קנאה

(ראה גם: אדם-חברו, אלקים-מדות קנא, יצר הרע)

זהר:

קשה כשאול קנאה, כל האוהב, ואין הקנאה קשורה עמו, אהבתו אינה אהבה, כיון שקנא, נשלמה האהבה, מכאן למדנו שצריך האדם לקנא את אשתו, כדי שיתקשר עמה באהבה שלמה, כי מתוך כך אינו נותן עיניו באשה אחרת. מהו קשה כשאול, הוא, מה שאול קשה בעיניהם של רשעים לרדת בו, כך קנאה קשה בעיניו של האוהב המקנא, להפרד מן האהבה... (ויחי תשלג)

בירך שלו למעלה מן הברך יש רושם חבורה אחת, שעשה לו ילד אחד בסכין בימי ילדותו, והסתכן בו, הוא מקנא את אשתו עד שבני אדם צוחקים ממנו... (זהר חדש יתרו רמט)

תלמוד בבלי:

...ואם לחשך אדם לומר והא כתיב אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, אמור לו מי שלבו נוקפו אומר כן, אלא אל תתחר במרעים להיות כמרעים, אל תקנא בעושי עולה להיות כעושי עולה, ואומר אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום. (ברכות ז ב)

...אמרי היכי נעביד... נדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא אתי לקנאויי... (שם כח א)

...אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא, פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית... (שם לג ב)

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. (שבת י ב)

...שוב מה כתיב בה, לא תרצח, לא תנאף לא תגנוב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם... (שם פט א)

...א"ר ישמעאל קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה, ועליהם אמר דוד, הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי... (שם קטז א)

...א"ל דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי, דכתיב ורקב עצמות קנאה, כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים, כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים. (שם קנב ב)

תנו רבנן ג' אין מתקנאין בהן, ואלו הן נכרי קטן, ונחש קטן, ותלמיד קטן, מאי טעמא דמלכותייהו אחורי אודנייהו קאי. (פסחים קיג א)

...שנאמר ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, אמר להם יעקב לבניו אל תראו עצמכם כשאתם שבעין לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל כדי שלא יתקנאו בכם. (תענית י ב)

אמר רב שמואל בר יהודה, שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות, שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות... (מגילה ז א)

...תניא ר' יהודה אומר הראוי לכסף לכסף, הראוי לזהב לזהב, אמר לו ר' נחמיה אם כן אתה מטיל קנאה בסעודה... (שם יב א)

...אזיל שקל עצה ממרדכי, אמר אין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה... (שם יג א)

...דתניא ר' אליעזר המודעי אומר קנאתו (להמן) במלך קנאתו בשרים. (שם טו ב)

...אמרה לו צר זה אינו שוה בנזק של מלך, איקני בה בושתי וקטלה, השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי. (שם טז א)

...ומאן דאמר (לקרא) מאיש יהודי מה ראה מרדכי דאיקני בהמן, על ככה, דשוי נפשיה ע"ז... ומאן דאמר מאחר הדברים האלה, מה ראה המן שנתקנא בכל היהודים, על ככה, משום דמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה... (שם יט א)

תא שמע ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה', רב שמואל בר יצחק אמר מלמד שכל אחד קינא לאשתו ממשה... (מועד קטן יח ב)

המקנא לאשתו, רבי אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו, רבי יהושע אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים. כיצד מקנא לה, אומר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני... (סוטה ב א)

אמר ריש לקיש מה לשון קינוי, דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים, אלמא קסבר קינוי על פי עצמו... ורב יימר בר ר' שלמיא משמיה דאביי אמר דבר המטיל קנאה בינו לבינה, אלמא קסבר קינוי על פי שנים עדים, וכולי עלמא ידעי דקני לה, ואיהו הוא דאתי למיעבד קנאה בהדה, אלמא קסברי דאסור לקנאות, ומאן דאמר מותר לקנאות, מהו לשון קינוי אמר רב נחמן בר יצחק אין קינוי אלא לשון התראה, וכן הוא אומר ויקנא ה' לארצו. (שם שם ב)

 

 

 

תנא דבי רבי ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, מאי רוח, רבנן אמרי רוח טומאה, רב אשי אמר רוח טהרה, ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה, דתניא, וקנא את אשתו רשות, דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר חובה, אי אמרת בשלמא רוח טהרה שפיר, אלא אי אמרת רוח טומאה, רשות וחובה לעיולי לאיניש רוח טומאה בנפשיה... (שם ג א)

...אלא רב גביהא מארגיזא אמר בה טעמא, כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם, שוכן עדי עד עושה לו דין. (גיטין ז א)

תנו רבנן חמשה דברים נאמרו בשום... מכניס אהבה ומוציא את הקנאה. (בבא קמא פב א)

תנו רבנן י"ג דברים נאמרו בפת שחרית... ויש אומרים אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה... (בבא מציעא קז ב)

...רב דימי מנהרדעא אמר כל שכן דגריס טפי, קנאת סופרים תרבה חכמה. (בבא בתרא כא א)

...אמר משה כיצד אעשה, אברור ששה מכל שבט ושבט, נמצאו שנים יתירים, אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט נמצאו עשרה חסירים, אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה הריני מטיל קנאה בין השבטים... (סנהדרין יז א)

מיתיבי היה ר' יהודה בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו... (שם נט ב)

...כיון דאמר ליה (דואג לשאול) וה' עמו, מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה, חלש דעתיה ואיקניא ביה... (שם צג ב)

דאמר רב יוסי בר חוני בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, בנו משלמה, ותלמידו, איבעית אימא ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ואיבעית אימא ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו. (שם קה ב)

שאל פלוספוס אחד את רבן גמליאל, כתוב בתורתכם כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא א-ל קנא, מפני מה מתקנא בעובדיה ואין מתקנא בה, אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד, ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב והעלה לו שם על שם אביו, וכשהוא נשבע אומר בחיי כלב אבא, כששמע המלך על מי הוא כועס על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס... (ע"ז נד ב)

שאל אגריפס שר צבא את ר"ג כתיב בתורתכם כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא א-ל קנא, כלום מתקנא אלא חכם בחכם וגבור בגבור ועשיר בעשיר, אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שנשא אשה על אשתו, חשובה ממנה אין מתקנאה בה, פחותה ממנה מתקנאה בה. (שם נה א)

רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. (אבות ד כא)

...ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד, כדכתיב כי קנאת ביתך אכלתני... (זבחים נד ב)

...בשעת פטירתו אמר להם, חוניו בני ישמש תחתי, נתקנא בו שמעי אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה, אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה, הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול העמידו אצל המזבח, אמר להם לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצלצול שליכי... (מנחות קט ב)

מדרש רבה:

ורבנן אמרי, ד' מדות נאמרו בנשים, גרגרניות, צייתניות, עצלניות קנאיות... דכתיב (בראשית ל') ותקנא רחל באחותה... (בראשית מה ו)

ותקנא רחל באחותה, א"ר יצחק כתיב (משלי כ"ג) אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום, ואת אמרת ותקנא רחל באחותה, אלא מלמד שקנאתה במעשיה הטובים, אמרה אילולא שהיא צדקת לא היתה יולדת... (שם עא ט)

הדא הוא דכתיב (שיר ח') מי יתנך כאח לי, באיזה אח הכתוב מדבר, אם תאמר בקין והבל, והא כתיב (בראשית ד') ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו, אם תאמר כישמעאל ויצחק, הא גרסינן ישמעאל שונא ליצחק, אם תאמר כעשו ליעקב, הא כתיב (שם כ"ו) וישטם עשו את יעקב, אם תאמר כאחי יוסף, והכתיב וישנאו אותו וכתיב ויקנאו בו אחיו, אלא כיוסף ובנימין. (שמות ה א)

...אף כאן הוא אומר ועבר עליו רוח קנאה אין קנאה אלא לשון כעס, כמד"ת (דברים ל"ב) הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואומר (משלי ו') כי קנאה חמת גבר וגו'. (במדבר ט ז)

וקנא את אשתו, א"ר נחמן בר יצחק אין קינוי אלא לשון התראה, וכן הוא אומר (יואל ב') ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו. (שם שם ט)

כי מנחת קנאות הוא, שתי קנאות היא, כשם שקנאה לבעל כך קנאה לבועל, כשם שקנאה למטה כך קנאה למעלה. (שם שם יא)

...ועבר עליו רוח קנאה, (שמות כ') כי ה' אלקיך א-ל קנא, וקנא את אשתו כמד"ת (שם ל"ב) לך רד כי שחת עמך וגו', והיא נטמאה כמד"ת (שם) וישתחוו לו ויזבחו לו, או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, שהרבה כשרים היו בהם וקנא הקב"ה לכולם, שבקש להם לכלות הטובים עם הרעים... (שם שם נד)

או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה, היה מתנבא משה שעתיד הקב"ה לקנאותם, ולכך כתב בתחלת הפרשה ועבר עליו רוח קנאה, שהוא מדבר כנגד קנאת העגל שעברה, ולבסוף כתב תעבור עליו רוח קנאה שהוא אומר על העתיד, וקנא את אשתו זה היה בימי יחזקאל, שהיו ישראל עובדי ע"ז וקנא להם הקב"ה, שנאמר (יחזקאל ח') ויאמר אלי בן אדם שא נא עיניך דרך צפונה ואשא עיני דרך צפונה והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בביאה, ועשה לה הכהן זה יחזקאל, את כל התורה הזאת, שנבאו להם שיבאו עליהם פורעניות... (שם)

...א"ל יהושע כשהיה הדבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך, אותה שעה צעק משה ואמר מאה מיתות ולא קנאה א', ושלמה מפרשה (שיר ח') כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה... (דברים ט ה)

קשה כשאול קנאה, בשעה שמקנאים אותו בע"ז שלהם, שנאמר יקניאוהו בזרים, דבר אחר כי עזה כמות אהבה, אהבה שאהב יצחק את עשו, קשה כשאול קנאה, שקנא עשו ליעקב, שנאמר (בראשית כ"ז) וישטם עשו את יעקב. דבר אחר כי עזה כמות אהבה, אהבה שאהב יעקב ליוסף, שנאמר (שם ל"ז) וישראל אהב את יוסף מכל בניו, קשה כשאול קנאה, שקנאו בו אחיו, שנאמר ויקנאו בו אחיו. דבר אחר כי עזה כמות אהבה, אהבה שאהב יהונתן לדוד, שנאמר (ש"א י"ח) ויאהבהו יהונתן כנפשו, קשה כשאול קנאה, קנאה שקנא שאול לדוד, שנאמר ויהי שאול עוין את דוד. דבר אחר כי עזה כמות אהבה, אהבה שאוהב האיש לאשתו, שנאמר (קהלת ט') ראה חיים עם אשה אשר אהבת, קשה כשאול קנאה קנאה שמקנא לה ואומר לה אל תדברי עם איש פלוני והלכה ודברה עמו, מיד (במדבר ה') ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. דבר אחר כי עזה כמות אהבה, אהבה שאהבו דורו של שמד להקב"ה, שנאמר (תהלים מ"ז) כי עליך הורגנו כל היום, קשה כשאול קנאה, קנאה שעתיד הקב"ה לקנא לציון, הה"ד (זכריה ח') כה אמר ה' קנאתי לציון קנאה גדולה. (שיר ח ו)

מדרש תנחומא:

וכך אמרה לאה, שנים עשר שבטים עתידין לעמוד מיעקב, והרי אנו ארבע נשים אנו ראוייות לילד שלש לכל אחת ואחת, שלש שילדתי כבר חלקי הן, עכשיו כשהוסיף לי בן רביעי על חלקי בודאי הפעם אודה את ה', לפיכך קנאה רחל באחותה... (תצא ט)

...א"ל וימירו את כבודם בתבנית שור, אמר לפניו, רבונו של עולם, ובמה אתה מקנא, בשור, וכי הוא מסייעך... (תשא כב)

מדרש תדשא:

אתה מוצא מג' עבירות הצרעת נדבק לבריות, מקנאת הבל, כמו שנעשה במרים... (פרק טז)

אותיות דר' עקיבא:

...ואין קנאה אלא בלב, שנאמר (ישעיה ס"ג) כי יום נקם בלבי.

