(ראה גם: עומר)
ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך. ונתת עליה שמן ושמת עליה לבונה, מנחה היא. והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה על כל לבונתה, אשה לה'. (ויקרא ב יד)
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן. ועשיתם ביום הניפכם את העומר, כבש תמים בן שנתו לעולה לה'. ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן אשה לה' ריח ניחוח, ונסכה יין רביעית ההין. (שם כג י)
תא חזי, עד עתה (דהיינו בפסח), הקריבו ישראל תבואת הארץ, (דהיינו העומר), תבואת הארץ ודאי, (דהיינו הארת המלכות הנקראת ארץ), ונתעסקו בו, ונתקשרו בקשר ההוא, ואף על פי שהוא נמצא בדין, הנה הדין נמצא בו בשלום, והקריבו שעורים משום שהוא הראשון לכל שאר התבואות, ומן הראשון מקריבים, ולא מאותן שמתאחרות, כי האחיזה הראשונה, שישראל נתאחזו בהקב"ה, כאן הוא, אמר הקב"ה אני נותן לכם מן במדבר ממקום ההוא הנקרא לחם שמים, (שהוא ז"א), שכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ואתם מקריבים לפני שעורים, (שהיא בחינת המלכות). (אמור קמו, ועיין שם עוד)
והניף את העומר, מצוה זו היא להקריב קרבן העומר, קרבן זה הוא כולו בדבקות למעלה ולמטה, דהיינו המטרוניתא ובניה, (שהם המלכות וישראל למטה), הולכים יחד, (כלומר שקרבן זה הוא לתקון המלכות למעלה, ולישראל למטה). עומר זה מקריבים ישראל בטהרה שלהם, וקרבן ההוא הוא מן השעורים, וזה נקרב להביא אהבה בין אשה ובעלה, (כי קרבן זה מתקן הארת החכמה שבמלכות להאיר ממטה למעלה, שה"ס והניף את העומר, שבזה מתקשרת המלכות בתקון ז"א בעלה).
אשת זנונים (שהוא הקליפה שלעומת אשת חיל) מתרחקת עצמה מביניהם (מישראל), שאינה יכולה לעמוד על (הקרבן שעורים, כי הוא מעורר עליה הדינים דוצבתה בטנה ונפלה ירכה), אשת חיל, (שהיא המלכות) מקרבת עצמה להתקרב אל הכהן הגדול, (שהוא ז"א, דהיינו שמקבלת התקון שלו להאיר ממטה למעלה), ודאי טהורה היא, ועליה נאמר ונקתה ונזרעה זרע, ומוסיפת כח ואהבה לבעלה (ז"א)... (שם קנט, ועיין שם עוד)
ואם תקריב מנחת בכורים לה', ר' יהודה אומר עתיד מנחת בכורים לפסוק ולחזור, וכן הוא אומר אם יהיה היובל לבני ישראל, עתיד היובל לפסוק ולחזור. רבי שמעון אומר, ואם תקריב מנחת בכורים לה', זו מנחה באה חובה, יכול נדבה, כשהוא אומר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, לימד שאינה באה אלא חובה, ואם כן למה נאמר, ואם לומר אם אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאילו נדבה הבאתם אותה, ואם אין אתם מביאין אותה לרצון מעלה אני עליכם כאילו לא הבאתם אותה אלא לצורך עצמכם. וכן הוא אומר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלקיכם.
ואם תקריב מנחת בכורים לה', זו מנחת העומר, מנין היא באה, מן השעורין, או יכול מן החטין, אמר רבי אליעזר נאמר כאן אביב ונאמר אביב במצה, מה אביב אמור במצה שעורין, אף כאן שעורין...
אביב קלוי באש גרש כרמל, מלמד שמהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלוי, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין לשון קלוי אלא לשון אבוב של קלאים היה שם ומנוקב כמין נפה כדי שיהא האור שולט בכולו... (ויקרא פרשה יג, וראה שם עוד)
תקריב מנחת בכוריך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר כרמל, מצוה להביא רך מל, מנין לא מצא רך מל יביא יבש, תלמוד לומר תקריב את מנחת בכוריך, מצותו לבא מן הקציר, לא מצא מן הקציר מנין אף מן העליה, תלמוד לומר תקריב מנחת בכוריך מכל מקום... (שם פרק טו, וראה שם עוד)
כי תבואו, יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר אל ארץ, המיוחדת... וקצרתם את קצירה, שתהא תחילה לכל הנקצרים, יכול אף של בית השלחים ושל בית העמקים, תלמוד לומר קצירכם, קצירכם של כולכם אמרתי, ולא של בית השלחים ושל בית העמקים. קציר ולא הקטניות, קצירה לא השחת, רבי יהודה אומר אם התחיל עד שלא הביאה שליש קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות, ר' שמעון אומר אף משהביאה שליש מתחיל קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות...
והניף את העומר לפני ה', שלשה שמות יש לו, עומר שבלים, עומר תנופה, עומר שמו. לרצונכם, אין כופים את הצבור על כרחו. ממחרת השבת, מחרת יום טוב, יניפנו הכהן, בנין אב לכל התנופות שיהו בכהן.
ועשיתם ביום וגו' כבש בן שנתו, אף על פי שאין עומר, ועשיתם עומר אף על פי שאין כבש. ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן אשה לה' ריח ניחוח, הרי זה יצא מכלל כל הכבשים ליטען שני עשרונות...
