(ראה גם: קרבן-אכילה-שתי הלחם-תודה)
ואם זבח שלמים קרבנו, אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לפני ה'. וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד, וזרקו בני אהרן הכהנים את הדם על המזבח סביב. והקריב מזבח השלמים אשה לה' את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב... (ויקרא ג א)
דבר אל בני ישראל לאמר, המקריב את זבח שלמיו לה', יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו. ידיו תביאינה את אשי ה', את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אותו תנופה לפני ה'. והקטיר הכהן את החלב המזבחה, והיה החזה לאהרן ולבניו. ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם. המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן, לו תהיה שוק הימין למנה. (שם ז כט)
זבחי שלמים עלי וכו', תא חזי שלמים אינם באים לא על חוב ולא על חטאת אלא על שלום, מהו שלמים, (היה לו להקרא שלום, ומשיב), אלא שלמים הוא מב' צדדים (שעל ידי שלמים) לא נמצא מקטרג עליו לא למעלה ולא למטה, מי הוא המקטרג, אלא צד השמאל ההוא של יצר הרע (הוא המקטרג, ועל ידי השלמים) נמצא בשלום בימין, ועל כן (כתוב) זבחי שלמים עלי (לשון רבים). (פקודי תתקכא)
ובאי תימן, אלו הם שלמים הנשחטים בדרום, (שהוא צד החסד, ימין), משום שהם שלום של הכל, שלום של העליונים ותחתונים, (שהקרבת השלמים ממשיכה שלום ושלמות, ושלמים הוא לשון שלום ושלמות, ואלו הם השלמות של רוחות העולם, שלמות של הכל מצד האמונה, (שהיא המלכות). והשלמים משום שהם שלום הכל, הבעלים אוכלים מהם ונהנים מהם, כי שלום הוא לו, ולכל העולם במדרגה אחת, חטאות ואשמות נאכלים לכהנים (בלבד ולא לבעלים), משום שהכהנים עומדים לכפר עליהם ולהעביר חטאם, ומכל הקרבנות לא חביבים להקב"ה כמו השלמים, משום שעושים שלום בעליונים ובתחתונים. (ויקרא קסד)
ושלמים הוא שלמות, ושלום הכל, ומי שמקריב שלמים מרבה שלום בעולם, (כי שלמים הוא בחינת קו האמצעי, כמו יעקב), יעקב, הוא עושה שלום כמו שאמרנו, משום שאחוז בזה ובזה, (דהיינו שמתיחדים בו קו ימין וקו שמאל, שהוא סוד אברהם ויצחק), ושלמים אחוזים במצות עשה, (שה"ס קו ימין), ובמצות לא תעשה, (שהוא סוד קו שמאל), דהיינו בצד זה ובצד זה, (כמו יעקב, להיותם גם כן קו אמצעי), ועל כן נקראים שלמים, וסוד הדבר, שכתוב, ויעקב איש תם, (שפירושו) איש השלם, (כי כל השלמות היא בקו האמצעי), שהוא שלם למעלה (בז"א), ושלם למטה (במלכות). (שם קצב)
ואם זבח שלמים קרבנו, ר' יהודה אומר כל המביא שלמים מביא שלום לעולם. אין לי אלא שלמים ומנין לרבות התודה, ארבה אני את התודה שהיא מין שלמים... הא כל קרבן שהוא מביא מביא שלום לעולם.
דבר אחר שלמים, שהכל שלום בהם, הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים. ר' שמעון אומר מי שהוא שלם מביא שלמים, ואין האונן מביא שלמים, אין לי אלא שלמים שהן שמחה, ומנין לרבות את התודה, ארבה את התודה שהיא באה ממין שלמים... הא כל קרבן שהוא מביא, היה שלם מביא, היה אונן אינו מביא.
