צדקה

(ראה גם: מתנות עניים)

והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. (בראשית טו ו)

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. (שם יח יט)

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. (ויקרא כה לה)

וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו כאשר צונו. (דברים ו כה)

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו... נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. (שם טו ז)

ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקב חור בדלתו, ויתן אותו אצל המזבח בימין בבוא איש בית ה' ונתנו שמה הכהנים שומרי הסף את כל הכסף המובא בית ה'. (מלכים ב יב י)

ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה. (ישעיה א כח)

והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם. (שם לב יז)

ואותי יום יום ידרושון ודעת דרכי יחפצון, כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלקיו לא עזב ישאלוני משפטי צדק קרבת אלקים יחפצון. (שם נח ב)

כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח, כן א-דני אלקים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים. (שם סא יא)

וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק. (מלאכי ג כ)

פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד. (תהלים קיב ט)

לא יועילו אוצרות רשע, וצדקה תציל ממות. (משלי י ב)

רשע עושה פעולת שקר, וזורע צדקה שכר אמת. כן צדקה לחיים, ומרדף רעה למותו. (שם יא יח)

צדקה תרומם גוי, וחסד לאומים חטאת. (שם יד לד)

עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. (שם כא ג)

מתן בסתר יכפה אף, ושוחד בחיק חמה עזה. (שם שם יד)

כפה פרשה לעני, וידיה שלחה לאביון. (שם לא כ)

אם אמנע מחפץ דלים, ועיני אלמנה אכלה. ואוכל פתי לבדי, ולא אכל יתום ממנה... אם אראה אובד מבלי לבוש, ואין כסות לאביון. אם לא ברכוני חלציו, ומגז כבשי יתחמם... (איוב לא טז)

לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה, לאיש יהודה וליושבי ירושלים ולכל ישראל הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך. (דניאל ט ז)

ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. (נחמיה ח י)

זהר:

לכל עושיהם, אלו הם חסדי דוד הנאמנים מחזיקי התורה, ואלו המחזיקים את התורה, הם כביכול העושים אותה, כל אלו העוסקים בתורה, אין בהם עשיה בעוד שהם עוסקים בה, אבל אלו שמחזיקים אותה, יש בהם עשיה, ובכח זה מתקיים הכתוב, תהלתו עומדת לעד, והכסא עומד על קיומו כראוי. (הקדמה קכד, ועיין שם עוד)

חלקו של הקב"ה הוא לשמח את העניים כפי מה שיכול לעשות, כי בימים האלו (במועדים) הקב"ה בא לראות את אלו כלים השבורים שלו, ונכנס אליהם ורואה שאין להם במה לשמוח, בוכה עליהם ועולה למעלה להחריב העולם.

באים לפניו בני הישיבה ואומרים רבון העולם, רחום וחנון אתה נקרא, יתגלגלו רחמיך על בניך, אמר להם, וכי לא עשיתי את העולם אלא על חסד, שכתוב, אמרתי עולם חסד יבנה, והעולם עומד על זה, (ואם אינם עושים חסד עם העניים אחריב את העולם). אומרים המלאכים העליונים לפניו, רבון העולם, הנה פלוני שאכל ושתה לרויה ויכול לעשות חסד עם העניים ולא נתן להם כלום, בא המשטין ולוקח רשות ורודף אחרי האדם ההוא. (שם קעה, ועיין שם עוד)

המצוה התשיעית היא, לחון את העניים, ולתת להם טרף, שכתוב, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, נעשה אדם הוא בשתוף, (מפני שהוא) כולל זכר ונקבה, בצלמנו, היינו עשירים, כדמותנו היינו העניים.

כי מצד הזכר הם העשירים, ומצד הנקבה הם העניים וכמו שהם בחיבור אחד, וחסים זה על זה, ונותנים זה לזה, וגומלים לו חסד, כך האדם למטה צריך להיות, העשיר והעני בחבור אחד, שיתנו זה לזה ויגמלו חסד זה עם זה. (שם רלג)

שלמדנו, בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה, ומה היא המתנה, עני, כדי שיזכה על ידו, וכיון שזכה על ידו, הקב"ה ממשיך עליו חוט של חסד, הנמשך מצד ימין ופורש על ראשו, ורושם אותו כדי כאשר יבא הדין לעולם יזהר בו אותו המחבל מלהזיקו, שנושא עיניו ורואה לאותו הרשימה, אז מסתלק ממנו ונזהר בו, משום זה הקדים לו הקב"ה דבר במה שיזכה לזה.

ותא חזי, כשרצה הקב"ה להביא דין על סדום, זיכה מקודם את אברהם ושלח לו מתנה (דהיינו ג' המלאכים), שיזכה על ידיהם, כדי להציל את לוט בן אחיו משם, וזהו שכתוב, ויזכור אלקים את אברהם, וישלח את לוט מתוך ההפכה, היינו שזכר לו מה שזכה מקודם על ידי אותם ג' מלאכים. 

כעין זה, מי שזוכה בצדקה עם בני אדם בשעה שהדין שורה בעולם, הקב"ה זוכר לו אותו צדקה שעשה, משום שבכל שעה שאדם זוכה נכתב לו כן למעלה, ועל כן אפילו בשעה שהדין שורה בעולם, הקב"ה זוכר לו את הטוב שעשה וזכה עם בני אדם, כמו שאתה אומר וצדקה תציל ממות, משום זה הקדים הקב"ה וסבב לאברהם במה שיזכה על ידו שיציל בזכותו את לוט. (וירא קסז)

רבי חייא אמר, הם, (אנשי סדום), היו רשעים מעצמם ומרכושם, (ולא מסבת ארצם הטובה, כי לא רצו ליתן צדקה), כי כל אדם שהוא צר עין כלפי עני, ראוי לו, שלא יתקיים בעולם. ולא עוד אלא שאין לו חיים לעולם הבא, וכל מי שהוא טוב לב לעני ראוי לו שיתקיים בעולם, והעולם יתקיים בזכותו, ויש לו חיים, ואריכות ימים לעולם הבא. (שם קצד)

עושה צדקה בכל עת, וכי בכל עת יכול האדם לעשות צדקה, אלא מי שהולך בדרכי התורה ועושה צדקה עם אלו הצריכים צדקה, (נבחן לעושה צדקה בכל עת), כי כל מי שעושה צדקה עם העני, הוא מרבה צדקה ההיא, (דהיינו הנוקבא הנקראת צדקה), למעלה ולמטה, שגורם זווג זו"ן למעלה, ושפע ברכות למטה.

ותא חזי, מי שמשתדל בצדקה, אותה צדקה שעושה עולה למעלה, ומגעת למעלה לאותו המקום של יעקב, שהוא מרכבה עליונה, (דהיינו הנוקבא הנקראת מקום), וממשיך ברכות למקום ההוא, מן המעיין של כל המעיינות, (דהיינו מבינה שכל המוחין ממנה הם), ומההוא צדקה, (דהיינו הנוקבא אחר שקבלה הברכות מבינה), ממשיך ומרבה הברכות לכל התחתונים ולכל המרכבות (של המלאכים), ולכל צבאות (העליונים), וכולם מתברכים, והאורות נתוספים כראוי, ומשום שכולם, (דהיינו כל התחתונים והמלאכים הנ"ל) נקראים עת, (להיותם נמשכים מן הנוקבא שנקראת עת), על כן כתוב עושה צדקה בכל עת, שפירושו שמרבה השפע בכל דרי ג' עולמות בי"ע, המתפשטים מן הנוקבא ונקראים עת כמו הנוקבא. (ויצא קיט)

מהו וכן נגוזו, ונגזו היה צריך לכתוב, אלא כמו שתחילת הכתוב מדבר בשלום, אף כאן מדבר בשלום. ומהו, זהו צדקה, כי צדקה הוא שלום, ומי שמרבה בצדקה מרבה שלום למעלה ומרבה שלום למטה, ומשום זה אומר הכתוב וכן נגזו ועבר, (כי נגזו פירושו כמו גזזו), שגוזזים כספיהם בצדקה...

ועבר, ועברו היה צריך (לכתוב), למה אומר ועבר, אלא זה על הדין של הרוגז, כמו שאתה אומר, עד יעבור זעם, אף כאן ועבר (פירושו) עבר הדין מעליהם. (מקץ קסט)

ומי שעוסק בצדקה בעולם הזה ונותן מכספו לצדקה, אז הוא עובר באותו מקום (דהיינו בנהר דינור) ואינו מפחד, והכרוז קורא על אותה הנשמה ועניתיך לא אענך עוד, (הוא סיום הכתוב) כי מי שזכה לעבור בנהר דינור, אין לו יותר דין כלל. (מקץ קעו)

ולא יכול יוסף להתאפק וגו', רבי חייא פתח ואמר, פזר נתן לאביונים וגו', תא חזי, הקב"ה ברא העולם, והמשיל את האדם עליו, שיהיה מלך על הכל.

ואדם הזה נפרדים ממנו בעולם כמה מינים, מהם צדיקים, מהם רשעים, מהם טפשים מהם חכמים, וכולם מתקיימים בעולם, עשירים ועניים, וכולם הוא, כדי שיזכו וייטיבו אלו עם אלו, שייטיבו הצדיקים עם הרשעים, וייטיבו החכמים עם הטפשים, וייטיבו העשירים עם העניים, (למלאות חסרונם), כי על ידי זה, זוכה האדם לחיי עולם, ומתקשר בעץ החים, (ועל זה אמר הכתוב פזר נתן לאביונים), ולא עוד אלא צדקה זו שהוא עושה עומדת לעד, (דהיינו שהנוקבא נבנית ממנה, שהיא נקראת עד), שכתוב וצדקתו עומדת לעד... (ויגש סב)

תא חזי, אליהו אמר, הגם על האלמנה וגו', משום שהקב"ה אמר לאליהו הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, וכל מי שזן ומפרנס למי שנצרך לו, וכל שכן בימי רעב, הוא מתאחד ונאחז בעץ החיים, וגורם חיים לעצמו ולבניו, ובארוהו. ועתה אמר אליהו, כל מי שמקיים נפש בעולם זוכה חיים לעצמו, וזוכה להתאחד בעץ החיים, ועתה שולט עץ המות. צד הרע, על האלמנה, אשר צוית אותה לכלכלני, משום זה אמר הרעות. (שם עד)

ועל כן הם צדיקים לפניו, מפני שהם זורעים על כל מים. מהו על כל מים, (ואומר) ההם זורעים לצדקה, (כלומר הם מעלים מ"ן להמשיך מוחין להמלכות שתהיה נקראת צדקה, כי בלי המוחין היא נקראת צדק, בלי ה'). ומי שזרע לצדקה כתוב בו, כי גדול מעל השמים חסדך, מעל השמים הוא מכונה גם כן, על כל מים, ומהו מעל השמים, שהוא עולם הבא, (שהיא בינה, שהיא מעל ז"א הנקרא שמים), וישראל זורעים זרע, (דהיינו שמעלין מ"ן על כל מים שהיא בינה, כדי להמשיך מוחין אל המלכות שתהיה נקראת צדקה). (שמות סח)

מי כמוכה באלים ה', ר' יוסי פתח, ראיתי את כל המעשים וגו' הבל ורעות רוח. שלמה המלך, שעלה בחכמתו יותר על כל בני העולם, איך אמר, שכל המעשים הם הבל ורעות רוח, יכול, אף מעשה הצדקה הוא הבל ורעות רוח, הלא כתוב והיה מעשה הצדקה שלום, אלא הרי העמדנו, כל המעשים אשר נעשו תחת השמש כתוב, ומשונה הוא מעשה הצדקה, שהוא למעלה מן השמש... (בשלח שיח)

אבל דבר ההוא שהוא עבודת רבונו, זה עולה למעלה מן השמש, ונעשה ממנו הבל קדוש, וזה הוא זרע שזורע האדם בעולם ההוא, ומה שמו, צדקה, שכתוב זרעו לכם לצדקה.

זה מנהיג את האדם כשנשמתו יצאה ממנו ומעלה אותו במקום הכבוד למעלה, ונמצא לצרור אותו בצרור החיים, שנאמר והלך לפניך צדקך, כדי לנהוג אותך ולהעלותך למקום שנקרא כבוד ה', (שהוא המלכות), שכתוב וכבוד ה' יאספך.

כל אלו הנשמות, שהבל ההוא הקדוש מנהיג אותם, ההוא שנקרא כבוד ה', מאספם בתוכו ונצררים בו, ואז הוא נחת רוח, אבל (הבל) האחר, (שאינו עבודת הקב"ה), נקרא ורעות רוח, אשריהם הצדיקים שכל מעשיהם הם למעלה מן השמש, דהיינו עבודת הקב"ה, וזורעים זרע הצדקה לזכות אותם לעולם הבא, ועל זה כתוב, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה.

אמר ר' שמעון תא חזי, בתחילה כשנבנה בית המקדש למטה, לא נבנה אלא בדין ורגז, כמו שכתוב, כי על אפי ועל חמתי וגו', משום שהוא במקום שהדין שורה, לעתיד לבא, עתיד הקב"ה לבנות אותו ולתקנו במדרגה אחרת עליונה, הנקראת צדקה, (שהיא מלכות המתוקנה), שכתוב בצדקה תכונני, משום זה יתקיים (ולא יחרב עוד) ושמו ממש יקרא צדק, מאין לנו, שכתוב וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו. (שם שכג)

מזון שהוא עליון ממנו, ההוא שהוא יותר דק, בא ממקום שהדין שורה, הנקרא צדק, (שהיא המלכות), וזה הוא מזון של עניים, (דהיינו מצה הנקרא לחם עוני), וסוד הדבר, מי שהשלים את עני משלים לו אות אחת (על צדק), ונעשה צדקה, וזה סוד גומל נפשו איש חסד, גמילות חסדים יורה, ששורה בדין והשלים אותו עם חסד, אז הוא רחמים. (בשלח שעט)

עני מזכה בני אדם בכמה טובה בכמה אוצרות עליונים, והוא אינו כמי שזיכה את הרשעים, מה בין זה לזה, אלא מי שמשתדל ועושה צדקה עם העני הוא משלים חיים לנפשו, וגורם לו להתקיים וזוכה בשבילו כמה טובה בעולם ההוא, ומי שמשתדל אחר הרשעים (להחזירם בתשובה), הוא משלים יותר, כי עושה לצד האחר דאלקים אחרים שיכנע ולא ישלוט, ומעביר אותו מממשלתו, עושה שהקב"ה מתעלה על כסא כבודו, עושה לאותו רשע נפש אחר, אשרי חלקו. (תרומה נא)

אשרי הוא מי שאלו השנים נמצאים על שולחנו, א' דברי תורה, ב', חלק לעניים משולחן ההוא. כשמעלים שלחן ההוא מלפני האדם שני מלאכים קדושים מזדמנים שם, אחד מימין ואחד משמאל. אחד אומר, זהו שלחן של המלך הקדוש, שפלוני ערך אותו לפניו, ערוך יהיה שלחן הזה בברכות עליונות, ושמן וגדלות עליון ישרה עליו הקב"ה, ומלאך אחר אומר, זה הוא שלחן של המלך הקדוש שפלוני ערך לפניו, זה הוא שלחן שעליונים ותחתונים מברכים אותו, ערוך יהיה שלחן הזה לפני עתיק יומין, בעולם הזה ובעולם הבא. (שם תקח)

קחו מאתכם תרומה לה', ר יהודה פתח הלא פרוס לרעב לחמך וגו', תא חזי, אשרי חלקו של אדם כשעני יבא אליו, כי עני ההוא הוא מתנה שהקב"ה שלח לו מי שמקבל מתנה ההיא בקבלת הפנים, אשרי חלקו. 

תא חזי, מי שמרחם על העני ומשיב לו נפשו, הקב"ה מעלה עליו, כאלו הוא ברא את נפשו, ועל כן אברהם שהיה מרחם על כל בני העולם, העלה עליו הקב"ה, כאלו הוא ברא אותם, שכתוב, ואת הנפש אשר עשו בחרן.

ואף על פי שהעמדנו (הכתוב), הלא פרוס, שמהו פרוס, הוא לפרוש לו מפה בלחם ומזון לאכול, הנה פירוש אחר, הלא פרוס הוא כמו שאמרנו פריס פריסתם וגו', שצריכים לחתוך חתיכות לחם לפניו, כדי שלא יתבייש, ויחתוך לפניו בעין טובה, לחמך, לחם לא כתוב, אלא לחמך, (יורה שהלחם) יהיה שלך, מכספך, ולא מגזילה, ולא מעשק ולא מגנבה, כי אם כן, אינו זכות, אלא אוי לו, שבא להזכיר עונו. כעין זה קחו מאתכם תרומה הוא להרים ולתת ממה שלכם ולא מעשק ולא מגזל, ולא מגנבה, וכבר העמדנו. (ויקהל סא)

ואם תאמר, שהדבר תלוי במקום הזה הנקרא שמים, (שהוא ז"א), הרי למדנו שמזון אינו תלוי בזכות, וזכות, הרי העמדנו שהוא צדקה, (דהיינו ז"א), כי תרגום צדקה הוא זכות, וזכות ושמים דבר אחד הם, (הרי שאינו תלוי בשמים שהוא ז"א), וכאן כתוב הרעיפו שמים... (ויקרא תמה)

...חיים (היא נקראת), משום שכל חיים העליונים נכללים בה, וממנה יוצאים. למחזיקים בה, לאלו שהם אחוזים בה, שמי שאחוז בתורה אחוז בכל, אחוז למעלה ולמטה, ותומכיה מאושר, מי הם תומכיה, הם אלו המטילים מלאי, (דהיינו שנותנים כסף לסחורה), לכיסם של תלמידי חכמים, (שיסחרו עם הכסף ויהיו שותפים בריוח), כמו שהעמידוהו. (מצורע כ)

רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים בדרך, פגשו בהר ההוא מצאו ב' אנשים שהיו הולכים, בתוך כך ראו איש אחד שהיה בא, ואמר להם בבקשה מכם, תנו לי מזון פת לחם, שזה שני ימים שאני נבוך במדבר, ולא אכלתי משהו. נשמט אחד מאלו ב' אנשים והוציא מזונו שהביא עמו לדרך, ונתן לו, והאכיל והשקה אותו, אמר לו חבירו ומה תעשה כשתצטרך למזון, שהרי אני, שלי אני אוכל (ולא אתן לך). אמר לו וכי על שלך אני הולך. ישב אצלו העני עד שאכל כל מה שהיה אצלו והלחם שנשאר נתן לעני אל הדרך והלך לו.

א"ר חייא לא רצה הקב"ה שדבר זה יהיה נעשה על ידינו. א"ר יוסי אולי נגזר דין על אותו האדם ורצה הקב"ה להזמין לו את זה, כדי להציל אותו. בעוד שהיו הולכים נתעייף אותו האדם בדרך, (מחמת רעב), אמר לו חבירו ולא אמרתי לך, שלא תתן הלחם לאחר. אמר ר' חייא לר' יוסי, הרי יש מזון אצלנו ניתן לו לאכול. אמר ר' יוסי אתה רוצה להוציא ממנו זכות, נלך ונראה, כי ודאי בחבליו של זה עקבות המות נתאחזו, (כלומר שסכנת המות הולך ומטפס אחריו), ורצה הקב"ה להזמין לו זכות כדי להצילו.

בתוך כך ישב אותו אדם וישן תחת אילן אחד, וחברו התרחק ממנו וישב בצד אחר. א"ר יוסי לר' חייא, עתה נשב ונראה, כי ודאי שהקב"ה רוצה לעשות לו נס. קמו והמתינו, בתוך כך ראו מין אפעה בלהבות עומד אצלו, א"ר חייא אוי לאותו אדם כי עתה ימות. א"ר יוסי זכאי הוא אותו האדם שהקב"ה יעשה לו נס, בתוך כך ירד מן האילן נחש אחד ורצה להרגו, קם אותו האפעה על הנחש והרג אותו, האפעה פנה ראשו והלך לו.

א"ר יוסי ולא אמרתי לך שהקב"ה רוצה לעשות לו נס, ולא תוציא ממנו הזכות, דהיינו (שלא יתן לו לאכול), בתוך כך ניער אותו אדם משנתו, וקם והלך לו. אחזו בו ר' חייא ורבי יוסי, ונתנו לו לאכול, אחר שאכל הגידו לן הנס שעשה לו הקב"ה. (בהר נח)

תא חזי, הרי העמידוהו שכך הוא, כי העני אחוז בדין, וכל מאכלו הוא בדין, הוא המקום שנקרא צדק, (שהיא מלכות), כמו שאמר תפלה לעני כי יעטוף, תפלה זו היא תפלה של יד, (דהיינו המלכות), והעמידוהו, (שבעת שאינה בזווג עם ז"א, היא עניה ונקראת צדק), ומי שנותן צדקה לעני הוא עושה למעלה את השם הקדוש שלם כראוי, (דהיינו שמחברה עם ז"א המשפיע לה הכל), משם שצדקה היא עץ החיים, (שהוא ז"א), וצדקה נותנת ומשפעת לצדק (שהיא מלכות), וכשנותנת לצדק אז מתחבר זה בזה (ז"א במלכות), והשם הקדוש נמצא שלם. מי שעושה התעוררות שלמטה זה, (דהיינו שנותן צדקה), הוא ודאי כאלו עשה את השם הקדוש בשלמות, כעין שהוא עושה למטה כך מתעורר למעלה. ועל כן כתוב אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, עושה צדקה, זהו הקב"ה כביכול הוא עשה אותו...

תא חזי, למה עני חשוב כמת, מהו הטעם, הוא משום שאותו מקום גרם לו, כי במקום מיתה הוא מצוי, (כי המלכות היא סוד עץ הדעת טוב ורע, שאם זוכה הרי טוב וחיים ואם אינו זוכה הרי רע ומות), ומשום זה הוא נקרא מת, ואותו שמרחם עליו, הוא נותן לו צדקה, (וגורם) שעץ החיים (שנקרא צדקה) שורה על (עץ הדעת שהוא אילנא דמותא) כמו שאמר וצדקה תציל ממות, ונמצא כמו שהאדם עושה למטה, (שמחיה את העני שנקרא מת), כך הוא עושה למעלה ממש, (שמשרה אילנא דחיי על אילנא דמותא), אשרי חלקו שזכה לעשות שם הקדוש למעלה, (דהיינו ליחדה עם ז"א) משום זה עולה צדקה על הכל.

והדברים האלו אמורים בצדקה לשמה, כי בזה מעורר צדקה את הצדק, (דהיינו ז"א למלכות), לחברם יחד, ויהיה הכל שם קודש כראוי, כי צדק אינו מתתקן ואינו נשלם אלא בצדקה, שכתוב בצדקה תכונני, שזה נאמר לכנסת ישראל, (שהוא המלכות, שרק בצדקה היא נשלמת), משום זה כתוב) ועשית אותם וגו', (שזה נעשה על ידי אתערותא דלתתא כנ"ל). (בחקותי כא)

וביום הקים את המשכן וגו', ר' חייא פתח, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, פזר נתן לאביונים מהו פזר, הוא כמו שאתה אומר יש מפזר ונוסף עודף ואפשר לומר שלכל מפזר הוא כך, לכן משמיענו פזר נתן לאביונים, כיון שנותן פיזור הזה לאביונים ראוי הוא להתברך, מהו ונוסף עוד, היינו בכל, ונוסף עוד בעושר ונוסף עוד בחיים.

מקרא זה כך היה צריך לומר, יש מפזר ויוסיף עוד, מהו ונוסף, אלא מקום הזה ששורה בה מיתה, (דהיינו המלכות), הוא גורם לו שיתוסף בחיים של מעלה, (ולהמשיך משם) ולהוסיף לו חיים. אמר ר' יהודה אמר ר' חייא, המקרא מעיד, שכל מי שנותן צדקה לאביונים מתעורר עץ החיים, (שהוא ז"א), להוסיף חיים לאילן המות, (שהוא המלכות), ואז נמצא חיים ושמחה למעלה (במלכות), והאדם שגרם זה (על ידי שנתן צדקה), הנה בשעה שצריך, אותו עץ החיים עומד עליו, ואותו אילן המות מגין עליו, ומשום זהו ונוסף עוד.

צדקתו עומדת לעד, מהו עומדת לעד, (שהצדקה) עומדת על האדם לתת לו קיום וחיים, כמו שהוא נותן לו חיים (אל העני), ומתעורר אצלו חיים (העליונים, דהיינו בסבתו כנ"ל בדבור הסמוך), כך נותנים לו חיים, ואלו ב' אילנות (ז"א ומלכות), עומדים עליו להצילו ולהוסיף לו חיים.

קרנו תרום בכבוד, תא חזי, העולם שאמרנו (שהוא ז"א, נאמר לו) ההוא קרן, (שהוא המלכות), תרום, ובמה, בכבוד של מעלה, (שהוא הבינה, שעל ידי הארת הבינה מתרוממת המלכות), משום שאותו האדם (על ידי הצדקה שנתן) גרם לחבר אותם, (דהיינו ז"א ומלכות) יחד, ולהוריק ברכות למעלה ולמטה.

רבי אבא אמר, בכל זמן שהמשכן הוקם, (דהיינו שהמלכות מזדווגת עם ז"א), במעשה בני אדם, אז יום ההוא יום שמחת כל, ושמן משחת קדש הורק בנרות האלו, (בספירות המלכות), וכולם מאירים, מי שגרם זה, גרם לעצמו שינצל בעולם הזה, ויהיה לו חיים בעולם הבא, זה שאמר וצדקה תציל ממות, וכתוב ואור צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. (בהעלותך צה)

(תקון) החמישי (שבשלחן), העמידוהו בעלי המשנה, שצריכים להאריך על שולחנו, בשביל העניים, (שיהנה אותם משלחנו), וסוד הדבר, כדי שהצדקה תאריך ימיו, שלא ימות בקוצר ימים, כעין התורה שהיא אריכות ימים בשביל הנשמה בב' עולמות, בעולם הזה ובעולם הבא. אף כך צדקה היא אריכות ימים לגוף בב' עולמות, זה שאמר כי הוא חייך ואורך ימיך, כי הוא חייך בעולם הזה, ואורך ימיך בעולם הבא, שעולם כולו הבא אל הגוף, בתחיית המתים, שאחר שיקום לתחיית המתים לא ימות, וכמו שיתקיים בעולם הבא כן יהיה קיים בעולם הזה. (פנחס תרלה)

דבר אחר אשרי משכיל אל דל, פירוש אחר משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. תא חזי, דל נקרא אדם שאין לו משלו כלום, ואינו מבקש פרוטה משום אדם, והוא צנוע, ואינו מגלה דחקו לשום אדם, ובשעת דחקו הוא עושה מריבה כלפי מעלה, ואומר, הכי אני חוטא יותר מכל אדם שבעולם, אדם אחד יש לו עושר רב, ביתו מלא זהב וכסף, ולי אין פרוטה בעולם, ואין לי לחם לאכול ובגד ללבוש. וכן הולך ומתרעם, עד שחוטא לפני הקב"ה ועל כן (אומר הקב"ה) כל אדם שיחזיק במעוזו ונותן לו צדקה, יעשה שלום לי שלום יעשה לי, (כי לא יריב עוד עמי).

ותא חזי, כל אדם שהוא דל וחוטא (בריבו עם) הקב"ה, אין הקב"ה חושב לו לחטא, משום שהוא אינו בדעה השלמה, ומאין לנו זה, מאיוב, בשעה שאמר הקב"ה לשטן מאין תבוא וגו' השמת לבך אל עבדי איוב, אמר לו השטן להקב"ה וכי יש אדם בעולם שאדונו יתן לו כסף וזהב ומרגליות ובנים וכל טוב שבעולם ויהיה רע... (זהר חדש אחרי צט)

עושה צדקה בכל עת, וכי בכל עת יכול האדם לעשות צדקה, והרי אפילו י"ב שעות ביום מי יוכל לעשות צדקה, אלא כך למדנו, מי שעושה צדקה בכל עת הוא עושה, מהו בכל עת, הוא כמו שאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש, והעמידוהו, (שהיא המלכות הנקראת עת, ויסוד נקרא אל, ועושה צדקה גורם יחוד יסוד ומלכות הנקראים כל עת).

ואל תאמר (שהפירוש הוא) בכנסת ישראל בלבד, (שהיא המלכות), מפני שהיא עת רצון הקדוש של הצדיק, (שהוא יסוד הנקרא כל), אלא אפילו בכל עת שלמטה, (דהיינו תלמידי חכמים שבעולם הזה, תרבה צדקה עליהם ותתעורר הצדקה בכולם, בעליונים ובתחתונים, ומשום זה ישום האדם לבו ורצונו ויתדבק בהקב"ה.

כיון שהגיעו לפני ר' שמעון ספרו לו המעשה, אמר, וכי זה בלבד, אלא כל מי (שעושה צדקה), ואחוז בעץ החיים ינצל בעולם הזה, ואפילו מן המות שבעולם שביתר בני אדם, (דהיינו מהמות הגשמי), וכל שכן ממות אחר, (דהיינו ממות רוחני).

א"ר שמעון הצדקה מעוררת בכולם עץ החיים, (הן חיים גשמיים והן חיים רוחניים), והוא מקום הנותן מזון לכל העולם, תלמידי חכמים מה הם מעשיהם, הרי הם אחוזים בצדקה, וכל בני העולם בזכותם נזונים ממש בהם, והם עצמם אינם יכולים להיות ניזונים ממש, כי הם עוסקים בתורה, ומי שעוסק בתורה, עוסק בעץ החיים, שכל בני העולם נזונים ממנו, ונמצא שתלמידי חכמים מעוררים המזון בעולם והשלום, ואם המזונות מתעוררים לכל בני העולם על ידיהם, למה להם עצמם אין המזון מתעורר... (שם בהר ז)

שאמר ר' נהוראי, מה שכתוב או יחזיק במעוזי וגו' וכי הקב"ה בעל השלום עושה שלום במרומיו, צריך למי שיעשה לו שלום, והלא השלום שלו, אלא העני בשעה שרואה את עצמו בדוחק הוא עושה מריבה כלפי מעלה, והמחזיק בידו של עני ועושה עמו צדקה כביכול עם הקב"ה עושה שלום, לפי שגורם לעני שמבקש מחילה מלפניו יתברך על שזרק דברים כלפי מעלה, ואז עושה שלום בינו לבין קונו, מי גרם לו לעשות שלום, זה הנותן צדקה לעני, והחזיק בידו, שכתוב או יחזיק במעוזי וגו', וזה הוא הדל, והקב"ה מהו אומר, אין דנים את האדם (על מה שדיבר) בצערו. (שם רות כ)

ותאמר נעמי לכלותיה וגו', כי שמעה בשדי מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם. א"ר ברכיה א"ר יצחק, תא חזי מי שמעלים עיניו מעניים בשני בצורת, הם יראו בנחמות העולם ולא ימותו עד שיופקדו לטובה, והוא לא יזכה לראותה, אלימלך עשיר היה, כיון שראה הרעב העלים עיניו מן הצדקה וברח לשדי מואב... 

אבל אלימלך, במקום צדיקים ישב, במקום תורה ובעושר רב, וכשבא הרעב, עניים היו באים אליו, והעלים עינו מהם, וברח, ועוד שראה הדין חל על העולם, וברח והלך בין האומות. (שם רנו)

מכילתא:

את עמי, ישראל וגוי עומדים לפניך ללוות, עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, ענייך ועניי עירך, ענייך קודמין לעניי עירך, עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין שנאמר את העני עמך. (משפטים פרשה יט)

ספרא:

כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, אל תניחנו שידוה, הא למה זה דומה, למשוי על גבי החמור, עודנו במקומו אחד תופש בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידים אותו... (בהר פרשה ה)

ספרי:

אביון, תאב קודם, אחיך, זה אחיך מאביך, כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך, באחת שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת, בארצך, יושבי הארץ קודמין ליושבי חוצה לארץ, כשהוא אומר באחת שעריך, היה יושב במקום אחר, אי אתה מצוה לפרנסו. היה מחזר על הפתחים אין אתה זקוק לכל דבר, אשר יתן ה' אלקיך, בכל מקום. לא תאמץ את לבבך, יש בן אדם שמצער אם יתן אם לא יתן, ולא תקפוץ את לבבך, יש בן אדם שהוא פושט את ידו וחוזר וקופצה, מאחיך האביון, אם אי אתה נותן לו סופך ליטול הימנו, ומניין שאם פתחת פעם אחת אתה פותח אפילו מאה פעמים, תלמוד לומר כי פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו, נותנים לו וחוזרים וממשכנים אותו, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים לו הבא משכון כדי להפיס דעתו. די מחסורו, אי אתה מצוה להעשירו, אשר יחסר לו, אפילו סוס ואפילו עבד, ומעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים סוס אחד שיהיה מתעמל בו ועבד אחד שהוא משמשו, שוב מעשה בגליל העליון שהיו מעלים לאדם ליטרא בשר של ציפור בכל יום. לו זו אשה, כענין שנאמר אעשה לו עזר כנגדו. (ראה קטז)

ורעה עינך באחיך האביון (וקרא עליך) יכול מצוה לקראות, תלמוד לומר ולא יקרא עליך, יכול אם יקרא עליך יהיה בך חטא ואם לא יקרא לה' לא יהיה בך, תלמוד לומר והיה בך חטא, ממהר אני ליפרע על יד קורא מעל יד שאינו קורא, ומניין שאם נתת פעם אחת אתה נותן לו אפילו מאה פעמים, תלמוד לומר נתון תתן לו, בינך לבינו, מכאן אמרו לשכת חשאים היתה בירושלים. 

כי בגלל הדבר הזה, אם אמר ליתן ונתן נותנים לו שכר אמירה ושכר מעשה, אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן, נותנים לו שכר אמירה כשכר מעשה, לא אמר ליתן אבל אמר לאחרים תנו, או לא אמר ליתן ולא אמר לאחרים תנו, אבל נוח לו בדברים טובים מניין שנותנים לו שכר על כך, תלמוד לומר כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך. (שם קיז)

...על כן אנכי מצוך לאמר, עצה טובה אני נותן לך מטובתך, פתח תפתח, נתון תתן, למה נאמרו כולם, מגיד הכתוב הראוי ליתן לו פת נותנים לו פת, הראוי ליתן לו עיסה נותנים לו עיסה, הראוי ליתן לו מעה נותנים לו מעה, הראוי להאכילו בתוך פיו מאכילים אותו בתוך פיו. (שם קיח)

לא יראה את פני ה' ריקם, מן הצדקה... (ראה קמג)

ושכב בשלמתו וברכך, מלמד שהוא מצוה לברכך. יכול אם ברכך את מבורך ואם לאו לא תהיה מבורך, תלמוד לומר ולך תהיה צדקה, מלמד שהצדקה עולה לפני כסא הכבוד, שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. (כי תצא רעז)

א"ר אלעזר בן עזריה מניין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה, תלמוד לומר לגר ליתום ולאלמנה יהיה, והרי דברים קל וחומר, מי שלא נתכוון לזכות מעלה עליו הכתוב כאילו זכה, מי שנתכוון לזכות על אחת כמה וכמה. (שם רפג)

צדקת ה' עשה, וכי מה צדקות עשה בישראל, והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר באר עולה להן, והמן יורד להם, ושליו מצוי להם וענני כבוד מקיפות אותם, אלא שנאמר כי יהיה בך אביון. דבר אחר, צדקת ה' עשה, מלמד שהצדקה קשורה בדין תחת כסא הכבוד, שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה. (ברכה שנה)

תלמוד בבלי:

אמר מר זוטרא אגרא דתעניתא צדקתא. (ברכות ו ב)

א"ר אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי לא ישתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט... (שם ז א)

שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, רב ושמואל ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר כל העולם כולו נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע, וחד אמר כל העולם כולו נזונין בזכותם, והם אפילו בזכות עצמן אין נזונין... (שם יז ב)

וא"ר אלעזר גדולה תענית יותר מן הצדקה, מאי טעמא, זה בגופו וזה בממונו. (שם לב ב)

א"ר אבא א"ר שמעון בן לקיש גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולם. (שבת סג א)

מאי טעמא פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים, ומאי טעמא פשוטה כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל דלימציה ליה נפשיה, ומאי טעמא מהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל, דליתן ליה בצינעה כי היכי דלא ליכסוף מיניה. (שם קד א)

והא דתנן מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי, ומזון ארבע עשרה לא יטול מן הקופה... אלא הא מני רבי עקיבא היא, דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, והא דתנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מד' סאין בסלע, לן נותנין לו פרנסת לינה, ואם שבת נותנין לו מזון ג' סעודות... (שם קיח א)

וא"ר יוסי יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה. (שם שם ב)

אמר עולא אין ירושלים נפדה אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. (שם קלט א)

וא"ר אלעזר פוסקים צדקה לעניים בשבת. (שם קנ א)

...תניא ר' אלעזר הקפר אומר לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו, שאם הוא לא בא, בא בנו, ואם בנו לא בא, בן בנו בא, שנאמר כי בגלל הדבר הזה, תנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם, א"ר יוסף נקיטינן האי צורבא מרבנן לא מיעני, והא קא חזינן דמיעני, אם איתא דמיעני אהדורי אפתחא לא מיהדר. אמר לה רבי חייא לדביתהא כי אתי עניא אקדימי ליה ריפתא כי היכי דלקדמו לבניך, אמר ליה מילט קא לייטת להו, אמר לה קרא קא כתיב, כי בגלל הדבר הזה, ותנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם. תניא ר' גמליאל ברבי אומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים. (שם קנא ב)

דשמואל ואבלט הוו יתבי והוו קאזלי הנך אינשי לאגמא, א"ל אבלט לשמואל האי גברא אזיל ולא אתי, טריק ליה חיויא ומיית, א"ל שמואל אי בר ישראל הוא אזיל ואתי... קם אבלט שדיה לטוניה (משאו) אשכח ביה חיויא דפסיק ושדי תרתי גובי. א"ל שמואל מאי עבדת, א"ל כל יומא הוה מרמינן ריפתא בהדי הדדי ואכלינן, האידנא הוה איכא חד מינן דלא הוה ליה ריפתא הוה קא מיכסף, אמינא להו אנא קאימנא וארמינא (אגבה הלחם ואשים בסל), כי מטאי לגביה שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה, כי היכי דלא ליכסוף. א"ל מצוה עבדת, נפק שמואל ודרש וצדקה תציל ממות, ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה.

דר"ע הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי ההוא יומא דעיילה לבי גננא (שתכנס לחופה) טריק לה חיויא ומיתא, הוה דאיגא אמילתא טובא. ההוא יומא שקלתה למכבנתא (נושקא של זהב שיש כמו טס בראשה), דצתה בגודא (נעצה אותו בכותל), איתרמי איתיב בעיניה דחיויא, לצפרא כי קא שקלה לה הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה, אמר לה אבוה מאי עבדת, אמרה ליה בפניא (אמש) אתא עניא קרא אבבא והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא וליכא דשמעיה, קאימנא שקלתי לדיסתנאי דיהבית לי (מנה שלי) יהבתיה ניהליה, אמר לה מצוה עבדת, נפק ר"ע ודרש וצדקה תציל ממות, ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה. (שם קנו ב)

א"ר יהודה מעשה באנשי בית ממל ובאנשי בית גוריון בארומא שהיו מחלקין גרוגרות וצימוקין לעניים בשני בצורת, ובאין עניי כפר שיחין ועניי כפר חנניה ומחשיכין על התחום, למחרת משכימין ובאין. (עירובין נא ב)

...והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור. (פסחים ח א)

...משום חשדא, דתניא גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן, גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן, משום שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. (שם יג א)

תנו רבנן לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם... לא מצא בת ראשי כנסיות ישא בת גבאי צדקה. (שם מט ב)

דאמר ר' יוחנן כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בשיבה של מעלה, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף. (שם נג ב)

א"ר אושעיא מאי דכתיב צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות... (שם פז ב)

ובשביל ד' דברים נכסי בעלי בתים נמסרין למלכות... ועל שפוסקין צדקה ברבים ואינן נותנין. (סוכה כט א)

א"ר אלעזר גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. וא"ר אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, אם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל אדם קוצר ודאי אוכל. וא"ר אלעזר אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. תנו רבנן בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, צדקה בממונו, גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו. צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. צדקה לחיים, גמילות חסדים בין לחיים בין למתים. וא"ר אלעזר כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד, שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ, שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ, תלמוד לומר מה יקר חסדך אלקים, יכול אף ירא שמים כן, תלמוד לומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. (סוכה מט ב)

וא"ר יצחק ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה, צדקה דכתיב וצדקה תציל ממות. (ראש השנה טז ב)

א"ר אבא בר אחא אין את יכול לעמוד על אופיא של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין. (שקלים ב ב)

רבי עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא משל עניים (להרויח במעות, דלמא מתרמי עני וליכא למיתב ליה). (שם י ב)

שתי לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאין ואחת לשכת הכלים, לשכת חשאין יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסין מתוכה בחשאי... ר' יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמן הוון פרנסים, והוון יהבין לר' חמא אבוי דר' יהושעיה דינר והוא יהיב ליה לחורנין. רבי זכריה חתניה דר' לוי היו הכל מליזין עליו אמרין דלא צריך והוא נסב. מן דדמך בדקין ואשכחין דהוה מפליג ליה לחורנין. רבי חיננא בר פפא הוה מפליג מצוה בליליא, חד זמן פגע ביה רבהון דרוחייא, א"ל לא כן אלפן ר' לא תסיג גבול רעך, א"ל ולא כן כתיב מתן בסתר יכפה אף, והוה מסתפי מיניה וערק מן קומוי. אמר רבי יונה אשרי נותן לדל אין כתיב כאן, אלא אשרי משכיל אל דל, זה שהוא מסתכל במצוה היאך לעשותה, כיצד היה רבי (יוחנן) יונה עושה, כשהיה רואה עני בן טובים שירד מנכסיו היה אומר לו בני בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה ממקום אחר טול ואת פורע, מן דהיה נסיב הוה א"ל מתנה היא לך. ר' חייא בר אדא אית הוה סבין ביומינון מאן דהוה יהיב להון מבין ריש שתא לצומא רבא הוון נסבין, מן בתר כן לא הוון נסבין, אמרין דשתן גבן, (דכל מזונותיו של אדם קצובין מר"ה ועד יום הכפורים, והיה דעתם בזה שמראש השנה ועד יום הכפורים הוא קצבת מזונם לכל השנה, ולכן עד יום הכפורים היו נוטלין, שעדיין לא נקצב להם במרום ורשות בידם ליטול, מה שאינו כן אחר יום כפורים שכבר נקצב להם פרנסתם על כל השנה. או אומרים מה שאנו צריכין לכל השנה כבר הוא אצלנו). 

נחמיה איש שיחין פגע בו ירושלמי אחד, א"ל זכה עמי חדא תרנגולתא, א"ל הא לך טמיתיה דקופד וזבין קופד, (הא לך מטבע וקנה בשר), ואכיל ומית, והיה צווח ואומר בואו וספדו להרוגו של נחמיה. 

נחום איש גם זו היה מוליך דורון לבית חמיו, פגע בו מוכה שחין אחד א"ל זכה עמי ממה דאית גבך, אמר ליה מיחזור (כשיחזור יתן לו, שהיה אץ לדרכו משום כבוד חמיו), חזר ואשכחיה מית, והוה אמר לקיבליה, עינייא דחמינך ולא סבון יסתמיון, ידיה דלא פשטן מיתן לך יתקטעון, רגלייא דלא רהטן למיתן לך יתברון, ומטתיה כן...

ר' חמא בר חנינה ורבי הושעיא רבה הוו מטיילין באילין כנישתא דלוד, א"ר חמא בר חנינא לר' הושעיא כמה ממון שיקעו אבותי כאן. אמר ליה כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן, לא הוה אית בני נש דילעון באורייתא, (והיה ראוי להוציא ממון זה עליהם לפרנסתם). רבי אבון עבד אילין תרעיה דסדרא רבא, אתא ר' מנא לגביה, אמר ליה חמי מאי עבדית, א"ל וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות, לא הוה בני נש דילעון באורייתא. (שקלים טו א)

וא"ר יצחק שמש בשבת צדקה לעניים, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא... ואמר ר' יוחנן אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין, שנאמר נשיאין ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. וא"ר יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך, א"ל עשר תעשר, א"ל ליה ומאי עשר תעשר, א"ל עשר בשביל שתתעשר, אמר ליה מנא לך, א"ל זיל נסי, אמר ליה ומי שרי לנסוייה להקב"ה והכתיב לא תנסו את ה', א"ל הכי אמר רבי הושעיא חוץ מזו, שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צ-באות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. (תענית ח ב)

אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו גידם משתי ידיו קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין... אמרו לו תלמידיו, רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך. אמר להם בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי ג' חמורים, אחד של מאכל, ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי, רבי פרנסני, אמרתי לו המתן עד שאפרוק מן החמור, לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו, הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי, עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין... (שם כא א)

אלעזר איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה, דכל מאי דהוה גביה יהב להו. יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה, חזיוהו גבאי צדקה טשו מיניה, אזל ורהט בתרייהו, אמר להו אשבעתיכו במאי עסקיתו, אמרו ליה ביתום ויתומה, אמר להן העבודה שהן קודמין לבתי, שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו, פש ליה חד זוזא זבן ליה חיטי ואסיק שדייה באכלבא, אתאי דביתהו אמרה לה לברתיה מאי אייתי אבוך, אמרה לה כל מה דאייתי באכלבא שדיתיה, אתיה למיפתח בבא דאכלבא חזת אכלבא דמליא חיטי וקא נפקא בצינורא דדשא ולא מיפתח בבא מחיטי... אמר לה העבודה הרי הן הקדש עליך, ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל. (שם כד א)

א"ר יוחנן משום ר"מ בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין, וכשהן באין מביאין אותה עמהן, מפרנסין בה עניי עירן. תניא נמי הכי, בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין, וכשהן באין מביאין אותה עמהן, ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר. ר"ה גזר תעניתא, על לגביה רב חנה בר חנילאי וכל בני מתיה, רמי עלייהו צדקה ויהבו, כי בעו למיתי אמרו ליה נותבה לן מר וניזול ונפרנס בה עניי מאתין, אמר להו תנינא במה דברים אמורין בשאין שם חבר עיר, אבל יש שם חבר עיר תינתן לחבר עיר, וכל שכן דעניי דידי ודידכו עלי סמיכי. (שם כז א)

רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם... מאי אם טוב ואם רע, אמרי דבי ר' ינאי זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא, כי הא דרבי ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא לעני בפרהסיא, אמר ליה מוטב דלא יהבת ליה מהשתא דיהבת ליה וכספתיה. דבי ר' שילא אמרי זה הנותן צדקה לאשה בסתר, דקא מייתי לה לידי חשדא. (חגיגה ה א)

ערבות שבו צדק משפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתיד להבראות, וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים... צדקה דכתיב וילבש צדקה כשריון... (שם יב ב)

תנו רבנן... והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. (יבמות סג א)

דכתיב ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה... שלישית אמר להם שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין, דכתיב נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר, בדקו ולא מצאו, אמר אין הדבר תלוי אלא בי... (שם עח ב)

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר... מאי דבר אחר, רב חסדא אמר זה תכשיט, רב יוסף אמר צדקה. (שם מח א)

...כי הוה אתי לקמיה דרבא (מי שאינו זן בניו) אמר ליה ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה, ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה. (שם מט ב)

א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות... אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת, דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר, זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים, רבי שמואל בר נחמני אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן. הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, רב הונא ורב חסדא, חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה, וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים... (שם נ א)

תנו רבנן, מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו, ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו רבי פרנסני, אמר לה בתי מי את, אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני, אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך, אמרה לו רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר, ואמרי לה חסד, ושל בית חמיך היכן הוא, אמרה לו בא זה ואיבד את זה...

ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה, והתניא אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש כלי מילת היו מציעין תחתיו ובאין עניין ומקפלין אותן מאחריו, איבעית אימא לכבודו הוא דעבד, ואיבעית אימא כדבעי ליה למיעבד לא עבד, כדאמרי אינשי לפום גמלא שיחנא. (שם סו ב)

וכן המשיא את היתומה לא יפחות לה מחמשים זוז, אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה... תנו רבנן יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור. יתום ויתומה שבאו לינשא, משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום, מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש.

תנו רבנן יתום שבא לישא שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, די מחסורו זה הבית, אשר יחסר זה מטה ושלחן, לו זו אשה, וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו. תנו רבנן די מחסורו, אתה מצוה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו, אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין.

תנו רבנן מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום... בכל יומא הוו מפסדי חיותא אמטולתיה. ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה, אמר ליה במה אתה סועד, א"ל בבשר שמן ויין ישן, רצונך שתגלגל עמי בעדשים, גלגל עמו בעדשים ומת, אמר אוי לו לזה שהרגו נחמיה. אדרבה או לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה, אלא איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי. ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר לו במה אתה סועד, אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן, אמר ליה ולא חיישת לדוחקא דציבורא, א"ל אמטו מדידהו קאכילנא, מדרחמנא קאכילנא, דתנינא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בעתם לא נאמר אלא בעתו, מלמד שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו. אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן, אמר מאי דקמא, א"ל נעניתי לך, קום אכול.

תנו רבנן, אין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה...יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו, חוזרין ונפרעין ממנו תו לא שקיל, אמר רב פפא לאחר מיתה. ר"ש אומר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, אין לו ואינו רוצה להתפרנס אומרים לו הבא משכון וטול כדי שתזוח דעתו עליו... 

מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא, יום אחד אמר איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא, ההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא, אתיא דביתהו בהדיה, כיון דחזיוה דקא מלי ליה לדשא נפק בתרייהו, רהוט מקמיה, עיילי לההוא אתונה (תנור) דהוה גרופה נורא, הוה קא מילקיין כרעיה דמר עוקבא, אמרה ליה דביתהו שקול כרעיך אותביה אכרעיא, חלש דעתיה, אמרה ליה אנא שכיחנא בגויה דביתא, ומקרבא אהניתי, (לענים, שאני מחלקת לחם ובשר ומלח, אבל אתה נותן מעות לעניים והם טורחים וקונים סעודה). ומאי כולי האי, דאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב הונא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא ואמרי לה א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש, ולא ילבין פני חברו ברבים...

מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא, יומא חד שדרינהו נהליה ביד בריה, אתא אמר ליה לא צריך, אמר למאי חזית, חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן, אמר מפנק כולי האי, עייפינהו (הכפילם) ושדרינהו ניהליה. כי קא ניחא נפשיה אמר אייתי לי חושבנאי דצדקה, אשכח דהוה כתיב ביה שבעת אלפי דינרי סיאנקי, אמר זוודאי קלילי (צידה מועטת) ואורחא רחיקתא, קם בזבזיה לפלגיה ממוניה...

רבי חנינא הוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ארבעה זוזי כל מעלי שבתא, יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו, אתאי אמרה ליה לא צריך, מאי חזית, שמעי דהוה קאמרי ליה במה אתה סועד בטלי כסף או בטלי זהב (מפות של פשתן או בשל משי). אמר היינו דאמר רבי אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. ותני רבי חייא בר רב מדיפתי רבי יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים.

