(ראה גם: צרעת-כללי)
כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית. וצוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית, ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית. וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות, ומראהן שפל מן הקיר. ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית, והסגיר את הבית שבעת ימים. ושב הכהן ביום השביעי, וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית. וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע, והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. ואת הבית יקציע מבית סביב, ושפכו את העפר אשר הקצו אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים, ועפר אחר יקח וטח את הבית. ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח. ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית, צרעת ממארת היא בבית טמא הוא. ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא... (ויקרא יד לד)
כעין זה כתוב, כי תבאו אל ארץ כנען וגו', ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וכי הוא זה שכר טוב שימצאו (נגעים בבתים של) אלו שזכו לכנוס לארץ. אלא הרי העמידוהו, שהוא (כי אחר שיתצו הבתים המנוגעים) ימצאו אוצרות שהצפינו (הכנענים) בבתיהם ויהנו מהם ישראל. (תזריע קמד)
...לאחוזה, עד שיכבשו, מניין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו חילקו למשפחות ולא חילקו לבית אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו, יכול יהו מטמאין בנגעים, תלמוד לומר אשר לו הבית, עד שיהא כל אחד מכיר את שלו.
ונתתי נגע צרעת, א"ר יהודה וכי בשורה היא להם שבאים עליהם נגעים, ר' שמעון אומר ונתתי נגע צרעת פרט לנגעי אנסים, בבית ארץ אחוזתכם פרט לבית בנוי בספינה ובאסכריא על ארבע קורות ולהביא את הבנוי על העצים ועל העמודים.
אחוזתכם, אחוזתכם מטמא בנגעים ואין ירושלים מטמאה בנגעים, א"ר יהודה אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד...
אשר לו הבית, שלא ישלח ביד שליח, יכול אפילו זקן ואפילו חולה, תלמוד לומר ובא והגיד לכהן, ודקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו. לאמר, יאמר לו הכהן דברי כיבושים, בני אין הנגעים באים אלא על לשון הרע, שנאמר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות, זכור את אשר עשה ה' למרים, וכי מה ענין זה לזה, אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע...
נגע מה תלמוד לומר כנגע, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית אלא כנגע נראה לי בבית. נראה לי, ולא לאורי, מיכן אמרו בית אפל אין פותחים בו חלונות לראות את נגעו. בבית להביא את הצבוע, בבית להביא העליה, בבית מתוכו הוא מטמא, ואין מטמא מאחוריו... (מצורע פרשה ה)
וראה את הנגע, יכול כגריס, תלמוד לומר וראה את הנגע והנה הנגע, מלמד שאין הבית מטמא אלא בשני גריסים. בקירות הרי שנים, ולמטה הוא אומר בקיר קירות, הרי ארבע, מלמד שאין מטמא אלא בארבעה כתלים. מיכן אמרו, בית עגול בית טריגון אינו מטמא בנגעים. יכול עד שיראה בשני כתלים, תלמוד לומר ומראיהם שפל מן הקיר, אפילו בכותל אחד, יכול עד שיראה בשתי אבנים, תלמוד לומר וחלצו את האבנים, אין פחות משתי אבנים דברי ר' עקיבא, ר' ישמעאל אומר וחלצו את האבנים אין פחות משתי אבנים, מניין אפילו לא נראה אלא על אבן אחת, תלמוד לומר ומראיהם שפל מן הקיר ירקרקות או אדמדמות, שפל מן הקיר אפילו על אבן אחת...
והנה פשה זה פשיון הסמוך כל שהוא, מנין לרבות את הרחוק, תלמוד לומר בבית, יכול כל שהוא תלמוד לומר נגע, נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע, מה הנגע האמור להלן כגריס אף כאן כגריס. נמצאת אומר הפיסיון סמוך כל שהוא, הרחוק כגריס והחוזר כגריס. בקירות הבית, ולא בקירות היציע ולא בקירות האיבוס ולא בקירות המחיצה ולא בקירות המגורה. (שם פרשה ו, וראה שם עוד)
אם ישוב הנגע ופרח בבית, משל חזר איש פלוני למקומו, כשיחזור הנגע לאותם האבנים, אין לי אלא מקומו, מנין לרבות את כל הבית, תלמוד לומר בבית. יכול כגריס, נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע, מה נגע האמור להלן כגריס, אף כאן כגריס, נמצאת אומר הפיסיון סמוך כל שהוא, הרחוק כגריס, והחוזר בבתים כשני גריסים. אין לי אלא במראיו, ושלא במראיו מניין, תלמוד לומר ופרח, כמראיו ושלא כמראיו. או אינו אומר ופרח אלא שלא יהא טמא עד שיחזור ויפסה... תלמוד לומר צרעת ממארת צרעת ממארת לגזירה שוה, מה צרעת ממארת האמור בבגדים טימא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אף צרעת האמור בבתים יטמא החוזר אף על פי שאינו פושה...
