(ראה גם: חולה, יסורים, צרה)
אמר חזקיה ודאי סוד הוא כאן, כי בכל זמן שיש צער בעולם אין האדם צריך להראות עצמו בשוק, שלא יתפש בעונותיו, (כלומר, שבעלי הדין יראוהו, ויקטרגו עליו ויגלו עונותיו כדי להענישו), ועל כן אמר (להם יעקב), למה תתראו, (שיש להם לפחוד מפני המקטרגים). (מקץ קג)
אמר ר' שמעון, מי שרגיל לסבול צער, אף על פי שבא לו צער לפי שעה, הוא סובל העול שלו ואינו דואג, אבל מי שאינו מורגל לסבול צער, וכל ימיו היו בתענוגים ומעדנים ובא לו צער, זה הוא צער שלם, ועל זה צריכים לבכות.
כך ישראל, כאשר ירדו למצרים היו רגילים בצער, שהרי כל ימיו של אותו צדיק אביהם היה בצער, ועל כן סבלו את הגלות כראוי, (ולא דאגו ביותר), אבל גלות בבל הוא היה צער להם, הוא היה צער שעליונים ותחתונים בוכים עליו... (שמות ז)
...ומה תלמוד לומר כויה תחת כויה, אלא כוואו על ציפרנו ועל רגלו ולא רשם בו, טענו אבנים וציערו, הטיל שלג על ראשו וצננו הרי זה נותן לו דמי צערו, אבל אם היה מרוכך מעודן מפונק כל שכן שכפול בו צערו, זהו הצער האמור בתורה כויה תחת כויה. (משפטים פרשה ח)
אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו... (ברכות ה א, וראה ערך יסורין)
תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום... (שם שם ב)
ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דר' יהושע בן לוי הוה קא מצער ליה טובא בקראי... (שם ז א)
הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר"מ והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו... אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה. (שם י א)
אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא (דקריאת שמע) צערן, טפי לא תצערן (אם ראיתני מתנמנם). (שם יג ב)
בני ר' חייא נפוק לקרייתא, איקר להו תלמודייהו, הוו קא מצערי לאדכוריה, א"ל חד לחבריה ידע אבון בהאי צערא, א"ל אידך מנא ידע, והא כתיב יכבדו בניו ולא ידע, א"ל אידך ולא ידע והא כתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ואמר רבי יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי, אמרי בצערא דידהו ידעי, בצערא דאחרינא לא ידעי... (שם יח ב, וראה שם עוד)
...ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן... (שם כ א)
...היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד, ועמד. אמרו עד כמה נצעריה וניזיל, בראש השנה אשתקד צעריה, בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה, הכא נמי צעריה, תא ונעבריה... (שם כז ב)
...מאי משמע דהאי נוגי לישנא דצערא הוא, דכתיב דלפה נפשי מתוגה... (שם כח א)
...אמר לה לדביתהו מאן יהיב לן גברא דמברך לן, אמרה לי אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת ליה, אשתבע לה, אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה... (שם מח א)
...בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרוים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, והיינו גוהא... (שם נט א, וראה שם עוד)
...אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו... (שם סא ב)
א"ר הונא בר ברכיה משום רבי אלעזר הקפר כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו, שנאמר והיה ש-די בצריך וכסף תועפות לך. (שם סג א)
אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמי מריה, כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי, אמר הכון לקראת אלקיך ישראל. (שבת י א)
א"ל (ר' שמעון) לבריה נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן... (שם לג ב)
כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים. (שם סז א)
...אמר, אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו, אמר ליה בניך חטאו, אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך... (שם פט ב)
לסוף עייליה שמואל לביתיה, אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא ואשקייה שיכרא ולא אחוי ליה בית הכסא כי היכי דלישתלשל, לייט רב ואמר מאן דמצערן לא לוקמוה ליה בני, וכן הוה. (שם קח א)
אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם עליו... (שם קכח ב)
...עצבונך זה צער גידול בנים, והרונך זה צער העיבור, בעצב תלדי בנים כמשמעו. (עירובין ק ב)
קריבו ליה טרינא דתמרי, אמר להו כמה כי הני בזוזא, אמרו ליה תלת בזוזא, אמר מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא. בליליא צערוהו, אמר מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל ובבלאי עסקי באורייתא. (פסחים פח א)
ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי, ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום... (יומא יב א)
...פגע בו אביו, אמר לו בני אף על פי שצדוקין אנו מתיראין אנו מן הפרושים, אמר לו כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפורת, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו... אמרו לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה... (שם יט ב)
רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא שדא מטרא עליה, אמר רבש"ע כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער, פסק מיטרא, כי אתא לביתיה אמר, רבש"ע כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת, אתא מיטרא. (שם נג ב)
דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה. (סוכה כו א)
תניא אידך לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד עושה, דברי רבי שמעון בן אלעזר, רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים בדבר של שבח, אבל בדבר של צער עושה וזכור לטוב, שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו. (תענית י ב)
אמר רב יהודה אמר רב כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה... אמר ריש לקיש אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב... תנו רבנן בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים, פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור. תניא אידך בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן עליו הכתוב אומר והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושתוט צאן... מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צב-אות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון... אלא יצער אדם עם הצבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה, אלא כך אמר משה, הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער, וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור...
