(ראה גם: קרבן-חטאת)
ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עונו. או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא, ונעלם ממנו והוא טמא ואשם. או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה, ונעלם ממנו והוא ידע ואשם. או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם לאחת מאלה... והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת, וכפר עליו הכהן מחטאתו. ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה לה', אחד לחטאת ואחד לעולה... ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האפה סולת לחטאת, לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא... וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה ונסלח לו, והיתה לכהן כמנחה. (ויקרא ה א והלאה)
...אין לי אלא שבועה שיש עמה אלה, מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה, תלמוד לומר ושמעה אלה ושמעה קול, לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה. רבי עקיבא אומר אין לי אלא מפי עצמו מזיד, מנין מפי עצמו ושגג, מפי אחרים מזיד, מפי אחרים שוגג, תלמוד לומר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, לרבות את כולן... (פרשה ח, וראה שם עוד)
רבי יוסי הגלילי אומר מה תלמוד לומר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, לא אמרתי אלא בעדות שאפשר לה להתקיים בראייה ושלא בידיעה, בידיעה ושלא בראייה, ואי זו זו תביעת ממון. רבי עקיבא אומר מאלה, יש מאלה חייב ויש מאלה פטור. בדבר שהוא של ממון חייב, ובדבר שאינו של ממון פטור. רבי שמעון אומר חייב כאן וחייב בפקדון, מה בפקדון איני מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן לא ידבר אלא בתביעת ממון...
משביעני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן הרי זו תביעת ממון, יכול יהו חייבין, תלמוד לומר נפש כי תחטא נפש כי תחטא לגזירה שוה, מה נפש כי תחטא אמור להלן תובע ממון ויש לו, אף נפש כי תחטא אמור כאן תובע ממון ויש לו... (שם פרק יא, וראה שם עוד)
או נפש אשר תגע בכל דבר טמא, הזקנים הראשונים היו אומרים יכול אפילו אם נגע אדם במגע טמאות יהא חייב, תלמוד לומר בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ, מה אלו מיוחדין שהן אבות הטומאה, יצא דבר שאין אב הטומאה...
ונעלם ממנו ונעלמה ממנו טומאה, או יכול ונעלם ממנו מקדש, תלמוד לומר ונעלם ממנו והוא טמא, על העלם טומאה הוא חייב אינו חייב על העלם מקדש, דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו, על העלם שרץ הוא חייב אינו חייב על העלם מקדש. רבי ישמעאל אומר ונעלם ממנו ונעלם ממנו, שני פעמים, לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש...
ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר וענש על ידי טומאה, וחייב קרבן על הטומאה, מה עונש ואזהרה אמורין להלן על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו, אף קרבן שחייב כאן על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו. ומניין שאינו חייב עד שיהא בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים, תלמוד לומר ונעלם ממנו ונעלם ממנו שני פעמים, דברי ר' עקיבא, רבי אומר ונעלם ממנו מכלל ידיעה, והוא ידע הרי שתי ידיעות. (שם פרק יב, וראה שם עוד)
יכול הנודר בנזיר ובקרבן יהא מביא קרבן זה, תלמוד לומר כי תשבע, על שבועה הוא חייב לא שנדר בנזיר ובקרבן. יכול המהרהר בלב יהא חייב, תלמוד לומר בשפתים, לא בלב. או יכול שאינו מוציא את הגומר בלב, תלמוד לומר לבטא, יכול הנשבע להרע לאחרים יהא חייב תלמוד לומר להרע ולהטיב, מה הטבה רשות אף הרעה רשות, יצא הנשבע להרע לאחרים... יכול שאני מוציא אף הנשבע להטיב לאחרים, וכשהוא אומר או להטיב להטיב אף לאחרים... (שם פרשה ט, וראה שם עוד)
והיה, מיד, מה יעשה, והביא. מנין שהוא טעון וידוי, תלמוד לומר והתודה, ומנין שוידויו על חי, נאמר כאן וידוי ונאמר להלן וידוי, מה וידוי שנאמר להלן וידויו על חי, אף וידוי שנאמר כאן וידויו על חי. מנין שהוא טעון סמיכה, תלמוד לומר עליה... והביא אף לאחר יום הכיפורים. אשמו, נאמר כאן אשמו ונאמר להלן אשמו, מה אשמו אמור להלן מותריו נדבה, אף אשמו אמור כאן מותריו נדבה... (שם פרק י)
ואם לא תגיע ידו די שה, אין אומרין לו ללוות ולא לעסוק באומנותו, יש לו שה ואין לו צרכיו מנין שיביא קרבן עני, תלמוד לומר די שה. והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה, שנים הוא מביא אינו מביא אחד... (שם פרק יח, וראה עוד קרבן-עוף)