ומניין אם עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, תלמוד לומר ובא הכהן וראה והנה פשה, במה הוא מדבר, אם בפושה בראשון הרי אמור, הא אינו אומר ובא הכהן וראה והנה פשה אלא שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד, ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה, מה יעשה לו, הרי אני דן, מה מצינו בפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף בפושה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע... תלמוד לומר ושב הכהן ובא הכהן, זו היא שיבה זו היא ביאה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה זו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. מנין אם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, תלמוד לומר ובא ואם בא יבא, במי הוא מדבר, אם בפושה בראשון הרי אמור, ואם בפושה בשני הרי אמור, הא אינו אומר יבא ואם בוא יבוא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה, זה העומד...
מנין לכהה בשני והולך לו קולפו והוא טעון ציפרים, תלמוד לומר ולקח לחטא את הבית, הרי כאן בית אחד, מיכאן אמרו עשרה בתים הן, הכהה הראשון והולך לו קולפו והוא טהור, והכהה בשני והולך לו קולפו והוא טעון צפרים, והפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר ניתץ, לא חזר טעון צפרים. עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר ונתץ, לא חזר טעון צפרים. עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר נותץ, לא חזר טעון צפרים וטמא.
מה תלמוד לומר לפי שמצינו בבית המוסגר שאינו מטמא אלא מתוכו, יכול אף המוחלט כן, תלמוד לומר כי טמא הוא, הוסיף לו טומאה שיטמא בין מתוכו בין מאחריו. (שם פרשה י, וראה שם עוד)
ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, מלמד שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבניו עציו ועפר. וכמה אבנים יהו בתוכו, ר' ישמעאל אומר ארבע, ר' עקיבא אומר שמונה, שרבי עקיבא אומר עד שיראה כשני גריסים על שתי אבנים ולא על אבן אחת, ר' אלעזר בר' שמעון אומר עד שיראה כשני גריסים על שתי אבנים בשתי כתלים בזויות, אורכו בשתי גריסים ורחבו כגריס.
אבניו שלו ועפר שלו ועציו שלו, מלמד שהוא בורר ומוציא את אבניו כל אבנים שנבנו עמו, עציו כל עצים שנבנו עמו, אבניו ולא אבני העליה, עצים ולא עצי העליה, עפר ולא עפר העליה, מיכן אמרו, נראה נגע בבית נותן את הקורות בעליה, נראה בעליה נותן את הקורות לבית. אבניו ולא אבנים שהכניס לו משנבנה... בחליצה האבן שבזויות בזמן שהוא חולץ חולץ את כולה ובזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח של חבירו, ובנתיצה נותץ את האבנים שיש בהם נגע ואת האבנים שאין בהן נגע, ובחליצה אינו חולץ אלא את האבנים שיש בהם הנגע...
...אם סופינו לרבות את כל האוכל אף על פי שאינו שוכב, מה תלמוד לומר האוכל והשוכב, אלא כדי ליתן שיעור לשוכב כדי שיאכל, וכמה היא שיעור אכילה כדי אכילת פרס פת חטים ולא פת שעורים מיסב ואוכלו בלפתן...
והזה על הבית על השקופו, ויש אומרים על כלו, ושלח את הצפור החיה, ר' יוסי הגלילי אומר ציפור שחייה חוץ לעיר, ואיזו זו דרור... (שם פרק ה, וראה שם עוד)
תניא אידך, בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מטמאין בנגעים, פשיטא, מהו דתימא ובא אשר לו הבית, לו ולא לה, לו ולא להן, קא משמע לן, ואימא הכי נמי, אמר קרא בבית ארץ אחוזתכם, אלא לו למה לי, מי שמייחד ביתו לו שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו... והתניא אחוזתכם, אחוזתכם מטמאה בנגעים ואין ירושלים מטמאה נגעים, אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד, הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים ואף על גב דכרכים נינהו, אימא אמר רבי יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד... (יומא יא ב, וראה שם עוד בענין בית הכנסת)
מאן תנא להא דתנו רבנן בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים ואינו נחלט בבתי ערי חומה... (סוכה ג א)
כל הבתים מיטמאים בנגעים חוץ משל נכרים. הלוקח בתים מן הנכרים יראו בתחלה, בית עגול בית טריגון בית הבנוי בספינה או באסקריא (תורן או רפסודה) על ד' קורות אינו מיטמא בנגעים, ואם היה מרובע אפילו על ארבע עמודים מטמא.
בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש, אחד בסלע ואחד בלבנים ואחד בעפר טהור, בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר ונראה בו נגע, ואחר כך הביאו בו אבנים ועצים ועפר טהור, וכן בגד שלא ארג בו שלש על שלש ונראה בו נגע ואחר כך ארג בו שלש על שלש טהור, אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר. וכמה אבנים יהו בו, רבי ישמעאל אומר ארבע, ר' עקיבא אומר שמונה, שהיה ר' ישמעאל אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים או על אבן אחת, רע"א עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים לא על אבן אחת, ר' אלעזר בר"ש אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כתלים בזויות, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס... קירות האבוס וקירות המחיצה אינן מיטמאין בנגעים. ירושלים וחוצה לארץ אינן מיטמאין בנגעים.