דתניא ר' אלעזר הקפר ברבי אומר, מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. ר' אלעזר אומר נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה... (שם יא א)
...אמר שמא חס ושלום מילתא דלא מהגנא אמר אגב צעריה, גחין ושמעיה דקא מצדיק עליה דינא אנפשיה... (שם כב ב)
תנו רבנן על כל צרה שלא תבא על הצבור מתריעין עליה חוץ מרוב גשמים, מאי טעמא אמר ר' יוחנן לפי שאין מתפללין על רוב הטובה. (שם)
ותו רבי מני בריה בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה אישטח על קברא דאבוה אמר ליה אבא אבא הני מצערו לן, יומא חד הוו קא חלפי התם, אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה. ותו ר' מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב, אמר ליה עתירי דבי חמי קא מצערו לי, אמר ליענו, ואיענו. אמר קא דחקו לי, אמר ליעתרו ואיעתרו, אמר לא מיקבלי עלי אינשי ביתי, א"ל מה שמה, חנה, תתייפי חנה ונתייפת... (שם כג ב)
...אתו עבדיה (דבי נשיאה) ורמו ליה סודרא בצואריה וקא מצערו ליה (לאושעיא זעירא), אמר בני מאתיה שבקיה דהא נמי מצער לן כיון דחזינן דכל מיליה לשם שמים לא אמרי ליה מידי ושבקינן ליה, אתון נמי שבקוהו. (שם כד א)
אמרה ליה דביתהו (לר' חנינא בו דוסא) עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי, אמר לה מאי נעביד, בעי רחמי דניתבו לך מידי... (שם כה א)
ומי פסקינן (פסוק), והאמר רבי חנינא קרא צער גדול היה לי אצל ר' חנינא הגדול ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשוין... (שם כז ב)
אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער... (מגילה י ב)
לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימן נתן חמש חליפות, אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו... (שם טז א)
רבא הוה יתיב קמיה דר"נ חזייה דקא מנמנם, א"ל לימא ליה מר דלא לצערן, א"ל מר לאו אדם חשוב הוא, א"ל מאן חשיב מאן ספין מאן רקיע... א"ל הוה ליה למר צערא, א"ל כמישחל בניתא (שערה) מחלבא, ואי אמר לי הקב"ה זיל בההוא עלמא כד הוית לא בעינא, דנפיש בעיתותיה... (מועד קטן כח א)
...א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי קלנו מזרועי, אם כך הקב"ה מצטער על דמן של רשעים קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך. אשכחיה שמואל לרב יהודה דתלי בעיבר דדשא וקא בכי, א"ל שיננא מאי קא בכית, אל מי זוטרא מאי דכתיב בהו ברבנן איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים, איה סופר שהיו סופרים כל אותיות שבתורה... ותנן ג' מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא... (חגיגה טו ב)
רב הוה קא מצערא ליה דביתהו כי אמר לה עבידי לי טלופחי עבדא ליה חימצי, חימצי עבדא ליה טלופי... רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי הוה משכח מידי צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה, אמר ליה רב והא קא מצערא ליה למר, א"ל דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא... (יבמות סג א, וראה שם עוד וערך איש-אשה)
רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקמצטער ומקרי לה לא אבה יבמי... (שם קו ב)
דאי איתמר הך קמייתא בהא קאמר ר' טרפון משם דצערא דגופה, אבל חמותה דצערא מילי דעלמא אימא מודי ליה לר' עקיבא... (שם קיח א)
א"ר עקיבא פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו רבי מאיר, כשעליתי למדינת קפוטקיא בא וישב ודן לפני בהלכה... (שם קכא א)
רב חביבא איקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו, ולית הלכתא כוותיה משום דטרידי, דאית ליה צערא לינוקא. (כתובות ח א)
אתא לנחומי, צעורי קא מצער ליה, הכי קאמר ליה, חשיב את לאתפוסי אדרא. (שם שם ב)
צער דמאי (משלם), אמר אבוה דשמואל צער שחבטה על גבי קרקע... והתניא ר' שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון אונס אינו משלם את הצער מפני שסופה להצטער תחת בעלה, אמרו לו אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון, אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צער של פיסוק הרגלים... אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער, והא קא חזינן דאית לה, אמר אביי אמרה לי אם כמיא חמימי על רישיה דקרחא, רבא אמר אמרה לי בת רב חסדא כי ריבדא דכוסילתא, רב פפא אמר אמרה לי בת אבא סוראה כי נהמא אקושא דחינכי. (שם לט א)
