצבור וגבאי של צדקה והוא חי, שאלו נאמר ארור אשר לא ילמד, לא היתה תקומה, אלא ארור אשר לא יקים, אלו נאמר עץ חיים לעמלים בה לא היתה תקומה, אלא עץ חיים היא למחזיקים בה... (ויקרא כה א)
וידבר משה אל ה' לאמר, יפקד ה' אלקי הרוחות, כל מי שמבקש צרכי צבור כאילו בא בזרוע.... יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו. (במדבר כא טו)
ה' אלקי אבותיכם, הלכה אדם מישראל שנתמנה חכם או דיין על הציבור מהו שיהא מותר לו לדון לעצמו... (דברים א ז)
א"ר יצחק בשעה שישראל שומעין לגדוליהן ואין גדולים עושים צרכיהם אשמה תלויה בראשם של גדולים, ואם לאו תלוי בראשיהן של עצמם, א"ר יצחק בשעה שישראל נשמעים לגדוליהם ואין גדוליהם עושים צרכיהן, באותה שעה ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, וכל כך למה, שמשאוי של צבור קשה, ואין אדם יחיד יכול לישא משאוי של צבור בעצמו, תדע לך שהרי משה רבן של כל הנביאים לא היה יכול לשאת משאוי של צבור לעצמו... (שם שם ח)
...וכל מי שעולה לראשו ואינו נותן דעתו האיך יעלה הוא נופל ומת ונוטל שלו מן האגוז, כך כל מי שהוא מנהיג שררה על הציבור בישראל ואינו נותן דעתו היאך הוא מנהיג את ישראל סוף שהוא נופל ונוטל שלו מתחת ידיהם, הדא הוא דכתיב (ירמיה ב') קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אכליו יאשמו וגו'. (שיר ו יז)
גם כי אזעק ואשוע וגו', ר' אחא אמר כל המתפלל עם הציבור למה הדבר דומה, לבני אדם שעשו עטרה למלך, בא עני אחד ונתן חלקו בתוכה, מה המלך אומר, בשביל זה עני איני מקבלה, מיד מקבל המלך ונותנה בראשו, כך אם היו עשרה צדיקים עומדים בתפלה ורשע עומד ביניהם, מה הקב"ה אומר, בשביל רשע זה איני מקבל תפלתם. ורבנן אמרין, בא אחר הציבור מעשיו נפרטין, למה הדבר דומה, למלך שנכנסו אריסיו ובני ביתו לכבדו, בא אחד באחרונה אמר המלך תסתם חפילתו, ומי גרם לו, הרי שבא באחרונה, כך כל המתפלל לאחר הציבור מעשיו נפרטין, לכך נאמר גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי, שתם כתיב לפי שתמו הציבור תפלתהון. (איכה ג ח)
דברי חכמים בנחת נשמעים אלו הדרשנים, מזעקת מושל בכסילים אלו המתורגמנין שעומדין על הצבור. (קהלת ט כד)
וישלח משה את חותנו, מכאן שכל המצטער בצער צבור זוכה ורואה בנחמת צבור, ויתרו לא היה בצער צבור לא זכה בנחמתן, ואיזו נחמה זו מתן תורה, ולכך משה שלח את חותנו. (יתרו יח כא)
...כי בצבור שאפילו אחר גזירה הם שבים ומתפללים לפני הבורא הוא נושא להם פנים ומבטלה, חוץ מגזירה שיש בה שבועה. (במדבר ו כו)
ויקח משה ואהרן את האנשים, מלמד שהשביעו אותן שלא יטריחו על הצבור, שכן מצינו לקיחה לשון שבועה, שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם. (במדבר א יז)
באיש - ולא בצבור שאין כל הצבור נכרתין. (ויקרא כ ג)
ברב עם - כשצבור זכאים הדרת הקב"ה, ואם לאו מחתת רזון - נותן כביכול מכבודו לנכר ומשליט האומות על בניו. (משלי יד כז)
הגה - משך וכן אין צבור נפטרים מעונש עד שיוציאו הרשעים וידינום. (שם כה ד)
ונתתי משכני בתוככם - ...אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם והן בהיות כל עמינו כלם צדיקים, ולכך יזכיר תמיד בכאן ונתנה וגו' לבטח בארצכם, שלום בארץ, חיה רעה מן הארץ וכו'. וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבאו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים... כי אם הצדיק האחד יחיה ויסיר ה' מחלה מקרבו וימלא ימיו יקרה גם זה בקצת רשעים, אבל שתהיה ארץ אחת כלה ועם אחד תמיד ברדת הגשם בעתו ושובע ושלוה ושלום ובריאות וגבורה ושברון האויבין בענין שאין כמוהו בכל העולם יודע לכל כי מאת ה' היתה זאת... (ויקרא כו יא)
...ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, שלא עלתה זכותם לכך, כמו שאמרו על דוד, והוא עורר חניתו על שמונה מאות חלל, והיה מצטער על מאתים, יצתה בת קול ואמרה לו רק בדבר אוריה החתי, ועל כן תמצא לרבותינו שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבא... (שם שם יד)
...כי התפלה הנענית אינה כי אם לקהל או בקהל, או לאחד שיהיה במקום קהל, והוא נעדר בזמננו. (מאמר ג יז)
אמר החבר, אבל היתרון לקהל מכמה פנים, מהם כי הקהל אינם מתפללים במה שיש בו הפסד ליחיד, והיחיד אפשר שיתפלל במה שיש בו הפסד ליחידים אחרים, ואפשר שיש ביחידים ההם מי שיתפלל במה שיש בו הפסדו... ומהם שמעט הוא שתשלם תפלה ליחיד מבלי שגגה ופשיעה, ומפני כן קבעו לנו שיתפלל היחיד תפלת הצבור, ושתהיה תפלתו בצבור בעוד שיוכל לא פחות מעשרה, כדי שישלים קצתם מה שיחסר בקצתם בשגגה או בפשיעה, ויסתדר מהכל תפלה שלמה בכונה זכה ותחול הברכה על הכל, ויגיע לכל אחד מהיחידים חלקו ממנה, כי הענין האלקי כמטר מרוה ארץ מהארצות כשתהיה הארץ כלה ראויה לו, ואפשר שיכלול בה מי שאינו ראוי לו מהיחידים ויצליחו בעבור הרוב, ובהפוך זה, ימנע המטר מארץ מהארצות, מפני שהארץ כלה אינה ראויה לו, ואפשר שיכלול בה יחידים היו ראויים לו נמנע מהם בעבור הרוב. אלה דיניו יתברך העולמיים. ואצלו יתברך הגמול ליחידים ההם בעולם הבא, ועוד שבעולם הזה יתן להם תמורה טובה וייטיב להם בקצת טובה יהיו בה נכרים משכניהם, אך מעט שינצלו מהעונש הכולל הצלה גמורה. ומשל מי שהתפלל לצורך עצמו, כמשל מי שהשתדל לחזק את ביתו לבדו ולא רצה להכנס עם אנשי המדינה בהעזרם על חזוק חומותם, הוא מוציא הרבה ועומד על הסכנה, ואשר יכנס במה שנכנסים בו הצבור, מוציא מעט ועומד בבטחה, כי מה שמקצר ממנו אחד משלימו האחר, ותקום המדינה בתכלית מה שיש ביכולת, ויהיו אנשיה מגיעים כלם אל ברכתה בהוצאה מועטת עם הדין וההסכמה... כי היחיד בכלל הצבור כאבר האחד בכלל הגוף, אילו היה מקפיד הזרוע על דמו כשהוצרך אל ההקזה, היה נפסד הגוף כלו ונפסד הזרוע בהפסדו. אך ראוי ליחיד לסבול הצער גם המות בצד תקנת הכל. והנחוץ ממה שיעיין עליו היחיד הוא חלק הכל שיתננו ולא יתעלם ממנו. ומפני שלא היה דבר שתשיגהו ההקשה צוה בו הבורא במעשרות והמתנות והקרבנות וזולת זה... (שם יט)
אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר דרשו ה' בהמצאו, במה דברים אמורים ביחיד, אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר כה' אלקינו בכל קראנו אליו. (תשובה ב ו)
...במה דברים אמורים ביחיד, שנאמר הן כל אלה יפעל א-ל פעמים שלש עם גבר, אבל הצבור תולין להן עון ראשון שני ושלישי, שנאמר על שלשת פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, וכשמחשבין להן על דרך זה מחשבין להן מרביעי ואילך. (שם ג ה)
הפורש מדרכי צבור, אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא. (שם שם יא)
ומהן חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן, הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן ואינו זוכה עמהן בזכות שעושין. (שם ד ב)
ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהם עונות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו, ואלו הן המקלל את הרבים ולא קלל אדם ידוע כדי שישאל ממנו כפרה. (שם שם ג)
תפלת הציבור נשמעת תמיד, ואילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע. (תפלה ח א)
סדר תפלת הצבור כך הוא, בשחר כל העם יושבים ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם ומתחיל ואומר קדיש, וכל העם עונים אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא בכל כחן, ועונין אמן בסוף קדיש, ואחר כך אומר ברכו את ה' המבורך... (שם ט א)
...וכן כל המצר לצבור ומצערן מותר למסרו ביד העובדי כוכבים להכותו ולאסרו ולקנסו, אבל מפני צער יחיד אסור לאוסרו, ואסור לאבד ממונו של מוסר, ואף על פי שמותר לענשו, שהרי ממונו ליורשיו. (חובל ח יא)
מלמד תינוקות, והנוטע לבני המדינה, והמקיז להם את הדם, והספר שלהן, כל אחד מאלו וכיוצא בהן ביום שהוא ישוב בו לעסוק במלאכתן אם השאיל או השכיר לאחד מאלו שהוא עוסק במלאכתם הרי זה שמירה בבעלים, ואפילו פשע בה השומר פטור, אבל הוא ששאל או ששכר מהן חייב, שאינן שאולין לו. (שאלה ב ג)
עשרים וארבע דברים מעכבים את התשובה... המקלל את הרבים, ובכלל עון זה המונע את הרבים מלעשות מצות.. הפורש עצמו מן הצבור. (יט)
ולא נחלו על שבר יוסף (עמוס ו' ו'), שצריך האדם להצטער כשמצטערין הרבים, כגון תלמיד חכם שמת, ועל כן מתים בניו כדי שיבכה, לפי שלא בכה על הצדיקים. (תשיד)
כשהצבור גוזרים חרם וחותמים על שטר והכל לצורך שעה ואומרים לצדיקים או לחסידים לחתום עמהם יראה את הנולד ולא יחתום עמהם, שאם אחד יעבור על חרם שיש לו אלמים במשפחתו ולא יעשו דין ממנו כי לא צייתו לדין, אם כן לא יתכן שיחתמו עמהם כיון דלא צייתו דינא. (תתש)
ועתה נפרש ענין עונש הפורשים מדרכי צבור, וכי הוא נכלל בענשי הכתות שהקדמנו. בהתאסף ראשי עם וקהלות הקודש לעבוד את השי"ת, ומסכימים הסכמות להעמיד להם מצות, הנה הם מקדישים את השם יתגדל ויתקדש, שנאמר (דברים ל"ג ה') "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", ונאמר (תהלים מ"ז) "נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם, כי לאלקים מגיני ארץ מאד נעלה", נקראו ישראל עמים, מפני שהם שני עשר שבטים, כענין שנאמר (דברים ל"ג) "עמים הר יקראו", והם עם אחד לעבוד את השם, על כן אמר עם אלקי אברהם... פירוש נדיבי עמים נאספו לעבוד את השי"ת, כי מלכיהם ושריהם לאלקים, שהם עבדיו ואמוניו, כענין שנאמר "כי לה' מגיננו ולקדוש ישראל מלכנו מאד נעלה", שהקב"ה מתעלה ומתהלל באסיפתם ועבודתם, והאיש הפורש מדרכי הצבור הנה הוא כמקטרג על הסכמת עבודת השם, וכיוצא מכלל המקדשים את השם ומראה עצמו כי לא יחפוץ להיות בסודם ולהכתב בכתבם, הנה הוא מחלל את העבודה, והוא בכלל הכתות שזכרנו שהן בוזות את דבר השם ואין להן חלק לעולם הבא, והשנית כי הם מניאים לב חלושי הדעות בפרישתם מדרכי הצבור והנם מן המחטיאים את הרבים. (שערי תשובה ג קסח)
והנה שלמה קרא בכאן לכנסת ישראל "איומה כנדגלות", ולמדנו מתוך המדרש הזה שישראל יש להם אימה כמלאכי השרת, ועוד מצינו מחנה ישראל שהוא שקול כמחנה המלאכים, ממה שכתוב "ויקרא שם המקום ההוא מחנים", הרי יעקב השוה מחנהו למחנה המלאכים שפגע בו, ואם כן כל מי שמדבר בפניהם צריך לנהוג בהם אימה ולשום יראתם על פניו, ואפילו הכהנים שהם זרעו של אהרן שהברכה מסורה בידם לברך את ישראל, מצינו שהיו כפופין לישראל והיתה אימת הצבור עליהם, שכן דרשו ז"ל במסכת סוטה, לעולם תהא אימת הצבור עליך, שהרי כהנים נושאין כפיהם ופניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש... ואם מי שהוא מזרע אהרן ויש לו כתר כהונה הוא כפוף ומשועבד לצבור, ועליו לנהוג אימה בצבור, כל שכן מי שאינו כהן, ואפילו ישראל כמוני היום שיש לי לנהוג כבוד ואימה בצבור ושלא לדבר בפניהם אלא ברשות. (כד הקמח רשות א)
הלל אומר אל תפרוש מן הצבור וגו', יזהיר שלא יפרוש מן הצבור בתפלה, אלא שתהיה תפילתו עם הצבור, שלא תאמר טוב לי שאתפלל בביתי יחיד ביני לבין עצמי, ותהיה נפשי יותר פנויה ומתבודדת ממה שתהיה עם הצבור, אל תאמר כן, לפי שזכות הרבים גדול, וכענין שאמרו ז"ל, אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, שנאמר הן א-ל כביר ולא ימאס, ואולי היחיד חטא באותו יום או בשגגה או בפשיעה, וכשהוא מתפלל עם הצבור יהיה הכלל יותר שלם, ובזה ישתלם החסרון, ועם זה יתפשט השכר בכלל והברכה תחול על הרבים, והיחיד הזה יטול חלקו בתוכם. וכן כתב מורי הרב ר' שלמה נ"ר כי התפלה הנענית אינה כי אם לקהל, או בקהל, או לאחד שיהיה במקום קהל, והוא נעדר בזמנינו זה... (פרקי אבות ב ה)
