ראובן

(ראה גם: יעקב-בניו, שבטים)

ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן, כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. (בראשית כט לב)

וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אותם אל לאה אמו, ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך. (שם ל יד)

ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל, ויהיו בני יעקב שנים עשר. (שם לה כב)

ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו, למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו... וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור, ויקרע את בגדיו. וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא. (שם לז כב)

ויען ראובן אותם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש. (שם מב כב)

ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך, תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך. (שם שם לז)

ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז. פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך, אז חללת יצועי עלה. (שם מט ג)

דגל מחנה ראובן תימנה לצבאותם, ונשיא לבני ראובן אליצור בן שדיאור... (במדבר ב י)

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה... ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן... (שם לב א)

ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלא ואת קריתים. ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם ואת שבמה, ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו. (שם שם לז)

יחי ראובן ואל ימות, ויהי מתיו מספר. (דברים לב ו)

ושרי ביששכר עם דבורה ויששכר כן ברק בעמק שולח ברגליו, בפלגות ראובן גדולים חקקי לב. למה ישבת בין המשפתים לשמע שריקות עדרים, לפלגות ראובן גדולים חקרי לב. (שופטים ה טו)

ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל, ולא להתיחש לבכורה. (דהי"א ה א)

זהר:

לאה כשהולידה את ראובן, מה כתוב, ותקרא את שמו ראובן, ראו בן סתם, בלי שום טעם נוסף כמו בשמעון שאמרה כי שמע וגו', וכן בשאר בניה, וכיון שהוא בחינת חסד, למה לא קראה אותו בן ימין, ומשיב, שהוא משום שנכלל בג' קוין המתחברים כאחד, (דהיינו עם) שמעון ולוי, שהם קו שמאל וקו אמצעי...

אמר רבי יהודה מכאן נשמע (שכולל ג' הקוים), שכתוב יתר שאת ויתר עז, ותרגומו הוא, בכירותא (שהוא קו אמצעי), כהונתא, (שהוא קו ימין), מלכותא, (שהוא קו שמאל), כי מלכות בצד גבורה היא, ועל כן קראה אותו ראו בן סתם, להורות שהוא כולל ג' קוין בסוד אור של תולדה כנ"ל .

אמר ר' אבא, (על כן אמרה) ראו בן סתם, ולא בן ימין, משום שנכלל בשמעון ולוי, כי כן היה דעת לאה (לכללו בב' בנים האחרים, שכתוב עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים, שזה יורה שהם שלשה המתחברים כאחד, כלומר שכל אחד מהם כלול מכל השלשה, שראובן כלול מכולם, וכן שמעון וכן לוי, ועל כן לא יכלה לקרא אותו בן ימין, כי כלול גם כן משמאל... (ויצא קנה, ועיין שם עוד)

ושלא לדעת (עשה זה), כי לא היה יודע (שהיא לאה), משום זה לא עלה ראובן בשם, (כלומר שלא היה לו אלא ו"ק חסר ראש), כי שם (פירושו השגה), אלא הקב"ה שהיה יודע (שהיא לאה, דהיינו בינה ואינה צריכה להפגם מכח הצמצום של רחל), הראה אותו, (דהיינו שהשפיע לו ראש וג"ר), ואמר ראו בן שנולד בעולם, (דהיינו שהשפיע לו ג"ר), ועל דא כתיב אם יסתר וגו' אל תקרא אראנו, (באל"ף סגולה), אלא אראנו (באל"ף פתוחה), ומשום שנגלה לפני הקב"ה, כי שלא לדעת היה, ובדרך אמת הרהר יעקב ברצונו, לא נפסל ראובן מתוך השבטים הקדושים, (כלומר שלא היה נחשב לבן תמורה), כי אם לא היה כך, היה נפסל.

ומשום שהרהור הוא העיקר, והוא עושה מעשה, הקב"ה, שהיה יודע המקום, שאותו ההרהור היה דבוק (בעת זריעת) טפה הראשונה, שמר לו (לאותו המקום) את הבכורה, שכתוב כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף, כי במקום שההרהור הלך ונתדבק בזריעת הטפה, שם נתדבקה ונמסרה הבכורה, ונלקחה הבכורה מראובן ונמסרה אל המקום שההרהור נתדבק בו, ברחל הרהר ונתדבק בה הרצון, על כן ברחל נתדבק הבכורה, וחושב הכל אחר ההרהור והמחשבה. (שם קפו)

רבי אלעזר אמר, ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא, (היינו השכינה הנקראת ארץ), כי לאה ורחל מתו, וקבל הבית מי שקיבל, (דהיינו השכינה).

הכי יעלה על דעתך שראובן הלך ושכב עם בלהה, אלא כל זמן שלאה ורחל (היו חיות), השכינה שרתה עליהם, ועתה שמתו לא נפרדה השכינה מן הבית, ושרתה בבית משכנה של בלהה. ואף על פי שהשכינה היתה צריכה לקבל הבית, (דהיינו להתחבר עם יעקב) כראוי, (אחר מיתת רחל כנ"ל, ואיך נאמר שהשכינה שרתה במשכנה של בלהה, ומשיב), אם לא היה יעקב בזווג דכר ונוקבא לא היתה השכינה שורה בגלוי בבית, ולפיכך עמדה השכינה במשכנה של בלהה, (שהיה שם בזוגו דכר ונוקבא).

ובא ראובן, ואחר שראה שבלהה ירשה מקום אמו, הלך ובלבל המטה, (שלקח מטתו של יעקב משם), ומשום שהשכינה היתה עליה, כתוב בה, וישכב את בלהה. ר' ייסא אמר שישן על אותה המטה ולא חרד לכבוד השכינה, (ועל כן מעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה), ומשם זה (שלא חטא), לא נגרע (ראובן) מחשבון י"ב השבטים, (ועל כן מיד) בא הכתוב ועשה חשבון, (שאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר), ומשום זה כתוב מיד, בכור יעקב ראובן, שעשהו הכתוב ראש לכל השבטים. (וישלח רג)

חס ושלום ששכב עמה, אלא שעכב אותה מלשמש עם אביו שימוש של מצוה, וזהו בלבול המטה, וכנגד השכינה עשה המעשה הזה, כי בכל מקום שנמצא שמוש של מצוה שורה השכינה על המקום ההוא ונמצאת שם, ומי שגורם לעכב שמוש של מצוה, גורם להסתלקות השכינה מן העולם, ועל כן כתוב כי עלית משכבי אביך וגו', ועל כן כתוב וישכב את בלהה וגו', ויהיו בני יעקב שנים עשר, שכולם היו במנין ולא נגרע מזכותם מאומה. (שם רטז)

ר' יצחק אמר, אם היה בו (בבור) נחשים ועקרבים, למה כתוב בראובן למען הציל אותו מידם, וכי לא פחד ראובן לזה, אשר הנחשים והעקרבים יזיקו אותו, ואיך אמר להשיבו אל אביו, וכתוב, למען הציל אותו מידם.

אלא ראובן ראה שהנזק הוא ודאי, כשהוא בידיהם של אחיו, כי ידע כמה הם שונאים אותו, ורצונם הוא להרוג אותו, אמר ראובן, מוטב להפילו לתוך הבור שיש בו נחשים ועקרבים, ולא יהיה נמסר ביד שונאיו שאינם מרחמים עליו... מפני שכאן במקום נחשים ועקרבים אם הוא צדיק, הקב"ה עושה לו נס, ולפעמים זכות אבותיו עומדת לאדם, וינצל מהם, אבל כיון שנמסר ביד שונאיו מועטים הם היכולים להנצל... (וישב קל)

ואפילו ראובן לא ידע ממכירה זו של יוסף, ובארוה, שנשתתפה עמהם השכינה (בהחרם שעשו שלא לגלות מכירת יוסף) ועל כן לא ידע ראובן ממכירה זו של יוסף ולא נתגלה לו עד אותו זמן שנתגלה יוסף לאחיו.

תא חזי כמה גרם לראובן מה שהשתדל להציל חיי יוסף, מה כתוב, יחי ראובן ואל ימות, כי משום זה, אף על פי שידע שנטלה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף, מכל מקום השתדל להציל את חייו, ועל כן התפלל משה ואמר יחי ראובן ואל ימות, ונתקיים בעולם הזה ובעולם הבא, מהו הטעם, הוא משום זה (שהציל חייו של יוסף), ומשום שעשה תשובה על אותו מעשה (של חלול יצועי אביו), שכל מי שעושה תשובה הקב"ה מחיה אותו בעולם הזה ובעולם הבא. (שם קלח)

תא חזי, בלילה ההוא שבאה לאה ליעקב ונתנה לו אלו הסמנים שנתן יעקב לרחל, (מחשש שלא יחליפנה אביה באחרת, וכשראתה רחל שאביה מכניס את לאה במקומה והיא אינה יודעת הסימנים ותתבייש, מיד מסרה לה את הסימנים), ועלה ברצונו שהיא רחל, ושמש בה שימוש, וטיפה ההיא של יעקב היתה הראשונה, כמו שכתוב כחי וראשית אוני, והוא חשב שהיא רחל, הקב"ה שהוא מגלה עמוקות ומסתרים ויודע מה בחשך, העלה אותו הרצון למקומו, והבכורה נסתלקה מראובן וניתנה ליוסף, מהו הטעם, הוא משום שטפה זו הראשונה שיצאה מיעקב היתה שייכת לרחל, ומשום שבכורה ההיא ממש של ראובן היתה שלה, ירש אותה יוסף, ורחל ירשה את שלה.

ומשום זה סוד הדבר, לא עלה ראובן בשם כשאר השבטים, אלא ראובן, כלומר ראו בן, ראו בן סתם ובן הזה לא נודע שמו, ועל כן לא קראה לאה אותו בני בשם הזה, ולא נקרא ראו בני, כי לאה ידעה המעשה, (שמחשבתו של יעקב ברחל היתה ולא בה). (ויחי רסב)

מה ראה יעקב להתחיל הברכות בראובן, יתחיל ביהודה, (שבנסיעת הדגלים) הוא הראשון לכל המחנות, והוא מלך, ועוד הלא ראינו שלא ברך (את ראובן), ונסתלקו ממנו הברכות עד שבא משה והתפלל תפלה עליו, כמו שאמר (יחי ראובן ואל ימות, ולפי זה מוטב היה שיתחיל ביהודה והיה מתחיל בברכה).

אבל ודאי ברך (את ראובן), ועלה הברכה למקומו, משל לאדם שהיה לו בן, כשהגיע זמנו להסתלק מן העולם, בא אליו המלך אמר כל כספי יהיה ביד המלך משומר לבני, כשראה המלך שהבן ראוי לקבלו נתן לו. כך יעקב אמר ראובן בכרי אתה, אהוב לבי ומעי אתה, אבל הברכות שלך יהיו ביד המלך הקדוש, עד שיראה אותך (ראוי להן, וזהו) משום שהלכת אחר כעסך... (ויחי תקכט)

ראובן היה בכור יעקב, אמר ר' חייא לו היה ראוי הכל, (מלכות, בכורה וכהונה), ונעבר ממנו הכל, וניתן המלכות ליהודה, הבכורה ליוסף, הכהונה ללוי, זה שכתוב, פחז כמים אל תותר, לא תשאר בהם, ומה שאמר כחי וראשית אוני, כאן ברכו והזכירו לפני הקב"ה.

דבר זה דומה לאהובו של המלך, שיום אחד עבר בנו בשוק, אמר אל המלך, זהו בני, אהוב נפשי ודאי, שמע המלך והבין שהוא בקש אל בנו (שיטיב עמו). כך יעקב אמר, ראובן בכרי אתה כחי וגו', הזכירו כן למלך (שייטיב עמו).

פחז כמים אל תותר, כאן אמר מה שיקרה לו, שלא ישאר בארץ וישרה מחוץ לארץ, כלומר בעבר הירדן מזרחה, כנגד זה, ממונה אחד, מצד המשכן, (שהיא הנוקבא) למעלה, שהוא ממונה תחת יד מיכאל, (נדחה גם כן לחוץ ממשכן, פירוש, שי"ב שבטים יש להם י"ב שורשים במשכן העליון שהיא הנוקבא, וכיון שראובן נדחה מארץ ישראל לעבר הירדן, כן שורשו למעלה נדחה לחוץ ממשכן)... (שם תקמד ועיין שם עוד)

אמר ר' שמעון, עתידים הם בני ראובן לערוך שתי מלחמות בארץ, תא חזי, כתוב כחי היינו בגלות מצרים, וראשית אוני, היינו שהם היו הראשונים מאחריהם למלחמה, ויתר שאת היינו גלות אשור, שמשם גלו בני גד ובני ראובן ראשונים לכולם, וסבלו הרבה רעות, והרבה ענוים סבלו, ולא שבו עד עתה.

ויתר עז, בזמן שמלך המשיח יתער בעולם, הם יצאו ויערכו מלחמה בעולם וינצחו, ויתגברו על העמים ובני העולם יפחדו מהם, ויתחלחלו לפניהם, ויחשבו (בני ראובן) להתגבר במלכות ולא ישארו בה, זהו שכתוב פחז כמים אל תותר, מהו הטעם שלא ישארו במלכות, ואפילו בצד אחד בעולם, משום כי עלית משכבי אביך, שעתידים לבא ולערוך מלחמה בתוך ארץ הקדושה, משכבי אביך הוא בדיוק, וזו היא ירושלים, שירצו לקחת אותה ממלך המשיח.

תא חזי, בארבע רוחות העולם נתפזרו בני ראובן בגלות, כנגד כל ישראל, שהגלו ארבע פעמים בגלות בארבע רוחות העולם, וזהו שכתוב כחי, גלות אחד, וראשית אוני, שתים, יתר שאת, שלש, ויתר עז, ארבע, כעין זה עתידים לערוך מלחמה בארבע רוחות העולם, ולמשול במלחמתם על כולם, וינצחו עמים רבים וימשלו עליהם... (שם תקמד, ועיין שם עוד)

סדר השני (של הדגלים), הוא ראובן, שהוא לצד דרום, ודרום הוא ימין, (דהיינו חסד), אבל כל כח הימין של ראובן, לקח יהודה, משום שראובן נעבר ממנו המלכות, כמו שאמר פחז כמים אל תותר, ולקחה יהודה, ונתגבר בעצמת הימין שהיה מראובן. וכן בדוד (שהוא מיהודה), נאם ה' לאדני שב לימיני, משום שהשמאל נכלל בימין ונתעצם בכחו, וזה שאמר ימין ה' עושה חיל. (ומשום זה שיהודה לקח כל כח הימין של ראובן על כן נסע ראשונה), יהודה וראובן שתי זרועות היו, (ראובן זרוע ימין ויהודה זרוע שמאל). (שם תרצט)

ר' יהודה אמר, מאין לנו שראובן היה גם כן כעין זה, (כמו גד, שתחילה היה במדרגה גדולה ואחר כך נסתלקה ממנו), כי כתוב, פחז כמים אל תותר, (שפירושו) שנסתלקו מים, (שהם אורות הבינה) ולא נמשכו, וכבר נתבאר במה נפגם, (משום שיעקב חשב ברחל ועל כן נלקחה ממנו הבכורה ונתנה ליוסף), ושניהם (ראובן וגד), לא זכו בארץ הקדושה אלא בעבר הירדן, והוציאו מהם חילות ומחנות (שילכו חלוצים לפני בני ישראל) להנחיל לישראל את הארץ... (שם תשכט)

ראובן שחטא לאביו שרה בימין, (שהיא חסד, ומחמת החטא) התקשר בשמאל והתדבק בו, ועל כן אלו הנמצאים עמו (בדגלו), הם שמאל, שמעון שהוא שמאלי, (מצד החיה שיש לה פני שור, דהיינו גבורה), שכתוב פני שור מהשמאל, גד, שוק השמאל, (דהיינו הוד), שכתוב גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, (אשר יגוד היא פעולת השמאל ועקב היינו שוק). (וארא צו)

ועל (שראובן) שנתן עצה להשליך (את יוסף) אל הבור, נתפס גם הוא בבור וניצל, וזה הוא רבי אליעזר הגדול, (שהיה גלגול נשמת ראובן), וכשתפשוהו למינות הושיבוהו בבור, (דהיינו בכלא), ונשמת ראובן ניצלה (שלא הרגוהו). (זהר חדש איכה קיח)

ספרי:

...וכן הוא אומר, ויהי בשכן ישראל וגו', כיון ששמע יעקב כן נזדעזע ואמר אוי לי שאירע לי פסולת בבני, עד שנתבשר מפי המקום שחזר ראובן בתשובה, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר, והלא בידוע ששנים עשר הם, אלא שנתבשר מפי הקב"ה שעשה ראובן תשובה, ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו על אותו מעשה, עד שבא משה וקיבלו בתשובה, שנאמר יחי ראובן ואל ימות... ויש אומרים וישתחו ישראל על ראש המטה שעשה ראובן תשובה. (ואתחנן לא)

יחי ראובן ואל ימות, וכי מה עניין זה לזה, משל למלך שבא אצל בניו לפרקים, כשהוא נפטר מבניו היו בניו וקרוביו מלוים אותו, אמר להם, בני שמא כלום צורך יש לכם שמא דבר יש לכם, אמרו לו, אבא, אין לנו צורך ואין לנו דבר אלא שתתרצה לאחינו הגדול, אילמלא שבטים לא נתרצה המקום לראובן, לכך נאמר יחד שבטי ישראל.