תנו רבנן, המסמא את עינו והמצבה את בטנו והמקפח את שוקו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך. המקבל צדקה ואין צריך לכך סופו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך. תנן התם, אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, ולא והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת, אמר רב זביד לא קשיא, הוא במטה ושולחן, הוא בכוסות וקערות... רב פפא אמר לא קשיא, כאן קודם שיבא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי. (שם סז ב)

דאמר ר' יוחנן טוב המלבין שנים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר ולבן שנים מחלב, אל תקרי לבן שנים אלא לבון שינים. (שם קיא ב)

יש יד לצדקה או אין יד לצדקה, היכי דמי, אילימא דאמר הדין זוזא לצדקה והדין נמי, ההוא צדקה עצמה היא, אלא כגון דאמר הדין ולא אמר נמי... מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה, מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לה יד, או דלמא לבל תאחר הוא דאיתקש... (נדרים ז א)

מאי יד ליד לא ינקה, אמר רב כל הבא על אשת איש אפילו הקנהו להקב"ה שמים וארץ כאברהם אבינו... לא ינקה מדינה של גיהנם... אלא א"ר יוחנן אפילו עושה צדקה בסתר דכתיב מתן בסתר יכפה אף וגו' לא ינקה מדינה של גיהנם. (סוטה ד ב)

מאי בוז יבוזו לו, אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא, דכי אתא רב דימיא אמר הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה שבנא עסק עיסקא, לסוף א"ל תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'. (שם כא א)

היכי דמי רשע ערום... ר' אבהו אומר זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז, דתנן מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. (שם שם ב)

משרבו צרי עין וטורפי טרף רבו מאמצי הלב וקופצי הידים מלהלוות ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן וגו'... משרבו מקבלי צדקה מן העובדי כוכבים היו ישראל למעלה והם למטה ישראל לפנים והם לאחור. (שם מז ב)

דרש רב עוירא זימנין א"ל משמיה דרב אמי וזימנין אמר לה משמיה דרב אסי, מאי דכתיב כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וגו', אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהן מרובין. מאי וכן נגוזו ועבר, תנא דבי רבי ישמעאל, כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצל מדינה של גיהנם, משל לשתי רחילות שהיו עוברות במים אחת גזוזה ואחת אינה גזוזה, גזוזה עברה ושאינה גזוזה לא עברה. ועניתיך, אמר מר זוטרא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה, לא אענך עוד, תני רב יוסף שוב אין מראין לו סימני עניות. (גיטין ז א)

...אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת, דכתיב ביה בגלות יכניה החרש והמסגר אלף, חרש שבשעה שפותחין נעשו הכל כחרשין, מסגר כיון שסוגרין שוב אינן פותחים... (שם פח א)

וכל שהחזיקו אבותיו משוטרי הרבים וגבאי צדקה משיאין לכהונה ואין צריך לבדוק אחריהן... מאי טעמא כיון דמנצו בהדי אינשי, דאמר מר ממשכנים על הצדקה ואפילו בערב שבת, ואם איתא דאיכא אית ליה קלא. (קדושין עו א וב)

דרש רבא מאי דכתיב יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם, אמר ירמיה לפני הקב"ה רבונו של עולם אפילו בשעה שעושין צדקה הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהן שכר. (בבא קמא טז ב)

...ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. (שם יז א)

ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא, פשע בה, אתו גנבי גנבוה, חייביה רב יוסף, א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים, אמר ליה עניי בפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוה. (שם צג א)

רבינא איקלע לבי מחוזא אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי, קביל מינייהו, א"ל רבה תוספאה לרבינא והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן (מנשים) דבר מועט אבל לא דבר מרובה, א"ל הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו. (שם קיט א)

דתניא מגבת פורים לפורים מגבת העיר לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן והמותר יפול לכיס של צדקה, רבי אליעזר אומר מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר דברי רבי יעקב שאמר משום ר"מ, ורשב"ג מיקל, דילמא התם נמי דאדעתא דפורים הוא דיהיב ליה אדעתא דמידי אחרינא לא יהיב ליה. אלא הא ר' מאיר דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק לא יקח בו טלית, טלית לא יקח בו חלוק מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית, ודלמא שאני התם דאתו למיחשדיה, דאמרי אינשי, אמר פלניא זבנינא ליה לבושא לפלוני עניא ולא זבן ליה... (בבא מציעא עח ב)

רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא בעלי הלכה בעלי הגדה אבל עמי הארץ אל יכנסו, דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו רבי פרנסני, אמר לו בני קרית, אמר לו לאו, שנית, א"ל לאו, אם כן במה אפרנסך, א"ל פרנסני ככלב וכעורב, פרנסיה, בתר דנפק יתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ, אמר לפניו ר' שמעון בר רבי, שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו, בדקו ואשכח, אמר רבי יכנסו הכל... והתניא שלשים יום (ישהה בעיר) לתמחוי, שלשה חדשים לקופה, ששה לכסות, תשעה לקבורה, שנים עשר לפסי העיר, אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן כי תנן נמי מתניתין שנים עשר חדש לפסי העיר תנן... א"ל אביי והתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, א"ל אנא לאחשובינהו קא עבידנא. 

איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף אמרה ליהוי למצוה רבה, יתיב רב יוסף וקא מעיין בה מאי מצוה רבה, א"ל אביי מדתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה פדיון שבוים מצוה רבה היא... (בבא בתרא ח א)

תנו רבנן קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, נגבית בשנים שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים, ומתחלקת בשלשה כדיני ממונות. תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה, שגבויה וחלוקה שוים, תמחוי בכל יום, קופה מערב שבת לערב שבת, תמחוי לעניי עולם, קופה לעניי העיר, ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו... דאמר רבי חנינא מעשה ומינה רבי שני אחין על הקופה, מאי שררותא, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת, איני והא כתיב ופקדתי על כל לוחציו, ואמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב ואפילו על גבאי צדקה, לא קשיא, הא דאמיד הא דלא אמיד. כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה... והמשכילין יזהירו כזוהר הרקיע, זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה... 

תנו רבנן גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה, אבל פורש זה לשער וזה לחנות. מצא מעות בשוק לא יתנם בתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיבא לביתו יטלם, כיוצא בו היה נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתננו לתוך כיסו אלא נותן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיבא לביתו יטלם. תנו רבנן גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמם, גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן. מעות של צדקה אין מונין אותן שתים אלא אחת אחת. אמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא, כיון דשמעה להא דתניא ולשנותה לכל מה שירצו הוה יתיב. אמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי דעלמא וחד לעניי דמתא, כיון דשמעה להא דאמר ליה שמואל לרב תחליפא בר אבדימי חד כיסא ואתני עלה, איהו נמי עבד חד כיסא ואתני עלה... (שם שם ב)

תנו רבנן אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים...

אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות... אי בעית אימא קרא, הלא פרוש לרעב לחמך בשי"ן כתיב, פרוש והדר הב ליה, והתם כתיב כי תראה ערום וכסיתו, כי תראה לאלתר, ורב יהודה אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות, אי בעית אימא סברא, האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה, אי בעית אימא קרא, הכא כתיב הלא פרוס לרעב לחמך, פורס לאלתר וכדקרינן, והתם כתיב כי תראה ערום וכסיתו, כשיראה לך...

תנן התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, לן נותנין לו פרנסת לינה, מאי פרנסת לינה אמר רב פפא פוריא ובי סדיא, שבת נותנין לו מזון שלש סעודות, תנא אם היה מחזיר על הפתחים אין נזקקין לו... א"ל אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת.

אמר רב אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה, שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלקינו, ואמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות, שנאמר והעמדנו עלינו מצות וגו', מצוה אין כתיב כאן, אלא מצות.

א"ר אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם, זכה הלא פרוש לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית. אמר להו רבא לבני מחוזא במטותא מנייכו עושו בהדי הדדי כי היכי דליהוי לכו שלמא במלכותא. וא"ר אלעזר בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושין צדקה מוטב, ואם לאו באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע, ואף על פי כן נחשב להן לצדקה, שנאמר ונוגשיך צדקה. אמר רבא האי מילתא אישתעי לי עולא משגש ארחתיה דאימיה משמיה דר' אלעזר, מאי דכתיב וילבש צדקה כשריון, לומר לך מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. רבי חנינא אמר מהכא, וכבגד עדים כל צדקותינו, מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. (שם ט א)

אמר רבי אלעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו, דאילו במשה רבינו כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה, ואילו בעושה צדקה כתיב, מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה, ופליגא דרבי יצחק, דאמר רבי יצחק אף כופה חמה אינו כופה, שנאמר ושחד בחיק חמה עזה, אף על פי ששוחד בחיק חמה עזה...

ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות, הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב הלא פרוש וגו' ועניים מרודים תביא בית וגו' כי תראה ערום וגו', והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים, ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו' ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וגו'. ואמר ר' יצחק מאי דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, משום דרודף צדקה ימצא צדקה, אלא לומר לך כל הרודף אחר צדקה הקב"ה ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה. רב נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה, כדי לקבל עליהם שכרו, לאפוקי מאי, לאפוקי מדדרש רבה, דדרש רבה מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם, אמר ירמיה לפני הקב"ה רבונו של עולם, אפילו בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר. רבי יהושע בן לוי אמר כל הרגיל לעשות צדקה זוכה הויין לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה. בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים, בעלי עושר דכתיב צדקה, בעלי אגדה דכתיב וכבוד, כתיב הכא וכבוד, וכתיב התם כבוד חכמים ינחלו.

תניא היה ר' מאיר אומר יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך, אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסן, אמור לו, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם, אמר לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם, א"ל אדרבה, זו שמחייבתן לגיהנם, אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחר והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו, ואתם קרוין עבדים, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים. אמר לו ר"ע אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו, ואנן קרוין בנים, דכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, אמר לו אתם קרוים בנים, ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרויין עבדים, ועכשיו אין אתם עושין רצונו של מקום, אמר לו הרי הוא אומר הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, אימתי עניים מרודים תביא בית, האידנא, וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך.

דרש ר"י ברבי שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית... כי הא דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזה להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי, עשינהו שקל מינייהו לצדקה, פוש גבייהו שיבסר דינרי, כי מטא מעלי יומא דכיפורי שדור דבי קיסר נקטינהו, אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלון שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו, אמרי ליה מנא ידעת, אמר להו חלמא חזאי לכו. א"ל ואמאי לא אמרת לן דניתבינהו, אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה.

רב פפא הוה סליק בדרגא אישתמיט כרעיה בעי למיפל, אמר השתא כן איחייב מאן דסני לן כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים. אמר ליה חייא בר רב מדפתי לרב פפא שמא עני בא לידך ולא פרנסתו, דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים. 

תניא א"ר אלעזר בר' יוסי כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה שלום גדול ופרקליטין גדולין בין ישראל לאביהן שבשמים, שנאמר כה אמר ה' אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנוד להם, כי אספתי את שלומי מאת העם הזה וגו' את החסד ואת הרחמים, חסד זו גמילות חסדים, רחמים זו צדקה. תניא ר"י אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. הוא היה אומר עשרה דברים קשים נבראו בעולם, הר קשה ברזל מחתכו, ברזל קשה אור מפעפעו... ומיתה קשה מכולם, וצדקה מצלת מן המיתה, דכתיב וצדקה תציל ממות.

דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מביא דורון גדול למלך, ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו, ואם תמצא לומר מקבלים אותו ממנו, ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך, והקב"ה אינו כן, אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר דכתיב אני בצדק אחזה פניך, מאי אשבעה בהקיץ תמונתך, אמר רב נחמן בר יצחק אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה, והקב"ה משביען מזיו השכינה לעולם הבא. א"ר יוחנן מאי דכתיב מלוה ה' חונן דל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה. 

א"ר חייא בר אבא רבי רמי כתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות, וכתיב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות, שתי צדקות הללו למה, אחת שמצילתו ממיתה משונה, ואחת שמצילתו מדינה של גיהנם, ואי זו היא שמצילתו מדינה של גיהנם, ההוא דכתיב ביה עברה, דכתיב יום עברה היום ההוא, ואי זו היא שמצילתו ממיתה משונה, נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. נותנה ואינו יודע למי נותנה לאפוקי מדמר עוקבא, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה לאפוקי מדרבי אבא (לעיל כתובות ס"ז). ואלא היכי ליעביד, ליתיב לארנקי של צדקה. מיתיבי מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים, ר"א אומר יפזר מעותיו לעניים, ר' יהושע אומר ישמח אשתו לדבר מצוה, ר' אליעזר בן יעקב אומר לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כר' חנניא בן תרדיון. כי קא אמרינן דממני עלה כר' חנניא בן תרדיון.

א"ר אבהו אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא, וא"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה, אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. רבי אבא אמר מהכא, הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים, מה טעם מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו, משום דלחמו נתן ומימיו נאמנים.

תניא אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, בני מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, נענה רבי אליעזר ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו, כמו שנאמר די להוון מהקרבין ניחוחין לא-להה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי, ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא, והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור, לא קשיא, כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים. נענה רבי יהושע ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן, שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עליך, וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו'. נענה רבן גמליאל ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל וגו', וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתיהר בו, וכל המתיהר נופל בגיהנם, שנאמר זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר יום עברה היום ההוא. אמר רבן גמליאל עדיין אנו צריכין למודעי, רבי אליעזר המודעי אומר צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו בו, שנאמר ויבא ויעש ה' כאשר דבר, כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה. נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר צדקה תרומם גוי וחסד לישראל, ולאומים חטאת. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל ולעכו"ם חטאת. מכלל דהוא נמי אמר, מאי היא, דתניא אמר להם רבן יוחנן בן זכאי כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם.

איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו, שדרינהו קמיה דרבא וקבלינהו משום שלום מלכות, שמע רבי אמי איקפד, אמר לית ליה ביבוש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה. ורבה, משום שלום מלכות, ורבי אמי נמי משום שלום מלכות, דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים, ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו, ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה.

תניא אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, פעם אחת באתה אשה לפניו בשני בצורת, אמרה לו רבי פרנסני, אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום, אמרה לו רבי, אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים, עמד ופרנסה משלו. לימים חלה ונטה למות אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו, מיד קרעו לו גזר דינו, תנא הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו.

תנו רבנן מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו, אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם, אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך, אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר ולך תהיה צדקה, אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. (שם ט ב והלאה)

...וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע... וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, משפט לזה שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו... אלא רבי אומר אף על פי שלא שילם מתוך ביתו זהו משפט וצדקה, משפט לזה שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה שהוציא גזלה מתחת ידו. (סנהדרין ו ב)

ותניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, בית דין מכין ועונשין, וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה... (שם יז ב)

דא"ר אלעזר אמר רבי יצחק כל תענית שמלינין בו את הצדקה כאילו שופך דמים שנאמר מלאתי משפט צדק וגו', והני מילי בריפתא ותמרי, אבל בזוזי חיטי ושערי לית לן בה.

...והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה. (שם עו ב)

...ואל אשה נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה, וכתיב צדיק הוא חיה יחיה. (שם פא א)

אמר עולא אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. (שם סנהדרין צח א)

אלא אחאב וותרן בממונו היה, ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו כיפרו לו מחצה. (שם קב ב)

הולך צדקות זה אברהם אבינו, דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. (מכות כד א)

מרבה צדקה מרבה שלום. (אבות ב ז)

רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר (ד"ה א' כ"ט) כי ממך ומידך נתנו לך. (שם ג ז)

ארבע מדות בנותני צדקה, הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים, יתנו אחרים והוא לא יתן, עינו רעה בשלו, יתן ויתנו אחרים חסיד, לא יתן ולא יתנו אחרים רשע. (שם ה יג)

ר' יוחנן כי הוה חזי ...נמלה אמר צדקתך כהררי א-ל. (חולין סג א)

ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא, קדים רבי אמי וזכה בהן, והיכי עביד הכי, והא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו, רבי אמי נמי לעניים זכה בהן, ואיבעית אימא אדם חשוב שאני, דתניא והכהן הגדול מאחיו, שיהא גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר, אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו, תלמוד לומר והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו. (שם קלד ב)

תניא כוותיה דרבא נזיר צדקה ואין הקדש צדקה... אלא לאו הכי קאמר, צדקה הרי היא בבל תאחר ואינה כהקדש, דאילו הקדש אסור לאשתמושי ביה, ואילו צדקה שרי לאשתמושי ביה... אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר, בין אמר עלי בין אמר הרי זו. תנו רבנן סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה, משבאתה ליד גבאי אסור לשנותה... תנו רבנן ישראל שהתנדב מנורה או נוי לבית הכנסת אסור לשנותה, סבר רבי חייא בר אבא למימר לא שנא לדבר הרשות ולא שנא לדבר מצוה, אמר ליה רב אמי הכי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, מדאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה... וטעמא דעובד כוכבים הוא דפעי (צועק), אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי... (ערכין ו א)

כיוצא בדבר אתה אומר, רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה', בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה' ואם לאו עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה', מי שעשאו חכם לזה עושה אותו טיפש... (תמורה טז א)

תלמוד ירושלמי:

א"ר שמואל בר נחמני אמר הקב"ה לדוד, דוד... חביב עליו משפט וצדקה שאתה עושה יותר מן הקרבנות, ומה טעם עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. (ברכות יג א)

וגמילות חסדים, הדא דתימר בגופו אבל בממונו יש לו שיעור, ואתיא כיי דמר ר"ש בן לקיש בן רבי יוסי בן חנינא, באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה, עד היכן, ר"נ בן אינינוא ורבי אבא בר כהנא חד אמר עד כדי תרומה ותרומת מעשר, וחרנא אמר כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך, כמראשית כל תבואתך... (פאה ב ב)

אמר ר' אבא אם נתת מכיסך צדקה הקב"ה משמרך מן הפיסין ומן הזימיות ומן הגלגלות ומן הארנוניות. מונבז המלך עמד ובזבז כל נכסיו לעניים, שלחו לו קרוביו ואמרו לו, אבותיך הוסיפו על שלהן ועל של אבותיהן, ואתה ביזבזתה את שלך ואת של אבותיך, אמר להן כל שכן אבותי גנזו בארץ ואני גנזתי בשמים, שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף... צדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצותיה של תורה, שהצדקה נוהגת בחיים וגמילות חסדים נוהגת בחיים ובמתים, הצדקה נוהגת לעניים וגמילות חסדים נוהגת לעניים ולעשירים, הצדקה נוהגת בממונו של אדם וגמילות חסדים נוהגת בין בממונו בין בגופו. רבי יוחנן בר מריא בשם רבי יוחנן אין אנו יודעין איזה מהן חביב או צדקה או גמילות חסדים, כשהוא אומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, הדא אמרה שגמילות חסדים חביבה יותר מן הצדקה. (שם ג א)

אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, לן נותנין לו פרנסת לינה, שבת נותנין לו מזון שלש סעודות. מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי, מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה, והקופה ניגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. תמחוי בכל יום, קופה מערב שבת לערב שבת, תמחוי לכל אדם קופה אינה אלא לאנשי אותה העיר בלבד, רב הונה אמר תמחוי בשלשה שהוא על אתר, רבי חלבו בשם רבי בא בר זבדי אין מעמידין פרנסין פחות מג', אנא חמי דיני ממונות בג' דיני נפשות לא כל שכן, ויהיו עשרים ושלשה, עד שהוא מצמית להון הוא מסכן, (עד שהוא מאסף את כולם הוא מסתכן)... רבי בא בר זבדי אמר איתפלגין רב ורבי יוחנן, חד אמר מדקדקים בחיי נפשות, וחרנא אמר אף בכסות אין מדקדקין מפני בריתו של אברהם אבינו. מתניתין פליגי על מאן דאמר אף בכסות אין מדקדקין, פתר ליה לפי כבודו. ותני כן במה דברים אמורים בזמן שאין מכירין אותו, אבל בזמן שמכירין אותו אף מכסין אותו והכל לפי כבודו. והתני למזונות שלשים יום, לכסות ששה חדשים (עד שיכירו אותו), פתר לה ליתן (להיות כבני העיר לתת), והתני למזונות שלשים יום לפסין ולצדקות י"ב חודש... מהו לפסין ולצדקות י"ב חודש בשכר סופרים ומשנים.

מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היה לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול, היו ממושכנין בכתובת אשתו או לבעל חובו הרי זה יטול, אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. חד תלמיד מן דרבי היה לו מאתים זוז חסר דינר והוה רבי יליף זכי עמיה חד לתלת שני מעשה מסכנין, עבדון ביה תלמידוי עינא בישא ומלון ליה, אתא בעי מזכי עימיה, אמר ליה רבי אית לי שיעורא, אמר זה מכת פרושים נגעו ביה, רמז לתלמידיו ואעלוניה לקפילין (חנות שמוכרים מאכל) וחסרוניה חד קרט, וזכה עימיה היאך מה דהוה יליף... אמר רבי חנינא צריך שיהיו לו שני עטיפין אחד לחול ואחד לשבת, מאי טעמא ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, וכי ערומה היתה, אלא אלו בגדי שבת (שם לו ב)

מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהן הרי זה לא יטול. וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שצריך לבריות, וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועל זה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, וכן דיין שדן דין אמת לאמיתו, וכל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ולא פיסח ועושה עצמו כאחד מהן אינו מת מן הזקנה עד שיהא כאחד מהן, שנאמר דורש רעה תבואנו, ונאמר צדק צדק תרדוף... שמואל ערק מן אבוי אזל וקם ליה בין תרין צריפין דמיסכנין, שמע קולהון אמרין בהדין אגנטין אנן אכלין יומא דין באגנטין דדהבא ובאגנטין דכספא אנן אכלין. עאל ואמר קומי אביו, א"ל צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהם, דלמא ר' יוחנן וריש לקיש עלון מיסחין בהדין נימוסין דטבריא פגע בהון חד מסכן, אמר לון זכין בי, א"ל מי חזרון (כשנחזור), מי חזרון אשכחוניה מית, אמרו הואיל ולא זכינין ביה בחייו ניטפל ביה במיתותיה, כי מיטפלון ביה אשכחון כיס דינרי תלוי ביה, אמרו הדא דא"ר אבהו א"ר אלעזר צריכין אנו להחזיק טובה לרמאים שבהן, שאילולי הרמאין שבהן היה אחד תובע צדקה מן האדם ולא נותן לו מיד נענש... דראב"י על חד דסגיה נהורא לביתיה, יתב ליה ראב"י לרע מיניה (ישב למטה ממנו), אמרון אילולי דהוא בר נש רבא לא יתב ליה ראב"י לרע מיניה, עבדין ליה פרנסה דאיקר, אמר להו מהו הכין, אמרו להי ראב"י יתיב לרע מינך, וצלי עלוי הדא צלותא, אתה גמלת חסד למאן דמתחמי ולא חמי, דין דחמי ולא מתחמי יקבל פיוסך ויגמול יתך חסד...

ר' אחא בשם ר' חנינא כיני מתניתין, כל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור להתרחם עליו, על נפשיה לא חייס על חרונין לא כל שכן... (שם לז א וב)

מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, גבאי צדקה, ב"ש אומרים נותנין את המעושר לשאינו מעשר ואת שאינו מעושר למעשר, נמצאו כל אדם אוכלין מתוקן, וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם, והרוצה לתקן יתקן... דתני אחד שביעית ואחד מעשר שני אין נפרעין מהן מלוה וחוב ואין עושין מהן שושבינות ואין משלמין מהן תשלומין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת, אבל משלמין מהם דבר של גמילות חסד וצריך להודיע. (דמאי יא א)

תרין תלמידין מן דרבי חנינא הוין נפקין מקטוע כיסין (לחתוך עצים), חמתין חדא איסטרולוגיה אמר אילין תרין מי נפקין ולא חזרין, מן נפקין פגע בהון חד סב אמר לון זכון עמי דאית לי תלתא יומין דלא טעמית כלום, והוה עמון חד עיגול (ככר לחם) קצין פלגא ויהבינה ליה, אכל וצלי עליהון, אמר לון תתקיים לכון נפשיכון בהדין יומא, נפקין בשלם וחזרן בשלם, והון תמן בני אינש דשמעין קליה, אמרין ליה ולא כן אמרת אילין תרתין מי נפקין ולא חזרין, אמר אי דהכא גברא שקר דאיסטרולוגייה דידיה שקרין, אפילו כן אזלין ופשפשון ואשכחון חכינתה (נחש) פלגא בהדא מובלא ופלגא בהדא מובלא, (חציה בצד משא זה וחציה בשני וחתכו אותה בלא מתכון), אמרו מה טיבו עבידתכון יומא דין, ותניין ליה עובדא, אמר ומה ההוא גברא יכיל עביד, דאלקהון די יהודאי מתפייס בפלגיה עיגול. (שבת לט א)

...חד זמן צרכין רבנן נידבא, שלחון לר' עקיבה ולחד מן רבנין עמיה אתון בעיי מיעול לגביה ושמעון קליה דטליא א"ל מה ניזבין לך יומא דין, א"ל טרוכסמין לא מן יומא דין אלא מן דאתמול דהוא כמיש וזליל, (יקח ירק עולשין ממה שלקט אתמול דהוא כמוש ובזול), שבקון ליה ואזלון לון, מן דזכין כל עמא אותון לגביה אמר לון למה לא אתיתון גביי קדמיי כמה דהויתון נהגיין, אמר כבר אתינן ושמעינן קליה דטליא... אמר מה דביני לבין טליא ידעתין, לא מה דביני לבין בריי, (אף על פי שאני מקמץ בהוצאתי אינני מקמץ בהוצאת הצדקה), אף על פי כך אזלון ואמרו לה (לאשתו) והיא יהבה לכון חד מודיי דדינרין, אזלין ואמרין לה (לאשתו שאמר שתתן להם מדה מלאה), אמרה לון מה אמר לכון גדיל או מחיק (מדה גדושה או מחוקה), ואמרי לה סתם אמר לן, אמרה לון אנא יהבה לכון גדיל, ואין אמר גדיל הא כמילוי, ואין לא אנא מחשבנא גודלנה מן פרני (מחשב מן כתובתי), כיון ששמע בעלה כך כפל לה את כתובתה. (פסחים ל ב)

חד בר נש אתא גבי חד מן קריבוי דר' יניי א"ל ר' זכה עמי, א"ל ולא הוה לאביך פריטין, א"ל לא, א"ל גבי אינון ומפקדין, א"ל שמעית עליהון דאינון סרקין (שמעתי שהן ממעות גזל ואינני רוצה ליהנות מהן), א"ל כדיי את מצלייא ומתענייא (כדאי שתהיה מתפלל על הציבור ותהיה נענה מן השמים). איתחמי לרבנן פלן חמרא יצלי ומיטרא נחת. שלחין רבנן ואייתוניה, אמרון ליה מה אומנך, אמר לון חמר אנא, אמרין ליה ומה טיבו עבדת, אמר להו חד זמן אוגרת חמרי לחדא איתה והוות בכייה גו איסרטא (בכתה בתוך הדרך), ואמרית לה מה ליך, אמרה לי בעלה דהיא איתתא חביש ואנא בעייא מיחמי מה מיעבד (כלומר שדעתה להשכיר עצמה לזנות כדי להוציא בעלה) ומפניניה, וזבנית חמרי ויהבית לה טמיתיה ואמרית לה הא ליך פניי בעליך ולא תחטיי, אמרין ליה כדיי את מצליא ומתענייא.

איתחמי לרבי אבהו פנטקקה (כך שמו, על שם חמשה עבירות שהיה עושה בכל יום) יצלי ואתי מיטרא, נחית מיטרא, שלח ר' אבהו ואייתיה שא"ל חמר עבין ההוא גוברא בכל יום (מה אמנך, א"ל חמש עבירן ההוא גוברא עביד בכל יום), מוגר זנייתא, משפר תייטרון (מיפה ומכבד מקום השחוק ומושב הלצים), מעיל מניהון לבני, (מכניס בגדי הזונות לבית המרחץ), מטפח ומרקד קדמיהון ומקיש בבויא קדמיהון (מטפח בכלי זמר ומרקד). א"ל ומה טיבו עבדת, א"ל חד זמן הוה ההוא גברא משפר תייטרון, אתא חדא איתא וקמת לה חורי עמודא בכייה, ואמרית ליה מה ליך, ואמרה לי בעלה דההיא איתתא חביש ואנא בעיא מיחמי מה מעביד ומפנינה (להשכיר עצמה לזנות לפדות בעלי). וזבת ערסי ופרוס ערסיי (מכרתי מטתי והמצע שעליה) ויהבית לה טמיתיה ואמרת לה הא ליך פניי בעליך ולא תיחטיי, א"ל כדיי את מצלייא ומתעניא... (תענית ה א וראה שם עוד)

א"ר לעזר שלשה דברין מבטלין את הגזירה קשה, ואלו הן תפלה וצדקה ותשובה, ושלשתן בפסוק אחד, ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו זו תפלה, ויבקשו פני זו צדקה, כמה דאת אמר אני בצדק אחזה פניך, וישבו מדרכיהם הרעים זו תשובה, אם עשו כן מה כתיב תמן, ואני אשמע השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם. (שם ח ב ובראשית רבה מד טו)

...אין מדקדקין במצות פורים אלא כל מי שהוא פושט את ידו ליטול נותנין לו. אין משנין במעות פורים, הא שאר כל המעות משנין, אלא כל המעות עד שלא ינתנו לגיזברין את רשאי לשנותן, משניתנו לגיזברין אין את רשאי לשנותן. (מגילה ה א)

דבר אחר יד ליד לא ינקה רע, אמר רבי פנחס זה שהוא עושה צדקה ומבקש ליטול שכרה מיד... (סנהדרין מט ב)

מעשה בי ר' אליעזר ורבי יהושע ור' עקיבא שעלו לחולת אנטוכיא על עסק מגבת חכמים, והוה תמן חד אבא יהודה עביד מצוה בעין טובה. פעם אחת ירד מנכסיו וראה רבותינו ונתייאש מהן, עלה לו לביתו ופניו חולניות, אמרה לו אשתו מפני מה פניך חולניות, אמר לה רבותינו כאן ואיני יודע מה אעשה, אשתו שהיתה צדקת ממנו אמרה לו נשתיירה לך שדה אחת לך ומכור חצייה ותן להן, הלך ועשה כן ובא אצל רבותינו ונתן להם ונתפללו עליו רבותינו, אמרו לו אבא יהודה הקב"ה ימלא חסרנותיך, עם כשהלכו להם ירד לחרוש בתוך חצי שדהו, עם כשהוא חורש בתוך חצי שדהו שקעה פרתו ונשברה, ירד להעלותה והאיר הקב"ה עיניו ומצא סימא (אוצר), אמר לטובתי נשברה רגל פרתי, ובהדורת רבותינו שאלון עלוי אמרין מה אבא יהודה עיבד, אמרין מאן יכיל חמי אפוי דאבא יהודה, אבא יהודה דתוריי, אבא יהודה דגמלוי, אבא יהודה דחמרוי, חזר אבא יהודה לכמות שהיה. ובא אצל רבותינו ושאל בשלומן, אמרין ליה מה אבא יהודה עביד, אמר להן עשתה תפילתכם פירות ופירי פירות, אמרו לו אף על פי שנתנו אחרים יותר ממך בראשונה אותך כתבנו ראש טימוס, נטלוהו והושיבוהו אצלם וקראו עליו הפסוק הזה מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.

רבי חייא בר בא עיבד פסיקה בהין בית מדרשא דטיבריא, והוון תמן מן אילין דבר דילני ופסק חדא ליטרא דהב, נטלו ר' חייה רבה והושיבו אצלו וקרא עליו הפסוק הזה, מתן אדם ירחיב לו. רבי שמעון בן לקיש עאל לבוצרה, והוה תמן חד רבהון רמייא, חס ליה דלא הוה רמאי, אלא שהיה מרמה במצוות, והוה חמי כמה דציבורא פסק, והוא פסיק לקבליה, נטלו רבי שמעון בן לקיש והושיבו אצלו, וקרא עליו הפסוק הזה מתן אדם ירחיב לו וגו'. (הוריות יז ב)

תוספתא:

אמר ליתן ונתן נותנין לו שכר אמירה ושכר מעשה, אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה, לא אמר ליתן אבל אמר לאחרים תינו נותנין שכר על כך, שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך... צדקה וגמילות חסדים שקולין כנגד כל מצות שבתורה, אלא שהצדקה בחיים וגמילות חסדים בחיים ובמתים, צדקה בעניים גמילות חסדים בעניים ובעשירים... ר' אלעזר בר' יוסי אמר מניין שהצדקה וגמילות חסדים פרקליט גדול ושלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר כה אמר ה' אל תבוא בית מרזח ואל תלך וגו', חסד זו גמילת חסדים, ורחמים זו צדקה, מלמד שהצדקה וגמילות חסדים פרקליט גדול ושלום בין ישראל לאביהם שבשמים. (פאה פרק ד)

מדרש רבה:

א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים חבורות חבורות... צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות... (בראשית ח ה)

ביומוי דר' תנחומא היו צריכין ישראל לתענית, אתון לגביה א"ל ר' גזור תעניתא, גזר תעניתא יום קדמאי יום ב' יום ג' ולא נחת מטרא, עאל דרש להון א"ל בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים. עד שהן מחלקין צדקה לענייהם ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו. אתון לגביה, וא"ל רבי מה אנן יתבין הכא ועבידתא הכא, א"ל מה ראיתם, א"ל ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו, שלח בתריהון ואייתינון לגו ציבורא, א"ל מה היא לך זו, א"ל גרושתי היא, א"ל מפני מה נתת לה מעות, א"ל רבי ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים. באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר רבון כל העולמים, מה אם זה שאין לה עליו מזונות ראה אותה בצרה נתמלא עליה רחמים, אתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים, מיד ירדו גשמים ונתרוה העולם. (שם לג ג)

...א"ר ברכיה מזל צדק היה מאיר לו, א"ר ראובן צדקה היתה צווחת ואומרת אם אין אברהם אין מי שיעשה אותי, הדא הוא דכתיב (ישעיה מ"א) יתן לפניו גוים ומלכים ירד. (שם מג ד)

ר"מ אזל לממלא ראה אותן כולן שחורי ראש, א"ל תאמר ממשפחת בית עלי אתם דכתיב ביה (ש"א ב') וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, אמרו ליה רבי התפלל עלינו, א"ל לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה, מאי טעמא, עטרת תפארת שיבה, והיכן היא מצויה בדרך צדקה תמצא, ממי אתה למד מאברהם, שכתוב בו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, זכה לזקנה, ואברהם זקן בא בימים. (שם נא א)

...כיון שאמר לו החלום, א"ל מה אעשה היאך את מוליכני, א"ל להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטאיך בצדקה פרוק, א"ל הקב"ה (לדניאל), אני מסרתי את הצדקה לאברהם, שנאמר (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', ואתה אומר לרשע וחטאיך בצדקה פרוק, אלא אמר לנבוכדנצר עשה צדקה ופתח אוצרך, שראה לישראל שיצאו ערומים מירושלים ולא היה בידם שוה פרוטה, ולכך אמר לו שיעשה צדקה, ופתח אוצרותיו והיה מפרנס לישראל י"ב חדש... מי גרם לו לישב בשלוה י"ב חדש, הצדקה, ומה אם הרשע כך, ישראל על אחת כמה וכמה, הוי (ישעיה נ"ו) שמרו משפט ועשו צדקה וגו'. (שמות ל כ)

דבר אחר שמרו משפט ועשו צדקה, הדא הוא דכתיב (תהלים קי"ט) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, אמרו לו ישראל, רבון העולם, הסתכל שאנו מבקשים לעשות צדקה ומשפט ואנו מתייראין מן העכו"ם, אלא אל תמסרנו בידיהם, הוי עשיתי משפט וצדק... (שם שם כב)

מנין אתה אומר שאם שב אדם ועשה תשובה אפילו יש בידו עונות הרבה הוא עושה אותן זכיות, דכתיב (יחזקאל ל"ג) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו, לכך הוא מזהיר על העני לא תהיה לו כנושה לא תעמידנו ערום... כך אדם עושה מצות והוא בן תורה וגומל חסדים, והשטן עומד ומקטרגו, וסניגורין עומדין כנגדו ומלמדין זכות, שנאמר (משלי י"ח) מתן אדם ירחיב לו, מה שהוא עושה עם העניים מסייעין אותו, לכך נאמר (תהלים מ"א) אשרי משכיל אל דל. (שם לא א)

דבר אחר אם כסף תלוה את עמי, הדא הוא דכתיב, (קהלת ה') יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו ואבד העושר ההוא בענין רע, אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, העשיר מנסהו אם תהא ידו פתוחה לעניים, ומנסה העני אם יכול לקבל ייסורין ואינו כועס, ואם עמד העשיר בנסיונו ועושה צדקות הרי הוא אוכל ממונו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, והקב"ה מצילו מדינה של גיהנם, שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', ואם עמד העני בנסיונו ואינו מבעט הרי הוא נוטל כפלים לעתיד לבא... אבל העשיר שעינו רעה הולך הוא וממונו מן העולם הזה, שנאמר ואבד העושר ההוא בענין רע, שעינו רעה כנגד גבאי צדקה, למה שגלגל הוא בעולם לא מי שהוא עשיר היום עשיר למחר, ומי שהוא עני היום עני למחר, אלא לזה מוריד ולזה מעלה שנאמר (תהלים ע"ה) כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים... (שם שם ב)

דבר אחר אם כסף תלוה את עמי, הדא הוא דכתיב (תהלים ט"ו) כספו לא נתן בנשך, בא וראה כל מי שיש בו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלוה ברבית מעלין עליו כאילו קיים כל המצות כולן, שנאמר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם. ומי היה זה עובדיה שהיה עשיר אפוטרופוס של אחאב, שנאמר (מ"א י"ח) ויקרא אחאב אל עובדיה אשר על הבית, והיה עשיר יותר מדאי, והוציא כל ממונו לצדקה, שהיה זן את הנביאים, כיון שבא כל אותו הרעה היה לוה בנשך מן יהורם בן אחאב מה שהיה מספיק לנביאים... (שם שם ג)

...החסד לוה מן הצדקה והצדקה מן החסד, שנאמר (משלי כ"א) רודף צדקה וחסד... (שם שם טז)

ויתן אל משה ככלותו, כך פתח ר' תנחומא בר אבא (דניאל ט') לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, מהו כן, א"ר נחמיה אפילו בשעה שאנו עושין את הצדקה מביטים אנו מעשים שלנו ויש לנו בושת פנים, אין לנו שעה שאנו באין בזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו, שנאמר כי תכלה לעשר (דברים כ"ו) מה כתיב בסוף, השקיפה ממעון קדשך מן השמים. א"ר אלכסנדרי גדול כחן של מוציאי מעשרות שהם הופכין דבר ארירה לברכה, שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך... (שם מא א, וראה שם עוד)

טוב מי שהולך ופועל ועושה צדקה משלו ממי שהולך וגוזל וחומס ונותן צדקה משל אחרים, במתלא אמרין גייפא בחזורין ומפלגא לבישא, (זונה בשביל תפוחים ומחלקת אותם לעניים). (ויקרא ג א)

...א"ר אבהו כתיב השמר לך פן תעזוב את הלוי, וכתיב בתריה כי ירחיב ה' את גבולך, וכי מה ענין זה לזה, אלא אמר הקב"ה לפי מתנותיך מרחיבין לך. (שם ה ד)

דבר אחר זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ר' יהושע בן לוי פתר קריא באלו שפוסקים צדקה ברבים ואין נותנין. (שם טז ה)

כי בצל החכמה בצל הכסף א"ר אחא בשם ר' תנחום ב"ר חייא למד אדם ולימד ושמר ועשה והיתה ספק בידו למחות ולא מיחה, להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור, הדא הוא דכתיב ארור אשר לא יקים... ר' הונא ור' ירמיה אמרו בשם רבי חייא בר אבא עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצות אצל בני תורה בגן עדן, ואית ליה ג' קריין, חדא כי בצל החכמה בצל הכסף, ב' אשרי אנוש יעשה זאת, והדין עץ חיים היא למחזיקים בה.

שמעון אחי עזריה אמר משמו, והלא שמעון היה גדול מעזריה, אלא על ידי שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון לפיכך נקרא הלכה על שמו, ודכוותה ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באוהליך, והלא יששכר גדול היה מזבולן, אלא על ידי שהיה זבולן מפרש מיישוב ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, נותן לו שכר בעמלו, לפיכך נקרא הפסוק על שמו, שנאמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באוהליך. (שם כה א)

...א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי ששה שנים היו אותן גחלים עמומות בידו של גבריאל סבור שישראל עושין תשובה, כיון שלא עשו בקש לזרקן ולקעקע ביצתן, א"ל הקב"ה גבריאל גבריאל יש בהם בני אדם שעושים צדקה אלו עם אלו, שנאמר וירא לכרובים תבנית יד אדם. א"ר אבא בשם ר' ברכיה מי מעמיד העליונים והתחתונים, הצדקה שעושים ביד, הדא הוא דכתיב, וצדקתך אלקים עד מרום וגו'... (שם כו ח)

...צדקתך כהררי א-ל, סרס המקרא ודרשהו, צדקתך על משפטיך כהררי א-ל על תהום רבה, מה ההרים הללו כובשין על תהום שלא יציף העולם, כך הצדקה כובשת את הפורענות שלא תבוא לעולם. (שם כז א)

ר' ברכיה ור' חייא אבוי בשם ר' יוסי בן נהוראי אמר כתיב ופקדתי על כל לוחציו, אפילו על גבאי צדקה חוץ משכר סופרים ומשנין שאין נוטלין אלא שכר בטלה בלבד... (שם ל א)

ר' אמי שאל את ר' שמואל בר נחמן א"ל בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה, מהו וצדקתך אלקים עד מרום, א"ל כשם שהתחתונים צריכין צדקה אלו מאלו, כך העליונים צריכים צדקה אלו מאלו, הדא הוא דכתיב ויאמר אל האיש לבוש הבדים וגו'. (שם לא א)

וכי ימוך אחיך, הדא הוא דכתיב אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'... איסי אמר זה שנותן פרוטה לעני... על דעתיה דאיסי דאמר זה שנותן פרוטה לעני, דכתיב ויחיהו... א"ר יונה אשרי נותן לדל אין כתיב כאן אלא אשרי משכיל אל דל, הוי מסתכל בו היאך לזכות עמו... (שם לד א, וראה שם עוד)

דבר אחר וכי ימוך אחיך, הדא הוא דכתיב מלוה ה' חונן דל, אר"א כתיב נותן לחם לכל בשר, בא זה וחטף לו את המצוה, אמר הקב"ה עלי לשלם לו גמולו, הדא הוא דכתיב וגמולו ישלם לו... ר' פנחס בשם ר' ראובן אמר כל מי שנותן פרוטה לעני הקב"ה נותן לו פרוטות, וכי פרוטה נותן לו, והלא לא נותן לו אלא נפשו, הא כיצד היתה ככר בי' פרוטות ועני עומד בשוק ואין בידו אלא תשעה, ובא אחד ונתן לו פרוטה ונטל ככר ואכלה ושבה נפשו עליו, אמר הקב"ה אף אתה בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופה אני משיבה לך, לפיכך משה מזהיר לישראל וכי ימוך אחיך. (שם לד ב)

רבי תנחום פתח ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה האלקים, אם באת רעה לחבירך ראה היאך לזכות בו ולפרנסו כדי שתקבל מתן שכרו. כך היה ר' תנחום ב"ר חייא עושה, בשעה שאמו לוקחת לו ליטרא אחת של בשר מן השוק היתה לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים, על שם גם את זה לעומת זה עשה הקב"ה, עניים ועשירים כדי שיהיו זכין אלו לאלו, לפיכך משה מזהיר לישראל וכי ימוך אחיך. (שם שם ה)

א"ר זעירא אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה, הא כיצד אדם אומר לחבירו זכי בי או רכי (התגדל) בי, זכי גרמך בי. ר' חגי אמר סכי בי אסתכל בי, סכי בי מה הוינא ואסתכל בי מה אנא, דא"ר חגי בשם ר"י כתיב ואבד העושר ההוא בענין רע, ואמר לו לית את אזיל לעי (לעבוד), חמי שקיין, חמי רעין, חמי כרדיון, חמי קפדן, אמר לו הקב"ה לא דייך שלא נתת לו משלך מאומה אלא במה שנתתי לו את משים בו עין רעה, לפיכך והוליד בן ואין בידו מאומה מן כל מן דהוה ליה. (שם שם ז)

תני ר' יהושע אומר יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, שכן רות אומרת לנעמי שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז, אשר עשה עמי אין כתיב כאן אלא אשר עשיתי עמו, אמרה לה הרבה פעולות וטובות עשיתי עמו היום בשביל פרוסה שנתן לי. א"ר כהן יען וביען (ויקרא כ"ו), הוא יען הוא עני. א"ר שילא דנוהא האביון אהן מסכינא הב הנו הונך מניה, (האביון - הב הון, אם יצעק עליך). א"ר אבין העני הזה עומד על פתחך והקב"ה עומד על ימינו, דכתיב כי יעמוד לימין אביון, אם נתת לו דע מי שעומד על ימינו ונותן לך שכרך, ואם לא נתת לו דע מי שעומד על ימינו פורע ממך, דכתיב להושיע משופטי נפשו. א"ר איבו כתיב נתן תתן לו, א"ר נחמן כי בגלל הדבר הזה, אהן עלמא מדמי לגלגלא דאנטילא (בבאר), דמלא מתרוקן, דמתרוקן מתמלא. (שם שם י)

רבי סימון אמר בשם רבי יהושע בן לוי לעולם אל תהי מצות עני קלה בעיניך, שהפסדה כ"ד קללות ומתן שכרה כ"ד ברכות, הפסדה כ"ד קללות, כתיב הפקד עליו רשע בהשפטו יצא רשע... מתן שכרן כ"ד ברכות כתיב הלא פרוס לרעב לחמך... (שם שם יב, וראה שם עוד מעשה)

ותפק לרעב, אם זכיתם, לרעבו של יעקב, ואם לאו לשבעו של עשו. ועניים מרודים תביא בית אלו הם עניים מנעוריהם... דבר אחר אלו בעלי בתים שירדו מכבודם ומנכסיהם, מי גרם להם שיהיו עניים, על ידי שלא פשטו ידיהם לעניים ועל ידי שלא עשו רצון אביהם שבשמים, לכך נאמר ועניים מרודים תביא בית. (שם שם יג)

ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם, רבי טרפון יהב לר' עקיבא שית מאה קונטרין דכסף א"ל אזיל זבין לן הדא אוסיא דנהוון לעין באורייתא ומתפרנסין מנה (קנה שדה שנתפרנס ממנה). נסב יתהון לספרייא ולמתניי ולאילין דלעין באורייתא. לבתר יומין קם עמיה, א"ל זבנת לן לההיא אוסיא דאמרית לך, א"ל אין, א"ל אית בך מחמי לה לי, א"ל אין, נסאתיה וחמאי ליה ספרייא ומתנייא ולאילן דלעין באורייתא, א"ל אית בר נש יהב מגן אפוכי דידה הן היא, (איפה שטר הראיה על כך), א"ל גבי דוד מלך ישראל דכתיב ביה פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, וקורא לך גודר פרץ, ר' אבין בשם ר' ברכיה אמר, אמר הקב"ה הפרצה הזו עלי היה לגודרה עמדת אתה וגדרת אותה, חייך שאני מעלה עליך כאותו שכתוב בו לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו... (שם שם טז, וראה שם עוד)

ביום השביעי וגו', הדא הוא דכתיב מי הקדימני ואשלם וגו', א"ר תנחום ב"ר אבא מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וגמילות חסדים, מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים ומשנים, מי שאין לו בית ועושה מזוזה... אמר הקב"ה זה הקדים וקיים מצותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן צריך אני לשלם ליתן לו ממון ובנים שיהיו קוראים בספרים, הוי מי הקדימני לעשות מצוה ואשלם לו שכרה, למה שאיני חסר דבר, שהעולם ומלואו שלי הוא. (במדבר יד ו)

זה שאמר הכתוב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, כזבח אין כתיב כאן אלא מזבח, כיצד, הקרבנות לא היו קריבין נוהגות אלא בפני הבית, אבל הצדקה והדינים נוהגות בפני הבית ושלא בפני הבית, דבר אחר הקרבנות אין מכפרין אלא לשוגג, והצדקה והדינין מכפרים בין לשוגג בין למזיד. דבר אחר הקרבנות אין נוהגין אלא בתחתונים, והצדקה והדינין נוהגין בין בעליונים בין בתחתונים. דבר אחר הקרבנות אין נוהגין אלא בעולם הזה, והצדקה והדינין נוהגין בין בעולם הזה בין בעולם הבא... א"ל הקב"ה (לדוד) הצדקה והדינין שאתה עושה חביבין עלי מבית המקדש, מנין, שנאמר (ש"ב ח') ויהי דוד עושה משפט וצדקה... (דברים ה ג)

א"ר יצחק שני דברים בימינו של הקב"ה צדקה ותורה, צדקה דכתיב (תהלים מ"ח) צדק מלאה ימינך. (שם שם ד)

...אמר הקב"ה לישראל, בני, חייכם בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה, מנין שנאמר (ישעיה ה') ויגבה ה' צ-באות במשפט, ועל ידי שאתם מגביהין אותי בדין אף אני עושה צדקה ומשרה קדושתי ביניכם, מנין, שנאמר (שם ו') והא-ל הקדוש נקדש בצדקה, ואם שמרתם את שניהם הצדקה והדין מיד אני גואל אתכם גאולה שלימה, מנין שנאמר (שם נ"ו) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. (שם שם ו)

ממרום שלח אש בעצמותי, ר' אמי שאל את ר' שמואל בר נחמני א"ל בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה מהו זה שכתוב (תהלים ע"א) וצדקתך אלקים עד מרום, א"ל כשם שהתחתונים צריכין לעשות צדקה אלו עם אלו כך עליונים צריכין לעשות צדקה אלו עם אלו. א"ר יוחנן בשם רשב"י כל מקרא שנאמר ויאמר ויאמר לא נאמר אלא להדרש, הדא הוא דכתיב (יחזקאל י') ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר בא אל בינות לגלגל וגו', מהו ויאמר ויאמר ב' פעמים, אלא הקב"ה אמר למלאך ומלאך אמר לכרוב אף על פי שגזר עלי הקב"ה ליקח הגחלים איני יכול ליכנס לפנים ממחיצתך, אלא עשה עמי צדקה ותן לי שתי גחלים משלך שלא אכוה, הדא הוא דכתיב (שם) וישא ויתן אל פני לבוש הבדים, מהו וישא ויתן, א"ר יצחק הפשירן ונתנן בכפו. ר' יהושע דסכנין בש"ר לוי שש שנים היו הגחלים עמומות בידו של גבריאל סבור שישראל עושין תשובה, וכיון שלא עשו תשובה בקש לזורקן עליהם בחימה, קרא לו הקב"ה וא"ל גבריאל גבריאל להונך להונך, שיש בהם בעלי צדקות אלא עם אלו, הדא הוא דכתיב (שם) וירא לכרובים תבנית יד אדם תחת כנפיהם. ר' אבא ב"כ אמר בשם ר' לוי מי מעמיד העליונים והתחתונים, צדקה שישראל עושין ביד, הדא הוא דכתיב וצדקתך אלקים עד מרום. (איכה א מג)

לענות בו, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אם זכה אותו אדם ועשה מממונו מצות ומתפלל ונענה בו, הדמד"א (בראשית מ"ט) וענתה בי צדקתי וגו', ואם לאו הוא עונה בו ומקטרגו, דכתיב (דברים י"ט) לענות בו סרה... (קהלת ג יב)

דבר אחר טוב מלא כף נחת, טוב מי שהוא עושה צדקה מעוטה משלו, ממי שהוא גוזל וחומס ועושק צדקה גדולות משל אחרים, מתלא אמר גייפה בחזורין ומפלגא לבישייא (נואפת בתפוחים שלוקחת בשכרה ומחלקתן לחולים), ורעות רוח, רעותיה מיתקרייה בר מצוותה. (שם ד ט)

אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ר' יהושע בן לוי פתר קרייא בפוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים, ואל תאמר לפני המלאך זה החזן, כי שגגה היא תהא אנא בי (מתחרט), למה יקצוף האלקים על קולך, על אותו הקול שאמרת, וחבל את מעשה ידיך, מיעוט מצות שביד אותו האיש הקב"ה מכניס בהן מארה ומאבדן ממנו. (שם ה ג)

כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלקים ירא. אמר ר' אם ראית חלומות קשין וחזיונות קשין והפוכן או שאת מתיירא מהן קפוץ לשלשה דברים ואתה ניצל מהן, דאמר ר' יודן בשם רבי אליעזר שלשה דברים מבטלין גזירות רעות, ואלו הן, תפלה צדקה תשובה, ושלשתן בפסוק אחד הדא הוא דכתיב (דה"ב ז') ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים, ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם. ויתפללו זו תפלה, ויבקשו פני זו צדקה, הדמ"א (תהלים י"ז) אני בצדק אחזה פניך, וישובו מדרכיהם הרעים זו תשובה, ואחר כך ואני אשמע מן השמים וגו'. (שם שם ד)

כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, א"ר יודן וכי יש אדם צדיק וחוטא, אלא אלו גבאי צדקה ומחלקי צדקה שראוי שלא כראוי, ושלא כראוי נותנין כראוי. (שם שם מ)

והכסף יענה את הכל, ר' יהושע דסכנין בש"ר לוי פעמים נענה פעמים אינו נענה, פעמים שעושים בו צדקה הוא נענה, שנאמר (בראשית ל') וענתה בי צדקתי, פעמים שלא יעשה בו צדקה הוא מקטרגו, הא מה דאת אמר (דברים י"ט) לענות בו סרה. (שם י כא)

שלח לחמך על פני המים, א"ר ביבי אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה, שאין מים האמור כאן אלא דברי תורה, שנאמר (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים. אמר ר"ע כשהייתי בא בים ראיתי ספינה שטבעה בים, ונצטערתי על תלמיד אחד שהיה בה ונטבע, וכשבאתי למדינת קפוטקיא ראיתיו שהיה יושב לפני ושואל שאלות, ונמתי לו בני היאך עלית מן הים, אמר לי רבי, בצלותך, טרדני הגל לחבירו וחבירו לחבירו עד שהגיעוני ליבשה, אמרתי לו בני מה מעשים יש בידך, אמר כשנכנסתי לספינה פגע בי איש אחד מסכן, אמר לי זכי בי, ויהבית ליה חד עיגול, אמר כמה דיהבת לי נפשי במתנך, כן יתיהב לך נפשך, וקראתי עליו שלח לחמך על פני המים.