כיצד ראיית הבית, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית. וצוה הכהן ופינו את הבית... אר"מ וכי מה מטמא לו, אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו מטבילן והן טהורים, על מה חסה התורה, על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו (תפיו, מקום שאופה ומבשל בו קדירתו), אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב, אם כך על ממונו קל וחומר על נפש בניו ובנותיו, אם כך על של רשע קל וחומר על של צדיק.
אינו (הולך לתוך) ביתו ומסגיר, ולא בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר, אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו ומסגיר, שנאמר ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים. ובא בסוף השבוע וראה אם פשה וצוה הכהן וחלצו ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים ועפר אחר יקח וטח את הבית, אינו נוטל אבנים מצד זה ומביא לצד זה, ולא עפר מצד זה ומביא לצד זה, ולא סיד מכל מקום, אינו מביא לא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת אלא מביא שתים תחת שתים תחת שלש תחת ארבע, מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו, שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים אבל הוא לבדו מביא את העפר, שנאמר ועפר אחר יקח וטח את הבית, אין חברו מטפל עמו בטיחה.
בא בסוף שבוע וראה אם חזר ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא, הפסיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס, והחוזר בבתים כשני גריסין. (נגעים פרק יב)
עשרה בתים הן, הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור. הכהה בשני וההולך לו קולפו והוא טעון צפרים. הפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר ינתץ, לא חזר טעון צפרים. עמד בראשון ופשה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר ינתץ, לא חזר טעון צפרים, עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר ינתץ, לא חזר טעון צפרים, אם עד שלא טהרו בצפרים נראה בו נגע הרי זה ינתץ, ואם משטהרו בצפרים נראה בו נגע, יראה בתחלה.
האבן שבזוית, בזמן שהוא חולץ חולץ את כולו, ובזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חברו, נמצא חומר בחליצה מבנתיצה. רא"א בית הבנוי ראש ופתין, נראה בראש נוטל את כולו, נראה בפתין נוטל את שלו ומניח את של חברו (האבן והעץ שתופס מצד מערב נדבך שלו ולצד מזרח נדבך של חברו היא ראש, ואותם האבנים ועצים שבנדבך זה במערב אחת ובנדבך זה במזרח אחת הן פתין)...
בית המוסגר מטמא מתוכו, והמוחלט מתוכו ומאחוריו, זה וזה מטמאין בביאה... בית שהוא מיסך על גבי בית המנוגע וכן אילן שהוא מיסך על גבי בית המנוגע, הנכנס לחיצון טהור דברי ראב"ע, א"ר אלעזר מה אם אבן אחת ממנו מטמא בביאה, הוא עצמו לא יטמא בביאה...
טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא, וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור טמאהו... מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והן טמאין מיד, היה לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכלן בלפתן... (שם פרק יג, וראה שם עוד)
הדא הוא דכתיב יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו, יהו גוררין ומוציאין, אימתי ביום שיגרה הקב"ה אפו באותו האיש, הא כיצד, אדם אומר לחבירו השאילני קב חטים ואמר לו אין לי, קב שעורים אין לי, קב תמרים אין לי. אשה אומרת לחברתה השאילני נפה היא אומרת אין לי, השאילני כברה ואומרת אין לי, מה הקב"ה עושה, מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא את כליו הבריות רואות ואומרות לא היה אומר אין לי כלום, ראו כמה חטים יש כאן, כמה שעורים כמה תמרים יש כאן לווט ביתא באילן לווטיא. (ויקרא יז ב)
ונתתי נגע צרעת, תני רבי חייא וכי בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, תני ר' שמעון בן יוחאי, כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות, אמר הקב"ה אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב, שנאמר ובתים מלאים כל טוב, מה הקב"ה עושה מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא. (שם שם ו)
ונתתי נגע צרעת, א"ל הקב"ה לא תהיו סבורים לומר שהיא מקרה, אלא בשביל לחזור בכם הבאתי על הבתים צרעת, ונתתי נגע מאתי תהיה המכה עתיד אני ליתן טכס (סדר) של נגעים אינן באין על בריות כשם שהן כתובין בתחלה, אמר הקב"ה ילקה בהונו כדי שיבין ויחזור בו בתחלה בביתו, אם לא עשה תשובה הוא לקה בבגדו, לא עשה תשובה עושה דין באדם... (פרק יז)
הטעם נגעי בתים לא היה בשביל מטמונים, דאם כן תכף שיתץ הבית הוי לוקח אבנים ההם ולבנות הבית, ולמה עפר אחר יקח, אלא הטעם היה שבנאו בתים לסטרא אחרא, על כן צריכים נתיצה, ועפר אחר יקח ולבנות הבית לשם קדושה. (מצורע)