יחי ראובן ואל ימות, והלא מת הוא, אלא מה תלמוד לומר ואל ימות לעולם הבא. דבר אחר, יחי ראובן במעשה יוסף, ואל ימות במעשה בלהה... רבן שמעון בן גמליאל אומר ניצל ראובן מאותו חטא ולא נזקק לאותו מעשה, אפשר שהוא עתיד לעמוד בראש שבטים בהר עיבל ואומר ארור שוכב עם אשת אביו ונזקק לאותו מעשה, ומה תלמוד לומר כי עלית משכבי אביך, שתבע עלבונה של אמו.

ויהי מתיו מספר, גיבורים בכח, גיבורים בתורה, שנאמר גיבורי כח עושה דברו, ואומר בארה בנו אשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור, הוא נשיא לראובני. (ברכה שמז)

תלמוד בבלי:

ראובן, א"ר אלעזר אמרה לאה ראו מה בן בני לבן חמי, דאילו בן חמי אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב וימכר את בכורתו ליעקב, חזו מה כתיב ביה, וישטם עשו את יעקב, וכתיב ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים וגו', ואילו בני, אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם. (ברכות ז ב)

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר, מלמד שכולן שקולים כאחת, אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו, מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה אליו הכתוב כאילו שכב עמה. תניא ר"ש בן אלעזר אומר, מוצל אותו צדיק מאותו עון, ולא בא מעשה זה לידו, אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו ויבא חטא זה לידו, אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו, עלבון אמו תבע, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, עמד ובלבל את מצעה. אחרים אומרים שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו, והיינו דכתיב אז חללת יצועי עלה, (אל תיקרי יצועי אלא יצועיי).

כתנאי, פחז כמים אל תותר, ר' אליעזר אומר פזתה חבתה זלתה, ר' יהושע אומר פסעת על דת חטאת זנית, ר"ג אומר פיללתה חלתה זרחה תפלתך. אמר ר"ג עדיין צריכין אנו למודעי, ר' אלעזר המודעי אומר, הפוך את התיבה ודורשה, זעזעתה הרתעתה פרחה חטא ממך. רבא אמר, ואמרי לה ר' ירמיה בר אבא, זכרת עונשו של דבר, חלית עצמם חולי גדול, פירשת מלחטוא. (שבת נה ב)

כעין זה הוא הסדר של אלו הימים מראש השנה עד יום האחרון של החג. בראש השנה נתעורר זרוע השמאלית, (דהיינו קו שמאל דז"א), לקבל את המלכה, ואז כל העולם בפחד בדין, וצריכים העולם בעת ההיא, להמצא בתשובה שלמה לפני הקב"ה. אחר כך באה המלכה בתשעה לחדש, וצריכים בני ההיכל (דהיינו בני ישראל) לעשות שמחה ולטבול בנהר לטהר עצמם (להיות ראויים) אל הזווג של המלכה (עם ז"א) ביום האחר, (דהיינו בעשרה לחדש, ביום הכפורים), שהוא הזווג שלה, (שז"א) ישום שמאלו תחת ראשה, כמו שאתה אומר שמאלו תחת לראשי... (פנחס ל)

אמר רבי יהודה לר"ש יאמר נא אדוני דברים יפים של ראש השנה. פתח ר' שמעון ואמר, ויהי היום, בכל מקום שכתוב ויהי בימי הוא צער, ודאי ויהי היום, הוא יום שיש בו צער, וזה הוא ראש השנה, יום שיש בו דין קשה על העולם, וכן ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם, היה ביום של ראש השנה. ובכל מקום ויהי היום זה ראש השנה, ולפיכך ויהי היום ויבאו בני האלקים, היה יום ראש השנה.

ראש השנה הוא תמיד שני ימים, מהו הטעם, הוא כדי שיצחק, (שהוא קו שמאל, שהוא בחינת ראש השנה), יהיה כלול מדין ורחמים, שהם שני ימים, ולא (היה יצחק) אחד, כי אם היה נמצא אחד, (שלא היה כלול מרחמים), היה מחריב העולם, ועל כן כתוב (באיוב), ב' פעמים ויהי היום, ויהי היום.

ויבאו בני האלקים, אלו הם בית דין הגדול, בני האלקים ודאי, בניו של המלך (שהם ישראל) קרבים לפניהם, והם ע' ממונים המסבבים תמיד את המלך, והם הגוזרים דין על העולם, להתיצב על ה', וכי על ה' עומדים, אלא בשעה שהם עומדים לדון העולם, דין הראשון של הכל הוא, מי שאינו מכבד את השם הקדוש ואינו מכבד את התורה ועבדיו, אף כך, מי שהוא שאינו דואג על כבוד השם הקדוש, שהוא השכינה, שלא יתחלל בארץ, ומי הוא שאינו דואג על כבוד הקב"ה (שהוא ז"א), מי הוא שאינו נותן כבוד לשם הזה, ויבא גם השטן בתוכם, גם בא לרבות, הנוקבא של השטן, (שהיא לילית), אף כך להתיצב על ה', היינו שגם השטן דאג לכבוד שם הזה, (כלומר שבא לקטרג על זה)...

כמו שלמדנו, ביום ההוא של ראש השנה שעומדים ע' כסאות לדון דין העולם, כמה הם בעלי הגנה ומקטרגים העומדים למעלה, אלו מיימינים לזכות, ואלו משמאילים לחוב, להזכיר חובות העולם וחובות של כל אחד ואחד, ועל כן צריך האדם (להתודות) ולפרט חטאיו, כל אחד ואחד כמו שהוא, משום שמי שמפרש חטאיו (לפני הקב"ה) לא נמסר דינו אלא בידי המלך הקדוש ב"ה לבדו, ומי שדן אותו הקב"ה הוא לטוב, ועל כן בקש דוד המלך, שפטני אלקים, אתה ולא אחר, וכן שלמה אמר, לעשות משפט עבדו, הוא ולא אחר, והבית דין של מעלה נבדלים ממנו.

ועל כן צריכים לפרש החטאים של כל אבר ואבר וכל מה שעשה בפרט, זה שאמר חטאתי אודיעך וגו', ואחר כך ואתה נשאת עון חטאתי סלה... אבל השליח שלהם אינו (צריך לפרש החטאים), הרי כתוב, וישב משה אל ה' וגו', וכתוב, ויעשו להם וגו', משום שכל מי שמפרש חטאיו הבית דין של מעלה נבדלים ממנו, (ואינם מחייבים אותו), משום שאדם קרוב אצל עצמו (וקרוב פסול לעדות הוא, ועל כן) אינו נדון על פי עצמו.

ועוד, כי אינו עוזב את המקטרג שילמד עליו חוב ומום, משום שהאדם הקדים ואמר, ואינו נותן מקום לאחר לומר, אז הקב"ה מוחל לו, זה שאמר ומודה ועוזב ירוחם.

בימים של ראש השנה, הבית דין מתקנים כסא אל המלך לדון כל העולם, וישראל נכנסים תחילה לדון לפניו, כדי שיתרבה הרחמים, (דהיינו מטרם שנתעורר הרוגז על רשעי העולם, תנן, ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, מה הוא יום ביומו, אלא אלו הם ב' ימים של ראש השנה, ולמה הם ב' ימים, משום שהם ב' בתי דין המתחברים יחד, דין עליון שהוא קשה בדין תחתון שהוא רפה, ושניהם נמצאים...

פירוש: כי סוד תקיעת שופר הוא לעורר הדינים דמסך דחירק דקו האמצעי, כדי ליחד ב' קוין ימין ושמאל זה בזה, ויש ב' פעולות במסך דחירק הוא כלפי קו השמאל, פעולה אחת מסוד המנעולא, שהוא דין קשה, ופעולה ב' הוא מסוד המפתחא שהוא דין רפה, והנה המנעולא גנוזה בג"ר דכל מדרגה, והמפתחא בו"ק דכל מדרגה, ועל כן נקרא המנעולא בי דינא עלאה, והמפתחא בי דינא תתאה, והם תמיד מאירים זה בזה, כי צריכים זה לזה, כי המפתחא מקבל כח הדין ממנעולא, והמנעולא מקבלת הארה מיתוק ממפתחא, וזה שאמר דאינון תרי בי דינא דמתחברין כחדא, דינא עלאה דאיהו קשיא, שה"ס המנעולא הגנוזה בג"ר, בדינא תתאה דאיהו רפיא, שה"ס המפתחא שמקומה בו"ק, ותרווייהו משתכחי, כי מאירים זה בזה כנ"ל, ולפיכך יום א' דראש השנה הוא בחינת ג"ר, והמנעולא שולט שם, שהוא דין קשה, ויום ב' דראש השנה הוא בחינת ו"ק שהמפתחא שולט שם. (עד כאן)

ועל זה לא ידעו הבבלים סוד השברים והתקיעה, שלא ידעו ששניהם צריכים, התרועה היא דין קשה, שלשה שברים הם דין רפה, (ועל כן דומה למי) שגונח מלבו, שהוא רפה, הם (הבבלים) לא ידעו (איזה משניהם צריכים, ועל כן) עשו שניהם. ואנו יודעים (את שניהם ששניהם צריכים) ועושים.

פתח ואמר, תקעו בחודש שופר בכסה וגו', תקעו בחדש שופר, מהו בחודש, זה הוא דין הרפה הנקרא חדש, בכסה זהו דין קשה, (המכונה) פחד יצחק, דין שהוא מכוסה תמיד (דהיינו מנעולא), שאינו דין בגלוי, (כי הוא גנוז בג"ר כנ"ל), כי חק, הוא דין רפה, (שה"ס מפתחא שהיא בגלוי), ומשפט, הוא דין כלול ברחמים, ושניהם הם יחד (הנ"ל בדבור הסמוך), ומשום זה יש ב' ימים (בראש השנה), ושניהם בסוד אחד.

אשרי העם יודעי תרועה, לא כתוב שומעי או תוקעי תרועה, אלא יודעי תרועה, הוא משום שרק החכמים היושבים באויר ארץ הקדושה הם יודעי תרועה, סוד התרועה, הוא כמו שכתוב, תרועם בשבט ברזל, מי עם כישראל שיודעים סודות עליונים של רבונם, ליכנס לפניו ולהתקשר בו, וכל אלו היודעים סוד התרועה, יתקרבו ללכת באור פניו של הקב"ה, שזה הוא אור הראשון שגנז הקב"ה לצדיקים, ועל כן צריכים לדעת אותה (את התרועה). (פנחס שנא)

...ומשום זה הוא יום תרועה, והקרבן הוא עולה, איל אחד, היינו כמו שלמדנו שהוא משום אילו של יצחק, ושעיר עזים אחד לחטאת שהוא שוחד לסמאל, (כי מקרבן זה בלבד הוא מקבל איזה יניקה מבחינת ו"ק דחכמה, כדי לכפר פניו על אותו הבכיה שבכה באותו יום אחר שראה שלא נעשה רצונו, והוא צד ציד בחנם, (כי נתבטלו הג"ר דשמאל שלו, שהם כל כחו, ומיעוט הג"ר נקרא בכיה)... (שם תתפג)

ולא עוד אלא ב' עדים הם על האדם, עין רואה, ואוזן שומעת, והבית דין סופר עונותיו, ולא עוד אלא השמש והלבנה מעידים על האדם, כמו שהעמדנו, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, מהו בכסה, הוא ביום שהלבנה מתכסה בו, (שהיא המלכות), ולמה היא מתכסה, הוא משום כשמגיע ראש השנה יבא סמאל לבקש דין על בניה, (דהיינו ישראל שהם בני המלכות) לפני הקב"ה, והוא יאמר לו שיביא עדים, והוא מביא עמו את השמש, הלך להביא את הלבנה, והיא מתכסה, באיזה מקום היא מתכסה, אלא שהיא עולה לאותו מקום שנאמר בו, במכוסה ממך אל תחקור, כדי לפייס את הקב"ה על בניה.

וזה הוא שאמר הכתוב, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, היינו למקום שבו עלתה השכינה, שנאמר בו ובמכוסה ממך אל תחקור, והעונות שהם בסתר, צריכים להיות נדונים שמה בינו לבין קונו, והעונות שחטא בגלוי, נאמר, מכסה פשעיו לא יצליח, והשכינה מצד הכתר, היא עולם הנסתר, והעמידו בעלי המשנה שאדם צריך לחבר (עונותיו) למקום ההוא (שהוא כתר), בזמן ההוא מגיע זמן הרחמים והדין עובר, ומשום זה אמר לחבר (עונותיו בכתר), לזכותו מן העדות (של המלכות), אבל לרשע אין מזכין לו. (שופטים יד, ועיין שם עוד)

ראש השנה הוא זרוע שמאל, שהוא יצחק, ששם דנין דיני נפשות, (מי יחיה ומי ימות), ועקדת יצחק היתה שם, שעקד אותו אברהם, הקשר של תפילין של יד הוא דומה לעקדת יצחק (שזה וזה הם לקשר הגבורות בחסדים), אשרי הוא הבן הנעקד באביו, ונקשר בו לעשות מעשהו בתורה ובמצות, ואשרי העבד הנקשר תחת רבו לעשות רצונו, שהוא במקום בן מלך... (כי תצא קלו, ועיין עוד שם קמה)

בראש השנה דן את כל העולם כולו, הגופות של בני אדם והנשמות, ופוקד אותם, ודן אותם על כל מה שעשו כל השנה כולה, למדנו אפילו צעדיו של אדם נמנים ובאים בדין באותו היום, זה שאמר וכל צעדי יספור.

תאני ר' יוסי, שלש כתות נכנסות ליום הדין, כת צדיקים גמורים, כת רשעים גמורים, כת בינונים, וכנגדם שלשה כחות באדם, כח הנשמה הקדושה, כח המתאוה וכח המניע, מהו כח המניע, א"ר יהודה כח המגדלת והמניע את הגוף בכל צרכיו.

רבי יוסי בן פזי אומר, תא חזי רחמיו של הקב"ה, אף על פי שבית דין של מעלה באים לעמוד בדין, ולדון את הבריות, ולהורות לפני הקב"ה זכות וחובה של בני אדם, כי ריב"פ למד, ג' כתות של מלאכי השרת עומדים על הדין ביום ראש השנה, יש מהם שהם מורים זכות לטובה, ויש מהם (שהם מורים) חובה לרעה, ובוא וראה רחמיו של הקב"ה שנתן עצה להנצל מן הדין.