אבות דר' נתן:

...בנעימה כיצד, מלמד ששינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה, שאלמלא שינה הקב"ה נעימות בני אדם זה מזה היו מתקנאין זה בזה... (פרק ד בסוף)

רשב"ג אומר... וכל המטיל קנאה ותחרות בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו מטיל קנאה ותחרות בישראל, לפי שכל אחד ואחד מלך בתוך ביתו, שנאמר (אסתר א') להיות כל איש שורר בביתו. (פרק כח ג)

שוחר טוב:

לדוד אל תתחר במרעים, זה שאמר הכתוב (משלי כ"ג) אל יקנא לבך בחטאים, ובמה תקנא ביראת ה' כל היום, אל תקנא בנרן של רשעים, ראה כמה שמן יש בו, רביעית או שמינית, אין לו אחרית, השמן שלם והנר מתכבה, וכן הוא אומר (שם כ"ד) לא תהיה אחרית לרע, ואומר (שם) נר רשעים ידעך, הלכה האורה שלו, לכך דוד אומר אל תתחר במרעים, קנא בנר שאינו נדעך לעולם ואין הנר שלו פוסקת, שנאמר (שם ו') כי נר מצוה ותורה אור, לכך אל יקנא לבך, אמר הקב"ה קנא לי שאילולי הקנאה אין העולם מתקיים, לפי שאין אדם נושא אשה ובונה בית, שאלמלא הקנאה שקינא אברהם להקב"ה לא היה קונה שמים וארץ, ואימתי קינא, כשאמר למלכי צדק כיצד יצאתם מן התיבה, אמר לו בצדקה שהיינו עושים... אמר אברהם מה אלו אלולא שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאין משם... אני אם אעשה עם בני אדם שהם בדמות וצלם של המלאכים על אחת כמה וכמה שאנצל מן הפגעים... וכן שלמה אמר (קהלת ד') וראיתי את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו,לכך אל יקנא לבך בחטאים. (מזמור לז)

...ווי להם לרשעים שאינם מתים לעולם הבא אלא מן הקנאה שהן רואים ומן הכעס, שנאמר (איוב ה') כי לאויל יהרג כעס אחר הקנאה וכעס הן כלים, שנאמר (תהלים ע') יבושו ויחפרו מבקשי נפשי ישובו על עקב בשתם. (מזמור ע)

זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ז) אל תתחר במרעים, אל תקנא בדבר שאין לו אחרית, וכן הוא אומר (משלי כ"ד) כי לא תהיה אחרית לרע... (מזמור עג)

לפני אפרים ובנימין ומנשה, חמשה דברים ישנים בעולם, הגבורה... והקנאה (ישעיה מ"ב) כאיש מלחמות יעיר קנאה. (מזמור פ)

תנא דבי אליהו רבא:

...אבל הקב"ה משמר קנאה ונקמה בלבבו כדי לעשות משפט ברשעי העכו"ם, מנן לך, תדע לך שכן הוא, צא ולמד מפרעה וכל מחנהו כולן כמו שהם כולם קנאו ונקמו בהן בישראל, כמו כן הקב"ה נתקנא ונתנקם בו בפרעה ובכל מחנהו... ואומר (נחום א') א-ל קנא ונוקם ה' וגו' נוקם לצריו ונוטר הוא לאויביו. (פרק ז)

מדרשים:

מנין שאסור להתקנאות זה בזה, שנאמר (איוב ה') לאויל יהרג כעש ופותה תמית קנאה. על הקנאה הרג שאול את נוב עיר הכהנים, על הקנאה הלשינו הכשדים את חנניה מישאל ועזריה ונהפכה עליהם... על הקנאה הלשינו הכשדים את דניאל ועליהם נהפכה, דכתיב (דניאל ו') ואמר מלכא והיתיו גובריא אלך די אכלו קרצוהי די דניאל ולגוב אריותא רמו וגו'... (מדרש מנין כו)

ואלו הן תרין חסירין והן של בשר ודם, ויאמר קנא קנאתי לה' אלקי צב-אות (מ"א י"ט), ראו מה בין קנאת הקב"ה לקנאת בשר ודם, הקב"ה מקנא על מכעיסיו ועוברי רצונו, כענין שנאמר (שמות כ') כי אנכי ה' אלקיך א-ל קנא. אבל אליהו לא נתקנא על שעבדו ע"ז אלא נתקנא על עצמו שבקשו להרגו... ואין לך גדול מאלהיו ולא נתקנא אלא על עצמו, לכך הן תרין חסרין. (מדרש חסרות ויתרות יהושע)

ילקוט שמעוני:

ותקנא רחל באחותה, כתיב אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום ואת אמרת ותקנא רחל באחותה, אלא קנאה במעשיה הטובים, אמרה, אילולי שהיתה צדקת לא היתה יולדה. (בראשית פרק ל, קכז)

כי אנכי ה' אלקיך א-ל קנא, וכי אני א-לוה של קנאה אני שליט בקנאה ואין הקנאה שליטה בי... דבר אחר בקנאה אני נפרע מהן מעובדי ע"א, אבל חנון ורחום בדברים אחרים. (שמות פרק כ, רפז)

אל תקנא באיש חמס ואל תבחר בכל דרכיו, איש חמס זה עשו הרשע, איש כמה דתימא ויהי עשו איש יודע ציד, חמס כמה דתימא מחמת אחיך יעקב, ומה שאמר אל תקנא, לפי שהיה גלוי לפני הקב"ה שעתידין ישראל שיהיו משועבדין תחת ארם, ויהיו דחוקים ולחוצים ביניהם ועתידים ישראל להתרעם על זאת, כשם שאמר מלאכי, אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו', לפיכך אמר רוח הקודש על ידי שלמה אל תקנא באיש חמס אל תקנא בשלום עשו הרשע ואל תבחר בכל דרכיו, שלא תעשו כמעשיו, למה הביטו לאחרית הדבר, שהנה היום בא שיתעב האלקים כל מי שהוא מליז במצות... (משלי פרק ג תתקלה)

שימני כחותם על לבך, א"ר אבהו שני דברים שאלו ישראל לפני הקב"ה, ואמר להם הנביא לא שאלתם כראוי, כי עזה כמות אהבה, אהבה שאהב יעקב את רחל, שנאמר ויאהב יעקב את רחל, קשה כשאול קנאה, שקנאה רחל באחותה, שנאמר ותקנא רחל באחותה, ומה תעשה אהבה בצד קנאה. דבר אחר זה אהבת דוד ויהונתן, שנאמר ויאהבהו יהונתן כנפשו, קשה כשאול קנאה, קנאת שאול בדוד, ומה תעשה אהבה בצד קנאה. דבר אחר זה אהבת יעקב ליוסף, שנאמר וישראל אהב את יוסף, קשה כשאול קנאה, ויקנאו בו אחיו, ומה תעשה אהבה בצד הקנאה. דבר אחר אהבה שאהב משה ליהושע, קשה כשאול קנאה, המקנא אתה לי. דבר אחר כי עזה כמות אהבה, אהבתי אתכם, ואהבת את ה' אלקיך, עלמות אהבוך, קשה כשאול קנאה, קנאת ביתך אכלתני. (שיר פרק ח, תתקצג)

חובת הלבבות:

והמדה השניה אהבת השררה והגדולה והנאות והגבהות והקנאה היא מביאה אותך למעט בשילום הגמול לבעל הטובה אצלך, והמדה הזאת היא קנויה לך משכיניך אשר התגדלת ביניהם והם אחיך וקרוביך.

אמרה הנפש, ומה הן הכחות שאני צריכה למנעם ממני?

אמר השכל, כחות המדה הראשונה הן מותרי המאכל והמשתה... אבל כחות המדה השנית הם מותרי הדבור, ורב חברת בני האדם והתנאות להם, ואהבת המהלל והכבוד מהן, והקנאה בהם בקנינים העולמיים והכריחם באשר בידם ובזות אותם וזכור גנותם והדומה לזה, ואם מה שזכרת מכוספך ורב חפצך לפרוע טובות האלקים עליך אמת, הרחיקי מעליך מה שזכרתי לך מן הכחות והמדות בכל יכלתך, ואחר כך אעלה אותך אל שער אחד מן הרפואה... (שער ג עבודת האלקים פרק ה)

רש"י:

המקנא אתה - ...כל לשון קנאה אדם הנותן לב על הדבר או לנקום או לעזור... (במדבר יא כט)

בקנאו את קנאתי - בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר. (שם כה יא)

אבן עזרא:

קנאתי לציון - קנא ל הוא לטובת הנזכר, ובבי"ת להפך, כמו "ויקנאו בו פלשתים". (זכריה א יד)

ספר חסידים:

ואל תקנא במי שגדול ממך ואל תבזה מי שקטן ממך, כמה מגונה כסילות בזקן, אל תמסרו החכמה למי שאין ראוי לה פן תחמסוה, ואל תמנעוה מאנשים הראוים להם, הרבו יושר וזה יועיל לעתיד. (רפז)

החכם השיא לבנו אשה והיה מצוה לבנו אמר לו, הנה לחמיך יש חתנים יותר ממך, אם יכבדם יותר ממך אל תקנא לומר הנה לחתניו מכבד יותר ממני, ואני חתנו, אל תשנא לחמיך על זה. אם חמיך בא לכבדך אמור לו כבד לחתניך כי בזה חפצתי. גם היה אומר לחמיו על בנו אל תכבד את בני, אם תכבד את בני ישנאוך חתניך ויקנאוך, וגם תראה אהבה יתירה לחתניך מבני. (תקו)

מי שהוא חפץ בחיים יעסוק בתורה יומם ולילה צריך להסיר מלבו קנאה ושנאה, וזהו שנאמר (קהלת י"א י') "והסר כעס מלבך", כיצד, כשהיו הצבור נותנים מס פעמים אומר לאחד תן כך וכך למס, והוא אומר אתן, אמרו לו חביריו ולמה לא תחקור עליו מה כל אחד נותן, שמא אחד מן העשירים נותן פחות ממך ואתה נותן יותר ממי שהוא עשיר יותר ממך, אמר להם לא אקנא קנאה וצער ומחלוקת לעצמי, וגם שנאה, שאם אחקור אחשוד אותם מחמת שנאה... (תרנב)

רבינו יונה:

רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה, בענין הקנאה יש שני דרכים שבהם שנים שלשה ענינים ואין בהם לרוע. הדרך האחד מקנא בטובה, והוא הדרך הרע, והענין הראשון, כי יראה חבירו טוב, ורע בעיניו, וכאשר יעסוק בתורה ובמצות והולך בדרך טובה מקנא בו, כי הוא שונא אוהבי הש "ת ועושי רצונו, המדה הזאת מוציאתו מן העולם, והיא הרעה הגדולה בקנאות ונקרא שמו שונא ה'. 

