קדוש השם

(ראה גם: יהרג ואל יעבור, מסירות נפש, עשרה הרוגי מלכות)

 

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם. (ויקרא כב לב)

זהר:

ונוסע מהיכל זה ונכנס בהיכל הרביעי, (כלומר אחר שמשתלם בכל האורות שבהיכל הג', הוא יכול להכנס להיכל הת"ת), ושם כל אלו אבלי ציון וירושלים, עם כל אלו שנהרגו על ידי עמים אחרים עכו"ם, (שאר עמין, פירושו כל העמים אחרים חוץ מעם ישראל, כי אלו שנהרגו על ידי עמים אחרים יש בהם קדושה גדולה עד שנשמותיהם עולות למ"ן וממשיכים אורות הגבוהים שבהיכל זה, והם זוכים בהם, וגם אבלי ציון וירושלים מחוברים עמהם)... (בראשית ב יז)

...אמר ר' שלום בר מניומי, אין לך כל צדיק וצדיק מאותם העוסקים בתורה שאין לו מאתים עולמות וכסופין בשביל התורה, הדא הוא דכתיב ומאתים לנוטרים את פריו, ומאתים, על שמוסרים עצמם בכל יום, כאילו נהרגו על קדושת שמו, נצחו, כהאי פסוקא למסור נפשו על קדושת שמו, מעלה עליו הכתוב כאלו נהרג בכל יום עליו, הדא הוא דכתיב כי עליך הורגנו כל היום. אמר רב נחמן, כל המוסר נפשו בהאי פסוקא נוחל ארבע מאות עולמות לעולם הבא, אמר רב יוסף והא תנן מאתים, אמר רב נחמן מאתים על התורה ומאתים על שמסר עצמו בכל יום, על קדושת שמו. (חיי שרה סא)

ואם תאמר הרי אלו בני השמד, (דהיינו הרוגי מלכות, מחמת שעסקו בתורה, בזמן שגזרו שלא לעסוק בתורה. ומשיב) הוא גזירה מלמעלה, כמו ר' עקיבא וחביריו, (שנהרגו משום שעסקו בתורה), וכך עלה במחשבה) של מעלה בעת שנברא העולם, אבל בדרך כלל התורה היא) חירות ממלאך המות שאינו יכול לשלוט עליו. (שם רכ)

ולא תחללו וגו', מצוה זו היא לקדש אותו בכל יום, להעלות קדושתו ממטה למעלה, (דהיינו להעלות מ"ן מלמטה לעורר קדושתו למעלה), כמו שהוא קדוש למעלה עד שתעלה קדושתו אל האבות, (שהם חג"ת דז"א), והבנים (שהם נה"י דז"א, המכונים בני ישראל), וזה סוד ונקדשתי בתוך בני ישראל, למעלה (מן החזה, כי ונקדשתי היינו חג"ת דז"א הנקראים אבות, שהם למעלה מחזה, בתוך בני ישראל הם נה"י דז"א הנקראים בני ישראל, שהם למטה מחזה דז"א), למעלה בשלש מדרגות (שהם חג"ת), למטה בשלש מדרגות, (שהם נה"י)... (אמור פו, וראה עוד ערך קדושה)

אחר כך צריך לשים עצמו תוך אלו שמסרו נפשם על קדוש השם, והיינו ביחוד של שמע ישראל, שכל מי שמשים רצונו כך במקרא הזה נחשב לו כאלו מסר נפשו על קדושת שמו. (בלק קצט)

מכילתא:

רבי נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות, מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני ישראל, מה לך יוצא לישרף על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב על שאכלתי המצה, מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב, ואומר אשר הוכיתי בית מאהבי, מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. (יתרו-בחדש פרשה ו)

ספרא:

ולא תחללו, שומע אני ממשמע שנאמר ולא תחלל אמור קדש, וכשהוא אומר ונקדשתי מסור את עצמך וקדש שמי, יכול ביחידי, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, המרובים. מיכן אמרו כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך, הן אייתי אלקנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותן מן אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב, והן לא ידיע ליהוי לך מלכא דלאלהך לית אנן פלחין, ולצלם דדהב דהקמת לא סגדין. וכשתפס מריינוס את פפוס ואת לוליינוס אחיו בלודקיא אמר להם אם אתם מעמן של חנניה מישאל ועזריה יבוא אלקיכם ויציל אתכם מידי. ואמרו לו, חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנצר היה הגון שיעשה נס על ידו, אבל אתה מלך רשע אתה ואין אתה הגון שיעשה נס על ידך, ואנו מחוייבי מיתה עד לשמים, ואם אין אתה הורגינו הרבה מזיקים לפני המקום, הרבה דובים, הרבה אריות, הרבה נמרים, הרבה נחשים שרפים והרבה עקרבים שיפגעו בנו, אלא סוף שהמקום עתיד לתבוע דמינו מידך. אמרו לא נסע משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בבקיעות.

המוציא אתכם מארץ מצרים, על תניי הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תניי שתמסרו עצמכם לקדש את שמי, להיות לכם לאלקים, על כרחם... (אמור פרק ט)

ספרי:

וכן היו אומות העולם משאלים את ישראל ואומרים להם, מה דודך מדוד שכך אתם מומתים עליו, שכך אתם נהרגים עליו, כענין שנאמר על כן עלמות אהבוך, ואומר כי עליך הורגנו כל היום, כולכם נאים, כולכם גיבורים, בואו והתערבו עמנו, וישראל אומרים להם, נאמר לכם מקצת שבחו ואתם מכירים אותו, דודי צח ואדום דגול מרבבה... (ברכה שמג)

תלמוד בבלי:

אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא, אי משום תנויי, בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי... ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן, אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבושא כרבלתא בשוקא (לבוש חשוב), סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה, אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי... (ברכות כ א)

תניא ר"ש בן אלעזר אומר כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון עבודת כוכבים ומילה עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם... ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק, וראהו קסדור אחד, רץ מלפניו ורץ אחריו, כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, א"ל מה בידך, אמר לו כנפי יונה, פשט את ידו ונמצא בה כנפי יונה, לפיכך היו קוראין אותו בעל כנפים... (שבת קל א)

כי הא דרב יוסף בריה דר' יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד, כי הדר (לחיים) אמר ליה אבוה מאי חזית... ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן, ומאן נינהו, אילימא ר"ע וחביריו, משום הרוגי מלכות ותו לא, אלא הרוגי לוד (רש"י: שני אחים היו שמסרו עצמן על ישראל, שהודו על עצמן הריגת בת מלך שהיו מטילין אותה על כל ישראל). (פסחים נ א)

עוד זו דרש תודוס איש רומי, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו ועלו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך, אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה. (פסחים נג ב)

...שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. ע"ז מנלן, דתניא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, אם יש לך אדם שגופו חביב עליו ממונו לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר ובכל מאדך... (יומא פב א)

אביי אמר כדתניא, ואהבת את ה' אלקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר... (שם פו א, וראה שם עוד וערך חלול השם)

...אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא... שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו (התלוים), הללו בני מלכים הם, ומה עשו, פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו... (יבמות עט א)

ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, היינו דאמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא יוסף שקדש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב עדות ביהוסף שמו, יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, כיון שהודה ואמר צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה, אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור, חייך שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור, מאן נינהו, חנניה מישאל ועזריה. (סוטה י ב)

...ורבנן, התם (אצל גבעונים) מי חלה שבועה עילוייהו כלל, כיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילה שבועה עילוייהו כלל, והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם (שלא יאמרו העכו"ם עברו על שבועתן). (גיטין מו א)

אמר רב יהודה אמר שמואל ואיתימא רבי אמי ואמרי לה במתניתא תנא, מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא, דרש להן הגדול שבהן, אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים. מבשן אשיב מבין שיני אריות, אשיב ממצולות ים שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים, נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו, מה הללו שדרכן לכך כך, אנו שאין דרכנו לכך על אחת כמה וכמה, אף הם קפצו לתוך הים, ועליהם הכתוב אומר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. ורב יהודה אמר זו אשה ושבעה בניה... (גיטין נז ב, וראה שם עוד)

...ר"ע אומר אין באין עליו (על העכו"ם) בעקיפין מפני קידוש השם... תניא ר' פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם אפילו אבידתו אסור, אמר שמואל טעותו מותרת... (בבא קמא קיג א וב)

א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עברות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ועבודת כוכבים לא, והא תניא א"ר ישמעאל מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג, תלמוד לומר וחי בהם ולא שימות בהם, יכול אפילו בפרהסיא, תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי, אינהו דאמור כר"א, דתניא ר"א אומר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך... יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך...

כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת גזרת המלכות, אבל בשעת גזרת המלכות אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, כי אתא רבין א"ר יוחנן אפילו שלא בשעת גזרת מלכות לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, מאי מצוה קלה, אמר רבא בר רב יצחק אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא (שרוך הנעל).

וכמה פרהסיא, אמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם, פשיטא ישראלים בעינן, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. בעי רבי ירמיה תשעה ישראל ונכרי אחד מהו, תא שמע דתני רב ינאי אחוה דרבי חייא בר אבא אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן עשרה וכולהו ישראל, אף כאן עשרה וכולהו ישראל... ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא עכו"ם דאמר ליה להאי ישראל קטיל אספסתא בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, ליקטיל ולא לקטליה, שדי לנהרא ליקטליה ולא ליקטול, מאי טעמא לעבורי מילתא קא בעי.