כי למדנו, מה שכתוב זכרון תרועה, לא מצאנו זכרון לתרועה אלא זה, שא"ר יוסי כתוב, וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם וגו', וזכר לתרועה זו, אמר הקב"ה הריעו לפני בתרועה זו, שהיא זכרון אותה התרועה, מיד ונושעתם מאויביכם... (זהר חדש בראשית תקפז)

אמר רב יהודה אמר רב, מפני מה יש בראש השנה דין הגוף והנשמה, הוא מפני שנולד בו אדם הראשון ובו ביום נעשה גוף ונזרקה בו נשמה, ובו ביום נידון ונקבע הדין לדורות. (שם תקצד)

ותאנא אר"י אותו היום היה ראש השנה, יום שדין כל הנשמות עוברים לפניו. א"ל למה חרה לך, הלא אם תטיב שאת, אר"י כלומר אם תטיב יהיה לך שאת, (שתתנשא ומנחתך תקובל). (שם תתלה)

תא חזי, ביום ראש השנה, הקב"ה יושב בדין על העולם, וכל בני העולם נכנסים לחשבון, ואין מי שלא יכנס בחשבון, וספרי חיים ומתים פתוחים ביום ההוא. והקב"ה משום שרצה בהם נתן להם עצה להנצל מכל המקטרגים שלמעלה, שהם מתמנים בכל פעם שהדין שורה בעולם, ביום ההוא, נועדים ישראל לעורר רחמים על עצמם, ובמה, היינו בשופר.

כי הקול היוצא מן השופר, עולה למעלה ומעורר השופר שלמעלה, (שהוא הבינה), אז מתעוררים הרחמים ממקומם, והקב"ה קם מכסא הדין, ויושב בכסא הרחמים, ומרחם על ישראל, ולא ניתנה רשות למטרג לקטרג עליהם.

וישראל שבים בתשובה לפני הקב"ה ותוקעים בשופר, ומתעוררים הרחמים, כי קול הזה היוצא (מן השופר) הוא התעוררות הרחמים, ואז לא יכול המשטין לעמוד לפני כסא הרחמים, כי אינו בא מאותו הצד, (כלומר שאין לו אחיזה אלא בצד שמאל, ולא בקו האמצעי שהוא רחמים ועל כן) לא נמצא קטרוג. (שם נח ב)

ספרי:

...אני ה' אלקיכם למה נאמר, לפי שהוא אומר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בחודש השביעי, אבל מלכות לא שמענו, תלמוד לומר ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, זה שופרות ומלכיות, ר' נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות, והיו לכם לזכרון זה זכרונות, אני ה' אלקיכם זה מלכיות, אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות, אלא המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שתיזכר לו, ובמה בשופר של חירות, ואין שופר אלא של חירות, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול... (בהעלותך עז)

תלמוד בבלי:

אמרו עד כמה נצעריה וניזיל, בראש השנה אשתקד צעריה (שאמר לו גוזר אני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל בחשבונך)... (ברכות כז ב)

אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ד' ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת ה'. (שבת פז ב)

רבי יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב, בראשון למערב ובשני למזרח... ולא הודו לו חכמים... ר' דוסא בן הרכינס אומר העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אומר החליצנו ה' אלקינו את יום ראש החדש הזה אם היום אם למחר, ולמחר הוא אומר אם היום אם אמש, ולא הודו לו חכמים... אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש, ורבנן התם כי היכי דלא לזלזולי ביה, (ולא הוי קודש אלא חד). (עירובין לט א)

אמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה, כיון שחלוקין במוספין אמרינן, או דילמא זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, אמר לן תניתוה רבי דוסא אומר העובר לפני התיבה וכו', מאי לאו להזכיר, לא להתנות... איבעיא להו מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים, כיון דמזמן לזמן אתי אמרינן, או דלמא כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן, לא הוה בידיה, כי אתאי בי רב יהודה אמר אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן... מיתיבי תן חלק לשבעה וגם לשמונה... וכשהוא אומר וגם לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים, מאי לאו לזמן, לא לברכה... והלכתא אומר זמן בר"ה וביום הכפורים. (שם מ א וב)

ארבעה ראשי שנים הם, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ר' אלעזר ור' שמעון אומרים באחד בתשרי, באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות, באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו. (ראש השנה ב א)

באחד בתשרי ראש השנה לשנים, למאי הלכתא, אמר רב פפא לשטרות, דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין... ואיבעית אימא רב חסדא כרבי זירא מתני לה, דרבי זירא אמר לתקופה, ור"א היא דאמר בתשרי נברא העולם, רב נחמן בר יצחק אמר לדין, דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה, מראשית השנה נידון מה היא בסופה. ממאי דתשרי הוא, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו, איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. תנו רבנן כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החדש, תניא אידך, כי חק לישראל הוא, אין לי אלא לישראל, לאומות העולם מנין, תלמוד לומר משפט לאלקי יעקב, אם כן מה תלמוד לומר כי חק לישראל מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין... (שם ח א, וראה שם עוד)

תניא ר' אליעזר אומר, בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל... (שם י ב, וראה שם עוד)

...בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ובחג נידונין על המים... דתניא הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי ר"מ, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה... תניא אמר ר' יהודה משום ר' עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות... ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר... אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן. וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה, מאי טעמא דלא איערבב שטן. וא"ר יצחק כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר מראשית השנה, מרשית כתיב ועד אחרית, סופה שיש לה אחרית... (שם טז א)

א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעין גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים, צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה... תניא בית שמאי אומרים ג' כתות הן ליום הדין, אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים, צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, בינוניים יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין... (שם שם ב)

מיתיבי, עיני ה' אלקיך בה, עתים לטובה עתים לרעה, עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן, להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ... (שם יז ב, וראה שם עוד)

...והכתיב דרשו ה' בהמצאו, התם ביחיד הכא בצבור, ביחיד אימת, אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים...

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, מאי כבני מרון, הכא תרגימו כבני אמרנא (ככבשים שמונין אותן לעשרן), ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון (הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה), רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת... (שם יח א)

שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר... א"ר לוי מצוה של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופין, ושל כל השנה בפשוטין... דתניא רבי יהודה אומר בראש השנה היו תוקעין בשל זכרים כפופין... במאי קמיפלגי, מר סבר בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכפורים כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ומר סבר בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי... (שם כו ב)

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין... מנא הני מילי, אמר רב לוי בר לחמא אמר רב חמא בר חנינא כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם, לא קשיא כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות בחול... אלא אמר רבא מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה... תנו רבנן פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת והיו כל הערים מתכנסין, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה נתקע, אמרו לו נדון, אמר להם נתקע ואחר כך נדון, לאחר שתקעו אמרו לו נדון, אמר להם כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה... (שם כט ב, וראה שם עוד)

סדר ברכות, אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע, קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, דברי ר' יוחנן בן נורי, אמר לו ר"ע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר, אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע שופרות ותוקע... ומניין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות, ר"א אומר דכתיב שבתון זכרון תרועה מקרא קדש, שבתון זה קדושת היום, זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות... אמר לו ר"ע... אלא שבתון קדשהו בעשיית מלאכה, זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות, מקרא קדש זו קדושת היום. מנין שאומרים מלכיות, תניא רבי אומר אני ה' אלקיכם ובחדש השביעי זו מלכות, רבי יוסי בר יהודה אומר אינו צריך, הרי הוא אומר והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם, שאין תלמוד לומר אני ה' אלקיכם, ומה תלמוד לומר אני ה' אלקיכם, זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכיות עמהן... (שם לב א, וראה שם עוד)

העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע... מאי שנא שני מתקיע, משום דברוב עם הדרת מלך... אמר רבי יוחנן בשעת גזרת המלכות שנו. מדקאמר בשעת הלל מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא, אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים, אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה. (שם לב ב)

סדר תקיעות שלש של שלש שלש, שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות... תנו רבנן מנין שבשופר, תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין, תלמוד לומר בחדש השביעי, שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי, שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה, תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, ומנין שפשוטה לאחריה, תלמוד לומר תעבירו שופר... ומנין לשלש של שלש שלש, תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, שבתון זכרון תרועה, יום תרועה יהיה לכם... שיעור תקיעה כתרועה, שיעור תרועה כשלשה שברים... (שם לג ב, וראה שם עוד וערך תקיעה)

תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות, מאי טעמא, אמר רב אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר. (שם לד ב)

דתניא ברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים שליח צבור מוציא הרבים ידי חובתן דברי ר"מ, וחכמים אומרים כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, מאי שנא הני, אילימא משום דנפישי קראי, והאמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך, אלא משום דאוושי ברכות. (שם לה א)

רב אשי אמר, כתיב חדשכם וכתיב ובראשי, ואיזה חדש שיש לו שני ראשים, הוי אומר זה ראש השנה, ואמר רחמנא חדשכם, חד היא. (סוכה נה א)

והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר... אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר... (נדברים כג ב, וראה שם עוד)

דרש ר"י ברבי שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית... (בבא בתרא י א)

אמר רב זביד האי יומא קמא דריש שתא אי חמים כולה שתא חמימא, אי קריר כולה שתא קרירא, למאי נפקא מינה, לתפלתו של כהן גדול. (שם קמז א)

אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מדחי, אי הכי דצבור נמי, דצבור נפישא זכותיה... (ע"ז ד ב)

אמר רבי אמי האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה... ולאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה. אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי. (הוריות יב א)

בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ...וערב ראש השנה. (חולין פג א)

איזו היא שנה שראש השנה בעשור לחודש, הוי אומר זה יובל. (ערכין יב א)

תלמוד ירושלמי:

אלו ברכות שמאריכין בהן, ברכות ראש השנה ויום הכפורים וברכות תענית ציבור. (ברכות י א)

...מודים חכמים לר' יודה בשני ימים טובים של ראש השנה שהן מתקנת נביאים הראשונים. (עירובין כו א)

שנים מניין, כתוב אחד אומר וחג האסיף בצאת השנה, וכתוב אחד אומר וחג האסיף תקופת השנה, אי זהו חדש שיש בו חג ותקופה ואסיף ושנה יוצא בו, אי זה זה תשרי... (ראש השנה ו א)

א"ר לוי והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים, הקב"ה דן את ישראל ביום בשעה שהן עסוקין במצות, ואת האומות בלילה בשעה שהן בטילין מן המצות, שמואל אמר מי שהוא דן את ישראל הוא דן את האומות, מה מקיים שמואל ידין לאומים במישרין, דנן ככשירים שבהן, מזכיר להם מעשה יתרו מזכיר להן מעשה רחב הזונה. (שם ז א)

א"ר סימון כתיב ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגו', ר' חמא בי ר' חנינה ור' הושעיה חד אמר אי זו אומה כאומה הזאת, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותים ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להם נסים. וחורנה אמר אי זו אומה כאומה הזאת, בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום, והליסטים אומר למחר הדין, למי שומעין לא לשלטון, אבל הקב"ה אינו כן, אמרו בית דין היום ראש השנה, הקב"ה אומר למלאכי השרת העמידו בימה יעמדו סניגורין יעמדו קטיגורין שאמרו בני היום ראש השנה. נמלכו בית דין לעברה למחר, הקב"ה אומר למלאכי השרת העבירו בימה יעברו סניגורין יעברו קטיגורין שנמלכו בני לעבר למחר, מאי טעמא, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, אם אינו חוק לישראל, כביכול אינו משפט לאלקי יעקב. (שם שם ב)

ר' לעזר בי ר' יוסה בשם ר' יוסי בר קצרתא, בכל הקרבנות כתיב והקרבתם, וכאן כתיב ועשיתם, אמר להן הקב"ה מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה. (שם כא א)

רבי יונתן ציים כל ערובת שתא... (תענית יב ב)

מדרש רבה:

א"ר חנינא ב"ר יצחק כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, ובראש השנה הן נוטלין שופר ותוקעין בו ונזכרים לפני הקב"ה והוא מוחל להם, וסופן ליגאל בקרניו של איל, שנאמר וה' אלקים בשופר יתקע... (בראשית נו יג)

אקרא לאלקים עליון (תהלים נ"ז), אקרא לאלקים עליון בראש השנה, לא-ל גומר עלי ביום הכפורים לידע אי זה לשם ואי זה לגזרה. (שם צח א)

רבנן פתרין קרא בראש השנה ויום הכפורים, אורי בראש השנה, וישעי ביום הכפורים, ממי אירא, עזי וזמרת י-ה, בקרוב עלי מרעים אלו שרי אומות העולם, לאכול את בשרי, לפי ששרי אומות העולם באין ומקטרגין על ישראל, ואומרים לפניו רבונו של עולם אלו עובדי ע"ז ואלו עובדי ע"ז... (ויקרא כא ג)

בחדש השביעי באחד לחודש, הדא הוא דכתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים, תני בשם ר' אליעזר בכ"ה באלול נברא העולם, ואתיא דרב כההיא דתני ר' אליעזר דתנינן בתקיעתה דרב זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כי חוק לישראל הוא וגו', ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, נמצאת אתה דורש ביום ראש השנה בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשניה נתייעץ עם מלאכי השרת, בשלישית כנס עפרו, ברביעית גבלו, בה' קרמו, בו' עשאו גולם, בז' נפחה בו נשמה, בח' הכניסו לגן, בט' נצטוה, בי' עבר, בי"א נידון, בי"ב יצא בדימוס, אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום הזה ויוצאין לפני בדימוס, אימתי בחדש השביעי באחד לחדש. (שם כט א)

יהודה ב"ר נחמן פתח, עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה, מאי טעם עלה אלקים בתרועה, ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה הוא עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, דכתיב ה' בקול שופר, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים, אימתי בחדש השביעי. (שם שם ג)

רבי ברכיה פתח, תקעו בחודש שופר, וכי כל החדשים אינן חדש אלא בכסה, וכל החדשים אינן נכסין אלא ליום חגינו, והלא ניסן חדש נכסה ויש לו חג בפני עצמו, אלא איזהו חדש שנכסה ויש לו חג וחגו בן יומו, אי אתה מוצא אלא בחדש תשרי, בחדש זה תחדשו מעשיכם בשופר, בחדש הזה שפרו מעשיכם. אמר להן הקב"ה לישראל אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה, מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו, כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים והופך לכם מדת הדין למדת הרחמים, אימתי, בחודש השביעי. (שם שם ה)

...כך אמר הקב"ה לישראל, בני אם אתם מבקשים לזכות לפני בדין ביום הזה תהיו מזכירים זכות אבות ואתם זוכים לפני בדין, באחד זה אברהם, שנאמר אחד היה אברהם, זכרון תרועה זה יצחק, שנאמר וירא והנה איל, מקרא קודש זה יעקב, שנאמר שמע אלי יעקב וישראל מקוראי, ואימתי תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין, בחדש השביעי. (שם שם ו)

...ר' אבא בריה דרב פפי ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, כל ימות השנה ישראל עוסקין במלאכתן, ובראש השנה נוטלין שופרותיהן ותוקעין לפני הקב"ה והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים אימתי בחדש השביעי. (שם שם ח)

ר' יוחנן וריש לקיש הוון יתבין מתקשין ואמרין תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, אם דבר תורה הוא ידחה בגבולים, אם אינו דבר תורה אפילו במקדש לא ידחה, עד דאינון יתבון מתקשין עבר כהנא, אמרין אתא מרא דשמעתא ניזל ונשאל ליה, אזלון ושאלין ליה, אמר לון כתוב אחד אומר זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם, הא כיצד, בזמן שבא בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין. ארשב"י ידחה במקדש שהן יודעין זמנו של חודש, ואל ידחה בגבולין שאין יודעין בזמנו של חדש, דאמר רבי שמעון ב"י יום תרועה יהיה לכם ועשיתם אשה, מקום שהקרבנות קריבין. א"ר תחליפא קיסרא בכל מוספין כתיב והקרבתם, וכאן כתיב ועשיתם אשה, הא כיצד, אמר להן הקב"ה לישראל בני מעלה אני עליכם כאלו היום נעשיתם לפני, כאלו היום בראתי אתכם בריה חדשה... (שם שם י)

...לפני מי, לפני ה', למה כי בא בראש השנה ויום הכפורים, מה לעשות, ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים. (שם ל ד)

דבר אחר אשר לו אלקים קרובים אליו, א"ר יוחנן כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר אימתי ראש השנה ואימתי יום הכפורים, הקב"ה אומר להם לי מה אתם שואלים, אני ואתם נלך אצל דין של מטה, מנין דכתיב אשר לו אלקים קרובים אליו, הוא וכל פמליא שלו. (דברים ב ט)