...יונק מפרק כלאחר יד הוא, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. (שם ס א)
...אמר לה כל מיא דצערי לך תוף שדאי תוף שדאי עד דנפקא מינה כי הוצא ירקא ואתסיאת. (שם סא ב)
מתקיף לה ר' אבא סלא רבא גלגול לצדיקים צער הוא, אמר אביי מחילות נעשות להם בקרקע. (שם קיא א)
אמר רבי אבהו משום ר' חנניה בן גמליאל כל ימיו של אותו צדיק (ר' טרפון) היה מצטער על דבר זה, אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה... (נדרים סב א)
...מר סבר בזיוניה עדיף ליה טפי מצערא דגופיה, ומר סבר צערא דגופיה עדיף ליה טפי מבזיוניה. (סוטה ח ב)
א"ר יהודה בר ביזנא מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקא של חוה. (שם יב א)
...אלא בזמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בנחת ושלוה, לכך נאמר עורה למה תישן ה'. (שם מח א)
...שלח ליה קא מצערי לי טובא ולא מצינא דאיקום בהו, שלח ליה דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים... (גיטין ז א)
רב עמרם חסידא כי הוה מצערין ליה בי ריש גלותא הוו מגני ליה אתלגא, למחר אמרו ליה מאי ניחא ליה למר דלייתו ליה, אמר הני כל דאמינא להו מיפך אפכי, אמר להו בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא, אייתו ליה אינהו בישרא שמינא אגומרי וחמרא חייא... (שם סז ב)
דרב מנגיד... ועל דמצער שלוחא דרבנן... (קידושין יב ב)
...אלא אומר לו אבא כך כתוב בתורה, צעורי קא מצער ליה, אלא אומר לו אבא מקרא כתוב בתורה. (שם לב א)
רבי שמעון בן אלעזר אומר, ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות, והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהורעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי. (שם פב א)
החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים, בנזק בצער בריפוי בשבת ובושת... צער, כואו בשפוד או במסמר ואפילו על ציפורנו מקום שאינו עושה חבורה, אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך... (בבא קמא פג ב, וראה שם עוד)
רב זביד משמיה דרבה אמר, אמר קרא פצע תחת פצע, ליתן צער במקום נזק, ואי סלקא דעתך ממש כי היכי דלהאי הוי ליה צערא להאי נמי אית ליה צערא, ומאי קושיא, דלמא איכא איניש דמפנק אית ליה צערא טפי, ואיכא איניש דלא מפנק לית ליה צערא... (שם פד א)
...אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם. (שם פה א)
אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר ועתה השב אשת וגו'... תנו רבנן כל אלו שאמרו דמי בושתו, אבל צערו אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך... (שם צב א)
...איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל... אמר רבא מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו. (בבא בתרא טז ב)
...כי הא דיתיב רבי וקא דריש והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא, עמד רבי חייא ויצא, עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון בר' לרבי חייא אמר ליה אתה הוא שציערת לאבא, אמר לו לא תהא כזאת בישראל... (סנהדרין יא א)
לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, וכי היכן מצינו ביעקב שפדאו לאברהם, אמר רב יהודה שפדאו מצער גידול בנים. (שם יט ב)
אמר רבה בר בר חנה כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמר להן חמה עזה יש בעולם, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו למה אתה משחק, אמר להן וכי מפני מה אתם בוכים, אמרו לו אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה, אמר להן לכך אני משחק, כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו, ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח... (שם קא א)
אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא צער, שנאמר וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב... (שם קו א)
אמר רב חנא בר ביזנא אמר ליה אליעזר לשם רבא כתיב למשפחותיהם יצאו מן התיבה, אתון היכן הויתון, א"ל צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה... (שם קח ב)
דא"ר זירא צער גדול היה לי (טורח גדול בשאילה זו ששאלתיה כמה פעמים ולא היה בידו), אצל ר' אסי ור' אסי אצל ר' יוחנן, ור' יוחנן אצל ר' ינאי, ור' ינאי אצל רבי נתן בן עמרם ור"נ בן עמרם אצל רבי, תינוק עובד כוכבים מאימתי מטמא בזיבה. (ע"ז לו ב)
