ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. (ויקרא ז יח)
וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו. ביום זבחכם יאכל וממחרת, והנותר עד יום השלישי באש ישרף. ואם האכל יאכל ביום השלישי, פגול הוא לא ירצה. ואוכליו עונו ישא כי את קודש ה' חלל, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. (שם יט ה)
ואם האכול יאכל ביום השלישי לא ירצה, אמר רבי אליעזר כוף אזנך לשמוע שהשוחט את זבחו על מנת לאוכלו ביום השלישי הרי זה בלא ירצה, אמר רבי עקיבא שומע אני אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, אם אכל ממנו ביום השלישי יהיה פסול ואי איפשר לומר כן, מאחר שהוכשר יחזור ויפסל... תלמוד לומר המקריב, בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל ביום השלישי. או אינו אומר המקריב אלא זה כהן המקריב, תלמוד לומר אותו, בזבח הוא מדבר ולא בכהן...
יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה, מניין לרבות שחיטה וקיבול הדם, תלמוד לומר אם האכל יאכל לרבות שחיטה וקיבול הדם, יכול שאני מרבה שיירי הדם והקטר חלבים ואכילת בשר, תלמוד לומר המקריב, זריקה בכלל היתה, למה יצאת, להקיש אליה, מה זריקה מיוחדת שמעכבת כפרה, אף אני מרבה שחיטה וקיבול הדם שמעכבים את הכפרה, ומוציאני את שירי הדם והקטרת חלבים ואכילת בשר שאין מעכבים את הכפרה... (צו פרשה ח, וראה שם עוד)
יכול אין מחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו, חוץ למקומו מניין, ודין הוא זמן פוסל ומחיצה פוסלת, מה הזמן מחשבה פוסלת בו אף מחיצה תהא מחשבה פוסלת בה, הן אם פסלה מחשבה בזמן שהזמן נוהגת בבמה תפסול מחשבה במחיצה שאין מחשבה נוהגת בבמה, תלמוד לומר בפרשת קדשים אם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה, שאין תלמוד לומר, אלא אם אינו ענין לחוץ זמנו תניהו ענין לחוץ למקומו, יכול יהו חייבים עליו כרת, תלמוד לומר בשלמים עונו ישא, חוץ לזמנו בכרת ואין חוץ למקומו בהכרת... (שם פרק יג וראה שם עוד)
וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו ביום זבחכם יאכל וממחרת, שאין תלמוד לומר אלא אם אינו ענין לאכילה תניהו עניין לזביחה, אף תחילת זבחכם לא יהיה אלא על מנת לאכל לשני ימים. אין לי אלא שלמים מניין לכל הנאכלים שלא תהיה זביחתן אלא על מנת לאכל לשני ימים, תלמוד לומר וכי תזבחו זבח שלמים, וכי תזבחו זבח לרבות זבחים הנאכלים לשני ימים, שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכל לשני ימים... אם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה, שאין תלמוד לומר אלא אם אינו עניין לחוץ לזמנו תניהו עניין חוץ למקומו. ואוכליו עונו ישא כי את קודש ה' חלל ונכרתה, זה בניין אב כל שהוא קודש חייבים עליו כרת. (קדושים פרק א וכן אמור פרק ט)
...ומחשבת פגול לא פסלה בקבלה, והתניא, יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה בלבד, מנין לרבות שחיטה וקבלה, תלמוד לומר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו פיגול הוא לא ירצה, דברים המביאין לידי אכילה הכתוב מדבר, יכול שאני מרבה אף שפיכת שירים והקטרת אימורין, תלמוד לומר ביום השלישי לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב, זריקה בכלל היתה, ולמה יצתה להקיש אליה לומר לך מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה ומעכבת כפרה, אף כל עבודה ומעכבת כפרה, יצאו שפיכת שיריים והקטרת אימורין שאין מעכבין את הכפרה, אלא לא קשיא, הא דאמר הריני שוחט על מנת לקבל דמה למחר, הא דאמר הריני מקבל דמה על מנת לשפוך שירים למחר... א"ר יהודה בריה דרבי חייא שמעתי שטבילת אצבע מפגלת בחטאת פנימית, שמעה אילפא אמרה קמיה דרב פדא, אמר כלום למדנו פיגול אלא משלמים, מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת בהן, אף חטאת אין טבילת אצבע מפגלת בהן, וכי הכל משלמים למדו... אלא מאי אית לך למימר מרבויא דקראי קאתיא, הכי נמי מריבויא דקרא קאתי... (זבחים יג א, וראה שם עוד)