מעשה בספינה גדולה מפרשת לים הגדול נטלה הרוח והוליכה למקום שאין בו מים מהלכין, כשראו שצרתן צרה אמרו באו ונשתתפינון באיצטרכיא שלנו, אם נמות נמות כולנו, אם נחיה נחיה כולנו. האיר המקום עיניהם ונטלו גדי אחד וצלו אותו ותלוהו במערבה של ספינה, באה חיה גדולה לריחו והתחילה גוררת בה עד שהשליכה למים המהלכין והלכו. כיון שהגיעו ונכנסו לרומי תנון עובדא לר' אליעזר ור' יהושע וקרון עליהון שלח לחמך על פני המים.

בר קפרא מקפל בשוניתא דימא דקסרי, ראה ספינה שטבעה בים הגדול ואנטפיטא עולה מתוכה ערום, כד המיניה בא אצלו ושאל בשלומו ונתן לו ב' סלעים, מה עשה הכניסו לביתו והאכילו והשקהו ונתן לו עוד ג' סלעים אחרים. א"ל אדם גדול שכמותך יוציא שלשה סלעים אחרים. לבתר יומין אתצידון יהודאי בהדין ספפסא (נשבו במקום יועץ המלך). אמרין מאן אזיל ומפייס עלינן, אמרין דין לדין בר קפרא דהוא חשוב במלכותא. אמר לון וידעון אתון הדא מלכותא עבדא מידי על מגן (בחנם), אמרין ליה אית הכא ה' מאוון דדנרין סב יתהון וזיל ופייס עלינן. נסב ה' מאוון דדינרין וסלק למלכותא. כשראה אותו אנטפיטי עמד על רגליו ושאל בשלומו, א"ל למה איצטער רבי להכא, אמר ליה בעינא מינך דתתרחם על אילין יהודאי, אמר ליה ידע את הדין מלכותא עבדא כלום על מגן, אמר ליה אית עמי חמש מאוון דדינרי, סב יתהון ופייס עלינו, אמר ליה אית אילין דינרין אינון יהון מתמשכינן לך חלף ה' סלעים דיהבת לי, ואומתך משתזבן חלף מאכל ומשתה דאוכלת ואשקת יתי בביתך, ואת זיל בשלם ביקרא סגי, וקרון עליו שלח לחמך על פני המים וגו'. (שם יא א)

ר' אלעזר בן שמוע הוה מטייל על כיף ימא רבה חמה אילפא דמיטרפא בימא כהריפת עין טבעת וטבע כל מה דהוה בה. חמא חד גבר דיתיב על קורשא דספינתא מגלא לגלא סליק ליבשתא כד הוא הוה ערטילאי והוה מיטמר בכיף ימא, ארעת ענתה דישראל סלקין לריגלא בירושלם, אמר להון מן בני עשו אחוכון אנא הבו לי זעיר כבות ואיכסי בה תתאי דערעני ימא ולא אישתזיב גבאי מידי. אמרין ליה כן יתערערן כל אומתך. תלה עיניה וחמא ית ר' אלעזר דהוה מטייל ביניהן, אמר מסתכל אנא דאת גבר סב ויקיר מאומת ואת חכים ביקירו דברייתא אלא זכי בי והב לי תכסית דאכסי בה תתאי דערערן ימא, הוה על ר"א בן שמוע ז' איצטלוון, שלח חד ויהיבה ליה אובליה לביתיה ואכליה ואשקיה ויהב ליה תרין מאוון דינרין וארכביה י"ד פרסין ועבד ליה יקרא סגי עד דאעליה לביתיה. לבתר יומין מת קיסר הרשע ואימנו ליה מלכא תחתיה, גזר על מדינתא ההיא כל גבורין לקטלא וכל נשיא לביזה, אמרו לר' אלעזר בן שמוע זילו פייס עלינן, אמר לון אתון ידעיתון הדא מלכותא עבדא מידי על מגן, אמרו ליה אית הכא ד' אלפין דינרין סב יתהון ואזיל ופייס עלינו. נסב יתהון וסלק וקם על תרע מלכותא, אמר לון איזלון אימרון למלכא חד גבר יהודאי קאים על תרעא בעי מישאל שלמא דמלכא, אמר אעלוניה, כד חמיניה מלכא שדא מעל כורסיה ונפל על אנפוהי, א"ל מאי עיסקיה דמרי הכא ולמה איצטער מרי להכא, אמר בגין דתתרחם על הדא מדינתא ותתבטל הדא גזירתא. אמר ליה אורייתא כלום כתיב בה שיקרא, א"ל לא, א"ל כתיב בתורתכם לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', למה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, וכתיב לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, ואנא לא בר עשו אחוכון אנא ולא גמלון לי חסד, ומאן דעבר אדאורייתא חייב לקטלא. א"ל רבי אלעזר בן שמוע אף על פי דאינון חייבין לך תישבוק ותרחם עליהון. אמר ליה ואת ידע הדא מלכותא עבדא מידי על מגן, א"ל אית עמי ד' אלפין דינרין סב יתהון ואיתרחם עליהון, אמר ליה ד' אלפין הללו יהון לך יהיבין חלף תרין מאוון דיהבת לי, ומדינתא כולה תהא משתזבו בגינך חלף מיכלא ומישתיא דאוכלת ואשקת יתי, ועול לבי געה (גזא) וגנזי דידי וסב לך ע' איצטלוון דלבושן חלף איצטלא דיהבת לי, וזיל בשלם אל אומתך ואשביקין בגינך. וקרון עלוי שלח לחמך על פני המים וגו'. (שם שם ב)

אל גנת אגוז ירדתי, אריב"ל נמשלו ישראל כאגוזה, מה האגוזה נגזזת ונחלפת ולטובתה היא נגזזת, ולמה שהיא מחלפת כשער הזה שנגזז ונחלף וכצפרנים הללו שנגזזין ונתחלפין, כך כל מה שישראל נגזזין מעמלן ונותנין לעמלי תורה בעולם הזה לטובתן הן נגזזין ונחלפין להם ומרבים להם עושר בעולם הזה ושכר טוב לעולם הבא. (שיר ו יז)

דבר אחר אל גנת אגוז ירדתי, מה האגוז הזה יש בו אגוזי פרך אגוזים בינונים ואגוזים קנטרנין, כך ישראל יש מהן עושין צדקה מאליהן, ויש שאם אתה תובען הם נותנים, ויש שאתה תובען ואין עושין. א"ר לוי מתלא אמר תרעא דלא פתחיה למצוותא יהא פתיח לאסייא (רופא). (שם)

בא וראה כמה גדול כחן של צדיקים וכמה גדול כחה של צדקה, וכמה גדול כחן של גומלי חסדים, שאין חסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי ארץ ולא בצל כנפי שמש ולא בצל כנפי חיות ולא בצל כנפי כרובים ולא בצל כנפי שרפים אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים ל"ו) מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. (רות ה ד)

מדרש תנחומא:

ולוקח נפשות חכם זה הזן ומפרנס העני. (נח ב)

אם כסף תלוה את עמי, זה שאמר הכתוב יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו ואבד העושר ההוא בענין רע והוליד בן ואין בידו מאומה (קהלת ה'), הכל הקב"ה מנסה, את העשירים אם ידיהם פתוחה לעניים אוכלין נכסיהם וצדקה שעושין הקרן קיימת לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נ"ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, ואומר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', (תהלים מ"א), והעניים מנסה אותן אם אינן מבעטים בעולם הזה נוטלין שכרן לעתיד לבא... ועשיר שעינו רעה אבד הוא וממונו מן העולם, שנאמר (קהלת ה') ואבד העושר ההוא בענין רע. לא כל מי שהוא עשיר היום עשיר למחר, ולא כל מי שהוא עני היום עני למחר... (משפטים ח)

אם כסף תלוה את עמי זה שאמר הכתוב כספו לא נתן בנשך (תהלים ט"ו), בא וראה כל מי שיש לו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלוה בריבית מעלין עליו כאלו קיים את כל המצות, שנאמר עושה אלה לא ימוט לעולם... (שם ט)

אם כסף תלוה, כך פתח רבי תנחומא, מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי י"ט) מלוה ה' חונן דל, כביכול לה' הוא מלוה. וגמולו ישלם לו, אר"פ הכהן בן חמא א"ר ראובן מהו וגמולו ישלם לו, יכול נתן פרוטה לעני הקב"ה משלם לו, אלא אמר הקב"ה נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעה ונתת לו פרנסה והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש, למחר בנך או בתך באין לידי חולי ולידי מיתה ואזכור אני להם את המצוה שעשית עם העני ומציל אני אותם מן המיתה, הוי וגמולו ישלם לו, שאני משלם לך נפש תחת נפש. אמר הקב"ה דייך שנקראת מלוה לי, אמר הקב"ה אם כסף תלוה את עמי אתה עמי תזכה למחיצתי...

לכך הזהיר הקב"ה למשה ואמר לישראל אם כסף תלוה את עמי, לא תנהג בו מנהג בזיון שהוא עמי. את העני עמך, הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה עני עמך. את העני עמך, מכאן אז"ל ענייך ועניי עירך ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. א"ר נחמן ב"ר ראה מה כתיב נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל (דברים ט"ו) כי בעבור או למען או בשביל או תחת הדבר הזה לא נאמר אלא בגלל, אני עשיתי אותך עשיר ואותו עני, אם אין אתה נותן לו אני הופך את הגלגל ואעשה אותך עני ואתו עשיר, למה כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלים ע"ה).

א"ר שילה בא וראה מה כתיב לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון (דברים ט"ו), מה הוא מאחיך, לא כתיב מעני אלא מאחיך, ששניכם שוים, ואל תגרום לעצמך שתעשה כמותו, מאחיך לשון יונית הוא, לפיכך את העני עמך. אמרו עליו על רבי תנחום בר חנילאי כשהיה לוקח לביתו בשר או ירק או כל דבר היה אומר לבני ביתו הפרישו לעניים חלקם, שלא לקחתי לכם אלא ליטרא אחת של בשר ולעניים חצי ליטרא, שהיה מקיים ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, גם את זה לעומת זה עשה האלקים על דברת וגו' (קהלת ז') ביום טובה היה בטוב בג"ה שתעשה עם העניים, וביום רעה ראה, לפי שאינם רחוק מן העניות, שאין לך רעה גדולה מן העניות, לכך נאמר את העני עמך. (שם טו)

ר' יונה פתר קרא בישראל, בלשון זה הוגבהו ובלשון זה הושפלו, בלשון זה הושפלו כי זה משה האיש, ובלשון זה הוגבהו, זה יתנו, זה שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי (משלי י"ד). ר' יהושע אומר צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת הנייה לאומות העולם בשעה שישראל חוטאים, שהן חוזרין ומשעבדים בהם. ר' נחוניה בן הקנה אומר צדקה תרומם גוי אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת חסד שאומות העולם עושין חטאת הוא לישראל, ממי את למד מן מישע מלך מואב... אמר להם הקב"ה לישראל עובדי ע"ז אין מכירין כבודי לפיכך הם מורדין בי, ואתם מכירין כבודי ומורדין אתם בי. א"ר מני אלולי זכות אשתו של עובדיהו כבר כלו ישראל באותה שעה. (כי תשא ה)

...מהו והא-ל הקדוש נקדש בצדקה, שהוא מתקדש בעולמו בצדקה שהוא מלמד על ישראל סנגוריא, שנאמר (ישעיה ס"ג) אני מדבר בצדקה רב להושיע. (קדושים א)

וכי ימוך אחיך ומטה ידו זה שאמר הכתוב (משלי כ"ב) אל תגזול דל כי דל הוא כי ה' יריב ריבם, אמר הקב"ה אל תגזול דל כי דל הוא, שאני עשיתי אותו דל, מי שהוא גוזל אותו או מלעיג עליו חרף עושהו, כאלו עלי הוא מלעיג, שנאמר (שם י"ד) עושק דל חרף עושהו ומכבדו חונן אביון, מהו אל תגזול דל, וכי יש אדם גוזל דלים ומה גוזל ממנו אחר שאין לו כל, אלא אם היית למוד להיות מפרנסו וחזרת בך ואמרת עד מתי אני מספיק לזה ואת מונע שלא ליתן לו, אם עשית כך דע שאתה גוזלו, הוי אל תגזול דל כי דל הוא, אלא הוי מפרנסו שאין לו מקום אחר. ואל תדכא עני בשער שלא בשבילך אעצור את השמים, שאף השמים יש להם שער, שנאמר (בראשית כ"ח) וזה שער השמים. כי ה' יריב ריבם (משלי כ"ב) רב אני אתך ריבם שאני עשיתיו עני ולך עשיר, אם הופך אני מגננין שלו ואעשה אותו עשיר ולך עני, שנאמר (שם) עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה', למה כי ה' יריב ריבם, כל כך למה, שנפשו אתה מחסרו אם אין אתה מפרנסו, לפיכך וקבע את קובעיהם נפש. (בהר ב)

...לכך רגילין להזכיר המתים בשבת שלא ישובו לגיהנם, שכן איתא בתורת כהנים, כפר לעמך ישראל (דברים כ"א) אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מכאן שהחיים פודין את המתים, לכך אנו נוהגין להזכיר את המתים ביום הכפורים ולפסוק עליהם צדקה, שכן שנינו בתורת כהנים, יכול משמתו לא יועיל להם הצדקה, תלמוד לומר אשר פדית, מכאן כשפוסקים צדקה בשבילם מוציאין ומעלין אותן כחץ מן הקשת מיד נעשה רך ונקי כגדי ומטהרין אותו... (האזינו א)

הצור תמים פעלו וגו' צדיק שעושה צדקות עם בניו, כשרואה אדם שהוא עני ויש בידו מעשים טובים והוא מתפלל לפניו ואומר בשמך הגדול תעשה לי צדקה הקב"ה פותח אוצרותיו ונותן לו, הדא הוא דין כי צדקות עושה, וזהו שאמר דוד מה רב טובך אשר צפנת וגו' (תהלים ל"א), אמר דוד לפני הקב"ה יודע אני שיש לך אוצרות צדקה הרבה ואם לא תחלקם לי ולחברי הצריכים למה רב טובך. (שם ה)

מדרש תנחומא הקדום:

דבר אחר צדקתך כהררי א-ל, אמר ר' שמעון בר יוחי כשם שההרים כובשין על התהום כדי שלא יעלה ויציף את העולם, כך צדקה כובשת על מדת הדין ועל הפורענות, כדי שלא יבא לעולם. צדקתך על משפטיך כהררי א-ל על תהום רבה. דבר אחר צדקתך כהררי א-ל, אמר ר' יהודה בר סימון צדקה שעשית עם נח בתבה גרמה לו שתנח תבתו על ההרים, שנאמר ותנח התבה וגו' על הרי אררט. (נח ח)

...עד שבא אברהם ונתן לו הקב"ה את העטרה הזו שהוא עיטור לאדם כשהוא מזקין, ואימתי באה עליו כשהוא עושה צדקה, שנאמר עטרת תפארת שיבה והיכן את מוצאה, בדרך צדקה תמצא, מי היה זה אברהם שכתיב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את וגו', א"ל הקב"ה חייך שאתה ראוי לזקנה. ואף דוד נטל העטרה הזאת, שנאמר והמלך דוד זקן, (מ"א א') למה שעשה כמדת אברהם, שנאמר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (ש"ב ח' ט"ו), לכך נאמר עטרת תפארת שיבה. (חיי שרה ד)

פרקי דר' אליעזר:

רבי אליעזר אומר, אני שמעתי באזני ה' צ-באות מדבר ומה דבר, (דברים ל') ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, אמר הקב"ה, הרי שני דברים הללו נתתי להם לישראל, אחת של טובה ואחת של רעה, של טובה היא של חיים, ושל רעה היא של מות, של טובה יש בה שני דרכים, אחד של צדקה ואחד של חסד, ואליהו ז"ל ממוצע ביניהם, וכשיבא אדם ליכנוס אליהו מכריז ואומר, (ישעיה כ"ו) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, ושמואל הנביא עומד בין שני דרכים הללו ואמר באיזה דרך אלך, אם אלך בשל חסד של צדקה טובה ממנה, ואם אלך בשל צדקה של חסד טובה ממנה, אלא מעיד אני עלי שמים וארץ שאינו מניח את שתיהן ואקחם לעצמי. אמר הקב"ה, שמואל, אתה עמדת בין שני הדרכים הטובים האלו, חייך אף אני נותן לך שלש מתנות טובות, ללמדך שכל מי שהוא רוצה ועושה צדקה וגמילות חסדים יורש שלש מתנות טובות, ואלו הן חיים צדקה וכבוד, שנאמר (משלי כ"א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. (פרק טו)

כתיב ויזרע יצחק בארץ ההיא, רבי אליעזר אומר וכי יצחק זרע דגן, אלא לקח את כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים, כד"א (הושע י') זרעו לכם לצדקה. וכל דבר שעשר הביא לו הקב"ה מאה שערים של ממון וברכו, לכך נאמר (בראשית כ"ו) ויברכהו ה'. רבי שמעון אומר מכח צדקה המתים עתידין לחיות, מנין אנו למדין, מאליהו התשבי, שהיה הולך מהר אל הר וממערה אל מערה, הלך לו לצרפת וקבלהו אשה אלמנה בכבוד גדול, אמו של יונה היתה, ומפתה ומשמנה היו אוכלים ושותים, הוא והיא ובנה, שנאמר (מלכים י"ז) ותאכל הוא והיא... רבי יהושע בר קרחה אומר ועל זה את תמה, בא וראה מאלישע בן שפט, שלא היתה אשה יכולה להסתכל בפניו שלא תמות, והיה הולך מהר להר וממערה למערה והלך לשונם, וקבלתו אשה גדולה בכבוד גדול, אחותה של אבישג השונמית, אשתו של עדוא הנביא, וקבלתו בכבוד גדול... והתחיל מתפלל רבונו של עולם כשם שעשית נסים על ידי אליהו רבי והחיה את המת, כך עשה עמי והחיה הנער הזה, ונעתר לו.

רבי עזריה אומר תדע לך כח הצדקה בא וראה מן שלום בן תקוה שהיה מגדולי הדור, והיה עושה צדקות בכל יום ויום, ומה היה עושה, היה ממלא את החמת מים והיה יושב על פתח העיר, וכל מי שהיה בא מן הדרך היה משקה ומשיב את נפשו עליו, ובזכות הצדקה שעשה שרתה רוח הקדש על אשתו, וילך חלקיהו הכהן וגו' אל חולדה הנביאה אשת שלום בן תקוה, ולמפרע היה שמו בן סתרה, כשם שאתה אומר כי טוב סחרה מסחר כסף, וכשמת בעלה חסרו צדקות בעלה, ויצאו כל ישראל לגמול חסד עם שלום בן תקוה, וראו את הגדוד שבא עליהם והשליכו את האיש בקבר אלישע, הלך האיש ונגע בעצמות אלישע וחיה, אחר כך הוליד חנמאל בן שלום.

רבי חנניה בן תרדיון אומר תדע לך כח הצדקה, בא וראה משאול בן קיש, שהסיר את האובות ואת הידעונים וחזר ואהב אשר שנא והלך אל עין דאר אל אשת צפניה אמו של אבנר, ושאלה באוב והעלה לו שמואל... (פרק לג)

אותיות דר' עקיבא:

טי"ת מפני מה ידו טמון לתוכו וראשו זקוף ויש לו כתר, מפני שכל מי שהוא עושה מעשים טובים וצדקה וגמילות חסדים ונותן צדקה לעניים צריך שלא יהיה עושה אלא בסתר, שכל הנותן צדקה בסתר כופה מלאך המות ממנו ומאנשי ביתו, שנאמר מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה (משלי כ"א).

תנא דבי אליהו רבא:

וכן מי שיש לו תלמיד חכם בשכונתו ויודע בו שהוא קורא לשם שמים ושנה לשם שמים והוא זן אותו מכלכלו ומפרנסו נמצא הוא מקיים את התלמיד חכם ואת אשתו ואת בניו ואת כל הקורין והשונין עמו, עליו הוא אומר פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. ושנו חכמים כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא, ואין לך סם חיים למלאך המות אלא מדת הצדקה בלבד, שנאמר (דברים ט') כי יגרתי מפני האף והחמה וגו', ואומר (משלי כ"א) מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה... 

ולא זו בלבד, אלא כל מי שעושה משפט וצדקה ומקיים נפשות כאלו פדה את הקב"ה וישראל מן העכו"ם, ועליו הכתוב אומר פדה בשלום נפשי וגו' באותה שעה אומר הקב"ה מי פדה אותי ושכינתי ואת ישראל מבין העכו"ם, מי שהוא עושה משפט וצדקה, ואם לא עושה מה נאמר בהן, ותהי האמת נעדרת (ישעיה נ"ט)... (פרק י)

...ומיום שבראתי את העולם וישבתי על כסא הכבוד שלי, שליש היום אני קורא ושונה, ושליש היום אני דן את הדין לכל העולם, ושליש היום אני עושה צדקה ואני זן ומפרנס ומכלכל את כל העולם כולו ואת מעשי ידי שבראתי בעולם, ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בלבד... (פרק יג)

...בא עני ועומד על פתחו של בעל הבית ואומר לו הלויני קב אחד של חטין או של שעורים, ובעל הבית אומר אין לי לא חטין ולא שעורין, ובאמת יש לו, מראין את הנגעים בקירות ביתו עד שהן מגיעין לארץ וכשמוציאין כליו מן ביתו לחוץ אל הרחוב של עיר אומרים הבריות זה לזה לא זהו שאמר אין לי לא חטין ולא שעורין והלא יש לו, ברוך המקום ברוך הוא שמקדש שמו הגדול בגלוי לכל העולם. (פרק טו)

בזמן שהאדם מכבד את אביו ואת אמו בילדותן ואין צריך לומר לעת זקנותן, כך הוא מפורש עליו בקבלה על ידי ישעיה (ישעיה נ"ח) הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם וגו'. הא כיצד אלא אם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו ומבקש לעשות מהן צדקה כדי שיתפרנסו אחרים משלו, כיצד יעשה, בתחילה יפרנס את אביו ואמו ואם הותיר יפרנס את אחיו ואחיותיו, ואם הותיר יפרנס בני משפחתו, ואם הותיר יפרנס בני שכונתו, ואם הותיר יפרנס בני מבוי שלו, מכאן ואילך ירבה צדקה עם שאר בני ישראל, לכך נאמר אחר כך ועניים מרודים תביא בית... נעשה כאהרן הכהן גדול שהיה מתכוין להרבות שלום בעולם בין ישראל לאביהם שבשמים, בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, ונעשה כדוד מלך ישראל שהיה מתכוין להרבות צדקה בישראל... (פרק כז)

דבר אחר ומבשרך לא תתעלם, מי שיש לו תלמיד חכם בשכונתו ויודע בו שהוא קורא לשם שמים והוא שונה לשם שמים, והוא זן ומפרנסו ומכלכלו, נמצא שהוא מקיים ומחייה לאותו תלמיד חכם ואת אשתו ובניו ואת כל אשר לו, ואת כל הקרובים עמו במשפחה, לכך נאמר ומבשרך לא תתעלם. אם נשא אדם אשה ומצא בה דבר וגרשה, ולבסוף נעשית עניה יהא מפרנס אותה לפי יכלתו מה שיוכל, לכך נאמר ומבשרך וגו'. (שם)

מכאן אמרו יעשה אדם מצותיה של התורה בשמחה ותחשב לו כמו צדקה, שנאמר (תהלים פ"ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם, כמו שאין העולם מתגדל ונבנה אלא בצדקה, שנאמר (ישעיה נ"ה) בצדקה תכונני וגו'... (פרק כט)

תנא דבי אליהו זוטא:

משום רבי אליהו אמרו גדולה צדקה שמיום שנברא העולם עד עכשיו העולם עומד על הצדקה וכל הנותן צדקה הרבה הרי זה משובח וממלט את עצמו מדינה של גיהנם, שנאמר (קהלת י"ב) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ונאמר (תהלים מ"א) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' ואין רעה אלא יום דינה של גיהנם. (פרק א)

אבותינו הראשונים מפני מה זכו לעולם הזה ולימות בן דוד ולעולם הבא, מפני שנהגו את עצמן בצדקה, אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה בנו לא נשתבחו אלא בצדקה, אברהם מנין, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית י"ח). יצחק לא נשתבח אלא בצדקה, מנין שנאמר (שם כ"ו) ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו', ואין זריעה אלא לצדקה, שנאמר (הושע י') זרעו לכם לצדקה, יעקב לא נשתבח אלא בצדקה מנין, שנאמר (בראשית ל"ב) קטנתי מכל החסדים, ואין קטנתי אלא מעט, ואין מעט אלא צדקה, שנאמר (משלי ט"ז) טוב מעט בצדקה. אהרן ומשה לא נשתבחו אלא בצדקה, מנין שנאמר (מלאכי ב') תורת אמת היתה בפיהו, ואין אמת אלא צדקה, שנאמר (תהלים פ"ה) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. דוד לא נשתבח אלא בצדקה, מנין שנאמר (ש"ב ח') ויהי דוד עושה משפט וצדקה. שלמה לא נשתבח אלא בצדקה, מנין שנאמר (תהלים ע"ב) וצדקתך לבן מלך. ואף הקב"ה משתבח בצדקה, שנאמר (ישעיה ה') והא-ל הקדוש נקדש בצדקה, ואף כסא הכבוד נשתבח בצדקה, שנאמר (תהלים צ"ז) ענן וערפל סביביו צדק ומשפט מכון כסאו. גדולה צדקה שמצלת את האדם מדרך המיתה, גדולה צדקה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם, גדולה צדקה שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הבא, גדולה צדקה ששוותה לתורה. גדולה צדקה שהתורה שוותה לו, גדולה צדקה, שהיא ממהרת יום בן דוד וימות גאולתנו. גדולה צדקה שהיא מעלה את הנשמה ומושיבה ונותנה תחת כסא הכבוד. ומנין שהצדקה מצלת את האדם מדרך המות, שנאמר (משלי י"א) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות. בוא וראה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, אדם נותן צדקה בעולם הזה, ומתכוין עליו שיחיה העני ולא ימות, אף הקב"ה מתכוין על הנותנה שיחיה ולא ימות. ומנין אתה אומר שכל מי שספק בידו לעשות צדקה ואינו עושה לקיים נפשות ואינו מקיים גורם מיתה לעצמו, שנאמר (ש"א כ"ה) ויען נבל וגו' ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים לא ידעתי אי מזה המה, ומיד נענש, שנאמר (שם) ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימות. ומנין שהצדקה מארכת ימיו ושנותיו של אדם, שנאמר (דברים ל') כי היא חייך ואורך ימיך, ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה. ועוד שהרי קל וחומר הוא, ומה מצוה הקלה שבקלות שבתורה מהו אומר בה, (דברים כ"ב) למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחומר לצדקה שהיא מצוה חמורה שבתורה, על אחת כמה וכמה. ומנין לצדקה שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הבא, שנאמר (תהלים א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', ונאמר (שם ק"ו) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, נאמר אשרי בתורה, ונאמר אשרי בצדקה, מה אשרי האמור בתורה הוא בן עולם הבא, אף אשרי האמור בצדקה הוא בן עולם הבא, ומנין לצדקה שהיא שוותה לתורה, שנאמר בתורה (ויקרא כ"ו) אם בחקותי תלכו, ונאמר בצדקה (משלי ח') ה' קנני ראשית דרכו. בתורה הוא אומר (ויקרא כ"ו) ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם, ובצדקה הוא אומר (ישעיה ל"ב) והיה מעשה הצדקה שלום השקט ובטח עד עולם וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים, ובמנוחות שאננות. ומנין שהתורה נמשלה לצדקה ושוותה לה, אלא לפי שאין לך מדה טובה שברא הקב"ה בעולמו גדול מן התורה, שנאמר (משלי ד') סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך, אף התורה עצמה אינה נדמית אלא לצדקה, שנאמר (דברים ו') וצדקה תהיה לנו וגו' ומנין לצדקה שהיא ממהרת ימות בן דוד וימות הגאולה, שנאמר (ישעיה נ"ו) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. ומנין לצדקה שהיא מעלה את הנשמה ומושיבה ונותנה תחת כסא הכבוד, שנאמר (שם ל"ב) הולך צדקות ודובר מישרים וגו' הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו, לחמו נתן מימיו נאמנים מלך ביפו תחזינה עיניך. (פרק א)

...ברעב כיצד, בזמן שאדם עני מבקש מן העשיר טיפה של שכר לשתות או מבקש ממנו טפה של חומץ ואין העשיר מוציאו אל העני ונותן לו, אז העכו"ם באים אחר כך עליו ומבקשים ממנו יין המשובח שבמדינות. בעירום ובחוסר כל כיצד, בזמן שאדם עני מבקש מן העשיר חלוק של פשתן או של צמר ללבוש ואין העשיר מוציאו אל העני ונותן לו, אז העכו"ם באים אחר כך עליו ומבקשים ממנו השירים המופלאים... (פרק טז)

שוחר טוב:

במזמור תפלה לדוד את מוצא שלש לגיונות מהלכין לפני הקב"ה ואלו הן (תהלים פ"ד) צדק לפניו יהלך, (שם צ"ז) אש לפני תלך, (חבקוק ב') לפניו יהלך דבר, ואיזהו פנימי שלהם צדקה, שנאמר (דברים כ"ד) ולך תהיה צדקה, א"ר יודן להודיעך כמה כחה של צדקה ולהודיעך לעושי צדקה עד היכן מתן שכרן, לכך נאמר לא יגורך. (מזמור ה)

דבר אחר אני בצדק, ראה מה כחה של צדקה שפרוטה שאדם נותן לעני זוכה ומקבל פני שכינה, משל למה דומה, למטרנית אחת שהיא מבקשת להקביל פני המלך, היא עושה עטרה לפי כבודה ועל ידי העטרה שהיא מכנסת לעטר את המלך היא רואה פני המלך, ראה כמה היא כוחה של צדקה, שעל ידי צדקה הוא מקבל פני שכינה, שנאמר אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. מה ראה דוד לפרש זכות של צדקה בלבד, ללמדך שאפילו רשעים ואין בהם אלא זכות של צדקה בלבד זוכין ומקבלין פני שכינה, שנאמר (ישעיה מ') ונגלה כבוד ה', הכל רואין צדיק ורשע. (מזמור יז)

צדקתך כהררי א-ל, אמר הקב"ה לרשעים הצדקות האלה שאני מסגל למי שעושה תשובה והוא נוטלן, שנאמר (תהלים ל"ט) צדקתך כהררי א-ל, כשם שאין מנין להרים כך אין מנין לצדקות, וכשם שאין קצבה לתהום, כך אין קצבה למשפטים של הרשעים, וכשם שההרים גדולים כך הצדקות גדולות, וכשם שאין מי תהום שוין, כך אין משפטן של רשעים שוים. רבי יאשיה הגדול אמר צדקתך על משפטיך כהררי א-ל על תהום רבה, וכשם שההרים כובשין על תהום שלא יעלה ויציף את העולם, כך הצדקות כובשות את העונות שלא יאבדו אותם מן העולם, וכן מיכה אומר (מיכה ז') ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. (מזמור לו)

אמר הקב"ה קנא לי, שאילולי הקנאה אין העולם מתקיים... שאלמלי הקנאה שקינא אברהם להקב"ה לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קינא, כשאמר למלכי צדק כיצד יצאתם מן התיבה, אמר לו בצדקה שהיינו עושים, אמר לו וכי מה צדקה היה לכם לעשות, וכי עניים היו שם, ועל מי הייתם עושים צדקה, אמר לו על החיה והבהמה והעוף, לא היינו ישנים כל הלילה אלא היינו נותנין לפני זה ולפני זה, פעם אחת אחרנו את עצמנו ויצא אבי משובר, אותה שעה אמר אברהם מה אלו אלולא שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאין משם ובשביל שאיחר עצמו במעט קיבל שכרו ונשבר, אני אם אעשה עם בני אדם שהם בדמות וצלם של המלאכים על אחת כמה וכמה שאנצל מן הפגעים, מיד (בראשית כ"א) ויטע אש"ל, אכילה שתיה לויה. (מזמור לז)

דבר אחר איזה יום הוא שכתוב בו (מלאכי ג') כי הנה היום בא בוער כתנור, מה כתיב בתריה, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, מהו שמש צדקה, אותה הצדקה שעשיתם היא עומדת לכם לאותו היום... (מזמור מא)

לא על זבחיך אוכיחך, אמר רב נחמן בשם ר' ברכיה אם אמר אדם לעשות צדקה הקב"ה כותבה כנגדו, שנאמר ועולותיך לנגדי תמיד. (מזמור נ)

בבוא דואג האדומי, זה שאמר הכתוב (קהלת ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, רבי יהושע בן לוי אמר בפוסקי צדקה הכתוב מדבר, אל תתן את פיך בצביון שאתה נותן ואין אתה נותן, אל תאמר לפני המלאך זה שליח צבור שהוא בא ואומר לו תן מה שפסקת, ואתה אומר שגגה היתה ולא הייתי יודע מה דברתי, למה יקצוף האלקים על אותו הקול שהוצאת בפיך ואמרת ליתן ואין אתה נותן, וחבל את מעשה ידיך מצות שהיו בידך אתה מאבדם. (מזמור נב)

ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, מה כמעשהו, רבי יהודה אומר העבירה עקרה ואינה עושה פירות, שנאמר כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, אבל הצדקה עושה פירות, שנאמר (ישעיה ג') אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. (מזמור סב)

חסד ה' מעולם ועד עולם, אמר רבי יוחנן החסד מן העולם ועד העולם, אבל הצדקה עד שלשה דורות, שנאמר וצדקתו לבני בנים. (מזמור קג)

שאלו תלמידיו לרבי טרפון מה הוא שעושה צדקה בעל עת, זה הכותב ספרים ומשאילן, א"ל ובטל הוא מי שמלמד תינוקות, ובטל הוא מי שמגדל יתום, אמרו והוא נפיק ערטילאי, אמרו עדיין אנו צריכין למודעי, רבי אלעזר המודעי אומר לא עמד ערטילאי, אלא בכח הפרנסה שהוא אוכל הוי עושה צדקה בכל עת. (מזמור קו)

פתחו לי שערי צדק, לעולם הבא אומר לו לאדם מה היתה מלאכתך, והוא אומר מאכיל רעבים הייתי, והם אומרים לו זה השער של מאכיל רעבים הכנס בו, אחר אומר משקה צמאים הייתי, והם אומרים לו זה השער של משקה צמאים הכנס בו, וכן למלביש ערומים ומגדל יתומים ולגומל חסדים, וכן לכל המצות. (מזמור קיח)

עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, אמר ישעיהו (ישעיה א') ציון במשפט תפדה וגו', אמר הקב"ה אם עשו ישראל משפט וצדקה מיד נגאלין, ולא עוד אלא שאני פורע משונאיהם, שנאמר ציון במשפט תפדה, מה כתיב אחריו ושבר פושעים וחטאים וגו'. (מזמור קיט)

מדרש שמואל:

...א"ר אבא בשם ר' ברכיה מי מעמיד העליונים והתחתונים, צדקה שעושין ביד, הדא הוא דכתיב (תהלים ע"א) וצדקתך אלקים עד מרום וגו' (פרשה כד)

מדרש משלי:

שאלו תלמידיו את ר' יהושע אי זו היא גדולה אמר להם תשובה גדולה מן הצדקה, שהצדקה פעמים שהוא נותנה למי שאינו כדאי, אבל התשובה מעצמו הוא נותן אותה, אמרו לו ולא מצינו שצדקה גדולה מן התשובה כאברהם, דכתיב (בראשית ט"ו) ויחשבה לו צדקה, ואומר (דברים ו') וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות, ולא עוד אלא שבא דוד ופירש צדקתך כהררי א-ל וגו'. (פרשה ו)

...שנאמר (משלי י"א) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות, ונאמר (שם י') וצדקה תציל ממות, שתי צדקות למה, אחת שמצלת מדינה של גיהנם, ואחת שמצלת ממיתה משונה, ואיזו היא שמצלת מן הגיהנם, אותה דכתיב בה עברה, דכתיב (צפניה א') יום עברה היום ההוא, ואיזו היא שמצלת ממיתה משונה, זו היא צדקה שנותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה...

אמר רבי חנינא בן דוסא אין לך צדקה שמצלת את האדם מדינה של גיהנם אלא תורה בלבד, שנאמר וצדקה תציל ממות, שיש בה כח להציל אותו מיום הדין, שנאמר צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו.

לא יועילו אוצרות רשע, ומהו שיועיל לו לדברי תורה שנמשלו בחיים, שנאמר אורח לחיים שומר מוסר, וצדקה תציל ממות, תציל מדינה של גיהנם, יש לך אדם שהוא נותנה למי שראוי לו ולמי שאינה ראויה לו, יכול אם נותנה לעכו"ם תהא מצלת אותו, הוי אומר אין לך צדקה אלא תורה, שנאמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו'. ואית מאן דבעי שמעוניה מהכא, דאמר רבי יוסי יהא חלקי עם גבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה, שהנוטלה יודע ממי נוטלה, אבל הנותנה אינו יודע למי נותנה, אמר ר' חנינא בן דוסא אין לך צדקה שמצלת את האדם מדינה של גיהנם אלא תורה בלבד, שנאמר וצדקה תציל ממות, אפילו מתחייב תלמיד חכם לדבר עבירה יכול להציל אותו, שנאמר (משלי י"א) צדיק מצרה נחלץ וגו'. (פרשה י)

צדקת רשעים תצילם, וכל כך למה, בשביל זכות התורה שנמשלת בצדקה ונמשלה בחיים, שנאמר כן צדקה לחיים... יד ליד לא ינקה רע, בא וראה, שתי ידים יש לו לאדם, אם גונב הוא באחת ונותן צדקה באחת לא ינקה לעתיד לבא, כך הקב"ה אומר לרשעים שני עולמות בראתי לכם, אחד לעשות בו מעשים טובים ואחד לשלם בו שכר, עכשיו שלא עשיתם מעשים טובים בעולם הזה כאן מה אתם מבקשים, כן האדם, אדם שבראתי לו שתי ידים באחת עושה עבירה ובאחת עושה צדקה, ומה כתיב יד ליד לא ינקה רע, ואתם סבורים להנצל מדינה של גיהנם, לא ינקה רע. משל לאחד שעבר עבירה ונתן לזונה שכרה, לא הספיק לצאת מפתח ביתה עד שבא עני אחד ואמר לו תן לי צדקה, ונתן לו, אומר לעצמו אילולי לא רצה הקב"ה לכפר בי עונותי לא בא עני זה לידי שנתתי לו צדקה, אמר לו הקב"ה רשע אל תחשוב כך, אלא לך למוד מחכמתו של שלמה, שאמר יד ליד לא ינקה רע.

יש מפזר ונוסף עוד, א"ר אבהו אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה הוי יודע שהוא מוסיף, שנאמר יש מפזר ונוסף עוד, וחושך מיושר אך למחסור, ארשב"ג א"ר יוחנן אם ראית אדם שמונע עצמו מן הצדקה, הוי יודע שהוא מתחסר, שנאמר וחושך מיושר אך למחסור. (פרשה יג)

דבר אחר צדקה תרומם גוי, בא וראה כמה גדול כחה של צדקה שהיא נתונה בימינו של הקב"ה, שנאמר (תהלים מ"ח) צדק מלאה ימינך, גדולה צדקה שבה נשתבח הקב"ה בשעה שעתיד להביא תשועה לישראל, שנאמר (ישעיה ס"ג) אני מדבר בצדקה רב להושיע. גדולה צדקה שמנחלת כבוד וחיים לעושיה, שנאמר (משלי כ"א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (ליום הדין), ומשום דרודף צדקה ימצא צדקה, אלא הקב"ה ממציא לו מעות כדי לעשות מהן צדקה לבני אדם מהוגנין לעשות להן צדקה כדי לקבל מתן שכר. גדולה צדקה שבה נשתבח אברהם אבינו, שנאמר (בראשית ט"ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, ואומר (שם י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, ובה נשתבח דוד, שנאמר (שמואל כ"ח) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, ובה נשתבחו ישראל, שנאמר (דברים ו') וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו'. גדולה צדקה שבה עתיד הקב"ה להשתבח ליום הדין, שנאמר (ישעיה ח') ויגבה ה' צב-אות במשפט והא-ל הקדוש נקדש בצדקה (תהלים צ"ד)... גדולה צדקה שהיא מלווה לעושיה בשעת פטירתו, שנאמר (ישעיה נ"ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, פסוק זה לא נאמר אלא על פטירתו של משה... (פרשה יד)

עטרת תפארת שיבה וגו', אם ראית אדם שמתעסק בתורה ובגמילות חסדים עתיד הוא לזכות לעטרת שיבה, לכך נאמר בדרך צדקה תמצא, בא ולמד מאברהם מתוך שחלק כבוד למלאכי השרת זכה לעטרת שיבה, שנאמר (בראשית כ"ד) ואברהם זקן בא בימים, וכל כך למה, בדרך צדקה תמצא, והיכן מצינו שעשה צדקה, דכתיב (בראשית ט"ו) ויחשבה לו צדקה, לכך נאמר בדרך צדקה תמצא. בא ולמד מיוסף הצדיק, שמתוך שעמד ונתחזק בכבוד אביו במצרים זכה לעטרת שיבה, שנאמר (שם נ') וירא יוסף לאפרים בני שלשים וגו', והיכן מצינו שעשה צדקה, שנאמר (שם מ"ו) ויכלכל יוסף את אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף, וכן בדוד נאמר (ש"ב ח') ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, וכתיב (מ"א א') והמלך דוד זקן בא בימים, למדנו שאין הזקנה מצויה אלא בצדקה, שנאמר (משלי י"ב) באורח צדקה חיים וגו'. (פרשה טז)

...וכל כך למה, בשביל הצדקה שהיו עושין עם העניים בתום, והעלה עליהן הקב"ה כאלו היו עושין צדקה עמו, שנאמר מלוה ה' חונן דל בעולם הזה, וגמולו ישלם לו לעולם הבא. (פרשה יח)

אבות דרבי נתן:

מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל בצדקה, פעם אחת הלך וישב בספינה, בא הרוח וטבע ספינתו בים, ראהו רבי עקיבה ובא לפני בית דין להעיד על אשתו להנשא, עד שלא הגיע עת לעמוד בא אתו האיש ועמד לפניו, א"ל את הוא שטבעת בים, א"ל הן, מי העלך מן הים, א"ל צדקה שעשיתי היא העלתני מן הים, א"ל מאין אתה יודע, א"ל כשירדתי למעמקי מצולה שמעתי קול רעש גדול מגלי הים שזו אומר לזו וזו אומר לזו רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים שעשה צדקה כל ימיו. באותה שעה פתח ר' עקיבא ואמר ברוך אלקים אלקי ישראל שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים, שדברי תורה ודברי חכמים קיימין הם לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר (קהלת י"א) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, ועוד כתיב (משלי י') וצדקה תציל ממות. (פרק ג)

מסכת דרך זוטא:

אם עשית צדקה תזכה לממון, ואם זכית לממון עשה ממנו צדקה בעוד שהוא בידך, קנה ממנו העולם הזה ותנחול העולם הבא, שאם אין אתה עושה ממנו צדקה יעוף פתאום, שנאמר (משלי כ"ג) התעיף עיניך בו ואיננו... ידיך שלא קפצת מן הצדקה מה יעשו לך כל בעלי כסף וזהב. (פרק ד)

ילקוט שמעוני:

נפש כי תמעול מעל, מכאן אתה דן לצדקה, הרי הוא אומר נפש כי תמעול מעל שוה פרוטה, ופרוטה אחד מח' באיסר האיטלקי, ומהו משלם אשם בשתי סלעים, וכמה פרוטות בב' סלעים אלף ותקל"ו, מדה טובה מרובה ממדת פורענות, ת"ק, ומה אם מי שמעל בשוה פרוטה משלם אלף ותקל"ו, הנותן צדקה על אחת כמה וכמה שאין סוף למתן שכרה. (ויקרא פרק ה, תעה)

רבי אומר, הרי הוא אומר ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת, הוא ינוס, קבע הכתוב פקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש ולא ידע, אמור מעתה המגבה את הצדקות והמפרנס את העניים והגומל חסדים על אחת כמה וכמה תנתן לו נפשו. רבי אלעזר בן עזריה אומר הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברך ה' אלקיך, קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה, אמור מעתה היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו, מצאה עני ומתפרנס בה הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו. מעשה בחסיד אחד ששכח עומר אחד בתוך שדהו, ואמר לבנו צא והקרב עלי פר לעולה ופר לזבחי שלמים, א"ל אבא מה ראית לשמוח במצוה זו יותר מכל מצות האמורות בתורה, א"ל כל מצות שבתורה נתן לנו לדעתנו, וזה שלא לדעתנו, אלו עשינוה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידנו... (שם תעט)

כתיב כי פועל אדם ישלם לו, עובדא הוה בחד גברא דהוו ליה תרין בנין, חד עביד מצוון סגיאין ותרי לא עביד מצוה כל עיקר, דין דהוה עביד מצוון סגיאין זבין ביתיה וכל מה דהוה ליה בגין מצותא. יומא חד ביום הושענא רבה יהבת ליה איתתיה עשרה פולסין אמרה ליה פוק זבין לבניך כלום מן שוקא, כיון דנפק גו שוקא פגעין ביה גבאי צדקה אמרין הא מארי מצותא, אמרו ליה הב חולקך בהדי מצותא דאנן בעיין למזבן קלוב (לבוש או תכשיט) לחדא יתמתא, נסיב אלין פולסין ויהב להון, ונתבייש לילך אצל אשתו, מה עשה, הלך לו לבית הכנסת וחמא תמן אלין אתרוגיא דמינוקייא מקלקי ביום הושענא, דתנינן מיד התינוקות שומטין את לולביהם ואוכלין את אתרוגיהם, נסב מנהון ומלי מכונסיה, והלך ופרש בים הגדול, עד שהגיע למדינת הים ארעת שעתא ואשתכח מלכא חש מעוהי, אמרין ליה אסותא אלו הוה לך חד אתרוגא מן מה דטעין יהודאי ביומא דהושענא הוית אכיל ומיתסי לשעתא, בעוי בכל מדינתא ובכל אלפא ולא אשכחון, אזלון ואשכחון לההוא גברא דרביעא על שקיה, אמרין ליה אית גבך כלום מזבנא, אמר להם גבר מסכן אנא ולא אית גבי כלום, פתחון שקיה ואשכחון מלי אתרוגין, אטעוניה ואסקוניה גבי מלכא, ארעת שעתה ואכל מן אלין אתרוגיא ואיתסי, אמר פגנון לי מרצופיה מולן ליה דינרין, ועבדו ליה כן ואזל לשלום. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול... (ויקרא פרק כז, תרפב)

אל תגזול דל כי דל הוא, וכי יש לו כלום, אלא אם היית רגיל להיות מפרנסו וחזרת בך ואמרת עד מתי אני מספיק לזה ואתה מונע יד שלא יתן לו, אם עשית כן כאלו אתה גוזל. (משלי פרק כב, תתקס)

מדרש הגדול:

זה הוא שאמר הכתוב בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך (קהלת י"א), ר' אליעזר אומר אם עשית מצות צדקה בבקר ותבעו אותך גבאי צדקה בערב אל תאמר דיי שנתתי בבקר אלא תן אף בערב, כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה, הידא קימא לך, דצפרא או דרמשא ליתא את ידע ואם תרויהון מעליין. (בראשית כה א)

ונתנו איש כופר נפשו, אמר ר' אבהו בואו וקלסו לאומה שאמר לה מלכה תנו לפני שחד ולא תמותו, שנאמר וצדקה תציל ממות (משלי י'), בוא וראה שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם איש שנכתב בקפנטרידין שלמלכות אפילו נותן ממון הרבה אי אפשר לצאת הימנו, אבל הקב"ה אינו כן, מי שנכתב בספר מיתה נותן צדקה ועושה תשובה, מוחקו מספר מיתה וכותבו בספר חיים, שנאמר מחיתי כעב פשעיך וגו' (ישעיה מ"ד), מה תלמוד לומר גאלתיך, (שם), אלא גאלתיך מספר מיתה ונתתיך בספר חיים. (שמות ל יב)

...אבל הצדיקים אינן כן, אלא נותנים ומוותרין וחוננין ומרחמין, שנאמר וצדיק חונן ונותן (תהלים ל"ז כ"א), וכל פרוטה ופרוטה שנותנין מעלה עליהם הכתוב כאלו קנו נפשות, וכן הוא אומר ולוקח נפשות חכם (משלי י"א ל'), ולמה שהן מידמין ליוצרן, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים (ישעיה נ"ז ט"ו), ולפיכך הקב"ה מברכן הן וזרען וזרע זרען עד לאין קץ, דכתיב כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה... (ויקרא ה כו)

ואיזהו חונן דלים, זה עשו הרשע, וכי עשו הרשע חונן דלים הוא, לא עושק דלים הוא, כגון אלין אפטרופיא דנפקין לקרתא ובזזין אריסיא ועלין למדינתא ואמרין כנשון לן מסכיניא דנעביד עמהון מצוה. (דברים יד כב)

מעשה היה בלדקיה באדם אחד שהיה מוכר שקצים ורמשים, והכתוב אומר מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו (ויקרא י"א), והיו מכריזים עליו מן השמים פלוני מובטח לו לעולם הבא. אמר ר' יהודה מהוא זה, אני בן שלשים שנה לא יצאתי מפתח ביתי אלא עוסק בתורה ולא הכריזו עלי מן השמים, אלך למדינת אותו האיש ואראה מה מעשיו. הלך ללדקיה, כיון שהגיע למדינה נזדמנה לו אשה בבגדים אדומים, אמרה לו לאיכן אתה הולך, אמר לה לבית אותו האיש שהוא מוכר נבלות אני מבקש, אמרה לו שמו אין אתה מכיר, והלא מכריזין עליו מן השמים בשמו, אמר לה שמעתי ששמו אלעזר לדקיה. אמרה לו קרא לו רבי, שהוא גדול ממך, אמר לה הראיני את ביתו, הראתה לו הדרך ונסתלקה מלפניו. באת עוד לפניו בדרך ועמדה כנגדו בבגדים לבנים, אמרה לו מה אתה מבקש, אמר לה ביתו שלאיש שהוא מוכר נבילות, אמרה לו בוא אחרי עד שאראהו לך, הלך אחריה ובא וראהו יושב על הספסל ועבדיו מוכרין נבילות, הכריע לו ר' יהודה ועמד אלעזר לדקיה והשתחוה לו ונטל בגדיו והלך עמו למרחץ, ראהו ר' יהודה שהוא רוחץ בשנים ועשרים מרחצאות ואחר כך טבל בשבעה דימוסים, אמר לו והלא רחיצה וטבילה אחת היא, אמר לו בשביל נבילות שלא יהא עליו מהן כלום. אמר לו וכמה מרחצאות יש לך, אמר לו משבת לשבת ששים מרחצאות וחמשים דימוסים, נכנסו לבית ורחצו ידיהם והביא השלחן לאכול. אמר לו איני אוכל עד שתגיד לי מעשיך, אמר לו מעשי גדולים הם, אכול ואחר כך אני מודיעך, ונשבע לו שלא אוכל עד שתגיד לי, אמר לו מעשי כך היו. מעשה באחד שחבשו המלך על ששים זהובים, ולא היה לו לפדות את עצמו, ונתן לו המלך זמן שלשת ימים אם הביא ואם לאו הוא נוטל את ראשו. חיזרה אשתו ללוות ולא נתן לה אדם כלום. באת אצלי והיתה יפת תאר ביותר, נתתי עיני בה ואמרתי לה אני אלוך על מנת שתהיי עמי, ולא קיבלה עליה, הלכה וחזרה כך פעם ראשונה ושניה, כשהצר לה באת אצלי על מנת כן, והוצאתי הזהובים ובאתי לשמש עמה ולא נשאר לי דבר עד שרכבתי עליו, באותה שעה נשאתי עיני וראיתי דמות יעקב אבינו ונתיראתי ורעדתי, ועמדתי ונתתי לה הזהובים שלימים, זה הוא מעשי. אמר לו דייך אשרי אבותיך מי יצא מחלציהם, אשריך בעולם הזה ואשריך בעולם הבא, הא למדת שמצות צדקה מביא את האדם לחיי העולם הבא, לפי כך משה מזהיר את ישראל, כי יהיה בך אביון פתח תפתח את ידך לו. (דברים טו ז)

דבר אחר כי פתח תפתח, היה ר' יונתן בן יוסף אומר הנותן מתוך הדוחק סופו ליתן מתוך העושר, והחושך מתוך העושר סופו לחשוך מתוך הדוחק. שתי ידים הן, אחת עליונה ואחת תחתונה, העליונה פתוחה ליתן, והתחתונה פתוחה ליטול, והנותן צריך ליתן הודאה לפני המקום שנותן ואינו נוטל, שנאמר כי פתח תפתח, פתח עד שלא תפתח, פתח ידך ליתן לו עד שלא תפתח ידך ליטול, כדרך שאתה פותח כך פותחין לך, יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (להלן כ"ח י"ב), נמצא כל העושה צדקה מרויח לענים ומרויח לכל העולם כולו. אמר רבי מי שהוא עושה צדקה מעוני, הקב"ה מכפיל לו פרנסתו ואינו מחסרו, דכתיב נותן לרש אין מחסור (משלי כ"ח), אבל מי שיש לו ממון ומעלים עיניו, הקב"ה נותן מארה באותו הממון דכתיב ומעלים עיניו, וכל מי שהוא נותן צדקה לפועלי תורה הקב"ה שומרו לאלף דור, דכתיב וידעת כי ה' אלקיך הוא האלקים הא-ל הנאמן שומר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו לאלף דור (לעיל ז' ט'), ועל נותני צדקה הוא אומר רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה' (משלי כ"ט), הא כיצד, עני פשט ידו לבעל הבית והוא נותן לו, מאיר עיני שניהם ה', ואם אינו נותן לו, עליהם הכתוב אומר עשיר ורש נפגשו עשה כולם ה', מי שעשה לזה עשיר יכול לעשותו עני, ומי שעשה לזה עני יכול לעשותו עשיר... (שם שם ח)

והיה בך חטא, שלא תאמר בממון חטאתי בממון נפרעין ממני, תלמוד לומר והיה בך חטא, ממך נפרעין, אין נפרעין מממונך, הא למדת שהמונע מן הצדקה נקרא חוטא, שנאמר והיה בך חטא, ונקרא רשע, שנאמר ורחמי רשעים אכזרי (משלי י"ב י'), ומפסיד ארבעים ושמונה דברים, מרחיק עצמו מעשרים וארבע ברכות ומידבק בעשרים וארבע קללות, ועליו מפורש בקבלה הפקד עליו רשע, בהשפטו יצא רשע, יהי ימיו מעטים, יהיו בניו יתומים, ונוע ינועו בניו ושאלו, ינקש ינושה לכל אשר לו, אל יהי לו מושך חסד, תהי אחריתו להכרית, יזכר עון אבותיו אל ה', יהיו נגד ה' תמיד, מפני מה, יען אשר לא זכר עשות חסד ויאהב קללה ותבואהו, וילבש קללה כמדו (תהלים ט"ו ו'), ולא עוד אלא שגורם לחרב לבוא לעולם, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, (שמות כ"ב כ"א). דיין שלמונעי צדקה שגורמין לחרב לבוא לעולם.

