נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה', והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם... ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו. והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן, וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע ונסלח לו. אשם הוא אשום אשם לה'... (ויקרא ה טו)
וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא. במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם, ואת דמו יזרק על המזבח סביב... כל זכר בכהנים יאכלנו במקם קדוש יאכל קדש קדשים הוא. (שם ז א)
...ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו. (במדבר ה ח)
(העון שמביאים עליו) אשם תלוי נאחז בשניהם, כמי שאוחז לזה ולזה, והוא תלוי ביניהם באמצע, (כלומר שפוגם בקו האמצעי הכולל ימין ושמאל) כמו, הכל תלוי עד שיבא אליהו, ויפריד אותה, (את המלכות), משם, (מן הקליפות, שזה יהיה בגמר התקון), כך אשם תלוי הוא נאחז בשניהם, (שפוגם בימין ושמאל), עד שנותנים לו (לסטרא אחרא), המזון שלו והשוחד שלו, (על ידי קרבן אשם תלוי שהוא מקריב, ואז יפרד הס"א משם וקרבנם של הכל (דהיינו ב' קוין ימין ושמאל של המלכות) מתקרבים זה לזה, כי כך הם האשמות והחטאים כמו סרכות האחוזים בריאה, (דהיינו קרומות המדביקים כנפי ריאה זו לזו), ואינם מניחים (את המלכות) לעוף ולעלות למעלה (לז"א) לנשב ברוח הקדש.. (צו מא)
והביא, אף אחר יום הכפורים, איל קשה בן שתי שנים, צאן לרבות כל משמע צאן אף חרשת אף שוטה אף הנאנסת. מן הצאן ולא מן הפלגס, בערכך כסף יכול דינרים, תלמוד לומר שקלים... (ויקרא-נפש פרק כ)
ועשתה אחת, לחייב על כל אחת ואחת, שאם בא לפניו ספק חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. חלב ושומן לפניו ואכל את אחד מהם ואין ידוע אי זה מהן אכל... שבת ויום חול עשה מלאכה באחת מהם בין השמשות ואינו יודע באיזו מהם עשה, מניין שמביא אשם תלוי, תלמוד לומר אם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל... (שם פרשה יב, וראה שם עוד)
זאת תורת האשם, לבית עולמים, זאת אינה נוהגת בבמה. תורת האשם, תורה אחת לכל אשמות שיהא דמם ניתן למטה... כחטאת כאשם, מה חטאת מן החולין בידו הימנית וביום, אף אשם מן החולין ביום ובידו הימנית, תורה אחת לכם לסמיכה, לכהן אשר יכפר בו לו יהיה פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ואונן... (צו פרשה ד ופרק ט)
דתניא אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו, בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה, אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין, נסתכלתי בבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים, מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו בני כמוך ירבו נזירים בישראל, מתקיף לה רב מני מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל... א"ל ר' יונה היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין, וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהם ונמצא מביאין חולין לעזרה... (נדרים ט ב)
אשם נמי הילכתא גמירי לה כל שאילו בחטאת מתה באשם רועה... (נזיר כה ב, וראה שם עוד)
הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח... היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת, הכסף ינתן לבניו והאשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה... תנו רבנן אשם זה קרן, המושב זו חומש... תנו רבנן נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה יחזיר כסף אצל אשם, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים יחזיר אשם אצל כסף... (בבא קמא קיא א, וראה שם עוד)
תניא אמר ר' אליעזר חטאת באה על חטא ואשם בא על חטא, מה חטאת שלא לשמה פסולה אף, אשם שלא לשמו פסול, אמר לו רבי יהודה, לא אם אמרת בחטאת שכן דמה למעלה... (זבחים י א, וראה שם עוד)
...נמצאת אתה אומר אשם מצורע שני כהנים מקבלים את דמו אחד ביד ואחד בכלי, זה שקיבלו בכלי בא לו אצל מזבח, וזה שקיבלו ביד בא לו אצל מצורע. (שם מז ב)
זבחי שלמי צבור ואשמות, אלו הן אשמות אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע אשם תלוי, שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה לכל מאכל ליום ולילה עד חצות... (שם נד ב)