בעו מיניה בר' אמי בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם. אמר אביי תא שמע שבע מצות נצטוו בני נח, ואם איתא תמני הוין, א"ל רבא אינהו וכל אבזרייהו. מאי הוי עלה, אמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבא אדני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי, וכתיב ויאמר לו לך לשלום, ואם איתא לא לימא ליה, הא בצנעה הא בפרהסיא... (סנהדרין עד א וב)

...כיון שמתו בני אהרן אמר לו אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן שתק וקבל שכר... (זבחים קטו ב)

תלמוד ירושלמי:

אמר רבי יעקב בר זבדי קומי רבי אבהו לא כן אמר רבי זעירא ורבי יוחנן בשם רבי ינאי רבי ירמיה רבי יוחנן בשם ר"ש בן יוצדק נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל התורה מניין אם יאמר עכו"ם לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מעבודה זרה וגילוי עירות ושפיכת דמים יעבור ולא יהרג, הדא דתימר בינו לבין עצמו אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו, כגון לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קיבלו מהן, אמר לו מתכוין משמדתכון ולא איתכווין אלא מיגבי ארנונין. כמה הם רבים, רבנן דקיסרין אמרי עשרה, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל... ר' אבא בר זמינא הוה מחייט (תופר בגדים) גבי חד ארמאי ברומי, אייתי ליה בשר דנבילה א"ל אכול, א"ל לינא אכיל, א"ל אכול דלכן אנא קטילנא לך, א"ל אין בעית מיקטל קטיל דאנא לינא מיכל בשר דנבלה, א"ל מהן מודע לך דאילו אכלת הוינא קטיל לך, או יהודיי יהודיי או ארמאי ארמאי. אמר ר' מנא אילו הוה ר' אבא בר זמינא שמע מיליהון דרבנן מיכל הוה. (שביעית י א)

ר' אבא בר זימנא בשם ר' הושעיה גדול הוא קידוש השם מחילול השם, בחילול השם כתיב לא תלין נבלתו על העץ, ובקידוש השם כתיב מתחלת הקציר עד נתך מים עליהם... אמרו מה אם אילו שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקב"ה את דמן, המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה, הרבה גרים נתגיירו באותה שעה. (קידושין מב ב)

ר' יונה ור' יוסי הורון למפי לארטיקנס בשבותא, א"ר מני קשיתה קומי ר' יונה אגבא ולא כן א"ר זעירא ר' יוחנן בשם ר' ינא רבי ירמיה רבי יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק ונמנו בעליית בית נתזה וכו', לא אתכוון משמדתהו אלא איתכוון מיכול פיתא חמימא... (סנהדרין טז א)

תוספתא:

...אלא מפני מה זכה יהודה למלכות, אמר להם מפני שקידש שמו של מקום, שכשעלו שבטים ועמדו על הים זה אומר אני יורד תחילה וזה אומר אני יורד תחילה, קפץ שבטו של יהודה וירד בתחילה וקידש שמו של מקום, ועל אותה השעה הוא אומר הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה, וכן הוא אומר בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו, יהודה שקידש שמו של מקום על הים, לפיכך ישראל ממשלותיו. (ברכות פרק ד)

מדרש רבה:

א"ר יצחק הכל בקווי (בזכות הקווי), יסורין בקווי, קדושת השם בקווי... לשמך זו קדושת השם. (בראשית צח כ)

תנינן בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים, כיצד, שאם יאמרו לו לאדם בא והרוג את הנפש ואתה מתרפא אל ישמע להן... (שמות טז ב, וראה שם עוד)

...ורבנן אמרי השביען בדורו של שמד, בצבאות, שעשו צביוני בעולם ושעשיתי צביוני בהם, או באילות השדה, ששופכין דמן על קדושת שמי כדם הצבי ודם האיל, הדא הוא דכתיב (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום. א"ר חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושין בדורו שלשמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באש ונותנין אותן תחת שיחתן ומשיאין נפשותם מהן, ומביאין קטריות של קנים ונותנין אותן תחת צפרנן ומשיאין נפשותיהם מהם, הוא שאמר דוד (תהלים כ"ה) אליך ה' נפשי אשא, אשיא כתיב, שהיו משיאין נפשם על קדושת שמו של הקב"ה. (שיר ב יח)

מדרש תנחומא:

אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, אם נותן נפשו כחומה זו שהיא עומדת בפני מלחמות הרבה וימסור עצמו על קדושת השם נבנה עליה טירת כסף, אלו ישראל שקראם כנפי יונה נחפה בכסף, ואם דלת היא, אם דל הוא מלמסור נפשו על קדושת השם נצור עליה לוח ארז, מה צורה שבלוח ארז נוח להתטשטש, כך אברהם איני משגיח עליו. אמר אברהם אני חומה למסור נפשי על קדושת שמך, ולא אני בלבד, אלא ושדי כמגדלות, בני בניו חנניה מישאל ועזריה ודורו של ר' חנניה בן תרדיון וחבריו שיתנו נפשם על קדושת שמם, לפיכך אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, שיצא שלום מן הכבשן. (לך לך ב)

דבר אחר מה יונה זו כל העופות כשהן נשחטין הן מפרכסין, אבל היונה הזו פושטת צוארה, כך אין אומה בעולם נהרגת על קדושת שמו ומוסרת עצמה להריגה אלא ישראל, שנאמר כי עליך הורגנו כל היום וגו'. (תצוה ה)

...ומה ראה להזכיר שלשת אבות, אמר משה רבונו של עולם, אם שריפה הם חייבים זכור לאברהם שנתן נפשו להשרף על קדושת שמך באור כשדים, אם שחיטה הם חייבים זכור ליצחק אביהם שפשט צוארו להשחט על קדושת שמך... (כי תשא כד)

...ואותו הפר שעלה לשם הבעל נתקבצו אותם נביאי הבעל ונביאי האשרה לזוז עמם ולא יכלו, עד שפתח אליהו ואמר ליה לך עמהם, השיב הפר ואמר לאליהו לפני כל העם, אני וחברי יצאנו מרחם אחד וגדלנו במערה אחד על אבוס אחד, והוא עלה לחלקו של מקום ושמו של הקב"ה מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי, אמר ליה אליהו לך עמהם ואל ימצאו לי עלילות, שכשם ששמו של הקב"ה מתקדש על זה שעמי כך מתקדש עליך... (מסעי ח)

...ומתוך שישראל מוסרין עצמן על דברי תורה ועל קדושת שמו לפיכך עשה להם הקב"ה חטיבה וברכה בעולם, שנאמר את ה' האמרת היום וגו'. (כי תבא ב)

שוחר טוב:

רבים אומרים לנפשי, אלו אומות העכו"ם שאומרים לישראל כי יתן לנו להתערב עם ישראל בטובות של עולם הבא, וישראל אומרים להם בכמה צרות ובכמה שעבודין ובכמה הריגות מסרנו עצמנו על קדושת השם, ואתם באים לשוף אותה מן העקב... (מזמור ד)

דבר אחר ירבו עצבותם, אמר דוד, רבונו של עולם הרביתה עצבונות לדורו של שמד ומתו על קדושת השם, אמר לו הקב"ה, דוד הפסידו כלום בל אסיך נסכיהם מדם, דמם חביב עלי יותר מן הקרבנות... (מזמור טז)

דבר אחר מדבר בדורו של שמד, מה גבורים הם שנתנו נפשם על קדושת השם ומתו תחת ידך ממתים ידך, מומתים מידך, ממתים מחלד, אלו שהעלה גופן חלודה כגון ר' שמעון בן יוחאי ובנו שהיה טמון הוא ובנו י"ג שנה עד שהעלה גופן חלודה... (מזמור יז)

ישלח עזרך מקודש, מקדוש השם שבכם ומקדוש מעשים טובים שבכם. (מזמור כ)

דבר אחר אליך ה' (נפשי אשא) זה דורו של שמד שנתמשכנו על קדושת השם, כענין שנאמר (דברים כ"ד) כי תשה ברעך משאת מאומה. (מזמור כה)

לבד בך נזכיר שמך, עד שלא ייחדת שמך עלינו ולא עשית לנו נסים כבר קדשנו שמך, נבוכדנצר הרשע גזר עלינו שנעבוד ע"ז ונשתחוה לצלם, השלמנו נפשנו על קדושת שמך שלא נכפור בך, שנאמר (דניאל ג') ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא וגו'... אמר תודוס איש רומי מכאן אמרו, מה אם הצפרדעים שאין להם זכות ולא ברית על ידי שנתנו עצמן ומסרו נפשן על קדושת השם לא מתו, אנו על אחת כמה וכמה שאנו בני אברהם יצחק ויעקב ויש לנו זכות אבות ונצטוינו על קדושת השם על אחת כמה וכמה. (מזמור כח)

תנא דבי אליהו רבא:

...באותה שעה קדש אברהם את שמו של הקב"ה ועמד והחזיר את כל רכוש סדום ועמורה, מיד אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה וגו' שכרך הרבה מאד. (פרק כה)

ילקוט שמעוני:

וירח ה', הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, הריח ריחן של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש, משל לאוהבו של מלך שכבדו בדורון נאה בדיסקוס נאה, עמד בן בנו וכיבדו, אמר דמי דורון דידך לדורון דסבך, כך הריח ריח של שמד. (בראשית פרק ח, ס)

לקח טוב:

המוציא אתכם מארץ מצרים להיות, על מנת כן הוצאתי אתכם ממצרים שתמסרו עצמכם לקדש את שמי... ואני כותב להיות זכרון מעשה שעשו קדושי עליון קהל מגנצ"א שמסרו עצמם ואת נשיהם ובניהם ובנותיהם ביום אחד בפרס חג שבועות ונשחטו כאיש אחד על קידוש שם אלקי ישראל בשנת דתתנ"ו לבריית העולם, כשנתנו יד יושבי הארץ לעלות לרשת משכנות עליון, ועליהם ועל כיוצא בהם הכתוב אומר (יואל ד') ונקיתי דמם לא נקיתי. תחת הנחשת אביא זהב וגו' (ישעיה ס') תחת דם הצדיקים מה יביא, אני ה' נאמן לשלם שכר טוב. (אמור)

