(ראה גם: צרעת-כללי)
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, בבגד צמר או בבגד פשתים. או בשתי או בערב לפשתים ולצמר, או בעור או בכל מלאכת עור. והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד או בעור או בשתי או בערב או בכל כלי עור נגע צרעת הוא, והראה את הכהן. וראה הכהן את הנגע והסגיר את הנגע שבעת ימים. וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב או בעור לכל אשר יעשה העור למלאכה, צרעת ממארת הנגע טמא הוא. ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים או את כל כלי העור אשר יהיה בו הנגע, כי צרעת ממארת היא באש תשרף... (ויקרא יג מז)
אמר ר' יוסי בגד הצמר או הפשתים למה, (היה לו לומר בגד סתם), א"ר יצחק (הכתוב מלמדנו, שהנגע) שורה בכל ושולט על כל, (כי צמר בא מבינה ופשתים ממלכות, והנגע שולט על שניהם). ויש כעין זה, שכתוב, דרשה צמר ופשתים, (שמלמדנו שהמלכות משמשת בשניהם). ומשום זה גם כאן מלמדנו, ששליטתו של הנגע הזה היוצא ממקום עליון, (דהיינו מבחינת דינין דמלכות שבבינה), שולט בכל, בב' המינים, בצמר ובפשתים, ומשום זה אומר הכתוב זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים. (תזריע קסח)
והבגד, יכול השיריים וסיריקון והכלך וצמר גפן וצמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים, תלמוד לומר בבגד צמר או בבגד פשתים. אין לי אלא אחד מן המינים הבא מקצתו, ומניין לאחד מן המינים הבא בכולו, כלאים שבא בכולו, כלאים שבא במקצתו מניין, תלמוד לומר והבגד... יכול יהו מטמאים בין צבועים בין שאינן צבועים, תלמוד לומר בבגד צמר או בבגד פשתים, מה פשתים כברייתה אף צמר כברייתו... (תזריע נגעים פרק יג, וראה שם עוד)
...דכולי עלמא מיהת שלש על שלש בצמר ופשתים מיטמא בנגעים מנלן, דתניא בגד אין לי אלא בגד, שלש על שלש מנין, תלמוד לומר והבגד, ואימא לרבות שלשה על שלשה, לאו קל וחומר הוא, השתא שתי וערב מיטמא, שלשה על שלשה מיבעיא. אי הכי שלש על שלש נמי ליתי בקל וחומר, אלא שלשה על שלשה דחזי בין לעשירים בין לעניים אתי בקל וחומר, שלש על שלש לעניים הוא דחזיין לעשירים לא חזיין לא אתי בקל וחומר... (שבת כו ב, וראה שם עוד)
כל הבגדים מטמאין בנגעים חוץ משל נכרים, הלוקח בגדים מן הנכרים יראו בתחלה, ועורות הים אינן מיטמאין בנגעים, חיבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה דבר שהוא מקבל טומאה, טמא...
העורות והבגדים הצבועים אין מיטמאין בנגעים, הבתים בין צבועים בין שאינן צבועים מיטמאין בנגעים, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר העורות כבתים, רבי שמעון אומר הצבועים בידי שמים מיטמאין ובידי אדם אינן מיטמאין.
בגד ששתיו צבוע וערבו לבן, ערבו צבוע ושתיו לבן הכל הולך אחר הנראה. הבגדים מיטמאין בירקרק שבירוקים ובאדמדם שבאדומים, היה ירקרק ופשה אדמדם, אדמדם ופשה ירקרק טמא, נשתנה ופשה נשתנה ולא פשה כאילו לא נשתנה, ר"י אומר יראה בתחלה.
העומד בראשון יכבס ויסגיר, העומד בשני ישרף. הפושה בזה ובזה ישרף. הכהה בתחלה, רבי ישמעאל אומר יכבס ויסגיר, הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלית, רבי נחמיה אומר אינו צריך מטלית...
השתי והערב מיטמאין בנגעים מיד, ר' יהודה אומר השתי משישלק והערב מיד, והאונין של פשתן משיתלבנו, כמה יהא בפקעת ותהא מטמא בנגעים, כדי לארוג ממנה שלש על שלש...
