קרבן   מוסף

(ראה גם: קרבן-כללי-יום כפורים-ראש חודש)

 

וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים, ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ונסכו... ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה', פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים... ושעיר עזים אחד לחטאת לה', על עולת התמיד יעשה ונסכו...

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה'. ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג, שבעת ימים מצות יאכל... והקרבתם אשה עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד, ושבעה כבשים בני שנה תמימים יהיו לכם... ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם... וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם, מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. והקרבתם עולה לריח ניחוח לה' פרים בני בקר שנים איל אחד, שבעה כבשים בני שנה.... שעיר עזים אחד, לכפר עליכם...

ובחדש השביעי באחד לחודש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עולה לריח ניחוח לה' פר בן בקר אחד איל אחד, כבשים בני שנה שבעה תמימים. ושעיר עזים אחד חטאת לכפר עליכם. מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם כמשפטם, לריח ניחוח אשה לה'...

ובעשור לחדש השביעי הזה מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם, כל מלאכה לא תעשו. והקרבתם עולה לה' ריח ניחוח פר בן בקר אחד איל אחד, כבשים בני שנה שבעה תמימים יהיו לכם...שעיר עזים אחד חטאת, מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם.

 ובחמשה עשר יום לחודש השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו וחגותם חג לה' שבעת ימים. והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פרים בני בקר שלשה עשר אילים שנים, כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים יהיו... ושעיר עזים אחד חטאת, מלבד עולת התמיד מנחתה ונסכה. וביום השני פרים בני בקר שנים עשר אילים שנים, כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים... ביום השמיני עצרת תהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו. והקרבתם עולה אשה ריח ניחח לה' פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים... (במדבר כח ט)

ובדבר יום ביום להעלות כמצות משה לשבתות ולחדשים ולמועדות שלוש פעמים בשנה, בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות. (דהי"ב ח יג)

זהר:

כך בכל יום ויום שבח, היו ישראל מקריבים כנגד אומות העולם, (שהם ע' פרים שהיו מקריבים כנגד ע' אומות). אמר המזבח, (שהוא המלכות), למלך הקדוש, (שהוא ז"א), בשביל כולם נמצאים מנות וחלקים, (דהיינו בשביל כל האומות), ולי מה אתה נותן, אמר לו, בכל יום ויום יסבבו אותך שבעת הימים העליונים, (שהם ז' ספירות דז"א, כי כל אחד כלול מכולם) לברך אותך, ויתנו לך ע' חלקים בכל יום, (כי כל אחת כלולה מעשר), נגד ע' פרים המתקרבים בחג, (נגד ע' אומות, נמצא שבכל יום מקריבים ישראל כנגד כל אומות העולם). (ויקרא תיז, ועיין שם עוד)

המצוה שלאחר זו היא, להקריב קרבן בכל יום, (מז' ימי הסוכות), וקרבן זה שיהיה חלק לכל, בשמחה של בניו, (כי ע' פרים הם כנגד ע' שרים של אומות העולם), משום שכולם אחוזים באילן שהוא ז"א), כי הענפים שלמטה הנמשכים משרש האילן כולם מתברכים בשביל האילן, ואף על פי שאין בהם תועלת, (הם גם כן) מתברכים כולם, ושמחת ישראל היא באביהם של מעלה, (דהיינו בשורש האילן, והם נותנים חלק מן הברכות לכל אלו שאר העמים, שיש להם אחיזה ומתאחזים בישראל.

וכל אלו הקרבנות (הע' פרים), הוא לתת מזון לכל אלו הממונים של שאר העמים, כי מתוך האהבה שהקב"ה אוהב את בניו רוצה שכל (השרים) יהיו אוהבים שלהם, וזה סוד, ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, דהיינו אפילו כל אלו מקטרגים העליונים, כולם חוזרים להיות אוהבים לישראל, כשהכחות של מעלה חוזרים להיות אוהבים לישראל, כל אלו שלמטה על אחת כמה וכמה.

ואם תאמר, שלהם, (לע' שרים), היו מקריבים הקרבן, אינו כן, אלא הכל להקב"ה עולה ונקרב, והוא מחלק מזון לכל ההמונים של צדדים האחרים, (דהיינו השרים של ע' האומות), שיהנו באותה המתנה של בניו, ויחזרו להיות אוהבים שלהם, וידעו למעלה ולמטה שאין עם כעם ישראל, שהם חלקו ונחלתו של הקב"ה, ומתעלה הכבוד של הקב"ה למעלה ולמטה כראוי. וכל ההמונים העליונים פותחים ואומרים, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. (אמור עבר)

מצוה זו היא להקריב מנחה בכל יום, ולהקריב קרבן מוסף שבת, ואחריו, לסדר לחם הפנים, ולבונה, וקרבן מוסף בראש חודש. מאור קדוש בכל יום צריכים לשלוח מתנה אל המלך, (ז"א), בידי המלכה ואם היא ברשות בעלה, (דהיינו בזווג דגדלות עם ז"א), צריכים לתת תוספת, דהיינו המוסף בשבת ובראש חודש והמוסף של כל הימים הטובים... (פנחס תקסא)

כי שבעת הימים של סוכות, בהם היו מקריבים ישראל ע' פרים, לכפר על ע' שרים (של ע' האומות), כדי שלא ישאר העולם חרוב מהם. זה שאמר ובחמשה עשר יום והקרבתם עולה אשה לריח ניחוח לה' פרים בני בקר שלשה עשר תמימים, וביום השני פרים י"ב, וביום השלישי י"א, וביום הרביעי י', וביום החמישי פרים תשעה, וביום הששי פרים שמונה, וביום השביעי שבעה, וכולם יחד הם שבעים פרים, ובכל יום היו מתמעטים, למה מתמעטים.

אלא כאן מרמז (הכתוב), ותנח התיבה בחדש השביעי, (שהוא תשרי), ומה שם בימי המבול, והמים היו הלוך וחסור, אף כאן בתשרי שהוא חודש השביעי, שבו כמה מצות ראש השנה ויום הכפורים, סוכה לולב ואתרוג, ומינין של הלולב ושופר, (הנה) השכינה העליונה שורה על ישראל שהיא תשובה, (דהיינו בינה הנקראת תשובה, שהוא סוד) סוכה, ואתרוג (שהוא סוד מלכות), ולולב שהוא הקב"ה, (דהיינו ז"א), מיד והמים היו הלוך וחסור, שמתמעטים עונות ישראל, אף כך מתמעטים הממונים שהם מלאכי חבלה שממונים עליהם, (על העונות), הדומים למי המבול, כמו שהעמידו, עשה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד. ובעת ההיא שמתמעטים העונות מתמעטים הפרים שלהם ומתמעטים הממונים של ע' אומות ומתמעטים ע' אומות ומתמעט הטוב שלהם...

וביום השמיני עצרת וגו', פר אחד איל אחד, הרי העמידו בעלי המשנה, למלך שהזמין אורחים, ולאחר ששלח אותם, אמר לבני ביתו, אני ואתם נעשה סעודה קטנה. ומהו עצרת, הוא כמו שאמר זה יעצור בעמי, שאין עצר אלא מלכות, כי מצד שכינה עליונה, (שהיא בינה) עשה סעודה גדולה, ומצד המלכות עשה סעודה קטנה, ונוהגים ישראל לעשות עמה שמחה ונקראת שמחת תורה, ומעטרים הספרי תורות בכתר שלהם, והרמז שהספר תורה הוא תפארת, השכינה היא (הכתב שלו, דהיינו) עטרת תפארת. (פנחס תתכו, ועיין שם עוד)

והקרבתם עולה לריח ניחוח לה', תא חזי, בפסח כתוב, והקרבתם אשה עולה לה', וכאן לא כתוב אשה, אלא והקרבתם עולה, מהו הטעם, ומשיב, יום הזה, (של חג השבועות), הוא יום שהכלה נכנסה לחופה, (דהיינו המלכות נכנסה לחופה עם ז"א), וישראל באו מן ספירת ימי טהרה, ימים ושבועות, ונכללו ונכנסו בימי טהרה אלו, (שה"ס ז' ימים חג"ת נהי"מ, שבכל אחת חג"ת נהי"מ, דהיינו מ"ט יום), והיא (המלכות) יצאה מכל הצד הרע, (דהיינו שאין להם עוד אחיזה בה), שומרה ימי טהרה כראוי, (דהיינו מ"ט ימי הספירה), וזה סוד מלכא טעם בתולה טעים, (כלומר שה"ס בתולה ואיש לא ידעה, שסודו, שאגלאי מלתא שלא היתה אחיזה בה לשום איש מסטרא אחרא). משום זה לא כתוב בו אשה, כי אחר לא קרב אל המשכן, (שהוא המלכות), וכבר נתרחק (צד האחר) משם, ועל כן אין כאן אשים, ולא נצרכו כאן, כי ישראל נתרחקו מן הצד הרע, אמר ר' אבא, עדיין צריכים לפתוח הפתח כאן. פירוש האשים הם דינין, וכיון שכאן כבר יצאה המלכות מכל הדינים שבה, על כן לא כתוב והקרבתם אשה עולה, אלא והקרבתם עולה סתם... (שם תתעט)