ונתתי נגע - ומשתכח גבר דבני ביתא בחטופין (בגזל) ואתן מכתש סגירו בבית ארע אחסנתכון. (ויקרא יד לד)
ובא הכהן וראה והנה פשה - יכול לא יהא החוזר טמא אלא אם כן פשה, נאמר צרעת ממארת בבתים ונאמר צרעת ממארת בבגדים, מה להלן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אף כאן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה, אם כן מה תלמוד לומר והנה פשה, אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע וראה והנה פשה, הא לא בא ללמד אלא על נגע העומד בעיניו בשבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני ומצאו שפשה, שלא פירש בו הכתוב למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון, ולמדך כאן בפשיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשני, ומה יעשה לו, יכול יתצנו כמו שסמך לו ונתץ את הבית, תלמוד לומר ושב הכהן ובא הכהן, נלמד ביאה משיבה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חוזר נותץ, לא חזר טהור. ומנין שאם עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, תלמוד לומר ואם בא יבא... שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה, זה העומד מה יעשה לו, יכול יפטור וילך כמו שכתוב כאן וטהר את הבית, תלמוד לומר כי נרפא הנגע, לא טהרתו אלא הרפוי, מה יעשה לו, ביאה אמורה למעלה, ביאה אמורה למטה, מה בעליונה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע דגמר לה זהו שיבה זהו ביאה, אף בתחתונה כן. גמרו של דבר, אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקיצוע וטיחה, ואין החוזר צריך פשיון. וסדר המקראות כך הוא, ואם ישוב, ונתץ, והבא אל הבית, והאוכל בבית, ובא הכהן וראה והנה פשה. ודבר הכתוב בעומד בראשון שנותן לו שבוע שני להסגרו, ובסוף שבוע שני להסגרו בא וראהו שפשה ומה יעשה לו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר נותץ, לא חזר טעון צפרים, שאין בנגעים יותר משלשה שבועות. (שם שם מד)
ואם בא יבא - לסוף שבוע שני, וראה והנה לא פשה - מקרא זה בא ללמד בעומד בעיניו בראשון ובשני מה יעשה לו, יכול יטהרנו כמשמעו של מקרא "וטהר הכהן את הבית", תלמוד לומר "כי נרפא הנגע", לא טהרתי אלא את הרפוי, ואין רפוי אלא הבית שהוקצה והוטח ולא חזר הנגע, אבל זה טעון חליצה וקיצה וטיחה ושבוע שלישי, וכן המקרא נדרש, ואם בא יבא בשני וראה והנה לא פשה יטיחנו, ואין טיחה בלא חילוץ וקצוי, ואחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית, ואם לא חזר לסוף השבוע כי נרפא הנגע, ואם חזר כבר פירש על החוזר שטעון נתיצה. (שם שם מח)
אמר הכתוב בנגעי הבתים ונתתי נגע צרעת - לרמוז כי יד ה' תעשה זאת לא טבע כלל כמו שפירשתי, ואמר כי תבואו אל הארץ בבית ארץ אחוזתכם, כי עם כל ישראל ידבר, והיה ראוי אחרי וידבר ה' אל משה ואל אהרן שיאמר דברו אל בני ישראל, אבל יקצר הכתוב במובן, או שידבר עמהם במקום כל ישראל, וירמוז כי אין הכונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת כולם, ושילמדו אותם לכהנים ולא יזהיר משה עתה את ישראל בה רק בבואם לארץ יזהיר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד וגו', כי להם צוה מתחלה במשפטים האלה. (שם שם לד)
ואם ישוב הנגע ופרח - ... שאין זה נגע נולד ופושה, אלא צומח וחוזר וצומח כאיש שהלך לו וחזר לישב למקומו הראשון בכסא אחר אשר הוכן לו שם... ולא אמר הכתוב ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם, אלא אפילו נולד במקום אחר מן הבית ואפילו ממראה אחר שאינו כמראה הנגע הראשון נדון אותו כחוזר ופורח ואינו נדון כנגע הנולד מתחלה, וזהו טעם "בבית", כי בכל הבית יהיה דינו כן, והטעם כי הרוח הרעה לא תסור מן הבית ההוא אבל תמיד תהיה בבית ההוא באחת המקומות להבעית את בעליו...
ואמר עוד ואם בא יבוא הכהן בביאה השנית הנזכרת וראה והנה לא פשה הנגע בבית, ונלמד עתה שהעומד בעיניו בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חזר נותץ, וזה תקון המקראות במדרשם שאי אפשר לחתכם בסכין להקדים ולאחר בדבר שאינו כלל במשמע... הנה נתפרש כאן דין הבית בפושה בראשון שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חזר טמא, ואם לא חזר טהור, אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני לא נתפרש בתורה דינו, אבל נדון בו גזרה שוה זו היא ביאה זו היא שיבה, לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע שנית כדין השיבה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון, שבשתיהן אם פשה בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי לא הוזכר בתורה, אבל נלמד מגזרה שוה אחרת, שאמר "ואם בא יבא הכהן", שנדון ביאה שלישית כביאה שניה... (שם שם מג, וראה שם עוד)
צרעת בתים כשני גריסין זה בצד זה, נמצא רוחב הנגע כמו מקום צמיחת שש שערות בגוף, ואורכו כשתים עשרה שערות בריבוע, והפחות משיעור זה בבתים טהור, וכל השיעורין הלכה למשה מסיני.