כל החטאות שבתורה קודמות לאשמות חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא על הכשר, כל האשמות שבתורה באין בני שתים ובאין בכסף שקלים חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע שהן באין בני שנתן ואין באין בכסף שקלים... (שם צ ב)
אמר מר, וכן אתה אומר באשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן פסולין, הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו. תנן כל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מפסח וחטאת, ואם איתא ליתני נמי חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע, דבאו להכשיר ולא הכשירו, כיון דאיכא אשם גזלות ואשם מעילות דלכפרה אתו לא פסיקא ליה... (מנחות ד ב, וראה שם עוד)
מיתיבי אשם בן שנה והביא בן שתים בן שתים והביא בן שנה פסולין ותעובר צורתן ויצאו לבית השרפה... כללו של דבר כל הכשר בעולת נדבה כשר בעולת חובה, וכל הפסול בחטאת פסול באשם חוץ משלא לשמו. האי תנא תנא דבי לוי הוא, תא שמע דתני לוי אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשום חובה, שחטן מחוסר זמן בבעלים או שהיו בני שתי שנים ושחטן פסולין, ואם איתא ליגמר משלמים... (שם מח ב)
המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמיה אשם, ואם קרב אשמו יפלו דמיו לנדבה, ר' שמעון אומר תימכר שלא במום... (תמורה יט ב, וראה שם עוד)
תמורת אשם, ולד תמורה, ולדן ולד ולדן עד סוף כל העולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו לנדבה, רבי אליעזר אומר ימותו, ורבי אליעזר אומר יביא בדמיה עולות. אשם שמתו בעליו ושכיפרו בעליו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו לנדבה, ר' אליעזר אומר ימותו, ר' אלעזר אומר יביא בדמיה עולה... (שם כ ב)
אלו מביאין על הזדון כשוגג, הבא על שפחה ונזיר שנטמא... מנלן, דתנו רבנן וכפר עליו הכהן באיל האשם על חטאתו אשר חטא, מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה, באיל האשם ונסלח לו מחטאתו אשר חטא, לעשות שוגג כמזיד. (כריתות ט א)
ר"ע מחייב על ספק מעילה אשם תלוי, וחכמים פוטרים, ומודה ר' עקיבא שאינו מביא את מעילתו עד שיתוודע לו שיביא עמו אשם ודאי... (שם כב א, וראה שם עוד)
ר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת שירצה, הוא היה נקרא אשם חסידים, אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום חוץ מאחר יום כיפורים יום אחד, אמר המעון הזה אילו היו מניחין לי הייתי מביא, אלא אומרים לי המתין עד שתכנס לבית הספק, וחכמים אומרים אין מביא אשם תלוי אלא על שזדונו כרת ושגגתו חטאת. חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים חייבין להביא לאחר יום הכיפורים, וחייבי אשמות תלויין פטורין... (שם כה א)
המפריש ב' סלעים לאשם ולקח בהן שני אילים לאשם, אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, לקח בהן שני אילים לחולין אחד יפה ב' סלעים ואחד יפה עשרה זוז, היפה שתי סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה... (שם כו ב, וראה שם עוד)
אמר ר' יוסי כל שאיפשר לך לעמוד על וודאו אין חייבין על ספיקו אשם תלוי, היך עבידא, היו לפניו שני זיתים אחד של חלב ואחד של שומן ואכל אחד מהן וחבירו מונח בתיבה, ואמר מאחר שאילו אמצא את המפתח יכול אני לעמוד על ודאו, מהו שיהו חייבין על ספיקו אשם תלוי, נישמעינה מן הדא, הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת עד שלא יודע לו אם בן קיימא הוא אם אינו בן קיימא מביא, הדא אמרה שאינו מביא. (יבמות כג ב, וראה שם עוד)
קדש קדשים הוא - הוא קרב ואין תמורתו קרבה. ישחטו - ריבה לנו שחיטות הרבה, לפי שמצינו אשם בצבור נאמר ישחטו רבים... (ויקרא ז א וב)
אשם הוא - עד שינתק שמו ממנו, לימד על אשם שמתו בעליו או שיתכפרו בעליו אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח, אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה, ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו כמו שדרשו 'הוא' הכתוב לחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו אשם הוא אלא לאחר הקטרת אמורין, והוא עצמו שלא הוקטרו אמורין כשר. (שם שם ה)