ר' לוי בר חייתא אמר בה תלת, צח לי בשבת ואדום לי כל ימי השבת, צח לי בראש השנה ואדום לי כל ימות השנה, צח לי בעולם הזה, ואדום לי בעולם הבא. (שיר ה ה)

ר' מונא דשאב ור' יהושע דסכנין בש"ר לוי פתר קרייה בראש השנה וביום הכפורים, משל למדינה שהיתה חייבת ליפסין למלך, שלח המלך גבאי טימיון לגבותה, ברחוק י' מילין יצאו גדולי המדינה וקלסוהו, התיר להם שליש... כך ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין, הקב"ה מתיר להם שליש מעונותיהם, שנאמר (תהלים ק"ל) כי עמך הסליחה למען תיורא, א"ר אחא מראש השנה סליחה מתוקנת לך למען תורא, שתהא יראתך על בריותך, אותן הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים היחידים מתענין, והקב"ה מתיר להם עוד שליש מעונותיהם, וביום הכפורים מתענין כולן והקב"ה מתיר להם עוד שליש מעונותיהן, עד שמתענין אנשים ונשים וטף מוחל להם הקב"ה את הכל, ואומר מה דאזל אזל, מן הכא ולהלן הוא חושבנא. (קהלת ט ג)

מדרש תנחומא:

אמר לו הקב"ה אתה אמרת את שלך ואומר אני את שלי, עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני, ואני דן אותם בראש השנה אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות, ואזכור להן עקידת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר זה... (וירא כג)

דבר אחר וה' נתן קולו זה ראש השנה שבו תקיעת שופר, לפני חילו אלו ישראל שהן מזדעזעין וחרדין מקול השופר וחוזרין בתשובה כדי לזכות בדין ביום הכפורים... (וישלח ב)

המלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה יתברך ויתברך שמו, בני המדינה אלו ישראל שהם מסגלין עונות כל ימות השנה, מה הקב"ה עושה, אומר להם עשו תשובה מראש השנה,והם נכנסין ובאין ביום הכפורים ומתענין בו ועושין תשובה והקב"ה מוחל להם, ומה הם עושין ערב ראש השנה, גדולי הדור מתענין והקב"ה מוותר להם שליש מעונותיהם, ומראש השנה ועד יום הכפורים יחידים מתענים והקב"ה מוותר שליש מעונותיהם, וביום הכפורים כל ישראל מתענין ומבקשין רחמים אנשים ונשים וטף, והקב"ה מוותר להם את הכל, דכתיב (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם... (אמור כב)

פסיקתא:

ילמדנו רבינו כמה ברכות צריך אדם להתפלל בראש השנה, למדונו רבותינו תשע ברכות אדם צריך להתפלל בראש השנה, ר' יצחק אומר ומה טעם מתפללים תשע ולא שבע כשם שמתפללים בשבת, אלא ט' נגד ט' הזכרות שכתובים בפרשת חנה, ולמדו תפילת ראש השנה מפרשת חנה. אמר רבא אבא בר כהנא שכתוב בפרשת חנה ה' ידין כל אפסי ארץ, ואימתי הקב"ה דן את העולם ומזכה אותם, בראש השנה הוא דן את בריותיו ומזכה אותם שהוא חפץ לזכות בריותיו ולא לחייבם... אלא אמר רבי יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש אמר הקב"ה בשעה שאני נוצח אני מפסיד, ובשעה שאני נצוח אני משתכר, נצחתי לדור המבול והפסדתי... אבל במעשה העגל נצחני משה, שנאמר למה ה' יחרה אפך (שמות ל"ב), ונשתכרתי כל אותם האוכלוסים, הוי מזכה אני לכל בריותי שלא נפסיד, לפיכך בראש השנה אני מזכה בריותי כשאני דן אותם יהא זהירים להיות נוטלים שופרות ומתריעים לפני ואני מזכיר להם עקידת יצחק ומזכה אותם בדין, מניין ממה שקראו בענין בחודש השביעי באחד לחודש. (פרשה מ בחודש השביעי)

אמר רבי פנחס בשם רבי יהודה בן לוי בשם רבי אלכסנדרי למה אין ישראל תוקעים מן התפילה ראשונה אלא בתפלת המוספים, כדי שבשעה שהם עומדים בדין יהיו מצויין מליאי מצות הרבה ויזכו בדין... (שם)

א"ר ירמיה אמר לו, רבונו של עולם, גלוי היה לפניך שהיה לי מה להשיבך כשאמרת לי לקרב את יצחק, אילו השבתי אותך לא היה לך מה להשיבני, שהייתי אומר לך אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו אתה אומר לי לשחטו, ולא השבתי אותך אלא עשיתי עצמי כאלם וכחרש, ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו (תהלים ל"ח), כשיהיו בניו של יצחק נידונים לפניך ביום זה ואפילו יש להם כמה קטיגורים מקטרגים אותם, כשם שדממתי ולא השיבותיך כך אתה לא תשים להם. ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום, מהו היום כהיום, מפני שראש השנה היה...

אחר נאחז בסבך, אמר לו הקב"ה ראה מה לפניך, בניך העומדים אחריך כשיהיו מסובכים ונאחזים בעבירות מה הם עושים בקרניו, נוטלים את הקרנות האלו ותוקעים בהם ואני נזכר עקידתו של יצחק ומזכה אותם בדין, ומה עסקו של שופר, כאדם שמכניס בזו ומוציא בזו, כך בניך אפילו יש להם כמה קטיגורים אני מכניס בזו ומוציא בזו... (שם)

...ולמחר ביום השבת היה ראש השנה, באותו היום נמי האריך היום ל"ו שעות, שלא הייתה מדת הלילה נוהגת, שבשעה שחטא אדם נתגרש בו ביום ולמחר בראש השנה צמחה כפרתו שבא שבת ולימד עליו זכות... והיינו דאמרינן זה היום תחילת מעשיך, כלומר שהוא בתחלת מעשיך, זכרון הוא ליום ראשון, שאורה שלו כאורה של יום ראשון (ל"ו שעות)... כי חוק לישראל (תהלים פ"א) באותו היום נותנים לו מזונותיו לאדם, ומשפט לאלקי יעקב, באותו היום דן הקב"ה דיניו של בריותיו, ולפיכך ניצל אדם הראשון מדין בזכות השבת שפייסה בעבורו... (פרשה מו תוספתא)

פסיקתא דרב כהנא:

כך הקב"ה אמר לישראל, בני הוו יודעין שאני דן את העולם בארבעה פרקים אלו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, בחג נידונין על המים, והללו שלשה פרקים יושב אני לדון דיני ממונות להעשיר או להעני, להרבות או למעט, אבל בראש השנה זמן דיני נפשות הוא, אם למות אם לחיים, כדאמרינן בתקיעתא דרב, ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו לשלום, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, ואם עשיתם תשובה לפני אני אקבל אתכם ואדון אתכם לכף זכות... (פסקא כד)

שוחר טוב:

א"ר הושעיה אי זה אומה שמעכבת אל אלקיה כאומה זו, כיצד בשעה שזקנים יושבים לעבר שנה הקב"ה מסכים על ידיהם, ועליהם אמר דוד (תהלים נ"ג) אקרא לאלקים עליון לא-ל גומר עלי... אבל הקב"ה אינו כן, אלא מה שסנהדרין גוזרין הוא מקיים, אימתי בראש השנה, שהסנהדרין יושבים ואומרים נעשה ראש השנה בשני בשבת או בשלישי בשבת, מיד הקב"ה מושיב סנהדרין של מלאכים ואומר להם לכו וראו אם גזרו התחתונים וגמרו, ומשיבין לו רבונו של עולם כך גמרו שיהא ראש השנה ביום פלוני, מיד הקב"ה יושב באותו היום לדון את עולמו, שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלקים בתרועה, והכסאות מוצאות, והספרים נפתחים וסנהדרין של מלאכים יושבין עמו לפניו... למה (תהלים פ"ח) כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, שהוא מקיים גזרותיו ומסכים עמהם... (מזמור ד)

דבר אחר אשרי העם אלו הזקנים שמעברין את השנה וקובעים את החדשים, באור פניך, ר' אבהו אמר זה הקב"ה שמסכים עמהם... דבר אחר אשרי העם אלו ישראל שיודעין לרצות להקב"ה בראש השנה, באור פניך יהלכון זה יום הכפורים שהקב"ה מוחל להם ומאיר להם, תקעו בחדש שופר, באיזה חדש בכסא, שהחדש מתכסה בו, ואיזה הוא זה ראש השנה. תקעו בחדש שופר, רבנן אמרי חדשו מעשיכם ושפרו מעשיכם ואני מכסה על עונותיכם, שנאמר (תהלים פ"ה) נשאת עון עמך כסית כל חטאתם. אמר ר' ברכיה בשם רבי אבא, שפרו מעשיכם וחדשו מעשיכם, ומה שופר זה תוקע מזה ומוציא מזה, כך כל קטיגורין שבעולם מקטרגין לפני אני שומע מזה ומוציא מזה, הוי תקעו בחדש שופר. (מזמור פא)

ורבנן אמרי אלו הדורות שהן כמתים במעשיהם, ובאין ומתפללין לפניך בראש השנה וביום הכפורים, ואתה בורא אותן בריה חדשה, ומה להם לעשות, ליקח הדס ולולב ולהלל אותך, שנאמר ועם נברא יהלל י-ה. (מזמור קב)

כי עמך הסליחה, אמר רבי אבא הסליחה מופקדת אצלך מראש השנה, וכל כך למה, למען תיורא, בשביל ליתן אימתך על בריותיך ביום הכפורים. (מזמור קל)

ילקוט שמעוני:

וה' נתן קולו לפני חילו, בראש השנה, כי רב מאד מחנהו, אלו ישראל, כי עצום עושה דברו, כי הוא מעצים כחם של צדיקים שעשו רצונו, כי גדול יום ה' זה יום הכפורים, ומי יכילנו שלשה ספרים נפתחים. (יואל פרק ב, תקלד)

אבן עזרא:

בחדש השביעי - כי תחלת החשבון מניסן כי בו יצאנו ממצרים... ואחר שאמר לתקוע בחצצרות כל חדש הנה זכרון תרועה גם יום תרועה מצוה לתקוע בשופר, וכן ביום הכפורים. ואני הנה ארמוז לך סודות ושים לבך אולי תבינם. אמרו המעתיקים שיום ראש השנה יום הדין, וטעם התרועה זכר למלכיות השם, ואחר שהעיקר כל ראש חודש, היה ראש חדש ניסן נכבד, כי בו הוקם המשכן, ובעתיד אמר יחזקאל בראשון באחד לחדש וגו' וכן תעשה בשבעה בעבור המרובע, והנה חמשה עשר לנכח, ויום שביעי גם מרובע, ופסח שני יתחלפו הגדול והקטן, על כן יום ראש השנה גדול מכולם, אף על פי שהוא יום דין אסור להתענות בו, ועזרא יוכיח, ויום הכפורים הקטן במחברת... (ויקרא כג כד)

רמב"ן:

זכרון תרועה - פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור להם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל, לשון רש"י. והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכיות מן המדרש, שלא יתכן שיזכיר הכתוב פסוקי זכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכיות. וכבר דרשו אותם מפסוק "והיו לכם לזכרון לפני ה' אלקיכם", שאין תלמוד לומר "אני ה' אלקיכם", אלא זה בנין אב כל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך להם את המלכיות, כדאיתא בתורת כהנים ובמסכת ראש השנה.

אבל כל זה אסמכתא מדבריהם, ומפורש אמרו, הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא, הא דאורייתא והא דרבנן... אבל זכרון תרועה כמו יום תרועה יהיה לכם, יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם, כמו שנאמר להלן, "ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון לפני השם אלקיכם", ובעבור שאמר שם "וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם", וכאן צוה בתרועה סתם במועד הזה בלבד, ואחרי כן אמר והקרבתם אשה, הנה התרועה הזאת אינה התרועה ההיא שהיא בחצוצרות על הקרבן, וזאת אינה על הקרבן, אבל היא חובה בכל ישראל, והיא בשופר, כי לא צוה עדיין לעשות חצוצרות, וסתם כל תרועה בשופר הוא, כמו שנאמר "והעברת שופר תרועה". ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת למה התרועה ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש כלל. אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש חדש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך, כי בם ידין עמים בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו, נרמז בכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים.

ועל דרך האמת תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו שנאמר "אשרי העם יודעי תרועה", וכענין שכתוב תרועת מלחמה, כי השם איש מלחמה, אם כן יום תרועה יהיה לכם שיהיה היום לתרועה, לנו, וכן זכרון תרועה מקרא קדש, שיהיה הזכרון בתרועה, ולפיכך הוא מקרא קודש, ולא הוצרך להזכיר שופר, כי השופר רמז ביום והתרועה בו, והנה הוא יום הדין ברחמים לא תרועת מלחמה. ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה, שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד מפי משה רבינו שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ולמה הזכיר הכתוב תרועה ולא יזכיר התקיעות כלל, לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אבל התקיעה היא הזכרון, והוא השופר, והתרועה כשמה, ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה, ולפיכך אמר ביודעי תרועה "כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו אתה".

והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה, אלא בראש השנה מתיחד במדת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכפורים במדת הרחמים, והוא מאמרם מלך יושב על כסא דין וכו', ראש השנה יום דין ברחמים, ויום הכפורים יום רחמים בדין... ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ירמוז לעשר ספירות, כי ביום הכפורים יתעלה בהם ויגבה ה' צב-אות במשפט כידוע בקבלה, וגם יש בזה אות בשמים שהחדש הזה מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה'. (שם)

...אבל כך הוא הענין הזה, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד על עניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועושר ונכסים וכבוד, או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני. כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה, כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון. כך תקנו חכמים בתפלה, "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואי זו לשלום... ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות". אמרו "על המדינות", כלומר דין הרבים, שהעולם נידון אחר רובו, והזכירו בהן חרב ושלום ורעב ושובע, וחזרו ואמרו "ובריות בו יפקדו", שהוא דין כל יחיד ויחיד, והזכירו בהן חיים ומות. וכן בגמרא אמרו שלשה ספרים נפתחים בראש השנה... הזכירו בכאן חיים ומיתה ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא, כמו שהזכירו בבריתא הסמוכה שם, בשלש כתות ליום הדין (ראש השנה ט"ז ב'). ועוד אמרו כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה...

עכשיו פירשנו זכרון שהוא יום דין, וכן תיקנו חכמים בתפלה, את יום הזכרון הזה, כלומר את יום הדין הזה, ועכשיו נפרש תרועה, שצוה בתורה שנעשה תרועה ולא באר בפירוש אם היא בשופר או במצלתים... (דרשה לראש השנה, וראה שם עוד וכן בתורת האדם שער הגמול)

משנה תורה:

מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר יום תרועה יהיה לכם, ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף... (הלכות שופר א א, וראה שם עוד וערך שופר)

כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה, תשע תקיעות, לפי שנאמר תרועה ביובל ובראש השנה שלש פעמים, וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה.

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות, ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמייללין הנשים ביניהם בעת שמייבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד, האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לכך אנו עושין הכלל... (שם ג א וראה שם עוד)

הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות, כיצד, אומר שליח צבור אבות וגבורות וקדושת השם ומלכיות ותוקע שלש, ואומר זכרונות ותוקע שלש, ואומר שופרות ותוקע שלש, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים.

שלש ברכות אמצעיות אלו של ראש השנה ויום הכפורים של יובל שהן מלכיות וזכרונות ושופרות מעכבות זו את זו, וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקים מעין הברכה, שלשה פסוקים מן התורה, ושלשה מספר תהלים, ושלשה מן הנביאים, ואחד מן התורה משלים בו, ואם השלים בנביא יצא. ואם אמר פסוק אחד מן התורה ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים יצא, ואפילו אמר ובתורתך ה' אלקינו כתוב לאמר ואמר פסוק של תורה והפסיק שוב אינו צריך כלום...