מדרש הגדול:

ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש, זה ההורג עצמו לדעת, יכול כשאול, תלמוד לומר אך. יכול כחנניה מישאל ועזריה, תלמוד לומר אך. (בראשית ט ה)

ילקוט ראובני:

אליך ה' נפשי אשא, נפש"י בגימטריא מ"ת, כי צריך למסור עצמו למיתה וצריך להיות לו כוונה גדולה ונקיה, דאי בלאו הכי בדברים לא יוסר עבד, והרי הוא מקריב בעל מום חס ושלום, והטעם ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה, שהיא המיתה החיצונה שיהא אדם חפץ ושמח בה להעביר מחשבת היצר הרע אשר חשב להדיח נשמתו הקדושה, והאדם המקבל מן השמים בזה כוונתו בשמחה אין חקר למתן שכרו. (שלח לך)

וקראת אתכם הרעה וגו', הרעה קורא אתכם, כמו שאירע בפורטגאל שהכריז המלך שכל מי שאינו עובד לאלהיו ישרף באש, והיו מקצת בני ישראל שואלים היכן בית השריפה ומוליכין בניהם ונשותיהם בתופים ובמחולות בשמחה ומשליכין עצמם לבית השריפה. למה הרעה קוראה אתכם, והיה זה לפי שחלל השם שמים בזמן השופטים, שנאמר ויעבדו את האלילים ואת הבעלים ואת העשתרות ובאו בגלגול וקדשו שם שמים בפרהסיא, והם משליכים עצמם באש שגזר עליהם גלות והוליכם לפורטוגאל. (וילך)

רמב"ן:

לאוהבי - הנראה ממשמעות הכתוב שזו הבטחה בענין המצות האלו אשר הזכיר, יאמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים לאהביו הם המוסרים נפשם עליו, הם המודים בשם הנכבד ובאלוקתו לבדו ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם עם סכנת נפשם יקראו אוהביו, כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו, כמו שאמר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, שתמסור נפשך וחייך באהבתו שלא תחליפנו בא-ל אחר, ולא תשתף עמו אל נכר, ולכך נאמר באברהם "זרע אברהם אוהבי", שנתן נפשו שלא יעבוד ע"ז באור כשדים, ושאר הצדיקים יקראו שומרי מצותיו... (שמות כ ו)

וטעם ונקדשתי - על דעת רבותינו מצות עשה שנקדש את שמו במצות ליהרג עליהן ולא לעבור, וזה טעם "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים", שהוא טעם יכלול כל המצות שראוי לקדש שמו עליהם בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים. (ויקרא כב לב)

רד"ק:

אם תמצאו - ...ולרז"ל כיון שנהרגו על ידי האויבים אף שהיו רשעים וחייבי מיתה נתכפר להם ונקראו עבדיך וחסידיך. (ירמיה ה א)

משנה תורה:

כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד, כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי שבהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אבל שלש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור. במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.

וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה, אבל בשעת הגזרה, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות, בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים.

כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה", ועליהם נאמר "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח". וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואף על פי כן מפני שעבר באונס אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה, שנאמר בנותן מזרעו למולך "ונתתי אני את פני באיש ההוא", מפי השמועה למדו, ההוא - לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר, אבל אם יכול למלט את נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד, והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם.

נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן, יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש מישראל.

כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד, מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.

ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו, שנאמר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, אפילו הוא נוטל את נפשך. והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש, ועריות הוקשו לנפשות, שנאמר "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"... (יסודי התורה ה א והלאה)

...הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכמה על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה בארוחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו, הרי זה קידש את ה', ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. (שם שם יא)

בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם. (מלכים י ב)

אגרת השמד:

וקדושת השם הוא הפך חלול השם, וזה שהאדם כשיעשה מצוה מן המצות ולא יערב עמה כונה מן הכונות אלא אהבת ה' יתעלה ועבודתו לבד, הנה הוא קדש את השם ברבים, וכמו כן אם ישמעו ממנו שמועות טובות קדש את השם, כמו שאמרו בזמן שאדם וכו' עד ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט ג'). וכמו כן אדם גדול שימנע עצמו מן הענינים שהם מכוערים אצל בני אדם, ואף על פי שאינם בעיניו מכוערים, קדש את השם, כמו שאמר (משלי ד' כ"ד) "ולזות שפתים הרחק ממך"...

המין השלישי במדרגת הנהרגים על קדושת השם והאנוסים באונס השמד. דע כי בכל מקום שאמרו בו חז"ל "יהרג ואל יעבור", אם יהרג כבר קדש את השם, ואם היה בעשר מישראל כבר קדש את השם ברבים, כמו חנניא מישאל ועזריה ודניאל, ועשרה הרוגי מלכות, ושבעת בני חנה, ושאר ישראל הנהרגים על קדושת השם, הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב, ובעדם נאמר (תהלים נ') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, ואמרו חז"ל, השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו', השבעתי בדורות של שמד, בצבאות, שעשו לי צביוני ועשיתי צביונם, או באילות השדה, ששפכו דמם עלי כדם צבי ואיל, ועליהם הוא אומר (שם מ"ד כ"ג) "כי עליך הורגנו כל היום". ואיש שיזכהו הא-ל לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם. וכך אמרו עליהם השלום, מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, מאן נינהו, אי לימא רבי עקיבא וחבריו, וכל שכן, דאיכא תורה ומעשים טובים? אלא הרוגי לוד...

ספר חסידים:

ונקדשתי בתוך בני ישראל, בני ישראל מצווין על קידוש ה', ואין הנכרים מצווין על קידוש ה'... נכרים שדוחקים את היהודים לאכול נבילה, אם רוצה ליהרג כדי שלא יאכל יוכל לעשות. (ריט)

יש שנהרג על קידוש ה', ויש צדיקים שאינם נהרגים על קידוש ה' אלא מתים בידי שמים על מטותם, ואלו היה בשעת הגזירה היו נהרגים, ולמה יפסידו, אלא שפוחתין להם מן השכר טובת הנאה שלא יבואו לידי כך כדי שיחיו ויולידו בנים, ואותן הנהרגים עודפים עליהם שכר כנגד חיי עולם הזה שלא קבלו, ועולה מדת הדין לטעון כנגד הרשעים אם היה מביאן לידי מחשבה ונסיון שלא היו יכולים לעמוד ולקבל פורעניות כנגד הנסיון שלא יוכלו לעמוד, (ויכולים לומר הצדיקים שיש להם שכר, גלוי וידוע לך אם היינו באים לידי נסיון היינו יכולים לעמוד ולא היינו חוטאים). הרבה יהודים נהרגו בשעת הגזירה, והרבה גמרו ליהרג ונצלו. וראה יהודי אחד שמו ר' שבתי בחלום הרוג אחד שמו ר' שבתאי, אמר ר' שבתאי ההרוג כל אותם שגמרו בלבם ליהרג על קידוש ה' חלקם עמנו בגן עדן. (רכב)

רבינו יונה:

וגם לחולי הזה (חלול ה'), אף על פי שאין לו מרפא על דרך שאר העונות, ימצא לו מרפא אם יעזרהו השי"ת לקדש תורתו נגד בני אדם ולהודיע לבני האדם גבורת השם וכבוד הדר מלכותו, וסר עונו ברוב גודל כשרון המעשה שהוא בהפך מן המעשה אשר נואל ואשר חטא בו, כמאמר הרופאים על חלי הגוף כי ירפא בהפכו והעלה ארוכתו בתמורתו... (שערי תשובה ד ה)

ובשעה שאדם קורא קריאת שמע ומגיע לפסוק ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, יעלה על לבבו מה שאמרו רז"ל (ברכות נ"ד א') בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, וישעבד את נפשו לשם יתברך, ויגמור במחשבתו למסור נפשו על קדושת השם יתברך וליהרג עליו, ותחשב לו לצדקה כאילו נהרג על קדושת השם. ונגלה לנו זה הסוד, ממה שאמרו בספרי, בכל נפשך, זה שאמר הכתוב (תהלים מ"ד) "כי עליך הורגנו כל היום", וכי אפשר לו לאדם ליהרג בכל יום, אלא אלו צדיקים שמעלה עליהן הכתוב כאילו נהרגין בכל יום. (אגרת התשובה יא)

ספר החינוך:

שנצטוינו לקדש את השם, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כלומר שנמסר נפשנו למות על קיום מצות הדת, וכבר בארו ז"ל מפי הקבלה ומן הכתובים באיזה ענין ובאיזו מצוה נצטוינו בזה, ואף על פי שכתוב בתורה "וחי בהם", דמשמע ולא שימות בהם, כבר קבלו הם, שלא נאמר מקרא זה בכל ענין ובכל עברה. ומפי הקבלה אני חיין בכל דברי התורה. ובפרוש אמרו ז"ל (סנהדרין ע"ד א') כי שלש מצות הן שחייב האדם שיהרג ואל יעבר בהן לעולם, והן ע"ז וכל אביזרהא, כלומר כל ענין שלה, אסור לנו מכח הלאוין המיוחדין בה, וכמו שנפרש למטה בעזרת השם, וכן גילוי עריות וכל אביזרהא, ושפיכות דמים. שאם יאמרו לו לאדם עבוד ע"ז או נהרגך, יהרג ואל יעבדה, ואף על פי שלבו תמים באמונת השם, אף על פי כן נצטוה שיהרג ולא יעשה המעשה הרע ההוא, ולא יתן מקום אל המעביר לחשב שהוא כפר בשם. ולשון ספרא: על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקדישו את שמי ברבים.