הענין השני לא ירע בעיניו מצד כי שונא דרך ה' ועוסק בתורה אך אחר שאיננו הולך בדרך ההוא לא חפץ גם בחבירו שילך בה, כי אם לפי רצונו לא ימצא אחר טוב ממנו לא מטובתו אך מרעת האחרים, גם זה יקרא שונא ה', כי אינו עושה מעשה ה', גם מחביריו העושים קשה בעיניו, ואם איננו שונא כראשון.

ויש דרך טובה בקנאה, ואם אחרת טובה ממנה, מה שאמרו חכמים ז"ל (ב"ב כ"א א') קנאת סופרים תרבה חכמה, כי על ידי שרואה חביריו קדושים וחכמים גם הוא חפץ להיות כמותם, ומפני הקנאה מרבה על חכמתו וטורח ומוסיף לעשות טובה וללכת בדרך ישרה. אך יותר שוה אם בלא קנאה חפץ באלה, כי נאם ה' הם, וזאת היא מלאכת האדם, וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ד' ד') "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו, גם זה הבל ורעות רוח", רוצה לומר שגם בעושה המצוה בכשרון אם מקנאת אדם יעשהו טובה עושה ויש בו רעה רבה, כי עושה הראוי מנדבת לבו הולך באמת ובלבב שלם וחשוב מן העושהו מקנאת אדם כי תעלה על לבו. ואם מזה או מזה המעשה יעשה, וטוב אשר תאחוז בראשון ומזה אל תנח ידיך.

הדרך השנית קנאת העושר, הענין הראשון השוחר הרע וקשה בעיניו כי יש עושר לאחרים אחר שאין לו, ואין בכל אלה כזו לרוע, כי זה שונא טובת הנבראים ואינו רוצה בתיקון העולם. הענין השני, המקנא בחבריו העשירים וקשה בעיניו כשהם עשירים ממנו, לא משנאתו בהם ובעשרם ויחפוץ שיתמעט, אך מאהבתו אל העושר וחפצו להיות עשיר גדול, כי העושר בעיניו הוא הכבוד, ורוצה להיות נכבד מהם. 

והענין השלישי הוא הטוב ברעים, אוהב כסף ומקנא בו וחפץ שיהיה לו עושר גדול, ואם לאחרים יש מעט או הרבה לא יחוש, ואין לזה קנאה בוערת כמו החפץ להתעשר מכל בני אדם, ושלמה המלך ע"ה כלל כל אלה הדברים ואמר (משלי כ"ג) "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום", פרט תחלה הקנאה הרעה שלא יקנא ברשעים עושי רשעה לעשות כמותם, ואחר כך כלל ואמר, "כי אם ביראת ה' כל היום", כל הקנאות למרע, לבד קנאת היראה שיקנא את מעשה ה' כי נורא הוא. (אבות ד כח)

רלב"ג:

...וקנאה קשה מכל כי יצר לו לראות טוב זולתו, ויבחר הרע לו ולזולתו מהטוב. (משלי כז ד)

מאירי:

וקנאה - קשה מהם, וישמר מהמקנא, כמו שאמרו ג' אין להם רפואה, זקנה, עוני מעצלות, ושנאה באה מקנאה. (שם)

רבינו בחיי:

חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה (משלי י"ד). מנהג שלמה ע"ה בכל ספר משלי לגנות המדות המגונות ולשבח המדות החמודות, וברוב הפסוקים שבו יזכיר המדות זו לעומת זו בדבר והפכו. וענין "לב מרפא" לב של רפואה, והוא מי שיש לו לב טוב שאין בלבו קנאה על שום אדם, כי כאשר יקנא האדם במי שהשיג עושר ונכסים יוסיף דאגה על דאגה עד שהשיג כמוהו, ואם השיג יגיע מזה לאהבת הכבוד ובקשת מיני הממשלה בקניני העולם הזה, ומאהבת הכבוד יגיע אל השררה, ומן השררה יגיע לעבוד ע"ז. ואם לא השיג יהיו כל ימיו מכאובים, וחיי צער יחיה, וסוף שימית את עצמו או את חברו. ימית את עצמו, שהרי אמרו, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, וכן אמר אליפז (איוב ה') "ופותה תמית קנאה", כלומר מי שמתפתה אחר מדת הקנאה תמיתנו, או את חברו, שהרי מתוך הקנאה יבא לידי שנאה, ומהשנאה לידי רציחה. אבל מי שלבו תמים, והוא שקראוהו חכמים לב טוב, שאין בלבו קנאה על חבירו, ממה שדרשו במסכת אבות (ב' ט') איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם, ר' אלעזר אומר לב טוב, ושם מסיים, רואה אני את דברי ר' אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם, יאמר כי הכל תלוי בלב... כי מדת הקנאה היא הפך לב מרפא, וכן רקב עצמות שהוא המיתה הפך חיי בשרים. והכונה לומר כי במדת לב מרפא יחיה ובמדת הקנאה ימות. ואמר "רקב עצמות" שהוא חולי שאין לו רפואה ואין לו תקנה, כי כשהבשר נרקב הנה הוא חוזר ומתחדש, אבל העצם הנרקב אין לו רפואה לעולם... וכן אמר החכם במוסריו, כל השנאות קוה להם לרפואה, חוץ משנאת הקנאה...

ודבר ידוע כי לא החזיק קרח במחלוקת עד שהתלבש במדת הקנאה, ומדה זו הטרידתו מן העולם, והיה חושב שהיה משה רבינו מחלק המנויים והמעלות על פי עצמו ומלבו ולא היתה לו זאת מאת ה'... וזהו שדרשו רז"ל מה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל...

והנה שלמה בחכמתו הזכיר בכלל הדברים שהקנאה מצויה בהן, הוא שאמר "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה" (קהלת ד'), הזכיר "כל עמל", והם קניני הגוף כגון עושר ונכסים וכבוד ושאר מעלות השררה, "כל כשרון המעשה", תורה ותשובה ומעשים טובים, כי היא קנאת איש מרעהו, בין בעושר בין בחכמה או איזו מעלה שתהיה, הלא הקנאה מצויה בין איש לחבירו. גם זה הבל, גם בחטא הזה נכשל הבל, שנתקנא בקין אחיו כשהביא מנחה לה' ועמד הוא ונתדמה בקרבנו לאביו שהביא בעלי חיים, ומתוך הקנאה באו לידי שנאה והיתה מריבה ביניהם על ירושת הארץ עד שנהרג, והרי המדה הזאת חורבן עולם. גם מלאכי השרת מצינו שנתקנאו באדם הראשון עד שהחטיאוהו והפשיטוהו בגדי השכל ולבש בגדים אחרים בגד בוגדים, עד שנטרד מגדולתו ונסתלקה שכינה מן התחתונים. בעון מדת הקנאה נחלקה מלכות ישראל, וגלו עשרת השבטים שהיתה להם מדת הקנאה עד שהיתה המלכות ליהודה, וזהו שאמר (ישעיה י"א) "אפרים לא יקנא את יהודה".

ומתוך שהמדה הזאת מדה משוקצת ומגונה, מביאה את האדם לידי נזקים ומכשולות רבים, קרא שלמה מי שלבו נקי וטהור ממנה "לב מרפא", כי היא רפואה לעצמו וזכות לנפשו ומנוחה לעצמותיו, והוא שאמרו רז"ל (שבת קנ"ב) כל מי שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים... וקנאה זו שאמרנו אינה אלא בהבלי העולם, במיני השררה והעושר והכבוד ובפעולות המעשים הרעים, אבל הקנאה בתורה ובמצות ובמעשים טובים הרי זו מדה משובחת, וכן אמרו (ב"ב כ"א) קנאת סופרים תרבה חכמה, וכבר הזהירנו שלמה ע"ה שנתלבש קנאה ביראת השי"ת, הוא שאמר (משלי כ"ג) "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום". (כד הקמח קנאה וכן במדבר טז א)

מהר"י יעבץ:

הקנאה, שלמה ע"ה אמר (משלי י"ד) חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה. מרפא, פירשו המפרשים כמו מרפה בה', והוא הלב השוקט ואינו הומה אחרי העושר והכבוד, ויתכן שרפיונו רפואתו, ואמר שהוא חיי כל אבריו, ונקראו האברים בשרים, לפי שהם מטבעים מתחלפים, ואמר אחר כך שהפכו שהוא רקב עצמות קשה מאד יותר מתועלתו, לא די שיהיה רקב בשרים, אלא רקב עצמות... ומצאו שלש אלה מוציאין את האדם מן העולם הזה על דרך טבע, אמנם מן העולם הבא על דרך עונש מהשי"ת, כי ידוע שכל מה שבזה העולם הכל הכנה לחיי העולם הבא, והמקנא והמתאוה והרודף אחר השררה עושים מהטפל עיקר, וכאילו אומרים כי אלו הדברים מכוונים לעצמם ואין זולתם, ולכן יהיה עונשם מדה כנגד מדה, כי כאשר הם בזוהו כמו כן תהיה אצלם ולא יכנסו לעולם האמיתי... (אבות ד כו)

אברבנאל:

ברוך מבנים אשר - ...שדרך השוים באחוה ובקרבה שתהיה קנאה ביניהם, והוא יהיה מהולל מאחיו, כי הוא עשיר ונדיב. (דברים לג כד)

מדרש שמואל:

ענין קישור המשנה הזאת עם שלמעלה הימנה... אם בענין הלימוד שילך וילמד מהקטנים, המסית ומדיח לזה הוא קנאה, ומסבת הקנאה הוא מהבל את חכמת הבחור... ואפשר עוד לומר כי לפי שלמעלה דבר בלימוד התורה כפי פשטן של דברים, על כן עתה הזהיר השלם הזה ללמוד התורה, ואמר שלא ילמוד את התורה רק מאהבתו אותה, לא לשום סיבה אחרת, כי אם יכוין ללמוד לשום סיבה מאלו השלש סיבות הם מוציאין את האדם מן העולם. וזה כי לפעמים ילמד מסבת הקנאה שמקנא בחבירו, וקנאת סופרים תרבה חכמה, לא מאהבת התורה עצמה, ועליה אמר זה השלם הקנאה... ואפשר עוד לומר כי אלו הג' הם עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות שאמר ר' יהושע שמוציאין את האדם מן העולם, ולא פליגי, כי הקנאה אינה באה רק מסבת העין רעה, שעינו רעה בשל אחרים, ובסבתו באה הקנאה... ואפשר לפרש כי ג' מדות באדם, יש מי שמקנא במי שיש לו עושר יותר ממנו, זאת הקנאה לא תפסק עד שמוציאה את האדם מן העולם, כי אם היום יקנא בראובן, אפילו שאחר כך ילך הוא הולך וגדול עד כי גדל עשרו יותר מעשרו של ראובן, למחר יחזור ויקנא בשמעון, באופן שלעולם יהיה לבו כדונג נמס בתוך מעיו, כי רקב עצמות קנאה, וזו היא סיבה שיתילדו בתוכו כל חלי וכל מכה עד שמוציאין את האדם מן העולם...