כל הראוי ליטמא טמא מת אף על פי שאינו ראוי ליטמא מדרס מיטמא בנגעים, כגון קלע של ספינה ווילון ושביס של סבכה ומטפחות של ספרים, וגלגלון, ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס הרי אלו מטמאין בנגעים... (נגעים פרק יא, וראה שם עוד)
והנגע לא פשה - שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא ואין צריך לומר לא הפך ופשה, הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, תלמוד לומר והסגיר את הנגע מכל מקום, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים וכו', כדאיתא בתורת כהנים, ורמזתיה כאן לישב המקרא על אופניו. (ויקרא יג נה)
בקרחתו או בגבחתו - כתרגומו בשחיקותיה או בחדותיה, שחקים ישנים. (שם)
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת - זה הענין איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי בתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו לראות כי השם סר מעליו, ולכך אמר הכתוב "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר "וכי תבאו אל ארץ כנען" וגו'... וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם, ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא בטבעו ולא אצבע אלקים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון. ועל דרך הפשט מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק הבגד או העור או השתי והערב כי הדבר נס, ולרבותינו בהם מדרשים וכלם בתורת כהנים. (שם שם מז)
צרעת בגדים כגריס כצרעת אדם, אבל פחות מכגריס טהור. ושלשה סימני טומאה יש בהן, ירקרק אדמדם והפשיון, ושלשתן מפורשין בתורה, ירקרק הוא הירוק שבירוקין, שהוא ירוק הרבה ככנף הטווס וכהוצי הדקל, ואדמדם הוא אדום שבאדומים שהוא אדום הרבה כזהורית יפה, ושני מראות אלו מצטרפין זה עם זה במראה ירקרק או אדמדם מסגירין את הבגד, אם עמד במראה זה שני שבועות, מחליטין ושורפין. וכן אם פשה מחליטין ושורפין. כיצד, בגד שנראה בו נגע ירקרק או אדמדם מסגירו שבעת ימים, ובשביעי רואה אם פשה מחליטו ושורף את כל הבגד, ואם עמד במראהו ולא פשה, או שפשה וכהה מב' המראות שהוסגר בהן, או שהוסיף המראה להאדים ולהוריק ולא פשה יכבס מקום הנגע ויסגיר שבעת ימים שנית, ובסוף שבוע שני שהוא יום י"ג רואה, אם כהה למראה שלישית הרי זה טעון כיבוס וטהור, ואם נשתנה הנגע ממה שהיה, כגון שהיה ירקרק ונעשה אדמדם או אדמדם ונעשה ירקרק קורע מקום הנגע ושורף מה שקרע, ותופר מטלית במקום שקרע ופוטר שאר הבגד ומכבסו כולו כיבוס שני ומטבילו וטהור. ואם עמד במראה שהוסגר בו בתחלה יחליטו וישרוף את כולו.
נגע שהיה ירקרק ופשה אדמדם או שהיה אדמדם ופשה ירקרק הרי זה פשיון. נגע שהיה באמצעו מקום נקי בלא נגע ופשה לו הנגע אינו פשיון עד שיפשה לחוץ, שאין פשיון הנגע לתוכו פשיון בין באדם בין בבגדים ובתים...
מי שמכבס את הנגע בשבוע ראשון כמו שביארנו צריך לכבס מעט מן הבגד שחוצה לו, שנאמר את אשר בו הנגע, וכל נגעי בגדים שמכבסין אותן מעבירין עליהן שבעה סממנין שמעבירין על הכתם כדרך שמעבירין על הכתמים כמו שביארנו בענין נדה.
בגד שקרע ממנו מקום הנגע ותפר מטלית כמו שביארנו וחזר נגע כגריס על הבגד מתיר את המטלית ומצילה ושורף שאר הבגד, חזר הנגע על המטלית שורף את הכל... בגד שבא כולו בתחילה ירקרק או אדמדם מסגירו שבוע אחר שבוע, אם עמד בו שני שבועות ישרף, אבל בגד שהסגירו ופשה הנגע בכולו ונעשה ירקרק או אדמדם, או שפטרו ואחר שפטרו בא כולו ירקרק או אדמדם הרי זה טהור, כבס ופשה ישרף...
בגד שארג בו פחות משלש על שלש ונראה בו נגע ואחר כך השלימו לשלש על שלש טהור.
התופר מטליות שאין בכל אחת מהן שלש על שלש ועשה מהן בגד הרי זה מטמא בנגעים, שהתפור כארוג וכולו בגד אחד הוא.
בגד שהוא מטליות מטליות, מהן צבועין ומהן לבנים ונראה נגע בלבן שבו מסגירין אותו, אם עמד שני שבועות נטמא כולו וישרף, וכן אם פשה הנגע במטלית לבנה אחרת הרי זה פשיון אף על פי שיש ביניהם צבוע. היה כולו צבוע ובו פס אחד לבן אפילו כגריס ונראה בו נגע יסגיר, שאם עמד בעיניו ולא הוסיף ולא כהה שני שבועות ישרף. (טומאת צרעת יב א והלאה, וראה שם עוד)
אין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים בלבד, או השתי או הערב של צמר ופשתים, וכל כלי העור בין קשה בין רך, אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים, והלבדים כבגדים ומטמאים בנגעים. והאהלים מטמאין בנגעים בין שהיו של צמר ופשתים בין שהיו של עור.