...אמר לפניו ר' ישמעאל ב"ר יוסי פעם אחת חש אבא במעיו והביאו לו יין תפוחים של עובדי כוכבים של ע' שנה ושתה ונתרפא, אמר לו כל כך היה בידך ואתה מצערני. (שם מ ב)
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא. (אבות ה כג)
כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך... (שם ו ד)
עצבונך זה צער העבור, והרונך זה צער העדוי, בעצב זה צער הנפלים, תלדי זה צער הלידה, בנים זה צער גידול בנים. אמר ראב"ש נוח לו לאדם לגדל לגיון אחד משל זיתים בגליל ולא לגדל תינוק אחד בארץ ישראל. (בראשית כ טו)
א"ר חנינא בן פזי הקוצין הללו אינם לא מתנכשין ולא נזרעים מאיליהן הן יוצאים ומתמרים ועולים, החטים הללו כמה צער וכמה יגיע עד שלא יעלו... (שם מה ה)
ותקרא שמו בן אוני, בר צערי בלשון ארמי. (שם פב י)
א"ר ינאי מה התומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש, כן אמר הקב"ה (תהלים צ"א) עמו אנכי בצרה. דבר אחר מהו עמו אנכי בצרה, כשיש להם צרה אינם קוראים אלא להקב"ה... א"ל הקב"ה למשה אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויין בצער, הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך מתוך הקוצים כביכול אני שותף בצערן. (שמות ב ז)
כל מקום שכתוב בתורה השקיפה לשון צער הוא, כמד"א וישקף ה' אל מחנה מצרים... (שם מא א)
וימים רבים לישראל, וכי ימים רבים היו, אלא על ידי שהיו ימים של צער היה קורא אותן רבים... (ויקרא יט ה)
א"ר שמלאי צער גדול נתן הקב"ה לאשה זו, שמאחר שמשמרת ימי זיבה יושבת ומשמרת ימי נדה והתורה קורא אותה נדה... (שם)
שאלה מטרונה אחת את רבי יוסי אמרה לו כמה נצטער אותו צדיק, כמה עבדים וכמה שפחות יש לו והן מפסלין באוכלין ומשקין שלו, אמר לה כל כך למה להודיעך שכל זמן שישראל בצער אף הצדיקים הוין עמהם בצער. (שם כח ו)
ונזרעה זרע, ר"א אומר כדאי הוא הצער שינתן לה בנים בשכרה, שאם היתה עקרה נפקדת. (במדבר ט לא)
אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם כשתהא רואה בני בצער ואין מי שיבקש רחמים עליהם מיד ענה אותן, א"ל הקב"ה, משה, חייך בכל שעה שיקראו אותי אני אענה אותם, דכתיב (דברים ד') כה' אלקינו בכל קראנו אליו. (דברים ב ו)
ר' חייא בריה דרב אדא דיפו אמר הלומד תורה בצער נוטל אלף, שלא בצער מאתים נוטל בשכרו, ממי את למד משבטו של יששכר ומשבטו של נפתלי, שבטו של נפתלי על ידי שהיו עוסקים ולומדים תורה בצער נטלו אלף, הדא הוא דכתיב (דה"א י"ב) ומנפתלי שרים אלף, אבל שבטו של יששכר על ידי שהיו למדין תורה שלא בצער נטלו שכר מאתים, שנאמר (שם) ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם. (שיר ח יד)
...ואמרו חז"ל לא כתב הקב"ה בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא על פי הדברים, וזו היא תורה שבעל פה שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחשך, שנאמר העם ההולכים בחושך ראו אור גדול... (נח ג)
זה שאמר הכתוב והיה ראשיתך מצער וגו' (איוב ח'), ללמדך שכל המצטער בתחלתו נוח לו בסופו, ואין לך שמצטער מתחלתו יותר מאברהם שהושלך לכבשן וגלה מבית אביו ורדפו אחריו ט"ז מלכים ונתנסה בעשר נסיונות, וקבר את שרה, ולסוף נח, שנאמר (בראשית כ"ד) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך וגו'. וכן יצחק נצטער, בנערותו קנאו בו פלשתים, שנאמר (שם כ"ו) ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו וגו', ולבסוף בקשו ממנו, שנאמר (שם) ויאמר אליהם מדוע באתם אלי וגו', ויעקב כמה נצטער, שנאמר (תהלים קכ"ט) רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל, עד שהיה במעי אמו בקש עשו להרגו... ולבסוף נח, שנאמר (שם מ"ז) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו, הוי והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד. (עקב ג)
אם למדת תורה בשעת שביעה אל תשוב לך בשעת רעבה, אם למדת תורה בשעת הריוח אל תשוב לך בשעת הדחק, לפי שטוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה בריוח... (ג ו)
...אמרו לו (להלל) בבלאי טפשאי, אי אתה יודע שלפום צערא אגרא, אמר להם שוטים וריקים על שאני אומר לכם אתם מחזירין לי כך, מה עשה להם הלל הזקן החזירן למוטב. (שם יב יב)
דבר אחר כי עני ואביון אני, וכי עני היה דוד, והכתיב (דה"א כ"ג) והנה בעניי הכינותי לבית אלקי, ומהו בעניי בצער שציערתי עליו. (מזמור ה)