הוא, היחיד מביא שלמים נדבה, ואין הצבור מביא שלמים נדבה... (ויקרא פרק טז)
והקריב מזבח, אף על פי ששחטן שלא לשמן, שלמים אף על פי שלא סמך עליהן, אשה לשם אשים, לה' לשם מי שעשה את העולם. (שם פרק יט)
תורת זבח השלמים אם על תודה, מלמד שהתודה נשחטת לשום תודה ולשום שלמים, יכול אף שלמים יהיו נשחטים לשום שלמים ולשום תודה, תלמוד לומר זאת. תורת זבח השלמים אם על תודה, מה שלמים טעונה סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, אף תודה תטעון סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק. תורת זבח השלמים אם על תודה, מה שלמים באים מן המעשר אף תודה באה מן המעשר,יכול אף על פי שלא פירש, תלמוד לומר תורת זבח השלמים, מה שלמים פירש מן המעשר מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר אין מביא אלא מן החולין, אף תודה פירש מן המעשר מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר אין מביא אלא מן החולין... (צו פרשה ה)
ושמחת לפני ה' אלקיך, נאמרה כאן שמחה ונאמר להלן שמחה, מה שמחה האמורה להלן שלמים, אף שמחה האמורה כאן שלמים. (ראה קלח)
...אמר רבה מנא אמינא לה, דתניא ובשר זבח תודת שלמיו ביום הקריבו את זבחו וגו', אבא חנין אמר משום ר' אליעזר בא ללמד תודה ששחטה לשם שלמים כשרה, שלמים שנשחטו לשם תודה פסולים, ומה הפרש בין זה לזה, תודה קרויה שלמים ואין שלמים קרויין תודה... (זבחים ז א)
זבחי שלמי צבור ואשמות... שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה לכל מאכל ליום ולילה עד חצות. מנא לן דבעי צפון, דתני רבה בר רב חנן קמיה דרבא, ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת, מה חטאת בצפון, אף שלמי צבור בצפון... אלא מדתני רב מרי בריה דרב כהנא על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, מה עולה קדשי קדשים אף זבחי שלמי צבור קדשי קדשים, מה עולה בצפון אף זבחי שלמי צבור בצפון. אלא היקשא קמא למאי אתא, כי חטאת, מה חטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, אף זבחי שלמי צבור לזכרי כהונה... (שם נד ב)
שלמים קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד, המורם מהם כיוצא בהן, אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם... (שם נה א)
תנו רבנן יכול יהו נאכלין לאור שלישי, ודין הוא, זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים, מה זבחים הנאכלין ליום אחד לילה אחריהן, אף זבחים הנאכלין לשני ימים לילה אחריהן, תלמוד לומר והנותר עד יום, בעוד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי. יכול ישרף מיד, ודין הוא, זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים, מה זבחים הנאכלין ליום אחד תיכף לאכילה שריפה, אף זבחים הנאכלין לשני ימים תיכף לאכילה שריפה, תלמוד לומר ביום השלישי באש ישרף, ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה. (שם נו ב)
ויהיו זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה חיים מקל וחומר, ומה זבחי שלמי צבור שאין טעונין סמיכה חיים טעונין תנופה חיים, זבחי שלמי יחיד שטעונין סמיכה חיים אינו דין שטעונין תנופה חיים, מיעט רחמנא גבי זבחי שלמי צבור אותם, אותם למעוטי זבחי שלמי יחיד. ויהיו זבחי שלמי צבור טעונין סמיכה מקל וחומר... אמר רבינא גמירי שתי סמיכות בצבור. (מנחות סב ב)
אלו קדשים שוולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן, ולד שלמים ותמורתן ולדן ולד ולדן עד סוף כל העולם הרי הן שלמים וטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק... ר"א אומר ולד שלמים לא יקרב שלמים, וחכמים אומרים יקרב, אמר ר"ש לא נחלקו על ולד ולד שלמים ועל ולד ולד תמורה שלא יקרב, על מה נחלקו על הולד... העיד ר' יהושע ור' פפייס על ולד שלמים שיקרב שלמים. אמר ר' פפיס אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג... (תמורה יז ב)