והרי"א כתב כי מאמר זה בא לבאר מאמר בן זומא שבתחלת הפרק... מגבור שהוא כובש את יצרו והעשיר השמח בחלקו, והמכובד המכבד את הבריות, ואמר ר' אלעזר שכאשר לא יהיה כן באדם יפול ברעת מותרות, וכנגד העשיר אמר הקנאה, כי כאשר לא יהיה שמח בחלקו אבל יקנא במה שיש לחברו אין רעה גדולה מזו... וראה ר' אלעזר לכלול המצות והעבירות בשלשה מינים או סוגים כוללים, האחד היא הקנאה, ומזה ימשך הגזל והעושק וההונאה ואיסורין שבממון כלם שיסודם הוא היות האדם מקנא בממון חביריו, ולכן באה בתורה מצות לא תגנוב לא תעשוק לא תחמוד ורבות כיוצא בהן... (אבות ד כז)

מנורת המאור:

הגדולה לאדם בעולם הזה מסבבת שמקנאים בו בני אדם ומוציאתו מן העולם בלא זמנו ומטרידתו מן העולם הבא, כי בקנאתם יחלקו עליו והוא משתרר עליהם ומפסיד אמונתו, כמו שאמרו ז"ל כיון שנתמנה אדם פרנס מלמטה נעשה רשע מלמעלה, ובעון הגדולה שהוא נוהג על בני עמו מתקצרין שניו... (נר א כלל ג חלק א פרק א)

בקנאת בני אדם מאחרים נכנס בלבם לחדש עמהם דברי קנטורין, ובתחלת הדבר הוא קל לבטל ואם לא סתרו מתחלתו בכל עת הולך וגדל ומתחזק בלבבות, כדכתיב (משלי י"ז) "ומיץ אפים יוציא ריב", רוצה לומר כשמוצץ אפו ואינו כובש חמתו, אף על פי שהתחיל האחר בדבר, יבאו לידי ריב ומחלוקת, על כן כל בן דעת יבטלנו בהתחלה קודם שיתחזק... (נר ב כלל זה חלק ב פרק א)

ספר חרדים:

הרואה את חברו ומקנא בו משרה עליו עין הרע סמאל, וכל שכן אם מדבר עליו כמה טוב יש לפלוני, והוא חבירו של בלעם שראה את ישראל בעין הרע ואמר בפיו מה טובו אהליך יעקב, כדפירש רשב"י ע"ה, נמצא לשונו שליח לסמאל, ועליו נאמר "פיך שלחת ברעה", הקליפה שנקראת נחש שדבר לשון הרע ומספר תמיד להזכיר עון... (פרק ד דברי כבושין)

שערי קדושה:

דע, כי כל המדות הרעות מושרשות בארבע מדריגות נפש היסודית, מצד הרע והקליפה אשר בה, ולכן כל המדות רעות נחלקות לארבעה מינים, וזה פרטן:

יסוד האש, ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח להיותו היסוד הקל וגבוה מכולן, ובכללה, הכעס, כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושין רצונו, ותולדותיה שלש, הקפדנות בלבו, כי לולא הגאוה לא היה מקפיד בלבו, ובקשת השררה והכבוד להתגאות על הבריות, והשנאה לזולתו על היותו גדול ממנו, וזה ענף מהגאוה גם כן.

יסוד הרוח, ממנו נמשך דיבור הנקרא שיחה בטלה, ותולדותיו ארבע, והם לדבר חונף ושקרים, ולשון הרע, ולגלות שבחיו לבריות להתגדל בפניהם.

יסוד המים, ממנו תאות התענוגים, כי כן המים מצמיחין כל מיני תענוג, ותולדותיה שתים, החמדה לגזול ממון חבירו ואשתו וכל אשר לו, להתענג בהם, והקנאה, כי יקנא בחבירו אשר לו ממון רב וכיוצא בזה להתענג בו... (חלק א שער ב)

הקנאה היא גרמא לבא לידי שנאה, וגם היא יותר קשה, כי מורד על הקב"ה, למה השפיע טובה לחבירו יותר ממנו, ואמרו רז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, צא ולמד כי כל הראשונים לא נענשו אלא בשביל הקנאה, כי הנה קין המדבר פה אל פה עם השי"ת נטרד מן העולם הוא וזרעיותיו על שקנא לתאומתו של הבל, ועל ידי כן עבר כל אותן העבירות. ועשרת השבטים לא גלו אלא בעון "ויקנאו בו אחיו", וסוף סוף נענשו בעשרה הרוגי מלכות. וירבעם, שכל חכמי דורו לפניו כעשב השדה נטרד מן העולם בקנאתו במלכי בית דוד. גם שאול בחיר ה' כבן שנה שלא טעם טעם חטא, ולא היה במלכותו שום דופי כמו שאמרו ז"ל, נטרד ממלכותו ונהרג הוא ושלשת בניו ונהרגו נוב עיר הכהנים, וגלו ישראל בידי פלשתים ונחרב משכן שילה, והכל על שקינא לדוד בענין גלית סרה מעליו רוח הקודש ונחה עליו רוח עועים. ואין בן דוד בא עד שתוסר הקנאה, כמו שכתוב "אפרים לא יקנא את יהודה" וגו', ולא עוד כי אפילו מלאכי מרום נפלו מקדושתן על זה, כמו שאמרו בפרקי רבי אליעזר על סמאל שהיה גדול מן השרפים, שאין להם רק שש כנפים והוא היו לו שתים עשרה כנפים, ונעקר מן הקדושה בשביל קנאה על אדם. וכן הנפילים עזא ועזאל נטרדו מן העולם על שנתקנאו באדם. וכל מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבין, ולכן, ראוי לאדם להיות שמח בחלקו, אף אם מעט הוא, כי לא טוב הוא מהלל הזקן, ור' חנינא בן דוסא, ור' יהודה בר אלעי, ור' אלעזר בן פדת וזולתם. (חלק ב שער ד)

ארחות צדיקים:

הקנאה היא ענף מן הכעס, ואין אדם נמלט ממנה, כי אנחנו רואים, אשר כל בני אדם נמשכים איש אחר רעהו, כי כאשר הוא רואה שחברו קונה קנין מעניני העולם, הן ממיני המאכלים הן ממיני בגדים, או בונה בית או מאסף ממון, אז הוא טורח להשיג כזה... מי שהמדה הזאת מתגברת עליו, הוא מגונה מאד, כי הקנאה מביאה לידי חימוד, כי כשאדם אינו נותן אל לבו מה שיש בידי אחרים, אז אינו חומד... וכאשר חומד אז הוא גוזל, כדכתיב (מיכה ב') "וחמדו שדות וגזלו". ואדם אשר החמדה מתגברת בו, קרוב לעבור על עשרת הדברות... (ראה שם מעשה).

אך יש דרך אחרת קרובה, להשכיל ולהבין איך הקנאה והחמדה מקלקלות באדם, והוא על דרך שאמר שלמה "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי כ"ג), כשאדם מקנא בחוטאים ורואה עשרם והצלחתם, ורואה צדיקים מתדלדלים ומתיסרים ביסורים, ומתוך כך תגעל נפשו ביראת האלקים ובמשפטיו וחקיו, וימאס לומדי תורה ומקיימיה... וזה הדרך מביא הוללות בדעת בני אדם וישיב לבם אחורנית, בראותם רשע וטוב לו וצדיק ורע לו, ומתוך כך הולכים בשרירות לבם... אבל הצדיקים אינם מקנאים ברשעים ואינם חומדים לא ממונם ולא שלותם, כי יחשבו, שעשרם שמור להם לרעתם ושלותם להאבידם מרוב טוב הצפון לצדיקים, ויחשבו, שענין הצדיקים ודחקם כדי לצרפם וללבנם כדי להגדיל מעלותם לעולם הבא...

הקנאה באה מגריעות הנפש. אם הוא מקנא ביפיו של אדם, או בגבורתו, או בעשרו, הרי אינו חפץ במה שגזר הבורא יתברך. וזה דומה לעבד שיש לו תלונות על מעשה אדוניו, ואינו מתרצה בעניני אדוניו - אין זה עבד נאמן...

מן הקנאה תבא מחלוקת, כמו שתראה בקרח שקנא בכבוד אליצפן בן עוזיאל (במדבר רבה י"ח)... הקנאה לבני אדם כחלי הגוף והיא מביאה שחפת... המקנא חומס נפשו, כי הוא מתאבל תמיד, ושכלו מתחסר מרוב קנאה הטמונה בקרבו, ואין לבו פנוי ללמד ולהתפלל בכונה ולעשות מעשים טובים. כל אדם מוצא טעם ערב במאכלו חוץ מן המקנא, שאינו טועם טעם טוב במאכלו עד שתסור הטובה מחברו...

לכל שנאה יש תקוה... חוץ מן השנאה מחמת קנאה. אמר החכם לבנו אל תקנא באחיך על אשר יש לו, כי הוא ינעם בחייו ואתה תשבע דאגה וצער. ואמר החכם לא נברא המקנא והחומד אלא לכעס. החכמים הראשונים היו מתפללים שלא תהא קנאתי על אחרים ולא קנאת אחרים עלינו (ברכות ד' ב'), למה היו מתפללים על אחרים בזאת המדה יותר ממדות אחרות? אלא כך הענין, כי הרבה בני אדם גורמים שיתקנאו בהם, כשהם לובשים בגדים נאים ואינם מהנים אחרים משלהם... לכן היו מתפללים על אחרים, כי אולי הם גורמים הקנאה לאחרים, והתורה אמרה (ויקרא י"ט) "ולפני עור לא תתן מכשול". לכן מדה טובה באדם שלא ילבש בגדים נאים ומשובחים יותר מדי, לא הוא ולא אשתו ולא בניו... וכשהוא נאהב לכל אדם אז לא יקנאוהו ולא יחמדו משלו...

לכן יתרחק האדם מן הקנאה ומן החמדה, ולא יחמוד שום דבר ממה שביד אחרים ולא יאמר אחמוד בעניני חבירי, ואתן לו מעות עבור אותו ענין, שאם אין דעתו למכר עניניו, אז אסור לזה להפצירו כי זה יתביש להשיב פניו ריקם, אם כן הוי כמו אונס, וכל שכן אם זה החומד איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור אפיו לא יפילון, שאסור לשאל מחברו מה בידו מקח או מתנה, אם אינו יודע שיתן לו בנפש חפצה...