...וכשחטא עכן נתייחס החוטא לכלל העם, ומזה יתחייב שאחד יכריע את הכלל, כמו שנצחו ישראל מצד הגבורה שנמצאה בלב דוד, וכן אפשר שיהיו כולם חטאים וימצא בתוכם איש אחד שבשלמותו יגבר עד שיהיו כולם מחולים ויקראו צדיקים. והזכות העצומה בה יכריע הכלל היא מסירות הנפש על כבוד ה', כדוד בפלשתי, כי מרחיק הענינים המדומים ומאס בחיים הזמניים לבלתי סבול חרפת הנפש ופחיתותה וקונה בזה החיים הנצחיים, ואם נעשה לו נס הוא לא לצורך חייו, כי אם לחזק ידי הרואים בהישרת האמונה... (במדבר כא א שער פג)
קח את כל ראשי העם - בפשט שחטא מקצתם חל על כולם כעיר הנדחת, אך כמו שחטא מקצתם יפול על כולם, כן תכפר מיתת החוטאים על כולם. (שם שם ד)
אם בחוקתי תלכו - ...לרמב"ן יעודים אלו לכלל האומה, שבדברים גשמיים הדין הולך אחר הרוב, מה שאינו כן ביעודים הנפשיים שעל פי כל אחד ואחד. (ויקרא כו ג)
לא תסיג - וסמך לערי מקלט, כי בדברים של צבור יקל בעיניו להסיג הגבול, או שלא יסיגו גבול השבטים והפרטיים לצרכים דומים של הצבור, המלך ושריו. (דברים יט יד)
...ולכן סמך אליו דברי הלל שמזהיר גם כן לאדם להיות תמיד עוסק בצרכי צבור ולא יפרוש מהם לעולם, כי אפשר לאדם שיפרוש עצמו מן הצבור לאחת מארבעה סבות, אחד אפשר שאדם יפרוש עצמו מן הצבור בחושבו כי כביר מצאה ידו וכי קדוש הוא לאלקיו עד כי אין צריך אליו זכותא דרבים, כי זכותו כדאי להגן בעדו על זה אמר ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי אפשר שתטה מן הדרך הישרה, ולכן זכותא דרבים עדיף לך, כי לעולם הצדיק צריך שיהא ירא שמא יגרום החטא... ב', אפשר שיפרוש האדם מן הצבור על כי ראה יחיד או מרבים מן הצבור שבאה עבירה לידם ועובר עליה ואומר בלבו למה לי להתחבר עם הצבור בהיות ביניהם הרשעים הללו, טוב לי להיות רחוק מהם, הרי שתי סבות, לכן אמר אל תפרוש מן הצבור... ג', אפשר שהוא פורש מן הצבור על כי הוא רוצה שיהיו דבריו נשפעים עליהם ושיקבלו דעתו ועצתו הטובה היא אם רעה, ואם לא ירצו לקבלה על כי עצתו נבערה יתרחק מהם, ועל זה הזהיר ואמר, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמע, כלומר אל תאמר על דבר שאי אפשר לשומעה ואין ראוי להיות נשמעת ומקובלת על רע תכונתה, אל תאמר עליה שסופו להשמע, כלומר שעל כרחם ישמעו ויקבלו אותה להיותה עצתך, כי אין ראוי לך להכריחם שיקבלו דעתך. ד', אפשר שיפרוש מן הצבור על כי כשהוא עמהם וטורח עסקי צבור עליו אינו יכול לעסוק בתורה, כי הוא מתבטל מלמודו בצרכי הצבור, ולכך אומר אתרחק מן הצבור ואפרוש מהם כדי שאהיה פנוי ואעסוק בתורה יומם ולילה, ועל זאת אמר ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה ויהיו לך עסקים אחרים שיטרידוך ויבטלו ואתך מלימודך, ואותם עסקים יהיו מדברי הרשות, שאינם עבודת שמים, ולכן טוב לך להיות עסוק וטרוד בצרכי צבור שהיא עבודת שמים, אף אם תתבטל מלמודך מעט.
אי נמי אמר אל תפרוש מן הצבור, שצריך לאדם להיות לו אמונת אומן שכל בית ישראל הם נפש אחת, על דרך כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה, וטעמא דמלתא לפי שאב אחד לכולנו, א-ל אחד בראנו, וכל בית ישראל נפשותם חצובות ממחצב אחד מתחת כסא הכבוד, והם חלק א-לוה ממעל אשר הוא ית' אחדות פשוטה, ולכן כל נפשות בית ישראל יקראו נפש אחת... (אבות ב ה, וראה עוד ישראל-אחדות)
כי אזעק - א"ר אחא המתפלל עם הצבור דומה למלך שקבל עטרה ונתן עני חלקו בתוכה, והמלך מקבלה, כך כשי' צדיקים עומדים ורשע אחד ביניהם מתקבל, מה שאינו כן כשגמרו תפלתם ובא, שאז מעשיו נפרטים, כי כשיש י' צדיקים העטרה כבר שלמה, ואין מעשה הרשע מוסיפים או גורעין בה. (לחם דמעה איכה ג ח)
...אבל גבי צבור הראשון לעולם נחשב שוגג, כדכתיב לבית יעקב חטאתם, ושני ושלישי קיימי בנושא עוון ועובר על פשע ונמחלין גם הם לגמרי, כדאמר... (מאמר חקור דין חלק א פרק י)
אמנם פסח שני הנקרא בלשון חכמים פסח קטן בא בשביל עבודת היחיד, כי חלוק יש בין הכלל אשר הקב"ה אלקיהם ובין היחיד, וכמו שיש עבודה לכלל מצד הכלל, כלומר שזה העם לו יתברך, כי יש עובד מצד הפרט שהוא אלקיו של זה הפרט, שיש חלוק ביניהם. ובמדרש רבות פרשת שמות, אהי-ה אשר אהי-ה, אמר רבי יוחנן אהי-ה אשר אהי-ה ביחידים, אבל במרובים על כרחם שלא בטובתם כשהם משוברים שניהם אמלוך עליהם, שנאמר חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם. הרי ההפרש שיש בין המרובים ובין מועטים, כי המרובים הקב"ה מלך עליהם, והוא אלקיהם על כל פנים, וביחיד הוא אלקיו כאשר הוא מקבל אלקותו וכאשר התבאר למעלה, ולפיכך יש שני פסחים, פסח ראשון לצבור ופסח שני ליחיד, דהיינו יחיד נדחה לפסח שני ואין רבים נדחים, כי רבים אין צריכים הכנה שאף בטומאתם השי"ת אלקיהם והם עבדים לו, שאף על גב שאין ראוים מצד עצמם. אבל היחיד הוא צריך טהרה ודוקא שאם היחיד יש לו הכנת עצמו אז השם ית' לו לאלקים, ואם לא אין השי"ת לו לאלקים. ולפיכך רבים אינם נדחים שאין צריכים טהרה, אבל היחיד צריך טהרה ונדחה... (גבורות ה' פרק לח)
ויראה כי בא לומר כי זה עצמו רצון הקב"ה כאשר עוסק בצרכי רבים, ודבר זה הוא רצונו של מקום, כי כל ענין הצבור הוא רצונו, וראיה לזה כי אמרו בפ"ק דברכות ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין, הרי לך מבואר שהשי"ת רצונו בצבור דוקא, ורצונו הוא כאשר מתפללין על צרכיהם, מה שצריך להם, ולפיכך אמר כאן עשה רצונו וכו' שיהיה עוסק עם הצבור, מפני כי הצבור הוא רצונו של הקב"ה, דבר זה ענין עמוק כי אין מקטרג לצבור במה שהם צבור יש להם כח כללי, ובצד הכלל אין חטא, כי החטא הוא בפרטים, אבל בכללי לא שייך חטא וקטרוג, לכך הקטרוג לצבור מצד הפרט בלבד, דהיינו מה שעשו היחידים, אבל מצד הכלל אין קטרוג, ותפלת הצבור בבית הכנסת הוא מצד הצבור, ולפיכך הוא שעת רצון. וגם דבר זה ידוע לנבונים, ועל כל פנים הצבור הם דבוקים ברצונו ית' כאשר ידוע...