א"ר אחא משל לשלטון שנכנס למדינה ועמו כיתות כיתות של לסטים... כיון ששמעו ישראל פרשת קרבנות נתיראו, אמר להן משה אל תיראו, התעסקו בתורה ואין אתם יראים מכל אלה, הדא דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה, ולמה שלמים באחרונה, שיש בה מינין הרבה... דם ואימורים למזבח, חזה ושוק לכהנים, עור ובשר לבעלים. ר"ש אומר מי שהוא שלום מביא שלמים, ואין אונן מביא שלמים. (ויקרא ט ח)
ילמדנו רבינו על מה היו השלמים באים, כך שנה רבי חייא בר אבא בשם רבי יהודה, כל המביא שלמים מביא שלום לעולם. אמר ר' אליעזר בשעה שהיו זבחים בעולם היה שלום, משחרב בית הזבחים אין לך יום שאין בו קללה ופורעניות, ארשב"י לעולם השלמים לשום שלום הן באין, ואמר רשב"י גדול הוא השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל שלום... (תולדות א)
דבר אחר וזאת תורת זבח השלמים, זה שאמר הכתוב אשמעה מה ידבר הא-ל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו (תהלים פ"ה), אמרו אומות העולם לבלעם, למה אמר הקב"ה לישראל שיהיו מקריבין לו קרבנות ולנו לא אמר כלום, אמר להם בלעם, הקרבנות אינן אלא שלום, ומי שקבל את התורה שכתובין בה צריך שיקריב קרבנות, אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבנות, מי שקבלה הוא מקריב קרבנות, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, לכך נאמר אשמעה מה ידבר הא-ל וגו', ומה דיבר וזאת תורת זבח השלמים, ולמה נאמר זבח שלמים, שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל... אבל התודה היתה דמה ואמוריה למזבח, והחזה והשוק לכהנים, ועורה ובשרה לישראל, נמצאת עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, לפיכך נקראת זבח השלמים, שהיה עושה שלום לכל. (צו ד)
וזאת תורת זבח השלמים, כשהיו מקריבין זבח השלמים היה הקב"ה נושא להם פנים, שנאמר (במדבר ו') ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, ואפשר שהקב"ה נושא פנים לבריה, שני כתובין מכחישין זה את זה, כתוב אחד אומר אם אחפוץ במות הרשע, וכתוב אחד אומר כי חפץ ה' להמיתם... אמר הקב"ה כשם שישראל נושאים לי פנים, כך אני נושא להם פנים... (שם ה)
ואם זבח שלמים - ואין נכסת קודשיא. (ויקרא ג א)
ואם זבח שלמים קרבנו אם זכר אם נקבה - הטעם בעולה שיהיה זכר והשלמים שיהיו אם זכר אם נקבה, ובחטאת שתהיה נקבה דבר ברור הוא, כי העולה כשמה, והשלמים מלשון "וכל חפצי ישלים", "אבנים שלימות", והחטאת לכפר פניו במנחה ההולכת לפניו, וכבר כתבתי זה... (ויקרא ג א)
את החלב על החזה - הנראה מן הכתוב הזה על דרך פשט שהחזה שהוא מונף עם החלבים ולא השוק, והכתוב שאמר "ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה", כי אחרי כן יחזור ויניפם בפני עצמם, ורבותינו אמרו שהיה נותן החלבים על יד הבעלים וחזה ושוק למעלה מהן... (שם ז ל, ראה עוד קרבן-כללי ויקרא יט א)
ואם זבח שלמים - משמע לשון נדר, וצריך לשלם את נדריו שהוא לשון תשלומים, ורבותינו פירשו לשון שלום, שהכל זכין בו... (ויקרא ג א)
שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין, שנאמר "פתח אהל מועד", בזמן שפתוח, אפילו היו דלתותיו מוגפות הרי זה כנעול, אבל הפרוכת שעליו אינה פוסלת... העולה והאשם והשלמים בין של יחיד בין של צבור זריקת דם שלשתן על גבי המזבח שוה לעולה, וכיצד הוא עושה, כשלוקח הכהן הדם במזרק וזורק ממנו במזרק שתי זריקות על שתי זויות המזבח באלכסון מחצי המזבח ולמטה על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית, ומתכוין כשיזרק הדם על הקרן שיהיה דם מקיף על הזויות כמין ג"ם... (מעשה הקרבנות ה ה)
עשיית כל שלמים כמצותן מצות עשה, והן ארבעה מינין, האחד שלמי צבור והשלשה שלמי יחיד, וכיצד מעשה שלמי צבור, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט ומוציא האימורין ומולחן ומקטירן, והשאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם מפני שהן קדשי קדשים כמו שביארנו.