ומשום זה הוא יום תרועה, והקרבן הוא עולה. איל אחד, היינו כמו שלמדנו שהוא משום אילו של יצחק, ושעיר עזים אחד לחטאת, שהוא שוחד לסמאל, (כי מקרבן זה בלבד הוא מקבל איזה יניקה מבחינת ו' קצוות דחכמה) כדי לכפר פניו, על אותו הבכיה שבכה באותו יום, אחר שראה שלא נעשה רצונו, והוא צד ציד בחנם, (כי נתבטלו הג"ר דשמאל שלו, שהם כל כחו כנ"ל, ומיעוט הג"ר נקרא בכייה כמו שלמדנו. וכעין זה הוא ביום הכפורים, והרי זה כתוב בפרשת אמור.

ובחמשה עשר יום וגו', ר' אבא פתח, ותנח התיבה בחדש השביעי וגו', תא חזי, כל אלו הימים (מיום הכפורים עד סכות), הולכת האם, (שהיא השכינה) על הבנים, (שם ישראל), כדי שלא ישלוט הסטרא אחרא (על ישראל), וכדי להצילם. כיון שנצלו הבנים ויושבים בסוכות הם נשמרים בשמירה (של אמא, שהיא השכינה), ביום הראשון ויום השני של חג הסוכות, ציותה לישראל לעשות סעודה לממונים של שאר העמים, (שהם ע' פרים לע' שרים), והיא אינה שורית שם עמהם, ביום השלישי, שהוא י"ז לחדש, (השכינה) מתחלת לשרות עליהם, זה שאמר ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט, היינו) הרים שכל הקללות וכל העונשים שורים בתוכם, (שהם הממונים של האומות).

אמר רבי אלעזר, יום הראשון של חג אין (המלכות) שורה עליהם, (על הממונים דע' אומות) ולא ביום השני, אלא ביום השלישי, שמוסיף וגורע, היא שורה עליהם, מוסיף אותיות וגורע קרבנות, שכתוב עשתי עשר וגו', שזה ראוי לרע עין, כי ביום הראשון ויום השני הוא שמחה של הבנים, וישראל מחלקים להם (לממוני האומות) שלל, מיום השלישי והלאה, (שהמלכות) שורה עליהם, מה כתוב, והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, והמים היו הלוך וחסור, אלו הם הקרבנות שהולכים ומתמעטים, וכמו שהם מתמעטים כך מתמעט הטוב שלהם... (שם תתפג)

בימים אלו (דחג הסוכות כתוב) אשה, בעולה הזו (שבהם, דהיינו שכתוב והקרבתם עולה אשה וגו'), כי אז אלו אשים (שהם הדינים) אוכלים חלקיהם, ע' פרים אלו הם כנגד ע' ממונים השולטים על ע' אומות, ומספרם עולה ביום הראשון, ויורדים ומתמעטים בכל יום ויום, ונקראים פרים מנגחים בימים שלהם, אילים (שנים כבשים בני שנה) ארביסר, אילים שנים בכל יום הם י"ד הויה, (כי ז' פעמים ב' הוא י"ד), והוא יד השולטת עליהם תמיד בכל יום ויום. כבשים בני שנה המספר שלהם ח"צ, (דהיינו ז' פעמים י"ד הם צ"ח).

ואם תאמר אם כן, (שאנו מקריבים י"ד אילים שתשלוט יד ה', וח"ץ כבשים, שזה סימן רע, שהיא כנגד צ"ח קללות שבתוכחה, וכן יפלח כח"ץ כבדם), הנה רע עין אנו עליהם, שאכול ושתה יאמר לו ולבו בל עמו, ומשיב) כן, כי כתוב (אם רעב שונאך וגו') כי גחלים אתה חותה על ראשו, אבל אנו איננו נותנים אלא בשמחה, כי אין בימי השנה שמחה, כמו בימים אלו (דסוכות), ומשום שאנחנו נותנים בטוב לב ובשמחה ורצון מתהפך (מתנותינו) אליהם לגחלים על ראשם, גחלים בוערות, שהשמחה שלנו עושה להם רע, דהיינו י"ד (אילים), ע' (פרים), ח"ץ (כבשים), שכך עולה החשבון של הקרבנות שלהם. (כי הי"ד אילים יורה על י"ד הויה השולטת בהם, וע' פרים שהולכים ומתמעטים, יורה שהטוב שלהם ילך ויתמעט, וח"ץ כבשים יורה על מספר צ"ח קללות להשרות בהם, אף יפלח כחץ כבדם).

וכל זה, אם תאמר, מי נותן אותנו להקריב עליהם, (על הממונים של ע' אומות), אולי אינם רוצים כל זה, אלא אין שמחה לכל אלו הממונים, כמו בכל אלו הפרים והאילים וכבשים, בשעה שישראל נותנים להם סעודות אלו. ועם כל זה אין הכל נקרב אלא אל הקב"ה בלבד, והם, (הממונים), מתקרבים שם, והקב"ה מחלק להם, ועל זה כתוב, אם רעב שונאך האכילהו לחם, אלו הם קרבנות החג, ואם צמא השקהו מים, אלו הם המים הרשומים כאן (לנסכם) בימי החג ביום השני וביום הששי וביום השביעי, והסימן בוז יבוזו לו, (שהוא ראשי תיבות ב' ו' ז')... (שם תתפח)

תא חזי, כנגד אלו שבעת הצדיקים צוה הקב"ה בתורה, להקריב קרבן מוסף בז' פעמים בשנה, כדי להוסיף להם עדונים ומעדנים מבית המלך. (כי מוסף הוא סוד תוספת), שהאבות (שהם חג"ת) ישבעו בתחילה, ואחר כך הבנים, (שהם נהי"ם), והם ז' פעמים בשנה ולא יותר.

בשבת (מקריבים קרבן מוסף) כנגד צדיק יסוד עולם, הנקרא כל, ונקרא שבת, להוסיף לו עידונים ממוחא סתימאה (דא"א), ובראש חודש (מקריבים קרבן מוסף) כנגד כנסת ישראל, שהיא המלכות), הנקרא לבנה. (ונתבארו ב' מוספים שכנגד יסוד ומלכות, שיוסף ודוד אחוז בהם).

ובחמשה עשר יום לחדש הראשון (מקריבים קרבן מוסף), כנגד אברהם אביהם, האחוז במדת החסד, ונקרא ראשון, ובעצרת שבחדש השלישי, שניתנה בו התורה בז' קולות, (שבמזמור הבו לה' בני אלים, מקריבים בו מוסף) כנגד יעקב, שהוא שלישי לאבות, ואחוז בקול קול יעקב, (שהוא תפארת הנקרא קול, ונקרא יעקב). ובראש השנה, (מקריבים קרבן מוסף), כנגד יצחק שנולד בו, (בראש השנה שהוא גבורה), ואנו מזכירים בו עקדת יצחק, והוא יום הדין, כנגד מדת הדין שאחוז בה, (ונתבארו ג' מוספים, כנגד אברהם יצחק ויעקב שהם חג"ת).

ביום הכפורים (מקריבים בו מוסף) כנגד משה, (שהוא נצח), שבו, (ביום הכפורים) קבל הקב"ה תפלתו, וריחם על ישראל והחזיר להם לוחות התורה, (דהיינו לוחות שניות), בחג הסוכות (מקריבים בו מוסף), כנגד אהרן, (שהוא הוד), שבזכותו היו הולכים ז' עננים החופפים על ישראל בסוכות, ומשום זה הם עושים סוכה. (ונתבארו ב' המוספים שכנגד משה ואהרן שהם נו"ה). וכל התורה כמה סודות עליונים סתומים בה. וכשאלו השבעה, (חג"ת נהי"מ), מתוספים בברכות, נמצא כל העולם בשלמות גדולה. (זהר חדש תולדות לז)

ספרא:

והקרבתם אשה לה' שבעת ימים, מניין אם אין לך פרים הבא אילים, ואם אין לך אילים הבא כבשים, ואם אין לך בטהרה הבא בטומאה, תלמוד לומר והקרבתם אשה לה', שבעת ימים יקריבו אשה לה' מכל מקום. (אמור פרק יא)

ספרי:

ותקעתם בחצוצרות, בשל צבור הכתוב מדבר, אתה אומר בשל צבור, או אחד לצבור ואחד ליחיד, אמרת, במה ענין מדבר בשל צבור... (בהעלותך עז)

וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים, למה נאמר, לפי שהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר והיתה בו שבת בכלל, והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר ולדון בקבועה, וביום השבת שני כבשים, (עולת שבת בשבתו) למה נאמר, לפי שהוא אומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת, או שתהא שבת דוחה את העבודה, תלמוד לומר וביום השבת שני כבשים...