אבל פירוש זה, מפני שזכר לפני זה מעלת הצבור שאמר כל העוסקים עם הצבור וכו' קבע גם כן כאן דברי הלל, שהוא מפרש גם כן מעלת הצבור, והיפך זה היחיד שאינו נחשב אצל הצבור, לכך אמר אל תפרוש מן הצבור, כי הצבור שהם הכלל הם עומדים כמו שהתבאר, כי אל הצבור יש קיום יותר, ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מן הדבר שיש לו קיום ביותר. ועוד כי הכלל הוא הכל, ויש בהם כח הכל, ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מהכל, והוא מבחוץ, ואם הוא מבחוץ להכל, נחשב דבר זה שיצא מן הכלל. ודבר זה מבואר בדברי חכמים שמנו הפורשים מדרכי הצבור בכלל מינים ואפיקורסים שכופרים בתורה ובתחיית המתים... וכן מי שפורש מן דרכי צבור הוא יוצא מן הכלל. ואמר כי הכלל הוא עיקר לא היחיד הפרטי, שהיחיד הוא בעל שינוי, ואלו הכללים עומדים כמו שהתבאר, כי הכללי עומד בלי שינוי, ולפיכך אמר אחריו אל תאמן בעצמך עד יום מותך, כלומר אל תאמן בעצמך שאין אתה בעל עבירה עד יום מותך, כי האדם הפרטי בעל שינוי ונופל תחת השינוי ואפשר לו להשתנות כל שעה וכל רגע כאשר הוא נופל תחת הזמן אשר הוא משתנה. (דרך חיים ב ד)
עשה רצונו כרצונך וכו', ויראה כי בא לומר כי זה עצמו רצון הקב"ה כאשר עוסק בצרכי רבים, ודבר זה הוא רצונו של מקום, כי כל ענין הצבור הוא רצונו. וראיה לזה כי אמרו בפרק קמא דברכות ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין, הרי לך מבואר שהשי"ת רצונו בצבור דוקא, ורצונו הוא כאשר מתפללין על צרכיהם מה שצריך להם, ולפיכך אמר כאן עשה רצונו וכו', שיהיה עוסק עם הצבור מפני כי הציבור הוא רצונו של הקב"ה, ודבר זה ענין עמוק, כי אין מקטרג לצבור במה שהם צבור, יש להם כח כללי, ובצד הכלל אין חטא, כי החטא הוא בפרטים אבל בכללי לא שייך חטא וקטרוג, לכך הקטרוג לצבור מצד הפרט בלבד, דהיינו מה שעשו היחידים. ותפלת הצבור בבית הכנסת הוא מצד הצבור, ולפיכך הוא שעת רצון, וגם דבר זה ידוע לנבונים, ועל כל פנים הצבור הם דבוקים ברצונו ית' כאשר ידוע...
הלל אומר אל תפרוש מן הצבור... אבל פירוש זה, מפני שזכר לפני זה מעלת הצבור, שאמר כל העוסקים עם הצבור וכו', קבע גם כן כאן דברי הלל שהוא מפרש גם כן מעלת הצבור והיפך זה היחיד שאינו נחשב אצל הצבור, לכך אמר אל תפרוש מן הצבור, כי הצבור שהם הכלל הם עומדים כמו שהתבאר, כי אל הצבור יש קיום יותר, ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מן הדבר שיש לו קיום ביותר. ועוד כי הכלל הוא הכל ויש בהם כח הכל, ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מהכל, והוא מבחוץ, ואם הוא מבחוץ להכל נחשב דבר זה שיצא מן הכלל. ודבר זה מבואר בדברי חכמים שמנו הפורשים מדרכי הצבור בכלל מינים ואפיקורסים... שכל אלו הם יוצאים מן הכלל ואין להם חלק בכלל. ומפני כי הכלל הוא עיקר לא היחיד הפנימי, שהיחיד הוא בעל שינוי ואלו הכללים עומדים, כי כח הכללי עומד בלא שינוי, ולפיכך אמר אחריו אל תאמן בעצמך עד יום מותך... (שם ב ה)
ומפני זה תבין כל המאמר שאמר כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, כי החטא הוא לאדם השתנות, שהוא משתנה מטוב לרע, ולפיכך אמר שכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, כי הרבים הם כלל אחד ואין שנוי לדבר הזה, כי השנוי הוא לדבר מצד הפרטי, אבל הכללים הם עומדים ולא שייך בזה השתנות, שהרי לפניך כי הפרטיים מקבלים שנוי ותמורה והכלל הוא עומד לנצח, ולפיכך אם מזכה הרבים שהרבים נחשבים כלל אחד, והכללי הוא מבלי שנוי, לכך אין חטא בא על ידו שיהיה בעל שינוי. ואולי יקשה לך אם כן האיך מצאנו שהרבים עצמם חטאו, דבר זה אין קשיא כלל, כי כל אחד ואחד בתוך הכללי הוא פרטי בפני עצמו, ולפיכך שייך חטא בכלל, דהיינו לכל אדם ואדם בעצמו שייך חטא, כי בפרטי יש השתנות בודאי, אבל המזכה את הרבים אין מזכה אותם מצד שהם פרטים, רק מצד שהם כלל, ומשה על ידו ניתנה תורה לכל ישראל, והרי הוא זכה הכלל במה שהוא כלל, וירבעם החטיא את ישראל במה שהם כלל, כי עשה עגלים שיעבדו כל ישראל בכלל... (שם ה יח)
ובכן, הציבור התאסף בבקעה, שם ביקשו ליצור יש מאין בכח אדם ובעוצם ידו, שם ראו מה רב כוחו של ציבור, יש לאל ידו להשתלט על הטבע, אם יפעיל את כל הכחות הגנוזים בו, ושם החליטו ליצור יצירה לדורות, תהיה זו מזכרת עולם לכוחו של ציבור וחשיבותו על פני היחיד. והנה הקב"ה השתית את עולמו על הציבור, "ואגדתו על ארץ יסדה" (עמוס ט' ו'), דעות הרבה יש לבני האדם, וחובה עליהם להשלים זה את זה. היחיד ימות, וכחותיו מוגבלים, רק בציבור נאמר "אין ציבור מת ואין ציבור עני", ערכים גדולים וקיימים נוצרים רק בכחות משותפים, אכן הציבור הוא השלמה ליחיד, במה דברים אמורים אם מעמד הציבור כלפי ה' איננו שונה ממעמד היחיד, אם גם רצון הציבור משועבד לה', אם כחותיו המשותפים הם קודש לעבודת ה', ובכך הוא רואה את תפקידו היחידי לעבוד את ה' בכחות משותפים בשלמות גדולה יותר. אולם כאן טמונה הסכנה, בסופו של דבר, היחיד יזכור בעצמו את מגבלותיו, לא כן הציבור, הן הציבור הוא חזק באמת, בנקל יציג את עצמו כמטרה עליונה, כאילו אין ערך ליחיד אלא בציבור, כאילו תפקיד הציבור איננו להשלים את היחיד, אלא היחיד בטל בצבור.