והביא את אשמו - ...ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא, ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקרבת, כי יש חטאת זכר שעירים ופרים, ואין לומר שיהא מפני חומר החטא, כי הנה המצורע מביא שני קרבנות, שם האחד חטאת והשני אשם. והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר בענשו יתחייב להיות שמם נאבד בו, מלשון "האשימם אלקים", "ויאשמו נאות מדבר"... וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך מלשון אל "השערה ולא יחטיא". והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם, וכן אשם הנזיר, אבל אשם מעילות אף על פי שהוא בשוגג בעבור שהוא מקדשי ה' יקרא הקרבן אשם, כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו, וענין המצורע בעבור שהמצורע חשוב כמת, והנה הוא כבר שמם בה, ויקרא קרבנו הראשון אשם שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה, והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו. וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו והצריכו איל בכסף שקלים ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא, וקראו אשם לומר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים, לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו יהיה שמם בעונו, וזה טעם אשם הוא אשם אשם לה', יאמר כי הקרבן הזה אף על פי שהוא בא על הספק אשם הוא, כי אשם אשם לה' היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו יענישנו... ועל דרך האמת עוד הקרבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת, והזכר נקרא אשם, השעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת. (שם ה טו)
מצות עשה לעשות כל האשמות כמצותן האמורה בתורה, וכיצד מעשה האשמות בין אשם ודאי בין אשם תלוי, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו,ומפשיט ומוציא האמורין ומולחן וזורקן על גב האישים, ואם רצה להוליכן בכלי מוליך, ושאר בשרם נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת.
אשם מצורע יש בקבלת דמו שינוי, כמו שיתבאר בהלכות מחוסרי כפרה, ואף על פי כן שאר מעשיו וזריקת דמו על המזבח ואכילתו כשאר האשמות לכל דבר. (מעשה הקרבנות ט א)
חייבי חטאות ואשמות ודאים שעבר עליהן יום הכפורים חייבין להביא לאחר יום הכפורים, וחייבי אשמות תלויין פטורין, שנאמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, כך למדו מפי השמועה שכל חטא שאין מכיר בו אלא ה' נתכפר לו, לפיכך מי שבא על ידו ספק עבירה ביום הכפורים אפילו עם חשיכה פטור מאשם תלוי, שכל היום מכפר, נמצאת למד שאין מביאין על לא הודע של יום הכפורים אשם תלוי אלא אם לא כפר לו יום הכפורים כמו שיתבאר.
אין יום הכפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן, אבל המבעט בהן אינן מכפרין בו. כיצד היה מבעט והביא חטאתו או אשמו והוא אומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין, אף על פי שקרבו כמצותן לא נתכפר לו, וכשיחזור בתשובה מבעיטתו צריך להביא חטאתו ואשמו...
כל אשמות שבתורה מעכבין את הכפרה חוץ מאשם נזיר וספק מחוסרי כפרה וספק סוטה כולם מביאין קרבנותיהן אחר יום הכפורים... (שגגות ג ט)
כל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי, ומהו לא נודע, אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה או לא שגג, הרי זה מצווה להקריב אשם, שנאמר "ולא ידע ואשם ונשא עונו, והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם", וזהו הנקרא אשם תלוי מפני שהוא מכפר על הספק ותולה לו עד שיודע לו בודאי שחטא בשגגה ויקריב חטאתו.
אינו חייב באשם תלוי עד שיהיה שם איסור קבוע, כיצד אכל חלב וספק אם היה כזית או פחות מכזית, או שהיתה לפניו חתיכת חלב וחתיכת שומן ואכל אחת מהן ואין ידוע אי זה מהן אכל, אשתו ואחותו עמו בבית, בעל אחת מהן ואין יודע אי זו מהן בעל... הרי זה מביא אשם תלוי, וכן כל כיוצא בזה, אבל אם היתה לפניו חתיכה אחת ספק שהיא חלב ספק שהיא שומן ואכלה פטור, שהרי אין כאן איסור קבוע. וכן האוכל חלב הכוי פטור מאשם תלוי, שהרי אין כאן איסור קבוע. וכן הבא על אשה שהיא ספק נדה או ספק ערוה של קירוב בשר פטור מאשם תלוי...
