קרבן   חגיגה

(ראה גם: עליה לרגל)

 

שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ולא יראה את פני ה' ריקם. איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. (דברים טז טז)

ספרי:

ושמחת לפני ה' אלקיך, נאמרה כאן שמחה ונאמר להלן שמחה, מה שמחה האמורה להלן שלמים, אף שמחה האמורה כאן שלמים. ר' יוסי הגלילי אומר, שלש מצות נוהגות ברגל ואלו הם, חגיגה, וראיה ושמחה... (ראה קלח)

ולא יראה את פני ה' ריקם, מן הצדקה, וחכמים נתנו שיעור, בית שמאי אומרים הראיה מעה כסף ושמחה שתי כסף. איש כמתנת ידו כברכת, מיכן אמרו מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים ועולות מועטות, אוכלים מועטים ונכסים מרובים מביא עולות מרובות, זה וזה מועט על זה אמרו מעה כסף ושתי כסף, זה וזה מרובים איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. (שם קמג)

תלמוד בבלי:

אימתי מביא חגיגה עמו, בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט, ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה, חגיגה היתה באה מן הצאן ומן הבקר מן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד... א"ר אשי שמע מינה חגיגת ארבעה עשר לאו חובה היא, דאי סלקא דעתך חובה היא תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה. ובמועט מיהו מאי טעמא אתיא, כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה, כדי שיהא פסח נאכל על השבע... (פסחים סט ב, וראה שם עוד)

בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהן אבל לא עולות, ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן. אמר עולא מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראייה ליקרב, דבית שמאי סברי וחגותם אותו חג לה', חגיגה אין ועולות ראיה לא, ובית הלל סברי לה', כל דלה'... (ביצה יט א, וראה שם עוד)

תנו רבנן, בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, שהראייה עולה כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה, ועוד מצינו בעצרת שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים, ובית הלל אומרים הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף, שחגיגה ישנה לפני הדיבור מה שאין כן בראייה, ועוד מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות... (חגיגה ו א, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

ראייה עולות וחגיגה שלמים, בית שמאי אומרים מרבין בעולות וממעטין בשלמים, בית הלל אומרים ממעטין בעולות ומרבין בשלמים, רבי תנחום בר עילאי בשם רבי יוסי בן חנינה בית שמאי ילפין לה מקרבנות העצרת, בית הלל ילפין לה מקרבנות הנשיאים... (חגיגה ד א)

ר' זעירה עולא בר ישמעאל בשם ר' לעזר שלמי חגיגה ששוחטן מערב הרגל אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל. התיב ר' בא והא תני חגיגת י"ד יוצאים בה משום שמחה ואין יוצאין בה משום שלמים... (שם ה א, וראה שם עוד)

מדרש אגדה:

מסת נדבת, מכאן שאין מביאין חגיגה אלא מן החולין, כמה דתימא וישם המלך אחשורוש מס על הארץ. (דברים טז י)

רש"י:

ולא ילין מן הבשר - ...דבר אחר בחגיגת י"ד הכתוב מדבר, ולמד עליה שנאכלת לשני ימים, והראשון האמור כאן ביום טוב הראשון הכתוב מדבר, וכן משמעות המקרא, בשר חגיגה אשר תזבח בערב לא ילין ביום טוב הראשון עד בקרו של שני, אבל נאכלת היא בארבעה עשר ובחמשה עשר. ( דברים טז ד)

מסת נדבת ידך - די נדבת ידך, הכל לפי הברכה הבא שלמי שמחה וקדש קרואים לאכול. (שם שם י)

רמב"ן:

ובשר זבח תודת שלמיו - יש כאן רבויין הרבה, לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת ארבע עשר שהיו נאכלין ליום ולילה, לשון רש"י. ואין זה נכון שחגיגת ארבעה עשר נאכלת לשני ימים ולילה אחד כשאר שלמים... ורש"י עצמו כתב זה בסדר ראה אנכי, אבל בכאן סבר הרב כדברי בן תימא דאמר חגיגת ארבעה עשר שהיא באה עם הפסח הרי היא כפסח, שהיא כפסח לכל דבר ואינה באה אלא מן הצאן וזכר ובן שנה... (ויקרא ז טו)

משנה תורה:

כשמקריבין את הפסח בראשון מקריבין עמו שלמים ביום י"ד מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות ככל זבחי השלמים, וזו היא הנקראת חגיגת ארבעה עשר, ועל זה נאמר בתורה, "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר", אימתי מביאין עמו חגיגה זו בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועט, אבל אם חל יום ארבעה עשר להיות בשבת, או שבא הפסח בטומאה, או שהיו הפסחים מרובים אין מביאין עמו חגיגה, ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד.

חגיגת ארבעה עשר רשות ואינה חובה, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ככל זבחי שלמים, ואסור להניח מבשר חגיגת ארבעה עשר ליום השלישי, שנאמר "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר", מפי השמועה למדו שזה אזהרה למניח בשר חגיגת ארבעה עשר ליום ששה עשר, שנאמר "לבקר", עד בקר של יום השני, והמותיר אינו לוקה, אלא ישרוף הנותר ממנה כשאר הנותרים.

בשר חגיגה שעלה עם הפסח על השולחן וכל התבשילין העולים עמו על השלחן מתבערין עמו, ואינן נאכלים אלא עד חצות כפסח עצמו, גזירה מפני התערובת. (קרבן פסח י יב)

שלש מצות נצטוו ישראל בכל רגל משלשה רגלים, ואלו הן, הראייה, שנאמר "יראה כל זכורך", והחגיגה, שנאמר "תחוג לה' אלקיך", והשמחה, שנאמר "ושמחת בחגך". הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה... החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו להראות, והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה, ושתי מצוות אלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן. והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה, שנאמר "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך", ונשים חייבות במצוה זו.