תנן התם, פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ רבי מאיר אומר פיגול וחייבין עליו כרת, חכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, א"ר שמעון בן לקיש לא תימא טעמא דר' מאיר דקסבר מפגלין בחצי מתיר, אלא הכא במאי עסקינן כגון שנתן את הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה, קסבר כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, ממאי מדקתני לפיכך אם נתן כולן כתיקונן ואחת שלא כתיקונה פסול ואין בו כרת, הא אחת שלא כתיקונה וכולן כתיקונן פיגול, מני אילימא רבנן הא אמרי רבנן אין מפגלין בחצי מתיר, אלא רבי מאיר ואי טעמא דרבי מאיר משום דמפגלין בחצי מתיר הוא אפילו כדקתני נמי, לאו משום דקסבר כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, אמר רבי שמואל בר יצחק לעולם רבנן היא, ומאי כתיקונן, כתיקונן לפיגול... (שם מא ב, וראה שם עוד)
כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול, תנו רבנן או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים, מה שלמים מיוחדים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף כל נאכל לשני ימים ולילה אחד, נאכל יום ולילה מנין, תלמוד לומר מבשר, כל ששירין נאכלין. עולה שאין שיריה נאכלין מניין, תלמוד לומר זבח, מנין לרבות העופות והמנחות עד שאני מרבה לוג שמן של מצורע תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי, ואתי נותר חילול חילול מטומאה, ואתי פיגול עון עון מנותר, ומאחר שסופו לרבות כל דבר למה נאמר שלמים מעתה, לומר לך מה שלמים מיוחדים שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח, אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליהן משום פיגול... (שם מד א, וראה שם עוד)
הקומץ את המנחה... לאכול שיריה למחר או כזית משיריה למחר, והקטיר קומצה למחר או כזית מקומצה למחר, או להקטיר לבונה למחר פיגול וחייבין עליו כרת, זה הכלל כל הקומץ או נותן בכלי, המוליך המקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב המתיר כמצותו... (מנחות יא ב, וראה שם עוד)
הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר, ר"א פוסל, לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר פחות מכזית כשר, לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין... (שם יז א, וראה שם עוד)
חתיכה של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם חתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים, רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים... (ערלה טו ב, וראה שם עוד)
ר' סימון ר' יהודע בן לוי בשם בר פדייה הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים עד כדי עונשן בכזית, מהו שיפסלו בתרומה... (פסחים נה ב)
שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, ואלו הן, מחשבת שינוי השם, ומחשבת המקום, ומחשבת הזמן... מחשבת המקום כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה חוץ לעזרה, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה חוץ למקום אכילתו, זו היא מחשבת המקום, וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים זבחים ששחטן חוץ למקומן, מחשבת הזמן כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה, שאינו זמן זריקתו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטיר למחר מאחר שיעלה עמוד השחר שאינו זמן הקטרתו, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה לאחר זמן הראוי לאכילתו, זו היא מחשבת הזמן, וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים זבחים שנשחטו חוץ לזמנן, והם הנקראים פגול בכל מקום, וזהו פגול האמור בתורה.
מפי השמועה למדו, שזה שנאמר בתורה ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה שיאכל ממנו בשלישי, והוא הדין לכל קרבן שחשב עליו בשעת מעשיו שיאכל ממנו לאחר זמן הראוי לאכילת אותו קרבן, וכן אם חשב להקטיר ממנו במזבח דבר הראוי להקטרה (לאחר זמן הראוי להקטרה), כך למדו מפי השמועה, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, אם חשב עליהן אחר זמנן הרי הקרבן פגול.
אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו אלא נזרק דמו על המזבח כהלכתו, ונשאר ממנו לאחר זמן אכילתו, אותו הנשאר נקרא נותר ואסור לאכלו, והקרבן כבר נרצה וכפר, הרי הוא אומר בדם ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, כיון שהגיע דם למזבח כהלכתו נתכפרו הבעלים ונרצה הקרבן, לפיכך אין מתפגל אלא דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח כמו שיתבאר, אחד זבח שחשב בו אחת משלש מחשבות אלו בשעת שחיטה, או שחישב בשעת קבלת הדם או בשעת הולכתו למזבח, או בעת זריקתו על המזבח.
נמצאת למד שבארבע עבודות הזבח נפסל במחשבה, בשחיטה, ובקבלה, ובהולכת הדם, ובזריקתו על המזבח, והעוף בשני דברים, במליקה, ובמצוי הדם. והמנחות הנקמצות בארבעה, בקמיצה, ובנתינת הקומץ בכלי שרת, ובהולכת הקומץ למזבח, ובזריקתו על האש.
אבל אם חשב בדברים אחרים חוץ מאלו, כגון שחשב בשעת הפשט או בשעת ניתוח או בשעת הולכת אימורין למזבח, או בשעת בלילת המנחה, או בשעת הגשתה, וכיוצא בדברים אלו, אין אותה המחשבה מועלת כלום, בין שהיתה מחשבת שינוי השם, בין מחשבת המקום, בין מחשבת הזמן.
וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו או בכולן מחשבה אחרת חוץ משלש מחשבות אלו אין אותה המחשבה מפסדת כלום, כיצד המחשב בשעת שחיטה וקבלה והולכה וזריקה להניח דם הזבח או אימוריו למחר או להוציאן חוץ לעזרה, או שחשב לזרוק הדם על הכבש שלא כנגד היסוד, או ליתן את הניתנין למעלה למטה ואת הניתנין למטה למעלה, או ליתן דמים הניתנין במזבח החיצון במזבח הפנימי או את הניתנין בפנימי לחיצון, או להכניס דם החטאת לפנים, או שחשב שיאכלו הזבח טמאים או שאר הפסולין לאכילה, או שיקריבום טמאים או שאר הפסולין לעבודה, או לערב דם הזבח בדם הפסולין, או שחשב לשבר עצמות הפסח ולאכול ממנו נא, או שחשב לשרוף חטאת הנשרפת חוץ לזמנן או חוץ למקומן, בכל אלו המחשבות וכיוצא בהן הזבח כשר, וכן אם חשב בשעת קמיצת המנחה ובשעת נתינתו לכלי ובשעת הולכתו ובשעת זריקתו על האש להניח קומצה או לבונתו למחר או להוציאו לחוץ הרי זו כשירה.
כבר ביארנו שהולכה שלא ברגל אינה הולכה, לפיכך אין המחשבה פוסלת בה. והמהלך במקום שאינו צריך הרי זה הולכה, והמחשבה פוסלת בה. כיצד, קבל הדם והוא עומד במקומו ופשט ידו לזורקו על המזבח וחשב בעת שפשט ידו בדם, אין המחשבה פוסלת בה, אבל אם קבל הדם בפנים ולא הלך בו לגבי המזבח אלא הלך בו והוציאו לחוץ וחשב בשעת הלוכו לחוץ במחשבת הזמן וכיוצא בה, הרי זו פוסלת. (פסולי המוקדשין יג א והלאה)
אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד, אבל מחשבת בעל הקרבן אינה מועלת כלום, אפילו שמענו הבעלים שפגלו והיתה מחשבת העובד נכונה הרי זה כשר. ואין המחשבה מועלת אלא ממי שהוא ראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום ראוי לעבודה. ממי שהוא ראוי כיצד, אחד מן הפסולין לעבודה שקיבל הדם או הוליך או זרק, וחשב בשעת העבודה מחשבת מקום או מחשבת הזמן לא פסל במחשבתו, לפי שאינו ראוי לעבודה. ואותו הדם שקבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה, ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל במחשבה נכונה, אבל אם חשב הפסול בשעת שחיטה פסל במחשבתו, שהשחיטה כשירה בפסולין כמו שביארנו...
