צו - אין צואה אלא זירוז מיד ולדורות, א"ר שמעון ביותר כל מקום שיש חסרון כיס. (צו פרק א)
צו, הציווי מיד בשעת מעשה ולדורות, אתה אומר הציווי מיד בשעת מעשה ולדורות, או אינו אלא לאחר זמן, תלמוד לומר צו את בני ישראל וישלחו, ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם, הא למדנו שהציווי מיד בשעת מעשה, ולדורות מניין, תלמוד לומר צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... מניין לכל הצוואות שבתורה, היה רבי ישמעאל אומר הואיל ונאמרו צוואות בתורה סתם ופרט באחת מהם שאינה אלא מיד בשעת מעשה ולדורות, אף פוטרני בכל הצוואות שבתורה שלא יהו אלא מיד בשעת מעשה ולדורות. ר' יהודה בן בתירה אומר אין הציווי בכל מקום אלא זירוז, שנאמר וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, לפי דרכינו למדנו שאין מחזקים אלא המוחזקים ואין מזרזים אלא למזורזים. ר' שמעון בן יוחי אומר אין ציווי בכל מקום אלא חיסרון כיס, שנאמר צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... חוץ מאחת, ואיזה זה, זה צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים אל הארץ כנען, תזרזם לעניין חילוק הארץ. ורבי אומר אין ציווי בכל מקום אלא אזהרה, שנאמר ויצו אלקים על האדם וגו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. (נשא א)
וציויתה אותו לעיניהם, אבל אין אתה יודע הצווי הזה מהוא, נאמר כאן וצוית אותו, ונאמר להלן קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו (דברים ל"א), הא אין ציווי בכל מקום אלא דברי תורה. (במדבר כו יט)
צו את בני ישראל, רבי יוסי בן לוי אומר כל מקום שהוא אומר צו אין בו התר אכילה, רבי שמעון אומר כל מקום שהוא אומר צו הרי זה בפח כיס. (שם כח א)
צו את אהרן ואת בניו לאמר, עיקר תיקון עשייה בפרשת צו, כי הקליפה של עשייה נקראת צ"ו, ולכך אחז"ל אין צו אלא ע"ז, לפי שיונקים מא-ל א-דני שהוא בגימטריא צ"ו, ובפרשת צו מתקנים את זה. (צו)
וכתב צואה במנורה וכן בתמיד לפי ששניהם נוהגים בכל יום ויום ויש בהם חסרון כיס, לפיכך צריך זירוז, לכן אמר בהם לשון צואה. (שמות כז כ)
ויצום אל בני ישראל - רוצה לומר נתן חינם וכבודם בעיני פרעה וישראל שיקבלו דבריהם, כמו "הוא צוה ויעמד" (תהלים ל"ג), כי מה שיקבע ה' בלב פועל או בטבע הוא ציוויו. (שמות ו יג)
וציוית אותו - תמנה אותו לנגיד עליהם לעיניהם כדי שיקבלוהו וישמעו בקולו, כי יאמר צווי על המנוי... (במדבר כז יט)
ויצום אל בני ישראל - הקנם בחינת המלכות על בני ישראל ופרעה, כענין וציוני נגיד, והמלכות היא לבל ימאנו בני ישראל לצאת ופרעה לשלח. (שמות ו יג)
צו - לתנא קמא זירוז לצד שגדלו דיני העולה בלילה, ולדורות, שלא יאמרו כיון שפסקו המסעות פסקו התמידין. ולר' שמעון צו במקום חסרון כיס, יש אומר שרוצה לומר ריבוי צער שבטל ממלאכתו כל הלילה, ויש אומר לישראל שאינו נהנה מהעולה, או לכהן שלא יוכל אז להקריב קרבן אחר, וכל זה רחוק. ונראה שהוא על העצים שגם שוים ממון, או שיוכל להמשך חסרון כיס ממה שאין דבר קרב לפני תמיד, ואם יש לו כבש בן שנתו יוכל לעבר זמנו לשעות. או שצריכין לתת ממון רב לכבשים כגון כשהם במצור... (ויקרא ו ב)
ויצו פרעה - ומלשון המקרא יש הכרעה לדעת רבותינו, כמו שכתב חכם אחד דפעל צוה באות למ"ד ענינו בכל מקום בעבור, כמו "עמדו ואשמעה מה יצוה לכם", בעבורם... (שמות א כב)
