(ראה גם: יום הכפורים, קרבן-מוסף)
וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קדש קדשים הוא לה'. (שמות ל י)
בזאת יבא אהרן אל הקדש, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה... ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעלה. והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו, וכפר בעדו ובעד ביתו. ולקח את שני השעירים והעמיד אתם לפני ה' פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל... והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו, ושחט את פר החטאת אשר לו... ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה, ולפני הכפורת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו. ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרוכת, ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אתו על הכפורת ולפני הכפורת. וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם.... ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו, ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב. והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטמאות בני ישראל... וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה... ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו, ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וכפר בעדו ובעד העם... (ויקרא טז ג)
ובית דין זו שולט לדון העולם עד יום הכפורים, שאז פניה מאירים, (דהיינו שמשגת ג"ר הנקרא פנים), ונחש המקטרג אינו נמצא בעולם שהוא מתעסק באותו שעיר (לעזאזל) שמביאים לו, שהוא מצד רוח הטומאה כראוי לו, ומשום שמתעסק באותו השעיר, אינו קרבן לקטרג על ישראל ולהפריד הזווג של ז"א ונוקבא.
ושעיר זה כמו שעיר החטאת של ראש חודש, כי מתעסק בו, ועל כן מאירים הפנים של המקדש, שהיא הנוקבא, ועל כן ישראל כולם מוצאים רחמים לפני הקב"ה ומעביר עונם, ועל סוד אחד, אמר להם אותו היהודי שלא ניתן רשות לגלותו חוץ לחסידים קדושים עליונים החכמים, א"ל רבי יוסי מה הוא (הסוד), אמר להם עוד לא בדקתי אתכם ואיני יודע אם אתם ראוים לשמוע סוד הזה...
כמו כן כאן ביום הכפורים, כיון שאותו נחש הרע מתעסק באותו שעיר (לעזאזל, שהוא גם כן המשכת הארת השמאל כמו שעיר של ראש חודש), הלבנה נפרדת ממנו, (מהנחש, כי נעסק בהשעיר ואינו רוצה עוד לקטרג עליה כנ"ל בדיבור הסמוך, והנוקבא) עוסקת ללמד זכות על ישראל ומסככת עליהם כאם על הבנים, והקב"ה מברך אותם מלמעלה ומחל להם עונותיהם. (נח צט, ועיין שם עוד)
ביום הכפורים צריכים לנהוג (עם השטן) בנחת ולעשות לו נחת רוח עם השעיר (לעזאזל) שמקריבין לו, (ששולחים המדברה ששם מקומו), ואז נהפך להיות מליץ טוב על ישראל, אבל ביום ראש השנה נעשה נבוך, ואינו יודע, ואינו יכול לעשות מאומה, כי רואה התעוררות רחמים עולה מלמטה ורחמים מושפעים מלמעלה, והלבנה שהיא המלכות, מתעלה ביניהם, אז הוא נבוך, ואינו יודע כלום, ואינו יכול לשלוט... (ויקרא שפה)
ועתה בני שמע בקולי וגו', אותו זמן ערב פסח היה, ויצר הרע היה צריך להתבער מן העולם, והלבנה היתה צריכה לשלוט, שהיא סוד האמונה, (דהיינו הנוקבא), ועל כן עשתה שני תבשילים, רבי יהודה אמר, מרמז כאן, שבניו של יעקב עתידים להקריב ביום הכפורים שני שעירים, אחד לה' ואחד לעזאזל, ועל כן הקריבה רבקה שני גדיי עזים, אחד בשביל המדרגה של מעלה, ואחד בשביל להכניע מדרגת עשו, שלא ישלוט על יעקב, ועל כן היו שני גדיי עזים, ומשניהם טעם יצחק ואכל... (תולדות קכח, ועיין שם עוד)
...וכן עומד עליהם להסטין ולהזכיר עונותיהם בכל מה שעשו, באלו הזמנים שהקב"ה נמצא עליהם בדין, (דהיינו בראש השנה ויום הכפורים), אז הוא עומד להסטין עליהם ולהזכיר עונותיהם, והקב"ה מרחם על ישראל, ונותן להם עצה להנצל ממנו, ובמה, בשופר, ביום ראש השנה וביום הכפורים, בשעיר המשתלח שנותנים לו, כדי שיפרוש מהם ויעסוק באותו חלק (שנתנו לו), וכבר בארוה. (וישב רכו)
ואם תאמר, אם כן שמדבר ההוא הוא תוקפו של הסטרא אחרא, איך צוה הקב"ה על שעיר הזה לשלוח אותו להר שנקרא עזאזל, היה להם לשלחו להר ההוא שהלכו בו ישראל במדבר, (ששם הוא מקום תוקפו של הס"א, ומשיב), אלא כיון שכבר הלכו בו ישראל ארבעים שנה, הרי נשבר תוקפו, ותוקפו נתגבר במקום שלא עבר שם אדם מעולם, אבל בהר ההוא (שבמדבר שהלכו בו ישראל), הרי היה מושבם של ישראל שם ארבעים שנה. אבל בשעיר ההוא, מקום ההוא (ששולחים אותו), הוא סלע חזק עליון, ותחת עמקו של סלע ההוא שאדם אינו יכול להכנס שמה, (הס"א) שולט יותר לאכול טרפו, ואז יהיה נעבר מישראל ולא ימצא עליהם מקטרג במקום הישוב. (תרומה תקסה)
אלא דומה למלך שכעס על בנו, קרא לסנטר ההוא שעושה תמיד דין בבני אדם, כדי שיבא לעשות דין בבנו. סנטר ההוא שמח ונכנס לבית המלך לאכול שם. כיון שהביט בו בנו, אמר, ודאי לא בא סנטר הזה בבית אבי, אלא משום שהמלך כעס עלי, מה עשה, הלך ונתרצה עמו. כיון שנתרצה עמו, צוה המלך לעשות סעודה עליונה לו ולבנו, וצוה שלא ידע אותו סנטר בה. אחר כך בא אותו סנטר, אמר המלך, אם זה ידע מסעודה העליונה שתקנתי לי ולבני יתבלבל השלחן, מה עשה קרא לממונה על הסעודה, אמר לו התקן משהו ותשים לפני ותשים לפני סנטר ההוא, כדי שיחשוב שסעד אצלי משלי, ולא ידע באותה סעודה היקרה אשר לי ובני, ויטול אותו החלק וילך לו, ויפרד משמחת הסעודה שלנו. ואם לא עשה המלך כך לא היה נפרד אותו סנטר מבית המלך.
כך אמר קב"ה לישראל, הזמינו שני שעירים אחד לי ואחד לאותו המלשין, (דהיינו הס"א), כדי שיחשוב שאכל מסעודה שלי, ולא ידע משמחת הסעודה האחרת שלנו, ויקח חלק ההוא וילך לדרכו ויפרד מביתי, כיון דאמא עלאה שהיא עולם הבא, (דהיינו בינה), באה לשרות בתוך ההיכל של עולם התחתון להשגיח עליה בהארת הפנים, דין הוא שלא ימצא לפניו אותו המלשין, ולא בעלי הדין, בעת שמוציא כל הברכות ומאיר לכל, וכל חירות ההוא נמצא במלכות, וישראל מקבלים מאלו הברכות...
כי כשעולם הבא, (שהיא בינה), נכנס אל ההיכל של עולם התחתון, (שהיא מלכות), ונמצא עולם התחתון שהוא שמח עם בניו בסעודה ההיא העליונה, (הנמשכת מבינה), אז (הבינה) מברך השולחן והעולמות כולם מתברכים, וכל שמחה וכל הארת פנים נמצאת שם, זה שאמר לפני ה' תטהרו.
כתוב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, זה הוא השמחה של המלשין, אשר הקב"ה מפיל גורל עמו, ומזמין אתו (שיקח השעיר לעזאזל), ואינו יודע שאש דולק מפיל על ראשו ועל עם שלו, כמו שאמר כי גחלים אתה חותה על ראשו... (תצוה קא, ועיין שם עוד)
תא חזי, מהו סוד הקרבן להקריב שעיר ולא דבר אחר, ולמה בראש חודש מקריבים שעיר וכאן (ביום הכפורים) גם כן שעיר, אלא אם תאמר שזה הוא משום שהשעיר הוא צד שלו, יפה הוא, אבל למה לא היה עז, (שהוא גדול ורק שעיר שהוא קטן).