המנהג הפשוט בסדר התקיעות של ראש השנה בצבור כך הוא, אחר שקורין בתורה ומחזירין הספר למקומו יושבין כל העם, ואחד עומד ומברך ברוך... וצונו לשמוע קול שופר, וכל העם עונין אמן, וחוזר ומברך שהחיינו וכל העם עונין אחריו אמן, ותוקע שלשים תקיעות שאמרנו מפני הספק על הסדר, ואומרים קדיש ועומדין ומתפללין תפלת מוסף, ואחר שגומר שליח צבור ברכה רביעית שהיא מלכיות תוקע תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה פעם אחת, ומברך ברכה חמישית שהיא זכרונות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה שלשה שברים ותקיעה, ומברך ברכה ששית שהיא שופרות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה תרועה ותקיעה פעם אחת וגומר התפלה.

זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים, ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד, ואם סח ביניהן אף על פי שעבר אינו חוזר ומברך.

בדין היה שיתקעו על כל ברכה כל בבא מהן שלש פעמים, כדרך שתקעו כשהן יושבין, אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין מטריחין על הצבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות, אלא די להן בבא אחת על כל ברכה כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות. וכל הדברים האלו בצבור, אבל היחיד בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע על הסדר בין מעומד בין מיושב יצא ואין בזה מנהג. (שם שם ז והלאה)

באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואות וקטניות וירקות, וכל מקום שנאמר ראש השנה הוא אחד בתשרי... (מעשר שני א ב, וראה שם עוד)

באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי, ומאימתי מונין להם, משעת נטיעה, ואינו מונה מראש השנה לראש השנה, אלא ל' יום בשנה חשובין שנה, והוא שתקלוט הנטיעה קודם שלשים יום, וכמה הוא סתם הקליטה לכל האילנות שתי שבתות... (שם ט ח, וראה שם עוד)

ספר חסידים:

מה שאין אומרים זולת בראש השנה וביום הכפורים, לפי שאנו צריכים לומר אמת ויציב כהלכתו, ויש בו ששה פעמים אמת כנגד ששה פעמים אמת שבבראשית בסוף התיבות, כגון "ברא אלקים לעשות", ובראש השנה אומר זה היום תחלת מעשיך, הואיל ותחילת מעשיו הוא צריכים אנו לומר ששה פעמים אמת שכתוב בתחילת מעשיו, ואלו היינו אומרים זולת היינו מחסרים פעמים אמת... ובמה אנו יודעים שראש השנה הוא ראש לשנה, כדאמרינן (בראשית ח') "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר" וגו', ואמרו זרע חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו, נמצא שזרע מתחיל מתשרי וזרע הוא תחילת הפסוק, אלמא ראש השנה הוא ראש לשנה, ויום הכפורים קרוי כמו כן ראשית... ועוד דע לך כי ראש השנה הוא ראש לשנה, כדכתיב (דברים י"א) "מרשית השנה ועד אחרית שנה", ומראשית חסר א', וזהו (אותיות) מתשרי. ועוד דרשו שבראש השנה נידון העולם אף על הגשמים, דכתיב (שם) "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה", אלמא דראשית השנה הוא ראש השנה... ועוד דצריך לומר "כסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קיימת", ובראש השנה וביום הכפורים יושב על כסא דין, דכתיב (משלי כ') "מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע"... ועוד דאמר (תהלים קי"ט) "ראש דברך אמת", כמו "בראשית ברא אלקים", ובראש השנה וביום הכפורים חתמנו "ודברך מלכנו אמת וקיים לעד", ובאמת ויציב אומר ודבריו חיים וקיימים, וכשאמר זולת אין אומר כך... (רנח)

כיון שהקב"ה דן ביום ג' שעות וכן בלילה, אם כן בראש השנה ויום הכפורים כמו כן, אם כן מה יש בין אותם ימים לשאר ימים, אלא בכל יום דן על הנוהג של בריות באותו יום, ובראש השנה דן על עליונים ותחתונים על כל מה שיהיה באותה שנה או לשנים רבות... (תשסג)

רבינו בחיי:

התשובה מכפרת העונות בכל עת ובכל זמן, וכל שכן בעשרה ימים אלה שהן ימי הדין והמשפט הנוראים הנקראים בכל ישראל עשרת ימי תשובה, ומיוחדים לעולם לתפלה ולבקש שערי תשובה... ועל זה קבעה תורה בראש חדש זה של תשרי שיהיה יום הדין לכל באי עולם, וקבעה חתימת הדין בעשור לחודש, ועשרה ימים בינתים לתת זמן ושהות לחוטא לשוב מחטאו קודם שיחתמו את דינו. ולפי שנברא העולם בראש השנה במדת הדין, חייבה החכמה להיות יום הדין בראש השנה להיות מעשה כל הבריות זכויותיהן ועבירותיהן שקולין בו, ועל זה אמר שלמה ע"ה פלס ומאזני מרמה משפט לה', יאמר כל המשקלות הם לשי"ת והוא שוקל בהם מעשי העולם, המצות והעבירות, קלות וחמורות... (כד הקמח ראש השנה א)

ונצטוינו במצוה זו ביום הזה שהוא יום הדין, וזה רמוז במלת "זכרון תרועה", כי מלת זכרון נופל על הנשפטים, כענין שכתוב, "יען הזכרכם בכף תתפשו" (יחזקאל כ"ח)... היום הזה הוא יום שכל טובות העולם ורעותיו בענין מזונות האדם וחיותו וקיום בניו נגזרים ביום הזה כל אחד ואחד בפרט, ומזה אנו אומרים "ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואי זו לשלום... ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות", יום הוא שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובו מתבררים לפני ה' הנסתרות והנגלות, כיום שכל העולם עומד בסכנה כאשה הרה שיש לה צירים וחבלים ואינה יודעת אם תנצל ואם תמות, ומזה אנו אומרים "הרת עולם"... ביום הזה נברא העולם, וזה רמוז ב"בראשית", ועל זה אנו אומרים "זה היום תחלת מעשיך". והיה מחסדי השי"ת יתעלה שהודיענו בתורתו הקדושה משפט היום הזה, לבעבור נהיה זריזין בו ולמען הכין עצמנו לתפלה ותשובה, ולהיותנו חרדים מאימת הדין כשנתבקש מצד המלך ה', כי אם יביאו אדם לידי מלך בשר ודם אף על פי שיודע בעצמו שהוא זכאי הלא יחרד חרדה גדולה וישתדל בכל מאמצי כח אחר מליצי זכות, על אחת כמה וכמה היודע שיבואו דיניו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ויודע בעצמו שהוא חייב שיש לו להתפחד מזה. ולכך חייבה חכמתו ית' בעשרת הימים הללו הידועים בכל ישראל, הנקראים עשרת ימי תשובה, להיותם זמן לחוטא שישוב מחטאו. ומה שהיו עשרה, לענין מוכרח, לפי שחשבון זה הוא קיום העולם...

ועל כן תקנו לנו רז"ל בתפלת היום הזה עשר מלכיות עשר זכרונות עשר שופרות, וזהו כי נר מצוה ותורה אור, ואמר ודרך חיים תוכחות מוסר, לרמוז על שתי מדות הללו, מדת הדין ומדת רחמים... ושתי מדות אלו הן רמוזות במצוה זו של תקיעת שופר, התקיעה כנגד מדת רחמים, והתרועה כנגד מדת הדין, לבאר שהעולם שנברא בתשרי נברא בשתי מדות אלו, ובתקיעת השופר אנו מתעוררין הלב למטה ומעוררין הכונה במדות למעלה, ולעולם התקיעה בראש ובסוף כדי שתתגבר מדת רחמים על מדת הדין... (שם שם ב)

ספר החינוך:

שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של חדש תשרי... ומשרשי מצות המועד הזה, שהיה מחסדי הא-ל על ברואיו לפקוד אותם ולראות מעשיהם יום אחד בכל שנה ושנה, כדי שלא יתרבו העונות, ויהיה מקום לכפרה, והוא רב חסד, מטה כלפי חסד, וכיון שהם מועטים מעביר עליהן, ואם אולי יש בהן עונות שצריכין מרוק נפרע מהם מעט מעט, ואם לא יפקדם עד זמן רב יתרבו כל כך עד שיתחייב בעולם כמעט כליה חלילה, נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב, ולהיותו במנין מועדי השנה היקרים, ומצד שהוא יום הדין לדון כל חי, ראוי לעמד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה, וזהו ענין זכרון תרועה הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמוז שישבור כל אחד תוקף יצרו הרע ויתנחם על מעשיו הרעים... (אמור מצוה שיא)

מאירי:

ועל צד הגדיל התעוררות לזכור השם בכל רגעו לשוות יראתו על פניהם לבלתי יחטאו, היתה הכונה לשום בשולחן, קרא, רוביא, כרתי, סלקא, תמרי, על צד מה שאמרו במסכת כריתות ובמסכת הוריות, השתא דאמרת סימנא מילתא היא ליחזי איניש בריש שתא... ועל צד שלא יטעו באמרם סימנא מילתא היא, שיהיה זה דרך נחש, חלילה לרבותינו מרשע, היתה ההסכמה לקרות עליהם דברים יורו על הסליחה והערה על התשובה, ואמרם מילתא היא, רוצה בו שהערות התשובה גם מבלי קביעת תפלה רק דרך סימן ותורת עראי הם יעזרו על הכונה, ומפני זה צוו לראותם בעת האוכל, להעיר שעם היותם נמשכים אל הנאת הגוף לא ימשכו רק כפי הצורך ולא ישלחו אימת המשפט מעל פניהם, והוא שהם קוראים עליהם דברים יורו על זה, יאמרו על הקרא יקראו זכויותינו, וברוביא ירבו זכויותינו, ובכרתי יכרתו שונאינו, והכונה בהכרתת השונאים רוצה לומר על הדעות הכוזבות והכונות המחטיאות, כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמיתית... (משיב נפש מאמר ב פרק ב)

הרקאנטי:

...זה המאמר (של הזוהר) מוכיח כדברי הרב ז"ל, כי ראש השנה יום דין ברחמים, ומכאן תבין מפני מה נקבע יום זה באחד לחדש, כי כשהקב"ה קובע זמן לעשיית המצוה אין ספק כי יש באותה המצוה ענין הראוי לאותו הזמן, או שיש לאותו הזמן ענין הראוי לאותה מצוה לקיים בה העולם, והבן זה מאד. ותבין סוד הקרבן הקרב בראש השנה, כי הוא דוגמת שעיר ראש חודש, וכבר ביארנוהו במקומו. ובעבור כי הוא יום דין על כן אנו מתפללין המלך המשפט המלך הקדוש, רוצה לומר התשובה הנקרא כך המשפט, רוצה לומר כי התשובה מתנהגת בעולם במדת הדין, אמנם הראב"ד ז"ל פירש המלך שהוא המשפט, והכל רמז לתשובה, ואנו עומדים לפני ה' בתפלה לבל ישפוט וידין אותנו במדת הפחד, כי אם במדת החסד והרחמים, וסוד שלשה ספרים הנפתחים בראש השנה רמז לשלשה אבות העליונים שהמלך פועל בשלשתן...

ודע כי בהיות הקטיגור תובע דין מלפני המלך ית' בראש השנה לתת חשבון על כל מה שעשו ישראל כל השנה שעברה, אז הלבנה מתכסית מכל חיילי מעלה כמטרוניתא העומדת כבושה על מעשה בנה יחידה בבאו לדין לפני המלך, לפיכך היא מתכסית בכסא ליום חגינו, כי המו מעיה ונכמרו רחמיה על בנה, ועל אותה שעה רמז "ודוד עלה במעלה הזתים עולה ובוכה וראש לו חפוי", כדי להתכסות מכל גדודי מעלה בעלותה ליראות, כי יראה פן יכבו את גחלתה, ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו ללכת לצוד ציד מכל החטאות ולהלשין בו לאביו, וילך עשו בשדה של פתוחים לצודד החטאות והלבנה נתכסית והיא שמעה מיד חזרה ואמרה על יעקב בנה לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים, הם סוד שני שעירי יום הכפורים, ואעשה מטעמים לאביך, הם סוד התפלות שהביא יעקב אל אביו...

ואף כי התקיעה לא נזכרה בפירוש בכתוב נרמזה במלת זכרון ובמלת יום, כי היום והזכרון הוא לתרועה, ולפיכך הוא מקרא קדש, והוא אלקי יעקב, והבן זה. ותקנו רז"ל לומר מלכיות זכרונות ושופרות בראש השנה, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם... וכבר בארתי לך בסוד התפלה כי אין להכנס לפני המלך ית' בלתי השכינה, שנאמר "בזאת יבא אהרן אל הקדש", וזהו מאמרם ובמה בשופר. והנה במלכיות רמז לתשובה הנקרא מלך, זכרונות לתפארת ישראל, שנאמר ה' זכרנו, שופרות לשכינה, והנה הם כסוד ג' שמות ראשונות של י"ג מדות, ותקנו בכל אחד מהם י' פסוקים כנגד י' ספירות כי הבנין כלול בהם... (אמור, ועיין שם עוד)

דרשות הר"ן:

ומזה הטעם עצמו הוא מה שאנחנו מונין לבריאת עולם מתשרי, עם היות ההלכה כר' יהושע שבניסן נברא העולם, אמר בפרק קמא דר"ה (י') חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר ולתקופה כר' יהושע, לפי שבניסן נברא העולם, ועם כל זה מונין למבול כר"א, כלומר לשנות הדורות, וצריך טעם למה.

והתשובה בזה, כי מאשר העולם נדון בתשרי, אין ראוי שיהיה מנין שניו כפי ההקפים שהקיף ושב אל נקודה אחת כפי מנין השנים, כי זה המנין, אמנם יהיה כפי טבעו שיתחייב שובו לנקודתו הראשונה בסוף השנה, וקיומו אינו כפי טבעו רק כפי משפטו לכן ראוי שיהיה מתשרי לתשרי כי כאשר נשלם ההקף מתשרי לתשרי ידענו כי מתשרי שעבר חויב כפי המשפט שימשך עד תשרי אחר, ונמצא מנינו לשנים כפי שרש האמונה המקובל, לא כפי שהוא מנינו לחדשים, ולכן אמר החדש הזה לכם ראש חדשים. (דרוש ג)

מנורת המאור:

...שמעינן מהכא, שהוא יום בריאת אדם הראשון, בו ביום חטא ועשה תשובה ונתכפר, ולפיכך ראוי הוא לדין ולתשובה ולכפרה. ובו ביום אמר לו הקב"ה כשם שמחלתי לך ביום הזה, כך אני עתיד למחול את בניך ביום הזה... ואף על פי כן יש דברים שנשארים תלויים ועומדים ממזון האדם לזמנים ידועים, כשהיה בית המקדש קיים והיו מקריבים קרבנות לרצות עליהם, כדאמרינן התם, בפרקא קמא דראש השנה (ט"ז א') תניא הכל נדונין בראש השנה וגזר דין שלהם כל אחד בזמנו. בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, ובחג נדונין על המים. ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר אדם נדון בכל יום... רבי נתן אומר אדם נדון בכל שעה, שנאמר (איוב ז') לרגעים תבחננו... אמר הקב"ה תקעו לפני בראש השנה בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני.

כי עקדת יצחק היא דבר גדול בזרע אברהם, שזוכר תמיד להם בוראם מה שבא לעשות אברהם אבינו להשלים רצון בוראו. וזהו העומד לישראל בכל צרתם, לפי שעמד בנסיון גדול כזה... ועל כן צוה לתקוע בשופר של איל, לזכר האיל הנחלף על יצחק. והפסוקים והתקיעות כלם הם לכוונת התשובה ולהמליך עלינו מלכנו ולבקש מלפניו, שאף על פי שלא נשוב כהוגן, שיזכר לפניו פקידת הצדקניות ועקידת ידיד מבטן. (נר ה כלל ב חלק א פרק ב)

כל יסודות התורה והאמונה הם בנויים על אמונת ההשגחה בתכלית השלימות, שיש לבורא תמיד על הכלל ועל הפרט ונותן לכל אחד כפי מעשיו... ואף על פי שההשגחה והגמול הוא בכל זמן ובכל עת, אבל ביום הדין בא הכל לחשבון ולשוקלו בכף מאזנים, שהחדש הוא נכנס במאזנים ובא הזמן לחפש על מעשי בני אדם לראות אי זה כף מכרעת... המשיל הדבר להבינו לעם בלשון בני אדם, באומרו שהוא כתוב בספרים, באומרם בפרקא קמא דר"ה (ט"ז ב') אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים... (שם פרק ג)

ברחם הא-ל על בריותיו נתן להם מקום לחזור בתשובה, כדי שלא יאבדו ברעתם, כי מאחר שיצר לב האדם רע מנעוריו ונוטה בטבעו יותר אל החמריות ומניח המושכלות, על כן צריך אדם בכל עת לחפש בדרכיו ולחזור בתשובה, כדכתיב "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". ולפי שבכל השנה הוא מוטבע בתאוות ואינו מתעורר אל התשובה, צותה תורה לתקוע שופר בראש השנה לעוררם ולהזכירם, כלומר עורו ישנים מתרדמתכם כי קרב זמן פקודתכם, והא-ל יתברך שאינו חפץ בהשחתת הרשעים אלא שיחזרו בתשובה ויחיו, נותן קולו בתרועת ראש השנה לבני ישראל שיחזרו בתשובה. ואם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דמם בראשם...