אילו אומר קלי וכרמל לא תאכלו ויכול אף הקטניות בכלל, תלמוד לומר לחם, אין לי אלא חטים שקרוים לחם, שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, ומניין לרבות שעורים וכוסמים ושיבולת שועל ושיפון, תלמוד לומר וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. עד הביאכם את קרבן אלקיכם זה העומר, יכול זה הכבש, צא וראה מה אמור למטן משום הבאת עומר, אף כאן עומר. משקרב העומר מוצאים שוקי ירושלים מלא קמח קלי שלא ברצון חכמים, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר כרצון חכמים היו עושים. משקרב העומר הותר החדש מיד, והרחוקים מותרים מחצות היום ואילך ולהלן. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור... (אמור פרשה י)
ורשב"ל אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה, ושיריה אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה, מקרב היכי קרבה, ממשקה ישראל, מן המותר לישראל, אמר רב אדא בר אהבה קסבר ר"ל אין מחוסר זמן לבו ביום... ורבא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה נאכלין, ואינה צריכה מנחת העומר אחרת להתירה, שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה... בדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחדוש הוא... (מנחות ה א)
רבי ישמעאל אומר עומר היה בא בשבת משלש סאין ובחול מחמש, וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול משלש היה בא. רבי חנינא סגן הכהנים אומר בשבת היה נקצר ביחיד ובמגל אחד ובקופה אחת, ובחול בשלשה בשלש קופות ושלש מגלות, וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול בשלשה, בשלש קופות ובשלש מגלות. בשלמא רבנן קא סברי עשרון מובחר בשלשה סאין אתי ולא שנא בחול ולא שנא בשבת... (שם סג ב)
מצות העומר להביא מן הקרוב, לא ביכר הקרוב לירושלים מביאין אותו מכל מקום, מעשה שבא העומר מגנות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר. מאי טעמא, איבעית אימא משם כרמל, ואיבעית אימא משום דאין מעבירין על המצות... (שם סד ב)
כיצד הן עושין, שלוחי בית דין יוצאין מערב יום טוב ועושין אותן כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור, כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול, כיון שהחשיכה אומר להן בא השמש, אומר הין, בא השמש אומר הין, מגל זו אומר הין, מגל זו אומר הין, קופה זו אומר הין, קופה זו אומר הין, בשבת אומר להן שבת זו אמר הין, שבת זו אמר הין, אקצור והם אומרים לו קצור, אקצור ואם אומרים לו קצור, שלש פעמים על כל דבר ודבר, והן אומרין לו הין הין הין, כל כך למה, מפני הבייתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב... (שם סה א, וראה עוד ערך ממחרת השבת)
קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בקנים ובקולחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך, נתנוהו לאבוב ואבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולו, שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו, נתנוהו לריחים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלשה עשרה נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה ופטור מן המעשר, ר' עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות. תנו רבנן אביב זה אביב, קלוי באש מלמד שהיו ישראל מהבהבין אותו באש כדי לקיים בו מצות קלי, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין אור לשון קלי אלא דבר אחר... הא כיצד אבוב של קליות היה שם והיה מנוקב בכברה כדי שתהא האור שולטת בכולו, אביב קלוי גרש, איני יודע אם אביב קלוי אם גרש קלוי, כשהוא אומר באש הפסיק הענין. כרמל רך ומל, וכן הוא אומר ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלקים לחם ביכורים ועשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו...
ור"ע מחייב בחלה ובמעשרות, אמר רב כהנא אומר היה ר"ע מירוח הקדש אינו פוטר. מתיב רב ששת, מותר שלש סאין הללו מה היו עושין בו, נפדה ונאכל לכל אדם וחייב ובחלה ופטור מן המעשרות, ר' עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות, לפי שלא ניתנו מעות אלא לצורך להן (לעשרון אחד, אבל האחר לא קידש)... (סם סו א)
בא לו לעשרון, נתן עליו שמנו ולבונתו יצק ובלל, הניף והגיש, קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים. משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח קלי שלא ברצון חכמים, דברי רבי מאיר, ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין... משקרב העומר הותר חדש מיד, הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן, משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, אמר ר' יהודה והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר עד עצם היום הזה, מפני מה הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן, מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו. רב ושמואל דאמרי תרוייהו בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר, בזמן שאין בית המקדש קיים האיר מזרח מתיר, מאי טעמא, תרי קראי כתיבי, כתיב עד הביאכם וכתיב עד עצם היום הזה, הא כיצד, כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו אפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר מזרח מתיר, והכתיב עד הביאכם, למצוה, משקרב העומר הותר חדש מיד, למצוה... (שם סז א, וראה שם עוד)
תנו רבנן, ואם תקריב מנחת בכורים מה תלמוד לומר, לפי שמצות העומר להביא מן הקמה, מנין שאם לא מצא מן הקמה יביא מן העומרין, תלמוד לומר תקריב, דבר אחר תקריב, לפי שמצוה להביא מן הלח, ומנין שאם לא מצא מן הלח יביא מן היבש, תלמוד לומר תקריב, דבר אחר תקריב לפי שמצותו לקצור בלילה, מנין שאם נקצר ביום כשר, תלמוד לומר תקריב, ודוחה את השבת, תלמוד לומר תקריב, תקריב כל שהוא, תקריב מכל מקום, תקריב ואפילו בשבת, תקריב ואפילו בטומאה.