אם ציבור אומר, נפעיל את הכחות הגנוזים בציבור, נתאחד כדי להציג את עצמנו, אם אין הציבור קורא בשם השם, אלא אומר "נעשה לנו שם", אם היחיד נדרש להיות עבד לציבור, ולא לעבוד את ה', אם הציבור מציג את עצמו כמטרה, ולא כאמצעי בלבד, כי אז יאבד כל עתידה המוסרי של האנושות, אז יתקיימו הדברים, שנאמרו כאן כמעט בנבואה, האדם מגלה את כוחו, והוא גאה באמצעים המלאכותיים שברשותו, כסבור הוא, שהציבור פטור מעבודת ה' ומשמירת חוקי המוסר, אז נוצר האליל של מטרות נבובות שאינן מביאות ברכה, היחיד חייב למסור להן את נפשו, והציבור את שמירת המוסר, היחיד יבכה, שעה שמתו מוטל לפניו, אך אין מספר לקרבנות האדם הנופלים על מזבח הציבור. הציבור אומר, "ונשרפה לשרפה" הכל יכשר לשרפה, הכל יאבד וילך לטמיון, ובלבד שנקים בניין לציבור לתהלה, היחיד יאמין שלא חי לשוא, אם מסר את נפשו לטובת הציבור, אפילו המטרה היא בטלה, ובלבד שיש בה תפארת לציבור. יפלו אלפים ורבבות, הציבור מתנחם על נקלה ומוסיף נדבכים על בנין התפארת, וכך ייאמר גם מבחינה רוחנית ומוסרית, "והחמר היה להם לחומר", האמצעי היה להם למטרה... (בראשית יא ד)
אכן הקשר עם הבריות הוא תנאי לאושרו של אדם, ואדם הגון, השרוי בבדידות, לא יחוש שלמות בנפשו, אך התורה איננה מכירה את האשליה של אושר לאומי בלא אושר היחידים, אין שלמות לאומה כיחידה רעיונית, אם הרבים הממשיים סובלים בה ונאנחים, שלום האומה הישראלית הוא בשלום בניה, קרבן שלמים של האומה כיחידה רעיונית אין לו מקום על מזבח ה'. (ויקרא ג א)
כלל האומה ישמח במה שניתן לו מידי ה', ושמחה זו תימשך במקדש שבעה ימים, אך הנחה קודמת לכך היא לקיחת כל אחד ואחד בגבולין, שנתקיימה ביום הראשון, כלל האומה לא ישמח ברווחה לפני ה' ותורתו, אלא אם כן יש לאל ידו של כל יחיד בכל מקום להגיע לכלל רווחה מתוך יושר ועצמאות, לא גזול ולא שאול... אולם שמחת קיום מלאה, שלא תועב לעולם לא תמצא ליחיד אם יעשה רק לביתו, יהא זה מזהיר ומפואר כאשר יהא, כי השמחה תימצא לו רק לפני ה' אלקיכם, בהתאסף כל העם לפני ה' במקדשו, הרי היחיד בטל לכלל בכל הווייתו ורצונותיו, אין הוא אלא פרט בתוך הכלל, המקיים את תורת ה', כל משאלתו להיות אבן מאבני הבנין הגדול שהתורה היא תכניתו וה' הוא אדריכלו, ואם הוא משרת כערבה או מזהיר כהדס... בכל דירוג של מעמדו החברתי בעולם הרי הוא זוכה לשמחה מלאה ונצחית לפני ה', כי רק בחברת ה', זו "אגודתו על ארץ יסדה", ימצא חסרון היחיד את השלמתו והווייתו ושאיפתו של כל יחיד תמצא רק בה את משמעותה הנצחית, שהרי רק ציבור אינו מת, ורק ציבור אינו עני, והווייה זו של נאמנות לחובה במסגרת הכלל של תורה, רק בה טמון הסוד של שובע שמחות את פני ה'... (שם כג מ)
...לכן קשור הרעיון הנוסף על נצחיות הכלל הלאומי, אין מיתה בציבור, כל דורות העבר שכבר נאספו אל אבותיהם עודם חיים וקיימים בדור של כל הווה. הפרי העולה בצמרת הדקל מעיד על האצילות של נימת השורש הראשונה, ונימת השורש חוגגת את נצחונה בפרי הצמרת, כך האומה היא אילן המושרש בזכות אבות, וזכות האבות הראשונים חוגגת את נצחונה בזכות של בני הדור האחרון, ולפיכך, כאמור שם בהמשך, אין דין "חטאת שמתו בעליה" נוהג בקרבנות צבור... (דברים כא ח)
הם בדקו את עצמם ביחס לחיי הקהלה, אם מלאו את חובתם בתור איש מן הקהל, אם נתנו ידם לפיתוחם וקידומם של מוסדות התורה, העבודה וגמילות החסד כיאה לקהילה בישראל, אם הלימודים בחוג הקהילה היו תואמים את ההלכה, אם עבודת ה' בבית הכנסת התנהלה על פי ההלכה, אם קיום המצוות של גמילות חסדים עולה בקנה אחד עם שאיפותיהם של העוסקים בה מדורי דורות, או שמא היה זה יותר לראוה מאשר למעשה, גם בדקו את מוסדות החינוך של הקהילה אם הם עונים על הצורך לגדל דור של יהודים שלמים וחזקים, אשר חייהם יהיו מושתתים על תורה ודרך ארץ, וחקרו למצא את הפגמים והמגרעות ואת הדרך הנאותה לתקנם ולמלאם...
חברי הקהילה בדקו את עצמם, אם הם מאוחדים ומלוכדים יחדיו, ואם כל אחד מהם ראה חובה לעצמו לתרום לפיתוחם של המוסדות הציבוריים מבלי לחשוב שהוא יוצא ידי חובתו בפעילותם של חברי ועד הקהילה, אלא מתוך הכרה שאחריותו כלפי פיתוחם של המוסדות האלה והצלחתם אינה נופלת במאומה מאחריותו כלפי עניניו הפרטיים.
הרבנים ראשי ופרנסי הקהל בדקו אף הם עצמם לפני ה', אם עסקו בצרכי צבור באמונה ולשם שמים, ואם היו ראויים לאימון שהציבור נתן בהם... כל התהליך הזה קרוי תשובה... (במעגלי שנה א עמוד קז)
רק כלל ישראל קיים לעד, כי "אין ציבור מת ואין ציבור עני", כך שרק הציבור יכול לשאת את תורת ה', רק הציבור מוכשר בכל עת לבצע את כל הדרוש לבנין המקדש ולהשכנת השכינה עלי אדמות, תמיד יש בידי הציבור האמצעים למילוי כל הצרכים, כל עוד חבריו מכירים בחובתם לפעול כחברי הציבור, וכיון שאין ציבור מת, יכול הוא להתוות את עתידו לטווח נצחי, לכשיידע להנחיל לדור הבא את רוחו ושאיפתו. הדור הבא ימשיך באשר הדור הקודם התחיל, יכפר על עונות הדור הקודם וישלים את אשר החסיר. הציבור מהווה כעין כור היתוך, בו מתלכדות ומתמזגות כל השכבות השונות, על טיבם ואפיים השונה, אין לך בהווה נושא תורה יותר מושלם מאשר הציבור, והווה זה יש בו, יתר על כן משום יסוד מוצק לעתיד, שכן הוא כבר מכיל בקרבו את כל יסודות הגדלות והשלימות של העתיד. עיני ה' פקוחות תמיד על הציבור ורואה בהתפתחותו והתגבשותו של האידיאל במשך מאות בשנים. "אלקים נצב בעדת א-ל" (תהלים פ"ב), רק הציבור יכול להיות עדה במובן של יעוד, שנועד להיות עדת ה', רק הכוח המתלכד של הציבור ממלא את המשימה שהטיל ה' על ישראל, ורק הודות להמשכיותו הבלתי פוסקת יוכל הציבור למלא משימה זו לדורות.
כמאז ומתמיד מהווה הציבור היהודי גם כיום את האיחוד של כל חבריו, ואי אפשר לשנות סדר זה על ידי שלטון של קהילה, שישמש תחליף למושג של צבור, הציבור הנו מציאות ואין להפכו לדמיון. הציבור עומד בקשר תמידי עם כל יחיד ויחיד שבו. אין היהודי אישיות בזכות עצמו בלבד, אלא הוא מהווה בעיקר חלק בלתי נפרד מהציבור הגדול. כל יהודי בעל הכרה יודע, כי בחייו הפרטיים הוא רק תורם את חלקו למילוי המשימה המוטלת על כלל הציבור, כל יחיד הוא נציג מוסמך של הציבור, והדבר מתבטא במובן משפטי, "וכל שלשה נקראים בית דין, אפילו הדיוטות, והם דנים את האדם בעל כרחו" (חו"מ ג' א')
חשיבות מיוחדת נודעת למושג "ציבור", כאשר היחיד מצטרף אליו על מנת לקיים את משימותיו הנשגבות ביותר, או בתפילה או בקיום מצוה מעשית. אין יחיד רשאי למסור את נפשו על קדוש השם, אלא אם ייהרג בנוכחות מנין עשרה. "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כ"ב). בתקופת השמד אין חובה דוקא בנוכחות של עשרה, אלא די גם בידיעתם של עשרה. ציבור העשרה מקבל על עצמו את הירושה הרוחנית והמוסרית של הקדוש, העולה קרבן על מזבח אמונתו. מכאן אנו למדים, שכל מעשה של יחיד אין לו ערך אלא אם הציבור נהנה ממנו. כמו כן נודע ערך רב לכל מה שהיחיד מקבל מן הצבור, שהרי "המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא" (סנהדרין ל"ז), ובכל זאת אין הציבור נהנה מזה אלא כל עוד נפש זו קיימת בחיים. כל מה שנעשה למען ציבור חי רישומו ניכר לדורות. גם לאחר דורות רבים ידוע ומורגש, לאיזו תכלית חיינו ומתנו, על כן אמרו חז"ל, "וכל העמלים עם הציבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתם וצדקתם עומדת לעד, ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם" (אבות ב' ב'). הלא רואות עינינו, כי כל קרבנות גזירות השמד מכל התקופות שמורים היטב בזכרוננו, ואנו מלמדים את מעשי קדושתם לבנינו ולבני בנינו.