מיכן אמרו כל שיש בה ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בינתיים הרי זו בעולה ויורד, יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה עד שיודע לו יביא בעולה ויורד, אין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ יום הכיפורים מכפר, שנאמר מלבד חטאת הכיפורים, על מה שזה מכפר זה מכפר, מה הפנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה, אף החיצון לא יכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה... (אחרי פרק ה)
שבועות שתים שהן ארבע, ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע... את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים הרי זה בעולה ויורד, יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד, אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר... (שבועות ב א)
ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכור את הקדש, נעלם ממנו הקדש וזכור את הטומאה, נעלמו ממנו זה וזה ואכל את הקדש ולא ידע ומשאכל ידע הרי זה בעולה ויורד, נטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש, נעלם ממנו מקדש וזכור את הטומאה, נעלם ממנו זה וזה ונכנס למקדש ולא ידע ומשיצא ידע הרי זה בעולה ויורד... (שם יד א, וראה שם עוד ובפרקים הבאים)
אלו מביאין קרבן עולה ויורד, על שמיעת קול, ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו, והיולדת והמצורע... (כריתות י ב)
כל שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים הרי זה בעולה ויורד... ומניין לידיעה בתחילה ובסוף והעלם בנתיים, תלמוד לומר ונעלם ונעלם שני פעמים, מכלל שבאת לו ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בנתיים. עד כדון כר' עקיבה כר' ישמעאל דר' ישמעאל כרבי, דרבי אמר ונעלם ממנו מכלל שיודע, והוא ידע הרי שתי ידיעות, הא ר' ישמעאל כרבי ורבי כרבי ישמעאל, ואפילו כר' עקיבה אתייא היא ידיעה והעלם בטומאת מקדש ידיעה והעלם בטומאת הקודש. ואם דבעי נישמעינה מהן הכא, והוא ידע ואשם, והלא כבר נאמר והוא טמא ואשם, אלא אם אינו עניין לידיעה בתחילה, תניהו עניין לידיעה בסוף. רבי בון בעי, אם לא נודע לו בסוף היך מביא קרבן, אלא אם אינו עניין לידיעה בסוף תניהו לידיעה בתחילה... (שבועות ג א, וראה שם עוד)
ואם לא תגיע ידו די שה - הקל הכתוב על החוטא באלו להביא קרבן עולה ויורד, ויתכן שהטעם בשבועות מפני שאינן חייבי כריתות, ובטומאת מקדש וקדשיו מפני שהוא טועה בדבר מצוה, כי הכהן האוכל קדשים והבא למקדש להשתחוות או להקריב קרבן עוסק הוא במצוה, ודעתו לשמים, ולפיכך אף על פי שחטא בהעלמת הטומאה ריבה לו הכתוב כפרות... (ויקרא ה ז)
ששה מצותן שיקריבו קרבן עולה ויורד, ואלו הן, המצורע והיולדת והנשבע שבועת העדות בין בזדון בין בשגגה, והנשבע שבועת ביטוי לשקר בשגגה, והטמא שאכל קודש בשגגה, והטמא שנכנס למקדש בשגגה.
קרבן היולדת אם היתה עשירה מביאה כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ואם אין ידה משגת הרי קרבנה יורד ומביאה שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת, אפילו היתה ידה משגת לשה ואינה משגת לנסכיו מביאה קרבן עני. (ראה עוד קרבן-לידה).
המצורע כשיטהר מביא שלש בהמות, מהן שני כבשים אחד עולה ואחד אשם וכבשה לחטאת, אם אין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת וכבש לאשם.
על שבועת העדות ועל שגגת שבועת ביטוי ועל שגגת טומאת מקדש וטומאת קדשיו מביא כשבה או שעירה כשאר החטאות הקבועות, ואם אין ידו משגת מביא שתי תורים או שני יונה, אחד עולה ואחד חטאת, ואם אין ידו משגת לעוף מביא עשירית האיפה סלת, והיא הקרויה מנחת חוטא שכבר נתפרשו מעשיה בהלכות מעשה הקרבנות.
כל הקרבנות האלו מפורשין בתורה ומפורש זה שחייב להביאן חוץ מטמא שנכנס למקדש בשגגה או אכל קדש, שכך כתוב שם, "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו', או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו', והיה כי יאשם לאחת מאלה" וגו', מפי השמועה למדו שזה שחייב כאן קרבן לטמא כשנטמא ונכנס למקדש או אכל קדש והוא לא ידע, אף על פי שהדבר מפי הקבלה הרי הוא כמפורש, שהרי בפירוש חייבה תורה כרת לטמא שאכל קודש ולטמא שנכנס למקדש... וכיון שחייבה תורה כרת על טומאת מקדש וקדשיו פירש הקרבן שמביאין על שגגתן...
המלך וכהן משיח מביאין קרבנן על שבועת העדות (ראה ראב"ד), או על שבועת ביטוי או על טומאת מקדש וקדשיו כשאר הדיוטות, שלא חילק הכתוב קרבן מלך מקרבן הדיוט ומקרבן כהן משיח אלא במצוות שחייבים על שגגתן חטאת קבועה, כמו שביארנו, אבל בקרבן עולה ויורד כלן שוים. כבר ביארנו בהלכות שבועות אימתי יהיה חייב על שבועת העדות ועל שבועת שגגת ביטוי ואימתי יהיה פטור עליהן, ועל אי זו דרך יהיה חייב קרבנות הרבה כמנין השבועות, ועל אי זה דרך לא יהיה חייב אלא קרבן אחד, ובהלכות מחוסרי כפרה אבאר באיזה דרך תתחייב היולדת והמצורע קרבנות הרבה, ובאי זה דרך יתחייב כל אחד מהן קרבן אחד...