דוד חשב לבנות המקדש ואף על פי שלא בנאו נכתב על שמו, שנאמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, מכאן שכל מי שמצטער על הדבר נקרא על שמו, שנאמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, מכאן שכל מי שמצטער על הדבר נקרא על שמו, שכן מצינו במשה על שנצטער בתורה וישב מ' יום ומ' לילה נקראה על שמו, שנאמר (מלאכי ג') זכרו תורת משה עבדי... (מזמור ל)
וכן לעתיד יהא לצדיקים חייהם שלא בצער ושלא ביצר הרע לימות בן דוד ובעולם הבא, כבר נעשה מקצת חיים שלא בצער ושלא ביצר הרע אל הצדיקים בעולם הזה... (פרק ג)
...ומפני מה זכה יעקב לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעולם הזה ממה שעתיד הקב"ה ליתן אל הצדיקים לעולם הבא, מפני שהיה יושב בבית המדרש מקטנותו ועד זקנותו, והיה בקי במקרא ובמשנה בהלכות ובאגדות... (פרק ה)
בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו וגו', אין לי אלא צרת ציבור, צרת יחיד מנין, תלמוד לומר (תהלים צ"א) יקראני ואענהו וגו', אם כן למה נאמר בכל צרתם לו צר אלא אמר הקב"ה בכל צער וצער שיש לישראל כביכול אני עמהם, שנאמר לו צר... (פרק יח)
מאי יצא חתן מחדרו וכלה מחפתה, זה הנשיא ואב בית דין, מכאן אמרו אפילו חכם כמשה רבינו וחסיד כאהרן לא יאמר הואיל ואני יושב במנוחה בביתי שלום עלי נפשי אלא יצא ויכנוס עם הציבור בצער, ועליהם הוא אומר יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה... (פרק כ)
נסתכל משה בלוחות וראה את כתבן שפרח מעליהם, מיד שברן משה תחת ההר, ומיד נתאלם משה ולא היה יכול להשיב דבר, באותה שעה נגזרה גזרה על ישראל שילמדו תורה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטירוף ומתוך הדוחק, ומתוך שאין להם מזונות, ובשכר אותו הצער עתיד הקב"ה לשלם שכרם לימות בן דוד כפול ומכופל. (פרק כא)
ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט - מכאן שאין אדם נתפש על צערו. (שמות ה כא)
והתבוננתי עוד במחלות הללו הבאים עליו, ואמרתי מדוע לא יוגן מפניהם או שלא יבואו עליו, ומצאתים לטוב לו להרתיעו מלחטא ולהכניעו לאלוקו ולהישיר את דרכיו, כמו שאמר והוכח במכאוב על משכבו. והתבוננתי עוד בהשתלט החום והקור עליו והרגשתו רעלי בעלי חיים הטורפים והמזיקים, וידעתי כי הרגשתו בכך טובה לו, שאילו לא היה מרגיש כאב לא היה מבחין בעונש שמים, כי אם יאמר לו אני אצערך לא ידע מה זה צער, לפיכך ניתן בו להרגיש במיני צער אלה שיהו לו דוגמא, כמו שאמר בחום ובשרב כי הנה יום בא בוער כתנור... (מאמר ד פרק ב)
...ואומר כי העניים שקורה להם אונס ומחסרים בתפלתם ועבודתם כל מחסור שהוא בעבור המזון הרי יש להם התנצלות על כך, ואשר הוא בעבור מה שיותר על כך הרי הם נתבעים עליו, כאמרו "יחלץ עני בעניו", ואומר במתיסרים שאין להם התנצלות במה שמיחסים עוול למה שנידונו בו בחלים, כאמרו ולא זעקו אלי בלבם, כי ילילו על משכבותם... ואומר במעונים מבני ישראל על ידי הגוים שאין להם התנצלות על קוצר רוחם אלא יחלו (יקוו), כאמרו יתן למכהו לחי ישבע בחרפה... (מאמר ה פרק ח)
ממה שהשכל יחייב עוד שהבורא יתרומם ויתהדר כפי שנתגלה לנו מחכמתו ויכלתו וטובו על ברואיו, לא יתכן שיהא שעור האושר אשר עתד אותו לנפש הזו הוא מה שתמצא בעולם הזה מאושר העולם ותענוגיו, מפני שכל טובה בעולם הזה קשורה בפגע, וכל אושר ביגע, וכל עונג בצער וכל שמחה ביגון. ומוצא אני פרטיהם אלה או שהם שקולים או שהדברים המדאיבים מכריעים את המשמחים, וכיון שזה דבר שאין בו ספק הרי מן המוכחש שהחכם יתרומם ברוממותו יעשה תכלית הנאת הנפש הזו המצבים האלה המתהפכים, אלא חיובי הוא שכבר ייעד לה מקום שבו החיים המוחלטים והאושר הצרוף שיעניק לה אותם... (מאמר ט פרק א)
כויה תחת כויה - מכות אש, ועד עכשיו דבר בחבלה שיש בה פחת דמים, ועכשיו כשאין בה פחת דמים אלא צער, כגון כואו בשפוד על צפרניו אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה לטול להיות מצטער כך. (שמות כא כה)