נקצר ביום כשר, והתנן כל הלילה כשר לקצירת העומר... אמר רבה לא קשיא, הא רבי והא ר' אלעזר בר' שמעון, דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת, אם יש אחרת אומר לו הבא אחרת תחתיה, ואם לאו אומר לו הוי פקח ושתוק דברי רבי, ר' אלעזר בר' שמעון אומר בין כך ובין כך אומר לו הוי פקח ושתוק, שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול... (שם עב א, וראה שם עוד)
העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה, שתי הלחם בשתים עשרה, ולחם הפנים בי"א, רבי שמעון אומר לא היה להם קצבה, אלא סולת מנופה כל צרכה היה מביא... תנו רבנן בדקה בגסה בדקה בגסה, ר' שמעון בן אלעזר אומר שלש עשרה נפות היו במקדש זו למעלה מזו וזו למעלה מזו, עליונה קולטת סובין תחתונה קולטת סולת... (שם עו ב)
כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ, וכולן אינן באין אלא מן המובחר, ואיזהו מובחר שלהם, מכניס וזטא אלפא לסולת, שנייה להן עפוריים בבקעה, כל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאין. מתניתין דלא כהאי תנא, דתניא עומר הבא מן הישן כשר, שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, אלא שחיסר מצוה, עומר דכתיב תקריב את מנחת בכוריך, ואפילו מן העלייה... מותיב רבא ואם תקריב מנחת בכורים, במנחת העומר הכתוב מדבר, מהיכן היא באה מן השעורים, אתה אומר מן השעורים או אינו אלא מן החיטין, רבי אליעזר אומר נאמר אביב במצרים ונאמר אביב לדורות, מה אביב האמור במצרים שעורים, אף אביב האמור לדורות אינו בא אלא מן השעורים... דבר אחר אם אתה אומר עומר בא מן החיטין אין שתי הלחם ביכורים, אלמא משום ביכורים הוא... (שם פג ב)
רבי בא בר ממל ור' שמואל בר רב יצחק הוון יתיבין, רב בא בר ממל בעא קומי רבי שמואל בר רב יצחק, מנחת העומר מניין ששיריה נאכלין, אמר ליה ולא כן אמר רבי יוחנן בשם ר' ישמעאל מנחת מנחת, מה מנחת שנאמרה להלן מן השעורין, אף כאן מן השעורין, מה מנחת סוטה שיריה נאכלין, אף מנחת העומר שיריה נאכלין... (סוטה יד א)
א"ר אבין בא וראה כמה היו ישראל מצטערין על מצות העומר, דתנינן קצרוהו ונתנוהו בקופה והביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בקנים ובקלתות היו חובטין אותו כדי שלא יתמעט... כל כך למה כדי להוציא ממנו עשרון שהוא מנופה בי"ג נפה... (ויקרא כח ב)
א"ר ברכיה אמר הקב"ה למשה לך אמור לישראל כשהייתי נותן לכם את המן הייתי נותן עומר לכל אחד ואחד מכם, הדא הוא דכתיב עומר לגלגולת, ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד מכולכם, ולא עוד אלא של שעורים, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם והבאתם את עומר. (שם שם ג)
דבר אחר אשר קצירו אלו ל"א מלכים, רעב יאכל זה יהושע, ולא מצינים יקחהו, לא בזיין ולא במגן אלא בתפלה ותחנונים, שנאמר ויאמר ה' אל יהושע קום לך, ושאף צמים חילם, מי דחק בממונן של ל"א מלכים, יהושע וכל המצומתין לו, ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ, הוי אומר בזכות מצות העומר, דכתיב גביה כי תבואו, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר... (שם שם ד)
והניף את העומר לפני ה', וכיצד היה מניפו, ר' חמא ב"ר עוקבא בשם ר' יוסי בר חנינא אמר מוליך ומביא מעלה ומוריד, מוליך ומביא למי שהעולם כולו שלו, מעלה ומוריד למי שהעליונים ותחתונים שלו. ר' סימון בר' יהושע אמר מוליך ומביא כדי לבטל רוחות קשות, מעלה ומוריד כדי לבטל טללים קשים... (שם שם ה)
רבי יוחנן אומר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב ונתתי לך ולזרעך אחריך, על מנת ואתה את בריתי תשמור, ואיזה זה מצות העומר. ריש לקיש אמר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו, הוי אומר בזכות קמח שעורים. א"ר אבהו ור' סימון ור' יהושע בן לוי, היא שעמדה להם בימי גדעון, שנאמר ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים, מהו צליל שעורים, רבנן אמרי על שצלל עליהם אותו הדור מן הצדיקים, ובזכות מה ניצולו, בזכות לחם שעורים, ואיזו זו זו מצות העומר.
א"ר שמואל בר נחמן היא שעמדה להם בימי חזקיהו, הדא הוא דכתיב והיה כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח ה' עליו בתופים ובכנורות ובמלחמות תנופה נלחם בה, וכי יש מלחמת תנופה באותו הדור, הוי אומר זו מצות העומר, ורבנן אמרי היא שעמדה להן בימי יחזקאל, הדא הוא דכתיב ואתה קח לך חטים ושעורים, ר' חמא ב"ר חלפתא אמר ריבה בהן שעורין... (שם שם ו)
עומר היה בא מבקעת בית מקלח של נחל קדרון, מוקדמת היתה וישנה כבת שלש סאין היתה וחמה זורחת מתוכה ושוקעת לתוכה, היה ניר חצייה וזורע חצייה. שומרין ספיחין בשמיטין ויובלות להביא מהן עומר ושתי הלחם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ומשם היו מביאין בין מדבר מרובה ובין מדבר מועט, הן היו דמים הרוצה להתנדב אין שומעין לו, ר' יוסי אומר הרוצה להתנדב ינדב ובלבד שימסרם לצבור. יום הנף שחל להיות בשבת דוחה את השבת בקצירת העומר, כיצד הן עושין, שלוחי בית דין יוצאין מערב יום טוב נוטלין את הקופות ואת המגלות ומסרגין שם כנגד שלש סאין, מניחין את הקופות ואת המגלות ובאין יום טוב סמוך לחשיכה היו יוצאין ואוכלוס גדול היה יוצא עמה... (מנחות פרק י)
בתחלת קציר שעורים, א"ר שמואל בר נחמני אותו היום קצירת העומר היה, ותנינן תמן כל העירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול... א"ר שמואל בר נחמני כל מקום שנאמר קציר שעורים בעומר הכתוב מדבר, קציר חטים בשתי הלחם הכתוב מדבר, קציר סתם משמש לכאן ולכאן. (רות פרק א, תרא)