אלא דבר זה צריך, (דהיינו רק שעיר), והוא ידוע לכל בעלי כשפים, שכל מעשיהם במה שלא מתחבר בנקבה, ועל כן שעיר שעוד לא נתחבר בנקבה בצדדים שלו, (שם הס"א), הם כולם, (והטעם, משום שאל אחר אסתרס ולא עביד פירי), אבל עז, הוא כשכבר נתחבר בנקבה, (ועושה פירות, על כן אינו בחלק הס"א), ומשום שהס"א הוא מלך, (כמו שכתוב מלך זקן וכסיל), נותנים לו בשביל כבודו (שעיר), שלא נתחבר בנקבה, ולא נתן כחו לאחר, (שהוא מינו כנ"ל), וזה נודע לכל אלו המכשפים שמשתמשים במעשים אלו, ומשום זה שורים על השעיר ההוא כל חטאתם... (שם קט, ועיין שם עוד)
שה הוא לעולה, שכתוב, ואיה השה לעולה, ונאמר בו שה תמים זכר, כמו שאתה אומר איש תמים (שפירושו שלם, אף שה תמים פירושו שלם, להיותו עולה שהוא בימין, והרי צריכים לשאול, הרי שה הוא לימין, שעיר הוא לשמאל, דהיינו שעיר עזים אחד לחטאת, (אשר עזים יורה על דינים עזים שהם בשמאל), ויש שעיר ויש שעיר, שעיר אחד לה', ושעיר אחד לעזאזל, והיינו שכתוב, ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל, ובשעיר הזה, נאמר בעשו, איש שעיר, וזה הוא (בחינת) כבד, שלוקח ושואב כל השמרים שבדם, (שהם שחין), אבעבועות פורחות ספחת, וכל מיני צרעת, והיינו שכתוב, ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה, (עונותם הוא אותיות) עונות תם, שהוא הלב (שהנקרא תם), ואז נפרד מלהתערב בלב, (שה"ס המלכות), ואז נתבשם, והוא (העזאזל) כבד, באלו העונות שנושא עליו, ואינו קל שיוכל לעלות ליעקב איש תם, (שה"ס ז"א, והרעיא מהימנא עוד לא אמר שאלתו מה היא, כי רצה שהם יאמרו השאלה), שמחו בעלי המשנה וראשי הישיבות שירדו עם התנאים והאמוראים. (צו מב)
למדנו ויתן אהרן על ב' השעירים גורלות, ונתן אהרן, (למה דוקא אהרן, משום שבא מצד החסד, (ויכול להשלים המלכות בחסדים). על שני השעירים, הנה על הוא בדיוק, (הרומז על המלכות, שהוא ממעל שני השעירים), והיינו כדי שתתבשם המטרוניתא (שהיא המלכות), גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, והרי שני שעירים הם (הרומזים על דינין), ולמה יהיה אחד מהם לה', אלא אמר הקב"ה ישב (שעיר) אחד אצלי, ואחד ילך וישוטט בעולם, כי אם יתחברו שניהם, לא יכול העולם לסבול.
יוצא השעיר הזה ומשוטט בעולם, ומוצא את ישראל בכמה עבודות, בכמה מדרגות, בכמה חוקים טובים, ואינו יכול להם. כולם יש שלום ביניהם, ואינו יכול לכנוס בהם ברכילות, (דהיינו שאינו יכול להשטין עליהם), שעיר הזה, שולחים אותו עם המשא של כל עונות ישראל.
למדנו כמה גדודי מחבלים מזדמנים, שהם תחת ידו (של השעיר הזה), וממונים לרגל הארץ על כל אלו העוברים על דברי תורה, וביום ההוא, (יום הכפורים), אינו נמצא משטין לדבר על ישראל, כשמגיע השעיר הזה (שלעזאזל), אל ההר כמה שמחה על שמחה מתבשמת בו לכולם, ואותו חוקר דין שיצא, (דהיינו השעיר שלמעלה), חוזר ואומר שבחם של ישראל, הקטגור נעשה סנגור, (כלומר, שהמשטין נעשה מליץ טוב).
ותא חזי, לא זה בלבד הוא, אלא בכל מקום שצריכים ישראל להטהר מעונם, הקב"ה נותן להם עצה לקשר בלי הדין, (שלא יקטרגו), ולבשם אותם באלו הקרבנות והעולות, שמקריבים לפני הקב"ה, ואז אינם יכולים להרע, וביום ההוא דיום הכפורים, יותר מכל, וכמו שישראל למטה מבשמים הכל, (על ידי שני השעירים), כך מבשמים לכל המקטרגים, והכל הוא קרבן ועבודת הקב"ה.
למדנו, בשעה ההיא שכתוב, ולקח אהרן את שני וגו', מתעוררים באותו היום אלו שני השעירים, (שהם דינין דנוקבא ודינין דדכורא), למעלה, ורוצים (להתחבר זה עם זה) ולשלוט ולצאת לעולם, כיון שהכהן מקרב אלו (ב' השעירים למטה בבית המקדש), מתקרבים אלו שלמעלה, אז יוצאים גורלות לכל הצדדים, הכהן נותן גורלות למטה, הכהן, (שהוא חסד), נותן גורלות למעלה, וכמו שאחד נשאר בהקב"ה, (דהיינו שעיר אחד לה', למטה, ואחד, (שהוא השעיר לעזאזל), מוציאים אותו למדבר ההוא, כך הוא למעלה, אחד נשאר בהקב"ה, בקו האמצעי, ואחד יוצא ומשוטט בעולם לאותו מדבר העליון, (דהיינו הדינים המתגלים עם הופעת החכמה, שהם בחינת מדבר וארץ גזרה), ואחד באחד מתקשר... (אחרי קטז, ועיין שם עוד)
ותאנא, אדם זה שהיה הולך (עם השעיר) למדבר, כשהגיע שם עם השעיר, היה עולה להר, ודחה אותו בשתי ידים, ולא היה יורד לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, והאדם ההוא היה אומר, כך ימחו עונות עמך וכו', ומשום שעל ידי זה עלה הקטגור ונעשה סנגור של ישראל, אז לוקח הקב"ה כל עונות ישראל, וכל מה שכתוב, באלו פסקי דין שלמעלה להזכיר עונות בני אדם, ומשליך אותם כאופן הזה, (שנשלך השעיר לעזאזל מן ההר, אל המקום שנקרא מצולות ים, (שהוא סוד מקום החשך והדינים דשמאל שמתחת המלכות הנקראת ים), זה שאמר, ותשליך במצולות ים כל חטאתם... (שם קכט, ועיין שם עוד)
מצוה זו היא שיעשה הכהן הגדול עבודת יום ההוא כמו שצריך, וישלח שעיר לעזאזל, סוד זה הוא, כמו שאתה אומר, כדי שהס"א יפרד מן העם הקדוש ולא יתבע עונותיהם לפני המלך, ולא יקטרג עליהם, כי אין לו כח וממשלה רק כשמתחזק הכעס מלמעלה, ובמתנה הזו, (של השעיר לעזאזל), מתהפך אחר כך לשומר עליהם, ועל כן נדחה מלפני המלך, והרי העמדנו, שזה הוא, משום שהוא קץ כל בשר.
והעם הקדוש נותן לו כמו שצריך לו, (דהיינו שעיר), וזה סוד הן עשו אחי איש שעיר, (שהוא בחינת הס"א, ויש בו זכר ונקבה), שכמו שיש בצד הקדושה זכר ונקבה, כן יש בצד הטומאה זכר ונקבה, משל אומרים, השלך עצם לכלב, וילחך עפר רגליך, (אף כאן נותנים לס"א שעיר והוא נעשה סניגור)...
ומשום זה יש לנו ביום הזה להשליך עצם לכלב, (דהיינו השעיר לעזאזל, שבעוד שהוא גורר (העצם) יכנוס מי שיכנוס להיכל המלך, ואין מי שימחה בידו, (כי המקטרג טרוד במתנה שלו), ואחר כך עוד ינדנד לו בזנבו, (דהיינו שיעשה סניגור).
מה כתוב, והתודה עליו את כל עונות בני ישראל, וכתוב, ונשא השעיר עליו את כל עונותם, כיון שהס"א ראה שעיר הזה מתעורר חשקו אליו, ולהשתכלל עמו, ואינו יודע מאלו העונות שלקח השעיר עליו, הוא חוזר לישראל, ורואה אותם בלי עונות ובלי פשעים, כי כולם שורים על ראש השעיר, הוא עולה למעלה ומשבח אותם לפני הקב"ה, והקב"ה רואה העדות של המקטרג, והואיל שחשקו לרחם על עמו, אף על פי שהוא יודע כל מעשה, הוא מרחם על ישראל... (שם קלד, ועיין שם עוד)
אמר ר' יוסי, למדנו ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, אם כן, הוא כבוד בשביל העזאזל, כי הראיתם, אשר עבד יפיל גורלות (שוה בשוה) עם אדונו, כי מדרך העלם הוא, שעבד אינו מקבל אלא מה שאדוניו נותן לו, אבל משום שסמאל מוכן ביום ההוא לרכילות (על ישראל), וכדי שלא יהיה לו פתחון פה נותנים לו חלק בזה.