האוכל חתיכה ועד אחד אומר לו זה שאכלת חלב היה, ועד אחד אומר לא אכלת חלב... הואיל ונקבע האיסור והוא אינו יודע אם חטא או לא חטא הרי זה מביא אשם תלוי, וכן כל הבא על אשת איש שעד אחד אומר מת בעלה ועד אחד אומר לא מת חייב באשם תלוי, והוא הדין לספק מגורשת, שהרי נקבע האיסור, אבל ספק מקודשת לא נקבע האיסור...
כל דבר שחייבין על ודאו חטאת קבועה אחת חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי אחד, וכל דבר שחייבין על ודאו חטאות הרבה, חייבין על לא הודע שלו אשמות תלויין הרבה כמניין החטאות. כיצד כשם שאם אכל חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם אחת חייב ארבע חטאות, כך אם נסתפק לו אם אכלן או לא אכל אלא חתיכות של היתר שהיו עמהם מביא ארבע אשמות תלויין... (שגגות ח א והלאה, וראה שם עוד)
על חמש עבירות מביא קרבן אשם והוא הנקרא אשם ודאי שהרי אינו בא משום ספק, ואלו הן, על שפחה חרופה, ועל הגזל, ועל המעילה, ועל טומאת נזיר, ועל הצרעת כשיטהר ממנה. על שפחה חרופה כיצד, הבא על שפחה חרופה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם, והוא שתהיה גדולה ומזידה וברצונה ותהיה בעולה כדרכה ובגמר ביאה כדי שתלקה, שנאמר "בקורת תהיה והביא את אשמו", הוא לוקה והוא מביא קרבן...
על הגזל כיצד, כל מי שיש בידו משוה פרוטה ומעלה מממון ישראל, בין שגזלו בין שגנבו בין שהפקידו אצלו או הלוהו או משום שותפות או משאר דרכים, וכפר בו ונשבע לשקר בין בזדון בין בשגגה הרי זה מביא אשם על חטאו, וזהו הנקרא אשם גזילות. ומפורש בתורה שאין מתכפר לו באשם זה עד שישיב הממון שבידו לבעליו, אבל החומש אינו מעכב הכפרה. כבר ביארנו בהלכות שבועות אימתי יהיה חייב בשבועה זו שמקריב עליה אשם זה, ואימתי יהיה פטור ממנה, ועל אי זו דרך יתחייב אשמות רבות כמנין השבועות, ועל אי זו דרך לא יהיה חייב אלא אשם אחד.
על המעילה כיצד, כל הנהנה משוה פרוטה מן ההקדש בשגגה מחזיר מה שנהנה ויוסיף חומש ויקריב אשם ויתכפר לו. וכבר ביארנו בהלכות מעילה שהקרבן והקרן מעכבין הכפרה, ואין החומש מעכב...
כל המחויב אשם ודאי צריך שיודע לו חטאו תחילה ואחר כך יקריב אשמו, אבל אם הקריבו קודם שיודע לו ונודע לו אחר שהקריב אינו עולה לו, וכל חטא שחייבין עליו אשם ודאי, אחד המלך ואחד כהן משוח או שאר עם הארץ שוין בו.
כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי אם נסתפק לו אם עשאהו או לא עשאהו פטור מכלום, לפיכך הבא על ידו ספק מעילה אינו חייב כלום כמו שביארנו בהלכות מעילה.
היתה לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש אכל אחת מהן ואין ידוע אי זו היא פטור, חזר ואכל את השניה מביא אשם על מעילתו, אכל אחר את השניה שניהן פטורין.
חתיכה של חלב וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן מביא אשם תלוי משום חלב, אכל את השניה מביא חטאת על החלב ואשם ודאי של מעילה על ההקדש, בא אחר ואכל את השניה אף השני מביא אשם תלוי... (שגגות ט א והלאה, וראה שם עוד)
ולד תמורת האשם וולד ולדה עד סוף העולם ירעו עד שיפול בהם מום וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, ואם ילדה זכר אחר שהקריב אשמו הולד עצמו יקרב עולה, הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה עד שיפול בהן מום וימכרו ויביא בדמי שניהם אשמו, ואם כבר הקריב אשמו יפלו דמיהן לנדבה. (תמורה ד ד)
הפריש שתי סלעים לאשם ולקח בהם שני אילים לאשם, אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה.
היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים או בבן שתים והביא בן שנה או ששחטו מחוסר זמן בבעלים פסול, ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה, זה הכלל כל הפסול בחטאת פסול באשם חוץ מן האשם ששחטו שלא לשמו שהוא כשר כמו שיתבאר. (פסולי המוקדשים ד כה)
להקריב קרבן על חטאים ידועים כמו שנפרש אותם, וזה הקרבן נקרא אשם ודאי, והוא קרבן של איל שצריך להיות שוה שתי סלעים. ויש מן החטאים אלו שקרבן זה בא עליהן בין חטא בהן בשוגג בין במזיד, ויש שאינו בא אלא בשוגג דוקא ולא במזיד, ואחד מחטאים אלה הוא מי שיש בידו ממון ישראל משוה פרוטה ולמעלה שלא כדין, כגון שגזלו או גנבו או נשאר בידו מחמת הלואה או שותפות, כללו של דבר, כל שאלו הודה לו ויהיה חייב לשלם בדין, ותבעו ממנו הנגזל או העשוק או יורשו או הבא מכחם וכפר בו ונשבע עליו לשקר, והיה כי ישוב ונחם על חטאו וישיב החמס אשר בכפיו, חייב להביא קרבן זה שאמרנו על חטאתו, מלבד החומש שחייב להוסיף על הקרן ולתתו לנגזל... וזהו הנקרא אשם גזלות, וזהו מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד. אבל בפרשה של מעלה הוזכר אשם ודאי, שהוא ממין זה שנקרא גם כן אשם ודאי והוא הנקרא אשם מעילות, כלומר מי שמעל ונהנה מן ההקדשות, ולפיכך נופל בו לשון מעילה לפי שהוא דבר רע מאד, וכעין מסירה מי שפושט ידו להנות בממון שמים, וזהו האשם אינו בא כי אם על השוגג, וכמו שכתבנו למעלה במקומו, ועוד חייבה התורה גם כן קרבן זה של אשם ודאי והוא איל משתי סלעים לנזיר שנטמא, וזה גם כן יהיה בין נטמא במזיד או בשוגג, ועוד חייבה התורה גם כן בקרבן זה למצרע כשיטהר מצרעתו, וכמו שנכתב בעז"ה. ועוד חייבה תורה גם כן בקרבן זה מי שבא על שפחה חרופה, וזה מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד...
משרשי המצוה, לבל יחשב אדם שאף על פי שענין אסור גזלת הממון נתק לעשה, שנאמר עליו "והשיב את הגזלה", שילך כל אחד ויגזל מחברו מה שירצה וידמה בלבבו לאמר לכשיהיה לו וישיב גזלתו ויכופר עונו ויטהר ממנו, והרי הוא כאלו לא עשאו מעולם, ויהיה זה פתח לעוברי עברה, לכן הודיעה התורה שאף עם ההשבה בתוספת חומש צריך הקרבן לכפרה על שחטא... (ויקרא מצוה קכט)
...וטעם היות האשם זכר כתב הרב ז"ל בעבור כי החטאת בחייבי כריתות שתשוב הנפש אל האלקים אשר נתנה, והאשם לא יבא על חיוב כרת, וכאלו הוא לריח ניחוח כעולה שהיא עולה למעלה מן החטאת... (ויקרא בסוף)
ונשא עונו - שיש בו צד זדון, שהיה לו להזהר במעשים. (ויקרא ה יז)