הפריש מעות לבהמה והעני, יקח שתי תורים או שני בני יונה ויחלל עליהן אותם המעות, ויהנה בהם. הפריש מעות לבני יונה או לתורים והעני, יביא עשירית האיפה ויחלל עליהן אותם המעות ויהנה בהן. וכן אם היה עני והפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר יוסיף עליהן ויביא עוף. הפריש לעוף והעשיר יוסיף עליהן ויביא כשבה או שעירה, אפילו היה מורישו גוסס, הרי זה עני עד שימות מורישו ויירשנו.
עשיר שהפריש כשבה או שעירה ונפל בה מום (והעני), אם רצה יביא בדמיה עוף, אבל אם הפריש עוף ונפסל לא יביא בדמיו עשירית האיפה, שאין לעוף פדיון... (שגגות י א והלאה, וראה שם עוד)
שינוי יש בשגגת טומאת מקדש וקדשיו מה שאין כן בשאר כריתות, שכל הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא, אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחילה הרי זה חייב חטאת, אבל בטומאת מקדש וקדשיו אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחילה, וידיעה לטומאה וידיעה לקדש או למקדש בסוף, והעלם בינתים. כיצד, נטמא ונכנס למקדש או אכל קודש ואחר כך נודע לו שנטמא ושהיה טמא בשעה שאכל או שנכנס, ושקודש היה זה שאכלו או מקדש היה זה שנכנס לו, הרי זה פטור מקרבן עד שידע שנטמא ושזה קודש ושזה מקדש קודם שיכנס או קודם שיאכל. כיצד, נטמא וידע שנטמא וידע שזה מקדש ושזה קודש, ואחר כך נעלמה ממנו הטומאה ושכח שנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא יודע שזה מקדש ושזה קודש, או ששגג ושכח שזה מקדש או שזה בשר קודש והוא יודע שהוא נטמא ונכנס או אכל, או ששגג או שכח שנטמא ושכח שזה בשר קדש ושזה מקדש ונכנס או אכל ואחר כך נודע לו דברים שנתעלמו ממנו, הרי זה מביא קרבן עולה ויורד בכל צד וצד משש מחלוקות אלו.
ומניין שדין שגגת מקדש וקדשיו כך הוא, שהרי בשאר שגגות נאמר "בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם, או הודע אליו חטאתו אשר חטא", כיון שידע בסוף אף על פי שלא ידע בתחילה, ובטומאת מקדש וקדשיו נאמר "ונעלם ממנו והוא ידע ואשם", מאחר שנאמר "ונעלם ממנו", מכלל שהיתה שם ידיעה בתחילה, ונאמר "והוא ידע ואשם", הא למדת שהוא צריך ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים... (שם יא א, וראה שם עוד)
...משרשי המצוה, כבר אמרנו כי ענין הקרבן להזכיר ולהשיב החושב אל לבו בכח הפעולה כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לא-ל על העשוי ויזהר על העתיד. ומחכמתו ב"ה ובידיעתו קלות שכל בני איש ומיעוט הבנתם ודלות כחם הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים להיותם כפי עושר בני אדם וענים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כל חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה, וזה יספיק לך על השבועות. גם על ענין טומאת מקדש וקדשיו ידוע שהכשלון מצוי בו, שענין הטהרה קשה מאד על כל אדם לשמרו, עד שיש לו להזהר האדם הטהור מהתקרב אצל בני אדם מחשש הטומאה... ומן השורש הזה שאמרנו שהכשלון קרוב בענינים אלה הקל להם עוד בשבועת העדות להיותם מביאים כפרה בין על שוגג או מזיד, לפי שענין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע, ותולין השקר בשכחה ולא יכונו עדותם, גם יש מן הבריות שאין משגיחין כל כך ברעה הגדולה שעושין בהטיית כוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסבתם אדם עשוק ורצוץ לא יתנו לב על זה, ועל כן מהתמדת הענין וקלותו בעיני המון העם היה מחסדיו ב"ה להיות בו כפרה, בין שוגג בין מזיד. ואולם המבין בבני אדם יודע, כי כל אשר ירחיקנו הא-ל ממנו אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הריחוק... ואולם הנכשל מהם ויעבר עליה יעשה תשובה בכל כחו ויגדור עצמו בהרבה גדרים, ויביא קרבן לקבע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד... (ויקרא מצוה קכג)
ואם לא תגיע ידו - לפי שטמא הנכנס למקדש ושבועת בטוי אינן נהנין מן החטא, הקל עליהם הכתוב בקרבן עולה ויורד, אבל אוכל חלב ודם ואוכל ביום הכפורים ועושה מלאכה בשבת והבא על הערוה שנהנין מן החטא, הם בקרבן קבוע, וכל שכן עובד ע"ז שפשט ידו בעיקר. (ויקרא ה ז)