כשם שאנו זקוקים לציבור בחיינו המעשיים, כך אנו זקוקים לו בהתחדשותנו ובהכנתנו לחיים אלה על ידי תפלה. "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (ברכות כ"א)... הוא גם אינו רשאי לקדש את שם שמים "כשם שמקדישים אותו בשמי מרום", שכן כלום דומה הוא למלאך? רק כלל ישראל מכיל את כל כוחות השכל, המוסר והרצון בהתפתחותם השלמה ביותר, והם פועלים ברציפות מראש ועד סוף כל הדורות. כלל ישראל נמשל למלאך, ישר - א-ל, אשר נאבק בכחות הגשמיים וניצח אותם. לכן יש בכוחו לסלול את הדרך לכבוד ה' עלי אדמות... העם לא יוכל למלא את שליחותו אלא אם כן כל קהילה וכל יחיד יצטרפו ויתרמו את חלקם למילוי המשימה המשותפת של העם כולו. הציבור צריך שיהיה מורכב מכל חבריו היחידים, וכל יחיד יוכל לזכות בחיי נצח רק כחבר הציבור.
לכן כה גדול ערכה של תפלה בציבור. רק בהצטרפו אל כלל ישראל יוכל היחיד למצא את מקומו לפני ה'. היחיד מתאחד עם מנין העשרה בתפילה, והוא שואף ומקווה עם המנין ולמען המנין, שהתפילה תתקבל ברצון לפני ה'. הוא עושה למען הקהילה בשיתוף עם הציבור, וכך הוא ממלא את משימתו לפני ה'. הוא מקווה שבזכות הציבור תתקבל תפילתו וברכת ה' תשרה בכל מעשיו. זכות זו תלויה כל כך בציבור שאפילו היחיד המתפלל צריך לפחות לכוון שעת תפילתו לשעת תפילת הציבור...
כשם שהיחיד אין לו חשיבות אלא רק בתור החלק מן הכלל, ויסודות פעולותיו ושאיפותיו צריכים להיות לטובת הכלל, רעיון המתחדש כל יום על ידי תפילת היחיד עם הציבור כחלק בלתי נפרד הימנו, כך גם שייך הציבור לכל יחיד ויחיד. כל חברי הציבור אחראים וערבים זה לזה, איש לא יוכל לראות את עצמו מושלם בכל תחום שהוא, אם בגשמיות ואם ברוחניות, כל עוד יש בצבור מי שלא הגיע עדיין לשלימות זו. זכותו וחובתו של כל אחד היא להוכיח לרעהו ולהשתדל להשלים את חסרונו למען יוכל גם הוא לתרום את חלקו לציבור, כדי שיהיה זה ציבור פעיל, תוסס ורענן על כל חוגיו ושכבותיו, אשר בזכותו יהא עם ישראל ראוי להקרא "גוי אחד בארץ"...
בחובת יחיד זו ביטאו חז"ל את רגש הערבות ההדדית. כשם שאנו חייבים להתפלל בציבור, כך חייבים אנו להצטרף אל הציבור גם בחיינו היומיומיים. עלינו לעמוד לפני ה' כצבור מלוכד ולבקש מלפניו, כי יקבל את תפילותינו בזכות הצבור. ולכן מחובתנו גם לפעול לטובת הציבור, אל יהיה פער בין התפלה ובין שאר מעשי יום יום. לא יתכן שבשעת תפילה נהיה חדורים רגש של אחדות, ובחוץ תשלוט האנוכיות. לא יתכן שבשעת תפילה נצטרף למנין של אלה, אשר ביתר שעות היום הננו אדישים לגורלם, או אפילו מריבים אתם. עלינו לשמור תמיד על אחדותנו, וברוח אחדות זו לפתור את כל בעיות החיים... (שם עמוד קסז והלאה)
חדקל - אופן הג' שראוים להנהיג את הצבור, ובאשר לא כל אדם מסוגל לזה אלא מי שטבעו חכם ונבון וזריז על כן מכונה חדקל, חד וקל, מחודד וזריז, ונקראים בשם אשור, מלשון "ואשרו אתכם כל הגוים", ואמר "ההולך קדמת אשור", שעור גמול האנשים האלו לפי חסד שעושים עד שלא נאשרים מהדדיות רק עושים לטובת הכלל, אז ודאי ישיג שכר טוב גם בעולם הזה, גם בגן עדן התחתון, אפילו אם אינו בן תורה ועושה לשם שמים. (בראשית ב יג)
את כל עמלי - שהייתי עמל עד עתה באופן נבזה, והיה צריך לומר עניי, ומשם הכי דרשו בבראשית רבה ע"ט ששכח תלמודו, כדפירשנו שלא היה שוקד בתורה כל כך, ועל כן נענש באשת פוטיפר, ומשכח לאט לאט ולא מאונסו, והיה מצטער, ועתה שהזמין ה' לידו טורח צבור שגם כן משכח תלמודו, כבשמות רבה ריש וארא, והוא חשוב ומרוצה כתלמוד תורה, כבירושלמי אין עומדין, על כן נתן הודיה "כי נשני אלקים" ולא מעצמו. (שם מא נא)
מה ה' אלקיך שואל מעמך - בישראל ד' מדרגות, מנהיגים, תלמידי חכמים, בעלי בתים עוסקים בפרנסתם, ונשים עבדים וקטנים, ומכל אחד שואל דבר מיוחד, למנהיגים אין לעסק בדביקות, אלא לשקוד על צרכי צבור, שאפילו מצות קריאת שמע נדחית בפניהם, ושואל מהם רק ליראה את ה', שלא יבא לעשות לכבוד עצמו ולהנאתו... (דברים י יב)
וישא אהרן את ידיו אל העם - במשנה ר"י אומר אף כהן גדול מגביה ידיו מן הציץ, שנאמר וישא אהרן וגו', נראה דאמר לעולם תהא אימת צבור וכו', פניהם כלפי העם וכו', ולכן ר' יהודא לטעמיה, דטומאה הותרה בציבור, ואינו צריך ציץ לרצויי, חזינן גדול כח הצבור שקרבנותיהם אינו צריך רצוי ציץ, לכן מפני כבוד הצבור אז מגביה ידיו מן הציץ, שכבודם גדול מכבוד הציץ. (ויקרא ט כב)
את משפטי תעשו וגו' אני ה' אלקיכם, הביאור כך, דהאומה בכללה תכליתה שיתנהגו על פי דרכי התורה וה' יהיה אלקיהם, כי אין השי"ת מיחד שמו על הפרטי, כי הפרטי בלא צירוף הכללי אינו תכליתי כלל. והנה האומה בכללה נקל אצלה להיות נזהר בחוקים, המה דברים הדתיים, מלהיות נזהר במשפטים המה הנמוסיים והמשטר, חקת הקבועים בשכל ובהנהגה הנכונה, וכשלונה של ירושלים יוכיח, הרי שבחקים היו נזהרים ומקיימים כל מצות הדתיות, רק במשפטים היו סוררים, אולם יחיד הפרטי לו לבדו נקל להיות זהיר במשפטים שמשיגים מצד השכל ומצד הנימוס... (שם יח ד)
...והנה בספרא ובמכילתא בכמה מקומות דרשו גבי כרת ונכרתה הנפש ולא הצבור, ומהם בפרשת אחרי גבי העלאה בחוץ, האיש ולא הצבור. משום דצבור אינן נכרתין, וכמו שאמרו ריש יש נוחלין, גמירי דלא כלה שבטא, ואם כן בצבור ליכא כרת בשום מקום, אמנם מיתה בידי שמים דיליף בירושלמי לששים שנה איכא בצבור, וכמו דור המדבר דיליף בירושלמי מהם... (במדבר יט יג)
בפסוק את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, כל מיותר לכאורה, ויש לומר על כל הקהילות שמתאספים בני ישראל תמיד, כמו שאמרו חז"ל עשרה שיושבים ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם, וכל זה בא בשעת מתן תורה, כמו שכתוב הקהל לי וגו' ואשמיעם את דברי, היה הכנה והארה שכל התאספות של בני ישראל לדורי דורות יכולין לעורר אותן הדברים, כמו שכתוב קול גדול ולא יסף, ולא פסק... (ואתחנן תרל"ט)