שורש מצוה זו, ידוע כי האדם לא נברא רק לעבוד בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחומר על מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה... (אמור מצוה רצו, וראה שם עוד)

שנצטוו ישראל לתת הזרוע והלחיים והקבה מכל בהמה טהורה שנזבח לכהן... כבר אמרו ז"ל בטעם מצוה זו (חולין קל"ד ב') כי בזכות פינחס אביהם, שקנא לאלקיו על דבר כזבי ומסר נפשו להרג נשיא שבט מישראל על קדושת השם, זכו בניו הכהנים לעולם במתנה זו... ולמדנו מזה שהמקדש שם שמים בגלוי זוכה לו ולדורותיו בעולם הזה, מלבד זכותו שקיימת לנפשו לעולם הבא... (שופטים מצוה תקו)

עקדה:

והזכות העצומה בה יכריע הכלל היא מסירות הנפש על כבוד ה' כדוד בפלשתי, כי מרחיק הענינים המדומים ומאס בחיים הזמניים לבלתי סבול חרפת הנפש ופחיתותה, וקונה בזה החיים הנצחיים, ואם נעשה לו נס הוא לא לצורך חייו כי אם לחזק ידי הרואים בהישרת האמונה, וכן בברכות כ' א"ל רב פפא לאביי מאי שנא קמאי דאתרחיש להו ניסא וכו', א"ל קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם, כי כאשר יבזו הענינים המדומים ויתיקרו בנפשם האלקית מיד תדבק בהם האלקיות עד שיעשו להם ענינים נפלאים בטבע... (במדבר כה א שער פג)

אלשיך:

ונקדשתי - שצריך זכות גדולה להנצל, כמו שאמרו שעמדה לאברהם זכות יעקב, ולחנניה וחבריו זכות יהודה שהציל תמר מהאש וכו', ואמר שיתן בלב הרואים מתים על קדוש השם כח להתחזק בקדושה, מה שאינו כן הגוים שיאמרו כמות זה כן מות זה. (ויקרא כב לב)

ועל נפשכם - שיקבלו על עצמם למסור נפשם על מצוות לא תעשה, והיו לטוטפות - לשון עדי, כי אחר שהלב משועבד לעבודת ה' לא תהיה מסירות נפשו כי אם לעדי להתנאות לפניו. (דברים יא יח)

מהר"ל:

כשם שמצוה על האדם לאהוב השי"ת כך מצוה עליו שיהיה גורם שיהיה שם שמים מתאהב על ידו, כדאיתא בפרק יום הכפורים, ואהבת את ה' אלקיך, שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, שיהיה האדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומתנו בשוק נאה, ונושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרים עליו, אשרי פלוני שלמד תורה, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה, ראיתם פלוני שלמד תורה כמה יפין דבריו, כמה מתוקנין מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר... ונראה דדייק זה מדכתיב ואהבת את ה' אלקיך, דהוי ליה למכתב ואהבת את ה', אבל שם אלקיך שייך אצל היראה, ולפיכך שיהא שם שמים מתאהב על ידך, כלומר שיהיו הבריות אומרים שהוא יתברך אלקיך ושם ה' נקרא עליך כי יתפאר ויתאהב על ידך, ופרשו הכתוב על תלמיד חכם, מפני שהתלמידי חכמים הם ראשונים אל השי"ת אשר אלקותו עליהם בראשונה, וכן נקרא אלקי ישראל, שיהיה שמו יתברך מתאהב על ידי ישראל כאשר ישראל נוהגים בהנהגה ישרה וראויה לישראל, ועל זה נאמר ישראל אשר בך אתפאר. ודבר זה המביא אל האהבה כאשר התלמיד חכם אשר תורת השם נקרא עליו בהנהגה הישרה והראויה אז גם אחרים נמשכים אחריו ומקבלים אלקותו יתברך... ודבר זה שורש אל האהבה.

ועוד יש דבר המביא אל אהבת שמו וקבלת אלקותו, היא קדושת שמו, כדאיתא בפ"ז דסוטה אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא, יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו של שמו של הקב"ה... בא לבאר המעלה הזאת שהיא קידוש שמו, לא כמו המדה הראשונה שאמרנו כי שמו יתברך נקרא עליו עד שנקרא שהוא א-לוה שלו כאשר השם מתאהב על ידו, אבל זה שמקדש שמו יתברך נקרא על שמו ית' לגמרי, כאשר דבק בשמו ית' לגמרי, וראוי להוסיף על שמו אות מן שמו של הקב"ה. אך יש הפרש בין קידוש השם ברבים ובין קידוש השם בסתר, כי עיקר השם שבו נודע ומפורסם לכל על ידי שמו יתברך, ואם מקדש שמו בפרהסיא נקרא זה קדושת השם לגמרי, כאשר ראוי אל השם, שהרי הוא יתברך נודע ומפורסם לכל על ידי שמו, ולפיכך ראוי שיהיה מקדש שמו ברבים, שכך ענין השם, אבל כאשר אינו מקדש השם בפרהסיא אין נקרא כולו על שמו ית' רק נקרא בדבר מה על שמו והיינו אות אחת. ויש לדעת כי ראוי היה יוסף דוקא לקדש שמו שלא בפרהסיא, כי יוסף דבק בשמו ית' מצד ההסתר גם כן שהיה ברכתו בסתר שאין העין שולט בו, כדכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ, שתראה כי יוסף היה דביקותו בו יתברך בנסתר כאשר היה גם כן קידוש שמו בנסתר, אבל יהודה היה ברכתו בנגלה, ולכך היה מתברך יהודה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך, ואין דבר זה אלא בפרהסיא ובגלוי...

ובמסכת ברכות אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא... בזה בארו לך עוד יותר מעלת המדה הזאת המקדש שם שמים ברבים, ואמר שעל ידי המדה הזאת נעשים נפלאות בעולם, כי משמו הנסים והנפלאות בעולם, כי הטבע נדחה מפני שמו ית', כי הטבע היא גשמית, ואין דבר יותר מיוחד לנסים רק קידוש שמו, ובשביל כך לא קרע הקב"ה את הים לפני ישראל עד שקדש יהודה שמו ברבים, כדכתיב היתה יהודה לקדשו, ואז כאשר קדש שמו היה הוא ית' בשמו מחריב הים ובקע את הים, שתראה מזה כי אין דבר יותר מיוחד לנסים כמו קידוש שמו, ותיכף ומיד כאשר הם צריכים לנסים שלא בטבע ושלא כמנהגו מתחדש מן שמו להם נסים בעולם שלא בטבע. ורבא היה סבור כי הנסים בודאי הם בשביל התורה, לפי שהתורה היא אלקית והיא על הטבע ומנהגו של עולם ודוחה התורה הטבע, ואמר אם כן הרי עתה יותר הם לומדים בתורה משני דרבי יהודה, והשיב לו אביי כי כל זה מצד קידוש השם, כי שמו יתברך עושה הנסים. (נתיב אהבת השם פרק ב)

של"ה:

ונראה בעיני מי שבא לידו קידוש השם ומקיים מצות עשה דונקדשתי בתוך בני ישראל שמפורסם לי' בני ישראל, אז קודם שיהרגוהו יברך בשמחה בא"י אמ"ה אקב"ו לקדש שמו ברבים, כדין הרבה מצות עשה שמברכין על קיומן, כדגרסינן בתוספות דברכות, העושה מצוה צריך לברך לפניה, ואף שיש הרבה מצות עשה שאין מברכין עליהן כבר נאמרו בהם טעמים, ואין טעמים האלה שייכים למצות עשה של ונקדשתי... ואין לומר כי אין לברך ברכת קידוש השם כי אולי יחזור המעליל ויפטרנו וכמו שכתב אבודרה"ם במצות עשה ושפטתם צדק, דאין מברכין אולי מחלי אהדדי ומיעקר העשה, זה אינו שייך למצות קדוש השם, דאף אם יעשה לו הקב"ה נס וינצל כמו שניצולו דניאל וחבריו, אטו לא קיים מצות ונקדשתי, כי תיכף כשמסר גופו להריגה קידש השם בתוך בני ישראל... ועוד דמצינו בהדיא גם במצות עשה דקידוש השם להדר אחר מצוה זו, כדאמר ר' עקיבא כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל נפשך מתי יבא לידי ואקיימנו, הן אמת שאין הפשט וגם אין הדין להדר שיבא לידי מיתה בקדושת השם, דכבר כתבתי אם יוכל לברוח יברח, מכל מקום שייך הידור, ונפשו היתה חושקת שתבא המצוה זו לידו באופן שיהיה מוכרח לקיימה, על כן פשוט בעיני לברכה...

ודע כי הברכה הזו היא משום שמברכין על מצות עשה ונקדשתי הוא מצות עשה, וזו המצות עשה היא לקדש שמו בפרהסיא ברבים בתוך ישראל, אבל כשאינו בפרהסיא אף על פי שדינו ליהרג ולא יעבור כגון כפירה ורציחה וערוה, וכן כל העבירות בשעת השמד, זהו חיוב בצד עצמו ואינו משום ונקדשתי, אז אין מקום לברכה, וכן אילו הקדושים והטהורים מישראל שמענים אותם כדי שיודו על דבר מה שיהיה היזק לישראל והם אינם יודעים וסובלים העינוים אשר הם קשים ממות, אף על פי שהוא בפרהסיא ונודע לרבים מישראל, אין מקום לברכה זו מתרי טעמי, חדא דמצות עשה דונקדשתי אינו אלא כשהגוי רוצה להעבירו על דת מדתי תורה או מדתי ישראל נהוגים, והוא בפרהסיא, אבל העינויים שהם אינם להעבירו על דת רק כדי שיודה, אף על פי שקדוש יאמר לו והוא מבני עליה, כמו פפוס ולוליינוס במסכת תענית, זה אינו בכלל ונקדשתי. ועוד איך יברך אולי חס ושלום לא יעמוד בנסיון, דאמרו רז"ל אלמלא נגדו לחנניה מישאל ועזריה וכו', אבל מכל מקום שכר האיש הזה רב ועצום וקדוש יאמר לו ובהיכלו אומר כבוד כולו. (שער האותיות אות א)

רמח"ל:

והנה מתנאי המצוה הזאת, להיות האדם גומר בדעתו למסור נפשו על יחודו ית', ולקבל עליו כל יסורים ומיני מיתה על קידוש שמו ית', ונחשב לו כאילו עשה הדבר בפועל ונהרג על קידוש השם. וגם מענין זה יוצאות תולדות גדולות לתועלת הבריאה ולתקון הכלל.