עולת שבת בשבתו, ולא עולת שבת זו בעולת שבת אחרת, הרי שלא הקריב לשבת זו שומע אני יקריב לשבת הבאה, תלמוד לומר עולת שבת בשבתו, מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו. (פנחס קמד)

ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה', למה נאמר, לפי שהוא אומר את הכבש אחד, שומע אני אף ראשי חדשים בכלל היו (שנאמר את הכבש אחד), הרי הכתוב מוציאם מכללם להחמיר ולדון במוספים, וילמדו משבת, והדין נותן, אי מה שבת שני כבשים אף בראש חודש שני כבשים, תלמוד לומר ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה', במנין אחר הכתוב מדבר. (שם קמה)

ושעיר עזים אחד לחטאת לה', לכפר על קבר התהום. על עולת התמיד יעשה ונסכו, מגיד שאין מוספים קרבים אלא בינתים. (שם)

כאלה תעשו ליום שבעת ימים, למה נאמר, שהיה בדין, הואיל וחג טעון חגיגה ופסח טעון חגיגה, מה החג פוחת והולך אף הפסח פוחת והולך, תלמוד לומר כאלה תעשו ליום, שלא להוסיף ושלא לגרוע... (שם קמז)

תלמוד בבלי:

במאי קא מיפלגי, במוספין קודמין לבזיכין קמיפלגי, רבי ישמעאל סבר מוספין קודמין לבזיכין, עבד להו למוספין בשש ובזיכין בשבע, ועביד ליה לתמיד בשבע ומחצה, רבי עקיבא סבר בזיכין קודמין למוספין, בזיכין בחמש ומוספין בשש, ועביד ליה לתמיד בשש ומחצה... (פסחים נח א)

...ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דברי ר' יהודה, ר"ש אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים, ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין, על הטהור שאכל את הטמא. ר' מאיר אומר כל השעירין כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו. היה ר"ש אומר שעירי ראשי חדשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ושל יום הכפורים מכפר על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף... (שבועות ב א, וראה שם עוד)

א"ר יהודה אמר שמואל מאי טעמא דר' יהודה, אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה', חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר, והאי מיבעי ליה לכדר"ל, דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח... (שם ט א, וראה שם עוד)

כל התדיר מחבירו קודם את חברו, התמידין קודמין למוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש, מוספי ראש חודש קודמין למוספי ראש השנה, שנאמר מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה. מנא לן... דילמא תמידין הן דקדמו למוספין משום דתדירי, מוספין למוספין מנא לן, א"ר אילעא דאמר קרא כאלה תעשו ליום שבעת ימים, אלה כאלה, והאי מיבעי ליה לגופיה, אם כן ניכתוב אלה תעשו ליום, אי כתב אלה תעשו ליום שבעת הימים הוה אמינא אלה לשבעת הימים אין מידי אחרינא לא, ליום כתיב... אביי אמר מגופה דקרא, אם כן לימא קרא מלבד עולת הבקר ולישתוק, אשר לעולת התמיד למה לי, למימר דהך דתדירא תיקדום. (זבחים פט א)

איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם, תדיר קודם משום דתדיר, או דלמא מקודש קדים דקדיש, תא שמע תמידין קודמין למוספין, ואף על גב דמוספין קדישי, אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי... (שם צ ב)

הסולת והשמן אין מעכבין את היין ולא היין מעכבן, המתנות שעל המזבח החיצון אין מעכבות זו את זו. תנו רבנן ומנחתם ונסכיהם, הבא מנחה ואחר כך הבא נסכים, רבי אומר זבח ונסכים, הבא זבח ואחר כך הבא נסכים... הפרים והאילים והכבשים (והשעירים) אינן מעכבין זה את זה, ר' שמעון אומר אם היו להם פרים מרובים ולא היו להם נסכים יביא פר אחד ונסכים ולא יקריבו כולם בלא נסכים... לעולם דעצרת דתורת כהנים, והכי קאמר, לא אילים דתורת כהנים מעכבי ליה לאיל דחומש הפקודים, ולא איל דחומש הפקודים מעכב להו לאילים דתורת כהנים, אלא פרים דאפילו אהדדי לא מעכבי ואילים דהכא ודהכא הוא דלא מעכבי אינהו מעכבי, תנא מילי מילי קתני... (שם מד ב, וראה שם עוד)

התמידין אין מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין, ולא המוספין מעכבין זה את זה... בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב חסדא, ציבור שאין להן תמידין ומוספין אי זה מהן קודם, הכי דמי, אילימא תמידין דיומיה ומוספין דיומיה פשיטא תמידין עדיפי, דהוו להו תדיר ומקודש, אלא תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי, שכן תדיר, או דלמא מוספין עדיפי דהוו להו מקודש... (שם מט א, וראה שם עוד)

מדרש אגדה:

וביום הבכורים, זה חג שבועות שבו מקריבים שתי הלחם של חמץ מן החטים חדשים. בשבועותיכם, הוא חג שבועות, פרים בני בקר, מכאן כל מקום שכתיב פר הוא כנגד אברהם, שנאמר ואל הבקר רץ אברהם, איל כנגד יצחק, שנאמר וילך אברהם ויקח את האיל וגו', כבשים כנגד יעקב, שנאמר והכשבים הפריד יעקב, שעיר עזים אחד כנגד יוסף לכפר על מכירתו, שנאמר בו ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים. ולמה לא נאמר שעיר חטאת בחג השבועות, לפי שהוא יום מתן תורה, והתורה היא מכפרת כקרבן, לכך לא נאמר בו חטאת הכפורים. י"ג פרים, אתה מוצא ששבעים פרים היו מקריבים ביום חג הסוכות, ביום ראשון י"ג, ובשני י"ב, ובשלישי י"א, וברביעי י'... נמצאו הכל שבעים, והוא כנגד אומות העולם שהם שבעים אומות, כדי שיצילנו השם מידם ויכלו מן העולם, לפיכך מתמעטים והולכים. ארבעה עשר כבשים כנגד י"ד בני יעקב, בני יעקב שנים עשר ומנשה ואפרים שנים, והם לא היו פוחתים והולכים, אלא כשם שהיו י"ד בראשון כך היו בכל יום י"ד, ללמדך שהם היו חזקים וקיימים לעולם, ועולה חשבונם צ"ח לכפר על צ"ח קללות שבתורת כהנים והוא בכי תבוא אל הארץ... (במדבר כח כו)

אמונות ודעות:

ואם יאמר אדם כיון שמצאנו מצווה מראש ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם, ידענו שלא יתכן בלי חטא, אנו אומרים כי זה נקבע על האפשר, אם יש חטא יתכפר בו, ואם לאו יחשב לנו לצדקה. ואם יאמר והיאך נאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אמרנו שהוא על היכולת, כלומר שכל אחד מן הצדיקים שבידו היכולת לעשות הטוב, יש בידו גם היכולת לעשות הרע, אלא שהוא מעדיף את הטוב על הרע. (מאמר ה פרק ד)

רש"י:

ושעיר עזים - כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, הכל כמו שמפורש במסכת (שבועות ט'), ונשתנה שעיר ראש חודש שנאמר בו לה', תלמודו ללמד שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד, ושאר השעירין למדין ממנו. ומדרשו באגדה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח. (במדבר כח טו)

פר אחד איל אחד - איל כנגד ישראל, התעכבו לי מעט עוד, ולשון חבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד... (שם כט לו)

ביום השבת ו' כבשים - לדעתי זה יום טוב בו מקריבים ז' כבשים, ולמדך שאין מעכבין זה את זה. (יחזקאל מו ג)

רמב"ן:

דבר אל בני ישראל - אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם, על כן לא הזהיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק בני ישראל שיכלול את כלם באחד, כי לא פירש קרבנות המוספים בפרשה הזאת, אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות, וירמוז אליהם כמו שאמר והקרבתם אשה לה', ואמר בסוף הפרשה אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים, אבל לא האריך לבאר המוספים שלא רצה שינהגו להם במדבר... (ויקרא כג ב)

משנה תורה:

בראשי חדשים מקריבין מוסף ראש חודש אחר תמיד של שחר, וכמה הוא מוסף ראש חדש, פרים שנים ואיל אחד ושבעה כבשים הכל עולות, ושעיר עזים חטאת...