בדבר הראוי לעבודה כיצד, מנחת העומר שקמצה שלא לשמה הרי זו כמי שנעשית לשמה ושיריה נאכלין, מפני שהיא מן השעורים ואין השעורים דבר הראוי לשאר קרבנות, וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה קודם שילקט הלבונה אין מחשבתו מועלת, שהרי אינה דבר הראוי לעבודה, וכן כל היוצא בזה.
במקום הראוי לעבודה כיצד, מזבח שנפגם וחשב מחשבת זמן או מחשבת מקום לא פסל הזבח במחשבה זו, שהרי אין המקום עתה ראוי לעבודה. קמץ את המנחה בחוץ וחשב בשעת קמיצה מחשבת זמן או מחשבת מקום אין מחשבה זו כלום.
אלו דברים שאינן ראויין לאכילה מן הקרבנות וראויין להקטרה, הדם והאימורין ובשר העולה והקומץ והלבונה מן המנחה. ואלו ראויין לאכילה ואינן ראויין להקטרה, הבשר הנאכל מכל הזבחים בין הנאכל לכהנים בין הנאכל לכל אדם, ושיירי המנחות, ושתי הלחם ולחם הפנים.
ואלו דברים שאינן ראויין לא לאכילה ולא להקטרה, בשר חטאת הנשרפת, והעור של בהמה כולו חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה, אבל המוראה, והוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אינו ראוי לאכילה, וכן העצמות והגידים והקרנים והטלפים, והנוצה של עוף והצפרניים והחרטום שלו, וראשי אגפיים וראש הזנב, אפילו מקומות הרכים מכל אלו הדבוקים בבשר שאילו יחתכו מן החי יבצבץ הדם ויצא, הואיל ואינן חשובין נקראים דבר שאינו ראוי לאכילה לענין הקרבנות. וכן המרק והתבלין והשליל והשליא וביצת העוף והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשט וישאר מודבק בעור והוא הנקרא אלל, כל אלו אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות, והרי הן כדבר שאין ראוי לאכילה.
ומחשבין על דבר העומד לאבוד או על דבר העומד לשריפה. המחשב באחת מאותן ארבע העבודות או בכולן לאכול דבר שאין דרכו לאכילה או להקטיר דבר שאין דרכו להקטרה, בין במחשבת המקום בין במחשבת הזמן הזבח כשר. כיצד, חשב לשתות מדם הזבח או לאכול מאימוריו או מן הקומץ ומן הלבונה בחוץ או למחר, או שחשב להקטיר מבשר הזבח או משיירי המנחה בחוץ או למחר הרי הזבח כשר. וכן אם חשב לאכול או להקטיר מן העור ומן העצמות והגידין והמרק או האלל וכיוצא בהן, בין במחשבת זמן בין במחשבת מקום, הזבח כשר, וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפין בחוץ או למחר הרי הן כשרים, וכן כל כיוצא בזה...