ציער אדם כאלו ציער עולם מלא, שכל מה שבעולם יש באדם. רקק בפניו ולא הגיע לו הרוק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אפילו ציער כל שהוא על כל צער וצער שהוא מצער את חבירו יענש בידי שמים, שנאמר כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט (קהלת י"א ט') על כל נעלם (שם י"ב י"ד), ורבותינו דרשו, מאי על כל נעלם, זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס, ויש אומרים זה הרוקק, ולכן כל יראי ה' הצדיקים אשר אין הקב"ה מביא תקלה על ידם יהיו נזהרים למחול מיד להורג כינה או רוקק או עושה כל דבר מאוס שלא יהא נכשל על ידם... דברי גרמא שאדם גורם במזיד וגורם צער לחבירו נענש עליו, ואותם הגונבים או לוקחים דבר או מצניעים אותו כדי שיבקשנו בעל הדבר ויצטער עליו עובר בלאו, וכך דרשו חכמים לא תגנובו, על מנת להקניט, על מנת לצער... (מד)
...ואם הצער שאדם מקבל שקול כנגד עונותיו הרי נתכפרו עונותיו, והזכיות במקומם עומדות. ואין מחלפין עון בזכות, שאין עבירה מכבה מצוה, ובלבד שהצער שקיבל לא יהיה לדבר עבירה, כגון שרואה אשה ומצטער עליה שאינה שלו, ועיניו גרמו לו, ועוד בושת יש לו לתובעה אולי לא תחפוץ היא, או ירא שהיא תודיע בושתו לבני אדם. וכן צער של גניבה שיבוש מבני אדם ואינו מצטער בשביל העבירות, שנמנע בשביל בושת בני אדם ואינו יכול לעשות מה שלבו חפץ, כי אז עונשו גדול ביותר. אבל אם קבל עליו צערו בשביל הקב"ה, כגון שמונע משעשוע בניו ובנותיו שישמע שבוכין ואשתו מגדלתן והוא מצטער שבוכין ואינו עומד בשביל שעוסק בתורה, ואינו הולך לטייל עם בניו וילדיו על זה יקבל שכר על זה הצער, וצער של גיהנם ממעטים לו. וכן צער אשה רעה ואינו חוטא, ודקדוקי עניות ואינו עושה עוולה, וצער יסורים בגופו או במיתת אוהביו או שמצטער על צער אוהביו ועל צער אחרים הכל מחשבים לו כנגד צער גיהנם כגנד עונותיו, שנאמר (ישעיה מ' ב') "כי נרצה עונה", וכתיב "כי מלאה צבאה" (שם)... (קסד)
ולא נחלו על שבר יוסף (עמוס ו' ו') שצריך האדם להצטער כשמצטערין הרבים, כגון תלמיד חכם שמת, ועל כן מתים בניו כדי שיבכה לפי שלא בכה על הצדיקים. (תשיד)
...אבל מפני שישראל ערבים זה לזה לכך כשצער בא על אחד חייבים כולם להצטער ולהתפלל, שנאמר (תהלים ל"ה י"ג) ואני בחלותם לבושי שק, וכתיב (שם) ותפלתי על חיקי תשוב. ואם לא היה מתפלל היה חוטא, שנאמר (ש"א י"ב כ"ג), גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם, ודוקא כשנשמעים אליו, שהרי סמוך לו (שם) והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה... (תשנג)
וכאשר ראובן ושמעון מתוכחים וראובן יודע שהאמת עם שמעון ואיננו מודה, כאשר הוא מצער כך יצערוהו באותו עולם. (תתשסד)
וכן ישים במקום יסורים צומות ותעניות, והורדת דמעות, ומניעת נפשו מן התענוגים, כמו שנאמר (תהלים ק"ט כ"ד) "ברכי כשלו מצום ובשרי כחש משמן", ונאמר (יואל ב' י"ב) "שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד". ויאנח תמיד במרירות לבו, כמו שזכרנו בשער הראשון מן התשובה, וישים רבוי המרירות במקום היסורים, כמו שנאמר "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה" (משלי י"ח י"ד)... הנה כי הדאגה ומרירות הלב יכבדו מחלי הגוף, כי הנפש סועדת הגוף בחליו, אבל כשהנפש חולה ונכאה מיגוניה לא יסעדנה הגוף, ואם תמצא את החוטא תלאה ותקרה אותו צרה ויצדיק עליו את הדין ויקבל המוסר באהבה, יהיה זה לו למגן מן היסורים הרבים הראוים לבא עליו, כמו שנאמר (תהלים ע"ו י"א) "כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור", פירוש, כאשר צער האדם יודה אותך כלומר שיודה אותך האדם בעת צערו, מלשון (איוב ו' ב') "לו שקול ישקל כעשי", שענינו הצער, שארית חמות, שהיו מפותחות לבא על האדם, כענין אל יתהלל חוגר כמפתח, תחגור ותעכב אותם ולא תביאם עליו... (שערי תשובה ד יב)
וחייב האדם להתבונן ולדעת כי אין התלאה אשר מצאתהו והיסורים הבאים עליו לפי גודל עונו ורוב חטאיו, אך השי"ת מיסרו דרך מוסר האב את בנו, בחמלת השם עליו, שנאמר (דברים ח' ה') "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך". ופירשו רז"ל, לבך יודע מעשים שעשית ויסורים שהבאתי עליך כי לא לפי מעשיך יסרתיך... (שם יג, וראה עוד ערך יסורין)