בפסח מקריבין קרבן מוסף בכל יום, מיום הראשון עד יום השביעי כמוסף ראשי חדשים, פרים שנים ואיל אחד ושבעה כבשים, הכל עולות, ושעיר חטאת הנאכלת. ביום שני של פסח שהוא יום ששה עשר בניסן מקריבין יתר על מוסף של כל יום כבש לעולה עם עומר התנופה, והיא מנחה של צבור כמו שבארנו. וזמנו קבוע, ולפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה... (תמידין ומוספין ז א והלאה)

ביום חמשים מספירת העומר הוא חג השבועות, והוא עצרת, וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חדש, שני פרים ואיל ושבעה כבשים כולם עולות, ושעיר חטאת. ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים, והם מוסף היום. ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה מנחה חדשה שתי הלחם, ומקריבין עם הלחם פר ושני אילים ושבעה כבשים, הכל עולות, ושעיר חטאת ושני כבשים זבח שלמים... (שם ח א)

שני פרים של מוסף היום ופר הבא בגלל הלחם אינן מעכבין זה את זה. איל של מוסף היום ושני אילים הבאין בגלל הלחם אינן מעכבין זה את זה. שבעת כבשים של מוסף היום ושבעה כבשים הבאים בגלל הלחם אינן מעכבין זה את זה, ואם נשחטו כולן מעכבין זה את זה.

התמידין אינם מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין ולא המוספין מעכבין זה את זה, ולא מנין העולות כולן מעכב, כיצד, הרי שלא מצאו אלא ששה כבשים מקריבין ששה, אפילו לא מצאו אלא אחד מקריבין אותו, בין בראשי חדשים בין בימי המועדות והשבתות, ואינן חייבין להקריב השאר למחר או למועד אחר אלא כל קרבן צבור שעבר זמנו בטל קרבנו. לא מצאו אלא שני כבשים, אם יקריבו אותן למוסף היום אין להן תמידין למחר, הרי הדבר שקול אם הקריבום למוסף היום הקריבו, ואם רצו להניחם למחר לתמידין יניחו. (שם ח יז)

באחד בתשרי מקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות, ושעיר חטאת הנאכלת, וזה מוסף היום יתר על מוסף ראש חודש הקרב בכל ראש חדש, לפיכך אם חל להיות בשבת היו שם שלשה מוספין, מוסף שבת ומוסף ראש חדש ומוסף היום.

וכיצד סידור הקרבתן, מוסף שבת תחלה, ואחריו מוסף החדש, ואחריו מוסף יום טוב, שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו, וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו. היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה. עבר או שכח ושחט את שאינו תדיר או הפחות בקדושה תחלה, מקריבו ואחר כך שוחט את התדיר או את המקודש. ואם נשחטו שניהם כאחד יהיה זה ממרס בדם עד שיזרק דם התדיר או דם המקודש.

דם החטאת קודם לדם העולה, מפני שדם החטאת מכפר, איברי עולה קודמין לאימורי חטאת מפני שהעולה כולה לאשים, דם חטאת ואיברי עולה אי זה שירצה יקדים, וכן דם עולה ואימורי חטאת או דם עולה ודם אשם אי זה שירצה יקדים...

בקרבנות החג אינו כן, אלא קריבין על סדר הכתוב, שנאמר כמשפטם, כיצד, בתחלה פרים, ואחריהם אילים, ואחריהם כבשים, ואחריהם שעירים, אף על פי שהשעירים חטאת וכל אלו שקדמו אותן עולות... (שם ט א והלאה)

ביום הכפורים מקריבין מוסף כמוסף ראש השנה פר ואיל, ואיל זה נקרא איל העם, ושבעה כבשים כולן עולות, ושעיר חטאת והוא נאכל לערב. ועוד מקריבין הצבור שעיר חטאת והוא נשרף, שבן זוגו שעיר המשתלח.

ביום הראשון של חג הסוכות מקריבין מוסף היום שלשה עשר פרים ושני אילים וארבעה עשר כבשים כולן עולות, ושעיר חטאת נאכלת. וכן כל יום ויום משבעת ימי החג מקריבין שני אילים וארבעה עשר כבשים ושעיר חטאת. אבל הפרים פוחתין אחד אחד בכל יום, בשני מקריבין שנים עשר, בשלישי אחד עשר, עד שימצא קרבן יום שביעי פרים שבעה אילים שנים כבשים ארבעה עשר, הכל עולות, ושעיר חטאת.

ביום השמיני עצרת מקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים, כולן עולות, ושעיר חטאת. וזה מוסף בפני עצמו. (שם י א והלאה)

מורה נבוכים:

...ולפי זה הענין אשר זכרוהו יראה לי שהטעם בהיות החטאות כולן ליחיד ולצבור שעירים, רצוני לומר שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יום הכפורים ושעירי ע"ז סבת כל אלו אצלי היות רוב מריים וחטאתם אז בהקריבם לשעירים, כמו שבאר הכתוב, "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", אבל החכמים ז"ל שמו טעם היות כפרת צבור לעולם בשעירים, בעבור שחטא עדת ישראל כלה היה בשעיר, רמז למכירת יוסף הצדיק, שנאמר בעניינו "וישחטו שעיר עזים", ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך, כי כונת כל אלו הפעולות לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי שצריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד, כמו שנאמר "וחטאתי נגדי תמיד", ושצריך כפרה על החטא ההוא הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהיה ממין המרי ההוא...

והנה ראיתי להעירך הנה על ענין נפלא מאד, ואף על פי שפשוטו יראה שאינו מענין המאמר, והוא אמרו בשעיר חטאת ראש חודש לבד "חטאת לה'", מה שלא נאמר בשעירי הרגלים כולם ולא בזולתם מן החטאות, וטעמו מבואר אצלי מאד, והוא שאלו הקרבנות אשר יקריבום הצבור לפרקים, רצוני לומר המוספים, הם כולם עולות, ובכל יום ויום מהם שעיר עזים אחד לחטאת והוא היה נאכל, אבל העולות כולם נשרפות, ולזה באר בהן אשה לה', ולא אמר חטאת לה' ולא שלמים לה', מפני שהיו נאכלים, עד שהחטאות שהיו נשרפות לא היו ראויים שיאמר בהן אשה לה', שכמו שאבאר טעמו בזה הפרק, ולזה לא יצוייר שיאמר בשעירים חטאת לה' בהיותם נאכלים לא נשרפין כולן. וכאשר חשש שידמו בשעיר ראש חדש שהוא קרבן ללבנה, כמו שהיו עושים המצרים להקריב ללבנה בראשי החדשים, באר בו שזה למצות השם לא ללבנה. ואין לחוש זה החשש בשעירי הרגלים ולא בזולתם, אחר שהימים ההם אינם ראשי חדשים, ואין להם סימן טבעי יבדילם... (חלק ג פרק מו)

חזקוני:

וביום השבת - בכל הקרבנות כתיב ביה הקרבה או עשיה, ובשבת הואיל ונאסרה בה מלאכה מפני כבודה לא נאמר בקרבנותיה הקרבה ועשיה, כאלו אין מלאכה נעשית בהם. שני כבשים - לא הטריח הקב"ה במוסף של שבת יותר מדאי, אלא המוסף שוה לתמיד, ולא נאמר בה חטאת כמו בשאר מוספין מפני כבוד שבת, שאין לשחוט בשבת דבר הנאכל לשום אדם, אלא כל הקרבתו לגבוה, ועליו יסדו "רצית קרבנותיה", ואף על גב דמוספי חטאת קרבין בה, כגון בשבת דראש חודש, ושבת דיום טוב, מכל מקום במוסף שבת דעלמא עבד רחמנא הכירא. (במדבר כח ט)

עולת שבת בשבתו - לא נאמר בו "ושעיר לכפר", ללמדך ביום טוב ובראשי חדשים שבקרבנותיהם כתיב חטאת או כפרה והם באים לכפר, התקינו שיהו קורין אותן ועולין להם לישראל קריאתו כאילו הקריבום, כמו ששנו רז"ל כל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, אבל קרבן מוסף שבת לא כתיב ביה לא חטאת ולא כפרה ללמדך שאין קרבנותיו באין לכפר, לפי ששבת מכפרת, אלא לריח ניחוח הן באים, ולכך אין קורין בתורה מוסף שבת כמו האחרים. (שם שם י)