אין אכילה פחותה מכזית, ולא הקטרה פחותה מכזית, לפיכך המחשב לאכול מדבר הראוי לאכילה פחות מכזית, או שחשב להקטיר מדבר הראוי להקטורתה פחות מכזית, בין במחשבת זמן בין במחשבת מקום, הזבח כשר. חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ, או שחשב לאכול כחצי זית אחר זמן אכילה ולהקטיר כחצי זית אחר זמן הקטרה הזבח כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין. ואם הוציאו בלשון אכילה ואחר שיאכל כחצי זית ותאכל האש חצי זית הרי אלו מצטרפין, לשון אכילה אחד הוא. חשב לאכול או להקטיר כחצי זית, וחזר וחשב על חצי זית אחר באותה המחשבה הרי אלו מצטרפין. חשב לאכול כחצי זית ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית בין במחשבת מקום בין במחשבת זמן הרי אלו מצטרפין, ששם אכילה אחד הוא. חשב על כזית שיאכלוהו שנים הרי אלו מצטרפין, חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס הרי זה מצטרף, חשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית ובשעת זריקה לאכול כחצי זית הרי אלו מצטרפין, בין במחשבת המקום בין במחשבת הזמן, וכן אם חשב על כזית בשעת קבלה ועל כזית בשעת הולכה שארבע העבודות מצטרפות, והרי הן כעבודה אחת, חשב להקטיר כחצי זית מן הקומץ וכחצי זית מן הלבונה הרי אלו מצטרפין, שהלבונה עם הקומץ למנחה כאימורין לזבח, לפיכך אם חשב להקטיר כזית מן הלבונה חוץ לזמנו הרי זה פגול כמו שנתבאר. אחד המחשב לזרוק דם הזבח כולו בחוץ או למחר, או שחשב לזרוק מקצת דמו בחוץ או למחר, כיון שחשב על כדי הזייה מן הדם פסל. (שם יד א והלאה)
כבר ביארנו שהמחשב באחת מארבע העבודות מחשבת המקום, הקרבן פסול ואינו פגול, ואם חשב מחשבת הזמן הקרבן פגול, במה דברים אמורים בשלא עירב עם מחשבת הזמן מחשבה אחרת, אבל אם עירב מחשבת מקום או מחשבת שינוי השם בפסח ובחטאת עם מחשבת הזמן הקרבן פסול ואינו פגול. כיצד, שחט וקבל והוליך וזרק ומחשבתו בארבע עבודות אלו מחשבת הזמן, או שהיתה מחשבתו באחת מארבעתן מחשבת הזמן, ובשאר העבודות היתה מחשבתו נכונה או לא היתה שם מחשבה כלל בשאר העבודות הרי זה פגול. אבל אם שחט במחשבת הזמן וקיבל או הוליך או זרק במחשבת המקום, או ששחט במחשבת המקום וקיבל או הוליך או זרק במחשבת הזמן, הרי זה אינו פגול אלא פסול בלבד. וכן הפסח והחטאת ששחטן במחשבת שינוי השם וקיבל והוליך במחשבת הזמן, או ששחטן במחשבת הזמן וקבל או הוליך או זרק במחשבת שיוי השם, אין זה פגול אלא פסול. והוא הדין בעופות ובמנחות, אין שם פגול אלא קרבן שנפסל במחשבת הזמן ולא עירב עמה מחשבת המקום לא בתחלה ולא בסוף ולא עירב עמה מחשבת שינוי השם בקרבנות שנפסלים במחשבת שינוי השם...
חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט הלבונה, או שחישב מחשבת הזמן בשעת ליקוט הלבונה אבל לא בשעת קמיצה, הרי זו פסולה ואינה פגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר, שהוא הקומץ עם הלבונה, בשעת קביצת הקומץ וליקוט הלבונה, או בשעת נתינת שניהן בכלי, או בשעת הולכתן או בשעת זריקתן.
חשב בשעת הקטרת הקומץ שיקטיר הלבונה למחר אינה פגול, שאין הקטרה מפגלת הקטרה, וכן אם הקטיר הלבונה בלבדה או הקומץ לבדו והוא מחשב לאכול שירים למחר הרי זו פסולה ואינה פגול, שאין מפגלין בחצי מתיר, אבל אם הקטיר את הקומץ לבדו וחשב שיקטיר לבונה למחר ואחר כך הקטיר הלבונה וחשב שיאכל השירים למחר הרי זה פגול, שהרי פשטה מחשבת זמן בכל המנחה... (שם טז א והלאה, וראה שם עוד)
כל הדמים הניתנים על מזבח החיצון שנתן מהם מתנה ראשונה במחשבה נכונה ונתן ממתנה שניה ואילך במחשבת שינוי השם או במחשבת המקום או מחשבת הזמן, הרי זה כיפר והורצה הקרבן, ואם נתן את הראשונה במחשבת הזמן והשלים המתנות במחשבת המקום הרי זה פגול, שמתנה ראשונה היא העיקר, אבל כל הדמים הניתנין על מזבח הפנימי, הואיל וכולן מעכבין זה את זה כמו שביארנו, אם נתן אחת מהן שלא כתקנה אלא הפסיד בה המחשבה, אף על פי שנתן כל השאר כתיקונן הזבח פסול.