שלמי יחיד שלשה מינין, האחד הוא הבא שלמים בלא לחם, כגון שלמי חגיגה ושמחה, וזהו הנקרא שלמים, והשני שלמים הבאים עם הלחם בנדר או נדבה, וזהו הנקרא תודה, ואותו הלחם נקרא לחם תודה, והמין השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת נזרו והם באים עם לחם, וזהו הנקרא איל נזיר.
וכיצד מעשה שלשתן, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט ומוציא האימורין, ואחר כך מנתח את הבשר ומפריש החזה ושוק הימין ונותן האימורין עם החזה והשוק על ידי הבעלים, וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף הכל לפני ה' במזרח, וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו. וכיצד הוא מניף, מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואם היה הקרבן תודה לוקח מן הלחם הבא עמה אחד מעשרה ומניחו עם החזה והשוק והאימורים, ומניף הכל על ידי הבעלים כמו שביארנו.
וכיצד מניחן על ידי הבעלים, נותן את החלבים על ידי הבעלים, וחזה ושוק למעלה ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם, ואם יש שם לחם מניחו למעלה ומניף הכל.
היה הקרבן איל נזיר, מוציא האימורין ומפריש חזה ושוק ומבשל שאר האיל בעזרת הנשים, ולוקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו עם החזה והשוק והאימורין, ומניח הכל על ידי הנזיר, והכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף הכל כמו שביארנו.
אי זהו חזה, כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר למטה עד הכרס, וחותך עמה שתי צלעות אילך ואילך. ואי זהו זרוע, מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שהם שני איברים מעורין זה בזה, והזרוע האמורה היא זרוע של ימין, ושכנגדה ברגל הוא השוק האמור בכל מקום.
ואחר שמניפן מולח האימורין ומקטירן על גבי המזבח, אבל החזה והשוק נאכל לכהנים, שנאמר "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה", ושאר השלמים נאכלים לבעלים, ואין הכהנים זוכין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר האימורין.
וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר והזרוע הבשלה נאכלין לכהנים, ושאר הלחם עם שאר הבשר נאכל לבעלים, והלחם שמניף עם החזה והשוק הם הנקראין מורם מתודה, והזרוע בשלה עם החזה והשוק עם הלחם שמניף הם הנקראין מורם מאיל נזיר.