ולרמוז על שלשת עקרי התשובה צותה תורה לתקוע ולהריע ולתקוע, התקיעה הראשונה, לרמוז על התנאי הראשון, שצריך בעל תשובה לחפש ולפשפש בדרכיו ולעזבם עזיבה מוחלטת, אם און בידו אם בלבו ומחשבותיו יסירנו... התרועה האמצעית לעשות אנחה ויללה על חטאתיו שעברו עליו ושינחם על רוע מעשיו... והתקיעה האחרונה לשום בלבו ולקבל על עצמו שלא יחזור עוד למחשבותיו ולמעשיו הראשונים... (שם פרק ד)

רמ"ע מפאנו:

והנה אלקינו ית' שמו המושל על סדר זמנים והכל כחומר ביד היוצר, כן הוא בידו וברשותו יביא במשפט על כל נעלם בכל יום ובכל שעה, כמו שנתבאר בגמרא מפסוק "ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו", וכבר בארנו במאמר חקור דין בחלק השני שהתנאים הנראים כחולקים בזה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ולא יחד יום מימים לצדק בו את דיניו כמו היום הרת עולם, המיוחד לדין האדם, וכן ליתר ההנהגות כמו שאר פרקים שבהם העולם נידון אלא להישרת לבבנו ליראתו אחרי שהעולם נתן בלבנו להיות טרודים ברוב הזמן, והיו הפרקים האלה לנו ולבננו מקראי קדש לפדיון נפשנו בלי ספק, שכנגדם פני המרכבה ילמדו עלינו זכות, ועל שמם נקראו ארבעה פרקים שהם פרקי המרכבה וקשוריה, ועוד שהם פקידים על הפורקן ועל הפדות ארבעה גואלים ודאי, שכן מצוה עלינו בכל אחד מהם לטהר עצמנו תחלה ולהקביל פני הרב מעין מצות ראיה להקבלת פני שכינה ולעסוק בתורה ולהרבות בעבודה דהיינו בתפלה ובקרבנות היום ולשמח בהם העני והגר וכל אלמנה ויתום שהיא גמילות חסדים... (מאמר אם כל חי חלק א סימן יח)

והרי אנו בקדוש החודש והזמנים כמו הכלה שתבעוה לינשא בניסן או בסיון ועד שתתפייס ותאמר יום פלוני בניסן לא רמינן שערי באסינתא, ומשנתפייסה וקבעה ראש חדש צריכה להמתין לפרנס עצמה עד ט"ו חדש או ו' בו כי האי כדיניה והאי כדיניה. אבל בקדושת יום הרת עולם אינו כן, שהרי החדש מתכסה בחג, לפי שהיא נתבעת לבדיקה תחלה בראש השנה ויום הכפורים ברחימותא דאית בה קנאה, כי הן בקדושיו לא יאמין, וכשנצא בדימוס וסימנים בידינו לולב וארבעת מיניו נזכה לסכת שלום על כל כבוד חופה ונקתה ונזרעה זרע... (שם סימן יט)

וגם זה טעם נכון להיות יום טוב מקרא קדש הזה החדש מתכסה בו, כי חג ה' לנו הוא עקר והחדש טפלה אליו. ועוד אין בית דין של מעלה מושיבין כסאות למשפט ביום זה המיוחד לדין עד שיסכימו בית דין של מטה לקדשו... כי הטבע משועבד לקביעות החדשים ועבור השנים... ועל שני דברים אלו המתמיהים בלי ספק ומראים חבתנו לפני המקום נאמר "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו", אמר שראוי ומחוייב לקיים מצות עשה לתקוע בו בשופר כשנקבעהו אנחנו שיהיה חג לה', ובזמן שיחול החק הזה לישראל למטה, אז יהיה משפט לאלקי יעקב בבית דין של מעלה כאמור.

ואתיא כי הא דתנינן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש, על פי התקנה שהוקבע בפני הבית ופירש בן הסגן בתוספתא, אותו היום קדש ותוקעין ולמחר קדש להקרבת מוספין, כי עם היות עדותן ראיה לקבוע ראש השנה אותו היום, והיו חוששין בית דין זריזין להריע בתחלתה ממש לערבב את השטן, מכל מקום התקינו בלשכת הגזית לעקור לכתחלה קביעות המועדות ממנו עד מחר כדרשת אתם אפילו מזידים, והיו חוזרים ותוקעין בו בלי ספק, כי מובטח הוא צדיקו של עולם בעבדיו הנביאים שאמר להם החדש הזה לכם וכל בית דין שיעמוד אחריהם, שלא תצא תקלה מתחת ידם... (שם חלק ב סימן יז)

ואף על פי שאחר החורבן התקין רבן יוחנן בן זכאי לקבל עדות החדש כל היום תקנה ראשונה לא זזה ממקומה לעשות אותו היום קדש ולמחר קדש אם היו מאחרין לבא, אלא שמונין למועדות מן הראשון, דליכא למיחש לקלקול השיר שקלקלת החרבן תקנתו... ועדיין חומר קדושה אריכתא כדקאי קאי, לפיכך מצירוף שתי התקנות האלה חוייבנו לחוג את חג ה' זה שני ימים בין בארץ בין חוצה לה, ומונין מן הראשון כאמור... (שם סימן יח, וראה שם עוד)

ספורנו:

זכרון תרועה - זכרון תרועת מלך בה יגילו מלכם, וזה מפני היותו יושב אז על כסא דין, כמו שבא בקבלה, כאמרו תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, וראוי לנו לשמוח אז יותר על שהוא מלכנו, שיטה כלפי חסד ויזכה אותנו בשפטו אותנו, כאמרו "כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו, ה' מלכנו הוא יושיענו". (ויקרא כג כד)

מהר"ל:

...אמנם ראש השנה ויום הכפורים הוא במה שהוא יתברך מלך ואדון העולם שיש לעולם מעלה יתרה מאד מאד שאינה בכלל הענינים הראשונים, הוא יתברך מלך ואדון העולם והכל תחת רשותו, ולפיכך מזכירים באלו ימים מלכותו יותר, וראש השנה הוא יום הדין, כי במה שהוא מלך העולם הוא בעצמו הדין על העולם, כי המלכות היא הממשלה על העולם וממשלתו היא מדת דינו, אין יתברך צריך לדון בעדים ובראיה, אבל הוא עד ודיין ולפיכך במלכותו היא מדת משפטו, והוא בחדש השביעי כי מלכותו שהוא מלך העולם מצד הקדושה שיש לעולם, ומפני כך מולך עליהם המלך הקדוש, ועוד כבר ביארנו למעלה אצל קריעת ים סוף באמרם מי שהמליכני תחלה על הים הוא יהיה מלך, ושם מבואר כי הקדושה היא המלכות, והקדושה היא תמיד בשביעי, כמו שנתבאר למעלה אצל ולכהן מדין שבע בנות, ולפיכך נבחר חודש השביעי להיות בו מלכותו... ולפיכך ראש השנה אף על גב שאין כאן שמחה ואינו בכלל זמני שמחה, מכל מקום היום קדוש, כי מלכות זה הוא למעלת העולם שהשי"ת הוא מלכו, ואין העולם חסר מלכותו. הנה ראש השנה בצד אשר הוא יתברך מושל על העולם, אבל יום הכפורים מצד בחינה אחרת, מצד שהעולם הוא אל המלך הוא השי"ת, כמו העבד שהוא לאדון והוא שלו, ובזה הקב"ה מכפר להם החטאים מאחר שהם שלו. ולפיכך ראש השנה יום הדין, כי במה שהוא יתברך מלך מושל על העולם יש כאן שתי בחינות, האחת הוא המשפט עליהם, ומצד בחינה אחרת הוא מוחל וסולח, כי במה שהם עמו והוא מלכם אינם ראוים להיות ברשות אחר, ולא יתן להיות מושל עליהם מלך זקן היצר הרע. וכאשר בני אדם חוטאים לפניו והם נכנסים ברשות אחר הוא היצר הרע שנקרא מלך גדול, כדכתיב בספר קהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וגו', שהענין הזה נאמר על היצר הרע שמושל על גוף. ומצד שהוא יתברך מלך העולם וכל הנמצאים הם שלו תחת רשותו, ואינם לאחר, יצאו ביום הכפורים מרשות המלך היצר הרע שכבר נסתבכו בו כל השנה, ונכנסים אל רשות הקב"ה כי שם מלך ה' צב-אות נקרא עליהם... (גבורות ה' פרק מו)

בראש השנה בטלה עבודה, דע כי ראש השנה הוא מיוחד לבטול העבודה וניסן לגאולה, כי כאשר הגיע ראש השנה חל עליהם מלכות שמים, כי הוא המלך ה' ולפיכך העבודה בטלה מהם, ועוד כי ראש השנה הזה אשר אמרנו למעלה הוא הדבר אשר הוא בשלימות, וזה כאשר הגיע ראש השנה ראוי להיות בטל מהם העבודה, כי כמו שניסן מיוחד לגאולה, כן תשרי מיוחד לסלוק העבודה, כי כל דבר אשר הוא שלם אין עבודה בו והוא ידוע... (חידושי אגדות ראש השנה י ב)

...נמצא ההפרש שיש בין ראש השנה ובין אלו מועדים המקודשים, אשר אמר הכתוב (ויקרא כ"ג) "וידבר משה את מועדי", ואמר כי נאה הוא להיות המועדים תלויים בה', כי נמצא שהיו"ד הוא על ראש השנה ויום הכפורים, ולכך כלל באותו יו"ד, לפי שאלו ימים עשרת ימי תשובה הם כאחד, "ויהי כעשרת הימים" (ש"א כ"ה), גם ראש השנה ויום הכפורים הם שניהם לפי שהיו"ד הוא אחד במספר, ראש השנה הוא אחד בחודש, ויום הכפורים הוא עשרה בחודש, כמשמעו, לכך מרמז עליו היו"ד על שם י'. וגם כי ראש השנה הוא הראש וי"ה הוא החתימה, והכל הולך אחר החתימה, נרמז בשמו יתברך החתימה בלבד, והוא יום הכפורים, ועוד כי כל השם עם האותיות הוא ל', והוא יום ל' לחודש אלול ראש השנה, וראוי שיהיה ר"ה בכלל התיבה, כי כאשר אמרנו למעלה באר היטב, כי ראש השנה הוא כולל כל הזמנים מפני שהוא ראש ועיקר לכל הזמן, כמו שהראש הוא עיקר לכל. וה' הוא לפסח שהוא ט"ו בחודש נשליך ה' בעשירית כמו שהוא במספר שאין מספר למעלה מיו"ד והרי הה' לט"ו בניסן. והו' הוא לשבועות ו' ימים בחודש סיון, והה' אחרונה מפני שכאשר משליך היו"ד נשאר ה', והוא לסכות, נמצא כי הם מועדי ה'.

וכבר ידענו כי אלו המועדים הם תחלת הזמן וההוה וסוף הזמן, וראש השנה הוא הכל, כי הוא תחלת כל השנה שהוא התחלת הכל, לפיכך זה השם גם כן הוא בו הוה שהוא אמצע הזמן, וכן יהיה, וכן היה שהוא עבר והוא התחלת הזמן וסוף הזמן, ובו שם הויה, רוצה לומר שהוא כל חלקי הזמן בשנה בעצם המועדים כי ראש השנה עם י"ה כמו שאמרנו לך הוא כולל כל הזמנים לפי שהוא ראש לכל השנה והוא המועדים הג' הם חלקי הזמן, הפסח הוא תחלה והשבועות ההוה והחג הוא הסוף, והיינו שאמרנו לך למעלה כי ראש השנה נכלל בכל השם, כי כל השם מורה על כל הויה שהוא כל הזמן בהתחלה ובהוה ובעתיד.

דתניא הכל נידונין וכו', מסקנא מלתא כי ג' מחלוקת בדבר, וטעמא דכל אחד, כי רבי מאיר סובר דהכל נדונים בראש השנה, כי כבר אמרנו לך כי ראש השנה הוא עיקר הזמן והוא ראש לכל הזמן, ומפני כן ראוי שיהיה נדון הכל בראש השנה... ורבי יהודה סבירא ליה טעמיה דידיה, דודאי ראש השנה הוא ראש לענין התחלה לפיכך ראוי שיהיה ראש לכל הדינין, ואמנם הגמר דין דכיון דמחולקים הם הגמר שכל אחד בזמנו... (שם טז א, וראה שם עוד ואלקים-דין)

מלכיות זכרונות שופרות, פירוש כי מלכיות הוא ענין בפני עצמו, שהשי"ת מלך, וכשהוא מלך דן את העולם כמלך, ולשון מלך כבר נתבאר למעלה. ותדע עוד, כי יש חילוק בין מלך ובין אדון, כי המלך הוא נבדל מן העם והאדון הוא שעבדיו תלויים בו, ואנו ממליכין את השי"ת עלינו, כלומר שהוא מלכנו והוא מצטרף עלינו למלוך עלינו, ומפני זה יאמרו אחר כך זכרונות, פירוש שהוא זוכר הכל, כי אחר המלכות שהוא מולך עלינו הוא זוכר אותנו גם כן, והשופרות שיהיה לטוב לנו, כי הזכירה אינו רק זכירה. והשופר רמז ליציאה לפועל כי הוא מורה על הפועל בחוזק הקול. ולפיכך אלו ג' ברכות מלכיות זכרונות שופרות רמוזים אל שלש מדות הראשונים.

והנה הם כאחד, מלכיות הוא מצד הכתר, והזכרונות הוא מצד החכמה, כי הזכרון הוא במח ונאמר (הושע ג') זכרו כיין לבנון, וידענו דבר הלבנון הזה, והשופר הוא הבינה, וזה נקרא שופר, ולפיכך מלכיות זכרונות שופרות כלם אל הבינה מצד שהיא כלולה מג' ראשונות, והם כתר חכמה בינה, שהאחד הוא המלכות, והחכמה הוא התבונה והבינה הוא השופרות יהיה זה שהקב"ה יזכר לטוב בשופר כאשר יתקעו בשופר הקב"ה זכרם לטוב, כי השופר הוא הטוב, כמו שאמרו חז"ל (ויק"ר כ"ט) כי כאשר הקב"ה יושב על כסאו עולה בדין, שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלקים בתרועה, וכאשר ישראל נוטלים שופרותיהם ותוקעים עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים, וזה מפני כי התקיעה היא הרחמים כי הוא התעלות, וכל התעלות הוא הטוב והרחמים, וזה כי התרועה הוא הדין, והתקיעות הוא לחבור תמיד, והם התעלות כמו התרועה שבירה...