וכל העושה צדקה משתכר בארבעים ושמונה דברים, מרחיק עצמו מעשרים וארבע קללות ומידבק בעשרים וארבע ברכות, ועליו מפורש בקבלה, הלא פרס לרעב לחמך, וגו' אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך, אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני, וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים, ונחך ה' תמיד, והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ, והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר (ישעיה נ"ח ז')...

וכל זמן שישראל עושין צדקה אומות העולם מתברכין בשבילן, שנאמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ (בראשית כ"ב). וכך אמר הקב"ה לישראל, בני, כל זמן שאתם מפרנסין אותם העניים מעלה אני עליכם כאלו לי אתם מפרנסין שנאמר את קרבני לחמי לאשי (במדבר כ"ח), וכי יש לפני אכילה ושתיה אלא כל זמן שאתם מפרנסין את העניים מעלה אני עליכם כאלו לי אתם מפרנסין, שנאמר אחותי רעיתי, ואין רעיתי אלא זיינתי. (שם שם ט)

ואמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות כולן, שנאמר והעמדנו עלינו מצות, מצוה אין כתיב אלא מצות, לפיכך אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לעני אחר, וכן הוא אומר שבעים בלחם נשכרו (ש"א ב' ה') אלו מונעי צדקה, ורעבים חדלו (שם), אלו שמונעין מפיהן ומפי בניהן ונותנין לעניים. ר' יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמן הוון פרנסין והוון יהבון לר' חמא בר' אושעיה חד דינר והוא יהיב ליה לחורנין. ר' זכריה חתניה דר' לוי היו הכל מלעיזין עליו אמרין דלא צריך והוא נסיב, מן דדמוך בקדון ואשכחון דהוה מפליג לחורנין. גדולה היא הצדקה שכל הנותנה הוא משתבח וקולט עצמו מדינה שלגיהנם, ומנין שהוא משובח, שנאמר אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת (תהלים ק"ו), ומנין שהוא קולט עצמו מדינה שלגיהנם, שנאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' (שם מ"א), ואין רעה אלא גיהנם... (שם שם י)

למה נותן צדקה דומה, למלך בשר ודם שנכנס למדינה ולא כיבדוהו בני המדינה ולא נתנו לו דורון, לאחר זמן נצטרכו לו, נתקבצו כולן ובאו אצל המלך, יצא הפרכס שלו ואמר להן, אחד מכם לא כיבד את המלך ולא נתן לו דורון, עכשו אתם באים אצלו, אין אתם יודעין שדורון שלאדם גורם לו להיות אהוב אצל המלך, וכן מתן צדקה דומה, אדם שיש בידו מתן צדקה, ובא לידי עבירה חמורה וגזרו עליו מלאך שהוא ממונה על הפורענות ליפרע ממנו, שמע מלאך שהוא ממונה על הצדקה ובא ועמד לפני הגבורה, נתנו לו מלאכי השרת רווח נכנס ועמד ביניהם, אמר לפניו, רבונו של עולם, אותו האיש שגזרת עליו פורענות יש לו מתן צדקה בידי, שמע מלאך שהוא ממונע על הפורענות אמר, וכי צדקה שעשה תולה על העבירה שעשה, שמע מלאך שהוא ממונה על הצדקה אומר, וכי צדקה שעשה שלממון היא, והלא נפש פדה, נפש החיה, כדאי הוא שתתלה לו. שמע הקב"ה דברי שניהם וגזר על המלאך שממונה על הפורענות שלא יגע בו כל עיקר, שנאמר ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר (איוב ל"ג כ"ד). אפילו אדם שיש בידו מאה עבירות יש לו מתן צדקה ביניהן תולה לו על כולן, שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף ויחננו ויאמר פדעהו וגו'. (שם ל"ג כ"ג). וכל דור ודור שלא היה בידו מתן צדקה גזר דין מתחתם עליהם לאבדן... שכך דרך הרשעים לומר מה היא צדקה ומה הן עניין, לפיכך אבדו מן העולם. אחאב מלך ישראל לא עשה צדקה מימיו בעין יפה, אלא שמנע סעודתו מבין שלש שעות, לפי כך נתנו לו שלש שנים כנגד שלש שעות, ולא מנעה ליתנה לעניים אלא לבקש על עצמו.

וכן אתה מוצא כשחטאו ישראל לא היה בינם לבין הסדומיין אלא מתן צדקה בלבד, שנאמר לולי ה' צב-אות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו (ישעיה א'), ואין מעט אלא צדקה, שנאמר טוב מעט בצדקה (משלי ט"ז)... וכן את מוצא שלא עמדה להן בגולה בימי המן אלא צדקה, שנאמר ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל י"א ט"ז), וכי קטנה היא הצדקה והלא הכתוב משבחה שהיא גדולה, אלא קטנה היא בעיני מי שנותנה. באיזה צד אדם נותן לחבירו סלע או איסר או פרוטה או שתים או שלש ואינו מדמה שיטול עליהם שכר, וכי מה דימה בועז ליטול אותו שכר על מלא קומץ שנתן, ומה שכר נטל שנטל את המלכות...

וכן אתה מוצא במלכות אדום הרשעה שלא שעבדה את ישראל אלא בזכות צדקה שעשה עשו, וכן חגי מתנבא ואומר, עוד אחת מעט היא (חגי ב'), אמר להם עוד מצוה קלה שיש לו לעשו בידו היא שהעמידה בידו את המלכות, אחת זו ברכה שבירכו אביו, ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת היא לך אבי (בראשית כ"ז), מעט זו צדקה שעשה. תאמר שהיה יצחק צריך לו, והלא מצינו שהיה גדול מאביו, באברהם הוא אומר וה' ברך את אדוני מאד ויגדל (בראשית כ"ד), אבל ביצחק הוא אומר ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, והרי הדברים קל וחומר, ומה אם זה שעשה עשו לאביו והוא חייב לאביו ולא היה אביו צריך לו גרם לו ליטול מלכות העולם הזה, המאכיל את העניים הרעבים ואת הצריכים על אחת כמה וכמה, לכך הנביא מזהיר (ישעיה נ"ו א') שמרו משפט ועשו צדקה. (שם שם י)

בשלשה דברים אדם מתברך, בתפלה ובצדקה ובאמונה, בתפלה דכתיב (שמות כ"ג כ"ה) ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך (שם)

דבר אחר צדק צדק תרדוף, יכול לא יתן אדם צדקה אלא אם יבואו ויאמרו לו תן, ומנין שאם לא יבואו ויאמרו לו תן צדקה מנין שילך אחריהם ויתן, תלמוד לומר צדק צדק תרדוף, מה כתיב אחריו, למען תחיה וירשת את הארץ. הרי שלא בא לידו לעשות צדקה, אלא שתבעוהו לילך ולבקש על אחרים לעשות צדקה והלך עמהן, מעלין עליו כאלו נתן משלו, שנאמר צדק צדק תרדוף, רדוף אחר הצדקה ואחר גמילות חסדים, מה שכר נוטל על כך, רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. (שם טז כ)

בשלשה דברים נפרעים מן האדם מגופו אבל לא מממונו, ואלו הן, הכובש שכר שכיר, והנודר ואינו מקיים, והמעלים עיניו מן הצדקה... דכתיב (דברים ט"ו ט') השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך, וכתיב ביה והיה בך חטא, ולא בממונך. (שם כד טו)

מדרשים:

...וכשם שקבע הרים למעלה מהם כדי שלא ישטפו את העולם, כך כבש את הצדקה על הדין שלא יאבד בדין את העולם, לפיכך א"ר שמעון בן יוחי צדקתך על משפטיך כהררי א-ל על תהום רבה... (אגדת בראשית פרק ד)

מעשה באדם אחד שהיה מוליד בנים והם מתים ועמד בתפלה ואמר לפניו, רבונו של עולם, אם תזכני לראות בן שקורא בתורה ולעשות חופה אזמן לחופתו כל התלמידים והעניים והיתומים שיהיו בעיר. ונעתר לו הקב"ה ונולד לו בן וקרא את שמו מתניה, כי מתת אלקים הוא. לימדו תורה הרבה, בא לחופה, זימן לו לחופתו כל התלמידים והעניים והיתומין שהיו בעיר ומלא ששה בתים של תלמידים חכמים. שלח הקב"ה את מלאך המות עשה עצמו כעני ואמר להחתן עשה עמי חסד ותן לי מקום בין התלמידים, ענה החתן מה שהיה לי להזמין כבר זמנתי, ביקש שלשה פעמים ולא רצה להזמינו... מתוך שהיו שמחים העניים דחק בדלת, עמד החתן וראה והתחיל כועס אליו... באותה שעה הלך מלאך המות ובא לעמוד לפני החתן לפני מטתו... אמר אני מלאך המות ובאתי ליטול נשמתך... (מדרש עשרת הדברות, וראה ההמשך בערך אשה)

אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו', הנותן צדקה אפילו נתחתם גזר דינו ליאבד וניתנה רשות למלאך הממונה על הפורענות לילך וליפרע ממנו, אין המלאך הממונה על הצדקה מניחו, אלא רץ ובא לו בין מלאכי המרום, ומלאכי המרום נותנים לו ריוח, והוא אומר להקב"ה, פלוני שנתת רשות עליו לאבדו זכות גדול בידו, והממונה על הפורענות עבירה אחת בידו, הלא אלף עברות בשביל זכות אחד ימחל לו על כל עונות, וזה אומר זכות זה שעשה שקולה כנגד הכל, צדקה היה נותן ומאכיל לעניים, אינה מצוה של ממון אלא נפשות קיים... והקב"ה אומר וצדקה תציל ממות (משלי י'). והנותן צדקה לעני מקבל פני שכינה בכל יום, שנאמר חסד ואמת יקדמו פניך (תהלים פ"ט), והקב"ה אומר למלאך הפורענות אל תיגע בו מצאתי לו זכות, מחול לו על כל עונותיו... (מדרש איוב מה)

ילקוט ראובני:

והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, שאלו תלמידיו את ר"י איזו גדולה, צדקה או תשובה, א"ל תשובה גדולה מן הצדקה, צדקה פעמים שנותנין למי שאינו ראוי, אבל תשובה מעצמו הוא נותן אותה, א"ל ולא מצינו צדקה גדולה מתשובה באברהם כתיב ויחשבה לו צדקה, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות, ולא עוד שבא דוד ופירש צדקתך כהררי א-ל. (לך לך)

האר"י ז"ל היה נותן צדקה באמרו ויברך דוד ואתה מושל בכל, כי השכינה נקראת בכל, והוא שם ב"ן. (חיי שרה)

אדם נקרא מי שהוא בעל צדקה, שנאמר נעשה אדם, וכתיב האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. (ויקרא)

צדקה היה נותן מורי ז"ל בשמחה גדולה ובטוב לב ובידו פשוטה, ולפעמים לא היה מסתכל אם נשאר בידו או לאו. אמר מורי זלה"ה כי כל המצות שאדם עושה נרשמים ומאירים לו במצחו, וכי כל המצות יש להם אות והלא כ"ב אותיות הם, אלא כשאדם עושה מצוה מאיר במצחו אות של אותו מצוה השניה ואות של מצוה ראשונה נסתלק ונבלע בפנים, אבל מצוה של צדקה אינו מסתלק מהר כשאר כל המצות, אלא מאיר במצחו כל אותו השבוע בסוד וצדקתו עומדת לעד. (בהר)

למען יברכך ה' אלקיך וגו', ואם תאמר והאיך כפה אותו בשביל צדקה, והא מתן שכרה בצדה, דכתיב למען יברכך ה' וגו', ואמרינן בפרק כל הבשר, כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה, ויש לומר אכפיה בדברים, אי נמי קצבו ביניהם בני העיר לתת כך וכך לחודש, הלכך אכפיה. ועוד בצדקה איכא תרתי לאוין, לא תאמץ ולא תקפוץ. 

העני הוא מחלק מדת הדין, והעשיר הוא מחלק מדת הרחמים לכן בתת העשיר צדקה לעני משתתף מדת הדין עם מדת הרחמים, והשיתוף הזה הוא קיום העולם. 

מי שנתן בחייו ללומדי תורה וגומל חסד עמהם, אף על פי שהוא עם הארץ כשמת לומדים אותו, צדקה מנין דלא מקרי צדקה אלא מחסרי ממון.

הנותן צדקה לשם שמים הקב"ה זורעה בגן עדן כמה תבואה יכולים לקנות במעות הללו, וזורעם בגן עדן וצומחים בכל שנה ושנה ומכניסן לאוצר ונהנין מהם לעולם הבא, וכן מיני מגדים, שנאמר כי כארץ תוציא צמחה. (דברים ראה)

ועניים מרודים תביא בית, אם עשית כן מעלה אני עליכם כאלו הבאתם ביכורים. (כי תבא)

אמונות ודעות:

ויש לארבעה אלו שלשה נספחים, והם להרבות בתפלה, ובצדקה, והדרכת בני אדם, התפלה והצדקה אמר בהם בחסד ואמת יכופר עון... (מאמר ה פרק ה)

והואיל וכבר בארתי ענין זה אסמיך לו שאר הדברים אשר אין התפלה מתקבלת עמהם... והרביעי מי שמתעלם מבקשת העניים, כאומרו אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה. (שם פרק ו)

תרגום יונתן:

ונתת את מזבח העולה - ...מטול עתיריא דמסדרין פתורא קדם תרעיהון ומפרנסין מסכניא ומשתביק להון חוביהון כאילו מקרבין עלתא על מדבחא. (שמות מ ו)

הרחוקים מצדקה - מזכותא. (ישעיה מו יב)

ומחסר את נפשי מטובה - אקום ואעבד מיניה צדקתא ואחדי בעלמא הדין עם בני אנשא, ולעלמא דאתי עם צדיקיא. (קהלת ד ח)

אוהב כסף - גברא תגר... לית ליה שבח לעלמא דאתי אין לא יעביד מיניה צדקתא. ומה יתרון - מה אית הנאה למרהא דיצברינה... כי יחזי בעלמא דאתי יהבית אגרהא בעינוי. (שם ה ט)

עושר שמור לבעליו - דיכנוש עתרא ולא עביד מיניה טב, נטיר ליה לאבאשא ליה לעלמא דאתי. (שם שם יב)

שלח לחמך - לעניי דאזלין בספינתא. ברוב הימים תמצאנו - תשכח אגריה לעלמא דאתי. (שם יא א)

רש"י:

ויחשבה לו צדקה - הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמנה שהאמין בו. (בראשית טו ו)

והחזקת בו - אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו משעת מוטת היד, למה זה דומה למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידין אותו. (ויקרא כה לה)

כי יהיה בך אביון - התאב תאב קודם. מאחד אחיך - אחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. שעריך - עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת. לא תאמץ - יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ, יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפוץ. מאחיך האביון - אם לא תתן לו סופך להיות אחיו של אביון. פתח תפתח - אפילו כמה פעמים. (דברים טו ז)

והעבט תעביטנו - אם לא רצה במתנה תן לו בהלואה. די מחסורו - ואי אתה מצוה להעשירו. אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. לו - זו אשה, וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו. (שם שם ח)

והיה בך חטא - מכל מקום, אפילו לא יקרא, אם כן למה נאמר וקרא עליך, ממהר אני ליפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא. (שם שם ט)

נתון תתן - אפילו ק' פעמים, לו - בינו ובינך. כי בגלל הדבר הזה - אפילו אמרת ליתן אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה. (שם שם י)

הרחוקים מצדקה - מגאולה. (ישעיה מו יב)

שלח לחמך על פני המים - לאדם שיאמר לך עליו לא תראני עוד. כי ברוב הימים תמצאנו - תקבל תשלומך, יתרו נתן לחם למשה שחשב שהוא מצרי ולא יראנו, בסוף נעשו חתנו ומלך ישראל, והכניסו תחת כנפי השכינה, וזכו בניו לישב בלשכת הגזית. (קהלת יא א)

כאשר אינך יודע - מה בבטן הבולטת, כן לא תדע גזרותיו של מקום לענין עניות ועשירות, ולא תמנע מן החסד בפחד פן תעני. (שם שם ה)

עושה כולם - כשעני אומר פרנסני ועונה קשות, ה' עושה אותם חדשים, זה עני וזה עשיר. (משלי כב א)

אבן עזרא:

צדקה - כמו וצדקה תהיה לנו, וצדק ומשפט אחים, רק בדברי קדמונינו ז"ל דרך צדקה אחרת. (בראשית טו ו)

ולך תהיה צדקה - פירוש שתשקול חבירך במאזני צדק עמך שישכב בעבוטו, ועל דעת המעתיקים כי יש הפרש במקומות בין צדק לצדקה. (דברים כד יג)

צדקה - דבר אמת. (ישעיה מה כג)

רמב"ן:

ויחשבה לו צדקה - פירש"י הקב"ה חשב לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו, ואיני מבין מה הזכות הזאת, למה לא יאמין באלקי אמן... והנכון בעיני כי יאמר שהאמין בה' וחשב כי בצדקתו של הקב"ה יתן לו זרע על כל פנים לא בצדקת אברהם ובשכרו אף על פי שאמר לו שכרך הרבה מאד, ומעתה לא יירא פן יגרום החטא... האמין כי נכון הדבר מעם האלקים אמת לא ישוב ממנה, כי צדקת ה' היא ואין לה הפסק... או יאמר כי אברהם האמין שיהיה לו זרע יורש על כל פנים, והקב"ה עוד חשב לו הבטחה הזו שהבטיחו צדקה, כי בצדקת ה' יעשה כן, כמו "אלקים חשבה לטובה", וכן "ותחשב לו לצדקה" דפנחס, שחשב לו הבטחתו זו שבטח בשם במעשה ההוא לצדקה לדור ודור, כי לעולם ישמור לו הא-ל בעבורה צדקתו וחסדו כדרך "לעולם אשמור לו חסדי". (בראשית טו ו)

...וכן הצדקה חמורה מאד, והיא מצותו של אברהם אבינו לזרעו, כי בצדקה יכון כסאו וינצלו מעול מלכיות, שנאמר "כי ידעתיו" וגו', יאמר שהקב"ה מכבדו, פרש"י ז"ל ארי ידעתיניה, לשון חבה, וכן "ידעתיך בשם", בעבור שיצוה את זרעו וכל הנטפלים להם, ושמרו דרך ה', כלומר הדרך שהקב"ה עושה, כי הקב"ה עושה צדקה ומשפט, שנאמר "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ", וצדקה היא המתנות לאביונים, כמו שנאמר בהשבת העבוט, "ולך תהיה צדקה לפני ה'" וגו'...

והצדקה גם כן חמורה מאד, ובאו בה אזהרות רבות והתעוררות גדול בתורה בנביאים בכתובים ובדברי רבותינו. בתורה שצוה במתנות עניים, בלקט שכחה ופאה, ואמר למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך, וכן במעשר עני למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה. והברכה תוספת עושר, כמו שנאמר ברכת ה' היא תעשיר, ואומר וה' ברך את אדני מאד ויגדל וגו', ולא מצאתי בתורה קביעות ברכה אלא בענין העניים, אבל בשאר מצות יאמר פעמים למען ייטב לך והארכת ימים, אבל לשון הברכה בענין עניים יבא לעולם, שכל המרחם הקב"ה מרחם עליו ומצילו מאותו עונש, מדה כנגד מדה, וכמו שדרשו, ונתן לך רחמים ורחמך, כל המרחם על הבריות הקב"ה מרחם עליו וכו'... והצדקה אף על פי שהיא מצות עשה, הזהיר בה הקב"ה בלאוין הרבה, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו', וחייב לתת לו כל צרכו כמו שנאמר פתח תפתח את ידך לו וגו', וזה דבר גדול שכל חסרון במשמע, וכל מי שאינו מעלה חסרונו עובר בשני לאוין הללו. ועוד אמר "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון וגו' והיה בך חטא", שאפילו לאבוד כל החוב אם יחוש, דבר בליעל יצוק בו. ומזה אמרו רז"ל כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז, נאמר כאן "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", ונאמר להלן "יצאו אנשים בני בליעל"... וכל מי שהוא צר עין נקרא בליעל, שנאמר "אל איש הבליעל הזה אל נבל" (ש"א כ"ה כ"ה), ועוד הזהירה תורה, שאפילו יתן לעני ויחשוב שהוא חסרון ממונו עובר בלאו, אבל יחשוב שזה תוספת בממונו, שנאמר ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך" וגו'...

בנביאים מנין, "הלא פרוס לרעב לחמך וגו' ומבשרך לא תתעלם", כלומר מקרובך, והנכון לשון בשרך ממש, שאתה כובש עיניך מבשרך, כמו "אחינו בשרנו הוא", וקבע בזה ברכות הרבה, "אז יבקע כשחר אורך וגו' וכבוד ה' יאספך" בשעת מיתה. ועוד "ונחך ה' תמיד וגו' ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה" וגו', כנגד העני שאינו שבע ועצמותיו נדכאים, וזכותו לדרותיו, שנאמר "ובנו ממך חרבות עולם וגו' וקורא לך גודר פרץ", שקונה שם טוב לעצמו. ואמר יחזקאל "הנה זה היה עון סדום אחותך וגו' ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי", ומכאן שכל השבע לחם ומזון ורואה עני רעב יש לו לדאג, ואם נותן שלוה והשקט לנפשו ואינו דואג הוא נחשב כאנשי סדום, שכל שהיו אומרים "נדעה אותם" אינו אלא לכלות הרגל מתוכם מפני עושרם ושלותם. ודוד המלך גבר על שונאיו ונתקיימה מלכותו בזה, שנאמר "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, ויואב בן צרויה על הצבא", מי מעמיד יואב בן צרויה בצבא, משפט וצדקה שדוד עושה... 

בכתובים מניין, שלמה אמר בה כמה מקראות של שבח ושבח שבחים, "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח", ואומר "וצדקה תציל ממות", ואומר "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד"... וכן "וזורע צדקה שכר אמת" (משלי י"א י"ח), כלומר שאף הזורעים לא יצליחו לפעמים, וזה באמת יהיה לו שכר מרובה ומאריך ימים בכבוד, שנאמר "עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא" (שם ט"ז ל"א). ומרוממת האדם על אויביו, שנאמר "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת" (שם י"ד ל"ד), ורבו הפירושים בסוף פסוק זה לרז"ל, ואני אומר צדקה תרומם גוי העושה אותה, וחסד לאומים כלם הוא חטאתם וכל מכשולם, כשלא יהיו נזהרים בו ולא עושין אותו...

ובדברי רבותינו אין אני צריך להזכיר המקומות שדברו מענין הצדקה, כי כל התלמוד וכל ספרי ההגדות מלאים מזה, אבל מן המקומות שמחמירין בה מאד מה שהזכרתי, כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז. ועוד אמרו בענין האכסניא, מפני מה לא מנו מיכה, מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים (סנהדרין ק"ג ב')... כמה חביבה מצוה זו לרבותינו שאומרים בה אילו ההפלגות (שם), גדולה לגימה שמקרבת רחוקים ומרחקת קרובים ומעלמת עין מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתה עולה זדון... ואמרו בבטחון של הצדקה, מלח ממון חסד, שאינן מתקיימין לעולם אלא בצדקה, ואמרו "חי אני עם עשתה סדום אחותך עשית"... (דרשה על דברי קהלת)

רד"ק:

צדקה - גמילות חסד לעניים ותקון המקום בין עניים לעשירים. (ישעיה נט יד)

מבעלי התוספות:

זהב וכסף - נגד ג' נדבות, נותן צדקה כשהוא בריא נחשב לו כזהב, כשהוא חולה ככסף, ולאחר מיתה כנחושת. (שמות כה ג)

משנה תורה:

לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר "מכל אשר לו" ולא כל אשר לו, כמו שבארו חכמים. ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש... (ערכין ח יג)

מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה, ואין משלמין ממנו את התגמולין, אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים, וצריך להודיעו שהוא מעשר עני. ואין פודין בו שבויין, ואין עושין בו שושבינות, ואין נותנין ממנו דבר לצדקה, ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה, ואין מוציאין אותו מהארץ לחוץ לארץ, שנאמר והנחת בשעריך, ונאמר ואכלו בשעריך ושבעו. (מתנות עניים ו יז)

מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו, ונאמר "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", ונאמר "וחי אחיך עמך".

וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה, שנאמר "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון".

לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש. אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו, קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו, ואין אתה מצוה לעשרו.

יתום שבא להשיאו אשה שוכרין לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה.

בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת, נותן לו כפי השגת ידו, וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה. ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.

עני שאין מכירין אותו ואמר רעב אני האכילוני, אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד, היה ערום ואמר כסוני, בודקין אחריו שמא רמאי הוא, ואם היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו ואין בודקין אחריו.

מפרנסין ומכסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת, ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר "אל ישוב דך נכלם".

אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר אחד הנמכר בפונדיון כשהיו החטים ארבע סאין בסלע, וכבר בארנו כל המדות, ואם לן נותנין לו מצע לישן עליו וכסת ליתן תחת מראשותיו, ושמן וקטנית, ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות ושמן וקטנית ודג וירק, ואם היו מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו.

עני שאינו רוצה ליקח צדקה מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה, ועשיר המרעיב את עצמו ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה אין משגיחין בו.

מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות. 

אדם שוע שהוא נותן צדקה יותר מן הראוי לו, או שמיצר לעצמו ונותן לגבאים כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה, וגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד להפרע ממנו, שנאמר "ופקדתי על כל לוחציו".

אין פוסקין צדקה על יתומים ואפילו לפדיון שבויים, ואף על פי שיש להם ממון הרבה, ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להן שם מותר, גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט, אבל לא דבר מרובה, שחזקת המרובה גנבה או גזל משל אחרים, וכמה הוא מועט שלהן, הכל לפי עושר הבעלים ועניותן.

עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר לאחיך לענייך ולאביונך בארצך.

מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה, הרי זה נותן לעניי אותה העיר. ואם היו רבים ופסקו עליהן צדקה נותנין, וכשבאין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה עניי עירם. ואם יש שם חבר עיר יתנוה לחבר עיר, והוא מחלקה כמו שיראה לו.

האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת או תנו ספר תורה לבית הכנסת יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בו, ואם היה רגיל בשנים יתנו לשניהן. האומר תנו מאתים דינרין לעניים, יתנו לעניי אותה העיר. (מתנות עניים פרק ז)

הצדקה הרי הוא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר עבר בבל תאחר, שהרי בידו ליתן מיד, ועניים מצויין הן. אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים. ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני אינו צריך להפריש, וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותו שיהיו הגבאין רשאין לשנותה וצורפה בזהב הרי אלו מותרין...

הנודר צדקה ולא ידע כמה נדר, יתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי.

אחד האומר סלע זו צדקה או האומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו אם רצה לשנותו באחר מותר, ואם משהגיע ליד הגבאי אסור לשנותו. ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותן דינרין אינן רשאין אלא אם אין שם עניים לחלק מצרפין לאחרים, אבל לא לעצמן...

מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, ואם לדבר מצוה מותר לשנותה, אף על פי שלא נשתקע שם בעליה מעליה, אלא אומרים זו המנורה או נר של פלוני, ואם נשתקע שם הבעלים מעליה מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות...

אסור לישראל ליטול צדקה מן העכו"ם בפרהסיא, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מן העכו"ם בצנעה הרי זה מותר. ומלך או שר מן העכו"ם ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי עכו"ם בסתר, כדי שלא ישמע המלך.

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך, ובטל מצות פתח תפתח את ידך לו, ומצות וחי אחיך עמך, ואהבת לרעך כמוך, והצל לקוחים למות, והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה מפדיון שבויים.

אנשי העיר שגבו מעות לבנין בית הכנסת ובא להן דבר מצוה מוציאין בו המעות, קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים, אף על פי שהביאו את האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין מוכרין הכל לפדיון שבוים בלבד, אבל אם בנו וגמרו לא ימכרו את בית הכנסת אלא יגבו לפדיונן מן הצבור...

האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי, מפני שהאיש דרכו לחזר לא האשה, ובושתה מרובה, ואם היו שניהם בשביה ונתבעו שניהן לדבר עבירה האיש קודם לפדות לפי שאין דרכו לכך.

יתום ויתומה שבאו להשיא אותן, משיאין האשה קודם לאיש מפני שבושתה של אשה מרובה, ולא יפחתו לה ממשקל ששה דינרים ורביע דינר של כסף טהור, ואם יש בכיס של צדקה נותנין לה לפי כבודה.

היו לפנינו עניים הרבה או שבויים הרבה ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן, מקדימין את הכהן ללוי, ולוי לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, שהנתין גדל עמנו בקדושה, וגר קודם לעבד משוחרר, לפי שהיה בכלל ארור.

במה דברים אמורים כשהיו שניהן שוין בחכמה, אבל אם היה כהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכם, תלמיד חכם קודם, וכל הגדול בחכמה קודם את חבירו, ואם היה אחד מהן רבו או אביו, אף על פי שיש שם גדול מהן בחכמה רבו או אביו שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה. (שם פרק ח)

כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת, ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים. וזו היא הנקרא קופה.

וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים, ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו, וזהו הנקרא תמחוי.

מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו, והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת.

בתעניות מחלקים מזונות לעניים, וכל תענית שאכלו העם ולנו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשופכי דמים, ועליהם נאמר בקבלה "צדק ילין בה ועתה מרצחים". במה דברים אמורים בשלא נתנו להם הפת והפירות שאוכלים בהם הפת כגון תמרים וענבים, אבל אם אחרו המעות או החטים אינן כשופכי דמים.

הקופה אינה נגבית אלא בשנים שאין עושים שררה על הצבור בממון פחות משנים. מותר להאמין לאחד המעות של קופה. ואינה נחלקת אלא בשלשה, מפני שהוא כדיני ממונות, שנותנים לכל אחד די מחסורו לשבת, והתמחוי נגבה בשלשה שאינו דבר קצוב, ומתחלק בשלשה.

התמחוי נגבה בכל יום, וקופה מערב שבת לערב שבת, והתמחוי לעניי עולם, והקופה לעניי אותה העיר בלבד.

רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותן לכל מה שירצו מצרכי צבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו. ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לענים כפי מה שיראה, הרי זה רשאי לשנותן לכל מה שיראה לו מצרכי צבור.

גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי שיהיה זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובין.

מצא הגבאי מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם. היה הגבאי נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה וכשיגיע לביתו יטלם, ולא ימנה מעות הקופה שנים שנים אלא אחד אחד מפני החשד, שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל".

גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק מצרפין המעות דינרין לאחרים אבל לא לעצמן, גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרים לאחרים ואין מוכרים לעצמם, ואין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין, שנאמר "אך לא יחשב אתם הכסף הנתן על ידם כי באמונה הם עושים".

מי שישב במדינה שלשים יום כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה, ישב שם שלשה חדשים כופין אותו ליתן התמחוי, ישב שם ששה חדשים כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר, ישב שם תשעה חדשים כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להם כל צרכי קבורה.

מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה, היו לו מאתים זוז אף על פי שאינו נושא ונותן בהם או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח, היו בידו מעות והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו הרי זה מותר ליקח.

עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית, אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו, במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן, במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול.

בעל הבית שהיה מהלך לעיר ותמו לו המעות בדרך ואין לו עתה מה יאכל הרי זה מותר ליקח לקט שכחה ופאה ומעשר עני וליהנות מן הצדקה, ולכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם, שהרי עני היה באותה שעה. הא למה זה דומה לעני שהעשיר שאינו חייב לשלם...

עני שגבו לו כדי להשלים מחסורו והותירו על מה שהוא צריך הרי המותר שלו, ומותר עניים לעניים, ומותר שבויים לשבויים, מותר שבוי לאותו שבוי, מותר מתים למתים, מותר המת ליורשיו.

עני שנתן פרוטה לתמחוי או פרוטה לקופה מקבלים ממנו, ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן. נתנו לו בגדים חדשים והחזיר להן את השחקין מקבלין ממנו, ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן. (שם פרק ט)

חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה", ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בצדקה תכונני". ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך", וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחשוד ליחסו, שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם, שנאמר "אכזרי המה ולא ירחמו". וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם, שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם", ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו, ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן הלעכו"ם ששונאין אותן ורודפים אחריהן, הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן.

כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל, כמו שנקרא עובד עכו"ם בליעל. ובעכו"ם הוא אומר "יצאו אנשים בני בליעל", ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", ונקרא רשע, שנאמר "ורחמי רשעים אכזרי", ונקרא חוטא, שנאמר "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא", והקב"ה קרוב לשועת העניים, שנאמר "שועת עניים אתה תשמע", לפיכך צריך להזהר בצעקתם שהרי ברית כרותה להם, שנאמר "והיה כי יצעק עלי ושמעתי כי חנון אני".

כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו, שנאמר "אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון", ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים, שנאמר "ולב אלמנה ארנין".

שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו פייסהו בדברים, ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכא, והרי הוא אומר "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה", ואומר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים", ואוי למי שהכלים את העני אוי לו, אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים, שנאמר "אב אנכי לאביונים".

הכופה אחרים ליתן צדקה ומעשה אותן אותן שכרו גדול משכר הנותן, שנאמר "והיה מעשה הצדקה שלום", ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם אומר "ומצדיקי הרבים ככוכבים".

שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.

פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי, והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה, ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כר' חנניה בן תרדיון.

פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח, כגון גדולי החכמים שהיו הולכים בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים, וכזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.

פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן, כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן, ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה.

פחות מזה שיתן לו בידו קודם שישאל.

פחות מזה שיתן לו אחר שישאל.

פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות.

פחות מזה שיתן לו בעצב.

גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפלה, ואחר כך מתפללין, שנאמר "אני בצדק אחזה פניך".

הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם. וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שלחנו הרי זה קורא אל ה' ויענהו ומתענג, שנאמר "אז תקרא וה' יענה". 

צוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים, ומוטב לו להשמש באלו ויהנו בני אברהם יצחק ויעקב מנכסיו, ולא יהנו בהם זרע חם. שכל המרבה עבדים בכל יום ויום מוסיף חטא ועון בעולם, ואם יהיו עניים בני ביתו בכל שעה ושעה מוסיף זכויות ומצות.

לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך עצמו על הצבור, וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני, כהן אני, פרנסוני, ובכך צוו חכמים, גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הצבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם...

כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם, וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא  חטאות ואשמות. וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר "ברוך הגבר אשר יבטח בה'". (שם פרק י)

כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד, ודימה שיעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים, שנאמר "והלוי והגר והיתום והאלמנה", מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו, ומי שאכל זבחיו ולא שמח אלו עמו, עליו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם". ומצוה בלוי יותר מן הכל, לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר, לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו ולשמחם, או יתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם כדי שימצאו בו צרכיהם... (חגיגה ב יד)

מורה נבוכים:

המצות אשר יכללם הכלל הרביעי הם מה שכלל אותם ספר זרעים מחבורנו... אלו המצות כלם כשתשתכל בהן אחת אחת תמצאם גלויי התועלת כחמלת העניים והדלים ולעזור האביונים במינים חלוקים, ושלא יציק לצריך ולא יענה לב איש חלוש בענינו כאלמנה ויתום וכיוצא בהן, אמנם מתנות עניים ענינם מבואר גם כן, ענין התרומה והמעשר כבר באר סבתם כי אין לו חלק ונחלה עמך, וכבר ידעת סבת זה, כדי שיהיה זה השבט כולו מיוחד לעבודת השם ולידיעת התורה, ולא יתעסק לא בחרישה ולא בזריעה רק יהיה להשם לבד, כמו שכתוב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה וגו', ותמצא דברי התורה במקומות רבים הלוי הגר והיתום והאלמנה ימנה אותו תמיד בכלל העניים בעבור שאין לו קנין... (חלק ג פרק לט)

זה הפרק כולל פירוש עניני שלשה שמות שהוצרכנו לפרשם, והם חסד ומשפט וצדקה, וכבר בארנו בפירוש אבות שחסד ענינו ההפלגה באי זה דבר שמפליגים בו, ושמשו בו בהפלגת גמילות הטוב יותר, וידוע שגמילות הטוב כולל שני ענינים, האחד מהם לגמול טוב מי שאין לו חק עליך כלל, והשני להטיב למי שראוי לטובה יותר ממה שהיו ראוי. ורוב שמוש ספרי הנבואה במלת חסד הוא בהטבה למי שאין לו חק עליך כלל, ומפני זה כל טובה שתגיעך מאתו ית' תקרא חסד, "חסדי ה' אזכיר", ובעבור זה המציאות כלו, רצוני לומר המצאת השי"ת אותו הוא חסד...

ומלת צדקה היא נגזרת מצדק, והוא היושר, והיושר הוא להגיע כל בעל חק לחקו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו, ולפי הענין הראשון לא יקראו בספרי הנבואה החוקים שאתה חייב בהם לזולת כשתשלמם צדקה, כי כשתפרע לשכיר שכרו או תפרע חובך לא יקרא צדקה, אבל החוקים הראוים עליך לזולתך מפני מעלות המדות כרפואת מחץ כל לחוץ יקרא צדק, ומפני זה אמר בהשבת המשכון "ולך תהיה צדקה", כי כשתלך בדרך מעלות המדות כבר עשית צדק לנפשך המשכלת, כי שלמת לה חוקה, ומפני זה תקרא כל מעלת מדות צדקה, אמר "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", רוצה לומר מעלת האמונה, וכן אמרו "וצדקה תהיה לנו"... (שם פרק נג)

ספר חסידים:

אם הגבאי שומע מהנבלים שאומרים לו שחושדים אותו אל יקפיד על דבריהם, שנאמר (ישעיה ל"ב ו'), "כי נבל נבלה ידבר" ואין צריך לשום אל לבו. אבל אם רבים הם שמדברים אין אנו חפצים בך, יאמר בפני הטובים כיון שהרבים מתרעמים תבחרו איש שיהיה כחפצכם. (שלא)

גדול המעשה יותר מן העושה דוקא אם מעשה את העשירים, אבל אם מעשה את שאינו יכול להתפרנס כאלו הוא גוזלו. "אשרי משכיל אל דל" (תהלים מ"א) אם תראה אדם חשוב ואדם שאינו הגון הולכים ובאים לעיר ונותנים לשאינו הגון יותר מאשר נותנים להגון, גרם לזה שלא יהיה זכות להקהל כל כך שמזמינים להם מן השמים מי שאינו הגון לתת יותר ולמעט לטובים, ועוד גורם שזה אבותיו או אמותיו היה בידם עושר, ובשביל להתגאה נתנו למי שאינו הגון כדי לשבחו, וכשבאו לו הקרובים או טובים שלא ישבחוהו היה ממעט לתת להם, לפיכך מדדו לו מן השמים מדה במדה, שעל אחרים מרחמין ועליו ועל זרעו אין מרחמין שנאמר (שם ק"ט) "אל יהי חונן ליתומיו". (שלב)

ראובן שאמר לשמעון צא ותן אלו המעות ללומדי תורה לשמה, ויש לשמעון קרובים עניים ויש נכרים שעוסקים בתורה, וקרובים של שמעון אומרים תן לנו ונעסוק בתורה, יתן לנכרים שכבר עסקו בתורה, ויאמר לקרוביו כיון שלא עסקתם עד עתה ובשביל המעות אתם עושים אין תורתכם לשמה, ומפרנסים אותם שכבר עסקו בתורה. (שלג)

עני חולה ועשיר חולה ורבים הולכים לעשיר לכבדו, תלך אתה אצל העני, אפילו אם העשיר תלמיד חכם כיון שרבים מצויין אצלו ואצל העני אין הולך אדם, אבל אם תלמיד חכם צריך והעני צריך, כבוד התורה עדיף. ואם תלמיד חכם ואינו ירא שמים והעני עם הארץ ירא שמים, ירא שמים קודם, שנאמר (תהלים קי"א) "ראשית חכמה יראת ה'"... (שסא)

מעשה באדם אחד שלא היה עוסק בתורה אלא בשבת, כי בכל ימי המעשה היה עוסק במשא ומתן, שאל לחכם איזה דבר שקול כנגד הכל שיביאהו לחיי העולם הבא, אמר לו אתה שעוסק במשא ומתן תהיה בטוב עם העולם והזהר שלא יהיה ההכרע שלך אלא לחברך, וכן בירמיה הוא אומר (ל"ב) "ואשקלה לו את הכסף במאזנים", כלומר בכף מאזנים היו יכולים לראות שהכסף היה שוקל ולא היה צריך לעיין בלשון למעלה... (שצה)

רבן שמעון אומר אם חובו מרובים מהקדש לא הקדיש כלום, לכך אדם שחייב לאחרים ממון ואין לו משלו לא יקנה ספרים ולא יתן צדקה, ולא יכשיר סופרים, ולא יתן נרות לבית הכנסת, ועל זה נאמר (ישעיה ס"א ח') "שונא גזל בעולה". מי שיש לו ממון מאחרים כל תקנות שיוכל לעשות לתקנת אותם שהפקידו בידו יעשה. (שצז)

מה שהקב"ה מספיק ונותן לעשיר עושר והוא אינו נותן לעניים, ואם היה נותן לאחר היו יכולים מאה להתפרנס, באים העניים וצועקים לפני המקום לזה נתת מה שהיה יכול לפרנס אלף ולא עשה עמי טובה, ונפרע מן העשיר כאלו גזל עניים רבים, שיאמר לו אני הספקתי לך עושר שתתן כפי השגת יד עשרך לעניים, ולא נתת, אפרע ממך כאלו גזלתם וכאלו כפרת בפקדון שלי, כי על כן נתתי בידך העושר לחלק לעניים, ולקחת העושר לעצמך. (תטו)

מי שחייב לאחרים לא ירבה בצדקות עד שיפרע, ולא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה לאחד, ניתנו לו מנעלים של מת ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט), אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי, ויתן המעות לעני. (תנד)

כל העושה זכר לא יהיה זכר, אחד היה בונה בית הכנסת יפה, ורצו הקהל לתת עמו ולהשתתף עמו במעות ולא רצה, כדי שיהיה לו ולזרעו לזכר ולשם, וכלה זרעו. (תקג)

...ואל יאמר מה זכיות אני יכול לעשות ואני עני ואיני יכול לפרנס עצמי ואת ביתי כי מזונותי מועטים, אילו הייתי עשיר אז הייתי עושה צדקה, הרי אמרו רחמנא ליבא בעי, ועוד ר' חנינא בן דוסא היה עני וכל העולם נזונים בזכותו, וכן ר"ש בן יוחאי היה י"ג שנים במערה, ולא נתן צדקה, והקשת לא נראה בימיו, ויותר מעלין עליהן מן הצדקה, כי דקדוקי עניות לצדיקים טוב להם בכמה ענינים, שמא לא היו נותנים כדבעי להם למיעבד, ושמא היו נותנים, כי אי אפשר לומר שר"ח בן דוסא לא היה נותן, אלא אותם יסורים והעצבון שסובל בעניות ואינו חושב לרמאות ולעשות עולה הקב"ה חושב לו לטובה ולזכות יותר מצדקה שהיה נותן אם היה עשיר, ולא עוד אלא כל העולם נזונים בזכותם והם בדקדוקי עניות ומתביישים, אותו צער הקב"ה מחליף בטובות ומשפיע טובה לכל העולם, ומעלין עליו כאלו הוא נותן מידו, ואלו היתה זכותו שסובל יסורים או דקדוקי עניות גרוע מן הצדקה היה נותן להם עושר... (תקל)

אחד בא לפני חכם ואמר לו שהוא חולה, והוא סבור שלא יחיה והוא חטא כשהיה לו ליתן הרבה לכיס של צדקה לא נתן אלא מועט, כך עשה הרבה פעמים ועתה מתחרט אני ואין לי במה לשלם אלא הבית שלי, ויש לי בנים, ושאל לחכם מה יעשה, אמר לו תודיע זה לב' טובים שבעיר ותבקש מהם שימכרו הבית, ובמקצת יפרנסו בניך וילדי ביתך, ובמקצת יפרנסו עניי העיר או בצרכי צבור והקרן יהא מונח בכח הקהל. (תקצו)

הרי כתיב (משלי י"א) "לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות", שתי פעמים כתיב במשלי זה הפסוק (שם י' ב'), שאם עשה צדקה ומשפט, והשני אם לא עשה צדקה אלא אמר לאחרים שיעשו, כי אין לו במה ליתן צדקה ואמר לאחרים תנו צדקה, הרי לכך שני פעמים במשלי זה הפסוק. ועוד הנותן והניתן בשבילו בעולם הזה ולעתיד לא יועיל הון ביום עברה למחטיא שמנע אחרים מליתן ומלעשות, ואם לא למד ולא עשה שלא זכה במצות ובמעשים טובים אם לא נתן בחייו או לא נתן ממונו בחייו ביד נאמן לתת לאחר מותו, אילו היו אחרים נותנים בשבילו בית מלא זהב בשביל המת לא יועיל, זה זוכה וזה נהנה אינו מועיל, כי אלו היה כן מה הפסיד הרשע, הרי נהנה בעולם הזה ולעתיד יורש גן עדן בטורח של זה... אם לאחר מיתה יוכל לומר אני מקבל עלי שום צער כדי להוציאו, זה דוקא אם זכה וחטא, אבל אם לא זכה לא יועיל, הרי ר' מאיר התפלל בשביל אחר להכניסו בגיהנם כדי שישארו לו זכיותיו ויאמר לעתיד לבא... ולכך מועיל צדקה אחר מיתה, וכתיב (ויקרא כ"ו) "והתודו את עונם ואת עון אבותם", וכתיב (תהלים ק"ט י"ד) "יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח". (תריא, וראה שם עוד)

אם מקבצין לצורך אדם להשיאו אשה לצורך סעודה ונותר יתן לאותו עני, כיון שלצרכו נתנו לו הנותנים. (תשלט)

אנוש מזעיר נשאר אומללו מרוב עם אין קורא בצדק ולא תורה ולא שכרה, כי גברה יד עוברי עברה ובקשו להם כבוד ושררה לגלול ספר תורה וקשרו קשר ורצו להרבות כבודם ונתועדו יחדיו שנים עשר מהם לגלול ספר תורה כל אחד חודש שלו ויתן כל אחד זקוק כדי שיעלה י"ב זקוקים לשנה לצדקה, וכל זה לא עשו אלא למצוא להם טענה וערעור לומר אנו נותנים יותר ממך, ולא נתכוונו אלא לביישני ולהרבות כבודם, וברוך המקום שנתן לאל ידי להעבירם על דעתם, אך במקצת עשיתי כדעתם למען רבות הצדקה, כי יראתי פן יפגעני עון שאמנע מלהרבות צדקה, כי אמרתי שמא הדין עמהם אחרי שכל כך רוצים ליתן ולכפול על מה שהיו נותנים... אך קנא קנאתי לבזיון התורה, ולא זו בלבד אך על הנולד אני דואג, שאם יתחילו חמשה או ששה לגלול לשנה הבאה אלו יאמרו אנו רוצים לגלול ואלו יאמרו אנו רוצים לגלול עד שתהא רציחה ביניהם...

תשובה, כיון שיש לעניים ריוח אף על פי שאינם מתכוונים לשם שמים אלא להתכבד בהם, כיון שיש ריוח לעניים אל ימנעם מלגלול כדי שיתפרנסו עניים, ואם ימנעם מלגלול ספר תורה הרי גוזל עניים, וזה שקשר עד הנה כיון שדעתו לשם שמים אם יתן אותו כסף לעניים, שהיה נותן כשהוא קושר ספר תורה, כיון שברצון היה קושר ובעבור העניים נמנע, הרי מעלה עליו כאלו הוא נותן צדקה מה שהקושרים נותנים לצדקה. ומה שאמרת שמא אחרים יעשו מחלוקת ויבאו לידי רעה אז כשיראו העולם שזה הצדיק נמנע מלקשור למען רבות הצדקה גם אחרים ימנעו, ואם יבואו לידי מחלוקת אז יעשו החכמים לפי מה שיראו. אם אלה נותנים י"ב זקוקים ואחרים עשרים זקוקים, אבל אם אחד נותן זקוק ואחד אמר אתן זקוק ועשרה פשיטים, אין לשמוע לו בדבר מועט. (תשסד-ה)

אם רעב שונאך האכילהו לחם (משלי כ"ה), אבל אם היה צר עין בכל עניים שלא נתן להם ולא מהנה לכל אדם מממונו וגם גוזל את העולם עליו נאמר (תהלים ק"ט) "ואל יהי חונן ליתומיו", כל שכן עליו. (תתרכז)

צדקה מן המובחר שאדם יתן מן היד, כשיש עני טוב שיתן לו הריוח ויתפרנס הרי טוב להלוות עבור ריוח ואם אין נאמן להפקיד בידו יתן מן הקרן לעני.

מעשה באיש אחד שהיה בידו ממון של צדקה הרבה, ואמרו במסכת שקלים אין מרויחים וכו', והביא האיש צדקה עמו והפסידה ונאבדה, והיה פשיעה שלו ולא שאל מזקני העיר, ואחר שנים באותן דרכים הלכו מזרעו ונכשלו ונהרגו ומתו. (תתרכט)

מעשה באחד שאמר לחכם פלוני הלך לעולמו ואמר לי לתת כך וכך על פיך לעניים טובים, ושאל למי אתן לפלוני ופלוני הטובים אם טוב בעיניך. א"ל החכם אם אתה היית רגיל ליתן לקרובך ואתה תרצה להקל מעליך בממון של פלוני שנתן לצדקה כשהלך לעולמו, ואתה עשיר, דע כי עון הוא לתת, נמצא שאתה גוזל את העניים, ואם אתה לא תתמעט מלעשות לקרוביך מה שהיית עושה הרי נחלוק להם, ואם לאו לא להם נחלוק.

אחר היה לו כסף ליתן לצדקה ואמר לחכם תחשוב למי שיהיה מצוה רבה ביותר ליתן, א"ל החכם לפלוני ופלוני שהם עניים וטובים, וגמר בלבו ואמר כן למחר, אמר לחכם אם היה עני אחר היית ממעט לאותם שאתמול אמרת כדי שינתן גם לאחר, אמר כיון שאינו יותר טוב מאותם שאמרתי לך אתמול וכבר גמרת בלבך לתת להם כך וכך אל תמעט לאלה, אלא עם יש לך צדקה אחרת תתן לו.

מעשה ברב אחד שלח לקהלות שלוחו לשלוח לו צדקה וקודם שחזר שלוחו מת הרב והיה לרב יורש, א"ל הזקן ליורש מה ששלחו לאביך קח את הכסף ושלם מה שחייב אביך תפרע חובותיו, ותחשוב כאילו הכסף בא לאביך בעודנו חי, ותדע אם היה אביך חי היה פורעם לכך תן להם.

יש פעמים הלואה טובה לעני יותר מן המתנה, כגון ראובן שהיה צדיק וביקש משמעון להלוות לו מעות, בא שמעון מיד כשהלוה לו ואמר לו במתנה אני נותנם לך, ומכאן ואילך בוש ונכלם ראובן לשלוח עוד לשמעון להלוות לו, נמצא שטוב היה לו שלא נתנם לו, ושזהו שנאמר (תהלים מ"א) "אשרי משכיל אל דל", כי הקב"ה גזר לכל צרכיו, ויבקש האדם שיזמין לו הקב"ה צרכיו בלא חטא.