...ואפשר להבין ענין תורה שבעל פה בשם מצוה בדרך אחר, והוא כי שרש צו מצאנוהו גם על התחברות והתאחדות שני דברים יחד, כמו "צו לצו" (ישעיה כ"ח), ולפי זה יהיה מלת צו בהוראה זו מתדמה למלת צב בחילוף וי"ו בבי"ת, אשר יורה אל התאחדות חלקים נפרדים והתקשרותם יחד בקשר אמיץ וחזק עד שלא יתפרדו כל כך מהרה, ומזה הונח בשאר מקומות שם מצוה על כלל חקי ה' ומשפטיו, להורות על חיוב התקשרות האדם אליה לעשותה... (שם כד יב)
כאשר צוה ה' אל משה - כל לשון צווי נקשר עם מלת את, וכשנקשר עם מלת אל או עם למ"ד מורה שצוה בעבורו, שבתחלת הצווי היה שמשה יהיה מאוכלי המן התמידי על ידי תורתו, כן משנבחר אהרן נצטוה שיהיה מאוכלי המן התמידי על ידי עבודתו... (שמות טז לד)
צו את אהרן - יש הבדל בין הציווי ובין הדבור והאמירה, הציוי הוא רק על דבר שלטן שיפקד על המצוה לעשות פקודתו בשיש להמצוה איזה הכרח למלאת פקודת המצוה, כמו אב או גדול או מושל הפוקד, ובכל זאת מצאנו שבעל הלשון ישתמש גם בצווים במלת ויאמר או וידבר... ואחרי הדיוק בכל מקום שבא בתחלת המאמר לשון צוויי יהיה באחד מג' פנים, א', אם ירצה לציין הזריזות, שזה הגדר בין פקודת המושל הבאה דרך אמירה ובין הבאה דרך ציווי, שאז מזרזו ביותר... ב' אם ירצה לציין התכיפות, וזה רצוף בגדר הציווי עצמה והבדלה מן העתיד... ומזה יראה שהציווי מורה על הראותו בזמן מוגבל מיוחד, והעתיד בזמן מוגבל בלתי מיוחד. ג', אם ירצה לציין שיהיה מצוה נוהגת תמיד, כמו צוואות האבות לבנים, ועל שם זה נקרא בשם "מצות ה'", על שקיימים לדורות... (ויקרא ו ב)
כאשר צוה ה' - יש הבדל בין הציווי ובין יתר לשונות, שהציווי יבא במקום שלא יעשהו מעצמו אם לא על ידי הכרח של המצוה, עד שלא יצדק ציווי על דברים שיעשם האדם מפני תועלתו כמו לאכול ולשתות. ורוצה לומר שהגם שלבישת הבגדים יש בהם תועלת כבוד וגדולה, לא לבשם אהרן לצורך עצמו רק מפני צווי ה' כמקיים גזרת מלך.. (שם טז לד)
פעל צוה נקשר לרוב עם מלת את, ולפעמים בא אחריו מלת אל או על, וההבדל ביניהם הוא, צוה אותו מצוה אותו בעצמו גם בדבר שהוא בקום ועשה, צוה על מורה תמיד אזהרה ומניעה בשב ואל תעשה, וכשהוא בא על גוף שלישי מורה שמצוה לאחרים בעבורו, כמו "ויצו עליו פרעה אנשים" (בראשית י"ב כ') בעבורו ולצרכו. וצוה אל או כשבא אחריו למ"ד מורה שמצוה בשבילו, כמו "וציות אותם אל אדוניהם" (ירמיה כ"ז ד')... (הכרמל, וראה שם עוד)
ויצו - אלו הדינין, כבר עמדנו על קרבת "צוה" ל"צבא", וכאן משמעות צוה להעמיד אדם על משמרתו, ומכאן גם מדרש חז"ל, אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, מקבל המצוה יקנא לקיומה בהווה ובכל עתיד, אין די אם יקיים את המצוה בעצמו, אלא שומה עליו לשקוד על קיומה בכל עת ובכל מקום, זאת אומרת גם ישמור את משמרתה, וזו מצות "דינין" שניתנה לבני נח, עשיית הדין ושמירת המשפט... (בראשית ב טז)
וציויתה אותו - צוה הוא הביטוי המיוחד לחייב אדם ביחס לתפקיד שיוטל עליו, אתה תטיל עליו את חובות משרתו לעיני אדם, וכך הוא יופיע כאדם שנצטוה מטעמך, ופעילותו לשעתו תהיה נתמכת על ידי סמכותך. (במדבר כז יט)
צו - אינו משום חסרון כיס, כברמב"ן, שהרי באה מתרומת הלשכה, אלא שהיא תורה שבעל פה שקשה לקנות וקל לאבדה, על כן נדרש זירוז. (ויקרא ו ב)