וזה, שמסדרי החכמה העליונה בנבראים ומציאויותיהם, הוא, שימצאו הנמצאים כולם במדרגה ידועה, מה ששיערה החכמה העליונה היות נאות לפי הנרצה בעולם ומצבו, וכלל המדרגה הזאת היא מדרגה נותנת מקום לחושך להמצא ולטומאה להתפשט ולפעול, אמנם כל זה בשיעור נודע... אמנם שבדרך תוספת תמצא בם הארה מעולה והשפעת יקר, יתעלו בה מן המדרגה השפלה הזאת ויגיע לברואים ענין קדש ובהירות, מה שראוי שיגיע להם לפי העולם הזה...

והנה בכל יום ויום צריך שיתחדש השפעה והארה בנבראים שתעלה אותם מן המדרגה השפלה השרשית בהם ותתן בהם קידוש ובהירות כמו שכתבנו. ואולם סדרה החכמה העליונה מציאות ההארה הזאת המתחזקת ומעברת החשך של העולם ומגברת בו ובברואיו היקר והמעלה והקדושה שזכרנו, ותלתה המשכה במעשה התחתונים כשאר כל ההשפעות והתקונים. ואמנם המעשה אשר תלויה בו הוא מסור אדם את נפשו על קידוש שמו ית', וגם בזה יש מדרגות, כי המסירה שימסור אדם עצמו על קידוש השם בפועל ימשיך הארה גדולה וחזקה מאד, ויתקן בבריאה תקון עצום, וירבה בה הקידוש והבהירות רבוי גדול, והמסירה במחשבה, דהיינו לגמור בלבו להמסר, וכמו שכתבנו, ימשיך גם כן השפעה ממין השפעה הזאת, אלא שלא תהיה כל כך עצומה. ואמנם למה שצריך להתחדש ולהמשך בכל יום לפי סדרי ההנהגה די המסירה במחשבה, והוא הנעשה בפסוק שמע... (דרך ה' חלק ד פרק ד ה)

...דרך משל מי שיקח לו לאומנות מלאכת הרפואה, הנה ודאי שתצטרך לו ידיעת הטבע והניתוח ושאר הענינים המצטרכים להיות תופס באומנות הזו. אדם שצריך ללכת בין חכמי הגוים, הנה יאות לו שילמוד מה שיכבדוהו בעיניהם, ונמצא שם שמים מתקדש על ידו. (דרך חכמה)

מלבי"ם:

ואהבת - ...וזה כל פרי העבודה והתפלה ליחד את ה' בשמותיו ולתקן עולם במלכות ש-די וזה יעשה על ידי מסירת נפש על יחודו, שכמו שיבטל כחות גופו וימסרם למיתה בעבור מלכות נשמתו האלקית, כן יעשה בעולם הגדול שיתבטל הגוף הכולל וטבע הצבא והמערכת ושרי מעלה תחת מלכות שמים, כמו שאמר ר' עקיבא בעת שמסר נפשו למיתה, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו, אולם יחוד הזה לא יוגמר עד לעתיד לבא... (דברים ו ד)

על אשר לא קדשתם אותי - שאלו עשיתם כאשר ציויתי אתכם היה מתקדש שם שמים על ידכם, ובטלתם קדוש שמי ברבים, לכן לא יתקדש שמי על ידכם בהתעסקות ישראל בקבורתכם, שהעסק בקבורת הצדיקים הוא קדוש השם, כדאיתא (כתובות ק"ד) שיצאה בת קול ואמרה מאן דהוי באשכבתיה דרבי הוא מזומן לחיי העולם הבא. (שם לב נא)

רש"ר הירש:

...כך הבינו גדולי ישראל את עמדתם ביחס לתורה, רחוקים היו מאותה טעות מצערת, המייחסת לגדולי הרוח חירות ממצוות המוסר, אלא "ונקדשתי בתוך בני ישראל", רצון ה' יהיה לנו קדוש ורם על כל נישא, הוא תנאי לכל, ומצוותו תיעשה בכל... את הכל נקריב על מזבח ה' כדי לקיים את רצון קדשו, כך נזכה אנחנו לשלמות, וכך נהיה למופת לחברינו בתפקיד היהודי "בתוך בני ישראל"...

אותה מסירת הנפש על כל שאיפותיה ומטרותיה מסומלת במקדש על ידי הקרבנות, היא הנדרשת מאתנו כאן בתור מצוות קידוש השם הנקרא עלינו, והיא שהפכה לכוחו ההיסטורי של עם ישראל, היא זכתה להגשמתה המאירה בדפיה המזהירים של דברי ימי ישראל בגלות, כל החסידים והתמימים והישרים, שמסרו נפשם על קדושת השם, אחת שאלו בחייהם לאהוב את ה' ולחזות בנעמו, וגם במותם לא נפרדו מאותה משאלה "לעשות רצון קונם וחפץ צורם"... (ויקרא כב לב)

מוהר"ן:

וזהו בחינת קידוש השם, כי קידוש השם הוא גם כן בחינת חסדים וגבורות, כי מתחלה הוא נתלהב כשלהובין דרחימותא, זהו בחינת חסדים ואחר כך מתגבר על יצרו ומסר את נפשו למות על קידוש השם, זהו בחינת גבורות, שזהו בחינת שלום, בחינת יוסף כנ"ל. ולכך אפילו פושעי ישראל הערו את נפשם למות על קידוש השם, כי ישראל עלה במחשבה וכו' (ב"ר פ"א), ואפילו פושעי ישראל, אך שעדיין הוא מכונה בשם ישראל, יש להשי"ת תענוג גדול ממנו, כמ"ש (ישעיה מ"ט) ישראל אשר בך אתפאר, וכשרוצין להפריד אותו מבחינה זו ישראל, שהיא בחינת ו' כנודע, ואי אפשר לקרותו בלא וא"ו שניה, שהיא בחינת יוסף, ותיכף ומיד נתעורר בו בחינה זו למסור נפשו כנ"ל... (פ)

השם הוא הנפש, כמ"ש בתורה היכל הקדש (בסימן נ"ט) עיין שם, בבחינת (בראשית ב') "נפש חיה הוא שמו". ויש בבחינה זו מסירת נפש, כי יש עשרה הרוגי מלכות שמסרו נפשם על קידוש השם בשביל יחוד קוב"ה ושכינתיה, כידוע, שעיקר היחוד על ידי מסירת נפש, והם ראו באותן הדורות שאי אפשר לתקן ולעשות יחודים למעלה כי אם על ידי נשמותיהם, על כן מסרו נפשם על קידוש השם, כי כשהנפשות עולות למעלה על ידי מסירת נפש, אזי הם חוזרים להשכינה, כי משם יצאו, כי ישראל הם חלק א-לוה ממעל ממש, שהם חלקי השכינה ממש, בבחינת העמוסים מני בטן (ישעיה מ"ו), וכשהם חוזרים להשכינה אזי השכינה מתפארת חזי במה ברא קאתינא לגבך (זהר ויקרא י"ג), ואזי מתעורר השתוקקות עליון ונעשה יחוד כידוע, ולפעמים בא לצורך זה הריגה חס ושלום, שנהרגין חס ושלום כמה וכמה נפשות מישראל, כדי שיהיה יחוד על ידי נפשותיהם העולות למעלה, כי לפעמים צריכין אל היחוד הרבה נפשות מאד חס ושלום, על כן בא הריגה חס ושלום. (רס)

שפת אמת:

במדרש ישלח עזרך מקודש, שיש זמנים שמתגלה הקדושה בעולם, כגון בשבתות וימים טובים, ושמעתי מפי מו"ז ז"ל שלכך הקדים הכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל קודם המועדות שבהם נמצא הקדושה וכו'. ולבאר הענין כי באמת הקדושה נמצאת בלבות בני ישראל כמו שאמרו חז"ל לעולם יראה אדם כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, רק שהבלי עולם מחשיכין ומסתירין הקדושה, ולכן על ידי מסירות נפש מסירין זה ההסתר של הטבע ומתגלה הקדושה, אכן בשבתות וימים טובים מעצמו מתבטל ההסתר, כדאיתא כולהון ערקין, ומתגלה הקדושה... (קדושים תרמ"ו)

ונקדשתי בתוך בני ישראל, ברש"י ז"ל והמוסר עצמו לא ימסור על מנת לעשות לו נס וכו'... ונראה כי באמת עיקר קידוש שמו ית' הוא בזה שיהיה נעשה הנס באמת, וזה הנס בא על ידי שמוסר נפשו באמת לשמו ית', בזה גורם קידוש שמו על ידי הנס, ובאמת הקב"ה חפץ בכך שיגרמו בני ישראל להמשיך שורש הנסים, וזה שאמר "המוציא אתכם מארץ מצרים" וגו', שעיקר קידוש שמו ית' על ידי ביטול הטבע לפרסם השגחתו ית' בעולם, וזה בא על ידי מסירות נפש בני ישראל שמבטלים טבעם לשם שמים כנ"ל. (אמור תרל"ה)