שנים שהביאו שלמים בשותפות האחד מניף ברשות חבירו, אפילו הם מאה אחד מניף על ידי כולן, מה שאין כן בסמיכה. היתה אשה בעלת הקרבן אינה מניפה, אבל הכהן מניף שקרבנה טעון תנופה והיא פסולה לתנופה, ולעולם אין אשה מניפה אלא הסוטה והנזירה בלבד כמו שביארנו, ותנופה קודמת להגשה בכל מקום. (מעשה קרבנות ט ד והלאה)
כיצד דין ולדות הקדשים, ולד שלמים ולד תמורת שלמים הרי אלו כשלמים, והן עצמן כשלמים לכל דבר... (תמורה ד א)
והנה הכתוב הזה הקדים עולה וחתם בשלמים, הקדים עולה כמשפט כי הוא הנבחר והוא הנכבד מכל הקרבנות, וחתם בשלמים, לפי שראוי לחתום במדת השלום, שהוא קיום העולם. ודרשו רז"ל למה נקרא שמן שלמים, שמטילין שלום בעולם, וידעת כי היה שם ה' נמחה על המים כדי לשים שלום בין איש לאשתו, ולפי שאהובה מדת השלום תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה חתימת תפלת שמונה עשרה במדת השלום... (ויקרא ז לג)
ואחר כך אמר המקריב את זבח השלמים וגו', ופרשה זאת בשלמים, כי פרשת תודה היא על הודאה שעשה השי"ת אליו שלום, ועל זה מקריב תודה כמו שהתבאר. ופרשה זאת נאמרה על הקרבת שלמים שיעשה השי"ת אל האדם שלום לעתיד, ומפני כי השלום הוא כאשר ישראל יש להם שלום עם השי"ת, כי זהו השלום היותר עליון על כל... וכשהיו מקריבים זבח השלמים היה הקב"ה נושא להם פנים, שנאמר "ישא ה' פניו אליך - ומפני כי השלמים הם שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ואי אפשר להיות שלום, דהיינו החבור עם השי"ת שהוא אחד רק כאשר ישראל הם עם אחד, וזה על ידי מי שמחבר אותם יחד, הוא הכהן, שכבר אמרנו למעלה דבר זה, כי על ידי אהרן כהן גדול שהוא כהן אחד נחשבו ישראל עם אחד שיש להם כהן אחד. ולכך ראוי לתת החזה לאהרן הכהן, כי החזה מחבר ומקשר הצלעות, כי כאשר תבין הם שנים עשר צלעות כנגד שבטי תם. ונקרא חזה התנופה, כי החבור הזה שהיה מחבר אותם אהרן כמו החזה שהוא מחבר הצלעות כך אהרן היה מחבר אותם, ודבר זה הוא התעלות והנפה לישראל... כי הכלל יותר מתרומם מן הפרט, לכך החבור אל כלל אחד הוא עליה, ועוד היה מעלה אותם ומקשר אותם עם השי"ת, והוא עוד התרוממות יותר, ולפיכך שוק התרומה, כי השוק הוא דבק בחזה, והשוק עוד מרומם את הגוף מן השפלות, שעל ידי השוק עומד הגוף בהתרוממות, ולפיכך דוקא חזה ושוק לכהן מן השלמים, כי הקרבן שלמים הוא הקשור אל השם, ואינו בא על חטא, וזה דכתיב בשלמים "אשר יקריב לה'", כי קרבן זה בלבד הוא הקרבה אל ה' כמו שאמרנו ולא בא על חטא. וכל שלום הוא על ידי אמצעי אשר הוא רודף שלום בין שנים, וכאן השלום הזה שיש לישראל עם השי"ת היה על ידי אהרן הכהן...
ואמר וכשהיו מקריבין זבחי שלמים היה הקב"ה נושא להם פנים, שנאמר ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום... אבל פירוש זה ידוע, איך הקשור והחבור מבטל הדין, כי כל דין אינו רק על אחר, שהרי פסול לדין על קרובו, כי הקרוב הוא כמו גופו, לכך יש כאן נשיאת פנים ואין כאן דין כלל, כי כאשר יש קשור וחבור עם השי"ת אין קרוב יותר מזה...