אך טענת מרדכי אדרבה... והיא השיבה לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי, והיינו שמסירת נפשה לבד עדיין אינו מספיק, וכמו תפלת יחיד שאיננה בקול ומטעם הנ"ל, אלא כנוס את כל היהודים וצומו עלי ושיהיה כחה כח הציבור, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי כח הציבור הוא למעלה מהכלי, ולשון ציבור הוא מלשון צבורין ועומדים למעלה מן הכלי המגביל, ועל כן תפלת הצבור היא בקול, כי מאחר שאינה נגבלת בכלי על כן לעולם היא למעלה מהטבע שהוא תחת השמים, ותפלת ציבור היא למעלה מהשמים, וזהו שאמרו ז"ל (ברכות ח') שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, באשר כחם מגיע למעלה מהגבלת הטבע ומשליטת החיצונים שהם למטה מהשמים, וכאשר תהיה מסתייעת מכח הציבור אז חפץ ה' בידה יצליח, והסכים מרדכי עמה. (פורים תר"פ)
והנה בענין מצות השקלים כבר דברו בו רז"ל... וכבר אמרנו שהוא מה שהתקינו לתקוע בשופר ומרבים בתפלות ותחנונים, כן נמי להתעוררות הבאה באדם באדר צריכין למעשה ופעולה דוגמתה כענינה, והיינו השקלים עשר גרה שמרמזות לעשרה כחות הנפש מקובצים שהיא קיבוץ פרטי, וכולם מתקבצין בלשכה רומז לקיבוץ כללי לצורך קרבנות ציבור, וכל קיבוץ יש לו חיזוק וקיום, כבמדרש תנחומא (נצבים) כדמיון אגודה של קנים דקין שאחת אחת לבדה משתברת בנקל, וכשהן אגודה אי אפשר להשבר, וגם כל שבציבור יש בו חיות יותר, וכמו שבא בדבריהם ז"ל דרך רמז שאין חטאת ציבור מתה מפני שאין מיתה בצבור... (ויקהל תרע"ט)
...ואמנם הירא גם כן הוא רק מתוך החכמה וההשגה שהוא בעשרה מישראל כנזכר, כי דבר זה הוא תכליתה של בריאה שיהיו רבים ועדה שלימה מנבראים מכירים שיש השי"ת מרומם ומנושא בתכלית הרוממות, ואין תכלית המכוון בהכרה זו נשלם אלא כשיהיה עדה שלימה מעידים כן לא ביחידי, שזו רצון השי"ת ברבוי הנבראים, שיהיו מעידים גם הם על העדר הרבוי והיחוד אמיתי לא בנברא יחידי. ולכך אין אומרים קדושים ביחיד... (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד סב)
והנה מזה מוכח כי המטיב עם כל יחיד ממש, כביכול, כאילו הטיב להקב"ה, ההיפך מ"קלנו מראשי", ועל כן מצינו בשופטים ג' פסוק י' "ותהי עליו רוח ה'", עיין ברש"י שכתב שלמד זכות על ישראל. והנה המלמד זכות צריך להיות על ידי האדם, וזכות זה זכה לשפט את ישראל ארבעים שנה... להבין גודל הענין של המשתתף בצער זולתו, אף יחיד מכל שכן רבים, ומכל שכן כי כביכול כאילו מטיב עם כו' כנ"ל.
וכבר בארנו מאמר נפלא של אדמו"ר ז"ל על "הם הם העמידו תורה", אשר מזה מוכח, שאם אינו יכול לזכות את הכלל כולו, גם יחידים נחשב לכלל לפעמים, אשר על כן גם יחידים המקשיבים זה לזה ודואגים זה לזה היינו כשיפול האחד השני יקימנו מי ישער הזכות הזה כי מטיב כביכול וכו'... (חלק א צה)
איתא ברמב"ם פ"א מהלכות תרומה ה"ב, "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וכו', אבל יחיד וכו' אפילו מן הארץ שנתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בה כל המצות". רואים אנו מזה כמה גדול כח של כלל ישראל. שלא נתקדשה קדושת ארץ ישראל רק עלי ידי כולם. ומזה למדנו כמה גדול כח האדם שיכלול את עצמו בתוך כלל ישראל. וזהו המבואר בספרים לכלול עצמו קודם התפלה בתוך כלל ישראל. ומזה נראה כי ענין עסק חזוק הדת, אשר רק זה מעמד כלל ישראל, הוא נכלל ממש בתוך קדושת כלל ישראל וכו', ובכלל כל אדם שלומד תורה ומוסר, ודבורו בנחת עם הבריות ונושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו, אשרי לפלוני שלמד תורה וכו', ומקדש שם שמים, וזהו טובת כלל ישראל... ומי שמשים כונתו הטהורה לזה הוא מתקשר בכלל ישראל. (חלק ב ד)
הנה אנחנו צריכים להבין מה זאת אשר החמירו כל כך בכבוד הצבור עד שהתירו לכהן גדול ביום הכפורים לקראות בעל פה, לפי שאין גוללין ספר תורה בצבור מפני טורח הצבור (יומא ע'), ואמרו אל יהי כבוד הצבור קלה בעיניך, והענין, כי באמת מה שמחויבים כל כך בכבוד הבריות ולא בכבוד הבהמה, כי באמת צריכים לכבד כל דבר, עד שהוזהרנו לבל נשחית חנם שום דבר, ולטובת האדם הלא הותר לנו לשחוט את הטעון שחיטה, ולהרוג המותר בהריגה, למה זה, הלא דעת לנבון נקל שהוא מפני יקרת המעלה הנמצאת בו, היא מעלת המדבר, היינו כח ההשכלה האמתית הנמצאת בו, המתדמה בזה עם הבורא עולם, על כן כדאי להחי להתעלות בהקריב נפשה להמדבר... אבל המדבר המעלה הוא הנכבד, ואת המעלה אשר בו אנחנו מכבדים, ומחוייבים לכבד, וכן נאה לו ולנו המכבדים אותו. ולזה צבור אשר בהם יתחברו רבוי המעלות, נתגדל חיוב הכבוד המעלה, כי אנחנו צריכים לייקר המעלה המרובה. והנה אנחנו רואים האיש אשר הרבים תלויים בו, מעלתו גדולה מאד, על כי מעלת הרבים גדולה מאד. ונמצא כי האיש המהנה לרבים מקפת אותו ריבוי המעלה הנמצאת ברבים. (שם שטז)
במסכת ע"ז ה' איתא במעלת תשובת הצבור דנפישי רחמייהו, אבל יחיד דלא אלימא זכותיה וכו' הרחמים חלים יותר עליהם משום דזכויותיהם חזקות, דהיינו שתשובתם חזקה יותר...
לפי זה היחיד גם בכל חשקו לא יתעורר אל התשובה הגמורה, אלא אם כן בעשרת ימי תשובה על ידי הרגשת אימת הדין, מה שאינו כן הצבור יכולים להגיע תמיד אל התשובה הגמורה, והיינו "דאלימא זכותייהו" כנ"ל. (אמנם בעונותינו הרבים בדור רחוק אין מתעוררים מאימת יום הדין, ואם חס ושלום לא נשתדל בימי הדין להתחזק בצבור במה נזכה?)...
ועיין ברכות י"ב "העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עונותיו וכו', ודלמא צבור שאני וכו', ואף דלבסוף מסיק דאפילו ביחיד עיין שם, מכל מקום למדנו מזה דבר גדול, דגם ברושם הבושה (שהיא תוכן התשובה) יש הפרש גדול בין יחיד לצבור. כשהצבור מתבייש, היא בושה אחרת לגמרי, וזהו חידוש גדול, דלכאורה קשה איך שייכת בושת הצבור, אדרבא ברבים הבושה מתמעטת? אבל זה אינו רק בבושה מבני אדם, אמנם כשמתביישים מהקב"ה אזי יכולה הבושה להתחבר לבושה צבורית וכחה חזק מאד לתקן כל החסרונות כולם.