ולפיכך הנשים הצדקניות לא היו בפתקא של חוה, מפני שהם תחת סדר המציאות אשר אין שם רע, ובשביל זה יולדות שלא בצער כלל, ובפרט כאשר הולידה את משה שהוא עיקר מציאות העולם, לא היה ראוי שיהיה צער בשביל לידה זאת, וכאשר תבין עוד יש לך לדעת, כי העליונים שלא בצער והתחתונים הם בצער תמיד, ואין אפשר לך לומר אלא כי הדברים העליונים אשר אין הצורה מוטבעת בחומר אינם מתפעלים ומקבלים צער, והצדיקים בעבור שאינם נוטים אחר החומר אשר בו החטא והיצר הרע רק נוטים אל הצורה לכך אינם מקבלים צער, וימשך הנהגתם אחר הצורה שאין בה צער כלל, ולפיכך כאשר הולידה יוכבד את משה שבו שלימות הצורה יותר מכל אדם אשר על פני האדמה, לא היה לאמו צער לידה, כי כל ענין משה שהיה נוטה אחר הצורה ונבדל מן טבע החומר. ודברים אלו אין הרצון בזה שאין צער לצדיקים כלל, כי לא תמצא צער זולת בצדיקים, כדי לנקותם מחטא ועון, אבל הכונה זה היסורים אשר הם באים מפאת החומר כמנהגו של עולם, והצדיקים הנוטים אחר הצורה לא תמצא בהם הצער הזה שהוא בשביל החומר. והחלוק הזה יש לך להבין מאד. (גבורות ה' פרק טז)
כל מי שיש לו צער ילך אצל חכם, כי התלמיד חכם לפי מדריגת השכל הוא עליון על מלאכי המות, ולפיכך ילך אצל תלמיד חכם, דכתיב "חמת מלך מלאכי מות" לגודל כח המלך והחכמה הוא יותר על הכעס, ומסלק הכעס, לכך אמר כי מי שיש לו צער ילך אצל חכם, שמדריגת השכל יותר במעלה, ולפיכך תפילתו מסלקת הכעס. (חידושי אגדות בבא בתרא קטו ב)
ואמנם יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם, חס וחלילה, ואינו עוזב ומניח את העולם, אלא בשעה שנראה כאלו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל היום, רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו, אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם. וכך אמרו ז"ל על יעקב אבינו ע"ה (ב"ר צ"א ו'), "ויאמר ישראל למה הרעותם לי", רבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא, מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה, אלא כך אמר הקב"ה, אני עסוק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר למה הרעותם לי. הדא הוא דכתיב, (ישעיה מ' כ"ז) "נסתרה דרכי מה'" וגו', והיינו כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך את יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב, וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת יקרה קודם לו צער, והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה'), "שלש מתנות טובות ניתנו לישראל וכלן לא ניתנו אלא על ידי יסורין"... (דעת תבונות קמו)
...אמנם כדי שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה, יש לאדם להשיב אל עצמו ב' תשובות, הא' מהן שוה לכל נפש, והב' לחכמים בעלי הדעה העמוקה. הא' היא כל מאי דעבדין מן שמיא לטב (ברכות ס'), וזה כי אפילו הצער ההוא הדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמיתית, וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה אינו אלא רחמנות באמת להטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו, כן הדבר הזה כשיחשוב האדם שכל מה שהקב"ה עושה עמו לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, ודאי טובתו הוא, הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער, אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד, אך בעלי הדיעה האמיתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם לכוין עצמם כלל, אלא כל תפלתם להגדיל כבוד השי"ת ולעשות נחת רוח לפניו, וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם עד שיצטרכו הם יותר כח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם, כשר צבא הרשום בגבורה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר להראות תקפו בנצחונה... (מסילת ישרים פרק יט)
אמותה הפעם - לפי שקודם זה היו חייו חיי צער, והיה חשוב כמת בחייו, כאילו כבר מת ועבר ובטל מן העולם, אבל עכשיו שנאמר "ותחי רוח יעקב אביהם", שנעשה איש חי, מעתה יהיה מעותד אל המיתה, ורק פעם אחת ולא הרבה מיתות, כי החשוב כמת מחמת חיי צער, דומה כאילו בכל יום הוא מת... (בראשית מו ל)
לשבעת הימים - שהטעימם הקב"ה מעין עוה"ב, שידעו מה טובה מנעו מהם. כי צער הבא אחרי עונג הוא יותר גדול, שלכן מצוה לאכול בערב יום הכפורים... (בראשית ז י)
דע שכל אחד מישראל אפילו צדיק גדול, צריך שיהיה לו איזה צער בכל יום. וגם מי שדעתו יותר גדולה צערו גדול ביותר, בבחינת (קהלת א') "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". וההמתקה היא על ידי אכילה בקדושה וביראת שמים, היינו שעל ידי אכילה בקדושה על ידי זה נעשה המתקה, שלא יתגבר הצער ביותר חס ושלום, וגם שלא יהיה נשתלשל מן הצער חס ושלום השתלשלות אל הס"א, שהיא דין קשה חס ושלום...
