קנאות

(ראה גם: פנחס, קדוש ה', קנאה)

זהר:

ותא חזי, כל אדם המקנא להקב"ה אין מלאך המות יכול לשלוט עליו כמו על שאר בני אדם, ויהיה לו שלום, כמו שנאמר בפנחס, הנני נותן לו את בריתי שלום. (ויגש פז)

תא חזי, מי שמקנא לשם הקדוש של הקב"ה אפילו שאינו צריך לזכות לגדולה ואינו ראוי לה, הוא מרויח אותה ולוקח אותה, פנחס לא היה ראוי (לכהונה) בעת ההיא, אלא משום שקנא לשם של אדונו הרויח הכל, ועלה לכל, ונתתקן בו הכל, וזכה להשתמש בכהונה עליונה. מאותה שעה פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, (שכתוב ב' פעמים בן), משום שהשלים לב' מדרגות, (דהיינו שתקן את עצמו וגם תקן נשמתם של נדב ואביהוא שנתגלגלו בו, שהם בני אהרן, ועל כן כתוב בן אלעזר בן אהרן), שהוא משום שקנא לשם של אדונו, שנתתקן מה שנתעקם. (פנחס יא)

תלמוד בבלי:

הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו... מאי קסוה, אמר רב יהודה כלי שרת... והמקלל בקוסם, תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו... א"ר חסדא הבא לימלך אין מורין לו. איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הבא לימלך אין מורין לו, ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא. (סנהדרין פא ב)

תלמוד ירושלמי:

כתיב וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, מה ראה, ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני שלא ברצון חכמים, ופינחס שלא ברצון חכמים, א"ר יודה בן פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. (סנהדרין מח ב)

מדרש רבה:

ויפן כה וכה... רבי יהודה אמר ראה שאין מי יעמוד ויקנא לשמו של הקב"ה ויהרגהו. (ויקרא לב ד)

פסיקתא:

משה קנאי, מי לה' אלי (שמות ל"ב), ואליהו קנאי, (מ"א י"ח) ויאמר אליהו לכל העם גשו נא אלי... (פרשה ד)

פרקי דר' אליעזר:

...נגלה עליו הקב"ה ואמר לו מה לך פה אליהו, אמר לו קנא קנאתי, אמר לו הקב"ה לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות, שנאמר (במדבר כ"ה) פנחס בן אלעזר, וכאן אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך... (פרק כט)

...בא וראה מן השבטים שקנאו על הזנות של שבט בנימין, אמר להם הקב"ה קנאתם על הזנות של שבט בנימין ולא קנאתם על פסל מיכה, לפיכך הרגו בהם בני בנימין פעם ראשונה ושניה... (פרק לח)

תנא דבי אליהו זוטא:

...וכשאמר הקב"ה לאליהו מה לך פה אליהו, היה לו לאליהו לומר לפני הקב"ה, רבונו של עולם, בניך הם, בני בחוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך בעולם, ולא די שלא אמר כן אלא אמר קנא קנאתי לה' אלקי צב-אות כי עזבו בריתך בני ישראל וגו', מיד התחיל הקב"ה לדבר עם אליהו דברי תנחומין, ואמר לו כשנגליתי ליתן תורה לישראל לא נגלו עמי אלא מלאכי השרת שהן רוצין בטובתן של ישראל... מה עשה הקב"ה המתין לו לאליהו שלש שעות, ועדיין הוא עומד בדבריו הראשונים, ואמר עוד פעם שנית קנא קנאתי לה' אלקי צב-אות, באותה שעה אמר הקב"ה לאליהו לך שוב לדרכך וגו' ואת אלישע בן שפט מאבל מחלה תמשח לנביא תחתיך, ומה שיש בדעתך אין אני אוכל לעשות. (פרק ח)

ילקוט ראובני:

כח תי"ו מפחיד נפשות הצדיק... מזה הכח של התי"ו בא כל מדה קשה ואכזריות על קצת צדיקי ישראל אשר הם מתקנאים קנאת ה' צב-אות ורוצים לעשות נקמה ברשעים ובעברינים באכזריות בקנאת ה' ובכח בעובדי ע"ז והם פנחס ואליהו, וכמודה להם שמקבלים מצורת התי"ו, ולעתיד יהיה בו לטובה שהוא רמוז ח"ס ושלום. (פנחס)

טוב ארך אפים, זה פנחס בן אלעזר שראה ואמר אין חכמה ואין עצה נגד ה', ועמד וקינא לשם והאריך אפו עד שהגיע אצל הקב"ה, שאילולי היה צועק ומחרף ואומר ראו הרשע מה עשה, מיד היו עומדים עליו שבטו של שמעון, אלא האריך אפו עד שבא אל הקב"ה... (שם)

אמונות ודעות:

אבל פירוש שבעה סוגי טוב האמורים בספר, מהם השם הטוב והשבח בצדק... ומהם הכעס לכבוד ה' במקום שאפשר ומועיל, אמר בו טוב כעס משחוק...(מאמר י פרק יט)

משנה תורה:

כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות, אם בעלה בפרהסיא, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר, אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הלכה למשה מסיני, ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי.

ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה, כזמרי, שנאמר ואת האשה אל קבתה, אבל אם פירש אין הורגין אותו, ואם הרגו נהרג עליו, ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להרגו אין מורין לו, ואף על פי שהוא בשעת מעשה... (אסורי ביאה יב ד)

עקדה:

...ופנחס עמד ויפלל, במדרש שעשה פלילות עם קונו, רוצה לומר שיצא משטת מה שמחויב לעשותו, ועשה נפלאות ממנו, ולא שמע לטענות השכליות שמעשה זה קרוב להפסד מלשכר, שגם לפי הדין מסתכן מאד, שאם פירש הבועל והרגו חייב מיתה, ואם הרג בועל לקנאי פטור שהוא רודף, מלבד הסכנה מקרובי הבועל, ולכן ניתן בדין לבית דין של מעלה, ולכן לא ציוה משה הדבר לאיש וגם לא עשה בעצמו... (במדבר כה א שער פג)

רמח"ל:

הג' הוא הקנאה שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו ית' נעשית וכבודו מתרבה, והוא מ"ש דוד ע"ה (תהלים קל"ט) "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים" וגו', ואליהו אמר (מ"א י"ט) "קנא קנאתי לה' צב-אות", וכבר ראינו למה זכה בעבור קנאתו לאלקיו. וכבר הפליגו חז"ל (שבת נ"ה) לדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוחה, וגזרו דינו ליתפס בעון החוטאים... וזה פשוט כי מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חבירו או מחרפים אותו ובודאי שיצא לעזרתו, גם מי שאוהב שמו ית' לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס ושלום ושיעברו על מצותיו... (מסילת ישרים פרק יט)

רש"ר הירש:

כי איש בבנו ובאחיו - רק מי שמקנא לתורה בחוג האנשים הקרובים אליו ביותר, רק הוא יקום למלחמה עם כלל הציבור למען התורה, רק על מעשים שאדם לא יסלח לבנו ולקרוביו יוכל להאבק עם אחרים... (שמות לב כט)

העמק דבר:

שני בני יעקב - אף על גב שנתאחדו בכעס גדול ולהביא עצמם בסכנה עצומה, מכל מקום היו שונים בדעת, אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו, והוא אש זרה. ואחד בא בקנאת ה' בלי שום פניה ורצון, ומכל מקום אש כזה יש לכוון הרבה המקום והזמן, דאם לא כן מקלקלת הרבה... (בראשית לד כה)

שם משמואל:

אך עדיין צריכין למודעי... יהיה איך שיהיה, הנה הוא (זמרי) חשב לעשות עבירה לשמה, אך לא עלתה בידו ונלכד בפח. והנה כל המחויב מיתה בבית דין אין משגיחין אם כוונתו היתה לעשות מצוה או לא, ומקושש יוכיח, אבל בזה שמדינא איננו מחויב מיתה רק מי שרוצה לקנאות קנאת ה' צב-אות מותר לו להרגו, בזה יש מקום לומר, שמאחר שכוונת עושה המעשה היתה לשם שמים, שוב לא שייך לקנאות ולהרגו, ואדרבה יש לעורר רחמנות עליו שאף שכוונתו היתה לטובה אף על פי כן נלכד בפח, וזו היתה טענת האנשים שבקשו לנדות את פינחס... (פינחס תע"ר)

רבינו ירוחם:

ענין שונא בצע היינו שנאת עול, ובזה מבואר מה שנכתב פרשה שלמה (בראשית ל"ד) איך שחרה לבני יעקב על הנבלה שנעשה עם אחותם, ולא יכלו לוותר על זה, ותבעו על זה דין קשה, עד שסיכנו את עצמם בעד אחותם, וזהו ענין קנאות, שקנאין פוגעים בו, וזוהי מדת קנאה, לקנא ולשנא את העול, וזהו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר אינו תלמיד חכם (יומא כ"ב), ומבואר מזה כי אסור לאדם להיות וותרן על עול, כי אם לנקום ולנטור כנחש. ומדת העולם הוא ההיפוך, להיות וותרן על עול, היינו לוותר ולא להקפיד, וזהו אהבו את הזימה וכו' ואהבו זה את זה (פסחים קי"ג). (דעת חכמה ומוסר ג רכ)

ועבר עליו רוח קנאה, לשון קנאה כאן אינו כענין לשון קנאת איש מרעהו (קהלת ד') אלא לשון קנאות, כענין "בקנאו את קנאתי" (במדבר כ"ה י"א), ומה זה קנאות? מדה כזאת באדם, תכונה בו שאינו סובל כל כיעור שהוא, בין על עצמו בין על אחרים, ועל כן הוא מתרה בה. ובספורנו: רוח קנאה - רוח טהרה. (דעת תורה במדבר עמוד לה)