כמה רעות תלויות בקנאה, נחש הקדמוני נתקנא באדם הראשון וגרם מיתה לעולם... וכן ראה מה רע לקין ולקרח ולבלעם ולדואג ולאחיתופל ולגחזי ולאדניה ולאבשלום ולעוזיהו שנתנו עיניהם במה שאינו שלהם, לא די מה שבקשו לא נתן להם, אלא אף מה שבידם נטל מהם...

שכר גדול יש לאדם הנזהר מן הקנאה ומן החמדה, כי ברוב העברות אם אדם עובר עליהן ומתביש ומונע עצמו בשביל הבושה, מונע עצמו מן הגזלה והגנבה כי ירא שמא יתודע ויתגלה ויפרסמוהו... אבל הקנאה והחמדה הן בלב, אין אדם מכיר בו אם יחמוד או יקנא...

אף על פי שהקנאה היא מדה רעה מאד, יש מקום שהיא טובה מאד והיא מדת עליונים, שישים קנאתו על יראת שמים, כענין שנאמר (משלי כ"ג) "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום". ועל דרך זו אמרו רבותינו ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כ"א א')... וכן לענין כל המצוות והמדות הטובות...

אמר הקב"ה קנא לי, שאלמלא הקנאה אין העולם עומד, אין אדם נוטע כרם ואין אדם נושא אשה ואין אדם בונה בית, כי כל אלו הענינים באים מחמת שאדם מקנא בחברו... וכיון שקיום העולם תלוי בקנאה, ישים כל הקנאות לשם שמים, אם יבנה בית יבנה בו חדר ללמד בו תורה, ושיהא ביתו בית ועד לחכמים ולהכניס בו אורחים ולעשות בו חסד לבני אדם...

וכן יקנא בחטאים וברשעים, להלחם כנגדם ולהוכיחם, כאשר אמרו רבותינו ז"ל הבועל ארמית קנאין פוגעים בו, משה קנא את המצרי, שנאמר (שמות ב') "ויך את המצרי", וכן מצינו באליהו... (שער הקנאה)

מהר"ל:

הקנאה והתאוה והכבוד וכו', יש לשאול מה טעם אלו ג' שהם מוציאין את האדם מן העולם, ועם כי בודאי אין להקשות מאמר זה על מאמר ר' יהושע, שאמר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם... דודאי מנינא למעוטי אתא, אבל כאן לא תני מנינא. אבל קשיא מה טעם אלו ג' מוציאין מן העולם?

דע לך כי האדם שהוא בעל חי יש לו נפש, והנפש הזאת יש לה כחות מחולקות שפועלות באלו כחות פעולות מחולקות, כמו שבארנו למעלה כמה פעמים... ובאר (הרמב"ם) ג' כחות אלו כח טבעי הוא הכח שמקבל ההזנה שהאדם ניזון ודוחה למותרות הטבע ומגדל את הגוף באורך וברוחב כאשר הוא, ומכח זה באה התאוה לזנות, שהוא על ידי מותרי הטבע שמבשל כח זה, ומשכן כח הזה הוא בכבד. הכח השני הוא כח החיוני, שממנו החיות, ועל ידי כח זה האדם מתנועע ממקום למקום, וממנו מתחדשים הנקימה והנטירה והקנאה והשנאה, ומשכן הכח הזה הוא בלב. הג' הוא כח נפשי, הכח הזה יבאו ממנו כחות הרבה, כמו כחות החושים החמשה, וכח המחשבה והדמיון והזכרון והשכל, ומשכן כח זה במוח. ורז"ל חלקו אלו הכחות כמו שהתבאר לך כמה פעמים, כי החלק האחד הם כחות גופניים, החלק הב' הם כחות נפשיים, החלק הג' הם כחות השכליים, וכמו שבארנו למעלה אצל ג' כתרים הם, ובכמה מקומות, וקראו אותם רוח נפש ונשמה, וכך ראוי לקרות אותם. ולפי חלוק אלו שלשה כחות אמרו הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, כי אחר שהנפש יש לה אלו ג' כחות אשר בארנו למעלה, אם יצא מן השעור באלו ג' כחות הרי יוצא מן העולם, שהאדם הוא בעולם על ידי אלו ג' כחות, כי האדם בעולם על ידי כח נפשי, אם הוא יוצא על ידי כח זה מן השעור הוא נוטה אל ההעדר, כי נפש האדם יש לה שעור בכל דבר, ואם יוצא מן הגדר בתוספות הרי הוא נוטה אל ההעדר, כי כל תוספות הוא העדר וחסרון. ולפיכך אמר כי הקנאה אשר תבא מן כח הנפשי שכבר אמרנו כי הקנאה הוא מן כח זה, והקנאה הזאת היא פעל נוסף לנפש, כי למה אל האדם לקנאות על דבר שאינו שלו, ולפיכך הקנאה פעל נוסף ומביא ההעדר לאדם מצד כח נפשי, וכן התאוה...

וכדי שתדע עוד להבין דברי חכמה, הנה אדם הראשון נולדו לו שני בנים, האחד קין והשני הבל, וראוי לאדם שהוא ראשון שיהיה מוציא כחות שלו כפי הכחות שהן באדם, כי כפי העיקר יוצאים הענפים, ולפיכך היו לו שני בנים, האחד קין והשני הבל נגד שתי כחות אלו, שהן כח התאוה וכח הקנאה, ותדע שלא היתה הקנאה רק בקין, שהרי היה מקנא בהבל כאשר שעה השי"ת אל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין, ודבר זה היה בשביל הקנאה, ואומר שלכך נקרא קין, מלשון קנא, כי היו"ד מתחלפת באל"ף שהם אותיות אהו"י המתחלפים, והבל נגד התאוה, שלכך נקרא הבל, שכח התאוה זה הוא הבל ואין בו ממש... והיה לאדם הראשון שני בנים יוצאים מן השווי, כי אלו שתי כחות כי אף באדם עצמו כבר היה יוצא בהם חוץ לגבול וחוץ לשעור באלו שתי כחות, כל שכן התולדות שהם נמשכים ממנו, ולפיכך כשם שהתאוה והקנאה אין להם קיום ואין להם עמידה בעולם, כך קין והבל לא היה להם קיום ועמידה בעולם, אבל כנגד הכח השלישי שהוא כח השכלי לא נולד לו בן, כי כח השכלי אינו שייך לאדם במה שהאדם הוא גשמי... (דרך חיים ד כא)

...וכאשר חלק לבם בשנאת חנם שהיה ביניהם, בטל כח זה מה שהם עם אחד וחרב בית המקדש וגלו מן הארץ, כי בית שני היה להם במה שהם עם אחד עם ישראל, ולפיכך אמר כי שקולה שנאת חנם כמו ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים... לכך יש לדאוג אל הדור כמו שעינינו רואות, כי דור הזה גובר בו מדה הרעה הזאת על הכל, ואשר הוא יוצא עוד מן המדה הרעה הזאת הוא שנאת חנם, היא הקנאה שהיא בלב, כי הלב רע יש לו קנאה כאשר יש לחבירו שום טובה ושום מעלה, הפך לב טוב שהוא שמח במה שיגיע מן הטוב לחבירו, וזה מקנא בו אינו רוצה שיהיה לחבירו אותה מעלה, והמדה הזאת רעה מאד.

ובפרק שואל הנהו קפולאי... דכתיב ורקב עצמות קנאה, כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין, כל מי שאין לו קנאה אין עצמותיו מרקיבין... ופירוש דבר זה כי מיוחד בעל הקנאה להפסד ולהעדר יותר מכל המדות הרעות, כאשר הקנאה היא דבר העדר שאינו רוצה בטוב שהוא לחבירו, ודבק באדם הזה ההעדר כאשר יש לו קנאה על הטוב שיש לחברו, ולפיכך אמר הקנאה גם כן מוציאה את האדם מן העולם, וכמו שפרשנו שם, כי דבק באיש הזה ההעדר כאשר אין רוצה שיהיה הטוב לחבירו לגמרי, ודבר זה בלב, שהלב הוא עיקר מציאות האדם הקנאה, ובזה נמשך אחר ההעדר, ולכך אמר אפילו עצמותיו מרקיבין, כי העצמות הם עיקר בנין האדם שנותנים לאדם מציאות והם חוזק מציאות האדם, ואף דבר זה נפסד ונרקב בעבור שדבק בו ההעדר לגמרי. אבל הקנאה שהיא לשם שמים אינה רעה, דכתיב "ותקנא רחל באחותה", ובמדרש כתיב "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום", ואת אמרת ותקנא רחל באחותה, אלא קנאה במעשיה. הרי כי הקנאה הזאת שהוא מקנא את אחר שנמצא בו יראת שמים דבר זה אינו אסור כלל. (נתיב לב טוב פרק א)

עתידים צדיקים דהוו עפרא... וכדכתיב "ורקב עצמות קנאה", דוקא מי שיש קנאה בלבו, וכל מי שיש בו קנאה הוא חסר, שאם לא היה חסר לא היה מקנא במה שיש לאחר, אבל בשביל שיש קנאה בלבו כאשר יראה דבר מעלה וכיוצא בזה בחבירו יש בו קנאה, שהוא אדם חסר, הפך מה שאמרנו למעלה, בשכר "וראך ושמח בלבו" שהיה שלם בלבו ולא היה מקנא על אדם, ואדם שיש בו קנאה שהוא חסר בודאי עצמותיו מרקיבין, כי החסר נחסר לגמרי, אבל מי שאין קנאה על אחר בלבו מסתפק במה שיש לו, והנה הוא שלם בעצמו, ואדם כזה אין עצמותיו מרקיבין כי השלם יש לו קיום...