ולפיכך מלכיות זכרונות שופרות, מלכיות הוא שהוא מלך, ומצד שהוא מלך הוא בא לדון, ולפיכך יאמרו אחריו זכרונות, שהוא זוכר את ישראל לטוב, וזה על ידי שופר, כי אחר שבא לדון את ישראל היה זוכר להם הטוב, שלא יהיו נדונים לרעה, כי הזכירה שייך שהוא זוכר דבר עמוק, מצד זה זוכר אותם לטוב... ועוד הוא כפשוטו, כי כך הוא, כי המלכיות כמו שאמרו שתמליכוני עליכם, כדי להודיע כי מצד שהוא מלך הוא שמפרנס את עמו ומנהיג את עמו, לכך מלכיות שתמליכוני עליכם, ואחר כך הזכרונות שיבא הזכרון מן ישראל בדבר טוב שיש בישראל לפני השי"ת, וזהו על ידי שופרות, ואז יזכרו לטוב לפני השי"ת, כמו כי תקיעות השופר הוא התעלות ומפני זה יזכרו לטוב והיינו דמסיים שיבא זכרוניכם לטוב לפני, ועל ידי השופר יעלה זכרונם לטוב... (שם וראה שם עוד וערך תקיעה)

אבל יותר מסתבר שלא דבר כלל במערכות החיים הנתלים במערכות, וכך פירושו שהצדיק נכתב לחיים שיהיה לו מן השי"ת החיים, וכן הרשע שיהיה לו מן השי"ת המיתה, ואין הפירוש שיהיה מת בשנה הזאת, רק שהחיים אשר נתן השי"ת אליו בעת תולדתו אינו מבטל ממנו מאחר שכבר זכה בזה, רק שנכתב למיתה, דהיינו המיתה שהיא מן השי"ת, כי אף שהמערכת נותנת חיים לאדם, כיון שנגזר על הרשע המיתה מן השי"ת והוא מסלק ממנו החיים אשר יש לאדם מן השי"ת, בזה יש עליו כמה מסטינים ומקטרגים ולכל הפחות אם נמצא השעה שאין המערכת מגינה עליו, כי לא כל שעה מערכת שלו מגינה עליו, כי ימצא לו שעה גם כן שיש לאדם מערכת כללית טובה, והרי יש שעות שאפשר שאינם טוב, ובאותו רגע ובאותה שעה חל עליו דין המיתה שהוא מן השי"ת ומת, וזה פירוש רשעים נכתבים למיתה, ולא אמר רשעים נכתבים שימותו... וכן צדיקים גמורים נכתבים לחיים, שפוסק גזר דין שלו לחיים מן השי"ת שיתן לו חיים, ואם יש לו רוע מזלו או חולשה בעצמו, מכל מקום הצדיק נכתב לחיים מן השי"ת וכל שאפשר שיהיה מגין עליו מגין עליו... (שם)

של"ה:

כל שלשים יום שלפני ראש השנה מחויב לבער החמץ, הוא החומץ והמעוול, וביום שלשים שהוא ערב ראש השנה, יום אחרון מהשנה, אזי אין ביעור חמץ אלא שרפה, ויהיה מודה ועוזב ובל יראה ובל ימצא עוד אפילו משהו. וערב ראש השנה שהוא ערב ראש חדש לא גרע מערב ראש חדש דעלמא, אדרבא כל שכן ערב ראש חדש זה ושהוא יום אחרון בשנה, ושהוא למחר יעמוד בדין, צריך להיות ירא וזוחל בכובד ראש והכנעה מן היום האיום הבא עלינו, וילקה מלקות ארבעים בפני ג' מישראל במקום בית דין, ויתר עניני תשובה, וכל המרבה הרי זה משובח, ואחר כך יטול צפרניו ויגלח וילבש לבנים ויתעטף לבנים להראות על הבטחון שבטוח בחסד הא-ל ית' בדימוס, מכל מקום יהא מורא שמים עליו, ולא יהיה לבו פנוי מהרהורי תשובה והדביקות השי"ת בקיום התורה והמצות. וכתב בסדר היום גם צריך שיטהר עצמו וגופו ממש שירחץ ויטהר ויטבול במי מקוה אף על פי שאין דרכו בכל כל השנה, ביום הזה הנורא צריך על כל פנים לטבול להשליך מעליו כל הטומאות וכל המחשבות זרות שנתדבקו עמו כל ימות השנה...

זה לשון הטור סימן תקפ"ג, אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא קרא רוביא כרתי סלקא תמרי... הענין הוא שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה, רצוני לומר, כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו, וכשרואה כרתי אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו, נמצא העיקר הוא ההתעוררות והתפלה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה אז הוא רושם שתתקיים תפילתו, וקרוב לזה הוא מה שכתב הפרדס בשער הגוונים... (מסכת ר"ה עמוד הדין, וראה שם עוד)

וכן מה שנוהגין לילך להנהר לומר הפסוק תשליך במצולות ים חטאתינו וכו' הוא מנהג ותיקין, באם הוא באופן שזכרתי למעלה, שמתעורר בתשובה שלימה בלבו ומשליך מעליו גילוליו אז נופלים הם במצולות ים... (שם ועיין שם עוד)

רמח"ל:

ואודיעך עתה ענין הגזירה מה היא, וכן אמרו חתך שכל דברי מלכות נחתכין על פיו, ובאמת גזירה וחתך הכל ענין אחד, והפייט יסד גם כן "ותחתוך קצבה לכל בריה ותכתוב את גזר דינם". דע כי בראש השנה נעשה הדין לכל העולם, ואז נאמר החותך חיים לכל חי, וסוד הדברים, כי כל הארה בצאתה מתפשטת לכמה מיני ענפים לימין ולשמאל בסוד אסור ומותר, וגם הדין של כל העולם נעשה כך בסוד אלו מיימינים ולזכות, ואלו משמאילים לחובה, והיינו כי בהיות זו"נ אב"א אז הוא שכל אחד פונה לעברו ואינם פונים זה לזה, ואז החסד מתפשט לבדו והדין לבדו וכל המלאכים שהם משרתיהם אלו מיימינים לזכות, ואלו משמאילים לחובה, ובסוד זה עושים כל המעשים של כל העולם כולו הטובות מעוררים החסד והרעים מעוררים חס ושלום הדין, וכל אחד פונה לעברו ועדיין לא יוכל לצאת שום דבר לפעולה עד שתכנס אי' שהוא בעל המשפט, והיא מנסרת את הזו"נ ואז נקרא גזר דין שאין עוד מחלוקת, ואדרבה היא מחזרתם פנים בפנים ומזדווגים, ואז מוסכם הדין ויוצא בדרך אחד, והוא זמן צאת הדבר לפעולה. והבן היטב, כי בשעת הנסירה נגזר המחלוקת, כי בהיות אי' נוסרת היא נוסרת לפי בחינה הראויה להיות או הדין גובר בעולם או החסד גובר, וכל מה שראוי לבא בעולם לפי המעשים נשאר קבוע מה בחסד ומה בדין, וס"ז שם חת"ך שעולה ב' פעמים רוח, והיינו ב' רוחות של זכר ונקבה שבכחם נעשים כל הנהגתם, ואי' נוטלת זה בכחה לחתוך כל הדברים כמשפט, ואין אחר גמר דין מחלוקת וס"ז כל דברי מלכות נחתכים על פיו. והנה בראש השנה בתחלה הנסירה, ומה שננסר נשאר קבוע, ובס"ז אמר ותחתוך קצבה לכל בריה, ומה שנחתך ניתן אחר כך בסוד הזיוג, והיינו ותכתוב את גזר דינם, והכתיבה הוא בספר בסוד לאה או רחל, ובהיות הנסירה הולכת ונעשית בזמן ארוך עד יום הכפורים, ותשלום הזיווג עד שמיני עצרת, לכן מסירת הפתקין הוא בשמיני עצרת... (אדיר במרום דף יט, ועיין שם עוד ואלקים-דין)

כלי יקר:

וביום שמחתכם ובמועדיכם - מן פסוקים אלו למדו רז"ל שאומרים בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות כדאיתא בילקוט. ויש להבין מה ראו על ככה לפרש פסוקים אלו על ראש השנה. ונראה שלמדו זה ממה שנאמר "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר" וגו', וזאת לפנים בישראל שבכל עת צרה היו גוזרין תענית והיו תוקעין ומריעין ואומרים מלכיות זכרונות ושופרות... ומדקאמר מלחמה בארצכם בבי"ת, שמע מינה שמדבר בצורר שהוא תוך הארץ, וזה יאות לראש השנה שתוקעין בו בשופר לערבב השטן הצורר הפנימי אשר בתוך הארץ... (במדבר י י)

תניא:

אך הענין יובן על פי מה שכתוב "ה' בחכמה יסד ארץ", שיסוד הארץ העליונה היא בחינת ממלא כל עלמין, והתחתונה היא ארץ חפץ המכוונת הנגדה ממש ונקרא על שמה ארץ החיים, הנה הוא נמשך מהמשכת והארת חכמה עילאה מקור החיים העליונים, כדכתיב החכמה תחיה בעליה וכו', והארה והמשכה זו היא מתחדשת באור חדש ממש בכל שנה ושנה, כי הוא יתברך וחכמתו אחד בתכלית היחוד ונקרא בשם אוא"ס ב"ה, שאין סוף ואין קץ למעלת וגדולת האור והחיות הנמשך ממנו יתברך ומחכמתו בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית לרום המעלות למעלה מעלה, ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם לארץ העליונה, כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ערב ראש השנה כשהחדש נתכסה בו. ואחר כך על ידי תקיעת שופר והתפלות נמשך אור חדש עליון מבחינה עליונה יותר שבמדרגת חכמה עילאה להאיר לארץ עליונה ולדרים עליה, הם כל העולמות העליונים והתחתונים המקבלים חיותם ממנה... (אגרת הקדש יד)

רש"ר הירש:

אין לך, אולי, יום מכל ימות השנה אשר יוכל להדמות לראש השנה, יום תרועה, בתוכנו הרב והנשגב, בכוחה והיקפה של ההשפעה היוצאת ממנו ובהשראת הקדושה שלו. יום זכרון הוא לדעת את ה', יום זכרון למצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. וכל הזכרונות האלה זוכים ביום זה לחיים חדשים, לרקע חדש ולתשומת לב חדשה. ביום זה זוכרים את מלכות השמים, את שמו הגדול והנשגב של הבורא יתברך, את השגחתו הכללית והפרטית, את מעשי צדקתו וחסדיו, את נצחיותו וקדושתו, עם זאת קורא לו ישראל בשם אבינו מלכנו, שהוא קרוב אלינו ומרחם עלינו באהבה. אנו זוכרים את חולשת האדם, את קטנותו ואת ימיו העוברים כצל עובר, את תלותנו בבוראנו ואת עמידתנו לפניו ביום דין. אנו זוכרים, עד כמה אין טעם להתנגד לרצונו ועד כמה מגוחך הוא באיוולתו ובפשעיו, מי שממרה בו ומתגאה לפניו. הלא האדם הוא כצל עובר וכחלום יעוף, ועם כל זאת מופיע האדם לפני השי"ת כיצור חשוב, גאה ורם מעלה, נצחי ובעל צלם אלקים בשאיפותיו, ביעוד חייו וגם בהופעתו החיצונית.

כל הרעיונות הללו הולמים יפה את מצב רוחנו ואת עמידתנו לפני ה' בין צל עובר ובין חיי נצח והיעוד אשר בו מתעלה האדם לחיים אלה. כל הזכרונות הללו עוברים לפנינו בראש השנה, ושומה עלינו לחזקם ולגבשם להבהירם מכל טשטוש, למען ישגשגו מכאן ואילך, וחיי נשמתנו יהיו הקרקע אשר תפרה את כל הזרעים הללו מחדש, כדי שנקצור אותם לישע חיינו.

ומה רב ההקף ועצום הכוח שבהם מחולל ראש השנה את התמורה הזאת בחיי נשמתנו. דואגים אנו לעתיד בכל היקפו, למן נשימתו השלוה של תינוק בעריסה ועד לרעמי קרבות של מלחמת דמים הזורעת מות וחורבן על פני ארצות ועמים. מי לא נזכר כהיום הזה...

אנו מתארים לעצמנו את מלך העולם יושב על כסא רם ונשא, והוא א-ל רחום וחנון, נושא עון ופשע, אשר לפניו חטאנו בעבר, והוא נוצר את ההווה ויוצר את העתיד. אנו מתארים לעצמנו את שופט כל הארץ כשהוא סופר ומונה, שוקל ומודד את מחשבות אדם ותחבולותיו, את מעשיהם ועלילותיהם של עמים ומדינות ושל יחידים, והוא דן וכותב וחותם... אותה שעה פולח קול שופר את כל העולם, הכל מקשיבים בדממה ובחרדת וקדש... הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין...

ברגע נשגב זה הננו מרגישים, כי רק על ידי תשובה וחרטה על העבר, על ידי הטהרות בתפלה בהווה, ועל ידי קבלה לדקדק בקיום המצות בעתיד (צדקה) נוכל להעביר מעלינו את רוע הגזירה. כשם שמידת הרחמים היא שמו של הקב"ה, כך הוא מרחם על הבריות... כך מתעורר בנו רגש עמוק, כי אף על פי ש"אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" וכו', בכל זאת "ושמנו קראת בשמך", אם כי אין אנו אלא צל עובר, בכל זאת זוכים אנו לקבל חלק בחיי הנצח... (במעגלי שנה א עמוד סט, וראה שם עוד ובעמוד פה)

...אם נעביר דברים אלה לתרועת האחד בחודש השביעי, נמצא שזו משמעותה, התקיעה שלפניה קוראת לנו להאזין לדבר ה' ולשמוע מפיו את תפקידו של יום. תפקיד זו מובע אחר כך בתרועה, זו קוראת לנו לעקור מכל עמדה שהיא רעה בעיני ה', להנתק מכל יחס שהוא רע בעיני ה', להשתחרר מכל כבל המנגדנו לה' ולחירותנו המוסרית, קיצורו של דבר, לעזוב כל הווה שהוא רע בעיני ה' והתקיעה שלאחריה קוראת לנו לעמדה חדשה, ליחסים חדשים, להליכה נאמנה אחרי ה', כי רק זו משחררת ומקיימת את החירות ומברכת בחסד ה'. נמצאת אומר, התקיעה היא קול של אדנות, התרועה קוראת להתבוננות, והתקיעה המסיימת היא קול קורא ללכת אחרי ה'. אלה הם הרעיונות היוצאים מקול השופר, וחכמים נתנו להם ביטוי של מילים במלכיות זכרונות ושופרות... (ויקרא כג כד)

מוהר"ן:

וזהו בחינת מה שנוסעין על ראש חשנה לצדיקים, כי ראש השנה הוא יומא דדינא של כל השנה, וכל אחד ואחד בא עם קדושתו וצמצומיו אל הצדיק הדור, שהוא בחינת קדשי קדשים, בחינת אבן שתיה, בבחינת (ש"א ב') "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל", שהם הצדיקים שעליהם נשתת העולם, ועל ידי זה נמתקים כל הדינים, על ידי בחינת אבן שתיה כנ"ל, וזה בחינת אבני יעקב שנכללו כולם בתוך אבן שתיה. כי הנפשות הם בחינת אבנים, כמ"ש (איכה ד') "תשתפכנה אבני קדש", וכולם באים ונכללים בתוך הצדיק הדור שהוא בחינת אבן שתיה... (סא ז)

ואז יכולין לעשות ראש השנה, כי כשאדם יושב לדבר בחבירו זה בחינת ראש השנה, שהוא יומא דדינא, שהוא יושב ודן את חבירו, וצריך ליזהר מזה מאד ולהסתכל על עצמו היטב אם הוא ראוי לשפוט את חבירו, כי המשפט לאלקים הוא... ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חבירו כי אם השי"ת, שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, וכל אחד יש לו מקום אצלו ית', ועל כן לבדו ית' יכול לדון את האדם, כי הוא ית' בעל הרחמים, ובודאי הוא מקיים בנו הוי דן את כל האדם לכף זכות. ואנו רואין רחמנותו במה שקבע לנו ראש השנה שהוא יום הדין בראש חדש, כי זה הוא חסד גדול, כי איך היינו מרימין פנינו לבקש כפרה מאתו ית', על כן עשה עמנו חסד וקבע יום הדין ראש השנה בראש חדש, שאז כביכול הוא ית' בעצמו מבקש כפרה, בבחינת הביאו עלי כפרה הנאמר בראש חדש (שבועות ט'), ועל כן אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה... ולהתחרט עליהם... (תנינא א יד, וראה שם עוד)

וזה בחינת ראש השנה ויום כפור סוכות שמיני עצרת, כי ראש השנה הוא בחינת תיקון אמונה, בבחינת (תהלים פ"ט) "אף אמונתך בקהל קדושים", כי אז נתקבצין כל הקהילות הקדושות, ועל ידי זה נתלקטין ונתקבצין כל ליקוטי האמונה בבחינת "אף אמונתך בקהל קדושים" כנ"ל, ועל ידי זה נעשה תיקון המוחין כנ"ל. וזהו ראש השנה, ראש דייקא, כי נעשה ונתתקן בחינת מוחין כנ"ל. וזהו בחינת הה' חושים של המוח, שכולם נמצאים בראש השנה... שהוא בחינת ראש ומוחין כנ"ל.