שלשה סימני טומאה יש בבתים, מראה ירקרק ואדמדם והפשיון, וכולן מפורשין בתורה, ושני המראות מצטרפין זה עם זה. ופשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס, אבל החוזר אחר הטוח כשני גריסין.
אין נגעי בתים מטמאין עד שיהיה מראה הנגע שפל מן הקיר, שנאמר שקערורות, שיהיו שוקעין בקירות, ובב' המראות מסגירין או מחליטין ובפשיון נותצין, ואם פשה אחרי הטוח נותץ את כל הבית כמו שיתבאר...
בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, אלא אם אין הנגע נראה בו טהור, ואחר שיראה הכהן את הנגע יצא ויעמוד על פתח הבית בצד המשקוף ויסגיר או יחליט או יפטור, שנאמר ויצא הכהן מן הבית והסגיר את הבית, לא שיסגיר והוא בתוך ביתו או בתוך בית המנוגע או תחת המשקוף אלא בצד פתחו, ואם עמד תחת המשקוף או שהלך לביתו והסגיר הרי זה מוסגר.
אין הבית מטמא בנגעים עד שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, ויהא לו ארבעה כותלים, והוא בנוי בארץ באבנים ועפר ועצים, שנאמר את אבניו ואת עציו ואת עפרו, אבל אם היה בו פחות מארבע אמות על ארבע אמות, או שהיה עגול או שהיה בעל שלשה כותלים או בעל חמשה, או שהיה בנוי בספינה או תלוי על ארבע קורות אינו מטמא בנגעים. היה בנוי על ארבעה עמודים מטמא בנגעים.
כמה אבנים יהיו בו, אין פחות משמונה, שתי אבנים בכל כותל, כדי שיהיה כל כותל ראוי לנגע, שאין הבית מטמא בנגעים עד שיראה בו כשני גריסין על שתי אבנים, שנאמר "את האבנים אשר בהן הנגע". וכמה עצים יהיו בו, כדי ליתן תחת המשקוף, ועפר כדי לתת בין פצים לחבירו, אבל אם היה בו פחות משיעורים אלו אינו מטמא בנגעים. הלבנים והשיש אינן חשובין כאבנים. בית שאחד מצדיו מחופה בשיש ואחד בסלע ואחד בלבנים ואחד בעפר אינו מטמא בנגעים...
ירושלים וחוצה לארץ אין מטמאין בנגעים, שנאמר בבית ארץ אחוזתכם, וירושלים לא נתחלקה לשבטים, ובתי העכו"ם שבארץ ישראל אין מטמאין בנגעים. הלוקח בתים מן העכו"ם יראה בתחלה. בית שצדו אחד עכו"ם וצדו אחד ישראל, צדו אחד בארץ וצדו אחד בחוצה לארץ אינו מטמא בנגעים, שאר כל הבתים שבארץ ישראל מטמאין בנגעים, בין צבועים בידי אדם, בין צבועים בידי שמים.
בית האשה, בית השותפין, בית הכנסת או בית המדרש שיש בהן דירה לחזנין או לתלמידים מטמאין בנגעים. קירות האבוס וקירות המחיצה שבבית אין מטמאין בנגעים. (טומאת צרעת פרק יד)
נגעי בתים יש בהן הסגר שלשה שבועות שהן תשעה עשר יום, שיום שביעי עולה לכאן ולכאן ויום שלשה עשר עולה לכאן ולכאן, נמצאת אתה למד שאם צריך לג' שבועות רואהו בשביעי וביום י"ג וביום תשעה עשר. והסגר בתים ג' שבועות אינו מפורש בתורה, וכן רוב דיני נגעי בתים דברי קבלה הן.
וכל הדינין המפורשין בהן בתורה ובדברי קבלה כך הם:
כשיבא הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם כמו שביארנו יסגיר שבעת ימים, ואפילו מצאו כולו בתחילה ירקרק או אדמדם יסגיר, ובשביעי רואהו אם כהה הנגע ואין צריך לומר אם הלך קולף מקום הנגע בלבד והבית טהור. מצאו שעמד בעיניו ולא פשה מסגיר שבוע שני, ורואהו ביום שלשה עשר, אם כהה הנגע או הלך לו קולף מקום הנגע ומטהר את הבית בציפורים, ואם מצא הנגע שפשה בסוף שבוע שני או שעמד בעינו חולץ את האבנים שבהן הנגע ומקצה העפר אל מחוץ לעיר וטח את כל הבית ומסגירו שבוע שלישי.