כלל הדבר, כי מי שיש קנאה בלבו דבק בו החסרון וההעדר, שאם לא היה דבק החסרון והעדר לא היה מקנא על מה שיש לזולתו מן המעלה והיה משמח בשלו. ומאחר שהוא בעל העדר מקנא באחר וחפץ באותו דבר, ולפעמים אינו חפץ כלל באותו דבר שיש לזולתו רק שהוא מקנא בזולתו שאינו רוצה שיהיה לזולתו מה שיש לו, ודבר זה עוד יותר בעל העדר שחפץ שלא יהיה לחבירו מעלה או ממון או מה שיהיה והנה הוא בעל העדר לגמרי. ולא תמצא מדה בכח המדות שהוא נחשב יותר בעל העדר ממי שנמצא בו הקנאה... (חידושי אגדות שבת קנב א)

של"ה:

תנן בפרק בן זומא ר"א הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, וקשה למה חשיב אלו ביותר משאר עבירות שחייב בהן מיתה בידי שמים, על דרך הפשט הקנאה גורמת מיתה בטבע, כמו שכתוב "ורקב עצמות קנאה", התאוה מוציאה את האדם מהעולם ועדיין לא נשלמה תאותו, וכמו שאמרו רז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו, והרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, ואמרו רז"ל מאה מיתות ולא קנאה אחת, ורש"י פירש משנה זו על אדם הראשון, שאלה המדות הוציאו אותו מהעולם, הקנאה מלאכי השרת צלו לו בשר ומזגו לו יין וראו כבודו ונתקנאו... וג' רעות אלה הם ג' אבות הטומאה שנכללו בהם כל המדות הרעות, ועל ג' הנ"ל כשהם לטובה כוללים כל המדות הטובות, ועליהם רמז בן זומא בריש הפרק, איזהו חכם וכו', איזהו גבור וכו', איזהו עשיר וכו', כי הגבורה מדת הקנאה, כמ"ש גבור בגבור כמותו, וכן כתיב בקנאו את קנאתי, פרש"י בנקמו את נקמתי, וקנאת סופרים יקנא אדם לטהר מעשיו וילחם עם יצרו, שזוהי המלחמה גדולה, כמאמר הפילוסוף שפגע באנשי חיל שכבשו מלחמה גדולה, אמר להם כבשתם מלחמה קטנה ולא כבשתם מלחמה הגדולה, היא מלחמת אדם עם יצרו, שזו המלחמה אינה פוסקת... ועל ג' אלו אמר הפסוק, "אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל גבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעשרו", רוצה לומר לא יתהלל המתהלל בג' אלה כשהם מצד חומרו, וזה"ש חכמתו, גבורתו, עשרו, דאז הם קנאה ותאוה וכבוד, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, בג' אלה כשהם מצד השי"ת וזהו השכל וידוע אותי... (תורה שבכתב קרח)

כלי יקר:

והקרוב אלי לומר, שבעל מדרש זה סובר שהא בהא תליא, שאותו מעשה של "וישחטו שעיר עזים" היה סבה גם למעשה העגל, יען כי מהידוע שמדת הקנאה שהיתה באחי יוסף גרמה להם אותו מעשה של וישחטו שעיר עזים, ומאז נשתרשה בתוכם מדת הקנאה לדורות, כמו שכתוב (תהלים ס"ט) "כי קנאת ביתך אכלתני", היא קנאת בית ישראל המצויה בין ישראל בכל הדורות יותר מבכל האומות, עד שיצא העגל הזה מתוך שרבים קנאו במשה במחנה כקרח ועדתו... (ויקרא ט ג)

רמח"ל:

הקנאה גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו, אינו אלא מפסיד לעצמו, וכמאמר הכתוב שזכרתי (איוב ה') "ופותה תמית קנאה". ואמנם יש מי שסכלותו רבה כל כך עד שאם יראה לחבירו איזה טובה יתעשש בעצמו וידאג ויצטער עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חבירו, והוא מ"ש החכם (משלי י"ד) "ורקב עצמות קנאה". אמנם יש אחרים שאינם מצטערים וכואבים כל כך אף על פי כן ירגישו בעצמם איזה צער, ולפחות יתקרר רוחם בראותם א' עולה איזה מעלה יתירה אם לא יהיה מאוהביו היותר דבקים לו, כל שכן אם מאותם אשר אין לו אהבה רבה עמו הוא, כל שכן אם יהיה גר מארץ אחרת. ותראה שבפיהם אפשר שיאמרו דברים כשמחים או מודים על טובתו, אך לבם רפה בקרבם. והוא דבר יארע על הרוב ברוב בני האדם, כי אף על פי שלא יהיו בעלי קנאה ממש, אמנם לא ניקו ממנה לגמרי, כל שכן אם בעל אומנותו מצליח בה, שכבר (מדרש תהלים י"א) כל אומן סני לחבריה, וכל שכן אם מצליח בה יותר ממנו. ואמנם לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא (יומא ל"ח), והכל כאשר לכל מה' הוא כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל, והוא מה שייעד לנו הנביא על הזמן העתיד, שלמען תהיה טובת ישראל שלמה יקדים הקב"ה להסיר מלבבנו המדה המגונה הזאת, ואז לא יהיה צער לאחד בטובת האחר, וגם לא יצטרך המצליח להסתיר עצמו ודבריו מפני הקנאה, והוא מה שכתוב (ישעיה י"א) "וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה" וגו'.. (מסילת ישרים פרק יא)

 

 

הגר"א:

ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי - כתבתי שהוא הרע והמרמה, והן שלשה דברים שבעצם האדם, והם הקנאה והתאוה והכבוד, וכל אחד כלול משנים, בקנאה, שהוא הרע, הוא רע ומרמה... וזהו אלקי נצור לשוני מרע, הוא רע, ושפתי מדבר מרמה, הוא מרמה... (משלי ח יג)

הכתב והקבלה:

ולבל יראה זר לבאר "קניתי" מענין קנאה, אמרתי להרחיב קצת, כי אחר ההתבוננות יראה ענין הקנאה קרוב לענין הקנין, כי קנין הוא שם לדבר הבא לרשות אדם ומיוחס אליו, והוא בעליו, והקנאה היא שחושב בלבו שהמעלה והיתרון שיש לזולתו ראוי יותר להיות קנין שלו, והוא יהיה בעל אותה המעלה והיתרון, ולפי שהרגשה זו פועלת על הרוב הכעס והחימה, לכן ישמשו הכתובים לשון קנאה גם על הכעס והחמה. ולפי זה שורש קנה וקנא יורה על הבנין והסתירה דבר והפוכו, שרש קנה יורה על הוית הקנין וישיותו, שהדבר ישנו ברשותו והוא בעליו, ושרש קנא יורה על העדר הקנין שנשלל ממנו דבר שלפי דמיונו ראוי להיות קנינו... ועל כונה זו הבינוהו (תענית ח') קנאה ואף באים על המגיס ומתרומם בדעתו ומתעלה בנפשו... (בראשית ד א)

בקנאו את קנאתי - בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף (רש"י). אמנם להרחיק מדות כאלה ממנו ית', יש לפרש לשון קנאה בו ית' על דרך אחרת, והוא מצאנו שדמו הנביאים תערובות הרשעים עם הכשרים לתערובות סיג עם הכסף, וכן כליון הרשעים מבין כשרים קראו הנביאים בדרך משל לשון צירוף, וכן העונשים הבאים על האדם אינם מצד הנקמה חלילה כי אם לטהרו ולצרפו בל יוסיף להרשיע... והנה שם צורף מתורגם בארמי קנאה, "ויתנהו לצורף" מתורגם ויהביה לקנאה, והיא מלה עברית כי (בדה"א ב' נ"ה) "הם הקינים", פירש"י הצורפים, ויתכן שעל כונה זו אמר (יואל ב') "ויקנא ה' לארצו", ישער את הארץ שהיא כבר מזוקקת ומצורפת מחלאת העונשים וראויה לרחמים... ואפשר שמזה הענין הוא לשון קנאה הנאמר ברחל, "ותקנא רחל באחותה" וכמו שאמרנו רז"ל קנאה במעשיה הטובים, כלומר ייחסה לאחותה זכוך וטוהר המעשים יותר ממנה... (במדבר כה יא, וראה שם עוד)

מלבי"ם:

וקנאה - שמקנא לכבודו יש בה גם השטף וגם האכזריות של חמה ואף. (משלי כז ד)

פעל קנא נקשר לפעמים עם בי"ת ולפעמים עם למ"ד, ולפעמים יבא אחריו מלת את, וההבדל ביניהם הוא, שהמקנא בזולתו להיות נכבד כמוהו ולא יעורר איבה נקשר עם בי"ת, כמו "ותקנא רחל באחותה", קנאה במעשיה, המקנא על כבוד זולתו המחולל נקשר עם למ"ד, כמו "המקנא אתה לי". המקנא בחברו להרע לו נקשר עם את, וההבדל שבין קנא את ובין צרר הוא, שצרר הוא שמצייר וצורר את חברו מפני שנאה או מפני שעשה עמו רעה, וקנא את הוא שמתקנא על שחושב שמגרע מאתו איזה תועלת או הנאה שמגיעה לו... ומצד זה בא לשון קנא אצל ה' על חטא ע"ז, כעל אשה שזנתה מתחת בעלה... והמקנא בעבור חילול וביזוי הכבוד יעשהו בגלוי, כי עיקר תכליתו שיתגלה כבודו המחולל, ומזה הוא המליצה "ויעט כמעיל קנאה"... (הכרמל)

רש"ר הירש:

ויקנאו אותו - לא "ויקנאו בו" כרגיל, קנה לרכוש דבר ולהחזיק בו כשלו, קנא הוא לתבוע את קנינו, לדרוש דבר בטענה שהוא מגיע לו, מכאן קנא ב, לראות דבר באחר, ולדרוש אותו לעצמו, לטעון שהוא מגיע לו, קנא את, לתבוע את האדם כולו לטעון לזכותו על הנפש, כך "וקנא את אשתו"... (בראשית כו יד)

בקנאו את קנאתי - הוא הפעיל את זכויותי ונתן להן תוקף בקרב האומה, ועל ידי כך הציל את כל האומה מן הרעה שהיתה באה עליה אילו נאלצתי אני לתת תוקף לזכויותי... (במדבר כה יא)

שפת אמת:

כתיב ונח מצא חן בעיני ה'... ואמו"ז ז"ל הגיד בשם הרב המגיד מקאזניץ ע"ה, כי נכתבו פרשת קין ודור המבול והפלגה כי כל אדם יש בו מאלה הדורות, וצריך לתקן עצמו, והם בחינת קנאה תאוה וכבוד, קין קנאה, דור המבול תאוה, דור הפלגה כבוד. ונראה דזה פירוש המשנה קנאה ותאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם, פירוש שמאבדין על ידי דברים אלו הצלם אדם, וידוע שזה הצלם הוא בנפש רוח ונשמה, ובג' דברים הנ"ל פוגמים הדמות אדם, בקנאה כתיב רקב עצמות קנאה, ועצמות בחינת מוח נשמה, תאוה בחינת רוח, כבוד נפש... (נח תרנ"ו)

בפסוק ולא יכלו אחיו וגו'... ונאמר ואחר כך דברו אחיו אתו, כלפי מה שנאמר ולא יכלו דברו לשלום, עתה דברו עמו וסרה מהם קנאת יוסף. והאמת כי קנאה לא שייך על אדם השלם בתיקון מדריגתו ומקומו, כי כל אחד נברא במדריגה המיוחדת לו, ומה קנאה שייך בזה, רק עד שלא נתקן הצדיק בכל שלימותו שייך עליו קנאה. לכן נאמר לעתיד שיהיו מתוקנים כל המעשים וכל אחד על מקומו יבא בשלום, וסרה קנאת אפרים וגו'. (ויגש תרל"ו)

שם משמואל:

ולפי האמור יש ליתן טעם השקלים לקרבנות ציבור מחצית השקל שהיא עשר גרה, שבאמת כל ישראל בשורש נשמותיהם הם כאיש אחד ממש, אך הפירוד שביניהם מסתעף בגופים מצד הגשמיות ועכירת החומר, שכל חומר מושך לגרמיה, ובשכל מצד שאין דעתן של בני אדם שוות, ולרגלי זיכוך הגופים וביטול השכל להשי"ת להיות נמשך לגמרי אחר דעת התורה מתאחדים ישראל ונעשים כאיש אחד... ויותר מזה יהיה לעתיד, כמו שכתוב "והיו לאחדים בידי, אפרים לא יקנא את יהודה" וגו', ואף שקנאת איש מרעהו הוא בטבע, מכל מקום על ידי שיהיו כאיש אחד תסור מהם הקנאה, כמו שאין אברי האדם מקנאים זה בזה, אף הנקלה בנכבד, כי הקנאה מסתעפת מצד הפירוד, והפירוד הוא מצד חוסר הזיכוך וחוסר הביטול... (משפטים תרע"ז)