פרים בני בקר שנים - וכן מוסף של פסח ושל עצרת, לפי שבראשי חדשים שהן תחלת החדש וברגלים שהן באסיפה הוסיף במוסף שלהם, אבל של ראש השנה ויום הכפורים ושמיני עצרת אין בהם אלא פר אחד, בראש השנה משום דאיכא שני מוספים, של ראש חודש ושל ראש השנה, וביום הכפורים אילו ופר של אהרן ושעיר הגרלה, משום הכי סגי להו בפר אחד, ובשמיני עצרת פר אחד כנגד כל ישראל גוי אחד. (שם שם יא)

כאלה תעשו ליום - למעלה בתורת כהנים בפרשת אמור דמשתעי בעניני הארץ מזכיר הרגלים והתבואות הרגילות לבא בהם, לפיכך הזכיר הקרבנות הבאות בגלל העומר ושתי הלחם, אבל כאן לא הזכיר רק הקרבנות הבאים על היום. (שם שם כד)

מלבד עולת התמיד - ואם תאמר ואמאי לא כתיב מלבד שתי הלחם ושבעת כבשים ופר ושני אילים וגו' הבאים עמהם, אלא יש לומר מדכתיב "בהקריבכם מנחה חדשה", הרי כבר הזכירה, ועל המנחה הם באים. (שם שם לא)

מבעלי התוספות:

איתא שוחר טוב שקראה שבת תגר על שקרבנה מועט, א"ל הקב"ה כל מעשיך כפולים, שיר כפול, שנאמר מזמור שיר... וזה שאנחנו אומרים להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי... הקב"ה נתן לבניו לחם משנה בשבת, לפיכך ציוה להקריב לפניו גם כן לחם משנה, וזהו שני כבשים, ולשון תכנת ספירה, ספר ימי המעשה וקדש ז', שהקב"ה אוהב שביעיות... וקשה שאין קורין הפרשה בכל שבת, ואם מפני שהיא רק ב' פסוקים אפשר להתחיל מצו את בני ישראל כבראש חודש. שכל קריאת הפרשיות משום כפרה, אבל בשבת לא כתיב כפרה לפיכך אין קורין, דבר אחר דכתיב אלא מועדי ה' אשר תקראו וגו', ובשבת לא כתיב כן, ולא איקרי מועד, וראש חודש איקרי מועד. (שם שם ט)

ספר החינוך:

להקריב קרבן מוסף בכל שבעת ימי הפסח, שנאמר "והקרבתם אשה לה' שבעת ימים"... משרשי המצוה, כענין מה שכתבנו למעלה בענין הקרבן, כי האדם נפעל כפי מעשהו, כי מהיותו בעל חומר אין מחשבתו נדבקת כי אם על ידי המעשה, ומזה השורש צונו הא-ל ב"ה לעשות פעולה מיוחדת לשם היום למען נתפעל מתוך כך לתת אל לבנו גודל היום וקדושתו והנסים והטובות שגמלנו הא"ל ב"ה באותו הזמן... (אמור מצוה רצט)

הרקאנטי:

...וסוד פרי החג המתמעטים פירושו, ועליהם כתיב "תחת אהבתי ישטנוני", כי כשהאילן העליון מתברך אז גם הענפים הקטנים שהם תחת האילן סביב השרשים כלם מתברכים בהתברך האילן, אף כי אין בהם תועלת, זהו סוד אחזו לנו שועלים, אף על פי שהם מחבלים כרמים יש להם להתברך עמנו, כי הם נאחזים עמנו, כן אומות העולם נאחזים בישראל, על כן מקריבין עליהם קרבן כדי שלא יהנו בחלקנו בחיים הגניזה מסוד הבריכה העליונה, על כן מתמעטין והולכים יורדין מן הקדש ולא עולין, לווין ולא משלמין, אך צדיק חי העולמים חונן ונותן. (פנחס בסוף)

רבינו בחיי:

ראה קרבן-כללי, במדבר כט יג.

עקדה:

הנה מבואר שעל היושבים לפני ה' להזהיר העם ולהביאם לעבודת ה', והוא טעם המוסף וההלל לפניו, שלו הגבורה על מערכות השמים ביום חדוש הלבנה, ולכן מקריבים ז' כבשים נגד ז' כוכבי לכת, ואיל אחד כי הוא מכריח את כולם. וזה שאמר ר' יצחק שהיה צריך להתחיל התורה מהחודש הזה, כי המביטים בפועל ה' יכירו כי אין מלבדו, ועוד תדריך מצוה זו של קדוש החודש נגד המיחסים הכל למקרה... ועל הרהורי האנשים בדברים כאלו יחד קרבן שעיר חטאת לה' בראש חודש, על חטא שנודע רק לה', ונראה שלזה התכוון בן עזאי בחולין ס' על מיעוט הלבנה, שעשה את הלבנה כמתחלת בחקירה זו, אם אפשר שיפלו כל הנמצאות תחת המקרה, ואם לא מה הסיבה למיעוטה, ובסוף אמר הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח, על הרהוריכם, כי אני התכוונתי לטובה, ואתם חשבתם עלי כזבים, וזה שתקנו לומר "ושעירי חטאת לכפר בעדם וכו' ותשועת נפשם מיד שונא", הוא יצר הרע... (שמות יב א שער לז)

אברבנאל:

עולת שבת בשבתו - ...ויש אומרים ששני כבשים נגד שמור וזכור, ואינו, כי בדבור אחד נאמרו, אלא רומז לב' טעמי השבת, זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים, שה' כבש העולם ואת פרעה, ולכן ב' כבשים, או על שה' סבה פועלת וגם שומרת ומתמדת העולם. (במדבר כח י)

ובראשי חדשיכם - ...לחז"ל פר נגד אברהם, איל נגד יצחק, כבשים נגד יעקב, והשעיר נגד השבטים, ולא נתנו טעם למספר, ויש אומרים שמספר י"א נגד י"א שעות שהחמה גדולה מהלבנה, יש אומרים נגד י"א ימים ששנת החמה יתרה על שנת הלבנה. יש לומר אחר שראש חדש בחדוש הלבנה הוראה רבה על מקרה המחודש, ציוה ה' שיזכירו לפניו זכות האבות, וינצלו. ונראה לומר עוד, שהוא לזכר מצות קדוש החודש, ויקריבו ב' פרים נגד משה ואהרן שנצטוו על כך. איל נגד ה' בעל איל המצוה, כבשים נגד ז' אבות צדיקים, אבות משה ואהרן מנח עד עמרם. או ב' פרים נגד ב' המאורות העושים פרי, איל על פסח, וכבשים נגד ז' ימי החג. או דרך מדע, שיזכר כי לא הירח לבד פועל בעולם השפל, כי גבוה מעל גבוה, וב' הפרים נגד המניע הא' יתברך, והב' נגד המתנועע הא' העליון על הגלגלים, האיל רמז לגלגל הכוכבים, והכבשים לז' כוכבי לכת שלמטה ממנו, ולרמוז שכולם כלים לרצון ה' ובסוף אובדים נשרפים כולם במזבח. (שם שם יא)

ובחמשה עשר - טעם קרבנות החג בדרך התורני, ע' פרים נגד האומות שלהם שרים מליצים, ולא קרבו בבת אחת לרמוז שאין חזקים בבת אחד. שני אילים, שיש תמיד ב' אומות חזקות ביותר. י"ד כבשים נגד בני יעקב שהם י"ד עם דינה ובני יוסף, והם חלשים מהאומות. ובדרך המדעי עיוני, ע' פרים שיתן אדם חייו אל לבו, ולפי שבבן י"ג מתחיל השכל למשול יקריב ביום א' י"ג, ב' אילים על הבחרות, ימי הכח בדברים הגופיים והנפשיים, כבשים, שלפעמים יחיה יותר ויהי ימי חולשה וצער. וכן במורה, כי בספרי הנבואה המשלים מתחלפים, פעם על המזלות ופעם על חיי האדם כבעניננו... (שם כט יב)

ספורנו:

...ובכן במוסף ראש חודש וחג המצות וחג השבועות היו פרים שנים מורים על שני החלקים הראשונים המכוונים בתורה בכללה על צד הכונה הראשונה כנזכר, שהם יראת הא-ל ית' ואהבתו הנמשכים לחלק העיוני ממנה, והאיל אשר אחריהם במעלה מורה על החלק השלישי בכונה הראשונה, והיא התכונה בנפש ללכת בדרכיו בפרט במשפט ובצדקה למען הדמות אליו כפי האפשר לרצון לפניו, והכבשים אשר הם אחריו במעלה הם שבעה במספר, להורות על שבעה חלקי המעשי הנזכר לעיל אשר הם על צד הכונה השנית. ואחריהם במעלה מין העזים, והוא נבחר להעביר את רעת חטאת הצבור בפרט בטומאת מקדש וקדשיו, כמו שאמרו ז"ל. אמנם בראש השנה ויום הכפורים יהיה הפר במוספין אחד בלבד, כי היה עקר העסק בהם בחלק יראת ה' בלבד, ולא בהלל וזמרה אשר הם מאהבה כמו בשאר המועדים, כאמרם ז"ל אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים לפניו נפתחים וישראל אומרים שירה. וכן בשמיני עצרת אשר הוא מורה על ימות המשיח או העולם הבא אין שם אלא פר אחד לבד, וזה כי אמנם יהיה רב העסק אז באהבתו ית' בלבד, כאמרם העולם הבא כולו ביו"ד ה"א שהוא מדת רחמים שממנה האהבה, וארז"ל והתהלכתי בתוככם, אטייל עמכם בגן עדן ולא מזדעזעים מפני... אמנם המעט פרי החג עד שבעה הורה על היות ידיעת החלק העיוני הולכת ומתמעטת בהמון עד מוצאי שביעית שבן דוד בא, והכבשים היו כפל בו ממה שהיו בשאר המועדות, להורות כי הכפל בהמון עסק הכונה השנית ברוב קרבנותם ובגזרות דרבנן במעט הבטה אל הכונה הראשונה. (הקדמת ויקרא)

מהר"ל:

ראה קרבן-חטאת שבועות ט'.

הגר"א:

ושעיר עזים אחד חטאת וגו', הנה ביום השני כתיב גם כן בזה הלשון, ושעיר עזים אחד חטאת, אמנם ביום השלישי כתיב ושעיר חטאת אחד, וביום הרביעי כתיב ושעיר עזים אחד חטאת, ובשאר הימים כתיב ושעיר חטאת אחד, הלא דבר הוא. ויש לבאר דהענין כך הוא, דהנה דרשו חז"ל דפרי החג הם כנגד השבעים אומות, ואיתא בזוהר הקדוש דעיקר השבעים אומות הם ישמעאל ועשו, ושאר האומות יונקים מהם, ועוד איתא בזוהר הקדוש ובשאר ספרי מקובלים דשעיר עזים נקרא ישמעאל, ועשו נקרא שעיר סתם, והשתא לפי ההקדמות הנ"ל מה מאד מכוון לשון הפסוקים, דהנה היה צריך להקריב חמשה ושלשים פרים בשביל ישמעאל, וחמשה ושלשים פרים בשביל עשו, ואם כן ביום הראשון שהקריבו י"ג פרים, הקריבו מתחלה על שם ישמעאל, שהוא היה בן אברהם, ועשו היה בן יצחק, לכן כתיב שם ושעיר עזים, שהוא מרמז על ישמעאל כנ"ל, וגם אחר כך ביום השני י"ב פרים בשביל ישמעאל, לכן כתיב גם כן ושעיר עזים, אמנם ביום השלישי שהוצרכו להקריב פרים עשתי עשר, ואם יקריבו גם ביום זה בשביל ישמעאל, אם כן יגיע על חלקו סכום ששה ושלשים, והרי באמת אין מגיע על חלקו כי אם ל"ה, לכן דלגו ביום זה והקריבו ביום השלישי הי"א פרים כנגד עשו, לכן כתיב ביום השלישי ושעיר חטאת אחד, על שם עשו כנ"ל, ואחר כך ביום הרביעי שהקריבו עשרה פרים הקריבו בשביל ישמעאל להשלים המספר ל"ה, לכן כתיב ביום הרביעי ושעיר עזים אחד חטאת... (קול אליהו פנחס)

רש"ר הירש:

אופייני הוא, שקרבן מוסף של שבת טעון רק שני כבשים, ובזה הוא נבדל מקרבן תמיד, קרבנות החגים מותאמים לתולדות האומה הישראלית, והם מסמלים את ישראל כחטיבה לאומית, ואילו קרבן שבת מסמל את כל יחיד כיציר כפיו של בוראו, ומתוך היחס של הפרט התפתחה הלאומיות הישראלית. לפיכך מקריבים בשבת רק את הקרבן המסמל את הרבים המונהגים על ידי הבורא.

המספר ז' מורכב מהמספרים א' וו', מיחידו של עולם ובריתו עם האדם העובד את עבודתו החומרית במשך ששת ימי החול. המספר ז' מסמל איפוא, את החומריות הקשורה ביחידו של עולם ותלויה בו, ואילו המספר ו' מסמל את החומריות שאינה מתקשרת ביחידו של עולם, ואינה מוכנה לקדשו ולהתקדש בו. לפיכך אין המספר ו' מופיע בשום סדר של קרבנות, פרט לקרבן הכפול של ז' ועוד ו' פרים שבו אנו עוסקים.

קרבן מוסף המכיל ז' כבשים איל ושני פרים, מסמל את ישראל ויעודו עלי אדמות. ז' הכבשים מסמלים את הקשר האמיץ והברית שבין העם לאלוקיו. האיל האחד מסמל את צעידתה של האומה לפני שאר האומות ואת הברכה שהיא מאצילה עליהן הן ברוח והן בחומר. בשני הפרים מובע הרעיון, כי לא האומה בתור כלל אלא כל יחיד שבה מיועד לעבודת הבורא בפועל ולקיום מצות התורה. לפי סדר הקרבנות קודמים הפרים, וכך בא לידי ביטוי הרעיון של החג, כאשר כל יחיד מישראל עובד את ה' ושומר את מצוותיו (שני פרים), מתברך כלל ישראל מאת ה' ברוח ובחומר, והוא צועד לפני שאר האומות (איל אחד), ואזי כל ההיסטוריה הישראלית מהווה גילוי של השגחה עליונה ושל הקשר האמיץ עם הבורא יתברך (ז' כבשים), ברור איפוא, כי בראש השנה וביום הכיפורים כאשר היחיד חוזר בתשובה והוא זקוק לכפרה על עוונותיו ומצפה לסליחתו של שופט כל הארץ, אין הוא עשוי להקריב פר, אלא כלל ישראל מקריב פר אחד כמייצג האידיאלים הנצחיים.

ומאחר שבראש השנה ויום הכיפורים נשפטים לא רק ישראל, אלא כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, מופיעות בקרבנות המוסף של חג הסוכות שתי קבוצות, אחת של ז' כבשים, איל וז' פרים, והשניה של ז' כבשים איל וו' פרים. מבחינת הכבשים והאיל אין כל הבדל בין שתי הקבוצות, כל אחת היא עדר מונחה בידי ה', המתגלה בקביעת גורלה של כל אחת מהן. לפני כל אחד צועד האיל המסמל את הכלל הזוכה לברכת שמים בחומר וברוח. ברם, לגבי הפרים מתגלה הניגוד שבין שתי הקבוצות, האחת מהן מופיעה גם כאן במספר ז', כלומר לא רק במהלכה של ההיסטוריה ובהשפעה שהיא מקבלת מאת ה', מבחינת כבש אלא גם בפעולותיה ומעשיה, היא קשורה ונאמנה לה', ואילו הקבוצה השניה נתונה להנהגת הבורא בהתפתחותה ההיסטורית וגילויי ההשגחה העליונה ניכרים היטב בתולדותיה, אבל פעילותה אינה מכוונת לה' ומעשיה אינם עומדים בברית עם ה', מבחינת הפר הריהי מנותקת מה' ואינה מוכנה להתקשר אליו ולקבל ממנו השפעה.