יש צדקה שאינה נראית כצדקה והוא לפני הקב"ה צדקה מעולה, כגון עני שיש לו חפץ למכור או ספר שאין חפצים לקנות, ואדם קונהו מידו, וכן עני שחפץ לכתוב ואין אחרים רוצים להשכירו והוא משכירו, אין צדקה למעלה ממנה, שהוא יגע בכתיבה ואתה נותן לו רווחים, אבל אם תראה איש שיכול ללמוד והוא מבין וסופר שיכול לכתוב ואינם רוצים ללמוד ולכתוב, אם תתן להם צדקה קורא אני עליהם "לצדקה והנה צעקה" (ישעיה ה') שנאמר (שם כ"ז י"א) "כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו. (תתרלב-ה)

אם יש לאדם בית טוב שאינו מתירא מן האש מוטב שלא יבנה בית אחר כדי שיהא בידו מעות לעשות צדקה מהם.

"יש דברים הרבה מרבים הבל" (קהלת ו') זה המגדלים עופות לנוי ולקילוס, ומה שמוציא עליהם היה לו לתת לעניים.

רבי אבין עבדון ליה תרעא לסדרא רבא (עשו שער לישיבה), נחית רבי מני לגביה אמר חמית מה דעבדת, א"ל "וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות" (הושע ח' י"ד), מי לא הוי בני אנשא דלעין באורייתא. הרי מי שיש לו ממון לא יאמר אעשה בית הכנסת ובית המדרש, אלא יתן לצדיקים שיעסקו בתורה. ולא לאותם שגורסים קושיות ותירוצים, כדי שיהו העולם סבורים שיודע כל התלמוד, ולא עסקו בתלמוד אלא ראו קושיות ותירוצים וגורסים להראות חריפותם, אלא יתן ליראי ה' הלומדים לקיים המצות, ומי שקרוביו צדיקים ועניים ואינו נותן להם ונותן לאחרים שאינם כל כך טובים, דומה למשלם למי שאין חייב באחריותם ואינו משלם למי שחייב באחריותם, כי לקרובים הטובים חייב, שנאמר (ויקרא כ"ה ל"ו) "וחי אחיך עמך".

מי שיש לו בנים ואינו יודע במה לפרנסם, והוא מצוה לפרנסם, ואינו רוצה לקבל צדקה, הרי הם עניים ורעבים, ועליו נאמר (קהלת ז' כ') "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", הרי זה עון גדול ממה שהיה לו ליקח צדקה, ועליו נאמר (משלי י"א) "ועוכר שארו אכזרי", שנעשה אכזר על מי שיה לו לרחם עליהם הוא אכזרי. (תתרלז-מ)

יש שאין רוצה ליהנות מן הצדקה וחוטא, כמו מעשה באחד שהיה משבח את עצמו מעולם לא רציתי ליהנות מן הצדקה, א"ל החכם בעבור כבודך עשית, והיית מכביד על בעל הבית, כי אתה נכבד והיית עמו והיה לו צער והיה בוש לומר לך צא, ואתה ידעת ששלחת לבני אדם פלוני ופלוני תן לי זה החפץ במתנה, הרי מוטב לך לקחת מן הגבאי ולא היה לך בגזל, כי בשכבר נתן ליד הגבאי כל מי שצריך ונהנה אינו בגזל, אבל כל מה שאדם נהנה מן היחיד ואין חפצו ורצונו בזה, כאילו אוכל מן הגזל. (תתרמב)

שנים שהיו מבקשים מראובן את בתו, ואתם שנים ממשפחה אחת, אחד היה עני ואחד היה עשיר, אמר ראובן לחכם, תן לי עצה טובה אין לי כלום, והנה שמעון עשיר ורוצה בתי וברצון הייתי נותן לו בתי, ואינו רוצה אלא אם כן אתן לו י' זקוקים, ולוי עני ושואל ממני מעט שמא יהיה לי זה, ואם לא יהיה לי אבקש מן הקהל לסייעני או אלך מעיר אל עיר לקבץ הרבה כדי ליתן לשמעון ויקח בתי ויהיו עשירים, אמר לו חלילה לך לגזול את הבריות, שהרי אמרה תורה (דברים ט"ו) "די מחסורו אשר יחסר לו" ולא לעשרו, מוטב שתתן בתך ללוי שמעט יקח ממך ולא תגזול בני אדם.

מי שיש לו נכסים הרבה ויש לו בנים ובנות עשירים ועניים, יתן לעני יותר מלעשיר, לבני עני יותר מלבני עשיר, וללומדי תורה ירבה.

אם אדם בא לעיר שנותנים בה מעט לצדקה ואחר כך בא לעיר אחרת שנותנין הרבה לצדקה, לא יאמר הקב"ה יהיה בעזריכם בעירכם נותנים הרבה ובעיר פלונית נותנים מעט, פן ימעטו מתנתם באותה עיר גם כן. במה דברים אמורים להדיוטים, אבל לטובים רשאי לומר, וכגון שהצדיקים נותנים לטובים ואומרים האמת שאם בא לעיר פלוני נותנים מעט לטובים, הרי יאמרו הצדיקים כיון שאין להם נעזור להם. ואם טובים הרבה בעיר יגידו לטובים האמת שאינם צריכים, ואם מעט צריכים אם לא יגידו להם יתנו להם הרבה הרי המותר להם כאלו הם גוזלים, ואם נעשה אדם עני על ידי מעשיו הרעים או ששחק בקוביא והפסיד. (תתרמג-ה)

אדם שהוא קפדן ואמר לאשתו דעי לך שאם תתני דבר לצדקה אכה אותך או יקניטנה, כיון שידע הגבאי שאין רצון הבעל לא יקבל ממנה ואפילו מתנה מועטת, אבל אם גזרו חרם לתת כך וכך מן הליטרא והבעל עובר על החרם תתן היא ותבא עליה ברכה... (תתרמז)

כתיב מברך את רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו, מי שאמר לשליח צבור לברכו כך וכך יתן לו או שכך וכך יתן לצדקה, בבוקר השכם ללכת צריך לשלם לו, או שיש לו לשלם באותו יום, שהרי העניים מצויים, ואמרו שעובר בבל תאחר. או שיודע עניים צדיקים וצריכים והוא אומר מוטב שאתן לכיס של צדקה של צבור, שהרי שליח צבור יברכני בקול רם ויענו בקול רם אמן, והצדיקים העניים ילינו בלילה מבלי בגדים לכסות, והגבאי לא יתן להם מה שצריכים או בלילה לא יהיה להם מה לאכול, או שהשכים בבוקר ואמר תן לי הכלים שאעשה בהם מלאכה ביום, אף על פי שברכו בלילה על שהשאילו כסות לילה קללה תחשב לו, ולכך סמך לו "קח בגדו כי ערב זר", אלא יתן לטובים בסתר והם יברכוהו, וכתיב (שם כ"א י"ד) "מתן בסתר יכפה אף", וכתיב (דברים כ"ד) "ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה", והבורא יודע מי שנותן לטובים ואינו חפץ שיברכוהו בקול רם וגם רואה לנותנים לאנשים מהוגנים כדי להתכבד.

ראובן שאמר לשמעון קח אלה ותן לעניים, ושמעון יש לו עניים קרובים ויודע שקרוביו של ראובן עניים וטובים מהם, יתן שמעון לקרובי ראובן. מעשה באחד שהיה קונה תבואה הרבה והיה מוכר לעניים בעת רעב כמו שקנה, אמרו לו שמח לאיד לא ינקה, אמר כיון שאני נותן לעניים כמו שקניתי ויש עניים שבחינם אני נותן ולכך אני שמח שיתנו ביוקר, ויש שאני מלוה להם שישלמו לי בתבואה כשיהיה בזול. (תתרמז-ט)

מעשה באדם אחד שהיה הולך מעיר לעיר שיתנו לו כי עני היה, והיה מלא תורה ומעשים טובים, ולא רצה להגיד מי היה ולא היה מגלה תורתו והיה עושה כאלו אינו יודע כלום, והיו נותנים לו מעט, ולאחר שנתנו לו היה נושא ונותן בדברי תורה עם תלמידי חכמים של העיר, לאחר שראו שהיה מלא תורה היו רוצים להוסיף לו מתנה מרובה ולא רצה לקבל מהם, כי אמר כבר נתתם לי בתורת עני, אבל מה שאתם רוצים לתת לי בשביל התורה לא אקבל.

מי שהולך בדרך או במקום סכנה או למקום הועד יתן קודם לעני לחם או שום דבר שהנאתו קרובה כזקן שאכל את העיגול, אבל אדם שיש לו בושת לקבל מאכל יתנו לו מעות, וזהו שאמר (הושע י') "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". (תתרנה-ו)

רבינו יונה:

"לא תנסו את ה' אלקיכם" (דברים ו' ט"ז) הוזהרנו בזה שלא יאמר אדם אנסה נא בעבודת הצדקה היצליח השם דרכי, ואבחן בכשרון המעשה אם כסף וזהב ירבה לי, והאיש הטוב לא נמצא בו רפיון ידים אם עמלו בחכמה ודעת וכשרון המעשה ולא צלחה דרכו בענין קנין כספו ובשאר טובת חפצי הגוף, ואמרו רז"ל (תענית ט' א') כי במצות המעשרות בלבד הותרה הבחינה... (שערי תשובה ג ל)

ואמרו רז"ל (אבות ה' י"א) דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין ועל פרות שביעית... וראינו מזה כי יש מיתה בידי שמים על גזל מתנות עניים, ותדע וכתבנו מזה חומר הנודר לצדקה ואינו משלם. גם הקופץ ידו מאחיו האביון ומבשרו מתעלם דומה לאלה, כי אחרי אשר נתחייב לתת, הנה הוא כגוזל מתנותיו. (שם שם קיז)

ואם עבר אדם על כריתות ועל מיתות בית דין ועשה תשובה, אחרי כי לא נרצה העון בלי יסורים, כי התשובה תולה ויסורים ממרקים, יכין לבו לעשות מצות המגינות מן היסורים, כמו מצות הצדקה, כי היא מצלת גם מן המות, שנאמר (משלי י' ב') "וצדקה תציל ממות". ומי שאין לו ממון לעשות צדקה ידבר טוב על העני, ויהיה לו לפה לבקש מאחרים להיטיב עמו. ואמרו רז"ל (ב"ב ט' א') גדול המעשה יותר מן העושה, וכן יעסוק במצות גמילות חסדים, לעזור את חבריו בעצתו והשתדלותו... וכנגד כולן מצות תלמוד תורה לשם שמים... (שם ד יא)

...והיה רגיל בצדקה כפי כחך, ולכל הפחות שעבד עצמך לבורא לתת כופר נפשך חוק קבוע בכל שבוע פרוטה או מחצה, כי אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יש לו לעשות צדקה, וכשתתן לעני תן לו בסתר, כי מתן בסתר יכפה אף (משלי כ"א י"ד), וענייך קודמין. ואל תקפוץ ידך מהלוות לעני בשעת דחקו, כי גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, וצדקתו עומדת לעד, כי איננו חסר בדבר, ויחשוב כי לכמה נכרים הוא מלוה בלא רבית... (ספר היראה)

רבים חושבים כי לא תאבד הנפש בהמנע מן הטוב ובחשוך מן היושר, ולא ידעו ולא יבינו כי המעלים עין מן הצדקה רעתו רבה וחטאתו כבדה מאד. אמנם הגזל מהעבירות החמורות, ועון המעלים עיניו מן העני קשה מן הגזל, שנאמר (יחזקאל ט"ז מ"ט) "הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה", אף על פי שהיו אנשי סדום אנשי חמס, כמו שנאמר (בראשית י"ג) "ואנשי סדום רעים וחטאים" בממונם, שם הכתוב ראש עונם אשר לא החזיקו יד עני ואביון, ונאמר (דברים ט"ו) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור קרבה שנת השבע שנת השמטה" וגו', הנה שקרא הצר עין בליעל, והוא השם הרע בשמות הרשעים... (אגרת התשובה כה)

כשהיא נותנת צדקה תתפלל באותה שעה בידים נקיות שיהיו בניה יראי שמים ומצליחים בתורה ובמצות, מפני שתפלתו של אדם נשמעת בשעה שהוא עושה מצוה. אחד מן החכמים היה נותן פרוטה לצדקה כל שעה ושעה שהיה בא להתפלל, שנאמר (תהלים י"ז) "אני בצדק אחזה פניך". (שם פ)

עזרא ע"ה תיקן תקנות רבות בישראל, ואחת מהנה להיות האשה משכמת ואופה ביום שתרצה לאפות פת, כדי שתהא הפת מצויה לעניים הבאים לבית בבוקר, ולמען תהיה להם הנאה ביום ההוא מן הפת החמה ולא תתן להם מן היבשה. כאשר תפרוש האשה לרעב לחמה נתון תתן מלחם חמודות אשר אתה בבית, ותהי מתת ידה בסבר פנים יפות ודרך חסד ורחמים, כי הרחמנות יכפול שכר הצדקה, ותתן לו ממה שתתן דרך כבוד ומענה רך והיה לו למשיב נפש... (שם פג)

ומענין גמילות חסדים הוא, להשגיח בעניים ולבחור בין טוב לרע, ולהקדים הצנוע וירא שמים על אחרים שאינם כמותו, ואם בכלם עושה צדקה, וכמו שאמר ירמיה ע"ה (ירמיה י"ח) "ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם", אפילו בשעה שיעשו צדקה הכשילם שיתנוה במקום שאינו הגון (ב"ב ט' ב'), וגמילות חסדים הוא אף לעשירים, להלוות להם ממון בשעה שאינו מצוי בידם, ולתת להם עצה טובה... והיא מדת חסד, מדה זו גורמת להיות לרצון לפני ה', ובשבילה נברא העולם כדי לעשותה, ועל זה אמר שלמה בחכמתו (משלי י"ד ל"ד) "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת", רצון מלך לעבד משכיל ועברתו תהיה מביש". סמך הפסוקים האלו ואמר, אף על פי שהצדקה תרומם לגוי, וחסד לאומים במקום חטאת לישראל ומתכפר להם, רצון מלך לעבד משכיל, רצון הקב"ה אינו אלא לישראל המשכילים לעשות דברים שהם לרצון לפניו, כי העבד המשכיל יודע לעשות רצון רבו, על כן יבין מהו רצונו. (אבות א ב)

ויהיו עניים בני ביתך, הוא נדרש לשני פנים, האחד, במקום שקונה עבדים ומפרנסן, ישתמש בעניים ויפרנס אותם, ולא יצטרך להוציא מעות בקניה, שנמצא מרויח ועושה מצוה, השני, שיהיו העניים רגילין בביתך, ויעמדו שם בלא בשת פנים בהראותו להם פנים של שמחה, ובתתו להם רשות בכל אשר לו, כאשר יתן איש לבניו ולאנשי ביתו. (שם שם ה)

מרבה צדקה מרבה שלום, הנותן צדקה על ידי שנהנין ממנו אוהבין אותו ומרבה שלום בעולם, וגם כי נותן עצה לאחרים לעשות צדקה נחשב אליו כאילו הוא עשאה, ובני אדם אוהבין אותו גם על זה, וזהו כנגד מה שאמר "מרבה עבדים מרבה גזל", כי מפני מעשה אחרים שונאין אותו על ידי גזלת עבדיו, והמרבה צדקה שגורם גם לאחרים ליתנה תרבה אהבתו עם הבריות. (שם ב ט)

תן לו משלו, זה מדבר בין לענין גופו של אדם בין לענין ממונו, לומר שלא ימנע אדם את עצמו ולא את ממונו מחפצי שמים, וזהו שאמר שאתה ושלך שלו - שאינך נותן משלך לא מגופך ולא מממונך, אלא משל מקום ב"ה שהכל שלו, כי ממון האדם פקדון הוא בידו משל הקב"ה, אלא שיש לו יתרון בו על שאר הפקדונות שיכול לקחת ממנו כדי צרכיו, והשאר יתנהו באשר רצון המפקיד מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר צוהו. ויש לו לשמוח הרבה מאשר יכול לחיות מן הפקדון בכבוד, וכי יעשה רצון בעליו מן הנשאר, משל זה למלך שנתן לעבדו אלף זוז, ואמר לו טול אתה המאה לעצמך, ותן התשע מאות לתשעה בני אדם, והלא שמח הוא... (שם ג ח)

מעשרות סייג לעושר, שהרוצה להתעשר יתן מעשרותיו בעין יפה... כי השי"ת נאמן לשלם לו כל מה שיתן ולהכפיל את השכר, והוא אמת גם על פי הנסיון. וענין הצדקה הוא כמו המעשרות, ובהרבות בצדקה יוסיף עושר על עשרו, ואל ימנע לבב האדם מליתן מתנות גדולות לאביונים פן יתמעט עושרו ולא יספיקו, וידוע ידע כי זאת תהיה הסיבה אליו לעשות עושר במשפטו. ולא יחשוב העשיר הגדול בתתו הרבה בצדקה, אם לא נתן לפי עושרו ורוב נכסיו שינקה, כי יעלה בלבבו דבר רע לאמר, כמה מעות פזרתי בצדקה וכמה נפשות החייתי פן ימותו ברעב והצלתים, והוא לא ידע בכל אלה כי טוב העני ונותן די מחסורו מן העשיר ונותן הון רב כמו המעשר, כי הרש ואין לו כי אם סאה ונותן מעשרו כראוי, והעשיר יש לו אלפים סאים ונתן למעשר מאתים חסר אחת, יצא העני נקי מנכסיו והעשיר נתחייב בהם, כך הצדקה לכל אדם יש לו ליתן כפי כל מה שיש לו, אם מעט ואם הרבה. (שם ג יז)

ויש אומרים זו מדת סדום... ודאי לא נחלקו כי אם במדה לבד, שמשנה זו מדברת באדם שנותן צדקה כדי חיובו מתוך היראה, אך בטבעו כילי הוא ואומר שלי שלי ושלך שלך, ואחר שמחזיק יד עני ואביון כי יבואו אליו אשר ירא את ה' מה לנו ולטבעו, המדה בעצמה בינונית היא. ויש אומרים כי המדה בעצמה מדת סדום היא, ושרשה רע מאד עד תהיה לו מדת הותרנות. אך מי שאינו מחזיק יד עני ואביון כלל לית דינא ולית דיינא כי רע רע יאמר כל אדם במדה ההיא, וחס וחלילה לחכמי המשנה לקראותה מדה בינונית, אך בעושה צדקה ולא מטבעו כי אם מיראת ה' נחלקו אם מדתו בינונית או מדת סדום. (שם ה יא)

יתן ויתנו אחרים חסיד, החסיד לבו חפץ בצדקה ונותנה בותרנות, ועליו נאמר "יש מפזר ונוסף עוד" (משלי י"א), שנותן את שלו בפזור ולא בצמצום, יעשה צדקה והשי"ת יוסיף על ממונו ויעשירנו עושר גדול, "וחושך מיושר אך למחסור" (שם), נאמר על הרשע שאין רצונו בצדקה, לא משלו ולא משל אחרים, והוא חושך מיושר וחושב כי מפני שלא יתן בצדקה יאסוף ממון, ואך למחסור תהיה לו הכילות ההיא ולרעיו אשר חושך מיושר כמוהו, ונקרא רשע מאחר שאינו רוצה ליתן לא הוא ולא אחרים, נמצא שיוצא מן המדה הבינונית כלפי הקצה האחרון של האכזריות, שהיא מדת הרשע, ועוד אמר על זה שלמה ע"ה (שם) "נפש ברכה תדושן", רוצה לומר מי שיש לו עין יפה כשנותן הצדקה דשן היא לו, "ומרוה גם הוא יורה", המורה הוא נדיב ביותר, שנותנה בשפוע ובפזור והוא מורה לאחרים ומלמד להם ליתן צדקה, כי נדיבות המרוה כל כך גדולה שגם לאחרים אומר לעשות צדקה, וזהו החסיד שרוצה ליתן ויתנו אחרים, שיוצא מן המדה הבינונית כלפי הקצה האחרון של רחמים שהיא מדת החסידות. (שם ה יד)

ספר החינוך:

להלוות לעני כהשגת היד כפי מה שצריך לו למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה של הלואה היא יותר חזקה ומחוייבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגלה פניו לשאול מהן, אין דחקו ואפלתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה במה שירויח מעט אולי לא יצטרך לבא לשאלה לעולם, וכשירחמנו הא-ל בריוח ישלם נשיו ויחיה בנותר, ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה על זה לסעד המך בהלואה טרם יצטרך לבא אל השאלה...

שורש המצוה, שרצה הא-ל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במדת החסד והרחמים כי היא מדה משובחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראויים לקבלת הטובה כמו שאמרנו בחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו, ובהטיב השי"ת לטובים ישלם חפצו שחפץ להטיב לעולם, ואם לאו מצד שורש זה הלא הוא ב"ה יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ב"ה שנעשינו שלוחים לו לזכותנו. ועוד טעם אחר בדבר, שרצה הא-ל ב"ה לפרנס העני על ידי בני אדם מגודל חטאו, כדי שיוכח במכאוב בשני פנים, בקבלת הבושת מאשר כגילו, ובצמצום מזונו. וכענין זה שאמרנו לזכותנו השיב חכם מחכמינו למין אחד ששאלו אם אלקים אוהב עניים, שהרי צוה עליהם, למה אינו מפרנסן וכו', כמו שבא במסכת בבא בתרא. (משפטים מצוה סו)

שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל וכל שכן מן הקרובים בדעתנו חולשת ענינם ויש בנו יכולת לסעדם, ועל זה נאמר "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון", כלומר אל תשליט עליך מדת הכילות והנבלה, אבל הכן לבבך על כל פנים במדת הנדיבות והחמלה, ולא תחשב שיהיה לך בדבר חסרון ממונך, כי בגלל הדבר ההוא יברכך השם, ויפה לך ברכתו רגע קטן מכמה אוצרות של כסף וזהב. (ראה מצוה תעח)

לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב, כלומר שנתן מממוננו למי שיחסר לו ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכלתנו... מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (ב"ב י' ב') שעקר מצוה זו ליתן הצדקה ליד גבאי שיתננה למי שצריך לה, כדי שלא יתביש המקבל כשהוא מקבלה מיד הנותנה בכל עת שיראנו, וגם הנותן לא יבישנו עליה לעולם. ואתה בני, אל תחשוב שענין מצות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים תתקיים גם כן מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו, פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך, ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק, כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית כאשר תשיג ידינו. וכלל הענין, שכל המהנה את חברו בין בממון בין במאכל או בשאר צרכיו או אפילו בדברים טובים דברים נחומים, בכלל מצות הצדקה היא, ושכרו הרבה מאד. ויכנסו דברי באזניך כי טובים המה... (שם מצוה תעט)

...מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (ר"ה ו' א') שצדקה מחוייב האדם לעשותה מיד, ואמרו בטעם זה, משום דהא קיימי עניים, כלומר מכיון שבידו לקיים המצוה מיד, חיוב העשה גם כן עליו מיד, ומכל מקום לענין לעבור עליו ב"בל תאחר" אין עוברין עד שיעברו עליו שלשה רגלים, שדרך כלל תחייב התורה בכל נדרי שמים ב"בל תאחר" אחר שלשה רגלים ולא קודם לכן, זהו דעת קצת המפרשים. אבל יש מהם שאמרו שאף ב"בל תאחר" מחייבנו בצדקה כשאינו פורע אותה לאלתר, ואמרו שחלוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו, כגון צדקה למה שאין אדם מחייב עצמו, כלקט שכחה ופאה, דמה שחייב הוא עצמו בו ובידו לקיים, דאית ביה הני תרתי, כגון צדקה, מחוייב עליה בבל תאחר מיד, אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב הוא עצמו בהן, ולפיכך אינו עובר עליהן עד אחר שלשה רגלים... ובזמן הזה הנודר צדקה ולא פרעה ביום שנדרה לגבאים או לעניים אם ישנם שם בטל עשה זה וגם עבר בבל תאחר מיד כדעת קצת המפרשים, ואם אחר לעשות הדבר שלשה רגלים לדברי הכל עבר בבל תאחר... (כי תצא מצוה תקעה)

רבינו בחיי:

זעקת סדום ועמורה - ...אבל נגמר דינם בעון שהיו מואסים את הצדקה, ולא היו משגיחים על ענייהם ועל רעיהם שהיו מוטלים ברעב, וזהו ביאור הכתוב על דרך הפשט, "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד", שהיה חטאם מגיע לה' כענין שכתוב בענין העניים (דברים ט"ו) "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא", והנביא העיד כן באמרו (יחזקאל י"ז) "הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה... ולפי שהיו תדירין בחטא הזה לכך נגמר גזר דינם עליו, שהרי אין לך אומה בעולם שלא יעשו צדקה אלו עם אלו, ואנשי סדום היו מואסים בה, והיו אכזרים בתכלית. ואף על פי שלא נתנה תורה עדיין, הנה הצדקה מן המצות המושכלות, ודבר מתועב הוא שיראה אדם את מינו מוטל ברעב והוא עשיר ושבע מכל טוב ואינו מרחם עליו להשיב את נפשו, על אחת כמה וכמה על מי שהוא מאומתו ודר עמו בעיר אחת, ועל כן אבדן השי"ת ולקח נקמת העניים... (בראשית יח כ)

"באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות" (משלי י"ג), שלמה המלך ע"ה בא לפרסם בכתוב הזה על שבח מדת הצדקה, כי בשמרם עקב רב וימים על ימי המחזיק בה תוסיף. והנה היא תשועת הנפש והגוף והיא העולה על משפט מערכת הכוכבים, שהרי בידוע כי חיי האדם נגזרים הם כפי משפט המערכה, ומעיד על זה מה שכתוב (ש"א כ"ו) "או יומו יבא", כלומר יתקרב זמנו ויומו האחרון, וכן (מ"א ב') "ויקרבו ימי דוד למות", ואין ענין קריבה אלא על עת הנגזר, ואף על פי שמערכת הכוכבים מחייבת היות ימי האדם נגזרים, יש על כח המערכה כח עליון כפי השכר והעונש להוסיף על הנגזר, כמו שהוסיף לחזקיה, שנאמר (ישעיה ל"ח) "הנני יוסף על ימיך ט"ו שנה", ולקצר מן הנגזר כמו שקצר מן יהורם בן אחזיה בעונש שדרש בחליו לע"ג... ועל כן אמר שלמה כי הצדקה מדה עליונה ועצומה, כחה גדול ופריה חיים, זה שאמר "בארח צדקה חיים", כלומר תוספת חיים על הנגזר... וכענין שכתוב (משלי י') "וצדקה תציל ממות", כלומר שהיא מגינה עליו שלא ימות קודם זמנו, כי מאחר שהצדקה היא מוסיפה על הנגזר, כל שכן שתגיע ותקרב הימים על הנגזר ולא ימצא מות קודם בא זמנו... (שם מז הקדמת ויחי)

"מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חימה עזה" (משלי כ"א), שלמה המלך ע"ה בא לשבח מדת הצדקה שהיא דוחה את הצרות ומסלקת הפורענות כשהיא נעשית בסתר, ומתן בסתר הוא שלא ידע הנותן למי נותן, גם העני לא ידע ממי נוטל... ובאר הכתוב, כי הנותן מתן בסתר, שהוא מחסר לעצמו הלא בחסרון זה מרויח שידחה הפורענות מעליו, שהוא ראוי לבא עליו, והשוחד שהוא נוטל בידו ומביאו אל חיקו בסתר וביתרון הזה יפסיד שיביא על עצמו חמה עזה, והא למדת שהחסרון הזה למצוה גורם לו שכר והיתרון הזה בגזל וחמס גורם לו הפסד... (שמות כב כד)

לא תאמץ את לבבך - מלדבר על לבו דברי תנחומין כדי לפייסו, ואמרו רז"ל המפייסו בדברים גדול מכולם. ולא תקפוץ את ידך - לא תסגור ידך כי הוא אחיך והוא אביון התאב לכל דבר. (דברים טו ז)

נתון תתן לו - ענין הכפל לומר אם תתן יוסיף הקב"ה על ממונך ותחזור ותתן, ודרשו רז"ל נתון תתן ואפילו מאה פעמים, והענין שלא יספיק לו אם נתן לו פעם אחת בלבד, אלא עד כמה פעמים הוא חייב ליתן לו.

יברכך ה' אלקיך - קבע ברכה על מצות הצדקה, והוא שאמר שלמה (משלי ט"ו) "יש מפזר ונוסף עוד". והנה אעוררך בעיקר גודל המצוה הזו הנכבדת אשר ירשנוה מאבינו אברהם ולהעמיד אותך על יסודה וסודה. דע כי העני מחלק מדת הדין, שהרי מדת הדין מתוחה כנגדו, זהו (תהלים ק"ב) "תפלה לעני" כי תפלה לשון דין ופלול, ולכך בא המאמר לחכמי האמת עני חשוב כמת, והעשיר אשר אתו ברכה הוא מחלק מדת רחמים, והוא בדמיון השמש המאיר ללבנה, והלבנה מקבלת אורה מן השמש, כן הנותן צדקה מאיר עיניו של עני והמקבל ברכתו ממנו, ולכך תזהיר התורה שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, שירגיל האדם עצמו במדת הרחמנות שיתן מברכתו צדקה לעני, ובעשותו זה ישתף מדת רחמים עם מדת הדין, שהשתוף ההוא הוא קיום העולם, ואי אפשר להתקיים מבלעדי שניהם. וכבר ידעת שהצדקה נמשכת לצדק ושם מריקה השפע. והנה ירושלים נקראת (ישעיה א') "עיר הצדק", וכתיב (שם) "צדק ילין בה", ואמר להם הנביא (שם) "בצדקה תכונני", כי הצדק היא כנסת ישראל בת זוגו של שבת, ואם כן הזהיר במצות הצדקה, והנותן צדקה לעני למטה הנה הוא ממשיך למעלה צדקה לצדק, ועל זה אמרו חכמי האמת, בפניני דבריהם, גדולה צדקה לשמה, כוונו לומר, כי משם הברכה שופעת בשפלים, וזה שאמר דוד המלך ע"ה, (תהלים קי"ט) "ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי". ועוד תמצא במדרש תהלים והוא רמז לזה, ראה מה כחה של צדקה, שבפרוטה שהאדם נותן לעני זוכה ומקבל פני שכינה, בנוהג שבעולם מטרוניתא מבקשת להקביל פני המלך, עושה עטרה לפי כבודה, ועל ידי העטרה שנכנסת לעטר את המלך היא רואה את פני המלך, כך על ידי הצדקה אדם מקבל פני שכינה, שנאמר (תהלים י"ז) "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך". ומה שהתחילה הפרשה "באחד שעריך בארצך" וסיימה גם כן "בארצך", יורה שעיקר הצדקה אינה אלא בארץ, אף על פי שהיא חובת הגוף בכל מקום, והוא הדין לכל שאר המצות שעיקר חיובן בארץ, כי כן הזכיר בתחלת הפרשה "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ", לפי שהמצות כלן הן משפט אלקי הארץ... 

או יהיה באור מלת בארצך, אפילו בארצך, וזה מחייב על מצות הצדקה בחוצה לארץ, כי חובת הגוף היא בכל מקום ומצוה מושכלת היא, וטעם הפרשה, השמר לך שלא תאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה, ואם אני צריך להשמיט מעותי, או קרקעותי בארץ איך אתן שם צדקה, נמצא שאני מפסיד מכל צד, ועל כן אמר ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה וגו', על כן אנכי מצוך לאמר שתפתח ידך לענייך אפילו בארצך שאתה משמט שם את שלך, בין שמטת קרקעות בין שמטת כספים, שם אני מזהירך על הצדקה, כי השי"ת יברכך על זה ויוסיף על שלך, וכל שכן שאתה צריך לתת צדקה בחוצה לארץ שאין שם שמטת קרקעות... (שם שם י)

"פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד" (תהלים קי"ב ט'), פסוק זה אמרו דוד, גילה לנו על מדת הצדקה שהיא עליונה עד מאד, והודיענו שיש בעשייתה שכר גדול ועצום בעולם הזה ובעולם הבא. והזהיר לשון פזר נתן, מפני שלשון נתינה נופל על דבר שיש לו קצבה, אבל לשון פזור אין לו קצבה, ולכך הזכיר גם כן "פזר", ואמר לאביונים ולא אמר לעניים שלשון עני הוא איש שאין מזונותיו מספיקים לו, פעם יש לו מהם פעם הוא נעדר מהם, ולכך נקרא "עני" מלשון הכנעה, אבל האביון הוא למטה ממנו בחסרון, כי הוא התאב לכל דבר ברוב הימים. ועל כן אמר דוד ע"ה כי עיקר מצות הצדקה היא לבני האדם כאלה, והם האביונים התאבים לכל דבר, ולא בדרך נתינה בלבד שהוא דבר קצוב, אלא בדרך פזור, ואם עשה כן יבטיחנו הקב"ה בב' יעודים, האחד יעוד הגוף בעולם הזה, השני יעוד הנפש לעולם הבא. ואמר כי אם הוא מתנהג עם האביונים פעם בדרך פיזור פעם בדרך נתינה, צדקתו עומדת לעד, הקב"ה יקבע לו ברכה בממונו, שימשך ממונו ויתקיים בידו שיוכל לתת ממנו צדקה לעד, וכענין שהזכיר שלמה בנו, יש מפזר ונוסף עוד...

והנה משה קבע ברכה במצוה זו ביעודי הגוף בעולם הזה, הוא שאמר "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך" (דברים ט"ו י'), והברכה הזו היא תוספת טובה ורבוי הצלחה בעולם הזה, ומפני שלא הזכיר משה במצוה זו אלא יעוד הגוף בעולם הזה כמשפטו בשאר המצות, על כן גילה לנו דוד המלך ע"ה על שני היעודים, הוא שאמר "צדקתו עומדת לעד" (תהלים קי"ב), הוא יעוד הגוף בהמשכת ממונו שיתן צדקה ממנו לעולם...

כמה גדול התועלת שמגיע אל העשיר מן העני כשנותן לו צדקה יותר מן התועלת שמגיע לעני מן העשיר, כי תועלת העני עם העשיר אינו אלא בשעה שהוא עובר זמנו בחיי העולם הזה, אבל תועלת העשיר הוא שזוכה לחיי העולם הבא, וזה הוא שכתוב, "שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז", ודרשו רז"ל עשה עמי לא נאמר אלא עשיתי עמו, לימדך הכתוב שהיא עשתה עמו...

חייב אדם שיתן צדקה לפי עשרו ולפי נדיבות לבו, שאם אינו עשיר כל כך והוא נדיב יתחייב שיסכים עם נדיבותו, שהקב"ה יוסיף לו מיד אחר. ולמדנו זה מתוך התורה, הוא שכתוב, "ועשית חג שבועות לה' אלקיך מסת נדבת ידך" וגו', אמר כי בחג השבועות יצטרך שיתן ויקדיש קרואיו על שלחנו, והם הלוי והגר והיתום והאלמנה, שהכתוב מזכיר אחריו לפי מה שיספיק נדיבות לבו ולפי הברכה והעושר שיש לו, ולכך הושמה מלת "תתן" באמצע, ולשון מסת כאלו אמר כמסת, כלומר כשיספיק נדיבותך תתן וכפי הברכה... (כד הקמח צדקה)

רלב"ג:

משפטו - מה שמחוייב לפי הדין, צדקה - מה שמחוייב לפי מדות השלמות. (שמואל ב ח טו)

בעל הטורים:

תקחו את תרומתי - ולא אמר תקח שאין גובין צדקה בפחות משנים. תקחו בגימטריא שנים קחו. (שמות כה ב)

ונתנו - אם תקראנה למפרע יהיה גם כן ונתנו, לומר לך מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו ולא יחסר לו בשביל זה כלום. (שם ל יב)

ועשית כיור - סמך כיור לפרשת שקלים לומר שהגשמים נעצרים בשביל פוסקי צדקה ואינן נותנין. (שם שם יח)

פתח - פ"א כפול, לומר פתח לו ידך וגם פיך לשדלו בדברים. דבר אחר הראוי לפת תן לו פת, הראוי למעדנים תן לו מעדנים, ותפק לו רצון בכל מיני מתיקה. דבר אחר פתח תפתח, אם הוא מתבייש תביא לו לפתחו. דבר אחר פתוח תפתח כלפי הדבר, וכן נתן תתן הענק תעניק, לומר שאין שעור להענקה אלא תתן ותחזור ותתן. פתח חסר וי"ו, מצוה ביום ו' ליתן פת לענים תקנת עזרא. פתח ג' במסורה, ב' בהאי עניינא, ואידך פתוח נפתח שערי אוצרך לומר שאם תפתח לו ידך יפתחו לך שערי שמים כדי לקבל תפלתך, ואם לאו לא יפתחו לך, שנאמר (משלי כ"א) "אוטם אזנו מזעקת דל וגו' גם הוא יקרא ולא יענה". (דברים טו ח)

מאירי:

טוב מעט - שילך בקו השוה בהוצאותיו ובדברו, או שיתן הצדקה לענים בסדר, או שילמד מעט בצדקה - בשלמות המדות, או שילמד בסדר הראוי. (משלי טז ח)

הרקאנטי:

...וטעם לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, ידוע כי בצדקה תלויות מצות הרבה כמו שיש באדם איברים שהנשמה תלויה בהם יותר מאברים אחרים, כי לולי הצדקה יבא העני לגזול ולגנוב, ויש באיבודה כמה עבירות, וכבר הודעתיך כי עשיית מצוה למטה היא מעוררת כחה ונשמתה ודוגמתה למעלה, והנותן פרוטה לעני אותה המתנה נקראת צדקה, ואז מתעורר הצדיק להתאחד בצדק ומשים שלום ביניהם, זהו שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, זרעו צדקה וחסד ממש, וזהו וצדקה תציל ממות, כשבני אדם חוטאין והארץ יבשה אזי רגלי המלכות יורדות מות, והפוגע בדינה מת בלי רחמים וחמלה, אוי לאותה שעה, אבל הגורם להתחבר צדיק בצדק אז באים גשמי הברכה לארץ החיים, נמצא הנותן צדקה לעני למטה גורם להעשות צדקה למעלה, וזהו סוד וצדקה תציל ממות, אלמלא צדקת החבור שנעשה עם מלכות כל הפוגע בדינה ימות זו כי בצדקה יכון כסא, ושביה בצדקה, בצדקה תכונני, זהו סוד שלום בית והבאת שלום בין אדם לחבירו, זהו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, מלת אשרי לא נאמרה רק על אדם הזוכה שעל ידו הספירות מתאחדות בסיבת מעשיו הטובים, ועל כן מלת אשרי היא נאמרת לעולם בחיבור דבר בדבר שומרי משפט שומר החלק הראוי לקו האמצעי הנקרא משפט, שלא יכנס ברשות הטומאה, עושה צדקה בכל עת כבר רמזתי לך כי חבור צדיק בצדק נקרא צדקה, ובהסתלק הצדקה אז כנסת ישראל היא דוגמת עני, שנאמר תפילה לעני כי יעטוף, וזהו סוד צדקה בכל עת. וכבר רמזתי סוד העתים במקום אחר, כי כשהחבור הוא שלם למעלה כחות הטומאה הנקראות רעה כולם מקבלות שפע ברכה בסבת הצדקה, זהו "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך", וארז"ל בפסוק שלום יעשה לי, כי נאמר על הנותן צדקה, ועל כך הזכיר ב' פעמים "יעשה שלום לי שלום יעשה לי", למעלה ולמטה... (ראה)

עקדה:

והיה בך חטא - יתלה בך החטא מה שהעני מוסר דין עליך אף שאין לו עליך, או מה שהעני מהרהר אחר מדותיו שנתן ממון לאדם כמוך, ושם שמים מתחלל על ידך. (דברים טו ט שער צד)

מנורת המאור:

כל לבבות דורש ה', ורואה הסתפקותו של אדם ונדבת ידו וכונתו, וכשם שבזמן שבית המקדש קיים הקב"ה מקבל מנחת קמח כמו פר בר בקר, כך בזמן הזה, שחרב מקדש בעונותינו, מקבל נדבת פרוטה למי שאין ידו משגת כמאה מנה לעשיר, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, ובמתנה מועטת זוכה להקביל פני שכינה, כדגרסינן בפרקא קמא דבתרא... (נר ג כלל ז חלב ב פרק א)

הצדקה שאדם נותן לשם שמים בסבר פנים יפות עם דברי ניחומים בדרך חסד ורחמנות נקרא גמילות חסדים, ושכרו מרובה כשכר הדברים שנקראו גמילות חסדים... ואף על פי שגמילות חסדים גדולה מן הצדקה, אם תזרעו מעט לצדקה תקצרו הרבה לפי גמילות חסדים שבה, ועל צדקה כזאת אמרו בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ט ב'), אמר רבי אלעזר כל העושה צדקה כאלו מלאו לכל העולם כלו חסד... (שם פרק יג)

...ועל זה הדרך, מה שאדם נותן ממונו לעני הדחוק בפרנסתו שהוא מחויב עליו נקרא צדקה, אבל מה שאדם נותן ממונו יותר מהראוי לו וגם למי שאינו עני כל כך אלא שאינו יכול עתה להתפרנס משלו וגם מה שאדם מסייע מגופו לחברו וגם לעשיר ולחולה ולחתן ולמת, או לכל מי שאינו מחוייב בעשייתו נקרא חסד, לפי שהיא צדקה הנעשית במדת חסד בלי שום חיוב, ועל צדקה כזאת, שהיא גמילות חסדים, אמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" (הושע י' י"ב)... (נר ג כלל ח חלק ה פרק ב)

מהר"י יעבץ:

ועתה אביא דעתי, ישעיה ע"ה, שם הצדקה ב' חלקים הדבר הנתן לעני, והפיוס החלק הבלתי נחשב בעיני האנשים למעלה גדולה מן הנחשב והוא הפיוס, אמר הכתוב (הושע י') "זרעו לכם לצדקה" וגו'. וראוי לעיין אומרו קצרו, והרצון בו כי הצדקה הנעשית בסבר פנים יפות נחשבת לצדקה וגמילות חסדים, וזהו (משלי כ"א) "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", וכמו שביארו רז"ל כל זה בפירוש אותה הפרשה "ותפק לרעב נפשך", שיאמר תצא נפשי לפי שאין לי במה אכבדך, הורו שיפליג שמחתו לקראתם כמוצא שלל רב... וטעמם ז"ל נכבד מאד, כי השי"ת קרוב לנשברי לב, והמשמח העניים כאילו משמח פני השכינה, ולזה הקדים ישעיה ע"ה ואמר, (שם נ"ז) "כה אמר רם ונשא וגו' ואת דכא ושפל רוח", אמר כי השי"ת רחוק רחוק משמי השמים וקרוב להעניים האומללים, ולזה אמרו ז"ל גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, כי השכינה שרויה בין כתפות העניים, ומצות הקבלתם רמה ונשאה, ואינה חוצצת בין הקבלת פני השכינה, אדרבה מתרבה ומתוספת לאין שיעור, ואם אין הדבר כדברי, מה טעם לדברי חז"ל בזה, והלא תכלית התכליתיות הקבלת פני שכינה, ואיך תדחה מפני דבר אחר, וכיון שכן גם לתועלתו צוו שישמח בהם, כי השכינה שורה מתוך שמחה, וכל שכן שמחת מצוה... ולזה אמר יהי ביתך פתוח לרוחה, לא אמר לעניים, כמו שאמר (איוב ל"א) "דלתי לאורח אפתח", אבל הזהיר על העיקר להיותו פתוח לרוחה, שיקבל העניים כיותר חשוב שבביתו, וישמחו העניים לראות, ולא יספיק לך זה, אבל גם בדברים הטובים תנחמם ותדבר על לבם, לפכח צערם כמו שתעשה לבניך הבאים מבית הספר, וזה ענין אמתי ומתישב על הלשון, צא ולמד תיקון חז"ל בהגדה, השתא הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין, כלל עצמו עם העניים היושבים על שלחנו, כלומר אל תתביישו מהיותכם אוכלים על שולחני, כי כמוני כמוכם אנו עבדים עכשיו, ולשנה הבאה נהיה כולנו בני חורין. ולזה הזהיר זה האדון על הפיוס, והוא עיקר דברו, ויהיו עניים בני ביתך, כמוך כמוהם. 

דבר אחר יהי ביתך פתוח לרוחה, למקום רחב לא למבואות שאין דרך החיצונים לבא אליהם, ולזה יהיו עניים בני ביתך, כי יכנסו מיד, דבר אחר כמו שהזהיר על מצות הלימוד שיהיה בקביעות, כך הזהיר על מצות הצדקה שישתדל לקיים אותה תמיד, להיות התועלת גדול, כאמרם עושה צדקה בכל עת, ולזה אמר ויהיו עניים וכו', ולא יספיק לך להיותם בביתך פעם אחת בשבוע. דבר אחר עיקר הצדקה שלא יתבייש המקבלה, ולזה אמר יכנסו העניים בביתך לשמש אותך, והתכלית לתת להם הצדקה בחשבון שכר פעולתם, וזה נראה לי נכון, ולזה אמר יהי ביתך פתוח לרוחה, שלא יתבייש העני בראות דוחק ביתך שאין לך במה להשכיבו... (אבות א ה)

ארבע מדות בנותני צדקה, לא הבנתי טעם יתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו, וכי יש אדם שירע לו בטובת עצמו, כי אחר שהוא רוצה שיתנו אחרים מודה בתועלת הצדקה, ואיך לא יבחר הטוב לעצמו, ואם אינו מאמין בתועלת הצדקה הרי הוא רשע אפיקורוס וחנף, כי על מה ירצה שיתנו אחרים. ומה שפירשו המפרשים כי אין לו מדת הנדיבות ואיננו ותרן, לא הרוה צמאוני, שאם כן היה ראוי לומר עינו רעה לבד. ומה שאחשבהו הוא עד דרך מה שאמרו ז"ל (בבא קמא ט"ו) הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כי מי שאינו טוב לפניו יתברך לא יזדמן לו אדם כשר לשתועילהו צדקתו, והרוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן אין זה כי אם חולי רע, שעליו אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ו') "ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו זה הבל וחלי רע הוא"... (שם ה טז)

מדרש שמואל:

יהי ביתך פתוח לרוחה, שלא תפתח פתח במבואות האפלים נתיב לא ידעו אדם, ואין עובר ושב משם, אלא יהי פתחך במקום רוחה בתוך הרחוב מקום עוברים ושבים, וימשך מזה שתמיד כל היום יהיו עניים בביתך, כי פתחך נוכח פניהם הוא ואינם צריכים לחזר בארחות עקלקלות, עד שילאו למצא הפתח. אי נמי אמר כי אף אם יפתח את ידו לעניים ימשך מזה שלא ישאיר לבניו אחריו כלל ויהיו בניו צריכים לחזר על הפתחים, צוה התנא שעל כל פנים לא ימנע אלא יהיה ביתו פתוח לרוחה, אף שימשך שיהיו בניו ובני ביתו עניים... ויהיו עניים בני ביתך... ואולי ירצה כי כשיבאו העניים לביתך בהיותו פתוח לרוחה אל יהיו בני ביתך מזלזלים בכבודם ומשתררים עליהם, אלא בני ביתך יהיו מחשבים עצמם שהם העניים והאביונים, והעניים שבאו יהיו כבני הבית.

ואפשר שרצה להזהיר על נתינת הצדקה בשמחה ובטוב לבב, וכמו שאמר הכתוב "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה", דהיינו השמחה שלא ירע לבבך יברכך ה', כי השמחה היא העיקר, וזה שאמר יהי ביתך פתוח לרוחה ליתן צדקה לעניים, אמנם העיקר הוא שתתן בשמחת הלב לעניים, כמו שאתה נותן בשמחה לבניך... כי העושה צדקה עם העני הוה ליה כאלו בעל הבית גומל חסד עם נפשו בעצמו, לפי ששכרו כפול מן השמים, וכמו שאמר שלמה ע"ה "גומל נפשו איש חסד", כלומר האיש העושה חסד, אותו החסד הוה ליה כאלו גומל אותו עם נפשו של בעל הבית, ומי שהוא אכזרי עם העני אינו עוכר את העני הזה רק עוכר את שארו, כי יענש על היותו אכזרי. אי נמי אמר פתוח תפתח את ידך לעניים ולאביונים לפי שבודאי יגיעו בניך למדה זו שיהיו עניים, כי גלגל הוא שחוזר בעולם, ואם לא בניך יהיו בני בניך, ואז כמו שרחמת אתה על העניים ירחמו על בניך ויפתחו ידיהם להם...

ואפשר עוד שאמר יהי ביתך פתוח לרוחה, לכל העולם, בין לעניים בין לעשירים, ולא שיהיה בצמצום דווקא לעניים, ובזה כשיבאו עניים לאכול בביתך לא יתביישו ויאכלו כמו אם היו בני בית ממש, שאם אין אתה מכניס לאכול בביתך אלא עניים, כשהעני יאכל בביתך יתבייש, כי יודע שלא קראת אותו לאכול אלא מפני שהוא עני, אבל כשמכירים בך שאתה מכניס גם העשירים, העני לא יתבייש, שאמר שדרכך לעשות חסד עם הכל, ולא בעבור עניו קראת אותו שיהיו עניים כבני ביתך ממש ולא יתבוששו. (אבות א ה)

רבינו עובדיה פירש, שהכוונה פזר ממונך בחפצי שמים כרצונך, כאילו פזרת אותם בחפצך, שאם עשית כן יעשה רצונך כרצונו, כלומר יתן לך טובה בעין יפה, בטל רצונך, וכו' כדי שיבטל רצון אחרים, יפר עצת כל הקמים עליך לרעה. (שם ב ד)

ועל דרך צחות אפשר שכוונה לזה תורתנו במה שאמרה "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך" וגו', למי שהיה עשיר והעני, כי יפזר ממונו באיש כזה ויאמר להעשיר אותו ולהלוות לו ממון הרבה ביחד, שישא ויתן בממון ההוא כאשר בתחלה, אמר שלא תאמץ את לבבך, כלומר שלא תאמץ את לבבך יותר ותתחזק ותתאפק ליתן לו יחד ממון הרבה להעשיר אותו בחמלתך עליו, כי אתמול היה עשיר ועפרות זהב לו. וכנגד הכילי אמר לא תקפוץ את ידך מכל וכל לרחם עליו כלל, אלא פתוח תפתח את ידך לו מעט מעט בכמה פעמים, כי לא תוכל להעשירו, כי כל מה שתתן בידו לישא וליתן הכל יפסיד, כי הקב"ה גזר עליו להיות עני. וזה שאמר תן לו משלו, כלומר לא תבזבז כל נכסיך אלא תן לו מקצת משלו, שאתה ושלך שלו, ולא אמר ששלך שלו, כלומר שגם השי"ת רוצה בטובתך, ומבשרך לא תתעלם...

או ירצה שבא לדבר על לב העניים אשר לא יוכלו לקיים מצות הצדקה, כי אין לאל ידם וידאגו על זה, על כן אמר תן לו משלו, כלומר גמור מעתה בלבך, שאם הוא יתברך יתן לך ממון שתתן ממנו לצדקה, וזה שאמר תן לו משלו, כלומר ממה שעדיין הוא שלו יתברך, שלא בא עדיין לידך רק עדיין הוא בידו ית', דרחמנא ליבא בעי.