חשב בראשונה מחשבת הזמן ושתק בשאר, או שנתן כולן כתקונן חוץ מן האחרונה שנתן במחשבת הזמן, הרי זה פסול, ואינו פגול עד שיזה במחשבת הזמן, שהרי כלם במתנה אחת הן.
טבילת אצבע בדם החטאות הפנימיות מפגלת, כיצד, חשב בשעת טבילת אצבע בדם מחשבת הזמן, הרי זה כמחשב בשעת הזייה.
היה עומד בעזרה וחשב מחשבת הזמן בחטאות הנעשות בפנים בדבר הנעשה בפנים אינו פגול, חשב בדבר הנעשה בחוץ הרי זה פגול. כיצד היה עומד בעזרה ואמר הריני שוחט להזות דמו למחר, אינו פגול, שההזיה לפנים בהיכל...
התודה מפגלת את הלחם והלחם אינו מפגל את התודה, כיצד, השוחט את התודה והוא מחשב שיאכל מבשרה או יזרק דמה, או שיקטיר אימוריה למחר הזבח עם הלחם פגול, אבל אם חשב לאכול מן הלחם למחר הלחם לבדו פגול וזבח התודה אינו פגול... (שם יז א והלאה, וראה שם עוד)
כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הרי זה עובר בלא תעשה, שהרי הוא אומר לא יחשב, מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים, ואף על פי כן אינו לוקה, שאין המחשבה מעשה. (שם יח א)
אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח, אבל אם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת, אלא לוקה כאוכל פסולי המקודשין שאין בהם פגול, כיצד, מנחה שנתפגלה האוכל כזית משיריה במזיד חייב כרת, אבל אם אכל מן הקומץ שלה או מן הלבונה אינו חייב כרת, לפי שהן הן המתירים את השירים לאדם, וכן זבח שנתפגל, האוכל כזית מבשרו או מאימוריו או מבשר העולה חייב כרת. אבל אם אכל כזית מן הדם אינו חייב עליו משום פגול, שהדם מתיר את האימורין ליקרב למזבח, והאימורין מתירין את הבשר לאדם, ודם עולה מתיר בשרה למזבח... אבל דברים שאין להם מתירין, כגון בשר חטאות הנשרפות ומנחות הנשרפות אינן מתפגלין לעולם.
ואלו דברים שאין חייבין עליהן משום פגול לעולם, הקומץ והלבונה, והקטרת והדם והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו, ומנחות הנשרפות כולן, שהרי אין להם קומץ להתירן... (שם יח ז, וראה שם עוד)
הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב, אף על פי שריבה מין על חבירו אינו מבטלו, שאין האיסורין מבטלין זה את. ופגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח, משמשלה האור ברובן פקע איסורין מהן, והאימורין מצטרפין עם הבשר לכזית בין בעולה בין בשאר קדשים לחייב עליו משום פגול או נותר או טמא.
זבח שנתפגל או שנותר לאחר זמנו ואכל ממנו מן העור או מן המרק או מן התבלין או מן האלל או מן המראה מן הגידים ומן הקרניים ומן הטלפיים מן הצפרניים מן החרטום ומן הנוצה ומביצי העוף אינו חייב כרת...