בפסוק ולא תחללו וגו' ונקדשתי, מצות עשה לקדש שמו ית', כמו שאמרו, מסור עצמך וקדש שמי, ובודאי יש מצוה זו לעולם אף שאין באין לידי נסיון, רק שהמצוה לקדש שמו ית'. וחכמים הוסיפו מסור עצמך, כי אי אפשר להיות מקוים ונקדשתי רק על ידי מסירת הנפש, וכשאדם מוכן לזה בא לכלל קדושה, כי מאחר שכתוב "בתוך בני ישראל", אם כן צריך האדם להיות נבדל מגשמיות, שהוא בחינת קדושה, וזאת לא יוכל להיות בלתי מסירת הנפש. והרי אמרו חכמים המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, אם כן יש ללמוד קל וחומר מדה טובה המרובה שעל ידי קידוש שמו בסתר זוכין גם כן לבא להקדושה בהתגלות, ובסתר הוא בלב, וצריך כל איש הישראלי לייגע עצמו להכין את עצמו למסירות נפש בעבור קדושת שמו ית', ובכל מצוה כשמוכן לזה זוכה לקדושה, וגם נראה שהכתוב מקדים ולא תחללו כי חילול השם הוא דבר גדול, ומי שירא מאד מחלול השם ושומר כל מעשיו תמיד לבל יתחלל שמו ית' על ידי גרמתו שכרו שיזכה לקדש שמו ית' ושאם יבא לידי נסיון יעמוד בנסיונו... (שם תרל"ח)

בפסוק ולא תחללו וגו' ונקדשתי, כי קדוש השם היא מצוה גדולה וזוכין לה על ידי שנשמרים בעצמם מאד מחילול ה' חס ושלום שאין לזה שיעור, וכפי מה שנשמרים מזה זוכין לקדוש ה', וחכמים הגידו המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, אם כן מדה טובה מרובה, השומר עצמו מחלול השם זוכה שיתגלה על ידו כבוד שמים בעולם, כי "ונקדשתי" היא הבטחה גם כן בפרט ובכלל, שבסוף יתגלה קדושת שמו ית' על ידי בני ישראל... (שם תרמ"א)

בפסוק ונקדשתי... כי במסירות נפש נתגלה הקדושה שנמצא באיש ישראל, וזה שאמר "אני ה' מקדישכם", כי הקב"ה נתן קדושה בכל נפש מישראל, אך החומר מכסה על כח הנשמה, ועל ידי מסירות נפש הוסר מחיצה הגשמיות ונתגלה הקדושה, וכמו כן הוא תמיד, לפי ביטול החומר והגשמיות לתורה ומצות כן מתגלה הקדושה, ובשבת קודש מתגלה הקדושה במתנה, ובכח מסירות נפש מתגלה הקדושה בכח האדם, כמו שאמר ונקדשתי וכו', וכן היא המדה, כי הקב"ה נתן חלק קדושה לבני ישראל, והמה צריכים להרחיב זאת הנקודה, ואז זוכין להשפעה חדשה בכח התעוררות שלהם, וכן הוא הענין בימי הספירה, כי בפסח יורדת קדושה בכלל, ואחר כך בימים אלו כתיב וספרתם לכם, לעצמכם... (שם תרנ"ב)

בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל, מצות מסירות נפש על קידוש השם ניתן לבני ישראל, כי כל עיקר הנהגתו ית' עם בני ישראל למעלה מהטבע, ועולם הזה הוא במקרה לבני ישראל, לא בעצם, ולכן בני נח לא נצטווו על קידוש ה', כי הקב"ה שם דרך הטבע ואין רשות לצאת מהטבע זולת בני ישראל אשר בחר הקב"ה לחלקו... (שם תרנ"ג)

וכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, כי בני ישראל הם כלים לקבל הקדושה, והנה מי שמוסר נפשו בפועל ממש נעשה גופו קדוש, וכמו כן יש בבחינת דיבור ומחשבה, כדאיתא בספרים מי שחושב תמיד למסור נפשו לה' מתקדשין מחשבותיו, וכמו כן בדיבור כשאומרין ה' אחד ואהבת וכו' בכל נפשך זוכין לקדושת הדיבור... (שם תרנ"ד)

בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל, בתורת כהנים, המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושין לו נס. ויש להבין הסיום אין עושין לו נס, ומה בכך, וכי עיקר מצות מסירות נפש בעבור הנס. אבל יתכן לפרש כי באמת על פי הטבע אי אפשר למסור הנפש רק בסייעתא דשמיא, ועל זה כתיב המוציא אותכם מארץ מצרים, אמרו בתורת כהנים, על מנת כן להיות לכם לאלקים על כרחכם, פירוש שביציאת מצרים ניתן לבני ישראל כח לשבור כל הטבע בעבור קדושת שמו ית', לקבל אלקותו ית"ש בשבירת כל הגוף והטבע, והוא בחינת נס שלא כדרך הטבע... ולכן אם אין המכוון לשם שמים אי אפשר לו למסור נפשו, רק כשמתכוון לשם שמים עושין לו נס כנ"ל. (שם תרנ"ז)

בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו'... פירוש בכל עת שאיש ישראל מוסר נפשו בעבור קדושת שמו מתעורר יציאת מצרים, כי תכלית יציאת מצרים להיות לכם לאלקים, ובמסירת נפש מקבל עליו אלקותו ית' מתעורר כל יציאת מצרים, ובזה הכח יכול למסור נפשו בפועל. והנה כתיב "בתוך בני ישראל", כי הקדושה גנוזה בכלל ישראל כמו שכתוב "חלק ה' עמו"... דכתיב תוך בני ישראל הוא הלב, כי הנפשות קרובים, רק החומר מעכב התאחדות, אבל כשמוסר נפשו ניטל הגשמיות אז בא לכלל ישראל באמת אז ונקדשתי, ולכן תיקנו חז"ל יציאת מצרים בקריאת שמע, שעל ידי קבלת מלכותו ית"ש במסירות נפש בפרשת שמע ישראל ובאין אל האחדות נזכר כח יציאת מצרים. (שם תרנ"ט)

פן נמות, והוא פלא, שכבר מסרו נפשם בהקדמת נעשה לנשמע, אך נראה כי בודאי בעולם הזה יכולין לתקן יותר, כמאמר המשנה יפה שעה אחת, אך זאת השעה אינה באה כי אם אחר מסירות נפש באמת להיות בטל כל חיי העולם הזה אצלו בעבור רצונו ית'. ובאופן זה יפה היא מכל חיי עולם הבא, ולכן מקודם צריך להיות מסירות נפש, ואחר כך זוכין לידע ולהבין כי טוב הוא לחיות בעולם הזה לעסוק בתורה ומעשים טובים... (שבועות תרל"ה)

בפרשת שמע... והחוקרים מקשים איך שייך ציווי על אהבה שהיא תלויה בטבע האוהב, ובודאי להנטבעים בטבע היא קושיא, אבל בני ישראל הם מוכנים למסור נפשם למעלה מן הטבע, ובאמת כפי מציאות מסירת נפש באיש ישראל כך גדר האהבה אצלו, ולכן אחר מסירות נפש באחד כתיב ואהבת... (ואתחנן תרנ"ג)

שם משמואל:

במדרש רבה ר' ברכיה פתח... אמר לפניו רבון העולמים, אני חומה... ושדי כמגדלות זה חנניה מישאל ועזריה וכו', נראה הפירוש דנקט חנניה מישאל ועזריה, והלא כמה אלפים ורבבות שמסרו עצמן על קדושת השם, דהנה אברהם עוד לא ראה שום נס, כמו שכתב התנחומא, וכשירד לתוך כבשן האש לא עלה במחשבתו שום רעיון שינצל, כי לא ידע כלל שיש נסים בעולם... אבל מי שמוסר עצמו על קדושת השם אחר אברהם יוכל להתעורר בלבו על כל פנים ספק שינצל, כיון שכבר ראה אברהם שניצל, אבל חנניה מישאל ועזריה ששאלו את יחזקאל הנביא אם יתקיים הקב"ה עליהם, והשיב להם בשם השי"ת חי אני אם אדרש לכם, אם כן מסרו עצמן על קדושת שמו ית' בלי שום ספק שינצלו אם כן הם היו בהתדמות לאברהם אבינו ע"ה. (לך לך תרע"א)

ויש לומר נמי כעין זה בהפרש שבין המוסר נפשו על קידוש השם, יש שמסירת נפשו היא מצד התבוננות השכל, שאין מציאות האדם נחשבת מציאות כשהדבר נוגע לקידוש השם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהטעם שמותרת שחיטת בעל חי לצורך האדם, כי במקום צורך האדם אין מציאות בעל חי נחשבת מציאות כלל, קל וחומר מעתה למציאות האדם במקום קידוש השם, שאין מציאות האדם נחשבת מציאות כלל. ויש אשר מסירת נפשו היא בלי חשבונות ובלי התבוננות אלא באה מכח מצוות ומעשים טובים שמזככין את הלב וממשיכין אותו באהבה עד שמוסר את נפשו באהבה, ואמנם שגם זו מן המדריגות הגבוהות, מכל מקום יתרון הכשר כשבאה על ידי התבוננות השכל, שיש לה קיום מאחר שנתבררה בשכלו כנ"ל, אבל מסירת נפש הבאה מצד אהבת הלב בלי התבוננות השכל אינו בטוח בקיומה, כי אולי לאחר זמן את תתקרר מעט אש האהבה שמא חס ושלום לא יעצור כח לשלוט ברוחו, אבל הבא מכח התורה והשכל הוא חומת אש סביב לה... (שם תרע"ו)