ברם, הניגוד הזה שבין שתי הקבוצות הולך ומצטמצם. הקבוצה הראשונה שומרת על יציבותה, ז' פרים איל ז' כבשים. הקבוצה השניה הולכת ומתקרבת יותר גם במעשיה אל ה', ובכל יום הפער הולך ומצטמצם, עד שלבסוף הוא נעלם, ושתי הקבוצות אם כי כל אחת לפי מעמדה ותכונותיה וסגולותיה, מתמזגות בשאיפותיהן ובמעשיהן, להקדיש את כל פעילותן למען הברית עם יחידו של עולם... (במעגלי שנה א עמוד קנ)

מלבד עולת הבקר - העולות והנסכים והמנחה העצמאית היו באות מלבד עולת תמיד של שחר ונסכיה בשבת ובמועדים היו המוספים מבטאים את התעוררות הלב הנובעת מקדושת היום, אך זו לא דחתה מפניה את התעוררות הלב התלויה בעצם היום החדש שניתן לנו, אלא אף היא באה לידי ביטויה הקבוע והמיוחד על ידי קרבן התמיד. משום כך היו המוספים באים "מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד"... (ויקרא ט יז)

...בשני הכבשים של עולת השבת ניגשים כל היחידים של כלל ישראל אל בוראם ואדוניהם, כי ביום השבת הם שובתים מכל מלאכה, ובשביתה זו הם מניחים את עצמם ואת עולמם לרגלי ה' שהוא בורא העולם ואדוניו. וכדרך שהם מקיימים את השבתון של השבת, כן הם מבטאים בעולת השבת שרועה ישראל הוא גם הרועה של כל נפש מישראל, והרי הם מחדשים עתה את נדר הנאמנות והציות לא-ל שהוא רועה את כל בריותיו, והם מקבלים על עצמם להמסר למטרות שהוא קבע להם, שהרי לצורך המטרות האלה ברא אותם כ"בני אדם מישראל", ולצורך הייעוד הזה נתן להם חלק בעולמו בכוחות האדם השולטים בעולמו... (במדבר כח ט)

מוסף של שבת כולל רק עולה, ובניגוד לשאר כל המוספים אין מביאים עמו חטאת. אם נזכור את מה שאמרנו על מושג החטאת ועל יחסו לעולה, הרי חסרון החטאת במוסף של שבת מתבאר בנקל, שהרי כך למדנו מן ההלכות שנאמרו בשני סוגי הקרבנות האלה, תודעת החטאת, התחושה המדכאת של ירידה מוסרית ונטייה לחטא, איננה המטבע הנורמלי של ייעוד החיים של ישראל. אולם המועדים הם ימים מיוחדים שנקבעו על ידי ה' ועל ידי האומה כאחד. בימים אלה ומבחינה זו גם ראש חודש הוא מועד (שבועות י' א'), תיוועד האומה אל ה', ובלכתה לקראת אלקיה הרי היא מבטאת בקרבנה את ייעודה האידיאלי, ובזכרה את השלמות האידיאלית הזאת הרי היא חשה צורך להביא גם חטאת, שהרי החטאת מבטאת את הפער שבין המציאות לבין אותה פסגה אידיאלית. כנגד זה מוסף השבת הוא רק השלמה לקרבן התמיד, כי התמיד מבטא את הכניעה לה' הנובעת מן התודעה הלאומית, ומוסף השבת רק מוסיף על כך את הכניעה לה' הנובעת מתודעת האדם כנברא, ומבין שתי אלה נוצרת רוח ההתמסרות השואפת לעליה מתמדת... (שם שם י)

לפיכך, כל אימת שהלבנה המתחדשת קוראת לנו ליצור את חדשינו, את תקופת התחדשותנו, הרינו מתקרבים אל ה' במקדש תורתו ומביאים לפניו קרבן. קרבן זה מבטא בשלמות את חזון הייעוד שנקבע לנו בגורלנו ובמעשינו. בעולה הרינו נודרים לשאוף לעלות לרום פיסגת הייעוד הזה, ובחטאת הרינו נודרים להתחזק בעתיד ולהשמר מכל ירידה. קרבן זה מבטא את ייעודו האידיאלי של ישראל, שהוא התכלית של גאולת מצרים ושל מתן תורה בסיני, והוא התכלית של המשך הנהגת ה' במהלך העיתים. והקרבן המבטא את הייעוד הזה במלואו הוא, פרים בני בקר שנים וגו'... ישראל יהא אומה, שכל אחד מחבריה עובד את ה' ברעננות נעורים נצחית (פרים בני בקר שנים), ולפיכך זו הופעתה הכללית של האומה בעדר האנושי של ה', היא תהיה מופת לשאר כל האומות ותעבור לפניהם בכח שנתברך בידי ה' (איל אחד), וכל דברי ימיה אינם אלא אצבע אלקים המעידה על ה' בקורות העתים, וכעדר המונהג בידי ה' הם מתהלכים ברעננות נעורים בת אל מוות (כבשים בני שנה שבעה)... (שם שם יא)

משך חכמה:

עולת שבת בשבתו - העולה מכפרת על הרהור הלב, וחטאת מכפרת על מעשה של חטא, והענין כי כאשר נגדר האדם ממלאכת רשות, מלאכת עבודה, אז אינו מצוי לבא לידי חטא, לכן בשבת אשר האדם נגדר מכל מלאכה ועבודה אינו בא לידי חטא, ואינו צריך להביא חטאת, רק שהרהור מותר בכל מילי דרשות, כמו שאמרו בשבת קמ"ט, לכן צריך להביא עולה, שבזה מצוי לבא לידי עבירה, לא כן ביום טוב, שהמעשה של רשות, אוכל נפש מותר, לכן חייבים להביא חטאת. (שם שם יא)

בגמרא פסחים הני שבעים פרים כנגד שבעים אומות, הנה מפרש במשנה דשבועות ובספרי דשעירים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, והוה"ד (והוא הדין) פרים גם כן מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו, ומאי שייך בעו"ג טומאת מקדש וקדשיו. והברור דעיקר המקדש הוא ישראל, לכן על מה שמטעים ישראל בדעות ובמעשים רעים זה הוי לגבייהו טומאת מקדש וקדשיו, ולכן בימות הבית היה רצון השי"ת שלא יתערבו בגוים ולא ילכו העמים אליהם פן יחטיאו את ישראל כאשר היה, אבל לעתיד, אז אף כי בני נכר לא יגיעו לההנהגה הנסית, שעל זה נוסד הפסח על שפסח, ועצרת על מתן תורה, ויתנהגו בטבעיות, אמנם יכירו כי לה' הארץ ומלואה, והוא שוכן שמים כסאו בירושלים, לכן אם כי במועדים דפסח ועצרת אינם שייכים כלל, אחר כלות ימי האסיף יבואו להודות לשמו יתברך על כל הטוב אשר עשה מעת זרוע זרע עד אסוף הקציר בירושלים, ואז יהיה היפוך מאשר היה עתה, כי רצון השי"ת יהיה שיעלו לחוג וכו', כי לא יחטיאו את ישראל בקרבתם אליהם... (שם כט יב)

שם משמואל:

בש"ס חולין ס' אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח. דהנה יש להתבונן בקרבנות המוספין שהם מארבעה מיני בהמות פרים ואילים וכבשים כולם עולות, ושעיר חטאת. וברש"י (במדבר ז') פרים כנגד אברהם, אילים כנגד יצחק, כבשים כנגד יעקב, שעיר עזים לכפר על מכירת יוסף, שנאמר "וישחטו שעיר עזים". ויש להבין דשחיטת שעיר עזים לכאורה איננו קשורה עם המכירה, כי בעת שחיטת שעיר העזים כבר היתה המכירה, והשחיטה היתה להציל מקפידת יעקב, ואז כבר התחרטו על המכירה... ולמה יהיה השעיר לכפר על המכירה. ונראה דהנה יש לפרש ענין קנאה שהיתה להם על יוסף, כי יוסף הוא מרכבה למדת צדיק יסוד עולם המשפיע לכנסת ישראל, והם היו מרכבה לכנסת ישראל, אם כן על ידו של יוסף באה ההשפעה ממעלה אליהם, והם לא רצו ביוסף לאמצעי, אלא היו רוצים בעצמם לקבל שלא על ידי אמצעי... והנה זה עצמו קטרוג הלבנה, שלא רצתה לקבל האור מזבול באמצעות השמש אלא בעצמה, ועל כן אחר המכירה התחרטו תיכף שהרגישו חשכות בנפשותם, והיינו כמו שידוע טעם הזוהר הקדוש בענין טומאת מת, שבמקום שנתרוקן מקדושה שורה לעומתו כח טומאה, כן היה שבמקום השפעת קדושה על ידי יוסף שנסתלקה מחמת המכירה, שורה עליהם כח חיצוני לעומת הקדושה, ועל כן תיכף נתחרטו. והנה ברמב"ן (אחרי) שחלקו של ס"ם מן הבהמות השעירים והעזים, ועיין בזוהר הקדוש, ועל כן כאשר התחרטו בקשו תקנה להעביר את כחו של ס"ם מעליהם לבל יאפיל את נפשותם המאירות, ושחטו שעיר עזים להכניע את כחו...