בטור, י"ב חדשים נגד י"ב שבטים... והנה הסט"א כל רצונם להתקרב אל הקדושה לינק ממנה, אך כשישראל הם אגודה אחת הם סובבים את הנקודה כחומה, ואין מקום להסט"א להתקרב, אבל כשיש פירוד לבבות אז יש מקום להסט"א לדחוק עצמם בין הדבקים להתקרב לינק מהקדושה, ועל זה בא השעיר דראש חודש להרחיק את הסט"א אחרי שנעשה ביניהם קירוב והתאחדות בצד מה על ידי כח המלך המאחדם. והנה עיקר פירוד לבבות בא על ידי שכל אחד גאה בעצמו ואינו משפיל את עצמו תחת חבירו, ואם היה כל אחד שפל בעיניו ומשפיל את עצמו תחת חבירו... היה התיקון שלם, ולעתיד יהיה כן, כמו שכתוב (ישעיה י"א) "וסרה קנאת" וגו'. ודוד המלך ע"ה שהיה שפל ברך בעיניו היה ביכלתו להשפיע מדה זו בכלל ישראל, ועל כן הוא המאחד אותם, ולכן לעתיד יהיה ראש חודש יום טוב בשלימות, וזהו שקרבן ראש חודש בא לכפר על חטא שאין מכיר בו אלא הקב"ה, ולדוגמא הוא באדם מחלת הקנאה שיכול להיות שאין אדם מרגיש בה כמעט, וכמו שאמר אאדמו"ר זצוקללה"ה זי"ע הטעם שהרבי זצללה"ה מגור לא הרעיש ברעם בעת המחלוקת הידועה, מחמת שירא לנפשו פן יהיה בו בהתרעמו איזה עירוב של קנאה חס ושלום. וכל זה נצמח מקטרוג הירח, שאמר אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ועל כן נעשה זה כמו טבע בנבראים. וכמו שאמר כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול מקאצק שעם הקנאה אדם נברא, ותאוה באה מהרגל וגידולו בה... (מצורע תע"ר)

ר' צדוק:

...אבל היא גרמה לנפשה, דאף על פי שעיקר מבוקשה היה על ידי "ותרא רחל כי לא ילדה" שנצטערה על זה לבד והוא העיקר והקודם, מכל מקום נאמר גם כן "ותקנא רחל באחותה", שגם הקנאה נטפל לה, וזה הביא עליה חרון אף דיעקב, כי הקנאה והכעס שרש אחד להם, ומצד היצר דרציחה דשכיחא בגלעד ושכם (מכות י' א') שבחלקו של יוסף, אף על פי שהוא באמת נחלת עשו דעל חרבו יחיה, שזהו חיותו, אבל אצל בני ישראל אדרבא זה היפך חיותם, דהקנאה מוציאה את האדם מן העולם (אבות ד' מכ"א), ועל כן משיח בן יוסף יהרג וחיים יזכה רק משיח בן דוד דמזרעא דלאה. אבל מכל מקום יש רוגזא דרבנן דטבע, וצורבא מרבנן דרתח דאורייתא מרתחא ליה, וזהו קנאת רחל שהיתה קנאת סופרים דמרבה חכמה (ב"ב כ"א א'), הבא על ידי רוב כעס ורוגזיה דיעקב דאורייתא מרתחא ליה, שהוא שורש התורה אמת ליעקב. ומכל מקום השי"ת אוהב משפט, ומצד הקנאה ניתן לה בן בנטילת נפשה כמדת החומד את שאין שלו, דשלו נטלו ממנו, והיא חס ושלום לא חמדה את שאין שלה, ועל כן ניתן לה מה שחמדה וילדה בנימין, אבל מכל מקום הקב"ה מדקדק עם הצדיקים ועל הקנאה הגיע לה העונש דנטילת נפשה. וחנה לא נתקנאה עוד בצרתה, ולא חמדה גם כן לבנים מעצמה, כי ידעה ההלכה דאשה אין מצווה על פריה ורביה, והיתה מסתפקת עצמה בהבטחת אלקנה "אנכי טוב לך מי' בנים", שהוא יהיה החוטרא לידה ומרא לקבורה, לולי שכעסתה צרתה... (חלק א פוקד עקרים עמוד ח)

...וזכה לכך על ידי יגיעתו בכליון החומר בקנאו את קנאתו, שבזה הושוו פנחס ואליהו, ונאמר (במשלי) ורקב עצמות קנאה, שהקנאה היא כליון הגוף, כי כל הגוף מכונה עצם שהוא תוקפו של גוף, כמו (בתילים) כל עצמותי תאמרנה, כי הקנאה שהוא הכעס משול לאש בכמה מקומות, כמו שנאמר (בתילים) ותבער כאש חמתו וכיוצא הרבה.

אמנם יש ב' מיני אש, כי גם היצר הרע משול לאש וכן הגיהנם... ויש אש של מעלה הטובה כמו שכתבתי לעיל, וכן התורה "הלא דברי כאש", ורוצה לומר שיש ב' מיני כליונות לגוף חומריי, האחת כאשר יהיה לחרפות ולדראון עולם, והב' כאשר ישוב כולו צורה, וזה הם ב' מיני הקנאות, קנאה הרעה שהיא מכלה הגוף בקבר, כמו שאיתא (שבת קנ"ב ב'), ומרקבת העצמות שם על ידי תולעתם אשר לא תמות ואשם לא תכבה. וקנאה הטובה שהיא של פנחס ואליהו שהבעירו האש בגופם לשם ה' לקנאות בעושי רשע ועוברי רצונו, גם הם כלה חומרם אבל שב להיות כולו צורה... (שם שיחת מלאכי השרת עמוד טו)

וטעם שינוי הסדר כי אלו ג' מדות נגד שלוח ג' מחנות, מצורע בכל הז' דברים שחשבו בשבועות (ח' א') וערכין (ט"ז א') הם תולדות הקנאה, והיא המוציא רע, ורע היינו מה שבין אדם לחבירו כמ"ש בזוהר, וזהו חוץ ממחנה ישראל, כי אין זה ממדת ישראל כמ"ש ביבמות ע"ט א' ג' מדות וכו' רחמנים גומלי חסדים בטבע, שאין אצלם מדת הקנאה כל כך רק זו מנפש הבהמית שבאדם ומשתלח חוץ לערי חומה כמ"ש עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו, רוצה לומר לקנאתו וכעסו, הקנאה מכונה ברוח כמ"ש "ועבר עליו רוח קנאה"... (חלק ג דובר צדק עמוד כה)

קנאה ותאוה, שהם לא תרצח ולא תנאף, גזל ועריות, הם אב ואם כל המדות רעות, ולכן דור המבול גרמו אבדון לעולם כולו, שאלה ראשי הכל, וכמ"ש במדרש (שוח"ט נ"ח) דשקרא נסיב פחתא לבת זוג, פחתא הוא תאוה, כמ"ש (קהלת ה' ט') אוהב וגו' לא ישבע, ומשביעו רעב (סוכה נ"ב), שלעולם פוחת והולך, וקנאה על ידי שקר כמ"ש לא תשקרו איש בעמיתו, והם ישמעאל ועשו, כמ"ש (שבת פ"ח) על זרח משעיר והופיע מהר פארן, (שאלו) מה כתיב בה וכו' לא תרצח וכו', לא תנאף וכו', שהם הפסולת מאברהם ויצחק. והקדים עשו כי קנאה אב ותאוה אם, וז"ש ורקב עצמות קנאה... ולכן תיקונם תיקון הכל, כמ"ש בחסד ואמת יכופר עון, ואז"ל (בברכות ה') בעוסק בתורה וגמילות חסדים וכו' שהוא נגד קנאה ותאוה, מכופר הכל... (שם קומץ המנחה יד, עמוד כה)

תאוה וקנאה ידוע שהם פסולת של חסד וגבורה דקדושה, ולכן ישמעאל יצא הפסולת מאברהם ועשו מיצחק, ובפסולת קנאה שהוא גבורה דקליפה קודם לתאוה, כי ידוע זה לעומת זה, אם כן השמאל הוא נגד הימין, וכמ"ש במקום אחר, ולכך התיקון לקנאה וההיפוך הוא חסד מדת אברהם, והתיקון לתאוה חסד דקליפה על ידי תורה שהיא מדת יצחק כידוע... ולכוף הרשע לטוב הוא לעשות ההיפך, ולכך תיקון קנאה על ידי השפלות לארץ ולא יבקש של חבירו...

ידוע דתיקון המדות להעלותן למקורן, ואז תיקון גבורה דקליפה בגבורה דקדושה לקנאות בעוברי רצונו, ותיקון תאות דקליפה בתאוה דקדושה להתאוות לה'. אבל זה למי שכבר ניצח... מי שכבר ניצח והוא שלו כל הדברים שעשה האויב נגדו כדי ללחום עמו הוא מתקנם לצורכו שיהיו משמשים אותו תשמיש לצרכו... (שם שם טו וטז, עמוד כו)

ורחל קנאה באחותה, וידוע קנאה היא היפך תאוה וחמדה, והיא קנאה בחמדה זו ובקשה לקחת דודאי בנה, אבל באמת זה לא היה שייך לה, וזהו חמדה במה שאין שייך לה, ולפי שהיא בקשה חמדה ואין זה מדתה ולא ידעה דאצלה החמדה היא שאין שייך לה ואסור גרם לה לזלזל על ידי זה במשכבו של צדיק, שהוא היפך החמדה לגמרי, ועל דרך שאיתא דגם מה שהיה לו ניטל, אלא דשם הוא עונש בעל כרחו, אבל כאן דהיא כיונה לשם שמים וחלילה לא חמדה מה שאין ראוי לה באמת... היא בעצמה נתנה שלה מדעתה, וזהו תיקון קנאתה דידוע מדת הקנאי יסכים לסלק טובה מאחרים אף שגם לו לא יהיה ויגרע עוד יותר, אבל היא היה לה טובת עין לתת ללאה שתלד יותר, רק שגם היא יהיה לה... ובזה זכתה לאה ליששכר שהוא קיבול השכר אחר שסילקה רחל קנאתה ממנה, דבכל מקום שנתנו חכמים עיניהם וכו', שזה מונע הטוב... (חלק ה תקנת השבין עמוד לג)