הראיה והחגיגה אין להן שיעור מן התורה, שנאמר "איש כמתנת ידו" וגו', אבל מדברי סופרים שלא יהא קרבן עולת ראייה פחות משוה מעה כסף, ולא שלמי חגיגה פחות משוה שתי כסף, ומצוה להביא כפי עשרו, שנאמר "כמתנת ידו". שלמי שמחה לא נתנו בהן חכמים שיעור, בעת שיעלה אדם לירושלים לחג, אם היו בידו קרבנות הראייה יביאם או יעלה עמו כסף לקנות בו הקרבן, ואם אין בידו כסף לא יביא שוה כסף אפילו היה בידו שוה כמה זהובים אסור לו לעלות ריקם בלא כסף ולא קרבן, ולמה אסרו שיעלה בידו שוה כסף, גזירה שמא לא ימצא למכור, או שמא ימצאו המעות סיגים.

מי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל, שנאמר "שבעת ימים תחוג לה' אלקיך", מלמד שכולן ראויין לחגיגה, וכולן תשלומי ראשון הם. ומצוה להקדים ולהקריב בראשון, לא הקריב בראשון בין שוגג בין מזיד יקריב בשני, וכל המאחר הרי זה מגונה, ועליו נאמר "נוגי ממועד אספתי".

עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו, ועל זה וכיוצא בו נאמר "מעוות לא יוכל לתקון".

מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג הסוכות חוגג את כל הרגל וביום טוב האחרון שהוא שמיני, ואף השמיני תשלומי ראשון הוא, וכן מי שלא חג ביום חג השבועות חוגג כל שבעה, ויש לו תשלומין כל ששת ימים שלאחר הג השבועות, ודבר זה מפי השמועה נאמר, שכחג השבועות כחג המצות לתשלומין.

עולת ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה, לפי שאין להן זמן קבוע שביארנו, אבל דוחין את יום טוב ואף על פי שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות, מקריבין עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה, שאין אלו נדרים ונדבות אלא חובות.

כשמקריב המקריב עולת ראייתו ושלמי חגיגתו ושמחתו ביום טוב, סומך עליהן בכל כחו כדרך שעושה בשאר הימים, אף על פי שסמיכה אינה מעכבת כמו שביארנו במעשה הקרבנות לא גזרו עליה משום שבות...

ומי שהיה לו אוכלים מרובים ונכסים מועטין מביא שלמי חגיגה מרובין ועולות ראייה מועטין, היו לו אוכלין מרובין ונכסים מועטין מביא שלמי חגיגה מרובין ועולות ראייה מועטין, היו לו אוכלין מועטין ונכסים מרובין מביא עולות ראייה מרובות ושלמי חגיגה מועטות, היו זה וזה מועט על זה אמרו לא יפחות ממעה לעולה ושתי כסף לשלמים, זה וזה מרובה על זה אמר כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. (חגיגה א א והלאה)

הפריש עשר בהמות לחגיגתו והקריב מהן מקצתן בראשון ופסק, שוב אינו חוזר ומקריב השאר, שהרי שייר אותם, ואם לא פסק אלא דחקו היום ולא יכול להקריב היום מקריב השאר למחר.

עולת ראייה אינה באה אלא מן החולין כשאר הקרבנות שאדם חייב בהן, אבל שלמי חגיגה באות ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין לוקח מן התערובת בהמה ומקריבה שלמי חגיגה, והוא שיהיה שיעור אכילה ראשונה מן החולין, מפני ששלמי חגיגה חובה, וכל שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין.

ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה ואין מביאין אותו ביום טוב גזירה שמא יעשר ביום טוב.

יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק, שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני ה', והרי אכלו, אבל אין יוצאין ידי חובתן לא בעופות ולא במנחות שאינן בשר המשמח. כבר ביארנו בפסחים שחגיגת ארבעה עשר רשות, לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה אלא יוצא בה ידי חובת שמחה... (שם ב ז, וראה שם עוד)

ספר החינוך:

לחוג ברגלים, והוא שנצטוינו לעלות לרגל למקדש שלש פעמים בשנה, והן סמוך לפסח ושבועות וסכות, כדי שנחוג שם, שנאמר "שלש רגלים תחוג לי בשנה". וענין החגיגה הוא שנעלה שם בקרבן ונקריבהו שלמים לכבוד החג, ונכפלה מצוה זו פעמים בתורה, ואמרו ז"ל במסכת חגיגה, שלש מצות נצטוו ישראל ברגל, חגיגה, ראיה, שמחה. 

משרשי מצוה זו, לפי שאינו בדין לבא בידים ריקניות לפניו ב"ה, ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו, כמו שכתוב "אם ארעב לא אומר לך" (תהלים נ'), אף על פי כן בדמיון מחשבתנו אנחנו רואים כאלו נעמד לפניו, והאמת שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא יותר משאר מקומות ואור פני מלך נוגה עליהם שם, ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעולת הקרבן נתכן לקבלת הטובה ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה כמו שנכתב בע"ה. (משפטים מצוה חפ)

שם משמואל:

וכן גם לפי הדעת שאחד לפסח ואחד לחגיגה, דפסח וחגיגה נמי נגד שתי בחינות אלו, פסח שהוא ביעור ע"ז כנ"ל הוא בחינת אתכפיא, ובזה הכניע את השר של מצרים ונגאלו ישראל, וחגיגה היא לשמוח בה', כענין שכתוב (ישעיה ס"א) "שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלקי", והוא דביקות ישראל לאביהן שבשמים, וזה שלמים, שלום למזבח ולכהנים ולבעלים שנכלל הכל בקדושה, והוא בחינת אתהפכא... (תולדות תרע"ד)