ולב אבות פירש, שאמר שיתן לנצרך משלו, ירצה שהממון היתר אשר ביד העשיר הוא ודאי מן העני והאביון, כי בעבור שלא זכו נתן ממונם ביד אחר כדי שעל ידו יתפרנסו, על דרך פירושי בפסוק אל תמנע טוב מבעליו, שהיות לאל ידך לעשות, ירצה כי הטוב היתר הנמצא אצלך הוא שלו בעלים ואל תמנעהו מהם, מאחר שהא-ל נתנו בידך כדי לעשות בו פרנסת אותם העניים, ויש הרבה אנשים שאולי לא באו לעולם ולא נבראו אלא להיותם כלים וידים להשי"ת אם לטוב אם לרע... (שם ג ח)

ואמר מעשרות סייג לעושר, כלומר אף אם כפי השכל האנושי המעשר ממונו הוא סיבה לעוני, שאותו המעשר יתחסר ממנו שהוא פריצת גדר העושר, עם כל זה האמת הוא להיפך, כי המעשרות הם סייג וגדר לעושר, וכן אמר הכתוב עשר תעשר, והכוונה עשר בשביל שתתעשר, ועל זה כיוון שלמה המלך ע"ה "יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב", כלומר יש איש שבעיני האנשים יראה שהוא מתעשר במה שרואים אותו שאינו מפזר את ממונו רק שומרו כבבת עינו ואינו מהנה לשום אדם, ואין כל, כלומר אדרבה הוא להפך, כי תחשוב כאלו אין כל מאומה בידו, כי הכל יאבד מהרה לפי שאינו עושה צדקה. ויש מתרושש והון רב, כלומר שבעיני האנשים נראה להם ממעשיו כי הוא מתרושש, בראותם כי הוא מפזר הון עתק לצדקה, ואדרבה הוא להפך, כי אותו שנראה שהוא מתרושש ישיג הון רב, לפי שהאמת הוא מה שאמר הכתוב עשר בשביל שתתעשר. ואל זה כוון דוד המלך ע"ה, במה שאמר ה' צלך על יד ימינך, ושמעתי בזה, שהוא יתברך כצל לעולם על יד ימינו של אדם, כי הצל עושה כל מה שהאדם עושה, אם הוא פותח ידו נראה בצל כמו יד פתוחה, ואם הוא קופץ ידו נראה בצל גם כן יד סתומה. וכן הוא יתברך הוא צלך ועושה כל מה שימינך עושה, אם אתה פותח יד ימינך לפזר צדקה לעניים, אף הוא יתברך פותח ידו לתת לך. (שם שם יז)

ואפשר עוד לומר שרמז לנו במה ששנה משנה זו בין שתי המשניות של לימוד התורה הודיענו כי שקולה מצות הצדקה כלמוד התורה, ובפרט כשהצדקה היא לתלמידים העוסקים בתורה, כי בהיות האדם מפרנס התלמידים מעלה עליו הכתוב כאלו הוא בעצמו לומד בבית המדרש, וכמו שאמר הכתוב "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך"... (שם ה טז)

ספר חרדים:

ליתן צדקה בלב טוב ובשמחה, שנאמר "פתוח תפתח את ידך לו". וחייבין אנו להזהר במצות הצדקה יותר מכל המצות עשה, שהצדקה סימן לזרע צדיק אברהם אבינו, שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה". (פרק ה במצות עשה מן התורה התלויות בידים ובכל הגוף)

עבר אדם על כריתות או מיתות בית דין תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, ולהגן עליו מן היסורין ירבה צדקה, שנאמר וצדקה תציל ממות, וישתדל שיעשו אחרים, וכן ישתדל במצות גמילות חסדים, לעזור את חברו בעצתו ובהשתדלותו, וידבר על לב העני נחמות, ויעסוק במצות ביקור חולים וקבורת מתים ותנחומי אבלים ותלמוד תורה כנגד כולם... (מצות התשובה פרק א)

תומר דבורה:

רביעית, לתת צדקה לעניים ודוגמת יסוד ומלכות. והצדקה הראויה אליהם פירשו בתיקונים לציין צ' אמנים, ד' קדושות, ק' ברכות, ה' חומשי תורה בכל יום. ועוד כל אחד כפי כחו ימשיך צדקה מתפארת לעניים הללו, ויזמין אליהם לקט מהספירות כולם, שכחה מסוד העומר העליון שהוא בינה, ופאה מבחינת המלכות עצמה, שהיא פאה לשאר המדות, וכתיב (ויקרא י"ט) "לעני ולגר תעזוב אותם", שאפילו התפארת גר למטה במלכות, וצריך לתת לו מאלו התקונים, וכן מעשר עני, להעלות המלכות שהיא מעשר אל היסוד הנקרא עני, ואם יקשרנה בתפארת יתן מן המעשר אל הגר, וכמה תקונים נכללים בזה. (פרק ה)

ואולם בתקוני הנצח וההוד קצתם משותפים לשניהם וקצתם מיוחדים כל אחד לעצמו.

והנה בראשונה צריך לסייע לומדי התורה ולהחזיקם, אם בממונו אם במעשהו, ולהזמין להם צרכי שמוש הזמנת מזור והפקת כל רצונם, שלא יתבטלו מדברי תורה, ולהזהר שלא לגנות תלמודם שלא יתרפו מעסק התורה, אלא לכבדם ולהלל מעשיהם הטובים כדי שיתחזקו בעבודה, ולהזמין להם ספרים צורך עסקם ובית מדרש וכל כיוצא שהוא חזוק וסעד לעוסקי התורה, הכל תלוי בשתי מדות הללו, כל אחד כפי כחו המעט הוא אם רב. סוף דבר כל מה שירבה בזה לכבד התורה ולהחזיקה בדבור בגופו ובממונו ולעורר לב הבריות אל התורה שיתחזקו בה הכל נשרש בשתי ספירות אלו, מפני שהם נקראים "מחזיקים בה ותומכיה". (פרק ח)

אלשיך:

ויקחו לי - יש פניות רבות במעשה הצדקה, שניתן מפני אספת העם, או כדי שיתן אחר, או כדי שימשל בעם, וכאן אמר שיתנו לשמה, ולכן יפריש כל אחד בביתו לשם ה' ותהיה לו עוד מצוה... או ויקחו לי - שכל פעם שאדם נותן צדקה נעשה ממנה אור ומלאך הנגנזים באוצרו למעלה. (שמות כה ב, וראה עוד משכן-נדבת)

ועשו ארון - ...או מדבר בציפוי הארון על מחזיק בלומדי תורה, שיהיה טהור מכל פניות, והעקר הוא מבית - מתן בסתר, ואם אי אפשר, מבחוץ תצפנו - ואם יבוש לקבל, ויצקת לו טבעות - תמציא המצאות והכנות להטיל מלאי לכיסו. (שם שם י)

ועשית לו מסגרת טופח - יזהר שלא יברח העושר ממנו, וזה על ידי שיחלק צדקה וחסד לעניים בטפחו, וד' רגליו של השולחן הם העני הגר היתום והאלמנה המקימים השולחן. (שם שם כה)

ובקוצרכם את קציר - ובמקום שהשעיר יכפר עליכם והכבשים יעשו שלום לנו תתנו צדקה. (ויקרא כג כב)

כי ימוך אחיך - אם העני תחשבהו לאחיך, כי העניים הם כדי שיזכו העשירים על ידם, ואפילו הוא גר ותושב ולא אחיך ממש. והחזקת וחי - תחזיק בו בעודנו נקרא חי שלא נפל לעניות הנחשבת כמיתה, ומה שאמרו באבות ה' ד' מדות בנותני צדקה וכו', קרא גם את אלו שאינם נותנים נותני צדקה, כי כל ישראל טבעם לתת צדקה, ואמר הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים וכו' אינו משובח, כי אינו נותן לעשות רצון קונו, וענייו ירחם, כי אם לשכר המצוה, שיתנו אחרים והוא לא יתן, שכל כך קשה לו להוציא ממון, אף על פי שיודע שיתברך על ידי זה נמנע. יתן ויתנו צדיק הוא הנותן כדי שילמדו אחרים ממנו, ואמר שלמה במשלי כ"ב "טוב עין הוא יבורך", שהוא על ה' תנאים, שכבר נתן קודם לזולתו, ב', שנותן מלחמו שקנה, בחינה ג' שלא יתן לכל לחם גרוע ממה שאוכל בעצמו, ד', שאפילו אם יש לו רק ככר אחד נותן ממנו, ה' שקודם יתן לעני ואחר כך יאכל בעצמו, כמעשה דאליהו והאלמנה. (ויקרא כה לה)

כי יהיה בך אביון - טעם המצא האביון הוא כדי שתזכה אתה על ידו, כי אם היה עבור חטא היו לה' דרכים אחרות רבות למרק חטאו של העני. אחיך - ואינו כמו שאין לו אב להורישו, שהרי שניכם אחים. בארצך - שאין המזל שולט בה, ואם כן אין עניותו ועשירותך מצד המזל... (דברים טו ז, וראה שם עוד)

כי תכלה לעשר - הנה לשלח ברכה ממקור הרם צריך י' דברים, הצדקה כהמעשרות, ב' שיתנם דרך כבוד, ג', שיעשה המקבלים עיקר והוא באחרונה, ד' שלא יבלבל במתנותיו צנורות השפע, ה' יברך על מעשרותיו שתשרה על ידי זה הברכה כמו בשולחנו, ו', שיעשה המצוה בעת רצון... (שם כו יב)

לא ידע שלו - לא יועילוהו היסורים ואפילו צער גידול בנים אם מעלים עיניו מן הצדקה. (איוב כ כ)

בצדקה פרוק - אחר שראה דניאל שאין העונש בשצף כי אם ברחמים, כי חטאיו היו שחשב כי עזב ה' את הארץ ונתנה לשרים, ועל זה אמר תנדע כי שליט וגו', ב', שחשב שיוכל לשובב המלכויות אליו בתחבולת הצלם, ועוד שציוה על בני ישראל להשתחות וחלול השם בפרהסיא, ועל זה אמר למאן די יצבא יתננה למלכותא, ולעומת ההשתררות יחונן עניים, ונתן לו העצה לחונן עניי ישראל, או להראות שמבקשו טובתו ולא רעתו. (דניאל ד כג)

ספורנו:

ושמעתי כי חנון אני - אף על פי שלא יכול לצעוק עליך חמס, שהרי הוא חייב לך, מכל מקום כשיצעק אלי על עניותו הגורם לו להיות ערום בלי לבוש על ידך, אתן לו קצת ממה שהייתי חונן אותך יותר על ספוקך, כדי שתוכל לפרנס בו אחרים, כי חנון אני - והנני חונן כל צועק כשאין לו חונן זולתי, לפיכך טוב לך שאתה תחננו בהשבת עבוטו באופן שיתמיד לך החן מאתי, שתוכל אתה להלוות ולפרנס אחרים. (שמות כב כו)

אשר ידבנו לבו - צוה שלא יגבו בזרוע כענין שממשכנים על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד. (שם כה ב)

להיות לכם לאלקים - שיהיה התכלית המכוון ממנו מושג בין כלכם, ולכן ראוי שיהיה סדר המדינות בכם באופן שתוכלו כלכם לחיות זה עם זה, ותעזרו זה את זה להשלים המכוון. (ויקרא כה לח)

ארחות צדיקים:

...ודע שהמתנה במקום שהיא ראויה, כגון צדקה לעניים יראי שמים, אותה המתנה היא מטמון ספון, שאינה נאבדת באריכות הימים, אך היא עומדת כל הימים, וזו היתה כונת שלמה המלך ע"ה, שאמר (קהלת י"א) "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו", ופשט הפסוק מצוה על הנדיבות... ומי שיש בו מדה זו מתעשר, כמו שנאמר (משלי י"א) "יש מפזר ונוסף עוד"...

כל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז, ונקרא בליעל, רשע, אכזרי וחוטא, בליעל שנאמר "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו' (דברים ט"ו), אכזרי, דכתיב (משלי י"ב) "ורחמי רשעים אכזרי", ומכחיש יחוסו שאינו מזרע אברהם יצחק ויעקב כי הם היו רחמנים אלא מזרע הגוים שהם אכזריים... והנותן צדקה לעניים בסבר פנים רעות, איבד זכותו ואפילו נתן הרבה, ועבר על (דברים ט"ו) "ולא ירע לבבך בתתך לו". וטוב ממנו הנותן פרוטה בסבר פנם יפות, וטוב מהן הנותן כראוי לעני הראוי בסבר פנים יפות. וטוב שיתן קודם שישאל, וטוב שיתן בסתר... כללו של דבר, כל מה שיכול להסתיר, שלא ידע העני מי הוא הנותן ושלא ידע הנותן מי הוא המקבל, יש לו להסתיר.

וכשאדם עושה צדקה, יעשה עם הצדקה חסד, כגון שיקנה במעות דבר הצריך לעני שלא יצטרך העני לטרח, או ימצא צרכי העני בזול...

ועתה שמע חשיבות הנדיבות ובעלי הצדקה, דכתיב (משלי י"ד) "צדקה תרומם גוי". בוא וראה כמה הוא גדול כחה של צדקה, שהיא נתונה בימינו של הקב"ה, שנאמר (תהלים מ"ח) "צדק מלאה ימינך". גדולה צדקה שבה נשתבח הקב"ה בשעה שיביא תשועה לישראל, שנאמר (ישעיה ס"ג) "אני מדבר בצדקה רב להושיע". גדולה צדקה שמנחלת כבוד וחיים לעושיה, שנאמר (משלי כ"א) "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". גדולה צדקה שבה עתיד הקב"ה לפדות את ישראל, שנאמר (ישעיה א') "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"... גדולה צדקה שבה נשתבח אברהם אבינו... דוד מלך ישראל... שלמה המלך ע"ה... שמגעת עד כסא הכבוד... שבה נשתבחו ישראל, שנאמר (דברים ו') "וצדקה תהיה לנו"... (שער הנדיבות וראה שם עוד וערך נדיבות)

מהר"ל:

ואמר עוד מרבה צדקה מרבה שלום, פירוש כי האדם צריך אל שלום עד שלא יהיה לו מתנגד, שאם אין שלום אין כלום, ולפיכך השלום הוא צריך אל האדם, ואם אין שלום לאדם יש לו מונע מתורתו ומכל ענינו, ואמר מרבה צדקה, כי הצדקה אינה אלא השלום, כי כאשר האדם מעמיד דבריו על הדין שלא יעשה לפנים משורת הדין, בזה מתחדש מחלוקת, והפך זה כאשר מעשיו הם בצדקה ולפנים משורת הדין, שהצדקה אינה דין כלל, ולפיכך הצדקה היא מביאה השלום, וכמו שאמר הכתוב "והיה מעשה הצדקה שלום". ובפרק קמא דבבא בתרא אמרו גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר "והיה מעשה הצדקה שלום"... ורוצה לומר כי נתינת הצדקה אינו גורם שלום כי נתינת הצדקה היא מנדיבת לב שהאדם מתנדב לצדקה, ולפיכך אין זה כבעל המחלוקת כי אין זה נדיבת לבו של אדם לוותר המחלוקת... ולפיכך אף מי שהוא נדיב נכנס במחלוקת, שאין רוצה לעשות מצד ההכרח, ולפיכך צדקה שהיא אינה מוכרחת אין זה מבטל המחלוקת, אבל המכריח את אחר על הצדקה אין צדקה הזאת נדבת לבו היא, רק כי המכריח על הצדקה מפני שהוא מחוייב בצדקה ומחוייב שלא יעמיד דבריו על הדין, לפיכך מכריח על הצדקה, אף שאין כאן נדבת לב ובודאי מצד זה הוא שלום בעולם, כאשר הצדקה היא מוכרחת, שבעל מדה זאת אף כי חבירו מתנגדו רוצה להכריח אותו על דבר הוא מוותר ועושה רצונו, כי הצדקה הוא דבר מוכרח. ומה שאמר כאן מרבה צדקה מרבה שלום, גם כן שמרבה בצדקה להכריח אחרים על הצדקה, ודבר זה הוא מביא השלום... (דרך חיים ב ז)

ארבע מדות בנותני צדקה, יש לשאול שאמר ד' מדות בנותני צדקה, ואמר אחר כך לא יתן ולא יתנו, ואם כן אינו נותן, ועוד... אבל נראה דהכי פירושו, שהוא אדם שמהנה אחרים ומתוך כך עינו רעה שיתנו אחרים, כיון שהוא מהנה תמיד אחרים אם יתנו הרי הם יהיו חסרים, ולפיכך אמר שהוא אוהב אחרים כל כך עד שעינו רעה אם יתנו אחרים, רק הוא רוצה ליתן. ועוד יש לפרש כי לפעמים יש בו שתי מדות שהוא נדיב לב מאד, כגון לתת להקדש שלא שייך בזה רע עין כי רע עין הוא שייך לומר שעינו רעה שלא יהנה אחר ממנו כלום, ולפיכך בנתינת צדקה לאחר עינו רעה ולפעמים הוא נדיב כל כך שמכריע נדיבת לבו על מדת עין רעה, שעינו רעה בשל אחרים ורוצה שיתן ואינו רוצה שיתנו אחרים, דהא לא שייך כאשר יתנו אחרים נדיבת לב והוא בעל עין הרע, ולכך מצד עין הרע שבו אין רוצה שיתנו אחרים, והשתא הוי שפיר רוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים... ואין ראוי שיהיה נקרא רשע כהאי גוונא שאין רשע רק מי שהוא רע לבריות, וזה אינו רשע לבריות רק טוב לבריות שהרי מטריח מאד שיתנו אחרים, רק מה שעינו רעה בשלו, ובשביל כך אינו רוצה שיתן, אבל רשע לא שייך לקרותו כיון שהוא משתדל שיתנו אחרים.. ויש מקשים בסיפא דקאמר יתן ויתנו אחרים חסיד, מה חסידות יש כאן, הרי מחויב שיתן צדקה, ובשביל שמקיים מצות צדקה אין ראוי שיהיה נקרא חסיד רק שאינו רשע. אבל לפי מה שפירשנו לא יקשה כלל כי מה שאמר יתן ויתנו אחרים היינו שהוא משתדל בכל כחו שיתנו אחרים, מטריח ויעשה אחרים שיתנו, והיה די שיאמר אני אתן מה שהשי"ת צוה אותי, אבל לטרוח עצמי שיתנו אחרים כיון שכבר עשיתי המוטל עלי, וכהאי גוונא אינו מחוייב רק הוא מדת חסידות... (שם ה יג)

...והוא כמו מדת הצדקה, שאין הצדקה חסד כי מאחר שהוא לעני אין ראוי שלא ירחם על העני וגם אין זה משפט גמור, כי אין חיוב אליו כלל, רק ראוי שיתן צדקה... (שם ו א)

וכנגד אהבת הממון אמר ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה, רוצה לומר שאין בני הדור מושיעים ומסייעים לעניי תורה ללמוד, וביאור הדבר כי התורה היא המאורסה לישראל, כמאמרם ז"ל בפסחים (מ"ט) "תורה צוה לנו משה מורשה", אל תיקרי מורשה אלא מאורסה, והיא מאורסה לכלל ישראל, כולם כקטן כגדול כעני כעשיר, עד שלזה כתיב (דברים ל"ג) "מורשה קהלת יעקב", שהיא לכל קהל ישראל... לכן גם כן כאשר העשירים חושבים לקחתה להם לבדם ואינם מספקים לומדיה העניים, היא צועקת שהוא ארוסה אל הכלל בשוה, ונחשב הדבר כמי שלוקח ארוסתו של אחר ובא אליה... (דרשה על התורה)

ובפרק לולב וערבה תנו רבנן בג' דברים גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שהצדקה בממונו, גמילות חסדים בין בממונו ובין בגופו, צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים ובין לעשירים, צדקה לחיים, גמילות חסדים בין לחיים ובין למתים, ביאור דבר זה ההפרש שיש בין גמילות חסדים ובין צדקה, כי גמילות חסדים הוא מצד הנותן שהוא עושה טוב בין שמבקש המקבל ובין שאין מבקש, אבל הצדקה הפך זה, כי מפני שהמקבל צריך לכך נותן לו מפני דחקו, ודבר זה מצד המקבל, ואף שאינו מבקש הרי כאלו מבקש שידוע דוחקו וצריך לקבל. ולפיכך בג' דברים גדולה גמילות חסדים, כי גמילות חסדים אפשר אף בגופו, והנה הוא איש טוב, אבל הצדקה הוא מקבל מאחר מה שצריך ולא שייך שמקבל גופו, ולכך הצדקה דווקא בממונו, ועוד צדקה לענים דוקא שהמקבל הוא עני וצריך לקבל, ואילו העשיר אין צריך לקבל דבר כלל, ולפיכך צדקה לעניים דוקא, אבל החסד שהוא מצד שהוא איש טוב משפיע לאחרים הן יהיה עני והן יהיה עשיר, צדקה לחיים מפני שהחי הוא מקבל ומבקש לקבל, אבל המת אינו מבקש לקבל כלל, ולפיכך צדקה לחיים דוקא, ואילו גמילות חסדים בין לחיים ובין למתים... 

ואמר ר' אלעזר אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה, ורוצה לומר כי גמילות חסדים שהוא מצד הטוב של משפיע, והצדקה היא מצד המקבל, ולפיכך הצדקה אינה רק ספק בלבד, כי אם לא היה המקבל ראוי אין כאן צדקה, אבל גמילות חסדים שעושה מצד עצמו שהוא איש טוב משפיע לאחר, ולפיכך גמילות חסדים בודאי יש שכר על זה, דסוף סוף העושה הוא איש טוב וראוי לקבל שכר אף אם המקבל אינו ראוי, וזה שנקרא הצדקה זריעה שהוא ספק אוכל ספק אינו אוכל, ואילו גמילות חסדים קרא קצירה, שהקצירה היא ודאית, וזה שאמר גם כן שאין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה, כלומר כפי מדת טובו של נותן כאשר נותן הצדקה בעין יפה, שזה נקרא איש טוב ודבר זה נקרא גמילות חסד, ולפי זה נחשב הצדקה לפי גמילות חסד שבה. אבל אם הנתינה בעצמה בצרות עין אין זה גמילות חסדים, כי גמילות חסד לפי הטוב שבאדם, ולפי מה שעינו טובה בצדקה יש על זה קבול שכר... (נתיב גמילות חסדים פרק ב, וראה עוד גמילות חסדים)

בספר משלי "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", אמר לשון רודף, כי יש לאדם לרדוף אחר הצדקה והחסד, כמו שאמרו בפרק הבונה... ורוצה לומר מפני כי העני מתבייש לקבל צדקה ויש לנותן לרדוף אחריו עד שיקבל, ולכך כתיב רודף. ועוד כי כבר התבאר למעלה כי שכר הצדקה לפי גמילות חסד שבה, היינו שיתן הנותן מצד הטוב שבו, שהוא נפש טובה, ולכך אמר רודף צדקה, כי כאשר רודף אחר הצדקה מורה דבר זה שהוא בעל נפש טובה, שהרי הוא רודף אחר הטוב. ולכך כאשר העני בא אליו ומבקש ממנו ועושה בשביל שלא יוכל לראות בצרתו ונותן לו אין זה מורה על הטוב שבו. ואמר "ימצא חיים", ודבר זה תמצא בכל מקום שיש עם הצדקה החיים, והדעת מחייב דבר זה, כי הצדקה שהוא משפיע לעני להחיותו הוא עצם החיים, ולכך מי שנותן צדקה גם כן ראוי לו החיים, ואפילו אם באו עליו מתנגדים מבחוץ אין שולטין בו ולא יגיעו אליו כלל, כי במקום הצדקה שהוא החיים לא ימצא מיתה. ואמר "ימצא צדקה", כי מי שנותן צדקה ימצא צדקה, כי מי שמרחם על עניים גם לו יש מרחמים, והצדקה שנאמר בכאן היינו הצדקה מאת השי"ת שהוא ית' מרחם עליו...

ובפרק קמא דבתרא אמר רבי יצחק מאי דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, משום דרודף צדקה ימצא צדקה, אלא מי שרודף לעשות צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהן צדקה, רב נחמן בר יצחק אמר, הקב"ה ממציא לו בני אדם מהוגנים לעשות להם צדקה, כדי לקבל עליהן שכר... הדבר הזה יש לך להבין, כי מיוחד הצדקה בדבר זה, כי הצדקה שהוא משפיע לאחרים כל אשר נכנס במדה זאת השי"ת מסייע אליו מלמעלה, ובמה מסייע אליו הקב"ה בממון שיוכל להשפיע, וזה כי המשפיע דומה למעין כי כאשר המעין משלח מימיו למרחקים כן המשפיע לאחרים, לכן השי"ת אשר הוא מקור המשפיע אל הכל משפיע אליו כדי שיוכל להשפיע, כמו שהמעין כאשר מימיו מתפשטין לחוץ, הנה המקור משפיע אליו עוד מים שלא יחסר, וכל שמוסיף לקלח המעין לחוץ המקור יותר נותן לו, ואם אין המעין משפיע לחוץ אין המקור נותן לו... כי נקרא צדקה שראוי שיהיה בצדקה הצדק, ובזה יש בצדקה הצדק, כאשר הצדקה היא לאדם אשר ראוי אליו הצדקה. ופירוש הכתוב לפי זה רודף צדקה ימצא הצדק הגמור, דהיינו שהקב"ה מסייע לו שימצא בני אדם מהוגנים, שזהו צדקה גמורה, ולא נקרא כלל השפעה כאשר המקבל אינו הגון רק השחתה נקרא. ולמאן דאמר שהקב"ה נותן לו בנים שיש להם שלש מדות, וזה מפני שהוא משפיע צדקה לאחרים, לכך השי"ת משפיע לו בנים גם כן כפי אשר עשה להשפיע לעני עד שאפשר שיחיה, ולכך משפיע לו השי"ת בנים בעלי עושר וכו'. ודבר זה בודאי מדה כנגד מדה, כי משפיע לו בנים שהם בעלי השפעה, כי במה שהם עשירים הם משפיעים לאחרים, והם גם כן בעלי חכמה להשפיע מחכמתם לאחרים. וכן בעלי אגדה דורשים ברבים ומשפיעים לאחרים, וזה הם טובים ומשפיעים לכל הבריות. כי כאשר הם בעלי עושר אז הם יכולים להשפיע מעושר שלהם לעניים אשר הם צריכים לדבר זה, ובעלי חכמה להשפיע מחכמתם לעמים, ואם אין המקבלים כל כך חכמים רק בעלי בתים ואינם מקבלים חכמה, בניו הם בעלי אגדה ויכולים לדרוש ברבים ויקבלו ממנו. וכל זה כאשר הוא רודף צדקה ורוצה להשלים את העני במה שהוא חסר ממציא לו השי"ת בנים שיהיו משלימים את העולם שיהיו בניו בעלי עושר והעושר משלים הבריות, וגם יהיו משלימים את העולם בחכמה כי יהיו בעלי חכמה, וגם משלימים שאר אנשים שאין מקבלים חכמה בדברי אגדה עד שיהיו משלימים את הכל, וכל זה בזכות הצדקה שהוא משלים את העני במה שחסר, לכך השי"ת משפיע לו בנים שהם משלימים את העולם בכל. (נתיב הצדקה פרק א)

...ומה שבעל הצדקה מתעלה למעלה גם דבר זה התבאר למעלה בביאור, כי מצד שבעל צדקה משפיע אל המקבל וכל משפיע מצד שהוא משפיע אל אחר ולכך הוא זוכה אל התרוממות, וזה שאמר קרנו תרום בכבוד, וכן אמרו בזה הלשון על השי"ת שהוא יושב במרומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה, הרי כי אל המשפיע ראוי התרוממות. וכבר בארנו הטעם למעלה, כי בעל הצדקה במה שהוא משפיע לאחרים הוא דבק בו ית' במה שהוא משפיע לזולתו, והוא ית' נקרא מקור חיים אשר משפיע תמיד אל הנמצאים ואינו פוסק ההשפעה הזאת, ולפיכך כתיב "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת", שיש לו להשפיע בכל עת, שבזה דומה אל יוצרו שהוא משפיע תמיד...

ולכך המעלים עיניו מן הצדקה פורש עצמו מן השי"ת אשר הוא משפיע תמיד ודבק בע"ז אשר אינו משפיע כלל, ויש להבין את זה...

ודע כי דברים הרבה נרמז במלת צדקה, כי נרמז בזה כי מי שהוא משמאיל בענין הצדקה ואין נותן צדקה גדול עונשו, גם נרמז כי המיימין במצות צדקה כמה גדול שכרו, וזה כי המיימין בצדקה ונותן צדקה קונה עולם הזה וקונה עולם הבא, כי עולם הזה הוא הה"א שיש במלת צדקה, שהרי עולם הזה נברא בה"א, וזה כי המיימין בצדקה שנותן צדקה יהיה לו עולם הזה, ועוד במלת צדקה הצדי"ק, כלומר שעל ידי הצדקה הוא צדיק גמור, והצדי"ק רשום בראשון היו"ד שהוא משמו הגדול, וכמו שאמרו עתיד השי"ת שיהיה עטרה בראש כל צדיק, ולכך היו"ד משמו הגדול בראש הצדי"ק. והמשמאיל בצדקה אין לו עולם הזה, ומורה על זה הדלי"ת במלת צדקה, הדלי"ת שהוא לשון דל, והרי אין לו עולם הזה, וגם בעולם הבא הוא בעל גיהנם הפך למי שמיימין בצדקה, שקשר לו כתר למעלה בראשו...

ובפרק מציאת האשה, תנו רבנן מעשה בריב"ז שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים... אמרה לא כדין מתלין מתלא בירושלים, מלח ממון חסר, ואמרי לה חסד... הנה בא לבאר ענין הצדקה, שאין קיום אל העושר של אדם כי אם על ידי הצדקה, וכמו שאמרנו למעלה, כי דבר זה דומה למעין אשר הוא משפיע אל כל מקום ויתפשט מימיו, כל זמן שהמים יוצאים ומשפיעים אל כל מקום מוסיף ומתגבר מן המקור תמיד מים זכים וטובים, ומיד שאין המים הולכים למקום אחר אז תיכף ומיד מתקלקל, כי כאשר המים עומדים מתקלקלים כאשר אינו נובע ממקור שלו, וכן כאשר יש אל אדם העושר, אם האדם משפיע אל אחר דהיינו שניתן לעני אז מוסיף השפע הבא מן השי"ת, אבל כאשר האדם מחזיק בעושר שלו מבלי שישפיע חוצה אל אחר הלא המעין מתקלקל כאשר אין מימיו יוצאים מן המקור, וכן כאשר יש לו עושר יש לו להשפיע אל אחר, שאז אינו די שאין הברכה פוסקת, ואדרבה הברכה מוספת, יען כי הברכה הוא מתגבר מן המקור הוא השי"ת, שהוא מקור חיים, ומוסיף להשפיע ברכת השי"ת, ואם אין משפיע מעשרו אז מתקלקל בעצמו, שאין ברכתו מן השי"ת.

ועוד הרי כבר התבאר כי העושר שהוא רבוי הממון הוא דבר תוספת, וכל תוספת ראוי אליו ההעדר כי דבר נוסף הוא, ומפני שהוא דבר נוסף ראוי לקבל חסרון והעדר כמו שאמרו בכל מקום כל יתר כנטול דמי... ועוד כי מדת הדין מקטרגת כאשר יש לו תוספת ממון שאין ראוי שיהיה לו תוספת עושר כמו שהתבאר, וכאשר הוא מחסר ממון שלו ונותן לעניים הוא ניצל ממדת הדין, שהרי אין כאן תוספת כיון שהוא משפיע לאחר, והתוספת הוא להשפיע לאחר. ולאמרי לה מלח ממון חסד, מפני שבעל החסד הוא דבק במדת חסדו, ומצד החסד הוא קיום העושר, כי כאשר עושה חסד גם כן השי"ת עושה עמו חסד, ויש קיום לעושר שלו מצד החסד... (שם פרק ב)

בפרק קמא דבתרא א"ר אליעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו... יש לך להבין דברים אלו מאד במעלת הצדקה שהיא בסתר עד שאין מושלים בו כחות החיצונות אשר הם מתנגדים לאדם, כי האדם הוא מורכב מגוף ונפש, ואלו שניהם אי אפשר שיהיו בלא חסרון, ולכך אי אפשר שלא יהיה מתנגד לאדם מצד הגוף ומצד הנשמה, המתנגד לגוף הוא האף, והחימה הוא מתנגד לנפש שנקרא חימה על שם כח האש שהוא חם והוא מתנגד לנפש שהוא אש גם כן. והדבר הזה ידוע לנבונים מאד. ומשה שהיה על כל פנים מגוף ונפש היה ירא מן אלו שתי כחות, וכדכתיב כי יגורתי מפני האף והחימה, אבל הצדקה בסתר מצד שהוא בסתר הוא נבדל מן אלו כחות עד שאי אפשר שיהיו שולטים בו, ולפיכך אמר הנותן צדקה בסתר הוא יותר ממשה שהיה ירא מן אלו שתי כחות... (שם פרק ג, וראה שם עוד)

ועוד אמרו שם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות, וכתיב לא יועיל אוצרות רשע וצדקה תציל ממות, אחת שמצלת מדינה של גיהנם, ואחת שמצלת ממיתה משונה... דע כי ראוי הוא שתציל הצדקה מן הגיהנם וממיתה משונה, וזה כי נתינת הצדקה משפיע החיים אל העני עד שיש לו החיים, ומאחר שהוא משפיע החיים לזולתו ראוי שיבא לו החיים, ומכל מקום חלוק יש, שאין הצדקה המצלת ממיתה משונה והצדקה המצלת מדינה של גיהנם שוים, כי כל צדקה היא מצלת מדינה של גיהנם, אבל אין כל צדקה מצלת ממיתה משונה, רק הצדקה שהיא בסתר, שכיון שהוא נותן צדקה בסתר יש לו דבקות גמור בו ית' במדריגה שהוא בסתר עליון, ואז נאמר עליו יושב בסתר עליון בצל ש-די יתלונן, כי הוא יצילך מפח יקוש וגו', כי כל צדקה של סתר הוא חיים של סתר והצדקה שמצלת ממיתה משונה עד שלא ישלטו בו הפגעים זהו כשנותן צדקה ואינו יודע למי נותנה, והנוטל אינו יודע ממי נוטל, וזהו צדקה של סתר ויש לו חיים של סתר, ודוקא להציל ממיתה משונה צריך שתהיה צדקה בסתר שהצדקה שהוא סתר אין הפגעים שהם כחות חיצונות שולטים בו, אבל הגיהנם כל צדקה מצלת מדינה של גיהנם, כי הצדקה היא חיים כמו שהתבאר, ואלו הגיהנם הוא המיתה הגמורה, לכך הצדקה מצלת אותו מזה...

ובפ"ק דבתרא תניא ר' מאיר אומר יש לו פתחון פה לבעל הדין להשיבך ולומר כך, אם אלקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן, אמר כדי להנצל אנו בהם מדינה של גיהנם... ומפני כי השואל היה סובר שאין מיתה בלא חטא, מפני כך שאל כיון שהעניות הוא בשביל חטאו, אם כן אין לפרנס העניים, כמו שהוא ית' אין רוצה לפרנס אותם בשביל חטא, אבל ר' עקיבא סבר חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא, ולפיכך יש עניות בלא חטא, ואפילו אם היה העניות בשביל חטא, כך גזר הקב"ה עליו שלא יהיה מתפרנס מן השי"ת, אבל יתפרנס מן האדם בשר ודם, ודומה לו החולה, אף על גב שנגזר עליו מן השי"ת שיחלה, מכל מקום מצוה לרפאותו, ולפיכך המפרנס את העני עושה רצון המקום, ודבר זה מבואר. (שם)

בפ"ק דבתרא א"ר יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייס אותו בדברים מתברך בי"א... פירוש מה שמתברך יותר מי שמפייסו בדברים ממי שנותן לו צדקה, כי הפרוטה שנותן לו היא לפי שעה בלבד, אבל המפייסו בדברים פיוס זה הוא אינו לזמן רק לעולם הוא מפוייס, ודבר זה נותן לו חיים גם כן כמו הממון, ולפיכך המפייסו בדברים הוא יותר מן הנותן, וכל אלו דברים גם כן ידועים בחכמה...

...אמר להם (מונבז המלך) אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו... ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך". ששה דברים זכר כאן, וכן מה שאמרו למעלה הנותן צדקה לעני מתברך בשש ברכות, ותראה כי ששה מיוחדים לצדקה, ודבר זה יש לך להבין מאד, והצדקה היא המקום שאין היד שולטת, וזה תבין ממה שאמרנו לפני זה, כי הצדקה מצלת ממיתה משונה, והיינו שאין הידים שולטים בו, ובצדקה בפרט יש לה פירות, ודבר זה תבין ממה שהתבאר למעלה אצל ו' דברים האדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא, וכן מה שאמר כי הצדקה היא אוצרות נפשות הוא מבואר, כי הצדקה להחיות נפשות, וכן מה שאמר כי הצדקה אוצר לעולם הבא, גם זה שעל ידי הצדקה זוכה אל החיים של עולם הבא כמו שמבואר למעלה, וכן הצדקה היא לעצמו, וזה תבין משם צדקה כי מורה בפרט על מעלת וצדקת העושה וזכות שלו...

אמר ר' אליעזר גדול המעשה יותר מן העושה... רוצה לומר כאשר הצדקה היא מוכרחת על ידי עשייה, וכל צדק הוא ויתור לפנים משורת הדין, וכאשר הויתור לפנים משורת הדין הוא מוכרח, וכמו כן הצדקה היא נמצאת עד שהוא מוכרח, והדבר הזה נותן שלום שלא יבא מחלוקת, כי המחלוקת ולפנים משורת הדין הם שני הפכים, כי בעל המחלוקת אינו נכנס לפנים משורת הדין ומעמיד דבריו על הדין, ובשביל כך באה המחלוקת, וכאשר מעשיו על הצדקה שהיא לפנים משורת הדין, עד שנמצא לפנים משורת הדין לגמרי, דבר זה נותן שלום לגמרי במלכות. ודבר זה ברור הוא, כי המשפיע צדקה אל זולתו הוא הפך מי שנכנס עם זולתו במחלוקת ומתנגד לו, לכך מעשה הצדקה שלום, וכאשר כופין ומעשין על הצדקה להשפיע אל זולתו דבר זה הוא שלום לגמרי, כאשר כל כך גוברת המדה לפנים משורת הדין שמעשין עליו, ואז נמצא מדה של לפנים משורת הדין בעולם, והוא ביטול המחלוקת. והבן זה כי אי אפשר לפרש יותר. (שם פרק ד)

ממעלת הצדקה כמו שאמרו ז"ל בפרק תולין, אמר עולא אין ירושלים נפדה אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועוד אמרו ז"ל גדולה צדקה שמקרבת הגאולה, שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות, וענין זה יש לאדם להבין, ממה שהתבאר למעלה שאמר משה להקב"ה במה תרומם קרנם של ישראל, בכי תשא את ראש כמו שהתבאר למעלה, כי בצדקה מתרומם קרן ישראל, וכמו שאמרו גם כן שאל את שלמה עד היכן כחה של צדקה, אמר להם ראו מה פירש אבא, דכתיב "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד", ירושלים נפדה בצדקה, כי בצדקה מתעלים ישראל, ולכך מקרבת הגאולה גם כן אמן. (שם פרק ה)

...וכן החמישי הוא נבדל מן הארבע, כי השטח יש לו ד' רחקים, שהרוחק הוא גשמי, אבל החמישי הוא כנגד האמצעי, שאין לו רוחק גשמי, ולכך הוא מיוחד שהוא קודש לשמים, ולפיכך המוותר אל יוותר יותר מחומש, כי עד ד' שייך אליו דוקא, כי הוא אדם גשמי, ואם יוותר יותר מחומש הוא מחסר עצמו, כי עד ד' הוא שלו. וזה נרמז בה"א, כי כל האותיות הם גוף אחד חוץ מן הה"א שיש בו שני חלקים, האחד שהוא ד' והשני הוא הנקודה, שהוא בתוך הד' עד שנעשה מזה ה"א, ודבר זה מורה לך כי החמישי נבדל מן הארבע שהם השטח שהוא גשמיות, וידוע כי הנקודה האמצעית שהיא בתוך השטח נבדלת מן השטח אשר יש לו ד' רחקים, ויש להבדיל ולהפריש החמישי ולתת אותו אל השי"ת ולצדקה והבן זה. וזה שהה"א אחר הדלית... אבל העשירי דהוא המעשר הוא מחוייב שיתן, וזה ההפרש שיש בין הה' ובין הד', כי החמישי אין נבדל לגמרי מן הד' רק הוא מחובר אל הד' כמו שהוא לפניו בה' שהנקודה הקטנה היא עומדת בתוך ד', וזה מורה שאין החמישי חיוב גמור להפרישו, כי אין הנקודה מופרשת לגמרי, ולכך אמרו המוותר אל יוותר יותר מחומש, אבל העשירי הוא נבדל לגמרי, ולפיכך היו"ד שהיא כמו נקודה עומדת, לכך מורה כי העשירי הוא נבדל לגמרי, והעשירי הוא קדוש לגמרי אל השי"ת, כי הנקודה שהיא קטנה מורה על קדושה... (נתיב הנדיבות פרק א)

ומשלוח מנות איש לרעהו וגו', המצוה היא בפורים יותר מן יום טוב, ממה שהתבאר למעלה כי פורים הוא לישראל מפני שנצח את זרע עמלק אשר הם אויבים וצוררים ביותר, וזה כי ישראל הם הפך זרע של עמלק, כי כל זמן שזרע עמלק בעולם אין שמו אחד, וישראל הם מיחדים שמו ערב ובוקר, ובשביל זה הם עם אחד דבקים בו יתברך שהוא אחד, ומפני שישראל עם אחד ראוי שיהיה בהם עם אחד ויהיה להם חבור וריעות גמורה, לכן יש להם להחיות אביונים מצד שהוא אחיו והם עם אחד, כדכתיב אצל מצות הצדקה "אחיך", ולכך המצוה ביותר ביום זה בלבד, הן משלוח מנות הן מתנות לאביונים... וכל זה כי במה שישראל הם עם אחד לכן עמהם השי"ת הוא אחד, ובזה הם גוברים על המן וזרעו שהם הפך אחדות השי"ת, ובשביל כך בפורים בפרט זאת המצוה משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, בשביל כי אלו המצות הם תלוים בזה במה שישראל הם עם אחד ביותר מכל האומות. (אור חדש ד"ה ומשלוח מנות)

של"ה:

...וכן בדברי הימים תמצא בהתנדבות דוד למקדש הוא והשרים נדבות גדולות ובשמחה, ואז ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל וכו', כאשר מבואר בספר דברי הימים, על כן נכון בעיני המנהג שראיתי בקהילות ארץ ישראל כשהגבאי הולך לגבות צדקה בבית הכנסת הולך לאחר ויברך דוד, ואומרים שכך מקובלים בשם אלקי האריז"ל, ואפשר שטעמו משום כי בהתנדבותו והתנדבות השרים אז ויברך דוד וגו', על כן ראוי בזה המקום לגבות צדקה ולא כמו שעושים בשאר ארצות שהולך הגבאי בעת חזרת ש"צ התפילה, ואז אין מחשבת העם על שמיעת התפילה לומר אמן כדינה. (בית הגדול)

וצריך תלמיד חכם למשוך ולהאריך על שלחנו כדגרסינן בפרק הוראה... ואמר טעם להאריך על שלחנו דלמא אתי עניא ויהב ליה, דכתיב המזבח עץ ג' אמות גבוה, וכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשלחן, רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. והנה לפי פשט המאמר אם מאכיל עני על שלחנו (או שולח מנות לאין נכון לו) נחשב לו כקרבן במזבח. אמנם תינח כשאפשר לזכות לעני אבל אם אדם הולך בדרך ואין עמו עני או היכי דלא שכיחי עניים כמו בלילה שאין כל כך עניים לחזור, או במקום שאין עניים מצוים, מה תקנתו כדי שיהא השלחן מזבח כפרה, ואפשר לומר שישער בדעתו שווי המאכל שהיה אפשר שיאכל אותו העני על שלחנו ויתן מחיר כסף שיקנה העני בהם צרכי סעודה, אבל לא נאמר כן בגמרא, אלא דלמא אתי עניא ויהיב ליה, משמע שהעיקר שיתן מפרוסתו לעני, כדכתיב הלא פרוס לרעב לחמך, משמע ממה שאתה אוכל, והטעם הוא משום דמקרב הנייתיה, כדאיתא גבי מר עוקבא. ועוד קשה, שהעני עצמו שאין לו די סיפוקו לבד היאך יהיה השלחן שלו מכפר עליו. ואפשר לתרץ דאם אין לו עני ליתן לו בשעת אכילה לכפר עליו, אז ידבר דברי תורה בשעת אכילה, כי התורה מכפרת יותר מן הקרבנות, ואם הוא אוכל לבדו ואין לו עני ליתן לו וגם אין אחר אתו בבית שיכול לדבר אתו דברי תורה, אז ילמד עם עצמו בשעת אכילה כי היא כסותו לבדו לכסות עליו... (שער האותיות סעיף ו)

ואם הזמין לו השי"ת ריוח אז תיכף ומיד יפריש מעשר עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ארז"ל "את" לרבות מפרשי הים והולכי מדברות והולכי בסחורות. ואם אין עתה לנו תבואת מעשר זרעים חייב אדם לעשר מכל הבא לידיו, ויהיה לאדם כיס מיוחד למעות מעשר שלו, וממנו יתן לעניים קרובים ורחוקים, גם מצוה להלוות ממנו לאדם בשעת דחקו ואפילו לאיש אמיד שבעת ההיא הוא דחוק מותר ללוות לו ממעות מעשר, שגמילות חסדים נוהג בין לעניים בין לעשירים, ואשרי האדם המפריש חומש, וכמו שאמר יעקב אבינו עשר אעשרנו, תרי עישורין הוא חומש, וביותר מחומש תקנות אושא שלא יבזבזה אדם.

ובריש מסכת פאה תנן, אלו דברים שאין להם שיעור וכו' וחשיב וגמילות חסדים, ופירש הרמב"ן וכן רבינו עובדיה דאיירי בגמילות חסדים דבגופו, כגון בקור חולים ולקבור מתים וכיוצא בהן, אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבוים ולהלביש ערומים ולהאכיל הרעבים וכיוצא בהם יש להם שיעור, שיתן בכל פעם שתבא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו ותו לא מחויב. הלכך מיבעי לאינש לאפרושי חמישית הריוח בכל עת כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיימו, ובהכי נפיק ידי חובתו. ואף אם זיכה השי"ת שיש לו מעשר הרבה ראוי לבערו ולחלקו בשנה השלישית ובשנה השישית של שמיטה כדין מעשר תבואה...

מצאתי בשם מוהר"מ מ"ץ להשכיר מלמד לבן קרובו עשיר ללמוד שעה יתירה ממעשרות הדעת נוטה דיכול להשכיר, כי מה שכתב מהרר"מ שאינו רשאי לתת מעשרות לבן קרובו עשיר איכא למימר לשאר צרכיו, אבל ללמוד תורה אפשר ליתן לו אם אין האב רוצה ליתן, וכן אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבא לידו להיות בעל ברית ולהכניס כלה לחופה וכיוצא בזה וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאיל לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידם ולא היה עושה אותו מעשה אז יקח מן המעשר. (מסכת חולין)

בכאן להאריך במוסר הממון, ולא יחניף בממון רק ישמח בחלקו אף שמזונותיו מצומצמין ישמח כי הם בידי הקב"ה, גם נקרא מרור חסא שיחוסו העשירים על עניים המרורים אשר מר למו, ובפרט בזה החג שהיה פתוח הוותרנות מלמעלה, ועל כן החמירו כל דכפין ייתי ויכול, וזהו בדיקת הכיסין אשר רמזו האחרונים כל עניני חמץ. נזכר בענין עכבר, עכבר נכנס וכו', כי הוא עכברא דשכיב אדינרי, עכבר לבן ועכבר שחור, מנה לבן מנה שחור, וענין נכנס ויוצא הוצאה והכנסה יכולין לפרש כל העבירות על זה, וגם הוזכר חמץ בו בכלב, כמו שאמרו כדי חפישת הכלבים, ובצאת ישראל ממצרים לא יחרץ כלב, במסכת הוריות שאלו תלמידיו את ר"א בן צדוק, מפני מה כלב מכיר את קונו וחתול אין מכיר את קונו, אמר ליה ומה האוכל ממה שאוכל עכבר משכח תלמודו, האוכל עכבר עצמו לא כל שכן. שאלו תלמידיו את ר"א בן צדוק, מפני מה הכל מושלים בעכבר, אמר להם מפני שסורו רע, מה היא, רבא אמר אפילו גלימי גייסי, רומז כי מי שנותן צדקה עושה לבוש, כמו שכתוב "וילבש צדקה כשריון", ועכברי גייסי לבושים. רב פפא אמר אפילו שופיני דמרי גייסי, (כי הנותן צדקה יש לו מרה לקבורה, כמו שכתב "והלך לפניך צדקך")...אבל מכל מקום כשאוכל העכבר דהיינו הקנאה והחמדה, אין מכיר את קונו והכלב המכיר את קונו הוא כילי, שהוא קמצן לעצמו ומפזר לצדקה, וכלב רע שהוא כילי גם לצדקה, אשר על כלב זה נאמר לא יחרץ כלב לשונו... (מסכת פסחים מצה עשירה)

ובקל וחומר דהעושה מצוה בעצמו שיעמדו בעת עשותה לעמוד ולשרת להשי"ת, וכן מצאתי בקונטרסי דהאר"י ז"ל וזה לשונו, והיה נוהג מורי ז"ל היה לתת צדקה באומרו ויברך דוד וכו', והטעם הצדקה היא מצות עשה, וראוי לעשות המצוה מעומד, גם טעם כי הלא בצדקה ניתנת לעני שהיא השכינה שהיא יושבת לארץ, וצריך להקימה ולהעמידה על הצדקה שהוא התפארת דכורא וכו'. (הלכות תשובה)

ומאחר שהעני מעטף את כל התפילות על כן יתן לצדקה קודם התפילה, כהא דר' אליעזר יהיב פרוטה לעני ומצלי. כתב מהרש"ל בתשובה קבלת תענית מאתמול מקבל אני בתפילה בשומע תפילה בלב ולא בפה, אכן באלקי נצור מקבל אני בפה הריני בתענית יחיד למחר לפניך יהי רצון מלפניך שתקבלני באהבה וכו'. (עניני תפלה וקריאה בספר תורה)

אך באתי להזהיר באיזה דברים שהרבה המוניים אינם נזהרים, דהיינו שמקיימין מצות הצדקה אבל אינן מקיימין מכשירי המצות, והם אילו: א', ליתן הצדקה בסתר ואם הוא נותן ליד עני יתנהו לו בתחבולה ובאופן שלא יכלם ולא יבוש. ב', בסבר פנים יפות ולהראות לו אהבה, לא כאותן הנותנים במריבה חס ושלום. ג', כל חלב לה', רצוני לומר יתן לו מהמובחר. כתב הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח, הרוצה לזכות לעצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו... והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב... ד', אשרי משכיל אל דל כתיב, הפירוש כי יש הרבה עניים חשובים בני בושת שסובלים הרבה דוחקים ואינם מגלים את עצמם, אבל צריך אדם להשכיל מעצמו ולבחון על בני אדם כדי שיתבונן מי הוא דל ויתחיל הוא עמו מאליו אל יתפאר בצדקה. כתב הסמ"ג צריך הנותן שלא יתפאר בצדקה שנותן, ואם מתפאר לא דיו שאינו מקבל שכר על מה שנותן, אלא שמענישין אותו...

הצדקה שעושות הנשים רצויות להקב"ה יותר מהצדקה שהאנשים עושים, משום דאיתתא שכיחא בביתא ויהבת ריפתא לעניים ומקרבא הנייתה... אבל מכל מקום אם ידעה שלא ניחא ליה לבעלה אין לה ליתן בלא רשותו, והמקבל ממנה הרי זה גזל, אבל בסתמא מקבלין מהן דבר מועט, דאמרינן מסתמא אין הבעל מקפיד על דבר מועט כזה, וכמה הוא דבר מועט, הכל לפי עושר הבעלים ועניותן, כדאיתא בסוף מסכת בבא קמא, גבאי צדקה לוקחים מהן כלומר מן הנשים דבר מועט אבל לא דבר מרובה וכו'... אמר הנהו לבני מחוזא דבר מועט. ולכן נכון לכל איש ישראל ליתן רשות לאשתו ליתן צדקה כפי רצונה, הואיל וצדקות שלה רצויה, ויהא שכרו יותר הואיל והדבר תלוי בו...

יש מפזר ונוסף עוד, בפרק קמא דגיטין אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהם צדקה, ומכל מקום אסור לאדם לנסות את השי"ת בזה, כמו שכתוב לא תנסו את ה', ולא שרי לנסות אלא במעשר תבואה, כדאיתא בפרק קמא דתענית. ונראה אפילו במעשר כספים נמי לא, דהיכא דגלי הפסוק דשרי לנסות זה דהיינו במעשר תבואה שם מותר, אבל היכא דלא גלי בהדיא הוא בכלל הלאו דלא תנסון. והטור י"ד סימן רמ"ז כתב, הדבר בדוק ומנוסה בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו והותר עד לרוב, כי ברך את עמו, וכתיב "הביאו את המעשר אל בית האוצר וגו' והריקותי עליכם ברכה עד בלי די". ואמרו חכמים בכל דבר אסור לנסות את ה' חוץ מדבר זה. משמע לכאורה מדבריו ואפילו בצדקה מותר לנסות, וזה דבר תימא, על כן נראה דגם הטור סבירא ליה דבצדקה אסור לנסות, ואף שכתב הדבר בדוק ומנוסה, רוצה לומר העין רואה שהוא על כרחך כן, וכמו שהעיד שלמה המלך ע"ה יש מפזר ונוסף עוד, אבל לעשות כן ולנסות אסור...