ונזכר פרשת שלמים באחרונה, ולפי הסברא כיון שלא בא על חטא היה להקדים פרשת שלמים עם פרשת המנחה. ובמדרש (ויק"ר פ"ט ט') רבי מני דשאב ורבי יהודה דסכנין בשם רבי לוי גדול השלום שכל הברכות והנחמות שהקב"ה מביא על ישראל חותמין בשלום... ואין לי אלא בברכות, בקרבנות מנין, "זאת התורה וגו' ולזבח השלמים" (ויקרא ז' ל"ז)... ובאור זה, כי כל חותמי ברכות הם חותמים בשלום, כי השלום הוא סוף של דבר, כדכתיב (תהלים ל"ז) אחרית לאיש שלום, כי על ידי השלום הדבר הוא בשלימות, והשלימות הוא בסוף כי בהתחלה אין הדבר בשלימות... (דרשה לשבת הגדול, וראה שם עוד)
וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה' - לא נאמר אשר יקריב לה' בכל הקרבנות כי אם אצל השלמים, אשר בלי עון ירוצון, לפי שהם קרובים אל ה' יותר מכל הקרבנות הבאים על חטא, ומטעם זה כתיב בסמוך "המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' וגו' ידיו תביאנה את אשי ה'" הזכיר בכולם לה', כי באלה חפצתי נאם ה'. והבט ימין וראה שלא הזכיר בשום קרבן שהבעל יביא בידיו חלק של גבוה כי אם בשלמים, לפי שכל מי שיש לו כעס מן המלך ורוצה לכפר ולקנח פני רוגזו אז הוא שולח המנחה לפניו על ידי שליח... אבל המביא למלך איזו מתנה דרך דורון וכבוד, אז הוא מביא המנחה בידיו בעצמו... (ויקרא ז יא)
זבחי שלמים לה' - ואולי שנתכוון האדון להראות חיבת הקודש אשר חיבב עמו, ואמר כי זבחי שלמים הם קרבנות המשתתפים בשולחן אחד יחד בנים ואביהם, והוא אומרו שלמים לה' אותם, וחוזרת תיבת אותם לבני ישראל הזובחים האומרים בתחלת הכתוב, לא לנזבחים, ועל דבר זה לבד תתנתק הנפש מנרתקה ותקום לעבודת הא-ל במסירת נפש מבלי הרגש להפלגת עריבות הנרגש בבחינת אהבתו ית' בנפש המרגשת בטעימת נועם חיבתו, וכל זה קטן הוא להמתחייב לנו עשות לערך המוקדם ממנו יתברך בבחינת שעשוע חיבובינו ורוממות אשר רומם עם קדושו. (ויקרא יז ה)
ואם זבח שלמים - שם שלמים בא בריבוי תמיד, ומצאנו הנפרד ממנו ושלם מריאכם (עמוס ה') בשש נקודות כמו מן מלך מלכים. ודעת ר"י שהוא לשון שלום שמביא שלום לעולם, או מצד שהכל שלום בהם. ור' שמעון סובר כדעת הרמב"ן שהוא מן שלם, והדקדוק מכריע כדבריו, כי לדעת ר"י ראוי שיאמר שלומים... והנה בכל מקום קראם שלמים סתם, ולמה קראם פה בשם זבח שלמים, ובזבחים ד' מנא לן דבעינן זביחה לשמה, דכתיב ואם זבח שלמים, שתהיה זביחה לשם שלמים, ודלמא היינו שמייהו, מדכתיב המקריב את דם השלמים ולא כתיב זבח והכא כתיב זבח, שמע מינה דבעינן זביחה לשמה... (שם ג א, וראה שם עוד)
...כך גם לגבי שלמים, בהם מביע האדם את תודעת השלום, תודעת אושרו השלם שניתן לו מאת ה', לא יש להורות, כי בשיא אושרו הארצי הוא עומד רק בראשית תעודתו המוסרית, ועתה עליו לשאוף לעלות אל רום מעלת התעודה הישראל עם כל הברכה שניתנה לו מאת ה', ורק אם גמר זאת בלבו, ראוי הוא ליהנות מאותה ברכה... (שמות כז ח)
שלמים - שלם מתאר מצב שאין בו חסרון... קרבן שלמים נובע מתוך הרגשת שלמות, קרבן עולה מבקש את קירבת ה' על יסוד הצורך בקידוש המעשים, קרבן מנחה מבקש את קרבת ה' תוך השלטת רצון ה' על נכסי הקיום והאושר, ואילו קרבן שלמים מבקש את קירבת ה', על יסוד שביעות רצון שאין בה תחושת חסרון, להשלמתה חסרה רק קירבת ה' והיא המתבקשת בקרבן זה. שלמים הם השיא של השקפת החיים היהודית, לא בעצב אלא בשמחה יימצא הגשר אל ה', ושמחת חיים באור פני ה' היא עבודת ה' שלמה, מקריב השלמים מבקש את ה', ולא מבקש דבר מידיו, שהרי אין הוא חסר דבר, ואף אין עליו חובת תודה על אושר מיוחד במינו, הנה זו משמעות קרבן שלמים.
