ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה', כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש. לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. (ויקרא כז ט)
...ומנין שינהגו בתמורה, ודין הוא, נאמר הבא עולה נאמר הבא תמורה, מה עולה כל הפסולין האלו נוהגין בה, אף תמורה כל הפסולין האלו נוהגין בה... (ויקרא פרשתא ג)
רבי שמעון אומר מה תלמוד לומר כבשים לעולה, ועזים לעולה, לרבות תמורה, והלא דין הוא, מה אם שלמים שלא כשרו לבא מן העוף כשר תמורתן, עולה שכשרה לבא מן העוף, אינו דין שתכשר לבא תמורתה, לא אם אמרת בשלמים שכשרו לבא נקבות כזכרים תאמר בעולה... תלמוד לומר כבשים ועזים לעולה לרבות תמורתה... (שם פרשתא ה, וראה שם עוד)
נקבה לרבות תמורה, הלא דין הוא, מה אם הוולד שאינו נוהג בכל הקדשין כשר לקרב, תמורה שהיא נוהגת בכל הקדשין אינו דין שתכשר לקרב, לא אם אמרת בוולד שהוא גדול הקדש, תאמר בתמורה שאינה גדול הקדש... תלמוד לומר נקבה, לרבות את התמורה. אין לי אלא ולדות ותמורות של תמימים, וולדות ותמורות של בעלי מומין מנין, תלמוד לומר זכר, לרבות ולד בעלי מומין, אם נקבה לרבות תמורת בעלי מומין... (שם פרק טז)
...ומניין לרבות את הולדות ואת התמורות, תלמוד לומר אם על תודה, יכול יהיו כולן טעונות לחם, תלמוד לומר התודה, התודה טעונה לחם, ואין ולדה טעונה לחם ולא חילופה ולא תמורתה טעונין לחם. (צו פרק יא)
ולא ימיר אותו, הקדש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה, ר' יהודה אומר הולד עושה תמורה, אמרו לו הקדש עושה תמורה, ולא הולד ולא התמורה עושה תמורה. טוב ברע או רע בטוב, תמימים בבעלי מומים ובעלי מומים בתמימים, מניין לרע שהוא בעל מום, תלמוד לומר לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע. ואם המר ימיר, לרבות את האשה, ואם המר ימיר, לרבות את היורש, בהמה בבהמה, אחד בשנים ושנים באחד, בהמה בבהמה, אחד במאה ומאה באחד, ר' שמעון אומר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות, אמרו לו בהמה אחת קרויה בהמה ובהמות הרבה קרויות בהמה... (בחקותי פרק ט, וראה שם עוד)
...בשלמא לר' יוסי הגלילי דמוקי לה נמי במעשר ופסח היינו דכתיב לא תפדה קדש הם, הם קריבין ואין תמורתן קריבה, דתנן תמורת בכור ומעשר הן וולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם הרי הן כבכור ומעשר, ויאכלו במומן לבעלים, ותנן אמר רבי יהושע שמעתי שתמורת פסח קריבה ותמורת פסח אינה קריבה ואין לי לפרש, אלא לרבי ישמעאל דמוקי ליה כוליה בבכור, מעשר ופסח דלא קריבה תמורתן מנא ליה, מעשר גמר עברה עברה מבכור, פסח בהדיא כתב ביה כשב... (זבחים לז ב)
הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים, לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים... הכל לאיתויי מאי, לאיתויי יורש, ודלא כר' יהודה... (תמורה ב א, וראה שם עוד)
הכהנים ממירין בשלהן וישראל ממירין בשלהן, אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור, אמר רבי יוחנן בן נורי מפני מה אין ממירין בבכור, אמר לו ר' עקיבא חטאת ואשם מתנה לכהן ובכור מתנה לכהן, מה חטאת ואשם אין ממירין בו, אף בכור אין ממירין בו... (שם ז ב, וראה שם עוד)
העופות והמנחות אין עושין תמורה, שלא נאמר אלא בהמה, הציבור והשותפין אין עושין תמורה, שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר, יחיד עושה תמורה ואין הצבור והשותפין עושין תמורה, קדשי בדק הבית אין עושין תמורה, אמר ר"ש והרי מעשר בכלל היה ולמה יצא, לומר לך מה מעשר קרבן יחיד, יצאו קרבנות צבור, ומה מעשר קרבן מזבח, יצאו קרבנות בדק הבית... (שם יג א, וראה שם עוד)
כל המימיר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר, שנאמר "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", ואף על פי שלא עשה מעשה. מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם... ולמה לוקין על התמורה, והרי לאו שבה ניתק לעשה, שנאמר "ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש", מפני שיש בה עשה ושני לאוין. ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה, שהצבור והשותפין אין עושין תמורה, אם המירו אף על פי שהן מוזהרין שלא ימירו, נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי התמורה קדש, ואפילו המיר בשבת לוקה ארבעים, ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור, הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש.
אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה הרי זה עושה תמורה ולוקה. כיצד, המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר הרי זו תמורת שלמים שיש לי, הרי זו תמורה ולוקה, אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר, או שאמר אכנס לבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו הרי זו תמורה ואין לוקה עליה. (ראה ראב"ד).
אין אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו, ואם אמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר בבהמתי יבוא וימיר הרי זה ממיר בה. המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו אינה תמורה, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.
המתכפר הוא שעושה תמורה, אבל לא המקדיש, כיצד, הקדיש בהמה שיתכפר בה חבירו, כגון שהקדיש קרבנות נזיר שיתכפר בהם פלוני הנזיר, אותו הנזיר הוא שעושה בהן תמורה, אבל לא זה שהקדיש, לפי שאינן שלו.
היורש ממיר, הניח בהמה לשני בניו ומת, הרי זו קריבה ואין ממירין בה, שהרי הם בה שותפין, והשותפין אין עושין תמורה, כמו שביארנו.
אין קדשי נכרים עושין תמורה מן התורה, אבל מדברי סופרים שהנכרי שהמיר הרי זו תמורה. הקדיש הנכרי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הנכרי הרי זו ספק תמורה.
אחד אנשים ואחד נשים אם המירו עושין תמורה. קטן שהגיע לעונת נדרים שהמיר, אף על פי שאינו לוקה יש בו ספק אם עושה תמורה או אינו עושה תמורה.
אין הכהנים ממירין בחטאת ובאשם, שאף על פי שהם שלהם אינן זוכין בהן מחיים, שאין להם בבשר עד שיזרק הדם, ואין הכהנים ממירין בבכורה, שאף על פי שהוא זוכה בו מחיים, אינו זוכה בו מתחילה, שהרי תחילתו בבית ישראל הוא, אבל הבעלים שהמירו בבכור כל זמן שהוא בביתם עושים תמורה, וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו, לא בבכור שלקח מישראל, הרי זו תמורה...
העופות והמנחות אינן עושין תמורה, שלא נאמר אלא בהמה. קרבנות בדק הבית אין עושין אותו תמורה, שנאמר במעשר "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו", והלא המעשר בכלל כל הקדשים היה, ולמה יצא, ללמד על הכלל, מה מעשר קרבן יחיד, יצאו קרבנות צבור, וכן השותפין. מה מעשר קרבן מזבח, יצאו קדשי בדק הבית, מה מעשר בהמה הוקש למעשר דגן שאין חייבין בו אלא ישראל ולא נכרים, יצאו קרבנות נכרים שאין עושין תמורה, כמו שביארנו.
המקדיש בעלת מום קבוע אינה עושה תמורה מפני שלא נתקדש גופה קידוש גמור, ואינה אלא קדושת דמים, אבל המקדיש בעלת מום עובר או שהקדיש תמימה ואחר כך נולד לה מום קבוע, הרי זו עושה תמורה.
אחד הממיר תמים בבעל מום או בעל מום בתמים, או שהמיר בקר בצאן או צאן בבקר או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות או שהמיר אחד במאה או מאה באחד, בין בבת אחת בין בזו אחר זו הרי זו תמורה ולוקה במניין הבהמות שהמיר.