וביום תשעה עשר רואהו אם חזר בו נגע כשני גריסין הרי זה פשיון אחרי הטוח ונותץ את כל הבית, ואם לא חזר בו נגע מטהרו בצפורים, וכל הזמן שיחזור בו הנגע קודם שיטהרו בציפורים הרי זה ינתץ. ואם נראה בו נגע אחר שטהרו בציפורים יראה בתחלה. וכן אם פשה הנגע בסוף שבוע ראשון חולץ את האבנים שבהן הנגע וקוצה העפר חוץ לעיר וטח את כל הבית ומסגירו שבוע שני, ורואה אם מצא בו נגע כשני גריסין הרי זה פשיון אחרי הטוח, ונותץ את כל הבית, ואם לא חזר בו נגע מטהרו בציפורים. וכל זמן שיראה בו נגע קודם טהרה בציפורין ינתץ, ואם נראה בו אחר שטהרו בצפרים יראה בתחילה.
כשהוא חולץ את האבנים שבהן הנגע אינו חולץ פחות משתי אבנים ואינו נוטל אבנים מצד זה ומביאן לצד זה, שנאמר ולקחו אבנים אחרות, ולא עפר מצד זה ומביא לצד זה, שנאמר ועפר אחר יקח וטח את הבית, ואינו טח בסיד אלא בעפר, שנאמר ועפר אחר יקח וגו'. אינו מביא אבן אחת תחת שתים שחלץ ולא שתי אבנים תחת אבן אחת חלוצה אלא מביא שתים תחת שתים, ויש לו להביא שתים תחת שלש.
היה הכותל בינו לבין חבירו, שניהן חולצין ושניהן קוצים את העפר ושניהם מביאין אבנים אחרות, אבל בעל הבית מביא לבדו את העפר, שנאמר ועפר אחר יקח וטח, אין חבירו מטפל עמו בטיחה.
אבן שבזוית, בזמן שהוא חולץ חולץ את כולה, ובזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חבירו, ויש בדבר ספק אם תהיה זו של חבירו כמו יד לאבן שלו.
בית שנראה בו נגע והיתה עליה על גביו נותן את הקורות לעליה, נראה בעליה נותן את הקורות לבית, לא היתה עליה על גביו אבניו ועציו ועפרו כולן ניתצין עמו, ומציל את המלבן ואת סריגי החלונות.
הלוקח אבנים מבית מוסגר ובנאן בבית טהור, חזר הנגע למוסגר חולץ את האבנים שבטהור, נראה נגע על האבנים שבה המוסגר ינתץ, והבית השני מסגירין אותו בנגע זה כדין כל בית שנראה בו נגע בתחילה.
כיצד מטהרין את הבית המנוגע, אחר החליצה והטיחה מביא מים חיים בכלי חרס ושתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת כטהרת אדם שביארנו לכל דבר, אלא שבאדם מזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע, ובבית מזה שבע פעמים על המשקוף של בית מבחוץ. ושאר כל מעשיהן שוין. (שם פרק טו)
בית המנוגע אב מאבות הטומאה, כל הנוגע בו נטמא, וכן אבנים שחולצין ממנו אחר הסגר או אבנים ועצים ועפר של בית כשנותצין אותו כולן אבות טומאות, וכל כזית מהם מטמא אדם וכלים במגע ובמשא ובביאה. כיצד אם נכנס כזית מהן לבית טהור נטמא כל אשר בבית מאדם וכלים שכולן מטמאין בביאה כאדם מצורע וכולן אסורין בהנאה. ואם שרפן ועשה מהן סיד הרי זה אסור בהנאה, שנאמר צרעת ממארת, תן בו מארה ואל תהנה בו, וכולן משלחין אותן חוץ לעיר אף על פי שאינה מוקפת חומה.
בית מוסגר אינו מטמא אלא מתוכו, שנאמר והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב, אבל המוחלט מטמא מתוכו ומאחוריו שהנוגע בו מאחוריו טמא, שנאמר צרעת ממארת בבית טמא הוא, וכי טהור היה, אלא להוסיף לו טומאה על טומאתו שיהיה כולו טמא ויטמא מאחוריו, וכן אבנים שיש בהן הנגע במוסגר מטמאין מאחוריהן.
אחד המוסגר והמוחלט מטמא בביאה. כיצד, בית שהיה מיסך על גבי בית מנוגע בין מוחלט בין מוסגר או אילן שהוא מיסך עליו, העומד תחת האילן או הנכנס לבית החיצון טמא, שהרי הוא והבית הטמא תחת אהל אחד, וכן אבן מנוגעת הנכנסת לאהל והנותנה שם נטמא כל אשר באהל, היתה מונחת תחת האילן והטהור עובר נטמא, היה הטהור עומד תחת האילן, ועבר אדם באבן מנוגעת לא טמאהו, ואם הניחה שם טמאהו, שמושב המנוגע כמוהו בין אדם בין כלים, בין אבנים ועציו ועפרו... (שם פרק טז, וראה שם עוד)
כי תבואו - ...דבר אחר בשביל מעלת ארץ ישראל שהמקדש עתיד להיות בתוכה הוזקקה להיות נקיה וטהורה. ונתתי נגע צרעת - יש מפרשים לפי הפשט לפי שהזהיר להלן אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, ואין אנו יודעים באי זה מקום עבדו, לפיכך בא הנגע בבתים להודיע המקום שעבדו שם הכנענים כדי לאבדו. (ויקרא יד לד)
ראה צרעת-כללי.