ואם תקריב מנחת בכורים לה', זו מנחת העומר, דכתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, ולמה הוציאו הכתוב בלשון (נקבה) נדבה, דכתיב ואם תקריב, ללמד שאם מביאין אותו לרצון מעלה עליהם הכתוב כאלו נדבה הביאו, ואם לאו לצורך עצמם הביאוהו, שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו'... (ויקרא)
ואם תקריב - הרי אם משמש בלשון כי, שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא חובה. מנחת בכורים - במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא באה אביב בשעת בישול התבואה, ומן השעורים היא באה, נאמר כאן אביב, ונאמר להלן (שמות ט') כי השעורה אביב. קלוי באש - שמיבשין אותו על האור באבוב של קלעים. גרש כרמל - גורשה בעודה לחה, גרש לשון שבירה וטחינה, גורסה בריחים של גרוסות. כרמל - בעוד הכר מלא, שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה, ועל כן נקראים המלילות כרמל... (ויקרא ב יד)
בכל מושבותיכם - נחלקו בו חכמי ישראל, יש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ, ויש אומרים לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה משכבשו וחלקו. (שם כג יד)
...וטעם וקצרתם את קצירה, שלא תקצרו בארץ קציר עד שתקצרו העומר ותביאו אותו ראשית קצירכם אל הכהן, וכן "מהחל חרמש בקמה תחל לספור", מהחל לך חרמש בשום קמה, כי אסור להניף חרמש על הקמה עד יום שתחל לספור. (ויקרא כג י)
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה - ... והנכון בעיני כי ובקצרכם את קציר ארצכם רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה, יאמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם, לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר, ולא תלקט הלקט, לומר שלא תדחה המצוה היא את הלאוים האלה. (שם שם כב)
מהחל חרמש בקמה - ...ומדרשו ללמד על העומר שלא תהא קצירתו אלא בחרמש... (דברים טז ט)
ביום שני של פסח שהוא יום ששה עשר בניסן מקריבין יתר על מוסף של כל יום כבש לעולה עם עומר התנופה, והיא מנחה של צבור כמו שביארנו. וזמנו קבוע, ולפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה.
אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל, שנאמר "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן", מצותו לבוא מן הקרוב, לא בא מן הקרוב מביאין אותה מכל מקום מארץ ישראל.
מצותו להקצר בלילה בליל ששה עשר, בין בחול בין בשבת. וכל הלילה כשר לקצירת העומר, ואם קצרוהו ביום כשר. מצותו לבוא מן הקמה, לא מצאו יביאו מן העומרים, מצותו לבוא מן הלח, לא מצאו יביאו מן היבש.
דרכן היה להביא משדות שבדרום, היה נר חצי השדה וזורע חצייה בשנה זו ובשנה אחרת נר חצי השדה שזרע וזורע החצי שנר ומביא ממנו. עומר זה מן השעורים היה בא, ודבר זה הלכה ממשה רבינו. וכיצד היה נעשה, מערב יום טוב יוצאין שלוחי בית דין ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שהיה נוח לקצור. כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול, וקוצרין שלש סאין שעורין בשלשה אנשים, ובשלש קופות ובשלשה מגלות, כיון שחשכה אומר להם הקוצר לכל העומדים שם בא השמש, אומרין לו הין, בא השמש, אומרין לו הין, מגל זה אומרין לו הין, מגל זה אומרין לו הין, קופה זו אומרין לו הין, קופה זו אומרין לו הין, ואם היה שבת אומר להן שבת היום אומרין לו הין, שבת היום אומרין לו הין. ואחר כך אומר להן אקצור והן אומרין לו קצור, אקצור והם אומרים לו קצור, אקצור והם אומרים לו קצור, שלש פעמים על כל דבר ודבר, וכל כך למה מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרים שזה שנאמר בתורה "ממחרת השבת" הוא שבת בראשית, ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב, וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת, והרי נאמר בתורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", ונאמר "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי". ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדמו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא מקרה נקרה, אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע.
קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה וחבטוהו, וזורין ובוררין ולוקחין את השעורין ומהבהבין אותן באור באבוב מנוקב, כדי שיהיה האש שולט בכולן, שנאמר "אביב קלוי באש גרש כרמל", מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא במנחת העומר בלבד, ואחר שקולין אותו שוטחין אותו בעזרה והרוח מנשבת בו, ונותנין אותו לריחים של גרוסות, וטוחנין את השלש סאין ומוציאין מן הכל עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה ופטור מן המעשרות כמו שביארנו, ולוקחין זה העשרון של סולת השעורים ובוללין אותו בלוג שמן בששה עשר בניסן, ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות, ומניפו במזרח, מוליך ומביא מעלה ומוריד, ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות, ומוקמץ ומקטיר, והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות, ואימתי קומצין אותו, לאחר שמקריבין מוסף היום וכבש העולה קודם תמיד של בין הערבים.
אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר, שנאמר "ראשית קצירכם" שיהיה תחלה לכל הנקצרים, במה דברים אמורים, בקציר שראוי להביא ממנו עומר, אבל בית השלחין שבעמקים הואיל ואינו ראוי להביא ממנו קוצרין אותו מלפני העומר אבל לא יגדוש.