וגורל הזה עולה עליו מאליו, דאמר ר' יהודה אמר ר' יצחק, דבר עליון מצאתי בגורל, הגורל של יהושע כתוב בו, על פי הגורל, על פי הגורל ודאי, שהגורל אמר, זהו חלק של יהודה, זהו חלק של בנימין, וכו', וכן כולם, אף כאן כיון שהכהן נתן ידיו היו הגורלות מדלגים ועולים ביד הכהן ובאים במקומם. זה שאמר והשעיר אשר עליה עליו הגורל, עלה עליו ודאי, (דהיינו שעלה מעצמו)... (אמור רלו, ועיין שם עוד)
ומשום זה היו ישראל מקריבים לעזאזל, אל אותו החשך, וע' פרים כנגד ע' אומות, (שהקריבו בסוכות), לקיים הכתוב אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, ומיד שחוזרים בתשובה נעבר אותו חושך מפגם ההוא ונשלמים, וסוד הדבר, גם ה' העביר חטאתך לא תמות, ומיד חוזר עליו שם הוי"ה, וירפא אותו מאלו הנשיכות של היסורים, זה שאמר ושב ורפא לו, ומאין לנו שהקב"ה חוזר אליו מיד אחר שחזר בתשובה ונשלם אותו הפגם, זהו שכתוב, שובו אלי ואשובה אליכם... (נשא נח)
וישא את עיניו וירא את הנשים, מקרא זה בסוד החכמה נאמר, ביום הכפורים שבני העולם עומדים בדין, וישראל חוזרים בתשובה לפני הקב"ה, לכפר על עונותיהם, ואותו המקטרג עומד עליהם החושב להאבידם בשביל עונותיהם, שולחים לו אז מתנה ההיא, (דהיינו השעיר לעזאזל), ואז כתוב, כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני, לאחר שהמקטרג מקבל אותה המתנה, מתהפך להיות להם סנגור.
נושא (המקטרג עיניו), ורואה את ישראל כולם מתענים בתענית, יחפי רגלים, רואה נשים, רואה ילדים, כולם בתענית, כולם נקיים בנקיון, ויאמר מי אלה לך, דהיינו שם הקדוש (אלקים) לך, (המצטרף מן אותיות) מי אלה (הם לך לישראל), שאל על הילדים ואמר, הילדים אשר חנן אלקים את עבדך, וכי למה היה צריך להשיב לו משהו, כיון שקבל אותו השוחד, (דהיינו השעיר לעזאזל), נתהפך להיות להם למליץ טוב. נשא עיניו וראה את ישראל כעין זה, חשב, שבשביל הפחד שלו (שלא יקטרג עליהם), הם נמצאים כך, (בתענית ובתשובה)... (בלק שכו, ועיין שם עוד)
ועוד ונשא השעיר עליו, כשרצונו (של השטן) להלשין על ישראל לפני הקב"ה, והוא נושא כל החטאים שיכול לסובלם עד שנעשה כבד, כמשא כבד יכבדו ממנו העונות על כנפיו, מה הוא עושה, עולה להר עליון, כחמור הרוצה לעלות על הר גבוה, וכמשא כבד יכבדו עליו העונות, כשהוא למעלה, ורוצה לעלות עוד אותו מעט הדרך שנשאר לו, נכבד עליו המשא ונופל, ומפיל עצמו למטה, ובכובד המשא שלוחץ עליו נעשו כל אברים שלו חתיכות עד שלא נשאר בו אבר שלם, אף כך קרה לו לסמאל ונחש, שהם כבד ויותרת הכבד, יצר הרע ובת זוגו זונה, שמשם (נקרא) כל בת אל נכר זונה... (פנחס שעח, ועיין שם עוד)
ועוד, ושעיר עזים אחד, כי ב' שעירים הם, שנאמר עליהם, ולקח את שני השעירים וגו', גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, השעיר שהוא לה', (הוא כפרה) על מיעוט הלבנה, והוא שעיר אחד לה' לחטאת, (ועל כן כתוב בו אחד, משום שהוא מצד היחוד, אבל שעיר של עזאזל לא כתוב בו אחד, ולא קרבן, ולא אשה ולא עולה, אלא ושלח ביד איש עתי המדברה, ושלח, הוא כמו שאמר יעקב, מנחה היא שלוחה לאדני לעשו, אף כך, (השעיר לעזאזל הוא) שוחד, כדי לשבר הכעס של סמאל שלא יקרב למקדש לקטרג (עליו).
(בדומה) לכלב שהוא רעב, ומי שרוצה שלא ישך אותו, נותן לו בשר או לחם לאכול ומשקהו מים, וסוד הדבר, אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו', ובזה הוא נעשה אוהב אל האדם, שלא די שאינו נושך אתו, בכמה יסורים, אלא נתהפך להיות עליו מליץ יושר, ונעשה אוהבו.
ולמה שולחים (את השעיר לעזאזל) ביד איש עתי בעל מום, משום שהסטרא אחרא כולו הם בעלי מומים, ונקראים שעירים, שכתוב, ושעירים ירקדו שם, ונאמר בהם, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ועליהם נאמר, יזבחו לשדים לא אלוה, ובשעיר הזה (לעזאזל) הוא סמאל, נפרד מכלם, ונושא כל העבירות שבישראל עליו, כמו שאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם, ועוד, אחר שלקח (עזאזל את העונות), ונשא, (היינו שהקב"ה נושא וסולח), הקב"ה נקרא נושא עון, (ובשעיר לעזאזל כתוב ונשא השעיר עליו את כל עונותם), מהו ההפרש בין נושא לנשא, נשא היינו (שנשא) משא, נושא הסתלקות המשא, (דהיינו שמכפר העונות, כמו שכתב כל זה לעיל). (שם תרעט)
ומאת עדת בני ישראל, שיהו משל ציבור, יקח שעירי, מיעוט שעירים שנים, אם כן למה נאמר שני, שיהיו שוים, ומנין אף על פי שאינן שוים כשרים, תלמוד לומר שעיר שעיר ריבה.
ואיל אחד לעולה, רבי אומר איל אחד הוא האמור כאן והוא האמור בחומש הפיקודים. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר שני אילים הם, אחד אמור כאן ואחד אמור בחומש הפיקודים. והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו, שלא יביא משל ציבור. יכול לא יביא משל ציבור, שאין ציבור מתכפרים בו, אבל יביא משל אחיו הכהנים, שהרי אחיו הכהנים מתכפרים בו, תלמוד לומר אשר לו. יכול לא יביא ואם הביא כשר, תלמוד לומר שוב אשר לו. וכפר בעדו ובעד ביתו, זה וידוי דברים, יכול כפרה בדמים, הריני דן, נאמר כפרה בפר ונאמר כפרה בשעיר, מה כפרה האמורה בשעיר וידוי דברים חוץ מדמים, אף כפרה האמורה בפר וידוי דברים חוץ מדמים... (אחרי פרשה ב)
ולקח את שני השעירים, מלמד שהם מעכבים זה את זה. לפני ה' פתח אהל מועד, מעמידו בשערי ניקנור, אחוריהם למזרח ופניו למערב. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, של כל דבר, יכול שנים על זה ושנים על זה, תלמוד לומר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, יכול של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה, תלמוד לומר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, אין כאן לעזאזל אלא אחד. אם כן למה נאמר גורלות, שיהיו שוים, שלא יעשה אחד גורל גדול ואחד קטן, אחד של כסף ואחד של זהב, אחד של שיש ואחד של אשכרוע... (שם פרק ב, וראה שם עוד)
וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכן יעשה לאהל מועד וגו', יש לי בענין הזה להביא שלשה טומאות, טומאת ע"ז, ממה שנאמר למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי, טומאת גילוי עריות, שנאמר לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם. טומאת שפיכות דמים, שנאמר ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה.