ענין נרות חנוכה... ובאמת שהיה זה מחמת מסירת הנפש ששארית ישראל מסרו נפשם על התורה ועל מצוות עד להפליא, כמבואר ביוסיפון, ועל כן לעומת זאת הערה עליהם מן השמים רוח עוז וגבורה למעלה מן הטבע, שמתי מעט מן הכהנים והחסידים שלפו חרב מלחמה נגד המון רב של היונים שהיו אלפי אלפים פעמים ככה, שאין זה מדרך הטבע כלל ללבוש עוז כזה, ומסירת נפשם זו עוררה עוד למעלה ישועה ממקום גבוה מאד למעלה משבעת ימי הבנין וסדר הבריאה, ובכח זה הרם והנשא נצחו את היונים שמציאותם היא רק מסדר הטבע והבריאה, וכדי להודיעם מאין באה להם ישועה זו, היה הנס בנרות המנורה שמונה ימים, וידוע ששבעה הוא מספר ימי בריאת העולם ושמונה הוא למעלה מסדר הבריאה... (חנוכה תרע"ז ליל ח)

בפרש"י שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס וכו', ויש להבין דכשהוא מוסר עצמו על מנת הנס נמי הרי אמונתו כל כך חזקה שהאש לא תשרפנו נגד רצון השי"ת, ולמה אין עושין לו נס, ואין לך גדול מהאמונה, ובא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה. ונראה דכשהוא מוסר עצמו למות ואין דעתו על הנס אם כן הוא דוחה את הטבע עבור קדושת שמו יתברך, וזה מעורר נמי לעומתו למעלה שמדחין את הטבע עבורו ונעשה לו נס, אבל כשהוא מוסר עצמו על מנת הנס, אין כאן עדיין דחיית הטבע כלל, ואין כאן דבר לעורר למענו דחיית הטבע, ואף כשהוא צדיק גמור באמונתו יחיה לעולם הבא, ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא. (אמור תרע"ג)

ונראה שלעומתם הם ג' אופני קידוש השם הנ"ל, שבמה שהאדם גומר בדעתו בקריאת שמע בתיבות בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך למסור נפשו על קדושת שמו יתברך, זה מועיל לו שיהיו הזמנים הנ"ל קולטים אותו. במה שגומר בדעתו ליהרג ולא לעבור על ג' עבירות זוכה שיהיו ג' מועדים קולטים אותו, ובמה שגומר בדעתו ליהרג ולא לעבור בשאר עבירות בפרהסיא ולעבור על הדת, זוכה שתהיה השבת כללא דאורייתא קולטתו, ובמה שגומר בדעתו ליהרג ולא לעבור על ערקתא דמסאנא בשעת הגזרה שהוא תיקון כנסת ישראל, כברש"י (סנהדרין ע"ד א'), שהטעם שלא ירגילו הנכרים להמריך את הלבבות לכך, זוכה שיהיה ראש חודש יום טוב של דוד המלך וכנסת ישראל קולטו, וזהו שסמוך ענין לו. (שם תרפ"ב)

והנה בענין מצות עשה למסור נפשו על קידוש ה', שנלמד מהכתוב ובכל נפשך, הלא אינו מוסר רק גופו לשריפה, אבל לא את הנפש ואדרבה הנפש תתעלה ותתרומם בדרגין עלאין, והיה צריך הכתוב לומר בכל גופך ולא בכל נפשך, ונראה לדקדק מכאן שהכוונה לא למסור את גופו לבד על קידוש ה', אלא אפילו את נפשו, ואפילו חלקו של עולם הבא ימסור עבור קידוש ה', וכעין שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בדברי המדרש בדבר שלוחי יהושע שנתנו נפשם לעשות שליחות, היינו את נפשם ממש ואפילו חלקם בעולם הבא, שהרי באו בית רחב הזונה שהיא לילית הקליפה, כמו שאמר האריז"ל, והם בחפצם לעשות שליחותם לא השגיחו על שום דבר. וכן כבר הגדנו בפינחס שמסר נפשו עבור כלל ישראל כשראה הנגף נוגף לא השגיח על שום דבר, ואפילו שיקרא רוצח, כמו שהיה באמת שבקשו לנדותו כבירושלמי, והיה סבור ומקובל אפילו שיאבד את נפשו ואפילו חלקו לעולם הבא בעבור כלל ישראל ובעבור כבוד שמו יתברך, וזוהי תכלית מצות מסירת הנפש, וזוהי הכוונה "בכל נפשך"...

ונראה שזוהי ירושה בישראל מן האבות הקדושים, שאין זה בחוק וגדר אנושי וכל עמל האדם לפיהו, וכבר אמרנו במקום אחר ששלשה דברים אלו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך מקבילים לשלשת האבות, וזהו עיקר מצות קריאת שמע, ופרשת ואהבת וגו' אחר היחוד, ואף שלאו כל מוחא סביל דא להבינו על בוריו, מכל מקום כל איש ישראל נגרר אחר אמונת האבות, ומבטל את דעתו לדעתם ולדעת גדולי ישראל המבינים, ונחשב להם לכל קהל ישראל כאילו מסרו נפשם באהבה על אופן זה... (שופטים תרע"ו)

הנה נסיון העקדה היה אצל אברהם אבינו ע"ה הנסיון הגדול של כל נסיונותיו, שהנסיון היה בבחינת יחידה שבלב, ורצה השי"ת שתתגלה זאת הבחינה אצלו בפועל, ועל ידי זה תשאר לבניו גם כן, כי מה שהוא בתכלית ההעלם בלב אין בו כח להוריש לבניו, ועל ידי כן כל אחד ואחד מבני ישראל הוא עלול למסור נפשו להשי"ת, רק שהוא בהסתר ונקראת אהבה מוסתרת, ובנסיון העקידה נתגלתה זאת הבחינה אצל אברהם אבינו ע"ה, וכאשר הבחינה הזאת נתגלתה ושולטת באדם, לא שייך אצלו עוד שום חטא, כי הוא למעלה מבחינת חטא... (ראש השנה תרע"א)

פרי צדיק:

ואחר כך איתא במדר"ת זה שאמר הכתוב עטרת זקנים בני בנים וגו' אברהם נתעטר בזכות יעקב וכו', אמרו מלאכי השרת רבונו של עולם לזה אתה מציל, כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו, א"ל הקב"ה בשביל יעקב בן בנו וכו'. ואינו מובן דלשון מלאכי השרת לא מצינו על שטן ומקטרג, ולמה קטרגו כאן... ומ"ש ביפ"ת שמי שמוסר נפשו על קדוש השם אין מצילין אותו רק לצורך אחרים, שזהו טובתו שימסור נפשו, וכמו שלא הצילו לר' עקיבא, גם כן אינו מובן, שהרי גם בר"ע מצינו שאמר משה רבינו זו תורה וזו שכרה, ומה שאמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני, פירשו שהמכוון על מחשבה של ר"ע, והיינו שרצון ר"ע זה היה שהשתוקק לזה, כמו שאמר (ברכות ס"א) כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו' מתי יבא לידי ואקיימנו, וזה לא מצינו באברהם אבינו ע"ה. גם לפי פשוטו דקאי על מחשבה של השי"ת... מה שאינו כן בר"ע, שמצינו (פסחים מ"ט) שאמר כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן וכו', ומשום הכי זכה לשער הנ' הנמסר לבעל תשובה, וזכה לזה על ידי שהשתוקק כל ימיו על קידוש השם מתי יבא לידי ואקיימנו, והוא גם כן מיוחד בזה, אבל באברהם אבינו ע"ה שהיה ראשון שקיים כל התורה כולה, ולימד תורה ומסר נפשו על קדושת שמו, היו צריכין המלאכים לומר זו תורה וזו שכרה וללמד זכות עליו, ולמה יקטרגו. אך נראה שהם המלאכים שקטרגו על בריאת אדם שעתיד לחטא, וכן כאן כל שלא ידעו שיעמוד ממנו יעקב אבינו ע"ה שעתיד להוציא י"ב שבטים שלא היה בהן שום דופי... ועל כן אמרו שאף שאמת שזכה במעשיו להנצל יוכל השי"ת להצילו ולהעלותו למרום כמו שהעלה לחנוך, ולא יעמדו רשעים ממנו, אבל לצנן הכבשן לעשות נס להצילו ושיעמדו אחר כך רשעים למה יעשה זה השי"ת, והשיב להם השי"ת בשביל יעקב בן בנו שיוליד אומה ישראלית ולא יהיה עוד ערבוב טוב ורע, דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... (תולדות א)

...ואיתא אמרו מלאכי השרת זו תורה וזו שכרה, א"ל חלקם בחיים, יצתה בת קול אשריך ר' עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא. והדבר נפלא, וכי זה תכלית שכרו של ר"ע שמזומן לחיי עולם הבא, מה שאמרו גם על ההוא כובס (כתובות ק"ג) ועל קטיעה בר שלום (ע"ז י'), וכעין שהקשו בגמרא (פסחים נ') הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן, אילימא ר' עקיבא וחביריו, משום הרוגי מלכות ותו לא, וכעין זה יש להבין במה שאמרו בר' חנינא בן תרדיון שהיה עוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים, וא"ל ריב"ק תמה אני אם לא ישרפו וכו', א"ל רבי מה אני לחיי עולם הבא, והפלא שהיה מסופק אם מזומן לחיי עולם הבא. ויש לומר בזה, דעל פי הדין אפשר דלא היו צריכין למסור נפשם, דגם על ג' דברים אם יכולים להמלט אמרו (שהש"ר ז' ח') דא"ל יחזקאל כך מקובלני מישעיה רבי חבי כמעט רגע וגו', רק חנניה מישאל ועזריה רצו לקדש שם שמים. ויש לומר שהוא כענין אברהם אבינו ע"ה בכבשן האש, שלא היה מצווה על קדושת השם ושלא לאבד עצמו בן נח מצווה, רק דרצה לקדש שם שמים לצורך השעה, אך שמי שאינו מחויב בדבר ונהרג מתחייב בנפשו להרמב"ם, ועבירה בידו, וכמו כן יש לומר בענין ר"ע ורחב"ת שהיו מקהילין קהילות ברבים ועוסקין בתורה, דאפשר דלא היו רשאין מדין מאבד עצמו לדעת, והיו צריכין להטמין עצמם, וכמו ששאל ר' יוסי בן קיסמא לרחב"ת, ופפוס לר"ע, רק ר"ע השיבו ומה במקום חיותנו אנו מתיראין וכו', מפני שהרגיש בנפשו שנצרך שיבא לידו שתצא נשמתו באחד, וזהו עיקר חיותו והתעלות נפשו כנ"ל, והוא מעין עבירה לשמה... וממילא היה הספק אם על זה בעצמו יגיע שכר לעולם הבא, ועל זה השיב הקב"ה חלקם בחיים, שמחלק מעשה זו עצמה יגיעו לחיי עולם לתכלית השלימות להתעלות בבחינת מחשבה לפני... (זכור יב)