תבואה שהשרישה קודם העומר העומר מתירה, ואם לאו אסור לקצרה כדרך שאסור לאכלה עד שיבא העומר הבא. (תמידין ומוספין ז ד והלאה, וראה שם עוד)
שתי הלחם ולחם הפנים ועומר התנופה שהוסיף במדתן או חסר כל שהוא פסולות. (פסולי המוקדשין יב א)
...משרשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה השם ב"ה עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ב"ה ממנה למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויין לברכה בהכשר מעשינו לפניו, תתברך תבואתנו וישלם חפץ השם בנו, שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו. ונצטוינו בזה בשני של פסח ולא בראשון, כדי שלא נערב שמחה בשמחה, כי הראשון נכון לזכר הנס הגדול שהוציאנו ב"ה מעבדות לחרות ומיגון לשמחה... (אמור מצוה שב)
ומנחתו שני עשרונים - כפל מנחתו, לפי שהוא קרבן תחלת הקציר, סימן ברכה לתבואות שיתברכו, ולפי שמנחתו כפולה, מה שאין כן בשאר כבשים אנו מזכירין בתפלת מוספי יום טוב חלוק העשרונים (במנחה, אבל יין אומרים רק "ויין כנסכו"). ויש מפרשים אחד משני העשרונים הללו הוא העומר שהוא עשרון והוא בא עם כבש זה, והעשרון השני הוא העשרון הראוי למנחות, וראיה שלהם שהרי אינו מוסיף בנסך אלא רביעית ההין, כמו לשאר כבשים, ולאו מלתא היא, שהרי שני עשרונים אלו באין חטים, דהא כתיב בהו וסלת, וקים לן דאין סולת אלא מן החטים, והעומר בא מן השעורים... (ויקרא כג יג)
ענין ג': מעלת בעלי התורה נלמד מקרבן ב' הלחם, שאם תחלה יצאו ישראל מכלל האומות שנחשבו לקוצים, היו עדיין במעלת שעורים, שהוא מאכל אדם ובהמה, ועתה באו לידי שלמות כחטים שהם מאכל אדם בלבד, ולפי שכל ההתחלות קשות היתה הבאת העומר קשה, כבגמרא מנחות. ובויקרא רבות א"ר יוחנן אל תהי מצות עומר קלה בעיניך, שעל ידה זכה אברהם לירש ארץ כנען... (שם שער סז)
...והעומר משעורים שהם בכורי קציר, וגם שהיו ישראל בצאתם ממצרים כבהמות שמאכלן שעורים, ומפני שהיא קרבן גרוע מנחת הכבש הבאה עמו כפולה, וכולה לאשים, או לברכה נוספת בתבואה. (ויקרא כג יד)
ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחלת האביב עד הקציר, היה העומר הודאה על האביב כמקריב בכורי השדה לבעלים, והיה הקרבן עמו כתפלה על העתיד, והיתה הספירה זכרון לתפלת יום זה... (ויקרא כג י)
וקצרתם את קצירה - הברכה מהאדמה ולא מעבודתכם. והניף את העומר - שהעומר מובא לה' ולא לכהן. ממחרת השבת - היום בו שבתו מטומאת ע"ג על ידי קרבן פסח ומילה, כאשה שפסקה מטומאתה, מאז יספרו. (שם)
...לכך היתה הקרבת העומר בי"ו ניסן מן השעורים, שהשעורין הם גופניים כי הם מאכל בהמה, וקרבן זה ביום ראשון של ספירה כי הגוף הוא מוכן לקבל מדרגת השכל, וכמו שהתבאר לפני זה כי אי אפשר לתורה רק שיהיה לה מקבל גשמי, ומעלת השכל שאי אפשר שלא יהיה בלא מקבל כלל, רק צריך לו מקבל גשמי, ולכך היום הראשון מן חמשים יש כאן הקרבת העומר מן השעורים שהוא מאכל חמרי, כנגד נושא התורה שהוא התחלה לתורה, וביום חמשים שהוא עצרת ואז הקרבת שתי הלחם מן החטים, ומאכל חטים הוא ראוי לאדם השכלי בפרט... (תפארת ישראל פרק כה)
...והנה גם כאן אמר ממחרת השבת ממחרת השביתה תספרו, שהשביתה של יום טוב היא בשביל שיצאתם לחירות, ומיד למחרתו תתחילו לספור ולקוות אל קבלת עול עמל התורה. וציווה להביא אז מנחה מן השעורים, מה שלא נמצא בכל הקרבנות, כי אם בהקרבת העומר הזה בששה עשר בניסן, מפני שכפי מה שהוא האדם ייחד לו השי"ת צווי הקרבה שיהיה מקריב אליו, וכמאמרם ז"ל על הסוטה, מפני מה אמרה תורה שיהא קרבנה מן השעורים, היא עשתה מעשה בהמה לכך קרבנה מאכל בהמה, ככה בענין הזה בעצמו, כאשר ישראל מתחילין למנות לסבול עול תורה ומצוה ועבודתם כבהמה הזאת שכל עצמה אינה אלא לסבל ועול עבודה קשה, לכן קרבנם גם כן שעורים שהם מאכל הבהמה... (דרשה על התורה)
ויקח המן את הלבוש... ולפיכך אמר גם כן שמצות העומר עמדה להם בימי גדעון, כי בזמנו גם כן לא היה נסים נעשה להם, כמו שאמר גדעון אל המלאך, "ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת, ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו" וגו' (שופטים ו'), ולפיכך עמדה להם מצות העומר, כי העומר מביאין אל הקב"ה בשביל שהוא מנהיג הטבע, ואין הטבע מעצמו אבל הוא יתברך מנהיג הטבע... משיב הרוח ומגדל צמחים, ולפיכך הבאת העומר הוא מן השעורין דווקא, כי הטבע הוא חמרי כאשר ידוע, ולפיכך שייך בזה דוקא שעורין ולא ענין אחר, וכאשר רצה המן לעקור את ישראל לא היה יכול מפני שאנו מביאין העומר, שאנו מקבלין השי"ת לא-לוה שהוא מנהיג את העולם הטבעי, כי הוא אדון הטבע, ולפיכך אנו מביאין אליו את העומר, מצד זה ראוי שיהיה הקב"ה מנהיג עולמו שלא ימסר ישראל להריגה, ויהיה נשאר קיים מנהגו שלעולם, אף כי אין כאן נס נגלה כמו שהיה בקריעת ים סוף ושאר הנסים...