אין תמורה עושה תמורה, ולא ולד בהמות ההקדש עושה תמורה, שנאמר "והיה הוא ותמורתו", הוא ולא ולדו ותמורתו ולא תמורת תמורתו, אבל הממיר בבהמה וחזר והמיר בה וחזר והמיר אפילו אלף כולן תמורה, ולוקה על כל אחד ואחד כמו שביארנו.
אין ממירין איברים או עוברים בשלימים ולא שלימים בהן... הממיר בכלאים או בטריפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהן, והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור, לפי שאין במינן קרבן, ולפיכך אינו לוקה. מה בין אלו לבעל מום, בעל מום יש במינן קרבן, אלו אין במינם קרבן...
המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו עושה תמורה, אף על פי שאינן ראויין ליקרב, הואיל וירדו לקדושת דמים והרי הם תמימים ירדו לקדושת הגוף, אבל המפריש שעיר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו וכהן גדול שהפריש פרה לחטאתו אינן עושין תמורה, שכל המשנה בחטאות לא נתקדשה כלל, ואפילו קדושת דמים, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין. (תמורה א א והלאה)
התמורה הוא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו הרי זו תחת זו, או הרי זו חליפת זו, ואין צריך לומר אם אמר הרי זו תחת חטאת זו או תחת עולה זו שהיא תמורה, וכן אם אמר הרי זו תחת חטאת שיש לי בתוך הבית, או תחת עולה שיש לי במקום פלוני, הרי זו תמורה והוא שיש לו. אבל אם אמר על בהמת חולין הרי זו תחת עולה או הרי זו תחת חטאת לא אמר כלום, וכן אם אמר הרי זו מחוללת על זו אינה תמורה.
היו לפניו שתי בהמות אחת חולין ואחת הקדש שנפל בה מום, הניח ידו על בהמת חולין ואמר הרי זו תחת זו, הרי זו תמורה ולוקה. הניח ידו על בהמת הקדש ואמר הרי זו תחת זו הרי זו חיללה על בהמת החולין ואין זו תמורה אלא כפודה בעלת מום בזו הבהמה... (שם ב א, וראה שם עוד)
כיצד דין התמורות ליקרב, תמורת העולה תקרב עולה, ואם היתה תמורתה נקבה או בעלת מום תרעה הנקבה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה עולה. תמורת החטאת תמות, תמורת האשם תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, תמורת השלמים כשלמים לכל דבר, טעונה סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. תמורת התודה כתודה, אלא שאינה טעונה לחם. תמורת הפסח, אם המיר בה קודם חצות יום ארבעה עשר אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה שלמים, ואם המיר בה אחר חצות הרי התמורה עצמה תקרב שלמים. תמורת הבכור והמעשר אינם קריבין לעולם, שנאמר בבכור "לה' הוא", מפי השמועה למדו הוא קרב ואין תמורתו קריבה. ודין המעשר כבכור, תמורתן תרעה עד שיפול בה מום ותאכל.
תמורת הבכור לכהנים ותמורת המעשר לבעלים וכשם שאין פודין בכור ומעשר שנפל בהן מום, כך אין פודין תמורתן.
בהמה שהקדישה חצייה עולה וחצייה שלמים תמורתה כמוה, וכן כל בהמת הקדש שאינה קריבה מפני תחילת הקדשה הרי תמורתה כמוה... המקדיש בעלת מום עובר ואין צריך לומר תמימה ואחר כך נולד בה מום קבוע ונפדית והמיר בה אחר שנפדית, הרי זו תמורה ואינה קריבה ואינה נפדית, אלא מניחה עד שתמות. אינה קריבה מפני שבאה מכח קדושה דחויה, ואינה נפדית שאין בכח קדושתה לתפוש פדיונה.
כל התמורות שהיו בעלי מומין קבועין מתחילתן הרי אלו יפדו ואינן יוצאין לחולין לכל דבר כדי שיהיו מותרין בגיזה ועבודה אחר פדיונן, שהקדושה חלה בתמורה על בעלת מום קבוע, שנאמר "או רע בטוב", ורע האמור כאן הוא בעל מום וכיוצא בו שאינו ראוי לקרבן, ואף על פי כן כתוב בו "יהיה קדש".... (שם ג א והלאה, וראה שם עוד)