יכול על כל הטומאות הללו יהיה שעיר זה מכפר, תלמוד לומר מטומאותם ולא כל טומאתם, מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל הטומאות בטומאת מקדש וקדשיו, אף כאן לא נחלוק אלא בטומאת מקדש וקדשיו דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע, שנאמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל, ולא כל טמאות שבקודש. יכול על כל טומאת מקדש וקדשיו יהי שעיר זה מכפר, תלמוד לומר פשעיהם, אלו המרדים, וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי, מיכן אמרו כל שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף תולה לו עד שתוודע לו יביא בעולה ויורד, וכן הוא אומר לכל חטאתם במחוייבי חטאות... (שם פרק ד, וראה שם עוד)
...והתודה עליו, זה ווידוי דברים, כיצד היה מתודה, אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא בשם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך, והם עונים אחיו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אין לי אלא וודייהם, ספיקותיהם ואנסיהם ושגגותיהם מניין, תלמוד לומר עונות לכל עונות, פשעיהם לכל פשעיהם, חטאת לכל חטאתם. יכול אף חייבי חטאות ואשמות עמהם, תלמוד לומר אותם, אותם על ראש השעיר ואינן חייבי חטאות ואשמות על ראש השעיר. מיכאן אמרו חייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהם יום הכפורים חייבים להביא לאחר יום הכפורים, וחייבי אשמות תלויים פטורים. ושלח ביד איש עתי להכשיר את הזר, עתי שיהא מזומן, עתי אף בשבת, עתי אף בטומאה... (שם פרשה ד, וראה שם עוד)
פשט (כהן גדול) ירד וטבל עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש, וקידש ידיו ורגליו, הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו, קבל את הדם וזרקו, נכנס להקטיר קטורת של שחר ולהיטיב את הנרות ולהקריב את הראש ואת האברים והחביתין ואת היין, קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים של בין הערבים בין איברים לנסכים... (יומא לא ב)
בא לו אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב, והכהן עומד במזרח ופניו למערב, וסומך שתי ידיו עליו ומתודה, וכך היה אומר, אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי, אנא השם, כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך, כי ביום הזה יכפר וגו', והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד... (שם לה ב)
בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח, הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו, ושם שני שעירים, וקלפי היתה שם ובה שני גורלות, של אשכרוע היו ועשאן בן גמלא של זהב והיו מזכירים אותו לשבח. (שם לז א)
טרף בקלפי והעלה שני גורלות, אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל, הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו, אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול הגבה ימינך, ואם של שם עלה בשמאלו ראש בית אב אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך, נתנן על שני השעירים ואומר לה' חטאת, רבי ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת אלא לה', והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד... תנו רבנן, ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל, והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין... (שם לא א, וראה שם עוד)
קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו. בא לו אצל פרו שניה וסומך שתי ידיו עליו ומתודה... (שם מא ב)
שחטו וקבל במזרק את דמו, ונותנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל כדי שלא יקרוש. נטל מחתה ועלה לראש המזבח, ופנה גחלים אילך ואילך, וחותה מן המעוכלות הפנימיות וירד והניחה על הרובד הרביעי שבעזרה... (שם מג ב)
...כיצד הוא עושה (ההקטרה), אוחז את הבזך בראש אצבעותיו, ויש אומרים בשיניו, ומעלה בגודלו עד שמגעת לבין אצילי ידיו, וחוזר ומחזירה לתוך חפניו וצוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבא, ויש אומרים מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת לבא, וזו היא עבודה קשה שבמקדש... (שם מט ב)
...הגיע לארון נותן את המחתה בין שני הבדים, צבר את הקטרת על גבי גחלים ונתמלא כל הבית כולו עשן, יצא ובא לו בדרך בית כניסתו, ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון שלא להבעית את ישראל. (שם נב ב)
משניטל ארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים, ושתייה היתה נקראת, גבוה מן הארץ שלש אצבעות, ועליה היה נותן. נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו, נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד, והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה, ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף, וכך היה מונה, אחת, אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע. יצא והניחו על כן הזהב שבהיכל, הביאו לו את השעיר שחטו וקבל במזרק את דמו, נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד, והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה... יצא והניחו על כן הזהב השני שבהיכל, רבי יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד, נטל דם הפר והניח דם השעיר, והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלה ושבע למטה... נטל דם השעיר והניח דם הפר והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלה ושבע למטה וכו', עירה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא בריקן. (שם נג ב, וראה שם עוד)
ויצא אל המזבח אשר לפני ה' זה מזבח הזהב, התחיל מחטא ויורד, ומהיכן הוא מתחיל, מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית דרומית מזרחית, מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון משם היה גומר על מזבח הפנימי... (שם נח ב, וראה שם עוד)
כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום, הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר, ואם עד שלא גמר את המתנות שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור בתחילה מבפנים, וכן בהיכל וכן במזבח הזהב, שכולן כפרה בפני עצמן, רבי אלעזר ור"ש אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל... א"ר יהודה אימתי בדברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים, אבל דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי, רבי נחמיה אומר במה דברים אמורים בדברים הנעשים בבגדי לבן בין מבפנים בין מבחוץ, אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ מה שעשה עשוי... (שם ס א)
בא לו אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתודה, וכך היה אומר, אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים, שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מסרו למי שהיה מוליכו, הכל כשרין להוליכו, אלא שעשו הכהנים גדולים קבע ולא היו מניחין את ישראל להוליכו, אמר רבי יוסי מעשה והוליכו ערסלא וישראל היה... (שם סו א)
מיקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה, עשר סוכות מירושלים ועד צוק, תשעים ריס שבעה ומחצה לכל מיל, על כל סוכה וסוכה אומרין לו הרי מזון והרי מים, ומלוין אותו מסוכה לסוכה חוץ מאחרון שבהן, שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו, ומה היה עושה, חולק לשון של זהורית, חציו קשור בסלע וחציו קשור בין שני קרניו, ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים... (שם סו ב, וראה שם עוד)
אם בבגדי בוץ קורא קדש ידיו ורגליו פשט ירד וטבל עלה ונסתפג, והביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו, ויצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים בני שנה, דברי ר' אליעזר, רבי עקיבא אומר עם תמיד של שחר היו קרבין, ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ היו קרבין עם תמיד של בין הערבים. קדש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל ועלה ונסתפג, הביאו לו בגדי לבן ולבש וקדש ידיו ורגליו, נכנס להוציא את הכף ואת המחתה, קדש ידיו ורגליו ופשט וירד וטבל עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו, ונכנס להקטיר קטורת של בין הערבים ולהטיב את הנרות, וקדש ידיו ורגליו ופשט (וירד וטבל עלה ונסתפג). הביאו לו בגדי עצמו ולבש, ומלוין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש... (שם ע א, וראה שם עוד)
...כדתנן, חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים חייבין להביא אחר יום הכפורים, חייבי אשמות תלויין פטורין... מנהני מילי, כי אתא רב דימי א"ר אמי א"ר חנינא אמר קרא וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, חטאים דומיא דפשעים, מה פשעים דלאו בני קרבן, אף חטאים דלאו בני קרבן מכפר, אבל חטאים בני קרבן לא מכפר. א"ל אביי והא כי כתיב הדין קרא בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב, דלא מכפר על עבירות דמצוה ידועה, אבל שעיר המשתלח דמכפר על עבירות דמצוה ידועה אימא לך אפילו על חטאים דבני קרבן נינהו מכפר, אלא אמר אביי מהכא, והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, חטאים דומיא דפשעים, מה פשעים דלאו בני קרבן, אף חטאים דלאו בני קרבן, אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר, ומיעטיה קרא בשעיר המשתלח, למימרא דעל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר... (כריתות כה ב, וראה שם עוד)
יום שניתנה תורה אמר השטן לפני הקב"ה, רבונו של עולם על כל הרשעים נתת לי רשות ועל הצדיקים אין אתה נותן לי רשות, אמר לו הרי יש לך רשות עליהן ביום הכפורים, אם יש להם חטא, ואם לאו אין לך עליהן רשות, לפיכך נתנו לו שוחד ביום הכפורים שלא לבטל קרבן של ישראל, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב"ה קרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר חטאת, וכל עונותיהם של ישראל היה עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם... (פרק מו)
בפר בן בקר זה אברהם, על שום ואל הבקר רץ אברהם. ואיל לעולה זה יצחק, על שום והנה איל אחר נאחז בסבך. עז בזכותו של יעקב, דכתיב וקח לי משם שני גדיי עזים טובים. ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר, טובים לך טובים לבניך, טובים לך שעליהם תקבל הברכות, טובים לבניך, שעליהם מתכפר להם ביום הכפורים, הדא הוא דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם. (ויקרא כא י)
דבר אחר כחוט השני שפתותיך זה לשון של זהורית, ומדברך נאוה זה שעיר המשתלח, אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם אין לנו לשון זהורית ושעיר המשתלח, אמר להם כחוט השני שפתותיך, רחישת פיך חביבה עלי כחוט השני של זהורית... (שיר ד יא)
ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו', ולמה עושה כן ומוליך אותו השעיר לעזאזל ומביאו להר גדול וקשה ודוחפו עד שיחתך חתיכות חתיכות, אלא ללמדך שאנו מבקשים מהבורא שכמו זה השעיר שהוא נושא עונות ישראל עליו, וכמו שנופל השעיר חתיכות חתיכות ולא ישאר בו לא ממשות ולא תועלת, כן אתה מלך מלכי המלכים הקב"ה תפיל לחטאתינו ויאבדו מספרך ולא יהיה להם תקומה. ויש מפרשים, אומר שישראל עזבו יצר הרע והשליכו אותו מעליהם כשעיר הזה המשתלח, ועל זה נאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. (ויקרא טז ח)
ולקח את שני השעירים, והעמיד אותם וגו', גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, שעיר לה' בגין מיעוט הירח, ואיהו שעיר אחד לה' לחטאת אחד מסטרא דיחודא, אבל שעיר לעזאזל לא כתיב ביה קרבן ולא אחד ולא עולה אלא ושלח ביד איש עתי המדברה, ושלח כד"א מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו, אף הכי נמי שארי לתברא רוגזא דסמא"ל דלא יתקרב למקדשא לקטרגא לכלבא דאיהו רעיב ומאן דבעי דלא נשיך ליה יהיב בשרא או נהמא למיכל וישקו ליה מיא, ורזא דמלה, אם רעב שונאך האכילהו לחם, ובהא יתהדר רחימוי ותעביד ליה סניגוריא...