ולפיכך אמרו ז"ל במדרש הנזכר (ויק"ר כ"ח ו') אל תהא מצות העומר קלה בעיניך, שהרי בזכות העומר ירש אברהם את הארץ, שנאמר (בראשית י"ז) "ואתה את בריתי תשמור" זהו ברית העומר, ומאי ענין זה אל נתינת הארץ. אבל הפירוש כמו שאמרנו למעלה, כי העומר מביאין אל השי"ת מפני כי השי"ת מנהיג העולם כסדר שבראו, ואברהם הוא שהיה מקבל אדנותו וקרא אותו אדון, כדאיתא בפרק קמא דברכות (ז' ב') עד שבא אברהם לא היה אדם שקראו אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר (בראשית ט"ו) "א-דני אלקים מה תתן לי", והאדון הוא אדון הארץ, ולפיכך נתן הארץ לאברהם בשביל זה שהיה מקבל אדנותו יתברך, ומפני כי הנהגת העולם בשם אדון, וישראל מקבלין אדנות שלו במה שהם מביאים את העומר אל השי"ת, כמו שאמרנו כי זה עניין הבאת העומר, ואין האדון מניח את עבדו להיות כלה, ולכך הציל אותם לפי שהם עבדים לו, ולפיכך אמר כי מצות העומר היא שהצילם.
והבן מה שאמר "ואתה את בריתי תשמור" זה מצות העומר, כי האדון והעבד יש להם חיבור ביחד, שהוא אדון עליו והעבד הוא עבד לו, לכך ראוי שיהיה חס עליו והוא תחת צלו.
ועוד יש לך להבין דברים עמוקים, כי מיום הבאת העומר מונין נ' יום עד העצרת, ודבר זה היה גורם מעלת ישראל שהיו גוברים על המן שעשה עצמו ע"ז, והיה רוצה להגיע עד המדריגה של נ' כמו שהתבאר למעלה, וכאשר ישראל מביאין העומר לפני הקב"ה הם מתעלים עד חמשים, שממנה נתנה התורה משער החמישים, ולכך מונין הספירה מן יום אחד בעומר עד החמשים, הוא יום מתן תורה, ומשם היו גוברין על זרע עמלק, על ידי שדביקות ישראל לשם על ידי התורה, כי בכח ההתחלה שהוא הבאת העומר, וממנו מתחילין לספור נ' יום, בכח זה הוא הסוף, ולכך בכח יום ראשון של עומר הוא יום נ' של מתן תורה, שמשם גוברים על כח המן... (אור חדש)
והניף את העומר - מעלה ומוריד מוליך ומביא. ואמרו המחברים לפי שאין דבר מרים לב בני אדם ומחטיאם כשפע רב טוב, כמאמר "וישמן ישורון ויבעט", לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ולמען דעת כי לה' הארץ ומלואה פירות ופירי פירות, וכח האדם בם אין כי הכל הבל, לכן צוה טרם יהנו מתנובת השדה וטרם יטעמו מלחם קלי וכרמל יביא מראשית הקציר אל הכהן, להורות בזה כי ממנו ית' הכל. וינפוהו לד' רוחות העולם למעלה ולמטה, להורות כי כללת העולם שלו ית', הוא האדון המשפיע לנו כל טוב, ואנחנו עבדיו צריכים לשמוע תמיד בקולו. ומזה יפתח לנו שער בינה לדעת טעם שקראה התורה מנחה זו בשם עומר, שהוא על שם המדה, שלא מצינו דוגמא זו בשאר מנחות שנקראו רק על פי הכלי... אמנם אחרי שתכלית המכוון בתנופת מנחה זו להתבונן בינה שלא נייחס שפע הטובות הזמניות אל ההנהגה הטבעית רק אל ההנהגה העליונה ית', הוא אשר הכין לפנינו כל טובות זמניות להיותנו מוכנים לפניו לעבודתו, הנה אל כוונת ההשתעבדות למצותיו קרא מנחה זו בשם עומר, שנכלל בו גם כן לשון ההשתעבדות, מן "והתעמר בו ומכרו", שפירושו ענין תשמיש העבודה, שאנו מודים בעומר התנופה שההצלחות הזמניות אינן לתכלית עצמותן, כי אם להיותן אמצעים המביאים אל תכלית האמיתי, להחזיק את ידינו להיות פנויים לעבודת ה'...