...אך כבר אמרנו בד' קליפות, הקנאה התאוה והכבוד מהם נסתעף ג' טומאות, מצורע וזב וטמא לנפש. ומקליפת הקנאה לא ישאר מאומה, מה שאינו כן מיצר הרע של הגאוה יש מחלוקת (סוטה ה') ובשמתא דלית ביה, ארנב"י לא מינה ולא מקצתה וכו'. ומצינו אף ברבי שהיה מדוגל בענוה, כמו שאמר (שם מ"ט), מכל מקום ציוה לבנו נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים (כתובות ק"ג), והיינו שבעולם הזה נצרך לפעמים מה מהגאוה לעבודה, וכנגד הגאוה טומאת מת, ואין מות אלא לשון השפלה, ועל ידי שיתן אל לבו "ולאן אתה הולך" על ידי זה באה השפלות, ולכך טמא מת אינו משולח רק ממחנה שכינה, שנוהג אף בגדולים, ולעתיד יתבטל. ועל כן ביקש דוד שיהיו נוטלין שכר על שירות ותשבחות שבספר תהילים כעוסקין בנגעים ואהלות, שהם ב' הטומאות שכנגד קליפת הקנאה והכבוד שלא יושאר מהם לעתיד כנ"ל שלא יהיה שריד וגו' ויבולע המות לנצח. ועל כן הקדימו נגעים לאהלות, דקליפת הקנאה אין לה חלק בישראל כלל, מה שאינו כן בירור הגאוה שישנו אף בנפשות גבוהות כנ"ל. וכבר אמרנו במ"ש (פסחים נ') אלו נגעים ואהלות שיקרין הן בעולם הזה וקפויין הן לעולם הבא, דרוצה לומר דב' קליפות אלו קשים לנצח ולבטלם בעולם הזה, ולעולם הבא יתבטלו מכל וכל, וביקש דוד המלך ע"ה על תהלות ושירות ותשבחות שבתהילים שיהיו בשמחה וטוב לבב כנ"ל, שיזכו לבטל כל היצר הרע אף בד' קליפות אלו... (פרי צדיק פקודי ו)

חכמה ומוסר:

ועתה אראה איזה בחינות, אמרו ז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, הנה אנו רואים ויודעים כי קנאת איש מרעהו בוערת כאש בלבו של אדם, הן בעושר הן באושר, ו"רקב עצמות קנאה" (משלי י"ד), מרקבת עצמותיו של אדם, והוא נגד השכל, כי השכל גוזר, אם איש שונא לרעהו על דבר הצלחתו, איך יעלה על לבו, להראות לשונאו רוע פניו ורקב עצמותיו, אשר יעלה לו על ידי קנאתו, אמנם לא יעלה בידו להמעיט ולהקטין ולגרוע מאת שונאו על ידי קנאתו מאומה, כי רעהו ישאר על מצבו, אם חכם הוא ישאר בחכמתו ואם עשיר הוא ישאר בעשרו, ולא יעלה בידי המקנא כי אם רקב עצמותיו, וכל אשר ירבה להתמרמר על הצלחת זולתו, הנה בה במדה יאכל את בשרו ויתכרכמו פניו, היש שטות גדול יותר מזה, אתמהה... (חלק א קל)

הענין, כי יש קנאת סופרים תרבה חכמה, ויש קנאה המוציאה את האדם מן העולם, והיינו, קנאה שיהיה גם הוא בעל מעלה כמו חברו, זהו טוב, ויש קנאה, מפני מה יש לחברו המעלה, ורוצה שגם חברו יהיה כמוהו, זה חולי רע מאד. והנה מצינו למדים כי טוב לב מדה טובה מאד, ואפילו מעט ממנה גדולה הרבה למעלה. נוכל להבין זה מקין, שמחמת שלא היה לו לב טוב כהבל, על כן הביא מפרי האדמה, והבל מחמת טוב לבו הביא מחלבי הצאן. ראה נא כמה הוא מפרי האדמה עד חלבי הצאן, הלא מעט הוא, ועם כל זה בשביל זה המעט שחסר לו נאבד מן העולם. כי הרע מעורר הרע, כי בראותו שקרבן הבל נתקבל, נתעורר עוד רוע לבו לקנא בהבל קנאה רעה, מדוע נכתר במדת טובו, ורצה שגם הוא יהיה רע כמוהו. והקב"ה בראותו קנאתו ברע, ולא בטוב כענין "ותקנא רחל באחותה" (בראשית ל'), שהיתה קנאה טובה, ולכן אמר לו "למה חרה לך", תפסת הקנאה ברע, שהיה יהיה כמוך, ולא כן, אלא תתפוס הקנאה בטוב, שתהיה טוב לב כמוהו. ולכן אמר לו "אם תיטיב שאת", פירוש אם תקנאו קנאת סופרים שתהיה טוב כמוהו אז "שאת", מחול לך ותהיה לרצון לפני כמו הבל אחיך, "ואם לא תיטיב", תדע כי זה הרע שנתעורר בך בקרבך הוא רובץ לפתח להחטיא אותך עוד ועוד.

והנה העצה היעוצה ללב רע להסיר הקנאה והשנאה מלב, הוא להיפוך, לדבר דברים טובים עם השנאוי, ולדבר דברים בפה לשמוח בטובת זולתו, ואם קשה לו לכבוש את יצרו לדבר עמו דברים טובים, לכל הפחות ישמור מאד שלא לדבר דברים רעים, כי הם כאש לנעורת להבעיר יותר הקנאה והשנאה... (חלק ב רא)

והנה יש ב' מיני קנאה. א', כגון שאול על דוד, שידע שהמלוכה ינטל ממנו ותנתן אל דוד, וגם קנאה זו רעה היא. אבל יש קנאה כגון מי שהוא בעצמו אינו לא מלך ולא יקוה למלוך, אלא כי עינו רעה בשל אחרים. והנה ענין שנטל הקב"ה המלוכה משאול הוא מפני שראה השי"ת ששאול ע"ה מרוב טובו אינו ראוי למלך על ישראל, כי אמנם עשה קלקול גדול, אשר מזה בא המן, ומזה יהיה מלחמת גוג ומגוג, ודוד המלך ע"ה היה מוכשר יותר לנהל את הרבים. והיה מהראוי שישמחו דואג ואחיתופל במלכותו של דוד, על כי השי"ת בחר בו ויודע כי הוא יהיה טוב להנהגת כלל ישראל. ומזה מופת, כי לא היה להם הרגש להיטיב עם הכלל. ולא לבד אשר הם בעצמם לא היה להם הרגש לרצות זאת, אלא גם השתדלו לקלקל הכלל. כי מי שהוא רוצה לקבל רבנות בשביל הממון או כבוד, ויש אחר שיודע לנהל העיר יותר ממנו, גם כן כדי בזיון וקצף אם הוא בעצמו לא ייעץ את העיר לקחת את הטוב ממנו להנהגת העיר. אבל מה גדול העון מנשוא באיש אשר הוא בעצמו אינו מוכשר כלל לרבנות, ואנשי העיר בודאי לא יקחו אותו לרב, והוא בשביל קנאה משתדל למנות לרב את השני שאינו יודע הנהגת העיר, הלא זה לאות על רוע לבבו, וכי שונא השי"ת הוא, כי הוא היפוך מקצה אל קצה ממדותיו ית' לאהוב הישרות כנ"ל.

והנה מאין נובעת הקנאה הרעה הזאת, הלא זה מגאוה. והנה אז"ל (סוטה ד') כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו כופר בעיקר, ולפי זה דואג ואחיתופל שידעו כי השי"ת בחר בדוד המלך ע"ה לטובת הכלל יותר משאול, והם הרי לא היו מלכים ולא יהיו מלכים, ורק מדת הקנאה, עין רעה, בערה בם לקלקל הכלל, ולילך נגד עצת השי"ת שדוד המלך ע"ה ראוי למלוכה, והרי זה מינות, כי הרי אז"ל שהוא כאילו כופר בעיקר...

והורו לנו ז"ל בזה ענין נפלא, כי לפעמים יש אדם שיושב ושונה ועושה מצות ועם כל זה מין הוא, שלא בידיעה ושלא בכוונה, באם עינו רעה באחרים העושים מצוה דרבים, ובפרט בתלמוד תורה להגדיל תורה, כי זה חפץ השי"ת הוא. והאדם שמחמת קנאה ורוע לבב שונא אותם, ומשתדל לקלקל במה שיכול, זה לאות על רוע לבו, וכל המעשים והדבורים שעושה ומדבר בזה להזיק הרבים הם "ספרי מינים נופלים ממנו", כי כל דבור ודבור שדבר בזה הרי זה מינות...

ומעתה בא וראה ההפרש בין מדה למדה, בין מי שהענין נוגע אליו, אף שגם זה די קשה הוא, אבל לא כל כך כמו מי שהענין אינו נוגע לו ורק שנאת חנם, כי על שאול אמרו "מחר עמי במחיצתי", על כי היה נוגע, מה שאינו כן דואג ואחיתופל, שלא היתה להם נגיעה, כי לא קיוו למלוכה, והבן כי נפלא הוא. (שם שכז)

מכתב מאליהו:

עיין אבן עזרא שהקשה איך אפשר לאדם לשלוט על רוח חמדתו שלא יתאווה, ועיין מה שתירץ, שכשמברר לעצמו שחמדת הדבר הוא מן הנמנע, אז תלך חמדתו, כמו שאין הכפרי מתאוה לבת מלך.

ועל פי מבט העליון מובן בפשטות. שהאדם השואף לרוחניות רואה כל קניני העולם רק בתורת כלים לעבודתו, והכלים ניתנים לו מאותו המין ובאותה המדה המסוגלים לחלקו בעבודה. ואם חפץ פלוני ניתן לחברו, בידעו שמתאים לעבודת חברו ולא לשלו, וכמו שמשקפים וכדומה שנעשה לחברו לא יהיו לו לתועלת כלל, כך כל הכלים יועילו רק למי שניתנו עבורו. על כן המגיע למבט זה בלבו ממילא אין לו מה לחמוד. (חלק א עמוד קלה)

לב רע מושרש בכח הקנאה, אם מצד "גם לי גם לך לא יהיה", או מצד "לי ולא לך", היינו השאיפה למשול על חברו, והיינו שנאת חנם שהחריבה בית המקדש, כי לרצון שלא יהיה טוב לחברו אין סיבה אמיתית כלל, והוא חינם ממש. הרי אמרו ז"ל (יומא ט') שבית ראשון נחרב משום ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, ובית שני "שהיו עוסקין בתורה במצות ובגמילות חסדים חרב משום שנאת חנם". וביאר מהר"ל שבית ראשון נתקיים בזכות האבות, וכשנכשלו בשלש עבירות אלו נתבטלו אצלם מדות האבות, וממילא נחרב בית המקדש... ובית שני נתקיים בזכות האחדות של כלל ישראל, וכיון שבטלה האחדות על ידי שנאת חינם נחרב... הרי ששנאת חינם גרועה, כי לב רע גרוע מהכל...

לפני הרבה שנים ביארנו שפעולת עין הרע מושרשת בעובדה שנפשות כל בני אדם קשורות ומעורות זו בזו, וחייהם תלויים זה בזה בשורשם הרוחני, ואם אחד מקנא בחברו ועינו צרה בו, היינו שעצם מציאותו של חברו מטרידה אותו והיה רוצה לראותו בכל רע, אז במדה וחיי חברו תלוייים בו כנ"ל יתכן ויוכל לגרום על ידי זה למעט מחברו שפע החיים, וממילא יהיה יותר עלול לנזקים ולאסון. ומהר"ל ז"ל מלמד לנו שגם אם לא איכפת לו צרכי חברו יכול זה להחשב כעין הרע... (חלק ד עמוד ד, וראה עוד עין הרע)