אשם הוא - כלומר אל תתמה שעונש הספק כשאכל אחת מב' חתיכות ספק חלב ספק שומן חמור מהודאי, כשאכל חתיכה אחת, כי הב' חתיכות היה צריך לשים לב, ואז היה מבחין, מה שאינו כן בחתיכה אחת שאכל כסבור שהיא היתר, ולא נקצב ב' סלעים לאשמו... (שם שם יט)
והביא את אשמו - כבר הזכרתי שמה שכתב והביא את אשמו מיותר, דהא אמר אחר כך "באיל האשם", ומרבה שאף אחר יום הכפורים יביאנו, דצריך דוקא אשמו לא כפרה אחרת. ומה שאמרו איל קשה בן שתי שנים, רוצה לומר דשם איל אינו שם המין שכולל זכרים ונקבות גדולים וקטנים, כי נקרא כן על שם הכח כמו "כגבר אין איל", וזה שאמר איל קשה, זה שורש שם איל, וממילא לא נקרא בו עד היותו בן שתי שנים, דקודם לזה נקרא כבש, ואף על גב דבבבא קמא ס"ה ב' מוכיח דגם בן יומו קרוי איל, שם מדבר בלשון בני אדם... (שם שם טו)
...ודע שיש הבדל בין שם א ש ם ובין הפועל א ש ם, כי שם אשם מיוחד רק להקרבן הבא על חמשה דברים בלבד, שכבר בארנו שפעל אשם מציין העונש המגיע על החטא, ויבא או על העונש עצמו, ומצד זה בא גם על השממון והחורבן, "ויאשמו מזבחותיכם" (יחזקאל ו'), או יבא על שהחוטא מכיר כי מחויב עונש "עד אשר יאשמו ובקשו פני" (הושע י"ד). ושם אשם בא תמיד בבחינה ראשונה שמחויב עונש גדול, ולכן בא על החמשה אלה, כמו שבאר הרמב"ן ז"ל... (שם שם יט)
לאשמה בה - יש הבדל בין חטא ואשם, שפעל אשם מציין העונש המביא על החטא, ולכן לא אמר פה לחטא בה, שבא ללמד שרק אם עשה לאשמה בה, רוצה לומר דבר שמחויב בעונש התשלומין, לאפוקי (להוציא) פחות משוה פרוטה, הגם שהוא חטא נגד המקום, אינו אשם, כי אינו חייב לשלם. (שם שם כו)
לאשם - בפרק ז' יתבאר, שדין אשם כדין עולה ביחס לשחיטה וזריקה, וכדין חטאת ביחס להקטרת אימורים ואכילת בשר לכהנים, רק זה ההבדל שבין עולה וחטאת לבין שלושת האשמות הנידונים כאן, לאשמות אלה אפשר להביא רק איל בערך שני שקלים לפחות, (אשם נזיר ואשם מצורע הם כבשים). (שם שם טו)
הפסוקים י"ז עד י"ט דנים באשם תלוי. קרבן זה יובא כשיש ספק בלב אדם, אם עבר עבירה המחייבת אותו חטאת. כל עוד לא נתברר לו הדבר בודאות, הרי הוא חייב להביא אשם, וזה קרוי אשם תלוי, על שם המעשה שעודנו תלוי בספק. אותו ספק קרוי בלשון הכתוב "ולא ידע", בניגוד אל "או הודע אליו" (לעיל ד' כ"ח) המחייב חטאת, אף על פי שעודנו מסופק אם חטא, הרי הוא אשם וקרוב לשממה. עצם מצב הספק כבר יש בו משום נשיאת עון, והדבר נשנה בסיום הפרשה, "אשם הוא אשום אשם לה'". עצם העובדה, שיש ספק אם נהגנו כהלכה - יש בה משום אשמה שסופה שממה...