ותדע מזה גם כן המכוון בענין ספירת העומר, שתקנו לנו לברך "וצונו על ספירת העומר"... כי כל הימים שמפסח ועד עצרת הם באמת ימי הכנת ההשתעבדות, להיות מוכשר וראוי אל ההשתעבדות האמיתי, והוא יום מתן תורה.. (ויקרא כג יא)
ואם תקריב - ...ור"ש בא גם כן לישב דקדוק מלה זאת, והקדים בל תטעה שהוא נדבה כפירוש הראב"ע, אך יען שמשלמות המעשה הוא אם עושה אותו מצד הבחירה החפשית ובחפץ לב, לא אם עושהו מצד ההכרח, ובמצות הבאת העומר נלוה עמו הכרח, שאסור לאכל חדש קודם הבאת העומר, ואם יביא העומר רק מצד הכרח זה כי אכף עליו פיהו לאכל מן החדש לא עשה המצוה לשם ה' רק לצורך עצמו, לכן למד אותנו במה שכתב מלת "אם", המורה על הנדבה התלויה לבחירתו, שצריך שיחשוב בעיניו כאילו אינו מוכרח על המצוה רק עושהו מרצון לב ונדבה, וזה שאמר אם אתם מביאים אותה לרצון וכו', כאלו נדבה הבאתם... (שם ב יד)
והבאתם את עומר - מבואר שהתקונים שנעשו בו קודם התנופה כשרים בזר, דהרי אמר והבאתם אל הכהן והניף... (שם כג י)
מיום הביאכם תספרו - ולהלן אמר "מהחל חרמש בקמה תחל לספור", כי ממה שאמר מיום הביאכם ידעינן שהספירה תהיה ביום ההבאה, ולא נודע שהיה ביום הקצירה, ונאמר שיקצור ואימתי שירצה יביא ויספור, לכן אמר מהחל חרמש, שתהיה הספירה ביום הקצירה, ואם יאמר מהחל חרמש נדע שהספירה ביום הקצירה ולא נדע שתהיה ביום ההבאה, לכן צריך שניהם, וידעינן שיקצור ויביא ויספור ביום אחד... (שם שם טו)
ואם תקריב - שאם היה בא לישראל עומר מארץ ישראל היו רשאין להקריב גם במדבר, משום הכי כתיב ואם. גרש כרמל - מחטים נעשה הסלת בהסרת קליפה כידוע, ונכתש הסולת בשעת לישה בידים, אבל שעורים אי אפשר לעשות כן, אלא נעשה למחצה ולשליש כגריסין, וזהו לשון גרש, ומזה למדנו דבעומר הכתוב מדבר... (שם ב יד)
והבאתם את עומר - לשון את עומר אינו מדויק, דמשמע עומר הידוע, אלא מכאן מוכח דאפילו לא נקצר בשביל הקרבה אלא עומר ראשית קצירכם, בשביל עצמכם גם כן כשר... (שם כג י)
ענין העומר והספירה... ומעין זה בכל שנה שיש גאולה בניסן נתוסף נצוצות קדושות לבני ישראל שצריכות תיקון, ועל ידי העומר שהוא ביטול אל השורש, על ידי תנופת העומר מתגרשין כחות הסט"א... (פסח תרמ"ג)
בענין קרבן העומר דכתיב והניף את העומר לרצונכם... ואמרו חז"ל הביאו לפני עומר בפסח שיתברך לכם תבואות שבשדות, אין הפירוש שיהיה הכוונה כדי שלקבל ברכה בלבד, אבל הפירוש הוא שבני ישראל מביאין הטבע להשי"ת ומבררין שמאתו הכל וכל הטבע אין לה רק מה שמשפיע הקב"ה מלמעלה מהטבע, ועל ידי שמבטלין הכל אליו ית', ממילא הברכה שנמשכת מגיעה להם בראשונה... (שם תרמ"ד)
בפרשת העומר... פירוש שיקשרו בני ישראל תבואות הארץ בשורשה למעלה, שלכך ניתנה להם הארץ, שיהיה נדבק בארץ העליונה, וזה נקרא ברית, ואחז"ל אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות... כי הנה ביציאת מצרים נתעלו בני ישראל למעלה מן הטבע, כאשר במדבר ניזונו מלחם מן השמים ממש, וכשנכנסו לארץ ישראל היתה הכונה שיהיה להלחם מן הארץ עליה לשמים על ידי העלאת הראשית, והניף העומר. ויתכן לומר שזה שצוה הקב"ה להניח עומר מן לפני העדות, שנשאר עומר אחד, ובכח זה העומר היו מניפין בכל שנה עומר ראשית מתבואות הארץ, ונתקשר הכל באחדות אחד... (שם תרמ"ו)
איתא במשנה בפסח על התבואה, הביאו לפני עומר שיתברך לכם תבואה שבשדות, הענין הוא כי בני ישראל כשיצאו ממצרים נעשו כלים לקבל הברכה הבאה משמים בשורש השפע, לכן נאסר חמץ בפסח, שבני ישראל מקבלין השפע קודם שנשתנה ומתחמץ... ולכן סידר הקב"ה להיות דין התבואה בפסח על ידי שבני ישראל מוכנים בימים אלו לקבל הברכה כראוי... ולכן והניף את העומר, דכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן וכו', ומקשי בגמרא דכתיב לה' הארץ, ומשני כאן קודם ברכה וכו', והפירוש שבני ישראל הם נקראים אדם ויכולין לקבל השפע שהשי"ת נותן ודביקין בכח המתנה, ועל ידי שמעידין שהכל מאתו ית' ושלה' הארץ ומלואה, על ידי זה ניתנה להם הארץ, וזה שאמר במדרש, שניתנה הארץ לאברהם אבינו בזכות העומר, "ואתה את בריתי תשמור" וגו', וכמו שהמילה נותנת קדושה לכל הגוף, כן על ידי התנופה של העומר נשארה קדושה לכל המזון של כל השנה שיהיה שורה בו קדושה, ושלא יתגשמו על ידי האכילה, וזהו הרמז "עומר מתיר במדינה", שלא יהיו נאסרין ומקושרין בגשמיות לחם הארץ. (שם תרמ"ז)