הפר מטהר חוצות ומשלים הדרכים העליונים ליחוד א', גם השעירים הבאים במועדים הם להרחיק כל טומאה וכל מחשבה רעה מישראל וכו', ולכן היו עושים כל ענין עזאזל ביום הכפורים, כי עזאזל הוא הכח הגדול מכל המקטרגים וכל רוחות רעות בו עצמו, דכתיב ונתן אותם על ראש השעיר, והיו שולחים אותו אל המדבר שאין שם יושב כלל, וגם עם שעיר החדש היו מבטלין כל רוחות רעות, אז היה נשאר העולם קדוש וטהור ותפילתם מקובלת ונשמתן של ישראל מתעלות בלי שום עיכוב כלל עד שער התשובה...
שני השעירים, כי השעיר מבריח כל הטומאה ומקרב טהורים, ולכן גורל אחד לה' שהיא העטר"ת, ולקבץ כל מחנותיהם ולטהרם כדי שיהיו טהורים דבוקים עם השכינה לחיים, כמו דאמר יעמד חי לפני ה', והשעיר הב' היו שולחים למדברות להשבית כל כחות המדברות ולכלות כל רוח רעה וכל שד ומזיק וכו'. והשעיר הב' היה כח לשר השדים והוא ישא עליו את כל עונותם וכו'. וגם שעיר החדש היה לו כח זה להרחיק כל טומאה, וכדי שיהיו ישראל דבקים לשכינה...
ביום הכפורים מתהדר עלמא דקדושה לקדמותיה, ובעינן לאעדאה סטרא מסאבא מסטרא דקדושה ולדבקה ליה בדוכתא, דהיינו בהנהו קליפין, ומשום הכי עבדינן עובדא דהעמדת שני השעירים לפניהם, ומגרילים עליהם גורלות לרמז דברישא תרין סטרין נפקו מחד דוכתא האי פירא והאי קליפה, ובתר הכי משדרינן שפיר לעזאזל המדברה, דכיון דבתר דשלטו קליפה בזימנייהו השתא דעבר זמנייהו ושלטו קדושה איבעי להסתלק כל מסאבי דהוי מסטרא דקדושה ויתדבק, והנך סוכות דהוי מירושלים ועד צוק הוי רמיזין לעלמא דשלטא עלייהו קליפא, והוי אמרי ליה בכל סוכה וסוכה הרי מזון והרי מים, לרמז דעבר שליטיה דקליפין דהוי בעלמא דלהון חורבה וחסרון כל, אבל השתא דשלטי דקדושה דאיכא ברכאין בעלמא הרי מזון והרי מים, ומשום הכי לעולם לא הוצרך אדם לכך, לפי שלא היתה אלא לרמז בלבד, ויקירי ירושלים הוי מלוין אותו עד סוכה ראשונה כדי להסיר כל מסאבי מהם ולהדביקו בשעיר חלק לשון של זהורית, חציו קשור בסלע וחציו בין קרניו, לרמז תוקפא דדינא למהוי בנוקבא דלהון דרמיז לסלע ולא יתפשט בעלמא דקדושה כלל, ולשון של זהורית שהיו קושרים על פתחו של היכל הא פתחא דהיכל רמז לכנסת ישראל ולשון של זהורית רמז לזוהמא שהטיל נחש בה, משום דאתי מסטרא דקליפות, וכיון שהגיע השעיר למדבר היה הלשון מלבין, רמז דהא אסתלק סטרא מסאבא לגמרי מעלמא דקדושה ואתדביק בדוכתא ואשתאר עלמא דקדושה בלא מסאבו... (אחרי, ועיין שם עוד)
והתשיעי, הקרבן שהיו מקריבין לעזאזל ביום הכפורים, לפי שכבר נדמה למקצת בני אדם שהוא שם שד, ואנו אומרים כי עזאזל שם הר, כמו שנאמר שם "ותפש את הסלע במלחמה ויקרא את שמה יקתאל" (מ"ב י"ד ז')... הכל מקומות. והיה אחד משני השעירים מקריבין אותו על הכהנים במקדש, לפי שרוב חטאיהם במקדש, והשני קרב בעד כל האומה בחוץ, כי רוב חטאיהם בחוץ דרך העדפה. אבל ענין הפלת שני הגורלות שהם היו המוזר ביותר בכל הפרשה, הנני מבאר שאין זה בגלל שינוי מה שהם קרבים לו, אלא הם יחד לא-ל אחד, ואין הפלת הגורלות אלא בגלל שוני אותם שהוא קרב עליהם, והם כהנים וישראל, ולכן ראוי שיגרילו תחלה, וכאשר יהיה לכל אחד דבר יקריבוהו על עצמו מתוך בירור שזה שלו. (מאמר ג פרק י)
מטומאות בני ישראל - על הנכנסין למקדש בטומאה ולא נודע להם בסוף, שנאמר לכל חטאתם, וחטאת היא שוגג. ומפשעיהם - אף הנכנסין מזיד בטומאה. (ויקרא טז טז)
...וזהו סדר העבודות: תמיד של שחר בבגדי זהב, ועבודת פר ושעיר הפנימים וקטרת של מחתה בבגדי לבן, ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ושירי המוספין ותמיד של בין הערבים וקטרת ההיכל שעל מזבח הפנימי בבגדי זהב... (שם שם כג)
...ואנחנו השיבונו, כי השעיר ישלחו במדבר כאשר הוא כתוב, וירדוף אחריו עד שיברח ויעל על הצור, על כן אמרו חז"ל ודוחפו, ויאמר רב שמואל אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם, ואין צריך, כי המשתלח איננו קרבן, כי לא ישחט, ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו. (שם שם ח)
וגורל אחד לעזאזל - הר גבוה צוק קשה, שנאמר ארץ גזרה, לשון רש"י. ובתורת כהנים, לעזאזל למקום הקשה שבהרים, יכול בישוב, תלמוד לומר המדברה. ומנין שיהא צוק, תלמוד לומר אל ארץ גזרה. ולפי זה יהיה פירוש מלת לעזאזל לקשה, והוא כפול הזי"ן כמו עזוז וגבור. ורבי אברהם כתב... והנה רבי אברהם נאמן רוח מכסה דבר, אבל אני הרכיל מגלה סודו, שכבר גלו אותו רבותינו במקומות רבים. אמרו בבראשית רבה, ונשא השעיר עליו זה עשו, שנאמר הן עשו אחי איש שעיר, את כל עונותם, עונות תם, שנאמר ויעקב איש תם. ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול, לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב"ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר "ונשא השעיר עליו", ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקב"ה, רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים... והקב"ה שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל, שנאמר "וכפר את מקדש הקדש" וגו'. עד כאן אגדה זו.
והנה הודיענו שמו ומעשהו וזה סוד הענין, כי היו עובדי אלהים אחרים הם המלאכים עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח, כענין שנאמר "ושמני וקטרתי נתת לפניהם ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי להם נאם ה' אלקים". ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת. והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקב"ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו, ומאצילות כחו יבא חורב ושממון, כי הוא העולה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות עשו, שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב שעירים, כי כן יקרא הוא, ואומתו שעיר.
ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל תהיה כונתינו לעשות רצון בוראינו שצונו בכך, והמשל בזה לפי שעשה סעודה למלך, וצוה המלך את האיש העושה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו רק הכל נתן למלך, והמלך נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד המלך כל אשר צוהו. ואמנם המלך לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספרו בשבחו ולא בגנותו, וזה טעם הגורלות, כי אלו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה', והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם, והוא הטיל להם גורל וידו חלק להם, כענין שנאמר "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו". וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה', לומר שהוא שלו, ואין אנחנו מכוונים בשלוחו אלא לרצון לשם, ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל... ומזה תבין טעם כבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל והשורף את הפרה. והנה רמז לך רבי אברהם שתדע סודו כשתגיע לפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", והמלה מורכבת וחביריה רבים... (שם טז ח)
ובא אהרן אל אהל מועד - ...ועל דעת רש"י תהיה הטבילה הזאת של הוצאת כף ומחתה אחרי אילו ואיל העם בין המוספין לתמיד של בין הערבים, וכן דעת כל הגאונים, וכן יראה מן הבריתא השנויה בתורת כהנים בפשוטה. אבל אנו מצאנו בירושלמי, אמר רבי יוחנן הכל מודים בהוצאת הכף והמחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים, וכן כתב הרב ר' משה וכן הסדר השנוי במשנתינו, קדש ופשט וירד וטבל הביאו לו בגדי זהב נכנס להקטיר את הקטורת, אלא כך הוא הסדר, סדר היום בבגדי לבן ואילו ואיל העם והמוספים ואמורי החטאת ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב בטבילה שלישית, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן בטבילה רביעית, קטרת חביתים ונסכים ונרות בבגדי זהב בטבילה חמישית. והטעם בזה לפי שאינה עבודה, ואחרו אותה לאחר כל מעשה היום, ובלבד שנקיים בה חמש טבילות, ולכך הפסיק בסדר התמיד של בין הערבים ומוציאין כף ומחתה בין התמיד לקטרת. (שם שם כא)
ביום הכפורים מקריבין תמיד בשחר ותמיד בין הערבים כסדר כל יום ויום, ומקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים כלם עולות, ושעיר חטאת נעשה בחוץ והוא נאכל לערב, ועוד מקריבין יתר על מוסף זה פר בן בקר לחטאת והוא נשרף, ואיל לעולה, ושניהם משל כהן גדול, ואיל הבא משל צבור האמור בפרשת אחרי מות, והוא האיל האמור בחומש הפקודים בכלל המוסף, והוא הנקרא איל העם, ועוד מביאין משל צבור שני שעירי עזים, אחד קרב חטאת והוא נשרף, והשני שעיר המשתלח...
עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקריבין ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד, אחד כהן המשיח בשמן המשחה או המרובה בגדים, ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול, וכן שאר העבודות של יום זה, כגון הקטרת הקטורת של כל יום, והטבת הנרות הכל עשוי בכהן גדול נשוי, שנאמר "וכפר בעדו ובעד ביתו", ביתו זו אשתו... (עבודת יום הכפורים א א והלאה, וראה שם עוד)
כל מעשה התמידים והמוספין של יום זה כהן גדול עושה אותן והוא לבוש בבגדי זהב, ועבודות המיוחדות ליום זה בבגדי לבן, ועבודה המיוחדת ליום זה היא מעשה הפר של כהן גדול, ושני השעירים שאחד מהן שעיר המשתלח, והקטרת הקטורת בקדש הקדשים, כל אלו בבגדי לבן הם נעשים.
כל עת שישנה הבגדים ויפשוט בגדים ולובש בגדים אחרים טעון טבילה, שנאמר "ופשט את בגדי הבד ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו", וחמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, כיצד, בתחלה פושט בגדי חול שעליו וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו, ושוחט את התמיד ומקטיר איברי התמיד עם החביתין והנכסים, ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי הזהב וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי לבן, ומקדש ידיו ורגליו ועובד עבודת היום כל הוידויים עם ההגרלה וזריקת הדמים בפנים והקטרת הקטורת בקודש הקדשים, ומוסר השעיר למשלחו לעזאזל, ומוציא אמורי הפר והשעיר הנשרפים ומוסר שארן לשריפה, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו, ומקריב שעיר חטאת של מוסף היום ואילו ואיל העם והם עולות, ומקטר אימורי פר ושעיר הנשרפין, ומקריב תמיד של בין הערבים, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב, וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי לבן ומקדש ידיו ורגליו ונכנס לקדש הקדשים ומוציא משם את הכף ואת המחתה, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן, וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו, ומקטיר קטרת של בין הערבים של כל יום ומטיב את הנרות בין הערבים, ומקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב ולובש בגדי חול ויוצא... (שם ב א וראה שם עוד)
זה שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל, מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים, נמצאת למד שהוא מתודה ביום זה שלשה וידויים, אחד על ידי עצמו תחילה, וידוי שני על ידי עצמו עם שאר הכהנים, ושניהם על פר החטאת אשר לו, והוידוי שלישי על ידי כל ישראל על שעיר המשתלח, ומזכיר את השם בכל וידוי מהן שלש פעמים, כיצד הוא אומר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך, אנא השם כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים, שחטאתי ושעויתי ושפשעתי וכו', שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, הרי שלש פעמים הזכיר את השם, וכן בכל וידוי מהן, וכשהוא נותן את הגורל על שעיר החטאת אומר להשם חטאת, נמצא מזכיר את השם ביום זה עשר פעמים, ובכולם הוא מזכיר ככתבו שהוא השם המפורש, בראשונה היה מגביה את קולו בשם, כיון שרבו פרוצין חזרו לאומרו בקול נמוך ומבליעו בנעימות עד שלא יכירו בו אפילו חביריו הכהנים... (שם שם ו)
שני הגורלות אחד כתוב עליו להשם ואחד כתוב עליו לעזאזל, והם כשרים מכל דבר, בין מן העץ, בין מן האבן, בין מן המתכת, אבל לא יהיה אחד גדול ואחד קטן, אחד כסף ואחד זהב, אלא שניהם שווין, ושל עץ היו, ובבית שני עשו אותם של זהב, ומניחין שני הגורלות בכלי אחד המחזיק שתי הידים כדי שיכניס שתי ידיו, ולא יתכוין, וכלי זה חול הוא, ושל עץ היה וקלפי שמו.
היכן מגריל, במזרח העזרה בצפון המזבח, מניחין שם הקלפי, ומעמידין שני השעירים פניהן למערב ואחוריהם למזרח, וכהן גדול בא לשם והסגן מימינו וראש בית אב משמאלו, ושני השעירים לפניו אחד לימינו ואחד לשמאלו.
טרף בקלפי והעלה שני הגורלות בשתי ידיו לשם שני השעירים ופותח ידיו, אם של שם עלה בימינו הסגן אומר אישי כהן גדול הגבה ימינך, ואם בשמאל עלה ראש בית אב אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך, ונותן שני הגורלות על שניהם, של ימין על ימין ושל שמאל על של שמאל, ואם לא נתן לא עיכב אלא שחיסר מצוה, שההנחה מצוה שאינה מעכבת, וההגרלה מעכבת אף על פי שאינה עבודה, לפיכך ההנחה כשירה בזר, והעליית הגורלות מן הקלפי פסולה בזר.
וקושר לשון זהורית משקל שתי סלעים בראש שעיר המשתלח ומעמידו כנגד בית שלוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו, ושוחט את פר החטאת אשר לו ואת השעיר שעלה עליו הגורל לשם.
ומכניס דמן להיכל, ומזה מדם שניהן ביום הזה ארבעים ושלש הזיות, ואלו הן, מזה תחילה מדם הפר שמונה הזיות בקדש הקדשים בין בדי הארון קרוב לכפורת בטפח, שנאמר "ולפני הכפורת יזה" וגו', ומזה שם אחת למעלה ושבע למטה, מפי השמועה למדו שזה שנאמר שבע פעמים יזה יתר על הזיה ראשונה, וכך היה מונה, אחת, אחת ואחת... ולמה מונה ככה, שמא ישכח וימנה הזייה ראשונה מכלל השבע, ואחר כך מזה מדם השעיר בין בדי הארון שמונה, אחת למעלה ושבע למטה, ומונה כדרך שמונה בדם הפר, וחוזר ומזה בהיכל על הפרוכת מדם הפר שמונה, אחת למעלה ושבע למטה, שכך נאמר בדם הפר על הכפורת ולפני הכפורת, ומונה כדרך שמונה בפנים, וחוזר ומזה מדם השעיר כן על הפרוכת שמונה הזיות אחת למעלה ושבע למטה, שנאמר בדם השעיר, ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר, ומונה כדרך שמונה בפנים, וכל אלו ההזיות אינו מתכוין בהן להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף, ואחר כך מערב שני הדמים דם הפר ודם השעיר, ומזה משניהם ארבע הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל ושבע הזיות על אמצעו של מזבח זה.
וכל אלו הארבעים ושלש הזיות טובל אצבעו בדם טבילה על כל הזייה, לא שיזה שתי הזיות מטבילה אחת, ושירי הדם שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון.