ראה צרעת-כללי-בגדים.
נותן לכם לאחוזה - שהיא קדושה ואתם קדושים ומתיחסים זה לזה, ובעשותכם בה מצות אתם מזככים אותה, ולהיפך תיראה בה טומאת מעשיכם, מה שאינו כן בכנענים שקאה אותם בטומאתם, כי אין להם שייכות אליה והמשחית הנעשה על ידי המעשים הרעים לא יתננו ית' ברחמיו לשלט מיד באיש אלא תחלה בעציו ובאבניו. (ויקרא יג לד)
כי תבואו - ...והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר הטעם בעבור צרות העין כמו שדרשו רז"ל, "ובא אשר לו הבית", זה המייחד הבית לעצמו ולא היה מהנה ממנו אחרים, כי בעבור זה נתן ה' לו בית מלא כל טוב לנסותו... לכך נאמר אשר אני נותן לכם לאחוזה, כי לא בחרבם ירשו ארץ, ואם כן דין הוא שיתנו משלו לעניי עמו, ואם לאו ונתתי נגע וגו' אחוזתכם, שאתם מייחסים האחוזה לכם וכאילו אתם אוחזים בה בכח ידכם... ויש אומרים שטעם נגעי בתים לפי שהאמורים בנו בתיהם לשם ע"ז, על כן הקב"ה מביא עליהם נגעים לנתץ אותם, ובזה נראה לי לישב מדרש האומר "כנגע נראה לי", זה ע"ז, ודרש כל הפסוק על בית המקדש שיעמידו שם ע"ז, וכי יעלה על הדעת שכל הפרשה על חורבן בית המקדש, ואם כן למה לא יבואו הנגעים על הבתים מיד בבואם לארץ... מגלגלים זכות על ידי זכאי, ודוקא אם ידור בו איש הגון אין נכון שידור בבית שיש בו נדנוד ע"ז... (שם)
כי תבאו - ...שאמרו במדרש אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה יתבאר, והוא לצד שהקדים לומר נגעי בני אדם, והוא הפך האמור בבעל הרחמים, לזה אמר מה שהקדמתי נגעי בני אדם, הוא לצד שלא באתם אל הארץ, אבל כי תבואו אל הארץ אז לא אתן הנגע באדם תחלה, אלא בבית... ואם תאמר אם כן היה לו להקדים נגעי בגדים לנגעי אדם, ששניהם ישנם מיד, ולהם ראוי להקדים, ונראה כי בחר ה' לסדר נגעי בגדים בין נגעי אדם ונגעי בתים, לצד שיש בהם דברים שוים לנגעי אדם ויש שוים לנגעי בתים, בשיעור הצרעת שוים לנגעי אדם, כגריס, ולא כבתים שהם בב' גריסים, ובגונים שוים לבתים ירקרק או אדמדם, ולא בגוון לבן... (שם)
ונתתי נגע צרעת - כשתדקדק תמצא שעל הדברים היוצאים מגזרת ה' לא יאמר לשון נתינה רק אם הם לטוב, או שהם לתכלית טוב, כמו וה' נתן קולות וברד וכו' היה לתכלית טובה... לכן ממה שבא פה על הנגעים לשון נתינה הוציא ר' יהודה שהם לתכלית טוב לכלא פשע ולהתם חטאת, ור"ט השקיף מצד שמצאנו שייחס לשון מתנה לה' בדברים המסודרים מסדר הטבע הקבועה מאת השי"ת, כמו ונתתי גשמיכם בעתם... (שם שם לד)
וראה את הנגע והנה הנגע - כבר בארנו שאין מדרכי הלשון לשנות את השם פעמים, בפרט פה שהוא למותר לגמרי, וכן דרשו פה שיהיו נגעים והם נגע אחד, רוצה לומר שיעור שני נגעים שהם שני גריסין באורך וגריס ברוחב. (שם שם לז)
וצוה הכהן וחלצו - התבאר שהאדם לא יצוה לעצמו רק לאחר, ומבואר שהחליצה בכל אחד. והנה כל עניני נגעי אדם ובגדים נכתבו בלשון יחיד, לבד בנגעי בתים שינה הכתוב וכתב לפעמים בלשון רבים וחלצו והשליכו ושפכו, ולפעמים לשון יחיד יקציע, וטח, ולמדו רבותינו שכל פועל הבא ביחיד חיובו על בעל הבית לבדו, ופעל הבא ברבים מורה שאם הוא כותל שבינו לבין חברו החיוב על שניהם, וחליצה וקציצה והבאת האבנים כתיב בלשון רבים... (שם שם לט)
והבא אל הבית - לשון ביאה לא יצדק רק אם בא כולו, לא אם בא אבר ממנו, ובזה יש חילוק, שבציוי צריך שיבא כולו, כמו שאמרו בזבחים כ"ז על מה שכתוב והביאום לה', דאם רגל בחוץ ואם ציציתו בחוץ אינו ביאה, ובאזהרה רובו ככולו כמו שכתוב כאן... וכן קיימא לן דביאה במקצת לא שמה ביאה.