חכמה ומוסר:

...אולי היה זה (זכותה של רחב) כי היא סכנה בעצמה במלך יריחו להטעותו, ואולי יודע לו, ולא חששה לזה, רק למען הצל שלוחי עם ה' ישראל, לכן זכתה לכל הכבוד, ומזה נוכל להבין כמה גדול שכר הדואג בשביל כלל ישראל, ומציר בצרתם ושמח בשמחתם... וכאשר נתבונן בזה, נוכל לקרב אל הדעת באופן אשר יפלא איך אינו מושרש זה היסוד אצל כל בן דת, הלא ידוע לנו בטבע המוטבע לכל אדם למסור עצמו אצל מי שיודע יותר ממנו, כמו שאנו רואים כל בני אדם מוסרים עצמם לחכמי הרופאים, אף שאינם יודעים אם מובהקים כל כך באומנתם, ולא עוד אלא שגם לרופא הדיוט באין רופא מומחה ישמע לעצתו גם כן, כי הלא הוא יודע יותר ממנו, כן מוטבע בכל האדם... (חלק א ח)

ונשתוממתי עוד מאד כחו של משה רבינו ע"ה שהיה כל כך מברר מעשיו עד שהתפלל "אל תפן אל מנחתם", ומברר אחר כך "לא חמור אחד" וגו', ולכן התפלל שיהיה קדוש השם לבער הרשעים. והנה קדוש השם לא יזכו כולם, רק באתערותא דלתתא, ולכן התעורר משה רבינו ע"ה לבקש שיתקדש שם שמים, וכמו שבקש הנביא ע"ה גבי נביאי הבעל "ענני ה' ענני"... (שם קיז)

...ואל יחשדני (מכתב לברון רוטשילד) אשר להנאת עצמי אדרוש, חלילה לי מזה, לדעתי הדלה אני מחויב על פי הדין להודות לו ולברכו על הטובה הגדולה והעצומה שעושה עם כלל ישראל, כי אחרי אשר איש רום המעלה כמוהו אשר לפני מלכים יתיצב מחזיק במעוז הדת, מה יעשו אזובי הקיר, ממנו יראו וכן יעשו, קידוש השם גדול יוצא ממנו בכל העולם, ושכרו מרובה מאד...

וגדולה מזה מצינו (סנהדרין צ"ו) תנו רבנן, מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים... מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק... זה לא כבר קראנו את המגילה וראינו את גודל רשעתו של המן צורר כל היהודים, יזכה להכניס בני בניו תחת כנפי השכינה? וכן סיסרא וסנחריב רשעתם נוראה מאד, ולמה זכו לזה? הנראה כי ב' דברים למדין מזה, אחד הטבתו של הקב"ה נוראה מאד בלי תכלית. יען כי על ידיהם נתקדש שם שמים, על כן שלם להם שכרם לבסוף לבני בניו, וראינו מזה כמה גדול קידוש שם שמים, שאף שהם כיוונו לרעה, מכל מקום כיון שעל ידם נתקדש ממילא שם שמים, זכו להכניסם תחת כנפי השכינה... (חלק ב שלז, וראה שם עוד)

שעורי דעת:

ויש לבאר, דהנה מצינו שתי בחינות במדרגת עבודת הבורא ובמסירות הנפש על קדוש שמו ית', הבחינה הראשונה והיא הפחותה במעלה, כי כשיבא האדם לידי נסיון ועומד הוא ליהרג אם לא יעבור, אז בודאי כל אחד משלומי אמוני ישראל לא פקפק בזה ויקדש שם שמים ויהרג ולא יעבור. מדרגה זו איננה גדולה כל כך, בערך, אבל יש עוד בחינה יותר עליונה ונשאה באהבת ה' והיא, שנפשו של האדם תהיה נתונה תמיד רק לעבודת השי"ת ואהבתו, כל מחשבותיו והרגשיו יהיו מרוכזים סביב מטרה אחת, קדושת שמו יתברך,ומגמה זו צריכה לחדור לתוך תוכו של האדם ולהקיף את כל מהותו במדה כזו, עד בלי השאר מקום לשום רעיון זר ולשאיפה אחרת, בלעדי דבקותו יתברך, ואף בשעה שנוטלים את נפשו, עליו לא רק למסור את נפשו באותו רגע, אלא גם להיות אז מסור לעבודת בוראו באהבה וכונה הדרושה ולא להתרפות ולא לזוז ממנה כלל, וכל תנועותיו ופעולותיו צריכות להיות כמו מקודם נתונות רק למטרה אחת, ואדרבה נפשו רוחו ונשמתו תשתוקקנה לדבקותו ית' במדה כזו, עד אשר יתבטלו אצלו כל עניני העולם הזה ולא ירגיש שום דבר וענין אחר מרוב אהבתו ודבקותו בה'...

ובשתי הבחינות הללו נחלקו ר"א ור"ע, ר"א סובר דאי אפשר לו לאדם כל זמן היותו בגוף להגיע לידי מדרגה כזו שיתבטלו אצלו כל עניני הגוף, עד שלא ירגיש מהם כלל ויוכל לעבוד את בוראו מאהבה אפילו בשעה שנוטלים את נשמתו, ולכן דרישת התורה "בכל נפשך" היתה רק שימצא האדם עוז וגבורה בקרבו למסור את גופו למיתה כשיבא לזה. אבל ר"ע גלה מדרגה יותר עליונה, הסתכל בנפשו ומצא, כי אפשר לו לאדם להתנשא למעלה נפלאה כזו, שיוכל לא רק למסור את נפשו על קדושת ואהבת ה', אלא גם לאהוב את ה' ולהדבק בו בשעה שנוטלים את נשמתו, ודרישה כללית היא כלפי כל ישראל, שישתלמו לבא לידי מדה זו, ולכן לפי דברי ר"ע כונת התורה "בכל נפשך" אפילו בשעה שנוטל את נשמתך...

אמנם להגיע לידי עילוי נפש כזה היה אפשר לר"ע רק אחרי אשר נצטער בזה כל ימי חייו, הרגיל את נפשו בזה הרעיון והתלהב תמיד באהבת ה' במדה מרובה, ולכן על ידי ההרגל וההתמדה במחשבה זו, היה לאל ידו לקיים מתוך אהבת ה' מצוה זו... (חלק ב בכל דרכיך דעהו עמוד קכו, וראה שם עוד)

מכתב מאליהו:

כל מעשה ודרגה שמגיעים אליה, ככל שהם פנימיים יותר יש יותר תקוה שיהיו אמיתיים, וככל שהם מוסבים כלפי חוץ עלולים יותר להיות מעורבים עם שלא לשמה. על כן כאשר אנו שואפים למצוה הגדולה של קידוש ה', ראשית מאמצנו צריך להיות להגיע לגדר של קידוש ה' בתוך עצמו לעצמו, הרי נאמר (סנהדרין צ"ט) כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, עליו נאמר כי דבר ה' בזה, שזהו גדר חילול ה' בינינו לבין עצמנו, ואם כן עיקר קידוש ה' הוא לתקן חילול ה' בתוך עצמנו. רק אחר זה יכול האדם לעלות למדרגת קידוש שם שמים ברבים על טהרתה, ועיקר מצוה זו הוא לקדש את ה' בפני עשרה מישראל, דהיינו גדר בפרהסיא, זוהי הדרגה הפשוטה שנאמרה לכל ישראל המצוה ללמד לעם ה' את אמונתו ית' ויחוד מצותיו.

בעל המדרגה הגבוהה ביותר הוא זה שכבוד שמים גדול בעיניו כל כך עד שמשתדל בכל יכלתו ומאודו למען יתקדש שם שמים גם אצל אומות העולם, כי כה גדולה אהבתו את ה' עד שרוצה שיכירוהו כל הבריות, זוהי מדרגת שמעון בן שטח, שאמר, כשהחזיר את המרגלית שמצא על החמור שקנה מהגוי, דאגרא דכל הדין עלמא לא היה שוה בעיניו לעומת מה שאמר הגוי בריך א-להא דשמעון בן שטח.

מפני מה רואים בתוכנו שהסדר הזה מהופך אצלנו? הרי אצלנו עיקר הרצון הוא לקדש שם שמים בפני העמים, ולא כלפי ישראל ללמדם דעת תורה ואמונה, ומכל שכן לא כלפי עצמנו. התירוץ הוא, כמו שאמר גאון ישראל הגר"י סלנטר זצ"ל, ומובא בכתבי הרש"ז זצ"ל, כי האדם חושב שמקדש שם שמים, אבל באמת הוא רודף אחר קידוש שם עצמו. וזה אשר נמצא בנו הרצון החזק להראות "כבוד ישראל" לעמים, כוונתנו לכבוד עצמנו. (חלק ג עמוד קיז)