כל הבגדים של צמר ופשתים מטמאין בנגעים חוץ מבגדי עכו"ם, הלוקח בגדים מן העכו"ם יראו בתחלה. בגד שהוא כלאים מן הצמר ומן הפשתים מטמא בנגעים.
צמר גמלים וצמר רחלים שטוואן זה עם זה, אם רוב מן הגמלים אינו מטמא בנגעים, ואם רוב מן הרחלים מטמא בנגעים. מחצה למחצה מטמא בנגעים, והוא הדין בפשתן וקנבוס שטרפן זה בזה. ורחל בת עז אין הצמר שלה מטמא בנגעים. בגד שהיה שתיו פשתן וערבו קנבוס, או שתיו קנבוס וערבו פשתן אינו מטמא בנגעים. וכן אם היה שתיו או ערבו פשתן או צמר והשאר נוצא של עזים וכיוצא בה אינו מטמא בנגעים.
העור שאינו מעובד אינו מטמא בנגעים, וכן העור שהוא גולם קדום שעשה ממנו כלים אינו מטמא בנגעים, שנאמר כלי העור. וכל כלי העור בין פשוטיהן בין מקבליהן כל שהן מטמאין בנגעים...
כל כלי הראוי להתטמא בשאר הטומאות אף על פי שאינו מתטמא במדרס הזב מפני שלא נעשה למשכב או למושב הרי זה מטמא בנגעים, כגון קלע של ספינה והפרוכת ושביס של שבכה ומטפחות ספרים והאבנט ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס, הרי אלו וכל כיוצא בהן מטמא בנגעים, ואין צריך לומר שאר הכלים כגון כרים וכסתות. החמת והתורמל נראין כדרכן ופושה הנגע מתוכן לאחוריהן ומאחוריהן לתוכן, וכן כל כיוצא בהן מכלי העור הכפולין...
אחד בגד או כלי עור או שתי או ערב המוסגר או המוחלט לענין טומאה הרי הוא אב מאבות הטומאות כאדם מצורע לכל דבר, מטמא במגע ובמשא ובביאה ועושה משכב ומושב אפילו מתחת האבן. כיצד, בגד מנוגע או שתי או ערב או כלי עור המנוגעין שהכניס מהן אפילו כזית לבית טהור נטמא כל אשר בבית, בין אדם בין כלים, ונעשו כולן ראשון לטומאה, וכן משכב ומושב המונח תחת האבן. הניח כזית מהן למעלה מן האבן נטמא המשכב או המושב...
בגדים המנוגעים משלחין אותן חוץ לעיר, בין שהיתה מוקפת חומה בין שאינה מוקפת, וזה חומר בבגדים מבאדם. (שם פרק יג א, וראה שם עוד)
לעשות בנגע בגדים משפט הכתוב בפרשה... משרשי המצוה, שרצה הא-ל ב"ה בטובו הגדול ליסרנו, כאשר ייסר איש את בנו, כי זה הענין איננו בטבע, אבל מופת הוא באומה הקדושה למען ילמדו ויקחו מוסר בהשתנות הכלים המיוחדים לתשמישם, והם הבגדים של צמר ופשתים, כי בהם רוב תשמיש בני אדם, וישובו מתוך כך מדרכם הרעה טרם תזרח הצרעת גם בגופם... (תזריע מצוה קעב)
ראה צרעת כללי.
אחר שאין בבגד הרגש אין יצטרע? ויאמר עליו ממארת המורה על הכאב? לרלב"ג יגבר באלו החפצים הליחות והחום הנגדי, ויבואו לכילוי והפסד ההרכבה מצד התכת לחותיהם, שבהם קיומם. ומראה יורה על זה. ודבריו דמיונות, כי חולי לא יבא בדומם. להרמב"ן אין הדבר בטבע, אלא בהיות ישראל שלמים יעמידם ה' בטוב, וכשיחטא אחד יארע זה בו, להודיע שה' סר ממנו. וקשה מדוע לא אמר כאן גם כן "כי תבאו"? ומדוע יקרה רק באלו ולא בשאר הכלים? ויש מפרשים שכל זה למען הזהירות המביאה לטהרה המביאה לקדושה, וכל היוצא מהטבע זר ונמאס לנפש הטהורה, ומכח הדמיון השאילה התורה שמות נגע וצרעת לאלו.