ואחר כך משלח את השעיר החי ביד איש המוכן להוליכו למדבר, והכל כשרים להוליכו, אלא שעשו כהנים גדולים קבע ולא היו מניחים את ישראל להוליכו, וסוכות היו עושין מירושלים עד תחלת המדבר, ושובת איש אחד או אנשים הרבה בכל סוכה וסוכה מהן, כדי שיהיו מלוין אותו מסוכה לסוכה, על כל סוכה וסוכה אומרין לו הרי מזון והרי מים, אם כשל כחו וצריך לאכול אוכל, ומעולם לא הוצרך אדם לכך. ואנשי הסוכה האחרונה עומדין בסוף התחום ורואין את מעשיו מרחוק. כיצד היה עושה, חולק לשון של זהורית שבקרניו, חציו קושר בסלע וחציו קושר בין שתי קרניו, ודוחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, לא היה מגיע לחצי ההר עד שהוא נעשה איברים איברים, ובא ויושב לו תחת סוכה האחרונה עד שתחשך, ודרכיות היו עושין ומניפין בסודרין, כדי שידעו שהגיע שעיר למדבר. ואחר שמשלח את השעיר ביד מוליכו חוזר אצל הפר והשעיר שהזה דמן לפנים וקורען ומוציא את אימוריהן ונותנם בכלי ומקטירן על גבי המזבח ומחתך שאר בשרן חתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה, ואינו מפרק אותן, ומשלחן ביד אחרים להוציאן לבית השריפה, ומנתחין אותן שם בעורן כמו שביארנו... (שם ג א והלאה, וראה שם עוד)
סדר כל המעשים שביום זה כך הוא, כחצות הלילה מפיסין לתרומת הדשן, ומסדרין את המערכה ומדשנין את המזבח כדרך שעושין בכל יום על הסדר שביארנו עד שיגיעו לשחיטת התמיד, כשיגיעו לשחוט את התמיד פורסין סדין של בוץ בין כהן גדול ובין העם, ולמה של בוץ, כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ, ופושט בגדי חול וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו, ושוחט בתמיד רוב שנים ומניח אחר לגמור השחיטה, ומקבל הדם וזורקו על המזבח כמצותו. ואחר כך נכנס להיכל ומקטיר קטורת של שחר ומטיב את הנרות, ומקטיר איברי התמיד והחביתין והנסכים ככל סדר התמיד של כל יום שביארנו. ואחר התמיד מקריב הפר ושבעת הכבשים של מוסף היום, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב, וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ידיו ורגליו, ובא לו אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב, והכהן עומד במזרח ופניו למערב, וסומך שתי ידיו על ראש הפר ומתודה, וכך היה אומר, אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ואחר כך מגריל על שני השעירים, וקושר לשון של זהורית בראש המשתלח ומעמידו כנגד בית שלוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו, ובא לו אצל פרו שניה וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה וידוי שני, וכך הוא אומר, אנא השם, חטאתי... ואחר כך שוחט את הפר ומקבל את דמו ונותנו למי שהוא מנדנדו שלא יקרש על הרובד הרביעי של היכל מבחוץ, ונוטל את המחתה וחותה בה אש מעל המזבח מן הסמוך למערב, שנאמר מעל המזבח מלפני ה', ויורד ומניחה על הרובד הרביעי שבעזרה, ומוציאין לו את הכף וכלי מלא קטרת דקה מן הדקה, וחופן ממנה מלא חפניו לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קוטנו, ונותן לתוך הכף. כבר ביארנו שהולכה בשמאל פוסלת בדם הקדשים ושאר העבודות, ולפיכך היו מן הדין שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטורת בימינו, אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסובלה בשמאלו עד הארון, לפיכך נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו, ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים, מצא הפרוכת פרופה נכנס לקדש הקדשים עד שהוא מגיע לארון, הגיע לארון נותן המחתה בין שני הבדים, ובבית שני שלא היה ארון היה מניחה על אבן השתייה, ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו, ומערה הקטורת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלוא חפניו כשהיתה, וזו היא עבודה קשה שבמקדש, וצובר את הקטרת על גבי הגחלים בידו לפנים במחתה, כדי שתהיה הקטורת קרובה לארון ורחוקה מפניו שלא יכוה, וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא, והוא מהלך אחורנית מעט מעט פניו לקודש ואחוריו להיכל עד שיצא מן הפרוכת, ומתפלל שם בהיכל אחר שיצא תפלה קצרה שלא להבעית את העם, שמא יאמרו מת בהיכל, וכך היה מתפלל, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שאם תהיה שנה זו שחונה תהיה גשומה, ולא יסור שבט מבית יהודה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה, ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים.
בשעת הקטרת הקטורת בקדש הקדשים כל העם פורשים מן ההיכל בלבד, ואינן פורשים מבין האולם ולמזבח, שאין פורשים מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בהיכל בכל יום ובשעת מתן דמים בהיכל כמו שביארנו בהלכות תמידין. ואחר כך נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו, ונכנס בו לקדש הקדשים ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון, ויוצא ומניחו בהיכל על כן הזהב שהיה שם, ואחר כך יוצא מן ההיכל ושוחט את השעיר ומקבל את דמו, ונכנס בו לקדש הקדשים ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון, ויוצא ומניחו על כן הזהב שני שבהיכל, ואחר כך נוטל דם הפר מעל הכן ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון שמונה הזיות, ומניח דם הפר ונוטל דם השעיר, ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון שמונה הזיות, ואחר כך מערה דם הפר לתוך דם השעיר, ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר כדי שיתערבו יפה יפה, ועומד לפנים ממזבח הזהב בין המזבח והמנורה, ומתחיל להזות מדם התערובת על קרנות מזבח הזהב, והוא מסבב והולך ומזה על הקרנות מבחוץ, ומתחיל מקרן מזרחית צפונית... ועל כולן הוא נותן מלמטן למעלן חוץ מן האחרונה שהיתה לפניו, שהוא נותן מלמעלן למטן כדי שלא יתלכלכו כליו. וחותה הגחלים והאפר שבמזבח הזהב הילך והילך עד שמגלה זהבו, ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים בצד הדרום במקום ששלמו מתנות קרנותיו, ויוצא ושופך שירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ואחר כך בא אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה, וכך הוא אומר, אנא השם, חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל... ואחר כך משלח את השעיר למדבר, ומוציא אימורי פר ושעיר שהכניס דמן לפנים ונותנן בכלי, ומשלח השאר לבית הדשן לשריפה, ויוצא לעזרת נשים וקורא שם אחר שיגיע השעיר למדבר, ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו, ועושה השעיר הנעשה בחוץ, שהוא מכלל קרבנות מוסף היום, ומקריב אילו ואיל העם, שנאמר ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, ומקטיר האימורין של פר ושעיר הנשרפין, ומקריב תמיד של בין הערבים, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש, ונכנס לקדש הקדשים ומוציא את הכף ואת המחתה, ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש, ומקטיר קטורת של בין הערבים, ומטיב את הנרות של בין הערבים כשאר הימים, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו ויוצא לביתו, וכל העם מלוין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה על שיצא בשלום מן הקדש. (שם ד א והלאה)
על פני הכפורת קדמה - היו ההזאות ביום הכפורים שמונה, אחת למעלה ושבע למטה, בכאן ארמוז לך אחת למעלה כנגד המעלה הראשונה העליונה הכוללת עמה החכמה והבינה, ושבע למטה כנגד השבעה, ושנינו במסכת יומא פרק הוציאו לו, וכך היה מונה, אחת אחת ואחת וכו', והבן כי כשאמרו אחת הוא השלשה, וכשאמרו אחת ואחת פירוש השלשה והגדולה, וכן כלן עד הסוף... (ויקרא טז יד, ועיין שם עוד)