כל ימי הסגיר אותו - דוקא בימי ההסגר, לא אחר שחלץ וקצה וטח אם נכנס אדם לשם קודם הסגרו אינו טמא, אבל בנגע החוזר שהבית צריך נתיצה טמא, דהא כל הבית טמא, ומרבה לה ממלת "כל". וטמא עד הערב - אבל אינו טעון כיבוס בגדים, והשוכב והאוכל טעונים כיבוס בגדים. וחז"ל קבלו דאפילו לא שכב ולא אכל רק שהה כשיעור אכילת פרס, שמה שכתב שוכב ואוכל הוא לדוגמא, שדרך השוכב לנוח והאוכל לשהות מדת זמן... (שם שם מו, וראה שם עוד)
טמא הוא - גם הבית המוסגר טמא, אך יתירה טומאת המוחלט מטמאת המוסגר, בית המוסגר מטמא מתוכו, והמוחלט מתוכו ומאחוריו, זה וזה מטמאין בביאה (נגעים י"ג). לגירסתנו ברש"י (יבמות ק"ג ב') הרי קירות בית מוסגר מטמאים את הנוגע בהם מבפנים אפילו לא נכנס אל הבית, ואילו קירות בית מוחלט מטמאים את הנוגע גם מבחוץ, אך תפיסה זו של ההבדל איננה ודאי. (שם שם מד)
...אפשרויות הנגע הן: פשה, עמד, כהה, הלך. אפשרויות אלו עשויות לבא לאחר הסגר ראשון או לאחר הסגר שני, נמצא כללן שמונה, ועוד שתי אפשרויות שבפסוק, חזר או לא חזר לאחר חליצה וטיחה. נמצאו כאן עשר אפשרויות הנכללות ב"עשרה בתים" במשנה... ההבדל בין הסגר א' להסגר ב', אם כהה הנגע או הלך לו, לאחר הסגר ראשון קולף וטהור בלא ציפרים, כנגד זה אם כהה או הלך לאחר הסגר שני טעון צפרים. ועוד אם עמד לאחר הסגר ראשון הוא מוסגר שנית בלא חליצה, ורק אם פשה טעון חליצה, כנגד זה אם עמד לאחר הסגר שני הוא טעון חליצה כדין פשה, אין נתיצה אלא אם חזר לאחר חליצה. הלכות אלו רמוזות במקראות (ראה שם עוד)...
הלכות נגעי בתים כהלכות נגעי אדם דבר אין להם ולאמצעי הגנה סניטריים, אלא כל עצמם של נגעים אלה שהם רומזים ומזהירים על חרון אף ה' על חטאים מוסריים של האדם, ודבר זה מוכח לא רק על ידי ההלכות המשותפות להם ולשאר כל הנגעים, אלא גם על ידי ההלכות המיוחדות רק להם, כך בראש ובראשונה ההלכה, שאין הם נוהגים אלא בארץ ישראל, ורק משהושלמה חלוקתה ליחידים, ואין הם נוהגים אלא באותם בנינים שהם בבעלות פרטית מוגדרת יפה. לא הבית נפגע בנגע, אלא "הביתיות", חוג חיי הפרט המיוחד לעצמו כלפי הכלל. משום כך אין נגע אלא בקירות הבית, הסוגרים על הבית כלפי חוץ, ואין נגע אלא בגופו העיקרי של הבית, באבניו, עציו ועפרו, ורק בבית בעל מיבנה וסוג בניה רגילים. חז"ל מזכירים במיוחד מהחטאים שבאים עליו, האנוכיות שאיננה נוהגת באחווה, ומסרבת לעמוד לשירותו של אחר. בשעה שהארץ נתחלקה ליחידים, שהרי באותה שעה נתאשרה זכותו של היחיד בחסות אותה תורה, מי שמייחד ביתו לעצמו ייאלץ לבא אל הכהן ולומר דומה עלי שאצבע אלקים נגעה בבית... (שם שם נב, וראה שם עוד)
בפסוק ונתתי נגע צרעת ודרשו רז"ל וכי בשורה היא, אלא שהאמוריים הטמינו מטמוניות וכו', הענין הוא כי הבטחת ארץ כנען לבני ישראל הוא מה שזכו להנחיל ארץ ישראל שנעשה נחלת ה' ונתהפך מטומאת ארץ כנען להיות ארץ ישראל מקודש לה', וכענין זה עצמו הוא ביותר מה שיכולין בני ישראל לתקן גם מקומות שנמצא בהם הטומאה, ועל ידי התיקונים ומצות שנתנה תורה נתרפא הצרעת, שגוף הנגע נתהפך ונתרפא. וזהו ענין המטמוניות, כמו שכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך... כשבא נגע לאיש ישראל נעשית נגע ובולטת לחוץ עד הזמן שמתרפאת לגמרי, ונמצא אחר כך בא עוד ליתרון כענין יתרון כח של בעל תשובה לצדיק גמור, וכן פרשנו והזרתם וגו' מטומאתם, שעל ידי הטומאה כשמטהרין מתעלין... (מצורע תרמ"ו)