ולדעתי יש דברים המתפעלים על ידי שמוש קרוב של האדם בהם, כגון הצמר והפשתים שעל בשרו, ואם השתמש באלו בימי צרעתו אולי התפעלו ממנו ויבא בהם כתמים, כפי שנראה מזיעת האדם... (ויקרא יג מז)
והבגד - ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה, וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע. וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל. אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבחינה, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית, כאמרם בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את מטלטליו, לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו'. וכל זה בחמלת ה' על עמו שומרי מצותיו. וכן קבלו חז"ל שאין בגדי עכו"ם מטמאין בנגעים, וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט במציאות הנפסדים, כי הוא לבדו מוכן מכלם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות... וכאשר לב הותל הטה את האדם מזה בהיותו נשמע אל הכח המתאוה הגשמי בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו או להתקומם עליו יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי... וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאתו הנה יתייסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלקית להעיר אזנו... (שם, וראה עוד צרעת-כללי)
והבגד - נגעי בגדים והבתים בלי ספק שאינן באים מצד הטבע, כי אין בהם דם וליחות המסבבים העיפוש או כל חלי וכל מכה, וזה בנין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש, והנה בנגעי בתים אמרו רז"ל שבאים על צרות העין, אבל בנגעי בגדים לא אמרו כלום, והקרוב לומר כי הם באים על גסות הרוח, כי דרך העולם להתכבד ביותר במלבושי כבוד, ועל כן דין הבגד הנגוע בשרפה, כי כל המתגאה נידון באש. וטהרתו בכבוס במים המורה על ענוה, שיורדין ממקום גבוה לנמוך. לפיכך הזכיר רק צמר פשתים ועור, כי משי עשוי מתולעת המרמזת על ענוה, וטהרת המצורע באזוב ושני תולעת תוכיח, ועל כן אין הנגע מצוי בבגד ושני תולעת, לכך נאמר כאן "הנגע לא הפך את עינו והנגע לא פשה, טמא הוא", ובכל מיני נגעים אין טומאה כי אם בפסיון, רמז להרחקת גסות הרוח מכל וכל, שלא לעמד אפילו בדרך ממוצע, אלא צריך להפך עינו עינים רמות מכל וכל. ותדע כי ג' מיני צרעת באים על ג' דברים שהם כסוי לאדם, זה לפנים מזה, מכסה אחד עורו לבשרו, למעלה מעורו בגדיו, למעלה מהם ביתו... ומי שהוסר מעליו כל מכסה קרוי פרוע ומגולה, על כן הוסר תחילה נגעי עורו, אחר כך בגדיו אחר כך בתים, להסיר מכסהו א' א' עד שיהיה פרוע ומגולה... (שם)
והבגד - אמר ו' החבור דרש ר"י הגלילי מחוץ למחנה מושבו והבגד, למד על בגדים שטעונים שלוח חוץ לג' מחנות, ואמרו עוד מנין לרבות הכלאים, תלמוד לומר והבגד... ואולי דרשת ריה"ג היא מוא"ו וריבוי כלאים מה"א של והבגד, או בבגד - צריך לדעת למה אמר או... ועוד שאמרו בתורת כהנים יכול יהיו מטמאין בין צבועים בין שאינם צבועים, תלמוד לומר בבגד צמר או בבגד פשתים, מה פשתים כבריתו, אף צמר כבריתו, קשה הלא הכתוב אדרבא הכחיש זה ממה שאמר או חלקם, לומר שאין ללמד צמר מפשתים. ונראה שצריך לומר "או" שלא יטעה אדם לומר שאין מיטמא בנגעים אלא בגד של שניהם, אם כן תיבת או צריכה לעצמה ואינה מעכבת סמיכות צמר לפשתים, ושיעור הכתוב, בבגד צמר, ולאו דוקא צמר אלא הוא הדין אם יהיה בגד פשתים שניהם שוים בדין... (שם, וראה שם עוד)
וראה הכהן והסגיר - צריך לדעת מאי טעמא שינה הכתוב משפטי צרעת הבגד ממשפט צרעת אדם, שצרעת אדם ישנה בלא הסגר, וצרעת הבגד הגם שהיה צרעת, כמו שאמר הכתוב נגע צרעת הוא, אף על פי כן לא ציוה שיטמאנו הכהן אלא יסגירנו, ונמצא מחשיב בגדי האדם מאדם עצמו. ונראה כי הבגדים לצד שהחלטו הוא כליונו, אם בפעם הא' יחליט אם כן אין תרופה לבעל תשובה לשוב על חטא שבא בעבורו, וכבר קדם לנו כי לא יחפץ ה' בהפסד ממון האדם... (שם שם נ)
והבגד - בפרשה זו בכללה באו דברים כפולים ומיותרים הרבה, הנה היסוד הראשי בלשון שלא לחזור את השם בכל פעם, רק אחר שנזכר בפעם הראשונה ירמוז עליו על ידי הכינוים... וכל המון הדרושים הבאים בסימן הזה נוסדים על השמות המכופלים בפרשה הזאת והמה מיותרים... מלת בגד מיותרת שמונה פעמים, ומלת עור, וכן מלות שתי וערב שבע פעמים ומלות לפשתים ולצמר ב' פעמים... (שם שם מז, וראה שם הלמודים שבתורת כהנים)
אשר תכבס וכובס שנית - הכיבוס הראשון נועד להסיר את הנגע, הוא כיבוס ממש בשבעה סממנים על פי הסדר האמור בזבחים צ"ה א', ואילו הכיבוס השני הוא טבילה לשם טהרה.