...ובקרבן עזאזל שנשלח חי אל מקום החורבן והכליון נאמר בפשט הענין, לבל ידמה החוטא הגמור שאחר שתקבל נפשו עונש על חטאים התשוב לעמוד במקום הטובים או תהיה לה השארות וטובה קצת, ואפילו כירבעם בן נבט וחבריו, כמו שהוא רואה כל השנה כולה שיש לגוף הבהמה שהוא לדמיון גוף החוטא השארות קצת בית השי"ת באפר שנשאר שם בעת השרפה לא יוציאוהו מן הבית עד אחר זמן הרבה, על כן בשעיר החי הנושא כל העונות יראו רמז, כי החוטא שעונותיו מרובין כמו האפיקורסין ושכפרו בתורה ובתחיית המתים, וכל המצרים לישראל בכלל, לא יראו בטובה לעולם, ותולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, כמעשה השעיר בנשאו רבוי עונות כל ישראל יושלך לגמרי אל ארץ גזרה, לא ימצא בית ה' לא לשחיטה ולא לזריקה, זכרו יאבד מני ארץ, וזהו שאמרו ז"ל, כי בשעה שישראל מרוצין לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, להודיען דמיון החוטא הגמור, כי כן יאבד מהרה ויהיה כלה כליון גמור... (תרומה מצוה צה)
...ופירוש מלת עזאזל אמרו ביומא שמכפר על מעשה עוז"א ועזא"ל, וכבר רמזתי ענינם בפרשת בראשית. ויש מפרשים שכחו ועיזוזו מהשכינה הנקראת א-ל, ושים לבך בשם סמאל כי הוא ממונה על פשע וחטאת והרהורים רעים, והצבע שלו אדום, והכוונה בכל אלו ענינים היא כדי שישלימו ישראל להם כל המדות ולא יהיה להם מקטרג בעת דינם, כי מדת הדין נתמנית לבקש דין מלפני ה' ית' על כל החטאים על כן צריך לחלוק לה כבוד, והן נקראין מלכים ושמותיהן בני מלכים, ועל כן תקנו בשמנה עשרה ותהי לרצון תמיד, מפני שאין לנו קרבן לכפר על עונותינו, אנו יראים שלא ישלוט בנו מקטרג, לכן נקדים בבקשה שתהי לרצון, אך מה שתקנו בסוף התפלה יהיו לרצון אינו מזה הענין, רק ליחד הכל באין סוף... (אחרי, ועיין שם עוד)
שני שעירים - על כלל העם שיצא בחטא אל הגבול האחרון ברוב תאוותיהם, ואחד לשלח המדברה, להמציא כפרה על הפשעים החמורים, כאשר נלמד עליהם זכות הרבים, ורבים מהם לא היה בא להם מרוע בחירתם כי אם מצד חוזק חמרם ותכונתם הטבעית מהסבות שהזדמנו להם בעת הויתם, וכהמורה פרק ל"ג חלק ג', כי מי שטבעו חם ביותר לא יהיה ירא שמים בתאוותיו, ועל זה יורה הגורל, שהטבע העלה אותם בגורלו, ולא הועילה השתדלות אנושית. אמנם בזמן שישראל עושים רצונו של מקום או שיש להם משרת נאמן כשמעון הצדיק היה הגורל עולה תמיד בימין, כי ימין ה' רוממה. ועוד יראה להם השעיר לעזאזל כי שוא עבוד אלהים זולתו, והוא משוקץ וטמא, לכך מרסק אבריו בהר, והמשלח טמא, לבל יזבחו עוד לשעירים. ובראותם מפלתו יסיחו דעתם ורצונם מהעוונות והדומה להם, וישארו בלי עוון, וזה שאמרו ביומא כ' שאין כח בשטן לקטרג ביום הכפורים, והוא מה שאמרו תנו שוחד לסמאל הוא שטן הוא יצר הרע, הוא שרו של עשו... (ויקרא טז א, שער סג)
בפר בן בקר - ואמרו במדרש פר כנגד אברהם... כוונת מדרש זה לומר כשם שמצינו שגם למשה לא נראה ה' כי אם בזכות האבות, כך כהן גדול ביום הכפורים נראה אליו ה' בזכות האבות. ויש בכולם רמז ליום הכפורים, כי מה שאמר ואל הבקר רץ אברהם סובר מדרש זה שהיה ביום כפורים, כי גם רז"ל דרשו בעצם היום נימול אברהם שנימול ביום כפורים, וסובר שכל המעשה מן וירא ה' אל אברם באלוני ממרא הכל היה ביום אחד... ואילו של יצחק יש במדרש שהיה המעשה ההוא ביום כיפורים, וראייתו מן פסוק "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", שבכל שנה ביום זה ה' יראה, כי בענן יראה שמה ה'. ושני שעירים של יעקב אמרו במדרש טובים לך וטובים לבניך... שעל ידיהם מתכפר להם ביום כפורים, ומאז הובטח יעקב על כפרת יום קדוש זה על ידי שני שעירים. (שם שם ג)
ולקח - על פי הזוהר הקדש והאריז"ל ידוע כי מהעבירה עצמה יוולד דבר רע, שהוא העוון שעשה ובידו נמסר עושהו, וזה שהודיע לדוד, "גם ה' העביר חטאתך לא תמות", ולכן ציוה ה' בטובו, שהעושה דבר בלתי הגון בלי ידיעה יביא קרבן ויסמוך עליו, שעל ידי זה יורקו החיצונים ההם שנתהוו ממעשיו על הקרבן בכח אלקי הרוחות, ועל ידי כל המעשה אשר יעשה בקרבן נעקרת בחינת הרע ההיא, אבל במזיד נפיש (רב) זוהמיה, אין מביאין קרבן, וזה שאמר זבח רשעים תועבה, ושעיר של עזאזל נושא עליו כל הזדונות וכו', גם של כהנים, והנה השעיר הא' הנושא זדון טומאת מקדש וקדשיו קבלו ה', אבל הנושא כל העבירות ציוה ה' שיאבדם חוץ ממקום הקודש, משל למלך שבקר בגדיו ומצא באחד כתם משפשפו בידו, והמלוכלכים יותר מוסרם לעבדיו. וכן כאן העבד הרחוק מהמלוכה להיותו מהפחותים הוא ישבר וימחה אותם. אבל נתינת העונות תתכן רק בהביאו השעיר לפני ה', והבוחר ידע בתבונתו לבחר שעיר, ומה גם שאמרו המקובלים שכמה נפשות וניצוצות בבעלי חיים. (שם שם ח)
ראה עוד קרבן-חטאת ויקרא ט ח.
יעמד חי - ...וכפי הנראה מדברי הגמרא יומא ס"ו דחף ולא מת, היה אפשר שלא ימות, כי השעיר ידלג על ההרים, רק הענין היה בנס, וכמו שתרגם יונתן (ט"ז כ"ב) וידיחיניה זיקא מן קדם ה' וימות, ואין דרך הכתוב להזכיר מעשה נסים, לכן סתם במקומו, וגילה פה במה שאמר שבעודו לפני ה' יעמד חי עד הכפרה, וממילא נשמע שאחר כך לא יחיה כי בצוק שלא יהיה לפני ה' יהיה מיתתו.. (שם שם י)
שני השעירים האמורים כאן מתארים לפנינו שתי דמויות. בתחילה הם זהים בתכלית, אך דרכיהם נפרדות על סף המקדש. שניהם שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד (יומא ס"ב א'), שניהם עומדים כאחד ובשוה "לפני ה' פתח אהל מועד", שניהם עומדים בפני אותה הכרעה באפשרויות שוות של הכרעה בין לה' ובין לעזאזל, שניהם יכולים להיות כך או אחרת, יתר על כן, כל אחד יכול להיות כך, רק מפני שהיה יכול להיות גם אחרת, "אין הגורל קובע אלא בראוי לשם" (שם ס"ג ב'). ומכאן ואילך דרכיהם נפרדות בתכלית הפירוד. מי שהוכרע לה' ימות בשחיטה בסכין חריף של המקדש, אך הוא יתקבל בכלי המקדש, והוא יגיע משם אל קודש הקדשים, לקירבת המקום המקודש ביותר, הוא מקום ההשלמה של החזון חיי תורה, להיות האדם מרכבה לשכינה. כנגד זה מי שהוכרע לעזאזל לא יפגע בסכין המקדש, הוא לא ימות בשחיטה, אלא יעמוד חי בלא שינוי, בעצמיות חיה יעמוד בלא פגע לפני ה' בפתח המקדש. אך הוא לא יבא אל המקדש פנימה, אלא יצא ממקומו וממושבות האדם ויגיע אל השממה. בפנותו עורף למקדש שמר על חיי עצמיותו, ויסיים אותם בשממת המדבר...
נראה לנו אפוא, שלא נטעה אם נאמר, שאר כל החטאות מתארות דרך חיים, שהיתה ראויה להתקיים בעבר, והחייבת להתגשם בעתיד. ואילו כאן מתוארת גם הדרך ההפוכה, היא דרך החיים, שלא היתה ראויה להתקיים בעבר, ולא ניתן לה מקום בעתיד. כל אחד מאתנו הוא בבחינת "שעיר", ניתן לו כח התנגדות, והוא מוכשר להתנגד בעוז לכל דרישה שהוטלה על רצונו. וערכם המוסרי של חיינו תלוי באופן הפעלת כוח זה. בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה' ותחת מרותו. בידינו להיות בבחינת שעיר לה', להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים המפתים אותנו לסור מעל ה'. או בידינו להיות בבחינת שעיר לעזאזל, להפעיל את כוח ההתנגדות על ידי סירוב עז לשמוע בקול ה', כי ה' העניק לנו את כוח ההתנגדות, אך בידינו להפנות כוח זה עצמו כנגד ה' שנתנו לידינו. הרשות בידינו להתמכר ללא מגן לחושניות ולכל גירוייה, אף על פי שה' לא נתן לנו את כח ההתנגדות אלא לצורך המלחמה בפיתויי החושניות, מי שנחלט לכוח החושניות, בניגוד למי שהשתעבד לה' ולתורתו קרוי כאן לעזאזל... (שם טז י)
לשלח אותו לעזאזל - ביומא ס"ז איתא לכפר על מעשה עוזא ועזאל, ואם כן עקרו לכפר על עריות, ואגב זה מתודה גם על שאר עוונות, ומזה מובן למה קורין פרשת עריות במנחה ביום כפורים. (שם שם ח)