ומכל מקום זה יכול אדם לעשות כשנותן צדקה להתפלל להקב"ה שלא יבא הוא וזרעו לידי מידה זו, כדאיתא במסכת שבת דף קנ"א... (מסכת מגילה עמוד הצדקה, וראה עוד ערך מעשר)

...כי דרך של יעקב בכל מלחמות למלחמה לדורון ולתפלה, אשר נסתריהם, לדורון הוא צדקה, למלחמה היא מלחמה עם יצר הרע, ולתפלה כפשוטו. (תורה שבכתב כי תצא)

כלי יקר:

וישקל אברהם לעפרון, חסר וי"ו, כתב בעל הטורים לפי שהיה רע עין, ועפרן חסר וי"ו עולה למספר רע עין, וטעמו של דבר, לפי שאמרו רז"ל (ב"ב ט') כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות וכו', על כן חסרה וי"ו דעפרן, כי מצד שהיה רע עין חסרו ממנו ששה ברכות אלו... (בראשית כג טז)

אם כסף תלוה את עמי את העני - מתחלה קראו עמי, ואחר כך עני, ואחר כך רעך, לפי שרצה לצוותו על שני דברים, על כן הקדים לו שני הקדמות שמשני הצדדים אתה חייב ללוות לו, האחד הוא מצד שהוא בכלל עמי הארץ, ודרך המלך הוא בזמן שעמו ועבדיו מחוסרים צידה כל אדם יכול ללוות להם על סמך שהמלך יפרע את חובו, כי על המלך מוטל לזון את עמו, והנותן להם כנותן למלך עצמו... השני, שיותר העני עושה עמך ממה שאתה עושה עמו, ואם כן אתה עושה עמו חיי שעה והוא עושה עמך חיי עולם, אתה נותן לו פרוטה, והקב"ה משלם לך פי שנים כפלים. וכנגד שנים אלו אמר לא תהיה לו כנושה, כי לא לו אתה נושה אלא להקב"ה, כי החונן דל נקרא מלוה ה', וכנגד מה שהעני עושה עמך יותר ממה שאתה עושה עמו, על זה אמר לא תשימון עליו נשך כדי להרויח בממונך, הקטן בעיניך מה שהעני עושה עמך כהנה וכהנה... (שמות כב כד)

עזוב תעזוב עמו - ...ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמינו המטילים את עצמם על הצבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה, אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או איזה דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם, כי דבר זה לא צוה ה', כי אם עזוב תעזוב עמו, והקם תקים עמו, כי העני יעשה כל אשר ימצא בכחו לעשות, ואם בכל זה לא תשיג ידו, אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו. (שם כג ה)

ומה שאמר ובקצרכם וגו' לשון רבים, ואחר כך אמר לא תכלה פאת שדך לשון יחיד, לומר לך שאפילו בזמן קצירה שרבים קוצרים, אל תדמה בנפשך לאמר יכול העני להתפרנס משדות של אחרים אף אם לא אניח להם לקט שכחה ופאה, תלמוד לומר לא תכלה, ולא תלקט, החוב מוטל על כל יחיד. ורמז עוד בלשון יחיד זה שהצדקה צריכה להיות בסתר שלא יוודע לשום אדם, כי אם לנותן ומקבל. ויש אומרים לפי שהקוצרים רבים, על כן אמר ובקצרכם, אבל מכל מקום אין החוב כי אם על בעל השדה. (ויקרא יט ה)

אור החיים:

אם כסף תלוה - ודבר בלשון ספק, אולי בא להשיב לשואל מה אוצרות זהב לאדם ללא צורך, הן אמת כי מה שיחסר לאדם מכדי צרכו יש טעם בדבר ליסרו על עונו, מה שאינו כן אוצרות הון למה. זה הודיע הכתוב כי הסובב דבר הוא אותם שאינם ראוים לקבל חוקם לצד מעשיהם, כי ה' בחסדו נותן שפע הצריך בריוח לכל איש ואיש, והיה כי יחטא ואינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מאלקי הכבוד, הרי מתקבץ אל מקום אחר, וזוהי פרנסת הלז עם אדם אחר הבא לו דרך שם פרנסתו, ויתפרנס בפחיתות ובגנאי, וזה שאמר אם כסף וגו', אם ראית שהיה לך כסף יותר על מה שאתה צריך, שאתה מלוה לעני, דע שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים. ואולי רמז לו גם כן שלא יתנשא על העני, ואמרו לא תהיה לו כנושא, לשון נשיאות ומעלה. (שמות כב כד)

ויקחו לי - על נדבת השקלים שהיא בכפיה, וירצה שכל נדבה תקדש קודם הנתינה בלב, ועוד מה שהעלו תוספות והר"ן שהגביה בב' בדבר הקצוב, ובשאינו קצוב צריך ג', אבל מומחה יכול לכוף לבדו גם להערכה וגם לשררות, וכן משה, אבל זולתו ויקחו, צריך רבים לכך. (שם כה ב)

כי יהיה בך אביון, אומר "בך", לרמוז מאמר חז"ל כי טעם שבוחר ה' ליסר האדם בעולם הזה ביסורי העוני, כדי שבאמצעותו יזכה חברו המפרנסו, ואומר מאחד אחיך - פירוש לא תחשוב בראותך אדם שהוא פחות, דע שהוא מהמיוחדים שבאחיך, ואין הוכחה מהעוני שהוא שפל. ועוד אפשר לומר הדרגת הגזרות שיגזור ה' באביונים, כדפירשנו, שחלק העני מפקיד ה' ביד העשיר, והנה לפעמים יפריד ה' מנת עני זה לאדם קרוב להאיש, ולא יצטער בלקיחת פרנסתו ממנו להיותו קרובו, וכשישפוט ה' בצדק לצער העני ירחיק לו פרנסתו באיש זר ובריחוק מקום, והוא אמרם "מאחד אחיך", או הגם שאינו אחיך אלא בארצך, שהוא מקום העושר לכל ישראל... (דברים טו ז)

הגר"א:

צדקה תרומם גוי - פירוש כשהגוים עושים צדקה אותו הגוי יתרומם, כמו שנאמר "פזר נתן לאביונים קרנו תרום בכבוד". וחסד לאומים חטאת - וכשעושים חסד אז לא די שהם מתרוממים, אלא שהוא גם חטאת לשונאיהם של ישראל, שמחמת זה תחסר זכותם של ישראל, כי הקב"ה צריך לשלם גמולם בעולם הזה, ושכר מצוה הוא רב כמו שמצינו אצל נבוכדנצר, שבשכר שלש פסיעות השליטו על כל העולם והחריב בית המקדש והרג את חסידנו, והכל כדי שיתמלא רצונו ויהיה שכרו משלם. (משלי יד לד)

ומרדף צדקה - המרדף את אחרים וממשיכם למצות הצדקה ויריב עמהם יאהב - ה' זו הדרך, כמו שנאמר "יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד". (שם טו ט)

מתן בסתר יכפה אף - אף הוא התחלת הכעס שמתן בסתר יכפה שלא יבא עליו כלל כעס... ואי אפשר לפרש על הקב"ה, דהא כתיב "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", והאמת דהכי פירושו, שאם לא יתן מתן בסתר לעניי ישראל יצטרך ליתן לשרי אומות העולם כדי לשכך ולכפות חמה עזה שלהם. (שם כא יד)

ונתנו איש כופר - הנה תיבת ונתנו מוטעם בקדמא ואזלא, ויש לומר דבא לרמז על מאמר חז"ל במסכת שבת (קנ"א), אר"ח לדביתהו כי אתי עניא קדים ליה ריפתא כי היכא דלקדמי לבניך, אמר ליה מילט לייטית לי, אמר לה גלגל הוא שחוזר בעולם. והנה תיבת ונתנו נקראת פנים ואחור, כי גם הנותן יצטרך לפעמים שיתנו לו חס ושלום, וזהו שרמזה לנו התורה הקדושה בקדמא ואזלא, אקדימו ריפתא לעניא, וילך לפניך צדקך בטרם יסוב הגלגל על בניך. (קול אליהו כי תשא עז)

באר חפרוה שרים... והנה מדת התורה כך היא, כי נאמר עליה כי בצל החכמה בצל הכסף, ונאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, שגם האיש שאין בכחו ללמוד בעצמו ומחזיק ביד אחרים שיוכלו ללמוד תורה, גם כן שכרו אתו כמו הלומד בעצמו, כי בצל החכמה בצל הכסף, וזהו שאמר באר היא התורה, חפרוה שרים, רוצה לומר שרי התורה ולומדיה חופרים ומעמיקים בלמודיה ובמסתריה, כרוה נדיבי עם, רוצה לומר הנדיבים והעשירים אשר כל העסק שלהם במשא ומתן המה יקנו את התורה במחיר כספם... (שם חקת צד)

בפסוק כי פתח תפתח וגו', הנה איתא במסכת ב"ב י' א' רב פפא הוה סליק בדרגא אישתמיט כרעי בעי למיפל, אמר ליה ר"ח שמא עני בא לידך ולא פרנסתו. ולכאורה צריך להבין מנא ליה לר"ח דהעונש היה מפני זה. ויש לומר דהנה התיבות פתוח תפתח מוטעמים בדרגא תביר, לרמז רמז להמתעלם מן הצדקה תברא (תשבר) דרגא תחתיו. (שם ראה קי)

נתון תתן וגו', יש לפרש נתון מקור, נותן ואינו יודע למי נותן, ומקבל ואינו יודע ממי מקבל. תתן - נותן ואינו יודע למי נותן והמקבל יודע מי הנותן. לו - הנותן יודע למי נותן והמקבל אינו יודע ממי מקבל, בתתך לו - שניהם יודעים, הרי ד' חילוקי הצדקה כדאיתא בגמרא. כי בגלל הדבר "הזה" - בגימטריא י"ז, דהנותן צדקה לעני מתברך בששה ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות, אם כן אם נותן וגם מפייס מתברך בי"ז ברכות, וזהו כי בגלל הדבר "הזה" יברכך ה'. (שם קיא)

בגמרא במסכת ב"ב י"א א' אמרו עליו על בנימין הצדיק וכו', מיד קרעו לו גזר דינו וכו' והוסיפו לו כ"ב שנה על שנותיו. הנה הא דהוסיפו לו דוקא כ"ב שנים על פי מה דאיתא במסכת סוטה (כ') אם יש לה זכות תולה, וקיימא לן כחכמים שתולה ג' חדשים. והנה איתא בגמרא הנותן פרוטה לעני מתברך בששה ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות, והענין הברכה המוזכרת כאן כתבו המפרשים שהיא הזכות שעל ידי זה תולה הגזר דין ומתעכב שלא יענש במהרה. והיה כאן גבי בנימין הצדיק דהיה מפייס בדברים, אם כן מגיע לו י"א ברכות, רוצה לומר זכויות, ועולה במספר ל"ג חדשים על כל ברכה (זכות) ג' חדשים כנ"ל. אם כן בעד שמונה נפשות האשה ושבעה בניה הוי שמונה פעמים ל"ג חדשים שהם רס"ד חדשים שהם כ"ב שנים. (שם קיב)

שבעת ימים תאכל מצות, מצות יאכל וגו'. ויש לומר לרמז בזה המנהג שבא בהגהות הרמ"א או"ח (סימן תכ"ט) לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח, ומקורו מהירושלמי פ"א דב"ה כידוע, והנה בראשונה צוה לכל אחד מישראל על אכילת מצה בפסח, זה שאמר "שבעת ימים תאכל מצת", ר"ל אתה בעצמך, ומלבד חיובך לעצמך מוזהר אתה להשתדל ולראות שמצות יאכל על ידי אחרים העניים, ולהם תתן כדי שביעה ממש, ככתוב "ואכלו בשעריך ושבעו", לכן כתיב כאן מצות מלא, אבל מצת הראשון חסר, שלעצמו הוא רשאי לדקדק ולצמצם אכילתו עד כזית עד כביצה. (דברי אליהו בא)

פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי, הנה בתיבת "מחצית" השקל האות האמצעי ממחצית הוא צ', והוא ראש תיבת צדקה, ואותיות ח"י סמוכים לו, אות ח' לפני הצדיק ואות י' לאחר הצ' ואותיות מ"ת רחוקים מאת הצ' מ"ם בתחלת התיבה ותי"ו בסוף התיבה, לומר לך דעל ידי צדקה יהיה קרוב לחיים ורחוק ממות, וכמאמר הכתוב וצדקה תציל ממות, ולכן פנחס הצדיק שהכניס את עצמו בסכנה לנקום קנאת ה' צב-אות... ואם כן אין לך צדקה גדולה מזו, ובזה השיב את חמתי, כלומר אותיות חמתי השיב, כי בתיבת חמתי הוא להיפך מבתיבת מחצית, שאותיות מ"ת קרובים זה לזה ואותיות ח"י רחוקים, ואלמלא הוא שהשיב את חמתי לא היתה תקומה לישראל, אך השיב את חמתי למחצית והפך ממות לחיים. (שם פנחס)

ולא תקפוץ את ידך וגו' כי פתח תפתח את ידך וגו', הכתוב מרמז בזה סדר נכון בנתינת הצדקה, שיהיה אדם זהיר בזה, דהנה אם האדם כופף אצבעותיו אזי כל האצבעות נראות שוות, ואם ידו פתוחה אזי רואים בחוש שאין כל האצבעות שוות, אלא אחד גדול ואחד קטן, ואמרו חז"ל על הפסוק "די מחסורו" אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שצריך ליתן לכל אחד לפי כבודו וערכו, אשר לזה צריך הבחנה רבה ודעת לחלק בין איש לאיש ולהיות מן המהדרין במצות הצדקה... שיבין ענין זה מאצבעותיו, ואמר, לא תקפוץ את ידך, ואם האצבעות כפופות על היד נראים הם שכולם שוות זה לזה, וכן תתן צדקה לעולם בשוה, לא כן רק כי פתוח תפתח את ידך, ותראה בחוש שהאצבעות אינם שוות זו לזו, וכמו כן תבחין שאין כל העניים שווין זה לזה. (שם ראה)

תניא:

ואם ירחיב ה' לו עוד אזי טהור ידים יוסיף אומץ ומחשבה טובה וכו' וגם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן יהיה מכון לשבתו ית', בנתינת הצדקה שיתן מיגיעו שהיא ממדותיו של הקב"ה, מה הוא רחום וכו', וכמו שכתוב בתקונים חסד דרועא ימינא, ואף שאינו נותן אלא חומש הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה', להיות מכון לשבתו ית', כנודע מאמר רז"ל שמצות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות, ובקרבנות היה כל החי עולה לה' על ידי בהמה אחת, וכל הצומח על ידי עשרון סולת אחד בלול בשמן וכו'. ומלבד זה הרי בשעת התורה והתפלה עולה לה' כל מה שאכל ושתה ונהנה מארבע הידות לבריאות גופו... (ליקוטי אמרים פרק לד)

...ובזה יובן מה שהפליגו רז"ל במאד מאד במעלת הצדקה, ואמרו ששקולה כנגד כל המצות, ובכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם מצוה סתם, כי כך היה הרגל הלשון לקרא צדקה בשם מצוה סתם, מפני שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה, שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה', שהיא היא המקיימת אותן ומתלבשת בהן ליכלל באור אין סוף ב"ה המלובש בהן, ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה, שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח אחד מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד, אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו וכשנותנן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה', וגם מי שאינו נהנה מיגיעו מכל מקום הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה', ולכן אמרו רז"ל שמקרבת את הגאולה, לפי שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחינות בכמה מצות מעשיות אחרות. ומה שאמרו רז"ל שתלמוד תורה כנגד כולם, היינו מפני שתלמוד תורה היא בדבור ומחשבה שהם לבושים הפנימים של נפש החיונית וגם מהותן ועצמותן של בחינת חב"ד מקליפת נוגה שבנפש החיונית נכללות בקדושה ממש כשעוסק בתורה בעיון ושכל, ואף שמהותן ועצמותן של המדות חג"ת וכו' לא יכלו להם הבינונים להופכם לקדושה, היינו משום שהרע חזק יותר במדות מבחב"ד, מפני יניקתן שם מהקדושה יותר כידוע ליודעי ח"ן. (שם לז)

אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ושביה בצדקה, כתיב צדק לפניו יהלך, והוה ליה לומר ילך, אך הענין על פי מה שאמר "לך אמר לבי בקשו פני", פירוש בקשו פנימיות הלב, כי הנה בלהב יסוד האש האלקית שבלב הנה בהלב (יסוד האש האלקית שבלב) יש ב' בחינות, בחינת חיצוניות ובחינת פנימיות, חיצוניות הלב היא התלהבות המתלהבת מבחינת הבינה והדעת בגדולת ה' א"ס ב"ה להתבונן בגדולתו ולהוליד מתבונה זו אהבה עזה כרשפי אש וכו', ופנימיות הלב היא הנקודה שבפנימיות הלב ועומקא דליבא שהיא למעלה מעלה מבחינת הדעת והתבונה שיכול האדם להתבונן בלבו בגדולת ה', וכמו שכתוב ממעמקים קראתיך ה', מעומקא דליבא... (אגרת הקדש ד)

...אך מודעת זאת כי אתערותא דלעילא היא באתערותא דלתתא דוקא בבחינת העלאת מ"נ, כמו שאמרו רז"ל אין טפה יורדת מלמעלה וכו', ולכן צריך האדם לעשות בעצמו תחלת מילה זו להסיר ערלת הלב וקליפה הגסה ודקה המלבישות ומכסות על בחינת נקודת פנימיות הלב שהיא בחינת אהבת ה' בחינת למען חייך, שהיא בגלות בתאוות עולם הזה, שהם גם כן בבחינת למען חייך בזה לעומת זה כנ"ל, והיינו על ידי נתינת הצדקה לה' מממונו שהוא חיותו, ובפרט מי שמזונותיו מצומצמים ודחיקא ליה שעתא טובא שנותן מחייו ממש, ובפרטות אם נהנה מיגיע כפיו שאי אפשר שלא עסק בהם פעמים רבות בבחינת נקודת פנימית הלב מעומקא דלבא כמנהג העולם בעסקיהם במשא ומתן וכי האי גוונא, והרי עתה הפעם כשמפזר מיגיעו ונותן לה' בשמחה ובטוב לבב, הנה בזה פודה נפשו משחת דהיינו בחינת נקודת פנימיות לבבו שהיתה בבחינת גלות ושביה בתוך הקליפה הגסה או דקה, כמו שכתוב מכל משמר נצור לבך, משמר פירוש בית האסורים, ועתה נפדה מהחיצוניים בצדקה זו, וזה גם כן לשון פריעה ענין פריעת חוב שנתחייב ונשתעבד לחיצונים שמשלו בו על נקודת פנימיות לבבו, וזה ושביה בצדקה, וזהו צדק לפניו יהלך, לפניו הוא מלשון פנימיות, ויהלך הוא מלשון הולכה שמוליך את פגימת הלב לה', ואחר כך ישים לדרך ה' פעמים, כמו שכתוב והלכת בדרכיו, אחרי ה' אלקיכם תלכו, בכל מעשה המצות ותלמוד תורה כנגד כולם, שכולן עולין לה' על ידי פנימיות הלב ביתר שאת ומעלה מעלה... כי אין הפנים העליונים מאירים למטה אלא באתערותא דלתתא במעשה הצדקה הנקרא שלום, וזה שאמר פדה בשלום נפשי, נפשי דייקא, וזהו גם כן הטעם שנקרא הצדקה שלום, לפי שנעשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כמאמר רז"ל, דהיינו על ידי פדיון נפשותיהן הם חלק ה' ממש מידי החיצונים, ובפרט צדקת ארץ ישראל שהיא צדקת ה' ממש כמו שאמרנו תמיד עיני ה' אלקיך בה, והיו עיני ולבי שם כל הימים, והיא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו מעצת החושבים לדחות פעמינו ותעמוד לנו לעד לשום נפשנו בחיים אמיתיים מחיי החיים לאור באור החיים אשר יאר ה' פניו אתנו סלה, אמן כן יהי רצון. (שם)

...ובזה יובן מה שאמר האריז"ל שיש ב' מיני נשמות בישראל נשמות תלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימיהם, ונשמות בעלי מצות העוסקים בצדקה וגמילות חסדים, דלכאורה הרי גם תלמידי חכמים צריכים לעסוק בגמילות חסדים, כמאמר רז"ל שאפילו תורה אין לו, אלא שהתלמידי חכמים שתורתן עיקר ורוב ימיהם בה ומיעוט ימיהם בגמילות חסדים, הנה פעולת אתערותם דלתתא לעורר חסד עליון להמשיך ולהוריד אוא"ס המלובש בהכ"ע מקור תורת ה' שבפיהם הוא רק לעולם הנשמות שבבריאה על ידי עסק התלמוד ולמלאכים שביצירה על ידי לימוד המשנה, יען היות חיות הנשמות והמלאכים נשפעות מצירופי אותיות הדיבור היא תורה שבעל פה, ומקור האותיות הוא מח"ע כנ"ל, אך להמשיך ולהוריד הארה וחיות מבחינת הבל העליון ה' תתאה לעולם הזה השפל שהוא צמצום גדול ביותר, אז לא די באתערותא דלתתא של תלמידי חכמים העוסקים מיעוט ימיהם בצדקה וגמילות חסדים, אלא על יד אתערותא דבעלי מצות העוסקים רוב ימיהם בצדקה וגמילות חסדים, ולכן נקראו תמכי אורייתא, והן בחינות ומדרגות נצח והוד, להיותן ממשיכין אור התורה למטה לעולם העשיה. ובזה יובן למה נקרא הצדקה בשם מעשה, כמו שכתוב "והיה מעשה הצדקה שלום", על שם שפעולתה להמשיך אור ה' לעולם העשיה, וזהו דקדוק לשון זוהר הקדוש מאן דעביד שמא קדישא, דעביד דייקא, כי באתערותא דלתתא בצדקה וחסד תתאה מעורר חסד עליון להמשיך אור אין סוף מבחינת חכמה עילאה יו"ד של שם לה' של שם בחינת הדבור, ורוח פיו יתברך כדי להשפיע לעולם העשיה... (שם ה)

אך התעוררות רחמים רבים לפני ה' צריך לומר גם כן באמת וגם כשהוא באמת שלו איך יוכל על ידי אמת שלו לעורר רחמים עליונים מאמת ה', אך העצה לזה היא מדת הצדקה שהיא מדת הרחמים על מאן דלית ליה מגרמיה להחיות רוח שפלים וכו', ובאתערותא שלתתא אתערותא דלעילא, ה' מעורר ישנים ומקיץ נרדמים הם בחינת רחמים רבים וחסדים עליונים הנעלמים לצאת מההעלם אל הגילוי והארה רבה לאור באור החיים, אמת ה' לעולם, וזהו לשון זריעה הנאמר בצדקה להצמיח אמת העליון אמת ה', ובפרט בצדקה וחסד של אמת שעושים עם ארץ הקודש תובב"א, לקיים מה שנאמר אמת מארץ תצמח, על ידי זריעת הצדקה בה וחסד ורחמים רבים הנאספים ונלקטים לתוכה הם מעוררים גם כן חסדים עליונים הצפונים ונעלמים, כמו שכתוב אשר צפנת וכו' לכוננה ולהקימה, וזה שאמר בצדקה תכונני. (שם ו)

וככה ממש על דרך משל כל מעשה הצדקה שעושין ישראל עולה למעלה בבחינת העלאת מ"נ לשורש נשמותיהן למעלה הנקרא בשם כנסת ישראל, ואימא תתאה בלשון הזהר ושכינה בלשון הגמרא הכלולה מכל מדותיו של הקב"ה ומיוחדת בהן בתכלית, וראשיתן היא מדת החסד, ועל ידי העלאה זו מתעורר חסד ה' ממש, שהוא גילוי אורו יתברך לירד ולהאיר למטה לנשמות ישראל בבחינת גילוי רב ועצום בשעת התפלה על כל פנים, כי אף שלגדולתו אין חקר עד דכולא קמיה כלא חשיבי, הרי במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כמים שיורדין וכו', וזה שאמר זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק, דעל ידי שהאדם חנון ורחום וצדיק צדקות אהב גורם לאור ה' שיזרח לנשמתו המלובשת בגופו העומד בחושך שהוא משכא דחויא, וזה נקרא בשם ישועה כד אתהפכא חשוכא לנהורא, וזהו מצמיח ישועות, שישועה זו צומחת מזריעת הצדקה שזורעין בארץ העליונה ארץ חפץ, היא השכינה וכנסת ישראל שנקראת כן על שם שמתלבשת בתחתונים להחיותם... (שם ח)

אך היות כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה, כמו שאמרו רז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, ולא ארז"ל תלמוד תורה שקול כנגד גמילות חסדים אלא בימיהם שתלמוד תורה היה עיקר העבודה אצלם, ועל כן היו חכמים גדולים תנאים ואמוראים, מה שאינו כן בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחינת רגלים ועקבים שהיא בחינת עשיה, אין דרך לדבקה בה באמת ולהפכא חשוכא לנהורא דילה, כי אם בבחינת עשיה גם כן שהיא מעשה הצדקה כידוע למשכילים, שבחינת עשיה באלקות היא בחינת השפעת והמשכת החיות למטה מטה למאן דלית ליה מגרמיה כלום, וכל הזובח את יצרו בזה ופותח ידו ולבא אתכפיא ס"א ומהפך חשוכא לאור השי"ת השוכן עלינו בבחינת עשיה בעקבות משיחא, ויזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון וכו'. (שם ט)

והנה לפי שהמצות ניתנו לנו על ידי התלבשות במדת גבורה וצמצום ההארה וכו', לכן רוב המצות יש להן שיעור מצומצם כמו אורך הציצית י"ב גודלין, והתפילין אצבעים על אצבעים ומרובעות דוקא... וכן במעשה הצדקה וגמילות חסדים בממונו אף שהוא מהעמודים שהעולם עומד עליהם, וכדכתיב עולם חסד יבנה, אפילו הכי יש לה שיעור קצוב חומש למצוה מן המובחר ומעשר למדה בינונית וכו', וזה נקרא עולם פירוש חסד א-ל כל היום המתלבש בעולמות עליונים ותחתונים על ידי אתערותא דלתתא היא מצות הצדקה וחסד שעושים בני אדם זה עם זה. ולפי שהעולם הוא בבחינת גבול ומדה מהארץ עד לרקיע ת"ק שנה וכן מרקיע לרקיע וכו', ושית אלפי שני הוי עלמא וכו', לכן ניתן שיעור ומדה גם כן למצות הצדקה והחסד שבתורה, כמו לשאר מצות התורה, אך היינו דוקא לשומר התורה ולא סר ממנה ימין ושמאל, אפילו כמלא נימא, אבל מי שהעביר עליו את הדרך חס ושלום, מאחר שהעוה דרכו לתת מגרעות בקדש העליון שגרע ערכו בחינת המשכתו מה שהיה יכול להמשיך מבחינת אלקותו והארת האור מאור אין סוף ב"ה, אילו היה שומר התורה ומקיימה כהלכתה הרי מעוות זה לא יוכל לתקן כי אם בהמשכת האור העליון שלמעלה מהעולמות ואינו מתלבש בהן הנקרא חסד עילאה ורב חסד, לפי שמאיר ומתפשט בבחינת אין סוף בלי גבול ומדה מאחר שאיננו מצומצם תוך העולמות אלא בבחינת מקיף עליהן מלמעלה מריש כל דרגין עד סוף וכו', וכשהאדם ממשיכו למטה במעשיו ואתערותא דלתתא אזי אור עליון זה מאיר ומתפשט תוך העולמות ומתקן כל מעוות וכל מגרעות שניתנו בקדש העליון ומחדש אורן וטוב ביתר שאת ויתר עז... (שם י)

...ופמליא של מטה הן ההיכלות התחתונים ובפרט עולם הזה השפל המעורב טוב ורע מחטא אדם הראשון והרע שולט על הטוב כמו שכתוב, "עת שלט האדם באדם" וגו'... ואין שלום בעולם עד עת קץ שיתברר הטוב מהרע לידבק בשרשו ומקורו מקור החיים ב"ה... וזהו בכללות העולם לעתיד, אך באדם התחתון בכל עת מצוא זו תפלה, או שאר עתים מזומנים להתבודד עם קונו כל אחד לפי מעשיו זוכה למעין בירור זה על ידי עסק התורה לשמה, וכן על ידי הצדקה, כמו שכתוב ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, דכתיב "אני בצדק אחזה פניך", היא בחינת גילוי הארה והשפעת הדעת והתבונה להתבונן בגדולת ה' ולהוליד מזה דו"ר שכליים כנודע, ועל ידי זה נברר הטוב לה', ונפרד הרע כמו שכתוב "מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, פירוש לפי הילולו את ה' בעומק הדעת להוליד דו"ר ככה נברר הטוב ונפרד הרע כבירור ופירוד הסיגים מכסף וזהב במצרף וכור. 

והנה מודעת זאת ישראל בטבעם הם רחמנים וגומלי חסדים מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו ית' אשר החסד גובר בהן על מדת הדין והגבורה והצמצום, שלכן נקראת הנשמה בת כהן כמו שכתוב בזהר הקדוש, והנה הצדקה הנמשכת מבחינה זו נקרא בשם מעשה הצדקה, כי שם מעשה נופל על סדר שכבר נעשה או שנעשה תמיד ממילא והיא דבר ההווה ורגיל תמיד, ואף כאן הרי מדת החסד והרחמנות הוטבעה בנפשות כל בית ישראל מכבר מעת בריאותן והשתלשלותן ממדותיו ית' כמו שכתוב, ויפח באפיו וכו'... אך לשון עבודה אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד טבע נפשו רק שמבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ב"ה, כגון לייגע עצמו בתורה ובתפלה עד מיצוי הנפש וכו', ואף כאן במצות הצדקה ליתן הרבה יותר מטבע רחמנותו ורצונו, וכמו שאמרו רז"ל על פסוק נתון תתן אפילו מאה פעמים וכו' וזה שאמר והיה מעשה הצדקה, שגם הצדקה הנקרא בשם מעשה ולא בשם עבודה, אף על פי כן באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא מעורר גילוי אור אין סוף ב"ה בהארה רבה והשפעה עצומה ונעשה שלום במרומיו וגם בפמליא של מטה, רק שבעולם הזה השפל לא יתגלה השלום והבירור ופירוד הרע מהטוב עד עת קץ ולא בזמן הגלות... (שם יב)

אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי הנה לא נעלם ממני צוק העתים אשר נתדלדלה הפרנסה, ובפרט הידועים לי ממחניכם אשר מטה ידם בלי שום משען ומשענה וממש לווים ואוכלים, ה' ירחם עליהם וירחיב להם בצר בקרוב. ועם כל זה לא טוב הם עושים לנפשם לפי הנשמע אשר קפצו ידם הפתוחה מעודם עד היום הזה ליתן ביד מלאה ועין יפה לכל הצטרכות ההכרחיים ליד מחסורי האביונים נקיים אשר עינים נשואות אלינו, ואם אנו לא נרחם עליהם חס ושלום מי ירחם עליהם, וחי אחיך עמך כתיב, ולא אמרו חייך קודמין אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו', שהוא דבר השוה לשניהם בשוה לשתות להשיב נפשם בצמא, אבל אם העני צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות בקרה, וכי האי גונא כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכב"ב, ולא שייך בזה חייך קודמין מאחר שאינן חיי נפש ממש כמו של העני שוה בשוה ממש, כדאיתא בנדרים דף פ'. והנה זהו על פי שורת הדין גמור, אבל אמת גם אם הוא ענין דלא שייך כל כך ה"ט ראוי לכל אדם שלא לדקדק להעמיד על הדין רק לדחוק חייו וליכנס לפני ולפנים משורת הדין ולדאוג לעצמו ממאמרז"ל שכל המדקדק בכך סוף בא לידי כך חס ושלום, וגם כי כולנו צריכים לרחמי שמים בכל עת באתעררותא דלתתא דוקא בכל עת ובכל שעה לעורר רחמינו על הצריכים לרחמים וכל המאמץ לבבו וכובש רחמיו, יהי מאיזה טעם שיהיה גורם כך למעלה ולכבוש חס ושלום. ומה גם כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב תמיד ולא יחטא, והצדקה מכפרת ומגינה מן הפורענות וכו', ולזאת היא רפואת הגוף ונפש ממש אשר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, בשגם אנו מאמינים בני מאמינים כי הצדקה אינה רק הלואה להקב"ה, כדכתיב מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו בכפליים בעולם הזה, ודשכר כל המצות ליכא בעולם הזה לבד מצדקה, לפי שהוא טוב לבריות כדאיתא בקדושים סוף פרק קמא, וגם יש לחוש לעונש חס ושלום כשחבריו נמנים לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם הנודע ממארז"ל ולשומעים יונעם ותבוא עליהם ברכת טוב בכל מילי דמיטב. (שם טז)

נודע דבאתערותא דלתתא שהאדם מעורר בלבו מדת החסד ורחמנות על כל הצריכים לרחמים, אתערותא דלעילא לעורר עליו רחמים רבים ממקור הרחמים להשפיע לו הפירות בעולם הזה והקרן לעולם הבא, פירוש הפירות היא השפעה הנשפעת ממקור הרחמים חיי החיים ב"ה ונמשכת למטה מטה בבחינת השתלשלות העולמות מלמעלה למטה וכו', עד שמתלבשת בעולם הזה הגשמי בבני חיי ומזוני וכו', והקרן הוא כמו שכתוב רחבה מצותך מאד, והוה ליה למכתב מצותיך לשון רבים, אלא מצותך דייקא היא מצות הצדקה שהיא מצות ה' ממש, מה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה תמיד ולהחיות העולמות ויעשה לעתיד ביתר שאת ועז, וכמו שכתוב ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וכו', כמו דרך שהולכים בה מעיר לעיר על דרך משל, כך הצדקה היא בחינת גילוי והארת אור אין סוף ב"ה סובב כל עלמין שיאיר ויתגלה עד עולם הזה באתערותא דלתתא בתורת צדקה וחסד חנם לעתיד בתחיית המתים ביתר שאת ויתר עז לאין קץ מבחינת גילוי ההארה בגן עדן התחתון והעליון...

וזהו רחבה מצותך מאד, היא מצות הצדקה שהיא כלי ושטח רחב מאד להתלבש בה הארת אור אין סוף ב"ה, אשר יאיר לעתיד בבחינת בלי גבול ותכלית בחסד חנם באתערותא דלתתא זו הנקראת דרך ה', וזהו לשון מאד שהוא בלי גבול ותכלית... (שם יז)

אחלה דרישת שלום כמשפט לאוהבי שמו אל המתנדבים בעם לעשות צדקת ה' עם ארצו הקדושה לתת מדי שנה בשנה חוק הקצוב מעות ארץ הקודש תבנה ותבנה, אליהם תטוף מלתי ותזל כטל אמרתי, לזרז לזריזים ולחזק ידים רפות במתן דמים מעות ארץ ישראל מדי שבת בשבתו ולפחות מדי חדש בחדשו מערכו הקצוב לערך שנה, וכל כסף הקדשים אשר עלה על לב איש להתנדב בלי נדר לפרנסת אחינו יושבי ארץ הקדש מדי שנה בשנה... וממנו (עקדה) למדו רז"ל לקיום כל המצות בכלל ובפרט מעשה הצדקה העולה על כולנה המגינה ומצלת בפירותיה בעולם הזה מכל מיני פורעניות המתרגשות, כדכתיב וצדקה תציל ממות, וכל שכן משאר מיני יסורים הקלים ממות, כל שכן שטוב לנו גם העולם הזה להקדימה כל מה שאפשר שהרי אדם נידון בכל יום.

אך גם זאת מצאנו ראינו בעבודת הצדקה מעלה פרטית גדולה ונפלאה אין ערוך עליה להיות מעשה הצדקה נעשית בפעמים רבות, וכל המרבה הרי זה משובח, ולא בפעם אחת ובבת אחת, גם כי הסך הכולל אחד הוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה, ששנו חז"ל והכל לפי רוב המעשה.

והנה מלבד כי הרמב"ם ז"ל ביאר היטב טעמו ונימוקו כדי לזכך הנפש על ידי רבוי המעשה, הנה מקרא מלא דיבר הכתוב, "פעולת צדקה לחיים", דהיינו שפעולתה וסגולתה להמשיך חיים עליונים מחיי החיים א"ס ב"ה לארץ החיים, היא שכינת עוזינו שעליה נאמר "ואתה מחיה את כולם", והיא סוכת דוד הנופלת עד עפר, וכמאמר רז"ל גלו לאדום שכינה עמהם וכו'... וכל משכיל על דבר גדול ונפלא כזה ימצא טוב טעם ודעת כמה גדולים דברי חז"ל שאמרו הכל לפי רוב המעשה, דהיינו מעשה הצדקה הנעשה בפעמים רבות להמשיך חיים עליונים ליחד יחוד עליון פעמים רבות, והיינו נמי כעין מה שכתב הרמב"ם לזכך הנפש כנודע מזוהר הקדוש דשכינה נקראת נפש, כי היא חיינו ונפשנו, וכתיב "כי שחה לעפר נפשנו", ולכן ארז"ל גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה להקימה מעפר מעט מעט עד כי יבא שילה. (שם כא)

הכתב והקבלה:

ויחשבה לו צדקה - ...וההבדל בין צדק וצדקה ידוע, שצדק הוא מה שמגיע לפי מדת הדין, וצדקה מה שלפנים משורת הדין... צדקה הוא מעשה טוב לפנים משורת הדין, וכן כמעט כל לשון צדקה, צדק הוא משורת הדין וצדקה לפנים מהשורה... (בראשית טו ו)

עשר אעשרנו - לרז"ל (כתובות נ') שני עשורין דהוי חומש, ומכאן למדו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ודעת הגר"א שזהו דין תורה, ומה שאמרו באושא התקינו המבזבז וגו' באמת היה הדין כן תחילה אלא שנשכח וחזרו באושא והתקינו כהלכה הראשונה... (שם כח כב)

וצדקה תהיה לנו - קראו את גמול המצות צדקה, כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו אם יתן עוד שכר בעבודתו צדקה יעשה עמו. (דברים ו כח)

מלבי"ם:

...ובשם צדקה יציין המעשים שיעשה ה' מצד אלקותו וצדקתו וחסדו שעל ידי זכות בני אדם... ולא יפסק לעולם אחר שאינו תלוי בזכות בני אדם והכנתם... (בראשית טו ו)

כי פתח תפתח - פירשו חז"ל שהיא הבטחה אם לא יקפוץ ידו ויפתח פעם אחת אז תלבשהו רוח נדיבה ויפתח תמיד. (דברים טו ח)

כי לא יחדל - רוצה לומר שכבר באר שבאם עושים רצונו של מקום לא יהיה בך אביון, ואם כן ממה שאתה רואה שלא יחדל אביון מקרב הארץ מזה תדע שאין עושים רצונו של מקום, אם כן עצה היעוצה שאתה פתוח תפתח ונתון תתן, ובזה שתעשה רצונו תהיה אתה העשיר והנותן, והוא ישאר הרש והמקבל... וכשהעני בא לקבל ממנו צדקה בא לקחת קצת מחלקו אשר הוא בפקדון ביד העשיר, וזה שאמר כי יהיה בך אביון, הלא זה מצד אשר ה' אלקיך נותן לך את חלקו שהוא מופקד בידך, ואם כן לא תאמץ את לבבך מאחיך האביון, רוצה לומר הלא הוא אחיך ויש לו חלק בעושר כמוך. ועל זה אמר "ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך", רוצה לומר ברכתך היא כדי שתהיה גבאי צדקה לתת לו מחלקו המופקד בידך. (שם שם יא)

וחטאיך בצדקה פרוק - כי ראה בחלום "ומזונא לכולא ביה", ואם כן כל זמן שיזון העולם לא יגודו אילנא. (דניאל ד כד)

משפטיך - הכללי, יסוד המשפט שהוא רק לאלקים, משפט הוא בין אדם לחברו וצדקה צדקת המעשים בין אדם למקום, ובזכותה תתקיים המלוכה. (תהלים עב א)

באמונתך - על פי החוקים הקבועים שקבע לפרנסה, ענני בצדקתך - שהצרכים הפרטיים מצד הצדקה העליונה ומדותיו חנון ורחום. (שם קמג א)

רש"ר הירש:

ויחשבה לו צדקה - יש לצדקה שתי הוראות שונות בתכלית, יש שהעושה צדקה רק נוהג על פי שורת הדין, כך "וענתה בי צדקתי" (בראשית ל' ל"ג), אם יעקב עבד את לבן בנאמנות הוא עשה רק את חובתו על פי שורת הדין. אך מאידך צדקה איננה זהה עם משפט, היא נזכרת תמיד בצד משפט, ושונה איפוא ממנו, רק מי שעושה משפט וצדקה כאחד, יצא ידי חובתו בחייו, ואם ה' עושה צדקה, הרי הוא מטיב לברואי בחסד ולא בזכות, משפט רק שומר על הקיים ומחזיר קניין לבעליו, שונה ממנו צדקה משורש צדק, בצדק יתוקן העולם ויאושר הפרט והכלל, במידת הצדק תזכה כל בריה בתנאים שנועדו לה על פי הדעת העליונה, הצדק הוא תכלית ההנהגה האלקית. מנקודת השקפת האדם הרי הוא האידיאל. כל עלילה אלקית או אנושית, המקרבת את הפרט או את הכלל לאותה תכלית, הרי היא צדקה, צדק הוא תנאי לצדקה, וצדקה מביאה לידי צדק. אם ה' עושה צדקה עם הבריות, הרי הוא מיטיב עמם בחסד, אם אדם עושה צדקה עם חברו, הרי הוא מיטיב עמו בחסד, אך יצא ידי חובתו כלפי ה', שכן, חובה על כל אדם לקדם את הצדק בכל כוחותיו הרוחניים והגשמיים... (בראשית טו ו)

צדקה ומשפט - כבר ראינו, כי משפט מציין מה שאדם יכול לדרוש מחברו בדין ובזכות עצמו, ואילו צדקה מציינת זכות שאינה קנויה לאדם מכחו ומעצמו, אלא נתונה לו מאת ה', זכות שאין הוא יכול לתבוע אותה מחברו אבל יכול הוא לצפות אליה בתוקף מצוות ה'... אופיני הדבר שדוקא כאן זכות קדימה לצדקה, כי אכן זה הכלל, תחילה יש לעשות משפט, ורק אחר כך צדקה, ולעולם לא תוכל הצדקה לכפר על עוות המשפט, אולם כאן קדמה צדקה, מאחר שכאן יש להכריז על המחאה הגדולה מצד תורת ישראל נגד השקפת החיים ותורת המדינה של סדום, לא במשפט תפדה הארץ אלא בצדקה. בשורה זו עתידים בית אברהם לבשר לעולם ולספר באזני הברואים...

בנגוד לסדום צוואתו של אברהם מקדימה את הצדקה למשפט, יתר על כן, יש ומערכת החוקים של בני אברהם רואה גם את הצדקה כמשפט וכדין: זה נהנה וזה לא חסר - כופין על מדת סדום (עירובין מ"ט א'). את הצדקה היהודית יצווה אברהם לבניו, ולא אותה פרוטה לעני המפרנסת את גאוות הנותן ומשפילה עד דכא את המקבל. אף לא אותו סעד ציבורי המגן על העשירים מפני חמת זעם העניים והמתייאשים, אלא דוקא אותה מצות צדקה המזכה את כל דצריך בזכות הנתונה לו מאת ה', הזוקפת את קומת העני בפני העשיר, ובה יודע גם העשיר שאין הוא אלא אפוטרופוס על ממון המגיע לעניים בדין... (שם יח יט)

...אימרה זו, "ואם ימעט הבית" וגו' בונה איפוא את המדינה היהודית, לא העני זקוק לעשיר, כי אם העשיר זקוק לעני. מי שביתו קטן מהכיל את הברכה אשר גמלהו ה', יבקש משכנו להשאיל לו נפשות, להן יכול להיטיב משפעו, ובהן יסתייע במילוי חובתו. את העני יפרנס ה' גם באין עשיר, אך העשיר לא יוכל למלא את ייעוד חייו בלעדי העני. לא המצוקה כי אם תודעת החובה ה"מצוה" תאחד במדינה היהודית בית עם בית להיות לכלל אומה. רק מתוך כלל אומה מגובש זה, גדור על ידי משפט ומאוחד על ידי צדקה הולך ונרקם המיבנה המדיני הרשמי על ראשיו ויהיה לקהל עדת ישראל... (שמות יב ד)

כופר נפשו - לא על ידי הוויית עצמו גרידא, ולא על ידי יישותו לעצמו, יש ערך ומשמעות לנפשו ולאישיותו, הוא איננו נעשה חלק בלתי מבוטל של האומה על ידי עצם קיומו והנאת חייו, רק מי שנותן ותורם עולה למנין, רק מי שנותן ותורם קונה זכות להמשך קיומו, ורק מי שתורם כמצווה עליו זוכה למעמד בקרב הבריות שה' העניק להם את כתר ההווייה... (שם ל יג)

ובקצרכם - אלמלא תורת ה' רק בעלי הרכוש זוכים לקיום הראוי לכבוד אדם, רק הם מתברכים מברכת השדות, ואילו חסרי הרכוש העניים והגרים תלויים ברחמים ובפקחות של בעלי הרכוש. ובתקופה "מתקדמת" זו הרי הפנייה לאלה גובלת עם פשע, ופרוטות הנדבה הניתנות מידיהם משפילות את המקבלים. אך לא ייעשה כן בישראל, כי אומה זו תישא את ראשית קצירה מן השדות אל מקדש התורה, שם תניף את העומר לפני ה', וביום הזכרון של קבלת התורה תביא שתי לחם למקדש התורה, ושם תידור לקיים את חובתה כעם התורה, כי העושר הניתן לכלל יעניק לכל יחיד את קיומו בכבוד. בישראל פרי הארץ ויגיע האדם אינם רק לטובת בעלי הרכוש, כי גם חסרי הרכוש והגרים הם שותפים בעלי זכות בקציר ופרנסתם היא חובה לעשירים וזכות לעניים. זו האזהרה היוצאת ממצות פאה ולקט. וכבר הסברנו דבר זה, בעלי השדות אין להם טובת הנאה במתנות אלה, אין להם אפילו הזכות לחלק אותן לעניים. פרנסת העניים היא צדקה - צדק של חובה, ונוטל צדקה לא פחות מן הנותן זוכה ל"לחם חמץ", קומתו תישאר זקופה ולא יפגע כבודו כאדם, כי העשיר המפרנס את עניי עמו רק מקיים על ידי כך את חובתו לה'. חובה זו הוטלה עליו עם כל גרגיר תבואה, שה' הצמיח לו בשדהו. מושג זה של צדקה הוא הגדול שבנצחונותיה הסוציאליים של התורה. (ויקרא כג כב)

וחי אחיך עמך - ח י הוא נסמך של חיים, נאמר כאן אפוא חיי אחיך הם עמך, הווה אומר, כל התפתחות חייו ומילוי תפקיד חייו קשורים עמך ועם התפתחות חייך. אין אתה חי רק לעצמך, ואין אתה רוכש רק למענך. אמת, עליך לדאוג לעצמך תחילה, עליך לרכוש את האמצעים, המכשירים אותך למלא את תפקיד חייך, אך גם זה אחד מתפקידי חייך, עליך לרכוש את האמצעים, המכשירים אותך לסייע לאחיך, שהרי אחיך קשור עמך מבחינה חברתית, משום כך עליך לסייע לו להשיג את ייעוד חייו. אתה רוכש למענך ולמענו. חייו קשורים עמך ועם חייך. ע ם זה הופך אתכם לע ם. ולא כפיה קומוניסיטית, ולא מסים המוטלים בידי נוגש בשר ודם, ולא אימת רפאים מפני הפיכה אדומה, אלא הכרת החובה המוכתבת על ידי יראת ה' היא הקושרת את בני העם. הרי זה קשר חופשי, ואף על פי כן, או מוטב דווקא משום כך, זהו קשר חזק ונצחי של הדדיות עוזרת, בו מתקיים מאמר הבחירה "ולקחתי אתכם לי לעם", שכן יראת ה' הטהורה היא היוצרת כאן את החברה הלאומית... (שם כה לה)

עשר תעשר - המטרות שמעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני באים לטפח אותן מקבילות למטרות שנכסינו החומריים יכולים וחייבים להיות מופנים אליהן, הרי אלו טפוח הרוח - מעשר ראשון ללוי, טיפוח הגוף - מעשר שני בירושלים, טיפוח שלום הריע - מעשר עני. אולם בשים לב להלכה שמן התורה רק דגן תירוש ויצהר חייבים במעשר, וגם אלה חייבים רק אם נתמרחו לאכילה ולא למכירה, ורק אם ראו את פני הבית בשער החזית, הרי נראה לנו שרשאים אנו לומר, טיפוח שלש המטרות האלה איננו מתמצה על ידי אותם שלושת המעשרות שהם כל כך מוגבלים ומותנים מבחינה ענינית ופורמלית. הטיפוח המתאים והמספיק של המטרות האלה תלוי בכל רכושנו, ועלינו להקדיש להן את כל הפירות ואת כל הנכסים שאינם חייבים במעשר מן התורה. ונמצא ששלושת המעשרות האלה רק באו להביא לתודעתנו את ייעוד כל רכושנו, את הקדשתו ואת הכוונתו לה'... (דברים יד כב)

כי יהיה בך אביון - יכול להאמר רק לציבור, שהרי אי אפשר לומר כך ליחיד. כנגד זה "לא תאמץ את לבבך" והמאמרים שלאחריו אמורים בראש ובראשונה אל היחיד, נמצא שמצוה זו פונה אל הציבור ואל היחיד כאחד, וחובת הדאגה לעניים חלה על הציבור ועל היחיד כאחד והיא תלויה בשניהם. אולם בכך כבר נתבאר קו יסוד מהותי של המצוה הזאת. ספק אם יש עוד מצוה אחת הדורשת פעילות בו זמנית מתמדת של הציבור וגם של היחיד. נאמר בהמשך שהמעשה הנדרש במצוה זאת איננו יכול להעשות לא על ידי היחיד לבדו ולא על ידי הציבור לבדו, אלא שניהם חייבים להתחרות זה בזה ולפעול זה בצד זה...

לא תאמץ את לבבך - אל תאנוס את לבבך, מכאן שהלב היהודי נוטה לגמילות חסד בעצם טבעו, ואפשר לדכא את הנטייה הזאת רק על ידי חישובים קרים של תועלתיות ואהבת בצע. כמו כן היד היהודיה נפתחת מאליה לעניים, ורק שיקולים אלה יכולים להביא לקפיצתה, ולפיכך "ולא תקפוץ את ידך". (שם טו ז)

מצות "פתוח תפתח", "נתון תתן" ו"די מחסורו" מחד, ואזהרת "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון" מאידך, יצרו את כל הפלאים של גמילות חסד יהודית. בזכותם הבנים הפזורים של בית יעקב הפכו לחברת גמילות חסד גדולה, שפעולותיה ניכרות מלוא רוחב הארץ, ובתי ישראל ולבות ישראל נחלצו לעזרת כל אומלל הזקוק לתמיכה. החובה לספק את צורכי העני מכל הבחינות, "די מחסורו" יצרה את הצורך שהדאגה לעניים תהיה ענין של כל ציבור יהודי, והרשות בידי הציבור לכוף את חבריו לתת מהונם למטרות אלה. "ממשכנין על הצדקה" (בבא בתרא ח' ב')... התפקיד הנובע ממצות צדקה הוא כה גדול וכה אחראי עד שרק פעולת גומלין של שלושת הגורמים האלה, הקהילות, החברות והיחידים יכולה להביא לידי קיומו...

אולם הטיפוח של רוח גמילות חסד בישראל והברכה הבאה בכנפיה תלויים בייחוד בשני ענינים, במחשבת ישראל גמילות חסד היא בגדר צדקה, זו חובה המוטלת על האדם על פי מדת הצדק, מי שאיננו מסייע לעני בכל כחו הרי זה חוטא, והוא נושא אשמה כבדה לפני ה', עליו נאמר "והיה בך חטא". אולם בכך כבר יצאה גמילות חסד מכלל הרחמנות התלויה במצבי רוח משתנים והיא נכנסה לתחום מצות החובה שיש לה שיעור קבוע, והמקבל צדקה ניצל על ידי כך מן התחושה המעיקה של ההשפלה... (שם שם ח)

היהודי הנאמן לה' ולתורתו מקיים הנהלת פנקסים דייקנית על הכנסותיו, לצורך חישוב המעשר, תחילה יפריש את החלק העשירי מהונו צדקה, וגם לאחר מכן, עשרה אחוזים מהכנסתו השנתית מוקדשים כליל לעניים לצרכי צדקה, לאהבה שבין אדם לחברו. בדייקנות ובקפידה יפריש מעשר זה מהונו ולא יחזיק טובה לעצמו, אלא יחוש כמי שממלא את חובתו גרידא, כמי שאינו רואה את עצמו אלא כממונה על חלוקת הכספים שאינם שלו.

הבה נראה מה נהדרות הן תוצאותיו הנפלאות של מנהג יהודי בודד זה! כל איש מישראל, אפילו המשתכר העצמאי מפקח על קופת צדקה משלו. הקופה, אמנם אינה אלא קופתו שלו, ובכל זאת אין היא שייכת לו, היא שלו רק מבחינת זכיון חלוקת הכספים כטוב בעיניו. שש הוא היהודי אלי כל הזדמנות להטיב ולסייע את הזולת, בעזרת אוצר הצדקה והחסד הנתון לניהולו, כמוצא שלל רב. הריהו מעניק לנצרכים ממון שהוא בין כה וכה שלהם ואין הוא כי אם שוקל בדעתו, באיזו צורה הנו יכול להשתמש בנכס הקדוש המסור לפיקוחו, אם מעט ואם רב, במדת שיא של יעילות.