והנה כמקרה אשר קרה לשבטים, שבמקום ההשפעה שהיתה ראויה להם על ידי יוסף שרה עליהם כח חיצוני להאפיל את נפשותם הטהורות, קרה גם לירח בקטרוגו, שמפני הקטרוג שלא רצה לקבל האור באמצעות השמש בא בו לעומתה כח חיצוני והוא האפיל בעדו מלקבל אור השמש לפרקים, ובדוגמא זו לעילא אור שלשת האבות המאירים בכנסת ישראל, וכמו שהשבטים הכניעו את כחו בשחיטת שעיר עזים, בדוגמא זה ישראל מקריבין שעיר לחטאת במוספין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, והיינו כי בשלשת מיני הבהמות לעולה מעוררין השפעת ג' האבות שהם כנגדם כנ"ל, אך למען לשבור את מחיצת הברזל המפסיקה, וזה נמשך מפאת קטרוג הירח ובחטא מכירת יוסף, ומקריבין שעיר לחטאת להעביר את כחו משם, וזהו שכתב בזוהר הקדש שהוא לאדכאה מקדשיא, שזה גורם טומאת מקדש וקדשיו. וזהו הענין שעיר עזים לחטאת לכפר על מכירת יוסף, ולכפרה שמיעטתי את הירח, כי הכל ענין אחד, ואולי כי זה נמשך מזה.

ומעתה נראה לומר ההפרש שבין מוסף ראש חודש לשאר מוספי יום טוב, כי הנה כחו של ס"ם שניתנה לו רשות להאפיל ולהסתיר האור כנ"ל, יש בשני אופנים שגורם החשכות, כי בכל דבר משפיע ומקבל יש שני מיני מניעות, מצד המקבל שאין מניחין אותו לקבל, ויש מצד הנותן. וכמו כן יובן למעלה למשכיל יש שכחו של ס"ם הוא כאבן גדולה על פי הבאר, והוא סותם פתח הקיבול, ויש שהוא סותם פתח ההשפעה של הנותן. והנה בכל שאר המועדים שהוא זמן השפעת שלשת האבות כנ"ל הוא סותם פתח כנסת ישראל המקבל, ושעיר החטאת מעבירו ומסלקו משם, אך בראש חודש שהוא ממועדי הכנעה וכל מקום שהכנעה מצויה אין מקום לסט"א, וכמו שאמרו ז"ל הוי קבל וקיים (סנהדרין צ"ב)... וכן נמי בראש חודש שהוא ממועדי הכנעה, וכל ענין ערב ראש חודש שהוא יום כיפור קטן אין רשות לס"ם בקטרוגו לסתום פתח ישראל המקבל, ומכל מקום עדיין יש לו רשות לסתום פתח הנתינה, וזה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, היינו הנותן, אבל שארי מוספין הסילוק וההעברה היא מכנסת ישראל, והבן. (פקודי תרע"ג)

פרי צדיק:

ומזה הטעם קרו בגמרא (זבחים צ"א) מוספי ראש חודש מקודש נגד מוספי שבת, אף דקדושת שבת הקבועה וקיימא מצד השי"ת מקודש יותר, מכל מקום מצד האדם שבת הוי תדיר יותר וראש חודש מקודש יותר מפני שהוא קב שלו, דישראל מקדשי לה... (ויקרא ה)

בפרשה זו הוזכרו קרבנות המוספין של שבת וימים טובים של כל השנה, ויש הבדל בין מוסף שבת למוספי מועדות, שבשבת יש רק ב' כבשים לעולה, ואין בהם פרים ואיל ולא שעיר לחטאת כמו שיש בשאר מוספין, והנה מה שאין בו חטאת יתכן על פי מה שאמרו (שבת קי"ח) שומר שבת מחללו, מחול לו, שאפילו עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו, ואין צריך חטאת, שנתכפר לו בלא קרבן. והרמב"ן ז"ל כתב אין במוספי שבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום, והמשכיל יבין. וכונתו למה שאמרו (ב"ר סוף י"א) כנסת ישראל הוא בן זוגך וכו', והיתה גרסת הרמב"ן כנסת ישראל היא בת זוגך, וכן גירסת ריקנטי...

ומה שאין במוסף שבת פר ואיל הוא על פי מה שאמרו (ויק"ר י"ג) פר אחד בן בקר כנגד אברהם וכו', וכל המועדות נקראים מקרא קודש שצריך להכניס קדושה למועד ולהמשיך קדושת האבות, ומשום הכי יש בהם פרים ואילים וכבשים, מה שאינו כן שבת, דאיתא בזוהר הקדוש שבת רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו, ואז הקדושה היא מצד השי"ת, והוא משפיע לישראל קדושה מקדושת האבות, משום הכי אין צריך פרים ואילים, רק כבשים שהם כנגד יעקב אבינו, על דרך מה שאומרים יעקב ובניו ינוחו בו, וישראל נקראים צאן, והיינו שישראל צריכים רק להכין את עצמם להיות מוכנים לקבל הקדושה, ומצד הישראל בא הקרבן מוסף, ועל ידו זוכין במתנה למנוחה וקדושה...

ואף בכבשים יש הבדל, שבכל המועדים יש ז' כבשים, ובסוכות יש י"ד כבשים, ובשבת יש רק שני כבשים, הענין דמספר ז' הם תמיד כנגד ז' ימי השבת, שהם ז' המדות, כמו שאומרים שבעה מי יודע, שבעה אני יודע שבעה ימי שבתא, דכבשים נגד יעקב אבינו וכנסת ישראל שנקראו צאן, והיינו שבכל מועדים יש שבעה כבשים כנגד בחינת כנסת ישראל שיכניסו קדושה במועדים, וכנסת ישראל נקראת בת שבע, שכוללת כל ז' המדות, ומשום הכי בא בכל מוסף ז' כבשים כנגד כל ז' המדות, מה שאינו כן בשבת לא נצטוו רק על ב' כבשות כנגד יעקב ובניו. ובסוכות שזוכין למיתב בצלא דמהימנותא יש י"ד כבשים ז' כנגד יעקב וז' כנגד בניו, שחג הסוכות נגד יעקב... (פנחס יג, ועיין שם עוד)

בגמרא (זבחים צ"א) תא שמע מוספי שבת קודם למוספי ראש חודש, ופירש"י מוספי ראש חודש מקודשין משל שבת דאיקרי מועד. וצריך להבין למה נקראו מוספי ראש חודש מטעם דאיקרי מועד מקודשין יותר משל שבת, דכתיב מפורש ביה ויברך וגו' ויקדש אותו. אך ענין המעלות דתדיר ומקודש ואיזה מהן קודם הם רק מצד האדם, דמחמת שהאדם מקיים מצוה זו תדיר הוא מעלה, וכן מעלת הקדושה גם כן מצד מה שהוא מצד האדם. והקדושה מצד האדם הוא רק בראש חודש, שהקדושה בשבת הוא קדושה דקביעא וקיימא מששת ימי בראשית מצד השי"ת, כמו שאמרו (פסחים קי"ז), מה שאינו כן בראש חודש שלא נמצא כלל בתורה שיהיה נקרא קודש רק מצד ישראל, כמו שאמרו (מכילתא בא) כזה ראה וקדש... ולכן נקרא ראש חודש מקודש רק מצד ישראל, ובכל המועדים הקדושה היא מצד השי"ת גם כן, רק ישראל גם כן מכניסין בו קדושה... (ר"ח מנחם אב ב)

שעורי דעת:

והנה בשבעת ימי החג הקרבנות באים בשביל אומות העולם מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות לכפר עליהם, ולכן באים הקרבנות בטקס מרובה, שלשה עשר פרים, ארבעה עשר כבשים, ואחר כך י"ב וי"א פרים וכן להלן, אבל בשמיני עצרת שהוא מראה על ענין יותר נעלה, והוא הסמל של עתידות העולם לעתיד לבא, ליום שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שרק אלקים אחד ועם אחד עם ישראל יהיה, דרוש שלא יובאו בו קרבנות מרובים ושלא ימצאו הרבה דברים וענינים, רק פר אחד ואיל אחד ודיו. וזה בעבור כי כל מה שהדבר צריך להראות על ענינים יותר נשגבים ולעורר המוחין היותר פנימיים אין ראוי להרחיב את עניני הדבר וחיצוניותו ורק הגרעין הנרצה צריך לחדור אל מקומו הנכון מבלי היותו מובלע בתוך המון דברים וענינים מרובים... (חלק א עמוד נו)

מכתב מאליהו:

וזהו הענין אשר פרי החג, שהם הקרבנות שאנו מקריבים בעד אומות העולם פוחתים והולכים, עבודתם הם, אם גם יעבדו את ה' עבודה חיצונית היא, ואינם שייכים אל סוד "והשבות אל לבבך" כלל, ועל כן אי אפשר לסדר קרבנותיהם בסדר עבודת הצדיקים הנבחרים, אלא רק כפי הסדר שעל פי המדרגה החיצונית... (חלק ב עמוד קכא)