קרבן שלמים הוא קרבן יהודי מובהק, לשיטה אחת בזבחים קט"ז א' הקריבו בני נח עולות ולא שלמים, דבר זה נדרש מן האמור בשיר השירים ד' ט"ז: "עורי צפון ובואי תימן", עורי צפון פונה אל בני נח, תתנער אומה שמעשיה בצפון, ובואי תימן, פונה אל ישראל, ותבוא אומה שמעשיה בצפון ובדרום. הוה אומר בני נח דרשו את הא-ל בחשכת החיים של בחינת חצות לילה, ייחודה של היהדות שהיא דורשת את ה' בקרן אור בהיר של בחינת חצות היום. שיטה זו תואמת כנראה את הדין, ששלמי נכרים עולות, נכרי מביא רק עולות בבית המקדש, ואפילו שלח קרבן בתורת שלמים, אומדים את דעתו שכוונתו לעולה (מנחות ע"ג ב').
כאמור שלמים נובעים מהרגשת האדם, שאין הוא חסר דבר בעולמו, ומכאן ההלכה, שאונן אינו משלח קרבנותיו, כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן... (שם)
אדם שקרבנו זבח שלמים מבקש את קרבת ה' בשעת סעודת אושרו, רצונו ליהנות מאושרו תוך כדי שבתו בבית ה', אדם זה למד בשעת שחיטה וזריקה מה התנאי היסודי לכך, עליו להפוך את כל אישיותו ולחדול לחיות רק לעצמו, ועליו להשתעבד ולהתמסר לה' ולתפקיד הלאומי של קיום התורה וידיעתה. הוא ילמד עתה בשעת הקטרת אימורים את המסקנה של השתעבדותו והתמסרותו... (שם שם ג)
עוד עלינו לעיין בתוספת הזמן שניתנה לאכילת אדם שלמים. אין זו תוספת של יום שלם, שהרי שלמים אינים נאכלים שני ימים ושני לילות, אלא רק שני ימים ולילה אחד שבינתיים, אלא שאין נשרפים עד ליום המחרת, שהרי שריפת קדשים ביום. עתה ידוע לנו שבמקדש הלילה הולך אחר היום, ואילו בגבולין היום הולך אחר הלילה. אולם הרי זו תוכנת היסוד של השלמים, שבשרם נאכל גם מחוץ למקדש, והם נאכלין בכל העיר, שהרי הם מורים על קירבת ה' בתוך חיי המשפחה האזרחיים, והם הופכים את חוג המשפחה למקדש ה', ועתה כדרך שתחום המקדש הורחב מבחינה מקומית, ומקום חיי המשפחה נתקדש בקדושת המקדש, כן הדבר גם מבחינה זמנית, ותוספת הזמן שניתנה לאכילת שלמים מבטאת את קידוש חיי המשפחה האזרחיים, ואת צירופם לקדושת המקדש. בשני ימים ולילה אחד ניתוסף היום האזרחי אל יום המקדש... (שם ז יח)
עולה וזבחים - ...ותכלית עולה להשיג דעת אלקים כפי כחו, ולכן מכפרין על עשה הגורם הסתרת פני ה' ממנו ונמנע ממנו דעת אלקים, ושלמים מרצה על העדר מדת שלום בינו לבריות שבא מחטא בחסד, שאינו מתגבר על טבע שלו להיות טוב לאנשים... (שמות יח יב)
כי את קדש ה' חלל - שעשה אכילת שלמים לחמם לנפשם, וזהו בזיון קדשי ה', והיינו קודש ה' חלל ליהנות בהם שלא בזמן מצוה רק להנאת עצמו. (ויקרא יט ח)