ומה שנמתק הצער על ידי אכילה בקדושה, כי דע כי זאת ההשתלשלות שנשתלשל ובא צער יותר גדול למי שהוא בר דעת, בבחינת יוסף דעת יוסיף מכאוב כנ"ל, ולכאורה קשה מפני מה יהיה כך, שמי שמוסיף דעת יוסיף צער חס ושלום. אך דע כי זה בחינת מעברתא של תפילין, כי ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קי"א), ואם אין יראה אין חכמה (אבות ג'), ועל כן כל מי שזוכה לאיזה חכמה ודעת עובר עליו יראה גם כן, כי זה תלוי בזה כנ"ל, וזה בחינת מעברתא של תפילין, כי תפילין הם בחינת מוחין, והרצועה היא בחינת יראה... ועל כן כל איש ישראל שזוכה בכל יום לבחינת מוחין, בחינת תפילין, עובר עליו יראה גם כן, בבחינת הרצועה שעוברת במעברתא של תפילין. ומזה נשתלשל ובא לכל אחד איזה צער בכל יום. וכל מי שדעתו יותר גדולה צערו יותר גדול, כי הצער נשתלשל מן היראה והיראה היא כפי המוח והדעת כנ"ל. ויש צער שבא מיראה דקדושה, אבל יש שנשתלשל חס ושלום עד שבא הצער מבחינת יראות הנפולות, רצועה בישא, ואפילו בר ישראל כשאינו זוכה, אזי חס ושלום יש לו צער מרצועה בישא חס ושלום. אבל על ידי אכילה בקדושה שאוכל בקדושה וממשיך עליו היראה דקדושה בשעת האכילה שבאה ונגשת אליו אז כנ"ל, אז על ידי זה הוא ממתיק הצער והדין הבא מרצועה בישא חס ושלום, כי הוא ממשיך עליו היראה דקדושה, שעל ידי זה עולין ונמתקין היראות הנפולות שהם בחינת רצועה בישא חס ושלום. (תנינא עז)
כל מיני צער ויסורים שיש לאדם על ידי אדם אחר בין מדעתו בין שלא מדעתו רק בגרמא דיליה נגרם צער לאחר, וכן אפילו מוכיחו ועל ידי זה מצטער הוא הרצועה מרדות לו על עונו, כי גם הבושה והצער שיש לאדם בעונו כשמוכיחין אותו גם זה הוא ליסורין על עונו, ולכן יש לאדם ליזהר שיהיה הוא נקי בזה, וכמ"ש "ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא"... ויסורין הבאים לאחר על ידו שלא מדעתו אין הקב"ה מביאם אלא על ידי שנקי בדבר, כי אין הקב"ה רוצה להביא תקלה לאיש מישראל, אם לא שגם לו יש משפט בזה שיקבל העונש על מה שנענש זה על ידו... (חלק ב צדקת הצדיק ס עמוד טז)
צריך ליזהר מלגרום צער לשום בריה אפילו לצורך מצוה, כמ"ש (ב"ב ח') "על כל לוחציו" אפילו גבאי צדקה, ואדונירם על המס דשלמה המלך ע"ה לחצוב אבנים לבנין בית המקדש, דאין לך מצוה גדולה מזו, נענש מדה כנגד מדה רגמו בו אבן, והיינו דמס נקרא מה שיותר לפי הכח... ואז"ל בתדב"א (רבה פרק כ"ד) אפילו אבן שנסקל ועץ שנצלב עתיד ליתן הדין, והיינו אפילו במחוייבי מיתת בית דין, ולכך היו סנהדרין מתענין אותו יום (סנהדרין ס"ג) לכפר על נפשותם... אמנם מדת מלכות היא דייקא להיפך, כמשז"ל אדוד המע"ה ידיך חדות וחרוצות לרדות בהן עולמי, ונאמר בו אדמוני כבעשו, רק עם יפה עינים מדעת סנהדרין (ב"ר ס"ג), לכך זכה למלכות, ושאול נסתלק מפני שנעשה רחמן על האכזרים כנודע, דמדת מלכות היא מדת הדין הקשה, ונאמר בי מלכים ימלוכו, כי אורייתא נפקא מגבורה... (שם קעה עמוד סא)