נמצאת אומר, בגדים נטמאים בירקרק ובאדמדם אם צבעים אלה עמדו במשך שני שבועות, או אם פשו לאחר הסגר אחד. בזבחים מ"ט אמרו שגם פריחה בכולו טהורה בבגדים כמו בנתקים...
אזהרת הנגע על יושר חברתי מבוארת בבגדים ביותר, משום כך אין אזהרה זו מוגבלת רק לבגד ממש, אלא שמושג זה כולל גם מטוה גרידא, והוא מתקיים גם במקרה, שכלי אחר נעשה מאריג הבגד... פשתים וכן הרוב המכריע של הצמר הם לבנים בצבעם הטבעי, הם מייצגים איפוא בצבעם המקורי את טהרת האופי שאדם ילבשנה, משום כך אין נגעים מטמאים אלא בבגדי צמר ופשתים שצבעם המקורי הוא לבן, הם שיזהירו את האדם להסיר כל רבב מאופיו החברתי, ובסופו של דבר, בנגעי אדם היה צורך להבהיר את יחסם המיוחד לבחינה החברתית, משום כך הוגבלה חובת השילוח לעיירות מוקפות חומה, שונה הדבר בבגדים, הבחינה החברתית שבהם מובנת מאליה על ידי עצם מושג הבגד, משום כך הם טעונים שילוח מכל מושבות האדם... (שם, וראה עוד צרעת-כללי)
לפשתים ולצמר - בכל מקום הקדים צמר לפשתים, ונראה דמזה למדו חז"ל דשתי וערב של פשתים מקבל טומאה קודם לשתי וערב של צמר, כדתנן בנגעים פ"י שתי משישלק וכו', והאונין של פשתן משיתלבנו... או בעור - דרך הכתוב להקדים הפשוט, ואם כן לכאורה יותר פשוט דמלאכת עור שמקבל טומאה במגע גם כן יקבל נגעים, אבל באמת לענין נגעים הרבותא להיפך, שעיקר נגעים בבגדים אינו בטבע אלא מגופו של אדם מגיע עונש לבגדיו, והיה עולה על הדעת דמה שיותר קרוב לגופו שייך לטומאה זו, אבל מלאכת עור הוא לשאר תשמישי אדם. (שם שם מח)
ירקרק - כפל השורש בא פעם לחזק ופעם להקטין, כמו לעיל "לבנה אדמדמת", שאינו אלא פתוך אדמדם, כמו כמה טפות דם בחלב, וכאן דוקא ירוק שבירוקים מטמא. בבגד - כל הפרטים מיותרים בזה המקרא, אלא בא ללמד שאינו דומה פרטים של צרעת לפרטים של טומאת מגע, דשם העץ המשמש את המתכת והוא יד הדין ככלי מתכות, ולא כן בצרעת, דאפילו מחובר לבגד או לעור מין אחר אין חל עליו דין צרעת, והיינו שדייק הכתוב שהמראה דוקא בבגד וגו'... ונגד זה יש חומר בצרעת משאר טומאות מגע, דאם נחתך מטלית מבגד המוסגר וטלה על מקום אחר, ואחר כך נמצא באותו מטלית נגע, נחשב לפשיון ומועיל לטמא הבגד שנחתך ממנו. והיינו שמדייק "לכל אשר יעשה העור למלאכה", שנטפל העור למלאכת כלי עץ או מתכות מכל מקום יש בו דין פשיון לגוף העור שנחתך ממנו. (שם שם נ ונא)
ראה: צרעת-כללי.
ראה: צרעת-כללי.