קדשי עכו"ם אין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא, וכן דם הקדשים כמו שביארנו, וכן הלבונה והקטורת והעצים אין חייבין עליהן כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף. שם שם כ והלאה)
שלא לאכול הפגול, והפיגול הוא קרבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה, ופסול המחשבה הוא כגון שהסכים בדעתו בעת הזביחה או בעת ההקרבה שיאכל מאותו קרבן אחר זמן המוגבל לאכילתו... משרשי מצוה זו, היסוד אשר בנינו תחלה שאמרנו כי עניני הקרבן להכשיר מחשבות בני איש ולציר בנפשם מתוך הפעולה שבין ידם רוע החטא וטוב דרכי היושר, על כן מהיות עקר סבתו על דבר המחשבות היה ראוי להפסל במחשבה הנטויה בו מן היושר בכל מעשיו, וזה דבר ברור קרוב אל השכל למודה אל האמת... (צו מצוה קמד)
ונכרתה הנפש - יש לבאר למה חמור עונש כהן אוכל קדשים חוץ לזמנם מנבלה ושקצים, שמן הטעם הזה עצמו אמרו ישראל מטמא באהל ולא עכו"ם, שישראל בחינת הקדושה, וכשמסתלקת ממנו, כל הקליפות מתקבצים ובאים עליו, וכן הקדשים כשעבר הזמן שציוה ה' מסתלקת הקדושה ושורה עליו טומאה גדולה הכורתת נפש האוכלת, מה שאינו כן בטומאת אכילת שאר איסורים שאין כח הטומאה ההיא להכרית הנפש, ומתטהרת במלקות, ומתכוון באמרו קדש ה' חלל על נפש האוכלת, או מחלל על ידי מעשה זה מה שכבר בא בקדש מהדם והחלבים שגם תשרה עליו טומאה. (ויקרא יט ח)
לא ירצה - בפשט מיירי באוכל ממנו ביום ג' ואינו כבוד לגבוה שיאכלו על שולחנו בשר מקולקל. עונה תשא - דאוכל משולחן גבוה שלא ברצונו כאוכל על שולחן המלך והוא איננו קרוא. (ויקרא ז יח)
ואם האכל יאכל - בזבחים כ"ח נמסר מפי השמועה, שאין מדובר כאן באכילה ממש, אלא במחשבת אכילה בלבד, אם נתכוון בשעת הקרבה לאכול מן הבשר חוץ לזמנו הרי עצם הכוונה הזו פוסלת את הקרבן, ואפילו לא נתקיימה אותה כוונה, וכל שאר מעשי הקרבן נעשו כהלכה, הרי הקרבן פסול, והאוכל ממנו אפילו תוך זמנו עונשו כרת... והפסול שנגרם על ידי כך מתייחס לשעת ההקרבה, שהרי נאמר "המקריב אותו לא יחשב לו", ומכאן אמרו, בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. עוד למדו מריבוי לשון "האכל יאכל" שהאכילה האמורה כאן נתפסת במשמעות רחבה ביותר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, הכוללת כל מעשה שיש בו משום נתינה למזבח, וכוללת זריקה, שפיכת שיריים, והקטר חלבים. בזבחים י"ג א' למדו עוד מלשון "האכל יאכל" שמחשבה פוסלת בכל הדברים המביאים לידי אכילה, הווה אומר לא רק בשעת זריקה אלא גם בשעת שחיטה, קבלה והולכה, שהרי כל אלה מעכבים את אכילת הקרבן, ולא נזכרה כאן זריקה, ללמדנו שאין מחשבה פוסלת אלא בעבודות המעכבות את הכפרה, כדוגמת זריקה, להוציא שפיכת שירים, שהיא רק למצוה ולא לעכב...
עיקר הוראת שורש "פגל" איננה ברורה, המלה מצויה רק כאן ובהקשר הלכי דומה לקמן י"ט ז'. ועוד מצאנו "מרק פגלים" (ישעיה ס"ה ד'), "ולא בא בפי בשר פגול" (יחזקאל ד' י"ד)... השערתנו שהוראת היסוד של פיגול היא הפרדה, וכאן גם חוץ לזמנו וגם חוץ למקומו מפרידים בין השחיטה לבין אכילת אדם או אכילת מזבח. על פי זה אפשר לומר, שעיקר הוראת "פיגול" היא הפרדה מקומית, האוכל חוץ למקומו הפריד בין הזביחה שבעזרה לבין אכילה הנעשית במקום אסור. ובחוץ לזמנו הפריד בין אכילה לזביחה... (שם, וראה שם עוד)