ההלכה שנתקבלה אומרת, שאין להביא חטאת ואשם בלא גורם חיצוני מחייב, (ולא בנדבה שמא חטא ולא נודע לו). ונמצא, שקרבנות אלה באים תמיד כחובה, עד כדי כך שוללת היהדות כל תודעת אשמה המביאה לידי עצבות. משום כך גם אשם תלוי לא יבא, אלא אם כן קדם לו מעשה מסויים המוליד את הספק, והגורר אחריו חובה של הקרבת אשם. כגון אכל חתיכה, והוא מסופק עתה, אם היתה של שומן או של חלב... ודעה זו נתקבלה להלכה (רמב"ם שגגות ח' ב') שחתיכה משתי חתיכות שנינו, כגון היו לפניו שתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב, (דהיינו שאיקבע אסורא), אכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל. עם זאת אין צורך שיהא גם אפשר לברר איסורו על ידי בדיקת החתיכה שנותרה, אלא אדם מביא אשם תלוי אם אכל את החתיכה האחת, אפילו נכרי אכל את החתיכה האחרת. על פי ביאור זה לשון הכתוב מדויקת עוד יותר, לא נאמר כאן הוא עשה מעשה, ולא ידע אם היה זה אסור, אלא הוא עשה מעשה אסור ולא ידע (שמא היה זה מותר), הוה אומר, האיסור היה לפניו, איקבע איסורא, (איתחזק איסורא על פי הביטוי הרגיל), אך היות והיה שם גם היתר, שוב אין הוא יודע בודאי, אם עבר עבירה.... (שם שם יז)
האשם מתייחס לתחום השליטה והאינטרסים של האדם, ששממה מאיימת עליו מחמת חטאו, והקרבן מורה לאדם את התנאים, שרק בהם יזכה לפריחה ולשגשוג בתחומים אלו. כי הנה בקש האדם להתקדם בתחום השליטה והאינטרסים שלו, אך באותה שעה זכר רק את טובתו שלו, והתייחס באדישות לדרישות המקדש או התורה, משום כך לא הבדיל כראוי בין קודש לחול, בין איסור להיתר, סופו שהתעשר בלא דעת על חשבון המקדש, או התעשר ברכוש שאינו שלו, ודחה בבוז את הדרישה לשלם, תוך כדי מסירות כל רכושו לדין שמים (שבועה)... והוא יודע עתה, שכל אלה חותרים תחת עצם קיומו של כל עושר, לפיכך יתקרב עתה אל ה' באשם, בו יבטא אותה הכרה ויקבל על עצמו להגשימה במעשיו.
בקרבן זה הוא מופיע בבחינת איל, כבר הערנו שהאיל הוא רב א י ל, והוא צועד ברוב כוח לפני העדה, הוא מייצג אפוא את בעל הנכסים שעשה כבוד וחיל... אשם הוא קודש קדשים כחטאת וכעולה, ואף שחיטתו בצפון, מעשיו חלקם כשל עולה וחלקם כשל חטאת. עבודות הדם הן כשל עולה, והקטרת האמורים כשל חטאת. אף על פי שהוא בא לכפר על לאו, אין בו מתנות חטאת על קרנות המזבח, המורות על דבקות במרום הפסגה, אלא יש בו זריקה של עולה המורה על שאיפה לעלות ולהתקדם, שכן תפקיד האדם בתחום הרכוש החמרי מתבטא בהתקדמות זריזה... אך דוקא משום כך יש בו הקטרת אימורים ואכילת בשר לכהנים כמו בחטאת, כי זאת ישים החוטא אל לבו, אם התקדמותו החמרית היא גם עליה מוסרית אל פיסגת המזבח, כי אז חלבו וכליותיו מטרותיו ושאיפותיו החמריות יהיה "לחם אשה לריח ניחוח לה'", יהיה גם בהם כדי להרבות קדושה ולעשות נחת רוח לה' עלי אדמות, ואף ההנאה מפעילותו להרבות רכוש יהא בה משום עבודת ה' בקדושת כהונה, ודבר זה יבא לידי ביטוי על ידי אכילת בשר איל האשם לכהנים... (שם שם כו, וראה שם עוד)
כבש בן שנתו לאשם - האשמות האחרים הם איל זכר, כי הם באים לכפר על האדם השואף ללכת בראש החברה, אך נוהג באנוכיות בתחום האינטרסים והכח, והם מורים לחוטא, בלכתו בראש חבריו יקדש את עצמו על ידי עשיית חובתו. רק אשם מצורע ונזיר הם כבש, שכן לא התקדמות אנוכית בחברה, אלא התנגדות אנוכית לחברה היא טיב חטאו של המצורע, התנהגותו היתה בלתי חברתית, וכך באה עליו "שממה" שנועדה לשפר את אופיו כשיחזור ויכנס לשותפות החברתית הוא ילמד להיות בחינת כבש, עליו להיות חבר פשוט בעדר ה'... גם הנזיר הטמא מביא כאן כבש לאשם... קרוב לומר שהוא כמעט דומה במשמעותו לאשם מצורע, נדר הנזירות בעצמו נראה כיהירות בלתי חברתית, כהתנשאות של אדם המבקש לצאת מן הכלל כדי לקבע לעצמו מקום מיוחד, ורק התכלית שהנזיר שואף אליה, ההתעדנות הרוחנית והמוסרית, נוטלת מן הנדר את האופי הראוי לגינוי... (במדבר ו יב)