במצות העומר ראשית קצירכם... כי הכל תלוי בראשית, וראשית בשמים הוא התורה שנקרא ראשית דרכו, אבל בארץ כתיב והארץ היתה תהו וכו' ונתערב בה פסולת, אבל על ידי בני ישראל נתברר הראשית בארץ, ועל ידי הפרשת הראשית מתברר השיריים מפסולת... ולכן מעלה ומוריד וכו' לעצור טללים ורוחות רעות, הוא בירור הטוב מרע, ולכן היתה מפלת המן בכח תנופת העומר, כי הוא בחינת תיקון עץ הדעת טוב ורע, וכל כחו של המן על ידי התערובות, כמו שאמרו חז"ל המן מן התורה מנין, המן העץ, ולכן אסור לאכול תבואות הארץ בכל שנה על ידי הפסולת עד עצם היום הזה שנעשה הבירור. (שם תרנ"ג)
איתא בגמרא הביאו לפני עומר בפסח, כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות. חביבין ישראל לפני הקב"ה שמסר להם סוד ושורש כל הדברים בזמנם ומועדם... דאיתא בזוהר הקדש תצוה דכל השנה תליא בשבעה שבועות אלו, ומי שמתקן אלה הימים כראוי אין צריך להיות נשפט בימי הדין דתשרי. והענין הוא, דכתיב תורת ה' תמימה, והכל נברא בכח התורה, וכשבני ישראל מקבלין הכל בכח התורה ויודעין שזה עיקר חיות הכל, ועושין הכל טפל אל התורה, אז התורה משפעת להם כל הצריך להם וממתקת להם כל הדינים, וזה עצמו פירוש תמימות תהיינה, שיהיה מבורר אצלינו שהם תמימים וכוללים הכל. ושבע שבתות אלו הם כלל התורה כמ"ש לקמן באריכות בס"ד, זה שאמר אימתי הם תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום, זה שאמר והניף וכו' העומר וכו' לרצונכם, להרים ולהעלות כל ההשפעה היורדת בכל השנה אל הקב"ה, כדי שיתברכו לכם דייקא תבואה שבשדות, להיות כל השפע בשבע שבתות תמימות שמיוחדים רק לבני ישראל, ולהם הוא הכנה על כל השנה. וכדאיתא בזוהר הקדש שעל ידי תנופת העומר סט"א ערקת, ועל ידי העומר היה כל שפע פרנסה ומזוני בקדושה לבני ישראל... (שם תרנ"ד)
בענין העומר במדרש ואתה וכו' בריתי תשמור, זו מצות העומר, שלא זכה אברהם אבינו ע"ה לירושת הארץ רק בזכות העומר, וצריך ביאור, כי היכן נזכר מצות העומר בזה. והנה בפסח על התבואה, כמ"ש ז"ל הביאו לפני עומר בפסח שיתברך לכם תבואה שבשדות, כי באמת הפרנסה ומזונות הוא בדין, כמו שאמרו קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף... אכן בני ישראל יכולין להמתיק הדין, וזהו ענין תנופת עומר, והבאתם וגו' אל הכהן, שהוא בחינת החסד, והניף וכו' העומר, כדאיתא בזוהר הקדש שכל מדת הדין צריכה תנופה אל השורש, ובזאת נמתק הדין... וזה הביאו לפני עומר כמו שכתבנו, דהפרנסה ומזונות הם על פי דין, משום שמתלבש בטבע וכל הטבע דין, אבל בני ישראל דמבטלין הכל אל השורש זה ענין תנופת עומר, עמ"ר גימטריא יש, כמו שהקב"ה ברא יש מאין, כן הצדיקים צריכין לבטל היש לאין, וזה תנופת עומר, וממילא נמתק מדת הדין, ויתברכו לכם תבואה שבשדות. (שם תרנ"ז)
איתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש, דהנה כתיב פתחו לי שערי צדק, וכתיב פתחי לי אחותי, דיש מפתחות חיצוניות ופנימיות, כי עולם הזה יש לו הסתר וצריכין בני ישראל לפתוח להיות כלים הראוים לקבל, ובקרבן העומר נפתח זה הפתיחה ונעשין בני חורין ממאסר הגוף. ואחר כך נפתחין שערים עליונים כמו שירד תורה מן השמים בשבועות, והיא פתיחת שער הפנימי... (שבועות תרנ"ג)
ענין קרבן העומר על פי ההלכה בא להתיר את החדש בגבולים, וגדרו לפי הפשט שיתן ישראל ראשית קצירו אל ה', והשאר הותר על ידי זה שיאכלנו וישתמש בו לצרכיו. אבל על פי פנימיות המצוה מלמד לנו קרבן העומר שאין לנו להשתמש בעולם הזה אלא ככלי לעבודת ה', כי כל העולם כולו להשי"ת הוא, ואין להשתמש בו כי אם לעבודתו. וזהו הגדר הפנימי של "ממחרת השבת", שהוא השבתת רשות הטומאה מהעולם, וכשמצליחים לעורר בקרבנו את השאיפה להשיב הכל אליו ית' הרי עליו לבדוק בכל יום אם לא אבדה ממנו נקודה כל שהיא מהשאיפה הטהורה לעליה... (חלק ב עמוד כה)
והנה ענין העומר הוא להבחין את מעשי ה' בתוך הטבע. עיין ילקוט (תרמ"ג) אמר רבי, בנוהג שבעולם אדם לוקח ליטרא בשר מן השוק, כמה יגיעות כמה צער הוא מצטער עד שיבשלה, והבריות ישנים על מטותיהן, והקב"ה משיב למעלה עננים ומגדל צמחים ומדשן את הפירות ואין נותנין לו רק שכר העומר... וביאר המהר"ל ז"ל באור חדש, "בזמן שלא היו נסים (גלויים) ונפלאות בעולם, אלא עולם היה נוהג כמנהגו, עמדה להם מצות העומר, כי העומר מביאין אל הקב"ה בשביל שהוא מנהג הטבע ואין הטבע מעצמו, אבל הוא ית' מנהיג הטבע". פירוש בבואם לידי הכרת מעשי ה' גם בנסתר שבנסתר, זכו שיגלו לפניהם את הגלוי שבנסתר, ומסיק שם, וזה הטעם שבמגילה לא נמצא שם קדוש שאינו נמחק, כי לא נראה בהנהגה הזאת הטבעית שמו הגדול שמחדש נסים... (שם עמוד קכז)