צדקה זהו שאדם מישראל מפריש בדרך "מעשר כספים", מהווה אצלו כעין מילוי חובה קדושה, המושרשת עמוק עמוק בתודעתו וערכה עולה לאין ערוך בהשוואה למעשה חסד הנובע מתוך התעוררות בת רגע, בבחינת עראי ובפתאומיות. פשיטא שאין מצות ה' ברה מסתפקת בכך, וכן כתוב בתורה, "פתוח תפתח את ידך", פתח וחזור ופתח. לעולם אל תקמוץ תקפוץ את ידך ולבך מאחיך ענייך! אולם הקב"ה ברוב חמלתו, לא הפקיד את גורל ענייו, אלמנותיו ויתומיו בידי רגשות חסד עראיים כאלו. באמצעות דיני יובל, שביעית, איסור ריבית, מעשר עני, פאה, שכחה ולקט מיזג הקב"ה את החסד עם יראת ה' והפך את הדאגה לאומללים ואחזקתם לחוב קדוש בלתי נמנע. רק בחסות שניהם כאחד, יראת שמים עם עול מלכות שמים, יימצא מחסה מתאים לעוני, לסבל ולמחסור, ואף גם זאת, כשם שבאמצעות אהבה ממוזגת ביראה זו הובטח מתן הצדקה שיהא בלתי תלוי בהתעוררותו או במצב רוח הזמני של הנותן עד קצה גבול האפשרות, כך מוגן על ידי זה גם המקבל, הנאלץ לפשוט יד, מביזוי והשפלה. יהודי שמקבל צדקה מידי יהודי אחיו, אין המתנה משפילה את ערכו. כי על כן אין זו מתנה לעני, אלא מסירתו להדיוט כמסירתו לגבוה! לא מידי הנותן מקבל העני את פרנסתו, כי אם ישר מידיו המלאות והפתוחות של הקב"ה. הנדבה בישראל קרויה בשם צדקה, מלה נגזרת משורש צדק, ומקבילה יותר למושג הצדק מאשר למדת הרחמים. "זכה בי"! כלומר קנה לך מצוה, רכוש לעצמך זכות על ידי, כזה היה סגנונם של עניי ירושלים בבואם לבקש נדבה, בטוי רב משמעות ההופך את כל הפירושים למיותרים.

ושוב, גם בנקודה זו חבויה הגדלות המרקיעה של תורת ישראל, אין בה מאומה מן הכזב הסוציאליסטי, השולל בהחלטיות את זכות קיומו של הפרט ומחסל בזה את שני הגורמים המטפחים ומעלים את כבוד האדם, אינו יודע ממילוי החובה ופעולת הצדקה, שתוכה רצוף אהבה, ואין הוא גורם אפילו מדת רחמים ערטילאיים, שאינם כי אם רגשות חמלה ואהבה בני חלוף, ארעיים, נתונים למצבי רוח זמניים, אשר יש גם והם משפילים את הזקוק לעזרה עם הושטת הנדבה.

הצדקה היהודית ברוח התורה, אינה כי אם התגלמות אהבה משולבת ביראת ה' ומתפשטת על ידה. את המדות הסגוליות הללו מינה הקב"ה כמטפחי הצדק בחוג עמו הנבחר, סולת העמים - ואתן יחד העניק לנו את תרופת הפלאים, אשר העולם הכושל מחפש אחריהן לשוא זה עידן ועידנים. (במעגלי שנה ב עמוד ק)

...ואם היתה אי פעם קריאה אשר תמיד היו לה הדים בישראל ותוצאות ברוכות, זוהי הקריאה. אם מצויה הכרה כלשהי, המעניקה לבן העם היהודי את הזכות לזקוף קומתו בגאון זוהי ההכרה והידיעה ההיסטורית, כי אף פעם לא פיגרנו במילוי התביעות מעין אלו. מני אותו יום בו הביאו אנשים ונשים מישראל לראשונה במדבר את כספם וזהבם, את עציהם ואבניהם היקרות לבנין המשכן הראשון, ברוח נדיבה מאין כמותה, עד כי תוך ימים ספורים הצטבר עודף גדול בחמרי הבניה והיה הכרח לבלום את גלי ההתנדבות הבלתי פוסקת, מני אז לא חדל ישראל להתנדב ולתרום למען מקדשו. התרומה, ההתנדבות וגמילות החסדים, כל אלה הפכו אצל היהודי להיות טבע שני. אף פעם לא התכחש עמנו למשימות כאלו. "אלופנו מסובלים", אלופי ישראל האצילים בעם, אלה היו מלומדים מאז ומעולם "לסבול", לשאת בעול הזולת, יחיד כציבור, העקרון הנכרי "ויודך כי תיטיב לך", היינו שחייבים להביע לך תודה על כי הטבת עם עצמך, נפגש בקרב עמנו ביחס של בוז ושאט נפש. כולם יחד, למן העשיר שבעשירים ועד העני שבעניים, שיננו היטב לעצמם, "אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו", אח שאינו מוכן לפדות את אחיו מישראל, גם את כופר נפשו שלו אין הוא רוצה להרים להקב"ה.

לא בגריפת הון והאדרת הרכוש כי אם בפזרונו לצרכי מצוה "ונתנו איש כופר נפשו לה'", שילם כל יהודי ויהודי את מכסת כופר הנפש המתחייב בעדו, הקב"ה מעניק רוב טובה למי שמפזר מכספו לצדקה וסועד את האביונים. מלוה ה' חונן דל, אם כן איפוא, הנותן פרוטה לעני, העומד לזולת בשעת דחקו, אינו נותן אלא לעצמו. רק על ידי נדבת הצדקה ייחשב הרכוש כרכושו הפרטי של האדם, זוהי השקפת היסוד הישראלית, השקפה של גמילות חסדים, והיא שעשאתו לישראל שיהא עם של גומלי חסד ועושי טובה, אשר לא קמו לו מתחרים בשטח זה באף אומה ולשון כל הימים.

אכן גם התקופה בה אנו שרויים איננה מפגרת בפרט זה כל עיקר, בהשואה לדורות הקודמים, הרי רשאית בצדק "לשאת ראש" ולהצביע בגאון ובסיפוק רב על יבול ההישגים שקצרה רוח החסד משדמותיה, מעשים מפוארים של גמילות חסדים ואהבת הזולת. הפומביות החושפת מפרק לפרק את הלוט מעל כמה וכמה גילויים מופלאים של נדיבות לב, מלמדת אותנו באיזו מדה מופלגת עדיין ערה וחיונית רוח זו בישראל ועד כמה לא יבוש יעקב בבניו המצטיינים בנקודה עילאה זו.

ברם, ישנו גוון אחד ומיוחד בעבודת הקודש, אשר את פניו משיבים גם אנו ריקם כמעט. כל אימת שמדובר בעזרה לנצרכים ידועי סבל, בסעד לאומללים וחסרי ישע, או אפילו כשבאים להתרים עבור צרכי תפאורה בהיכלי תפלה, בנינים מהודרים של בתי כנסת, ארגון מקהלת משוררים וכיוצא באלה, אפשר למצוא גם האידנא בתוכנו הרבה לבבות וידים פתוחות. עבודה וגמילות חסדים, התפקיד השני והשלישי בחיי האומה, זוכים אצלנו ליחס אוהד מאד. לא כן התפקיד העומד, ובצדק, בשורה הראשונה, זוהי הפעילות למען התורה, שתילתה בכל אתר (מקום), הרבצת תורה, הפצת הידיעה של חוקי האלקים ותורותיו, דוקא עמוד עולם זה מתעלמים הימנו כמעט כליל. בימים קדומים היה תפקיד זה הנושא המרכזי, אשר הוקדשו לו ראשית ואחרית הדאגה הציבורית. וגם בימינו, זהו הציר המרכזי של תפקידי האומה, אשר רק במילואו המושלם תקבלנה גם יתר הפעולות את מלוא ערכן, רוחן והרקע האמיתי שלהן... (שם עמוד קמו)

אומרת לנו התורה, "ונתנו איש", פירוש הדבר, לא הנכס שחונן בו האדם, לא מה שרכש ואף לא מה שהוא נהנה, כי אם מה שהוא מעניק ונותן משלו, מרכושו, מקניניו והנאותיו, להקב"ה לעולמו ולמפעלו, בו נתחייב גם הוא לקחת חלק, זהו הערך היחיד שעושהו לאיש, לאדם מישראל. זה הדבר שמכשיר אותו להימנות על פקודי ישראל, להיספר עם כל בני עמנו הרואים את עצמם כ"פקודים" ותו לא.

כל החפץ לבוא במנין בני ישראל, מחויב לחדול תחילה למנות את עצמו. עליו להשתחרר מכל אזיקי האנוכיות בהיפקדו. פעולתו לבדה, נתינתו, רק היא הופכת את מחיית האנוכיות מתוך נפשו למציאות מוחשית ומכשרתו להימנות בפקודים. לא כן אדם מישראל שאינו עושה מאומה, אינו נותן לה' מרכושו, ואף על פי כן עזה מגמתו להפקד, אולם בהתנהגותו זו הריהו מוחק את שמו ממנין צבא ה', ומשמיטו מרשימת הבריות המתקיימות באהבת ה'. כי על כן נאמר במזמור לבני קרח, (תהלים מ"ט) "אח לא פדה יפדה איש, לא יתן לאלקים כפרו ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם". (שם עמוד קסג)

העמק דבר:

כי בגלל הדבר הזה יברכך - שתתן לו בטובת עין, וגם הוא יברך אותך, וזה פועל הרבה, כבמדרש רות... (שם שם ט)

על כן אנכי מצוך - לא בשביל שאני רחמן, שהרי באמת חוקות התורה אינן אלא גזרות, כמו שאמרו לענין קן צפור, שאינו אלא כדי ללמדנו רחמים, וכן רחמנות על יתום ואלמנה היא מצוה כדי להרגיל בלבנו הזכרת יציאת מצרים, שהיה רע לנו ובקשנו לרחמנו, וכן ראוי לנו להתנהג עם מבקשי רחמים ולרחם עליהם. (שם כד יט)

מוהר"ן:

ועל ידי מה זוכה לבחינת משפט, על ידי צדקה, שעל ידי צדקה אוחזין במדת המשפט, כמ"ש (דברים ל"ג) "צדקת ה' עשה ומשפטיו", וכמ"ש (תהלים צ"ט) "משפט וצדקה ביעקב" וגו', כי צדקה הוא על ידי משפט, כמ"ש (שם ע"ה) "אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים", שמוריש לזה ומעשיר לזה. וכשנותן צדקה הוא בבחינת זה ישפיל שמחסר ממונו, ובבחינת וזה ירים שמעשיר לעני, נמצא שאוחז על ידי זה במדת משפט, ובשביל זה צריך להפריש צדקה קודם התפלה (ב"ב י' ובשו"ע או"ח סי' צ"ב ס"י), כדי יוכל לכלכל דבריו במשפט, שיהא קולע אל השערה ולא יחטיא... (ב ד)

הבחינה השניה הצדקה שנותן לתלמיד חכם שעל ידי זה ניצול ממדות רעות של שני יסודות חי מדבר, שהן בחינת חיה רעה ולסטים, שהן דברים בטלים וגאוה ותולדותיהן, כי על ידי דברים בטלים ולשון הרע בא לידי עניות, כמו שכתוב (שמות ד') "כי מתו כל האנשים", זהו עניות. גם בגאוה אמרו (קידושין מ"ט) סימן לגסות הרוח עניות, ועל ידי צדקה נתעשר, כמ"ש חז"ל (גיטין ז') אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר ועניתך לא אענך... (ד ח)

להמשיך השגחה שלימה אי אפשר אלא עד שישבר תאוות ממון, ושבירתה הוא על ידי צדקה, כי איתא בזוהר (פינחס דף רכ"ד א') רוחא נחית לשכך חמימא דליבא, וכד נחית רוחא לבא מקבל ליה בחדוה דנגונא דליואי. רוחא זה בחינת צדקה, שהוא רוח נדיבה על ידו מקררין חמימות תאוות ממון, וזה בחינת (תהלים ע"ו) "יבצור רוח נגידים", שהרוח ממעט תאות הנגידות והעשירות, נגונא דליואי, זה בחינת משא ומתן באמונה, ששמח בחלקו... (יג א)

ועל ידי צדקה הוא לוקח נפשות, כי לוקח לעצמו ריעים ואוהבים, כמו שאמר מונבז (ב"ב י"א) אבותי גנזו ממון ואני גנזתי נפשות, נמצא שכל מה שנותן צדקה ליותר אנשים על ידי זה הוא קונה לו ריעים יותר, ועל ידי זאת האהבה שקונה על ידי הצדקה על ידי זה נזדכך האויר, וכל מה שנותנים ליותר אנשים צדקה, וקונה אהבה עם יותר אנשים, על ידי זה נתרבה יותר האויר הנח והזך. כי אהבה הוא אתדבקות רוחא ברוחא, דהיינו רוח האוהב ברוח הנאהב, שזה בחינת אויר הנח שרוחם נחים זה מזה... ועל כן העיקר ליתן צדקה לצדיקים אמתיים ולעניים הגונים שכלולים מכמה נפשות ישראל, כי בזה הוא מגדיל מאוד השטח של האויר הנח והזך כנ"ל, כי בצדקה שנותן להם לבד, הוא קונה לו ריעים רבים מאד, כי הם כלולים מהרבה נפשות, שעל ידי זה מתרבה ביותר בחינת האויר הנח והזך כנ"ל. ואזי כשהאויר נח וזך אזי כשמדבר זה שיכול לדבר דיבור הישראלי, היינו דיבור הקדוש, אזי זה הדיבור נכתב ונחקק בהאויר... ואזי זה הדיבור נכתב בספריהם של העכו"ם מדינה ומדינה ככתבה, ואזי מוצאים העכו"ם בספריהם היפך אמונתם, כמו שמצינו כמה גרים שנתגיירו מחמת זה... אך זה בא על ידי הדיבור של הצדיק שנחקק ונכתב בהאויר... והאויר היה זך ונח... (יז ה)

וההתגלות גדולות הבורא הוא על ידי צדקה שנותנין לעני הגון, כי עיקר הגדולה והפאר הוא התגלות הגוונין, וכסף וזהב הן הן הגוונין, כי גוונין עילאין בהם, וגונין עלאין המלובשים בכסף וזהב אין מאירין אלא כשבאים לאיש הישראלי... (כה ד)

שלימות כל הדברים היא האמונה, ובלתי האמונה כל הדברים חסרים, כמ"ש רז"ל (ב"ב ט') לענין צדקה, הנותן פרוטה לעני מתברך בשש, והמפייסו בי"א, ובין בנותן צדקה ובין במפייס העני הנ"ל חסר א', כי ראוי להיות שבע וי"ב, כנגד ז' כוכבי לכת וכנגד י"ב מזלות, כי צדקה היא בחינות גלגלים, כמ"ש רז"ל (שבת קנ"א ב') "כי בגלל הדבר הזה יברכך", גלגל הוא שחוזר בעולם, וכמו שהגלגל היומי חוזר ומתגלגל ממזרח למערב ומכריח עמו כל הגלגלים, כן לענין הצדקה אמרז"ל יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל הבית, שזה בחינות שני תנועות, ממערב למזרח וממזרח למערב... כי השפע והברכות באים על ידי הגלגלים, כי על ידם מנהיג הקב"ה העולם כידוע... אך הורו לנו רז"ל בזה שהצדקה חסירה ואין לה שלימות ועדיין חסר אחת, הן בנותן והן במפייס, היינו שחסר האמונה שבלעדה הצדקה חסירה עדיין, ועל ידי האמונה נשלם ומאירה בחינות הצדקה... (לא)

אבל יש שני בחינות צדקה, כי יש צדקה בחוץ לארץ, ויש צדקה בארץ ישראל. וצדקת ארץ ישראל היא גדולה ולמעלה מצדקת חוץ לארץ, וכן יש שני בחינות תורה, כי אין דומה התורה היוצאת מהבל שיש בו חטא, להתורה היוצאת מהבל שאין בו חטא (שבת קי"ט ב') כי אין הדין נמתק ואין העולם מתקיים אלא על הבל פה של תינוקות (שם)... כדי לדחות הדין והחושך שכחה וסכלות מן העולם צריך שיהיה לך הבל שאין בו חטא, ועל ידי צדקה דארץ ישראל תכלול עצמך באוירא דארץ ישראל שהוא בחינות הבל הקדוש שאין בו חטא... (לז ד)

ודע שלבטל ולהכניע האויבים די הצום או אכילת שבת לבד, אבל לרוב השלום צריך גם להרבות בצדקה, כמאמר חז"ל (אבות ב') מרבה צדקה מרבה שלום, וזהו שאמרו (ברכות ו' ב') אגרא דתעניתא צדקתא, ואמרו (תענית ח' ב') שמש בשבת צדקה לענים, שמש זה בחינת שלום כמאמר חז"ל (מכילתא ועוד) זרחה עליו השמש, מה שמש הוא שלום לכל באי עולם וכו', וזהו שמש היינו השלום אינו אלא על ידי צדקה לעניים. (נז ז)

וצריך להעלות את הכבוד והמלכות מהם, וזה נעשה על ידי צדקה, בבחינת (משלי י') "צדקה תציל ממות", דהיינו שעל ידי צדקה מעלין ומצילין אותה מבחינת רגליה יורדות מות, ועושין מצדק צדקה, כי צדקה היא בחינת ה' חסדים, כי הצדקה היא בחינת חסד, כמשרז"ל (סוכה מ"ט ב') אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. ועל ידי בחינת הה' חסדים על ידי זה מוסיפין ה', ונעשית מצדק צדקה. וכנגד זה נזכר בתורה ה' פעמים צדקה, כנגד הה' חסדים שהוא בחינת צדקה כנ"ל. וזה בחינת (שם מ"ג) ממזרח אביא זרעך, בחינות (הושע י') זרעו לכם לצדקה וגו', על ידי זה צדק יקראהו לרגלו, היינו שעל ידי הצדקה אזי הצדק קורא את הרגלין שמעלין את הרגלין מבחינת רגליה יורדות וכו' כנ"ל. וזה בחינת (ישעיה נ"ח) "והלך לפניך צדקך", דהיינו שהצדק יוכל לילך, היינו שמעלין הרגלין שהם כלי ההליכה, וזה והלך לפניך, לפניך דייקא, כי מעלין את הכבוד והמלכות, אל אור הפנים כנ"ל... (סז ה)

ודע שעל ידי צדקה יוכל לתקן ממון גזילה שיש לו, היינו שגזלו על ידי חמדה, כי גזילה ממש אין לה תקון עד שישיב את הגזילה, וכן אם גזל את הרבים צריך לעשות בהממון שגזל צרכי רבים. אבל אם יש לו ממון גזילה על ידי חמדה כנ"ל זה יכול לתקן על ידי צדקה, שעל ידי צדקה יתקיים כך, היינו שיתקיים אצלו ממונו אף שהוא של גזילה על ידי החמדה... (סט)

ודע שצדקה היא סגולה גדולה ומועלת מאד להנצל מהרהורי ניאוף, אך אף על פי כן אסור לסמוך על זה ולהיות מעורב עם הנשים ולהרבות שיחה עמהם חס ושלום. רק שאינו מזיק לו כל כך, וזהו (אבות א') ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה, היינו שאף שאתה עושה צדקה ועניים הם בני ביתך, אף על פי כן אל תרבה וכו' כנ"ל. אבל אין האיסור רק שלא ירבה, אבל מה שהוא מוכרח אין מזיק לו, וזה נעשה על ידי הצדקה שהיא מצלת מהרהורים של ניאוף שהם בחינת אבי אבות הטומאה, בחינות מת, וצדקה מצלת מהם בבחינת (משלי י') "וצדקה תציל ממות", ה' יצילנו. (רמב)

ודע שאיש אמת, דהיינו שעושה מצות בשלימות ובכל הדיקדוקים בינו לבין קונו כמו שמדקדק לעשות המצוה בפני בני אדם, שזה בחינת אמת, שהכל אחד אצלו, בין כשעושה מצוה לפני ה' ובין כשעושה בפני בני אדם, זה האיש האמת יש לו כח להמשיך לעצמו כל הצדקות, כי אלו הצדקות הנ"ל שהם עושין היא עומדת רחוקה מהם ואינה אצלם, כי דרך הצדקה למשוך עצמה לאמת, ומחמת שהם רחוקים מאמת הצדקה רחוקה מהם, וזה האיש אמת מושך לעצמו כל הצדקות, כי הצדקה נמשכת רק אחר האמת... (רנא)

"ואת העורבים ציויתי לכלכלך" (מלכים א' י"ז), זה בחינת צדקה, כי בתחילה כשמתחילין להתנדב לצדקה אזי צריכין לשבר את האכזריות שלו להפכו לרחמנות, וזהו עיקר עבודת הצדקה, כי מי שהוא רחמן בטבעו ונותן צדקה מחמת רחמנות שבטבעו, אין זה עבודה, כי יש גם כמה חיות שהם רחמנים בטבעם, רק עיקר העבודה לשבר האכזריות להפכו לרחמנות, וזה בחינת "ואת העורבים ציויתי לכלכלך", כי העורב הוא בטבעו אכזרי ונתהפך לרחמנות לכלכל את אליהו, כמו כן צריכים בצדקה כנ"ל...

ובחינה זו, דהיינו התחלת הצדקה, היא קשה וכבידה מאד, כי כל העבודות וכל התשובות כל מה שרוצין לעשות איזה עובדא בעבודת ה', כמה קלין של אוי ואבוי, וכמה נגיחות וכמה כפילות, וכמה הטיות (היינו תנועות משונות שעושין יראי ה' בעבודתם) צריכין לעשות קודם שעושין איזה עובדא. ועיקר בהתחלה, שאז קשה מאד, כי כל התחלות קשות... וצדקה היא תמיד התחלה, בבחינת (דברים ט"ו) "פתוח תפתח", שאפילו כשיש פתח והתחלה הצדקה היא פותחת יותר ויותר, ומרחבת הפתח יותר... וסגולת כח הצדקה להרחיב ולפתוח הפתח יותר ויותר, שכשעושין איזהו פתח באיזה עבודה ונותנין צדקה, אזי הצדקה פותחת ומרחבת הפתח יותר ויותר, כי צדקה היא ההתחלה של כל ההתחלות, כי היא פותחת ומרחבת כל הפתחים כנ"ל. וגם בצדקה עצמה יש התחלה, דהיינו כשמתחילין ליתן צדקה, שזה בחינת "ואת העורבים צויתי" כנ"ל, ועל כן התחלת הצדקה היא קשה וכבידה מאד, כי היא בחינת התחלה של כל ההתחלות כנ"ל.

אך התועלת של הצדקה גדולה מאד מאד, כי הצדקה מועילה תמיד, כי צרכי הגוף הם רבים מאד, ואפילו ההכרחיות הם רבים וגדולים מאד, אכילה ושתיה ומלבושים ודירות, שיכולין לבלות ימיו ושניו אפילו על ההכרחיות לבד, והם מונעין את האדם מאד מעבודת הבורא. ואף על פי שגם הם בעצמן הם גם כן עבודת הבורא ית', כי הם בחינת אתערותא דלתתא, כי בעובדא דלתתא איתער לעילא... (תנינא ד א-ג)

וצדקה מועיל לזה, שעל ידי הצדקה מתקנין ומעלין פגם נפילת הימים והדעת של הזקנים מאריכי ימים שאינם כראוי, שמזה יניקת מצח הנח"ש כנ"ל, בבחינת (קהלת י"א) "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו", שכח הצדקה מוצאין ברוב הימים, דהיינו במאריכי ימים, כי על ידי הצדקה מעלין ומתקנין הפגם שלהם כנ"ל... כי עיקר עבודת הצדקה היא בבחינת ואת העורבים ציויתי כנ"ל, דהיינו מה שצריכים בהתחלה לשבר האכזריות, להפכו לרחמנות, ומזה בעצמו מתגבר בחינת הרצון, כי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא (סנהדרין ל"ט), מאחר שמתגבר ומהפך אכזריות שבטבעו לרחמנות על ידי זה נתהפך הרוגז לרצון. (תנינא ד ט)

כי דע שהצדיק האמת הנ"ל מקבל דיבור פיו הקדוש מבעלי צדקה, וזה בחינת (תהלים קי"ט) "נדבות פי רצה נא ה'", שהצדיק מקבל דיבור פיו מנדיבי לב, דהיינו בעלי צדקה, וצדקה היא בחינת מים בבחינת (שם ע"ג) "ההופכי הצור אגם מים", הצור זה בחינת (שם ע"ג) "צור לבבי", כי יש לב אבן, דהיינו אבירי לב הרחוקים מצדקה, וזהו ההופכי הצור אגם מים, דהיינו שנתהפך ללב רך להתנדב לצדקה... ועל ידי הצדקה נעשה פה קדוש של הצדיק כנ"ל...

אבל באמת הוא טובה להצדיק האמת, מה שנמצאים אלו השקרנים המתדמים אליהם, כי יש רשעים שנותנין צדקה לצדיקים, ועל ידי הצדקה נעשה בחינת יבק, היינו י'חוד, ב'רכה ק'דושה, וכל ג' בחינות אלו נאמרו במים שהם בחינת צדקה כנ"ל... ומחמת זה נמצאים בעלי צדקה שהם נואפים, כי הם יונקים מבחינת היבק הנ"ל. ובחינת היבק בקדושה הוא בחינת זווגין דקדושה ואצלם נתקלקל זאת היניקה ונעשה אצלם ניאוף רחמנא ליצלן, ועל כן הצדקה שלהם היא רעה אצל הצדיק... ועל כן הוא טובה מה שנמצאים השקרנים הנ"ל, שאזי אלו הרשעים הנותנים צדקה פונין אליהן ונותנין להם... (תנינא טו)

שפת אמת:

משנכנס אדר מרבין בשמחה, היא שמחת הנדבה שהביאו בני ישראל בכל אדר השקלים, ואיתא מצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין וכו', וכל נדבת ישראל לשמים היתה בשמחה, כמו שכתוב במשכן "האנשים על הנשים", וכן במקדש בימי דוד וגם בבית שני התנדבו בשמחה. לכן נתעוררה שמחת עבודת בית המקדש בימים אלו, וגם עתה שאין לנו לא משכן ולא מקדש יש להרבות בצדקה בימים אלו כאשר נתקן אחר כך מתנות לאביונים בחודש הזה, ובגלות יש להתחזק במעשה הצדקה, שעל ידי נדבת המשכן נתקנו בני ישראל אחר החטא, דכתיב בכל לבבך וגו' מאודך... לכן נתן הקב"ה נכסים לאדם שיוכל למצא עזר גם בימי ירידה על ידי מעשה הצדקה, שכמו שאדם נותן מנכסיו השייכים לו בעבור רצונו ית', כן זוכה שיחזירו לו המדריגות שנאבדו ממנו על ידי החטא, כמו שכתוב מתן אדם ירחיב לו. (שקלים תרמ"א)

משמיעין על השקלים ועל הכלאים, כי הצדקה מיוחדת לבני ישראל, והיא עדות על נדיבות בני ישראל, ועל כן כתיב צדקה תרומם גוי, כי חסד לאומים חטאת, והכל לגרמייהו עבדי, ובני ישראל הם המוכנים לצדקה כמו שכתוב משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, לכן נתברר תערובת הכלאים על ידי השקלים, ולא לחנם ביקש הקב"ה נדבת בני ישראל, כמו שכתב רש"י נדבה רצון טוב, ויודע השי"ת רצון עמו בני ישראל עליו כי לעולם נמצא זאת הנדיבות בבני ישראל, וכמו שכתוב על כל פשעים תכסה אהבה... ממילא יש לדעת מזה שבכח בני ישראל למטה לעורר מחצית שקל שלהם כנ"ל, וכיון שהיה אחר החטא נתקשה משה רבינו ע"ה איך יוכלו לעורר הנדיבות, והראה לו מן השמים כנ"ל. (שקלים תרמ"ב)

דרשו חז"ל תשא את ראש, שמשה רבינו ע"ה זוקף ראשן של ישראל... והצדקה היא סגולה להתדבק בשורש, כמו שכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, פירוש שהרשעים מה שבאים אל שורש שלהם חטאת הוא, כענין שאמרו פיזור לרשעים טוב להם ולעולם, כינוס לרשעים רע להם ולעולם... ולכן הקדים הקב"ה שקלי בני ישראל, שעל ידי זה מתרוממים להתדבק בשורשם, וזה מתקיים בכל שנה, כמו שאמרו ז"ל באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, כי ראשיתן של בני ישראל הוא קודם לעולם, ושם אין מגע נכרי כלל רק על ידי החטאים נתערבו בין האומות, ועל ידי השקלים חוזרין להתדבק בשורש הראשית ונבדלו מהתעוררות... (שם תרנ"ב)

כי תשא... כי על ידי הצדקה מעוררין גם בשמים חסד ורחמים, וזה הכח הוא רק לבני ישראל שיש להם דביקות בהקב"ה ויכולין לשנות הגזירה שהוא בטבע, ולכן חסד לאמים חטאת, כי חסד הוא לעשות לפנים משורת הדין, כי באמת כל העונשין ויסורין שבעולם הן בדין צדק, אבל בני ישראל מצווין לעשות חסד וצדקה לעורר מדת הרחמים לשנות הגזירה, ולזה הכח אין שייכות לשום אומה עכו"ם, ולכן חטאת הוא להם שאין להם להתקרב בזה... ונתן לנו הקב"ה מצות השקלים לעורר בזה כח התרוממות על ידי הצדקה, וזה שאמר כי תשא וגו' ונתנו וגו'. (שם תרנ"ט)

ברש"י ויקחו לי תרומה, יפרישו לי מממונם נדבה וכו'. פירוש שצריך האדם לתת מכל דבר חלק להשי"ת, ואף דברי עולם הזה רחוקים מאד, אבל הרצון צריך להיות להשי"ת, כמו שכתב רש"י נדבה רצון טוב, וזה עצמו הנדבה הרצון להיות הרצון תמיד להשי"ת, והרצון גובר המעשה, כי כל מעשה האדם מעורר בעליונים והרצון ברצון עליון, וידוע כי ברצון השי"ת מתהפך הכל ברגע, ולכך צריך האדם להאמין כי הכל תלוי ברצונו... (תרומה תרל"ג)

איתא במדרש בשבת כתיב זכור, ובעמלק זכור... ושם במדרש כי חסד אמר יברא שגומל חסדים, וצדק אמר יברא שעושה צדקות, ובנראה שבכח החסד זוכין לאמת בעולם הזה, כמו שכתוב חסד ואמת נפגשו, ובכח הצדקה זוכין לשלום בעולם הזה, צדק ושלום נשקו, וכ"א מרבה צדקה מרבה שלום, ולכן זכור אחר שקלים, שאחר הצדקה זוכין לשלום, וזה בבני ישראל שהם נותנים צדקה לשם שמים, ועליהם נאמר צדקה תרומם גוי, וברשעים חסד לאומים חטאת... (זכור תרמ"ט)

כמדרש כי ירחיב, מתן אדם ירחיב לו וכו', הקב"ה מתיר אסורים וכו' פשוט מי שנותן נדבת לבו להשי"ת זה עצמו מרחיב לו, כי כל המיצר נעשה רק מהסתרת החיצוניות ורק לנסיון, וכשאדם גובר רצונו ומניחו בעבור רצון השי"ת, זה עצמו פותח הפנימיות ומבטל ההסתר, וזה ירחיב לו... (דברים ראה תרל"א)

שם משמואל:

ויתן לך האלקים, ברש"י יתן ויחזור ויתן... ויש לומר עוד בטעמו של דבר על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין מתנות עניים, שהעני יש לו מעלה שהוא מדוכא, וכתיב אני את דכא, ובאמצעות מתנות עניים הוא מתחבר לעני וקונה ושואב ממנו מעלה זו... והיינו שמתנת עניים איננה רק להשלמת חוסר העני, דאי הכי בודאי מי שנותן אלף פעמים בפעם אחת הוא משלים ביותר, אלא שהכונה היא שבאמצעות המתנות יתחבר לעני, וזהו יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, כי הכוונה היא החיבור, ולפי זה מובן שעל ידי שנתן לעני אלף זהובים בפעם אחת לא התחבר אליו אלא פעם אחת, והנותן אלף פעמים הרי זה התמדת החיבור יותר. (תולדות תרע"ו)

ויבואו כל איש אשר נשאו לבו... יש לפרש על פי דרכם ז"ל באופן אחר, דהנה אמרו ז"ל יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, ובאשר ישראל היו מדוכאים מאד ושפלים בעיני עצמם מחמת חטא העגל... וממילא כאשר שמעו ונתבשרו שזהב המשכן יכפר על זהב העגל, היה שוה בעיניהם ליתן את כל הונם כופר נפשם, קל וחומר מהקבלה להיות למרמס למלאך המות ודיש למלכיות, וזה נקרא נדיבות הלב, היינו שנותן משלו בשפע, ומכל מקום יש עוד מעלה גדולה מזו, שלא לבד לתועלתם וכופר נפשם אלא מחמת התרוממות הנפש ליתן את כל הון ביתו באהבה לעשות רצון עליון אף בלי הגיע לו שום תועלת מזה, והוא כענין אמרם ז"ל דבאדם חשוב חשובה הנתינה לקבלה, על אחת כמה וכמה הנתינה למלך מלכי המלכים הקב"ה, וזוהי הגבהת לבו בדרכי ה', וזהו "אשר נשאו לבו"... (ויקהל תרע"ו)

ונראה לפרש על פי דברי הא"ע... אך אמרו במסכת סוכה שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ומספקין וממציאין לו אנשים מהוגנים לכך, תלמוד לומר מה יקר חסדך אלקים, צריך לתת לב ולטרוח ולרדף אחריה לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים. וזהו שאמר המדרש שלא יהיו דברי תורה בעיניך כאדם שיש לו בת בוגרת, היינו שלזכות להיות ממחזיקי לומדי תורה איננו דבר קטן ומצוי, אלא אם יש לך זכות קח אמרי, ואין תלמיד חכם הצריכין חיזוק מפאת עצמם אלא כדי שיזכו המחזיקים, וזהו ענין הכתוב וכי תבואו ונטעתם, היינו שביאתכם תהיה כדי להחזיק לומדי תורה, כענין יציאת מצרים כדי לקבל התורה. (קדושים תרע"ג)

ויש לומר דאלה הם נמי שני האריסין הנזכרין במדרש, שפירושן אבנים יקרות המאירות, היינו שלימות המוח והלב, ותולדותיהן צדקה ומשפט, צדקה נמשכת מפאת טוהר הלב והזדככותו ותשוקתו להשלים את זולתו די מחסורו אשר יחסר לו, והנה היא שלימות הלב בין לראוי בין לשאינו ראוי. משפט נמשך משלימות השכל לברר מה הראוי לזה ומה ראוי לזה, וגם מעשיו לעצמו... אך שלימות שתי אבנים טובות אלה לא תתכן רק כשהן מתאחדות, כי מבלעדי השכל אין שבח בנדבת הלב, וכמשל המדרש באחד שראה שגובין לצדקה ונתן, והלך להלן וראה שגובין לתיאטרון ונתן, וכן שלימות השכל מבלעדי שלימות הלב גם כן לא תתכן, והוא כנזם זהב באף חזיר, וכל שבחם כשהם לאחדים... (עקב תרע"ה)

אך הענין... כי כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה אמר החילוק בין צדקה ובין מתנות עניים, כי צדקה היא שברחמנותו על העני מעורר למעלה את מדת הרחמים, ומתנות עניים היא שמדבק עצמו לעני שהוא מדוכא, ועל ידי זה נתדבק בהקב"ה, כי אני את דכא כתיב... (ראש השנה תרע"א)

ר' צדוק:

צדקה לעניים גם כן מועיל לתקן עון הוצאת זרע לבטלה, ובכלל לכל מה שאז"ל חייב מיתה מועיל צדקה, כמ"ש דתציל ממות, וכמשאז"ל פ"ק דב"ב י"א. ולעון זה ביחוד דעל ידי שמחיה נפשות, ואז"ל שם כן המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, ובכלל העולם גם כן אותם נפשות עשוקות מחיים ממש. ובלבד שיהיה לעני הגון דבלאו הכי אין מועיל, דהוא קצת מעין דוגמא דחטאו שמשפיע חיים למי שאין ראוי... (חלק ב צדקת הצדיק קכה עמוד לח)

היראה היא אוצר כמ"ש "יראת ה' היא אוצרו", וכמשז"ל (ברכות ס"א) אשה דומה לאוצר וכו', שהיא מכילה בקרבה מעשה מצות וכלל המעשים טובים וצודקים נקראים צדקה, כמו שכלל חלק המעשים במאמר דג' דברים שהעולם עומד עליהם בשם גמילות חסדים... ועז"א האומר בבר"ר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ולכן נקרא בגמרא וירושלמי ומדרש על הרוב סתם מצוה צדקה... (חלק ג דובר צדק ב עמוד סז)

לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות, היראה הוא אוצר, כמו שכתוב "יראת ה' היא אוצרו"... וכלל המעשים טובים וצודקים נקרא צדקה, כמו שכלל חלק המעשים במאמר דג' דברים שהעולם עומד בשם גמילות חסדים... ולכן נקרא בגמרא וירושלמי ומדרש על הרוב סתם מצוה צדקה, וסתם רשע גנבה, כי רשע העדר שלימות המעשה... (פרי צדיק שמות ליקוטים דף קכב)

חכמה ומוסר:

...גם ידעתי ואחשוב כי בדעתו נוטה יותר לגמילות חסדים עם אנשים בפרנסה, ולא לחפש טובת הבית להגדיל תורה ויראה, וכמו זה יש הרבה באשכנז, גם בעונותינו הרבים עתה במדינתנו גם כן יש תועים בזה, וזה נגד התורה, בשנת בצורת אפילו נצטער רבי על שנתן פתו לעם הארץ, וכמה ראיות יש בש"ס... (חלק א קלד)

ומצינו במדרש על נדבת המשכן בפרשת תרומה, הובא בבעל הטורים פסוק א' וזה לשונו, פתח דבר וגו' בלשון פיוס, כמו "דברו על לב ירושלים", בשביל שהיה בו חסרון כיס פייסם, ואיתא במדרש אמר ר' אבהו ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר דבר לשון פיוס וכו', גלתה לנו התורה שכר צדקה כי רבה מאד, הנה אחר ביזת מצרים ומכל שכן ביזת הים, ולעשות משכן כבוד וכפרה לישראל, הלא זה השכר בעצמו גדול מאד, ומה מבקש מהם, מחצית השקל, ומעט נדבה כפי נדבת לבו ורצונו הטוב, אחרי הוציאם ברכוש גדול ממצרים, היאומן כי יסופר כי לזה צריך פיוס, המתנדב בנדבת לבו סך גדול כזאת הלא שכרו הרבה מאד מאד, ובפרט במקום שיש קדוש השם ועוד חזוק גדול להבנים ולהמתעסקים בהם...

והנה יש הרבה אנשים העושים צדקה תחלה, וכבר הוכתרו כנסת ישראל בג' מדות רחמנים בני גומלי חסדים, אבל לעשות גמילות חסדים כביכול, עם התורה, לא רבים יחכמו לדעת זאת, ורצוני להאריך בזה הרבה, אבל אי בריאותי לא עליכם עומד לנגדי, כי קשה לי הכתיב.... אבל כבר הודיענו המקרא כח שגעון היצר המעוור עיני חכמים, לראות האמת ולומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", והודיענו הכתוב כח שגעון היצר כי כאשר בא ברשותו הכסף הנתון לו מן השמים, קשה לו להוציא מרשותו בדרך טבע היצר, כי רע הוא מנעוריו, ואם תשכיל לי ותבין ליתן בנדבת הלב, כאשר בא הצווי בנדבת המשכן, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", דייקא "תקחו את תרומתי", ועל אשר לא התנהג בשגעון טבע היצר בא הפיוס המורה על רבוי השכר, ומזה נבין כי כל שכר המצוות הוא רק מניעת השגעון. (שם קעג)

והנה העני הדורש על הפתחים חובה על האדם לפרנסו ואין מדרך המטיב לומר לעני מה לך ליהנות מאחרים, לך עשה ואכול, יען שאינו יודע אם באמת דורש טובת זולתו או רק מחמת שעינו צרה בעני הוא מדבר. וגם אולי העני אינו יכול לעשות מחמת חולי. אבל אם היה יודע שבאמת יכול העני לעבוד עבודה וגם בטוח בעצמו שלא מחמת צרות עין ידבר, שהרי באמת רעה גדולה היא לאיש המרגיל עצמו לחזור על הפתחים וכמה מדות מגונות יבואו חס ושלום מזה, היה כדי לומר לעני לך עשה ואכול, כאב הדורש טובת בנו, כמנהג האבות שילמדו בניהם מלאכה שיוכלו לפרנס את עצמם, ואחר כך יצוה אותו לילך לפרנס את עצמו ולא יחזיקנו על שולחנו למען יתרגל ויתלמד להתפרנס מיגיע כפיו ויהיה רחוק מלקבל מתנות ומגזל, וכן הוא דרך התורה... (חלק ב לב)

...והנה מצינו (ב"ב ט') גדול המעשה יותר מן העושה, ואנו רואים כי קשה לאדם מאד להיות מעשה, ובאמת זהו דבר הכרחי לאדם, כי מהו האדם כשהוא לעצמו, ואם ירבה ויפזר צדקה, אין ערך נגד מה שרבים יכולים לעשות. ועל כן מי שיש לו הרגש וחפץ לגמול חסד בעולם, אין קץ לשכרו, כי יכול לפעול הרבה פעולות טובות בעולם ולתקן תקונים גדולים... על כן חובה על האדם להיות איש יודע בהוויות וטיב העולם, ולעשות הכל לשם שמים וכיון שרואים אנחנו כי האדם רוצה יותר ליתן משלו ולא להיות מעשה, הרי זה דבר שנגד רצונו, טוב דבר אחד בצער ממאה פעמים שלא בצער, על כן על ג' דברים העולם עומד, על התורה - דעת, עבודה - כונה, וגמילות חסדים בהיפוך רצונו. (שם קו)

מעולם ועד עולם אתה א-ל, הנה כתיב "אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ", פירוש, כי באמת חובה על האדם לעשות צדקה, וזהו יפה להנותן, אבל המקבל חובה עליו לא לצאת לקבל נדבות וצדקה, כי בזה נהיה "שלעפער" (סוחב). ולכן לטובת המקבל היה נאה שלא ליתן לו, למען ירגיל עצמו להיות שונא מתנות, אלא שהאדם אינו יכול לעשות זאת, כי צריך להתרגל בצדק, וגם אולי יעבור המדה. אבל השי"ת יודע הגבול, ולכן אינו נותן לאדם תמיד צדקות, שלא יהיה "שלעפער", ולכן מייסר גם כן במשפטו, למען ישוב מדרכו. וזהו אוהב צדקה, כי זה מדותיו ית', אבל לטובת המקבל גם כן ומשפט - צדק ומשפט יחדיו. (שם קלז)

רבינו ירוחם:

ולאידך גיסא גם ענין הצדקה הנה זה לא כמו שסוברים העולם שהוא ענין של מעשים שעושים בחנם בלי שום התחייבות, הלא שולחן ערוך שלם והלכות שלמות ישנם בחיובה של צדקה, היא גם כן משפט ממש, אברהם אבינו מסר עצמו לסכנות על לוט, וכתב על זה הרמב"ן שמצא עצמו מחויב בדבר מפני שבעבורו הוא גר בסדום, ולולא אברהם הלא היה עודנו בחרן ולא היה בא לזו הסכנה, על כן שם אברהם נפשו בכפו לרדוף אחרי המלכים. האם אין זה מעשה צדקה גמורה, ואיך זה מוסרים נפש על מעשה צדקה בעלמא, הרי כי גם ענין צדקה חיוב גמור הוא, והלכות שלמות עליהם ככל הדינים והמשפטים. גם לוט מסר עצמו על הכנסת אורחים עד שהקריב על זה גם שתי בנותיו, ומה ראה על ככה? כי על כן באו בצל קורתי, זהו צדקה במיטב התורה, וכן הוא היסוד, שמשפט הוא צדקה וצדקה היא משפט... (דעת תורה בראשית עמוד קכה)

אריסטו שאל שאלה גדולה, מצד טבע הדברים היה ראוי כי מקבל צדקה יאהב יותר את הנותן ממה שהנותן אוהב את המקבל, ולא כן הוא באמת, אלא הנותן אוהב את המקבל יותר, וזה פלא. והוא מבאר הענין, כי האהבה תלויה באיכות הקבלה, והנה מקבל הצדקה מקבל פרוטה, ולפי ערך הפרוטה הוא אוהב את הנותן, אך הנותן, על ידי נתינתו זו קונה מהמקבל מידת הנדיבות בנפשו, ונמצא שהוא מקבל הרבה יותר מאשר העני, ולכן אוהבו הרבה יותר מאשר העני אוהב אותו...

אבל חז"ל הקדושים, הם שיודעים את סודי הטבע ומדברים לאמיתתה של הטבע, הם נגשים אל אותו הענין בהיקף אחר לגמרי, כן אמרו חז"ל (רות רבה ה' ט') תני בשם ר' יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל הבית, שכן אמרה רות, "שם האיש אשר עשיתי עמו היום"... אמר רבי אבון העני הזה עומד על פתחך והקב"ה עומד על ימינו, אם נתת לו זה שעומד על ימינו מברכך... שומעים אנו כבר הגשתם של חז"ל המגיעים לפסגת מרומים, על ידי הפרוטה שהוא נותן לעני הוא מחובר אל מקור הברכות עצמו. וזה אי אפשר כבר להשיג על פי חכמה, עומק כזה מתגלה רק לאלה שידעו טבע הדברים באמת ולא בהשערות... (דעת תורה שמות עמוד קכ)

...הנה צדקה שגדולתה מרובה כל כך עוד יותר מכל הקרבנות, והנה חז"ל הקדושים העבירו עליה מחק, שעם כל גדלותה אינה אלא כזריעה לחוד, וגם ספק אם יבא ממנה לידי אכילה, ודוקא בהחסד שבה, כי אז תקרא בגדר של קצירה, והקוצר ודאי אוכל. נורא מאד הדבר ומי יכלנו, כי כל מעשה הצדקה יתכן שלא יהיה בה פרי לאכול ותהיה כי אם כגרעין של זריעה בעלמא, נפלא מאד עמקותן של חז"ל וריבוי העשירות המונח בדבריהם הקדושים. וכשאמרו עוד כי צדקה אינה משתלמת אלא לפי חסד שבה, היינו כי מעשה הצדקה אינה אף לשמה וגמורה, והשתלמות הצדקה אינה אלא דוקא בהחסד שמניח במעשה הצדקה, בהטרחה להוליכה לביתו וליתן לו פת אפוי וכדומה, דברים שמראה בהם כונתו וחשקו להתחסד עם חברו, החסד הוא נשמת כל מעשה הצדקה, ובלתו היא ממש כגוף בלי נשמה... (שם שמות עמוד שא)

מכתב מאליהו:

גביית צדקה כיצד?

קיימת בעיה מעשית ומצויה מאד, כיצד יתנהג אדם כשמשתדל עם אנשים שיתרמו עבור מטרת צדקה או להחזקת התורה? הדרך הנאותה היא, שבעסקו עם התורה לא יעסוק עמו בדרך נטילה, אלא בדרך נתינה. נבאר את הכלל החשוב הזה.

אף שכונת המתרים היא לטובת הנצרך, הלא כלפי התורה, מעשיו הם מעשי נטילה, בצורתם החיצונית החמרית, ונשארים איפוא מעשיו בגדר "חומר היפך הצורה", (הצורה החומרית בסתירה עם הצורה הרוחנית), ועלול החומר להעכיר את הצורה, והמתרים נמצא בסכנה שיתרגל על ידי זה להיות 'נוטל', הן מצד הנטילה כשלעצמו, הן מצד שעסוק בהוצאת ממון מחברו, הן מצד שעלולה אהבת ממון להתפתח מזה בלבו, ומצד עוד כמה גורמים.

על כן יזהר המתרים שמעשיו יהיו על דרך נתינה ממש, היינו לזכות את התורם במעלת הצדקה או במעלת החזקת התורה, וכן מצינו בדברי חז"ל, שהעניים בבקשתם היו אומרים "זכה בי" ההתרמה צריכה להעשות גם באופן שינעם לתורם, כדי שיתן את תרומתו ברצון, ועל ידי זה יפיק מזה תועלת רוחנית. מצד אחד יבחר המתרים בדרכים שיועילו להשגת המטרה, אולם מאידך גיסא יזהר להשתדל תמיד להביא תועלת גם לתורם, באופן זה ישיג את כל המטרות:

א', אם יתנהג כראוי ובכוונה טובה, ודאי שיסייעו ה' יתברך להשיג את המבוקש.

ב', יקיים "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", שכן יקדש את ה' במעשיו.

ג', מעשיו יהיו נתינה ולא נטילה.

ד', התורם יקיים את המצוה בלב טוב ובנפש חפצה.

ה', ירגיל את התורם בנדיבות לב גם להבא.

ו', הכסף יגיע לנצרך בעין טובה ולא בעין רעה, ותהיה הברכה בו.

ז', ירבה אהבת הבריות, כי מעשיו מאחדים את שלושתם, את התורם, את הנצרך ואת עצמו.

אך העוסק בהתרמה בדרך בלתי ראויה, ישיג את ההיפך מכל המעלות המנויות לעיל, יביא נזק לעצמו, לתורם וגם לנצרך. אם ראית מוסד תורה או חסד שנחרב או נסגר, צא ובדוק אם מנהליו לא התרימו את הציבור בדרך נטילה. (חלק ג עמוד צא)

ולתוספת ביאור: ישנם אנשים שמפזרים ממון הרבה לצדקה, וגם עושים כך בצינעה, ואף על פי כן במשאם ומתנם הינם גנבים ורמאים. ולכאורה הדבר תמוה, הרי דברים אלו שניהם נוגעים לדיני ממונות, ולמה מתנהגים כשורה באחד ולא בשני? ההסבר הוא, משום שלמדו מסביבתם את מדת הצדקה והורגלו בה, אולם את מדת הנאמנות לא למדו. (שם עמוד קלב)

בשבוע זה היו לי ב"ה שתי הערות חדשות, וכמדומני שיש בהם ממש. אז"ל (בב"ב י') שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא אם אלקיכם אוהב עניים, למה אינו מפרנסם. אמר ליה כדי שנזכה בהם אנן וכו', ולכאורה אי אפשר להבין על כל פנים למה יסבול העני כל ימי חייו מחסור רעב וצמא וכו', בכדי שיזכה העשיר במצוות, וכי דינא הכי?

ובמדרש רות האיש אשר עשיתי עמו וגו', יותר ממה שהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם העשיר. ואין צורך לפרש כי העני עושה עם העשיר טובה לעולם הבא ועל כן הוא יותר, אם גם בעולם הזה הוא יותר, והוכחתי בע"ה ממעשה דרבן יוחנן בן זכאי וקרוביו היתומים בש"ס שם, שאילו נתנו כל הסך לצדקה אזי היו נפטרים ממשא המסים, ומה שהחסירו בצדקה שלמו במסים. ולכאורה הפירוש הוא, כי מה שיש לו לאדם לתת לצדקה על כל פנים לא ישאר בידו, כי לא ניתן לו עבורו, ואם לא יתן לצדקה ישלח בעל הפקדון שלוחים משלוחים הרעים ויקחו בחזרה את הפקדון, והרבה שלוחים למקום שהכסף הולך בענין רע ח"ו, ומשום הכי העני עושה עם בעל הבית יותר, כי הבעל הבית לא משל עצמו הוא נותן, אך משלו נותן לו, והעני גורם לעשיר לשמור מצרות נפשו, אשר המה מגיעים עדי מות לפעמים, כאמרם "נפשך אני נוטל" וכו', ואמרו צדקה תציל ממות...

ונראה לכאורה ללמוד מזה דבר פשוט בלתי פשוט כלל וחדש לגמרי, להבין מדרגת ההטבה. כי כדאי לו לאדם להיות כל ימיו במחסור ועניות, ויהיה חלקו בחלי ומכאוב וכו', אך ורק למען יהיה גורם להטבה שתצא לפעולות, היינו שיהיה הוא הגורם לאחרים שהמה יעשו הטבה. האם אין זה מבהיל? (שם עמוד שכד)

וטעם הענין ראיתי להר"מ רוזנשטיין ז"ל בספרו יסודי הדעת, כי המחזיק חיי עני בפת לחם אין מתחשבים אתו לפי חשבון הפרוטות שנתן אלא מחשבים לפי ערך חיי העני, כי הרי חיים נתן לו. וכי מי לא ירוץ לעסק כזהב, אשר בעד כל פרוטה שהוא מכניס ירויח מליונים רבים.

ויותר מזה, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין ל"ז), הרי שהמחיה עני אחד קיים חייו ותוכנו של כל העולם כולו למה? כבר ביארנו, שכל אחד יש לו חלקו בקידוש ה' בעולם הזה וכנגדו חלקו בעולם הנצחי, וכל אחד יחיד ומיוחד במינו, כי תכונות ודעות האחד אינן דומות לשני, ומכולם יחד מצטרפת תמונה גדולה ונפלאה של קידוש ה' של כל הבריאה כולה, והיא גילוי צירוף שמותיו של הקב"ה, ממילא נפש אחת מישראל בתוכנה היא ממש עולם מלא, כי מבלתה לא היתה יוצאת לפועל ההצטרפות המלאה כתיקונה.

הרי למדנו שהמחזיק ידי עני ואביון בונה את תכלית כל העולמות כולם, והשי"ת ישיב לו בכפלי כפליים, כמדתו ית' כנ"ל. מעתה מי שלא עשה זאת כמה הפסיד לעצמו ולעולם כולו, ומה גם אם במקום להיטיב עם חברו הוא ציער אותו. (חלק ד עמוד פט)