ומצינו דבר נפלא מאד, בגמרא ע"ז ד' "א-ל זועם בכל יום, והכתיב ולפני זעמו מי יעמוד... כאן ביחיד כאן בצבור". הרי ענין פלאי מאד, שיש הפרש גדול בין היחיד והצבור באפשרות קבלת יסורין, היחיד מסוכן שלא יהרהר אחר מדת הדין, אבל הצבור אפשר לסמוך עליהם שילמדו ממדת הדין, ויש לקוות שהיסורים יחזירום בתשובה.
טעמים למעלות שבתשובת הצבור:
מהעיקרים בחזוקי הצבור, הוא הארגון. כמו בארגון בענינים גשמיים, כן גם בארגון רוחני, כל אחד מצורף לחברו ולא יבואו לידי רפיון, ואם יכשל האחד חברו יזכיר לו.
דבר זה נוגע מאד לעבודת ה' בדורנו, בעונותינו הרבים הפנימיות רחוקה היא... עיין יהושע ז' א' "וימעלו בני ישראל בחרם וגו' ויאמר ה' וגו' חטא ישראל", וצריך עיון, האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף ה'? וכבר עמד על זה הראב"ע, והביאור כי כאשר איזה ענין בתכלית החומרא בדעת הכלל, אי אפשר שימצא אפילו אחד ביניהם שיעבור עליו... על כן כל חיזוק שנעשה על ידי הכלל כולו, לא בנקל יוכל היחיד לעבור עליו. זהו אשר בתשובת הצבור יש קיום חזק לקבלותיהם.
אז"ל "ראה הקב"ה שצדיקים מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור". אמנם וכי מה איכפת אם יהיו דורות של צדיקים ודורות בלי צדיקים? ברור דהיינו שכל דור ודור עומד בזכות צדיקו, וכשנתעמק נבחין, דהיינו בשביל שהצדיק באמיתת פנימיותו פועל על בני דורו, כי היוצא מן הלב נכנס ללב (בדרך הטבע), וכל צדיק במעשיו הפנימיים והרגשת לבבו יפעול ממילא על רואיו. משום זה גדולה היא תשובת הצבור, דאי אפשר שלא ימצא בצבור אחד שיהיה פנימי יותר, ומגביה בזה את מדריגת כולם בתשובתם.
ובזה מתבארים דברי הגמרא (תענית ח') א"ר אמי אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו... לא קשיא כאן ביחיד, כאן בצבור. (רש"י: בצבור תפלתם נשמעת ואף על פי שאין לב כולם שלם).
ויש במעלות הצבור עוד ענין אחד עמוק.
א', קודם חטאו של אדם הראשון היו כל הנשמות כלולות בו, כידוע, ואלו לא חטאו היה רק הוא ועזרתו מגיעים לתכלית הבריאה, כי בהגיע השבת כבר היה מגיע העולם הבא... על ידי החטא נתפרט תוכן הבריאה לפרטים הרבה, תחת יום אחד נתפרט זמן העבודה לששת אלפי שנה, תחת אחד, נתפרטו בני אדם הבוחרים למליונים ודורות הרבה...
ב', אמנם ברוחניות לא שייך רבוי הכמות, ולא תוסיף ההכפלה אלא בגשם ששיך בו מספר, הגשם הוא רק כלי לרוחניות, אבל ברוחניות מצד עצמה לא שייך תוספת כמותית כלל.
ג', והנה מציאות הגשם הוא רק בבחינת עלמא דשיקרא, כידוע, וכן לא שייך הבחנת כמות ורבוי אלא בבחינה ההיא, נמצא שהפירוט הנ"ל ועלמא דשקרא היינו הך...
ד', כבר ביארנו כמה פעמים, שכל אחד ואחד יש לו פרטיות במיזוג כחות נפשו וכשרונות שכלו, וכשם שאין פרצופיהם דומין כך אין דיעותיהם שווין, והיינו דלכל אחד ואחד חלק מיוחד בקדוש השם, ניצוץ אחד דלא שייך בחברו, ובצירוף כל קדושי השם של כל הדורות יתאחד על ידי זה אותו קדוש השם הגדול הנדרש בבריאה... והנה כלל ישראל כשהם באיחוד הם מגלים בעולם הזה כלל גילויי כל העולם, אמנם לעתיד לבא יצטרפו אליהם האומות בגדר כלים מסייעים לישראל...
ה', וגם טרם צירוף הכל, אם יצטרפו רק כמה מעושי קדוש השם יחד, אזי גם איחוד זה יפעל גדולות וצורות אחרות לקדוש השם המאוחד הזה, כי האיכות תעלה מאד, וזהו עומק ענין מעלת הצבור.
ו', וזהו ביאור מש"כ, דאף דכתב ר' חיים ז"ל דבאביק בחטא נפסק הקשר ולא שייך תשובה אלא במיתה וכנ"ל, מכל מקום תשובת הצבור מועלת אפילו בלי מיתה, והיינו משום דגילוי תשובותיהם שמתאחדים בהתאחדותם מגלים גם להם עצמם ומאירים ללב כל אחד ואחד מהם באור הגילוי הגדול המאוחד, ועל ידי זה מתחבר שוב הקשר שנפסק, ואין הפסק שלא יתקשר בכח איחוד התשובות...
ז', ונאמר בשמונה עשרה דימי הדין "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", ולא נאמר ויאגדו כולם כא', היינו לאמר שיהיה איגודם באופן שיתאימו החלקים וכולם נעשים מכונה אחת של קדוש השם, מכונה מדוקדקת מאד בסדר חלקיה, ובזה תהיה עשיית רצונו ית' על ידי כולם בשלמות. (חלק א עמוד רמו)
אבל בציבור גם בבחירה פרטית יש מקום לקריעת גזר דין, מה שאין כן ביחיד. והוא מפני שהתחזקות של ציבור אמיצה יותר מהתחזקות של יחיד, כי בציבור כל אחד ואחד רואה התחזקות חבור ובזה גם הוא מתחזק, ועל כן שייך שינוי כללי בציבור גם בתוך השנה, ושינוי כזה נרמז לציבור על ידי שינוי גזר דינם, אמנם אם אפשר לרמז להם זאת ברמז קל, שגשמים מועטים שנפסקו בראש השנה יורדים במקום הצריך, אין עושים שינוי גדול, כי בדרך זו אפשר לזכות את הציבור יותר, שהתחזקותם ועלייתם תהיינה מצד עצמם ולא מצד סייעתא דשמיא כל כך... (חלק ב עמוד ע)
ענין עבודת הצבור ותועלת הרבים הוא הדבר העומד ברומו של עולם, אבל החכמה מעין תמצא? כבר נלאינו נשא את עבודת הצבור היתירה המלאה בכל החוצות, גם חוצות של תורה ויראה. אבל מה גדלו דברי חז"ל, "וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים". זהו העיקר היותר גדול. בשאר עניני יראת שמים עוד נמצא את האמת בקצתו באיזה חורין וסדקין, אבל עמלת הצבור לשם שמים גם בחורין וסדקין קשה למצא, ביזנעס של כסף, ביזנעס של כבוד, בינזעס של מצב וכו' וכו'. ה' ירחם. ועל כגון זה נאמר ברור "אם ראית שמרפין וכו' עמוד והתחזק" וכו'. ואם כי כבר כתב זקני גאון ישראל זצ"ל שצריך לעשות כאילו לשם שמים, אבל הרי איזו מדרגה של יראה נצרכת לזה, ואם כן מאיה הוא מקום מוצא? אושר ועושר טמון בזה, ומי יעלנו לנו ממצולות ים המדות והרצונות... (חלק ג עמוד שיב)