חוש הראיה, בראש השנה הוא בבחינת (דברים י"א) "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", שבראש השנה רואה ומשגיח על כל השנה... שמיעה, הוא בחינת מה שהשי"ת שומע קול צעקות ותפילות ותרועת עמו ישראל ברחמים. ריח, זה בחינת (ישעיה י"א) "והריחו ביראת ה'", בחינת ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך. טעם, זה בחינת (בראשית כ"ז) "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" מפיקודין דעשה, היינו מה שהשי"ת טועם בראש השנה כל המעשים טובים של ישראל. משוש, הוא בידים, כמו שכתוב בע"ז (תהלים קט"ו) "ידיהם ולא ימישון", וזהו בחינת שידו פשוטה לקבל שבים מראש השנה עד יום הכפורים, נמצא שבראש השנה הוא תיקון המוחין כנ"ל... (תנינא ה יד)

...ועל ידי זה נתתקן האמונה, שהיא בחינת ראש השנה, כי עיקר ראש השנה, שאז הוא חידוש העולם, כי בתשרי נברא העולם, הוא תלוי באמונה כנ"ל, וזה "בכסא ליום חגינו", כי עיקר תיקון המדמה והאמונה הוא על ידי נבואה כנ"ל, ועל כן ראש השנה שהוא בחינת אמונה, עיקר ראש השנה תלוי בסיון שהוא קבלת התורה, שעל ידי זה נתתקן האמונה כנ"ל, ועל ידי תיקון המדמה והאמונה שנתתקן על ידי נבואה בחינת בכסא ליום חגינו, על ידי זה זוכין לבחינת חידוש העולם בחינת שיר חדש הנ"ל, שהוא בחינת בחדש שופר, וכל זה נמשך מבחינת התגלות הכבוד, בחינת תקעו כנ"ל, כי על ידי התגלות הכבוד זוכין להתפשטות הנבואה כנ"ל... (תנינא ח בסוף)

שפת אמת:

הסימנים בליל ראש השנה כרתי רוביא, כי בראש השנה אין מבקשין על עניני עולם הזה, כמו שכתוב בזוהר ותיקונים, רק לבקש כל מה שכתוב תן פחדך ותמלוך וכו', ויש לומר דלכך מרמזין על צורכי העולם הזה שהם באמת רק רמזים להוציא מכל ענין רמיזא דחכמתא לעבודת השי"ת, ובאופן זה שיהיה רק לסימן ולרמז רשאין לבקש, שכן רצונו ית' שעל זה נבראו. ובראש השנה שנותן השי"ת חיות חדש לכל הנבראים על כל השנה צריך כל אחד להיות מוכן לקבל החיים רק לעבודתו יתברך שמו בלבד, וכפי רצונו כן נותנים לכל אחד. (ראש השנה תרל"ב)

ראש השנה פירוש קודם התחלקות השפע להיות נשתנה, כי כשבא חיות השי"ת לעולם הזה תחת הזמן והטבע משתנה מרוחניות לגשמיות, וראש השנה הוא המקור וההתחלה קודם ההשתנות כי במקורו הוא בלי ציור גשמי. (שם)

בכסה ליום חגנו, שהקב"ה נתן לנו יום הדין לחג, כי הוא בין המועדות אף כי יום משפט הוא, והוא מחסדו הגדול אשר עלינו כמו שכתוב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, כי בכל מועד וחג יש הארה יתירה לכל איש ישראל... כי יש בכל איש ישראל נקודה טמונה בלב שיש לנקודה זו דביקות בהשי"ת ממש כדכתיב "בנים אתם", אך נקודה זו צריכה להיות נסתרת באדם, שלא יהיה קטרוג עליו שלא יהיה ניכר על פניו היתרון שיש לו על כל הנבראים... וכפי מה שהאדם שומר נקודה זו הפנימיות זוכה להתדבק בהשי"ת, ועל זה נאמר בכסה ליום חגינו. ועל זה איתא בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים, והבן כל זה. ולהוסיף ביאור כי ראש השנה הוא יום הדין ולבני ישראל הוא חג, כי בטוחים בני ישראל שנכתבים בספרן של צדיקים, כדכתיב ועמך כולם צדיקים, אך יש קטרוג על זה, וכפי מה שאדם שומר הפנימיות שלו יש הגנה והקב"ה סוכך עליו. ועל פי זה מובן דברי הגמרא, אמרו מלאכי השרת מפני מה אין בני ישראל אומרים הלל וכו'. (שם תרל"ד)

ענין מלכיות זכרונות שופרות שתמליכוני עליכם, יעלה זכרוניכם לפני בשופר, הוא לקבל כל אחד מישראל על עצמו בראש השנה עול מלכות שמים, והוא למסור נפשו בג' עבירות ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים, והם בחינת בכל לבבך נפשך ומאדך, קבלת עול מלכות הוא נגד ע"ז, וזכרונות כנגד גילוי עריות, ושופרות נגד שפיכות דמים, כי בצלם אלקים עשה את האדם ובכל לבבך הוא גם כן עבודה שבלב, כי בע"ז עונשין גם על המחשבה, כמו שכתוב למען תפוש את בני ישראל בלבם... ובכל נפשך הוא הרגשת הנפש, והוא בחינת זכרונות, גילוי עריות כידוע. ובכל מאודך הוא תיקון כל דבר שחוץ מאדם והוא קנאת איש מרעהו, וכפי מה שמוסרין כל מאודו בעבור ה' על ידי זה נכנס בכלל ישראל וניצול משפיכות דמים ואביזרייהו... (שם תרל"ח)

בראש השנה צריך כל אחד לקבל מלכות שמים על כל השנה, כמו שאמרו אמרו לפני מלכיות וכו', ועל זה היום נאמר "אשר אנכי מצוך היום", ובכל יום צריך להיות כחדשים, והיום הוא חדש באמת, ועל זה נאמר "היום אם בקולו תשמעו", שהוא מצות שמיעת קול שופר, וכדאיתא בזוהר, כי אם יזכו בני ישראל יהיה הגאולה בתשרי... וזה שאמר "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", שביקש אברהם אבינו ע"ה להיות נזכר העקדה לבני ישראל בראש השנה, כמו שכתוב ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, כי מאחר שיום זה נותן חיות לכל השנה הוא היום הידוע...

אמרו לפני זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, פירוש אף כי בלאו הכי מי לא נפקד כהיום הזה וזכר כל היצור לפניו בא, אבל על ידי שבני ישראל מבקשין הזכירה שיעלה זכרונינו לפניו ית', אף על פי שיודעין שזו הזכירה הוא למשפט, ומכל מקום יש לכל איש ישראל להבין ולהשכיל כי גדלה מעלת הזכירה לפני הבורא ית' שהוא אב הרחמים, וכדאי להיות נשפט רק שיעלה זכרונינו לפניו ב"ה, ועל ידי זה שבני ישראל יודעין זאת על ידי זה יעלה זכרוניכם לפני לטובה, ועל ידי זה עצמו הופך הקב"ה מכסא דין ויושב על כסא רחמים, שעל ידי זה בני ישראל ממתיקין הדינים ועושין ממדת הדין רחמים, שהרי מבררין שהזכירה לפניו ית' למשפט הוא טובה גדולה ומתנה מהשי"ת להיות נזכר לפניו ביום הזכרון כנ"ל. (שם תרל"ט)

איתא כל מעשה בראשית לדעתן נבראו וכו', לכן כפי הכנת האדם ובחירת רצונו בימים אלו כך ניתן לו התחדשות החיות, שבכל ראש השנה מתחדש מעשה בראשית, ובכלל עיקר הדעת בעולם הם בני ישראל, אדם אתם קרוין אדם וכו', שאדם הוא בר דעת, ולכן אמרו בשביל ישראל שנקראו ראשית. ויש להבין שתלה הכתוב בזה ולא פירש בשביל ישראל, הואיל ונקראו ראשית היינו שמתקשרים בשורש האחדות והראשית והוא העיקר השכל וידוע אותי, ומזה עצמו נעשה ממילא המשפט שבאי עולם עוברין לפניו כבני מרון, כדי לתת לכל אחד חיות כפי דעתו ומצבו. (שם תרמ"ד)

בפסוק תקעו וגו' בכסה ליום חגינו, כי הנה בכל שלש רגלים יש מצות ראיה במקדש, ובראש השנה הוא ראיה מרחוק, שעל ידי השופר אמרו חז"ל כיון דלזכרון אתי כלפנים דמי, ולכן רמזו שבראש השנה הוא בחינת מרחוק ה' נראה לי, ולכן ראיה זו היא בבחינת עקידת יצחק, כמו שכתוב "היום בהר ה' יראה", רמז לזכות לראיה מרחוק. ולכן אפילו בזמן הזה שאין לנו בית המקדש ובכל רגל נחסר לנו מצות הראיה, ועתה בחג של ראש השנה יש לנו גם עתה בחינת כלפנים דמי. (שם תרנ"א)

החכם עיניו בראשו רמז על יום ראש השנה, כמו שיש ראש בנפש והוא משגיח על כל הגוף ובו הנשמה, ועיקר ראית העין מתוך החושך והשחור שבו, כמו שאמרו חז"ל, כמו כן בזמן זה היום הראשון בו ההשגחה על כל השנה והחכם מבין שכל השנה תלויה בראש השנה, ולכן בכסה כתיב ביה, כי ישת חושך סתרו, וכל הסתכלות והראיה הוא בזה היום, וכמו שכל זה היום הוא בבחינת הראש והשורש, כן צריכין בני ישראל לשוב בו להתחזק בראשיתן, והוא התורה והאבות שעליהם נרמז בחינת השופר... (שם תרנ"ג)

ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי בראש השנה צריכין להיות טוב עין אפילו לאומות, ואמר רמז לזה בגמרא זיל לעין טב ולקדשיה לירחא, שקידוש החודש ושנה תלויה בטוב עין. ונראה שבמדה שאדם מודד מודדין לו, וכמו הטוב עין שיש לבני ישראל בראש השנה, כך מתראין לפניו לטובה, כמו שכתוב טוב עין הוא יבורך, והוא מדתו של אברהם אבינו ע"ה, ואמר "היום בהר ה' יראה", וב' הדברים אלו הראיה לפניו ית' ושמיעת קול שופר הם בחינת אברהם ויצחק, ראיה ושמיעה... (שם תרנ"ד)

ראש השנה הוא יום טוב לבני ישראל, כי באמת כל המשפט והדין למעלה לזכותן של בני ישראל, וראש השנה הוא בחינת היכל זכות, שכתב בזוהר הקדש פקודי דשם כל המשפטים ודינים, ונקרא זכות, כי כל המשפט כדי לזכות בני אדם, והקב"ה רצה לזכות את בני ישראל הרבה להם תורה ומצות... (שם תרנ"ט)

זכרנו לחיים וכו', דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, ובראש השנה שמתחדשת הבריאה נתחדש גם כן כח הנשמה, וזה עיקר התיקון לחדש כח הנשמה שנטבע בחומר הגוף, כמו שכתוב בזוהר חדש בפסוק הנ"ל "ויהי האדם לנפש חיה", שהכתוב מתאונן על האדם שנשתנה בו כח הנשמה בהשתתפות הנפש וגוף... (שם)

תקעו בחדש שופר וגו', דכל החדשים נקראו ראשים, כמו שכתוב "ובראשי חדשיכם", ובכולם יש זכרון, כמו שמתפללים יעלה ויבוא וכו' זכרוננו, וכן כתוב בגמרא, זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, ולכן אין צריכין להזכיר בראש השנה של ראש חודש, אם כן הזכרון של ראש השנה למעלה מזכרון ראשי חדשים. והי"ב חדשים הם בחינת י"ב השבטים, שהם אבני זכרון, כמו שכתוב בתורה ונשא וגו' שמותם לפני ה' לזכרון. ובראש השנה צריכין לעורר זכרון של יוסף שהוא למעלה מזכרון השבטים, שמדריגת יוסף למעלה ממדריגת השבטים, ולכן מצינו דזכרון ראש חודש של תשרי בכסה, וצריכין לעורר הזכרון מעולם שלמעלה והוא זכרון דיוסף. דהנה כתיב "שער החצר הפנימית וגו' וביום השבת יפתח וביום החודש", וכיון דנכסה פתיחה דראש חודש צריכין לעורר שער הנפתח בשבת בכח השופר, והוא בחינת יוסף, דצדיק נקרא שבת...ולכן בשבת אין צריך לתקיעות שופר, כי כל כח השופר לעורר שער השבת כנ"ל. כתוב תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי, שכל ראשי חדשים צריכין לינק מראש השנה שהוא הראש לראשי חדשים. (שם תר"ס)

הנביא צוה לשמוח בראש השנה, "אכלו משמנים וגו' חדות ה' היא מעוזכם", עיקר העוז לבני ישראל לשמוח בחלק אלקות המיוחד לנפשות בני ישראל, ובראש השנה מתחדש זה הכח שבו נברא האדם ויפח באפיו נשמת חיים, ובראש השנה מקבלים מלכות שמים, וצריך להיות בשמחה, כמו שאמרו, כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה, וכפי השמחה בראש השנה בקבלת מלכותו ית"ש כן מתקיים כל ימי השנה, וכמו שראש השנה שהוא ראש של כל השנה, ובראש צריכין לקבל מלכותו ית"ש לתת הראשית אליו ית"ש, כמו כן בנפשות, בני ישראל הם הראש, ולכן עליהם לקבל מלכות שמים שהם נקראים ראשית, ובכח זה נמשך מלכות שמים גם על כל העולם, ומבקשין ותמלוך וכו' על כל מעשיך, כי באמת אין העולם ומלואו כדאי שיחול עליהם מלכות שמים... רק הכונה שגם קבלת מלכות שמים אינו בכח המקבלים, רק הכל שלך... (שם תרס"א)

בני ישראל צריכין לשמוח בראש השנה שמתחדש העולם, ולכן יש קצת חירות, כי הטבע משכח הפנימיות, והוא מטובת הבורא ית"ש, שמתחדש החיות בכל ראש השנה שלא להיות נטבע בחומר הגשמיות, וכן בכל יום הקב"ה מחדש בטובו מעשה בראשית... ובראש השנה מתחדש ביותר כל ההנהגה של ימי השנה החדשה, ונקרא ראש השנה שבו מאיר המוחין ושורש כל הימים. ובאמת זה מיוחד לבני ישראל שנקראו ישראל לי ראש, שכל התחדשות של ראש השנה בשבילם הוא, ונקרא ראשית, כמו שכתוב "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה", וכמו כן בני ישראל נקראו ראשית, והיא המשכת החיים, כי עלמא דין עלמא דמותא, וצריכין להמשיך חיים מן השורש כמו שחיות כל הגוף נמשך מן הנשמה שבראש... והתורה נותנת עצה לבני ישראל להמשיך החיים על ידי התורה ולא על ידי יסורין, והוא על ידי השופר שרומז לקבלת התורה. (שם תרס"ד)

איתא בגמרא שופר דלזכרון קאתי כלפנים דמי. וזהו שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, ולכן בכל ג' רגלים המצוה להראות פנים במקדש, ואז מתגלה אור בעולם, ולכן קורין בהם ההלל, ובראש השנה הוא בכסה, ובכח התשובה מתעלה השופר ומתגלה אור הפנימיות גם במקום החושך, כמו שכתוב באור פניך יהלכון, כי ההארה הבאה בכח התשובה היא למעלה מן המקום והזמן, בפרט בראש השנה שהוא חיות של כל השנה, וזה בא מכח שלמעלה מן הזמן, שהמקום והזמן הם בכלל הבריאה, וראש השנה בחינה שמקודם הבריאה והמקום והזמן. (שם תרס"ה)

שם משמואל:

ונראה דזה טעם תשרי ראש השנה לשנים, אף למאן דאמר בניסן נברא העולם, והיה לכאורה יותר נאות שיהיה ניסן ראש השנה, מה גם שבניסן הוא זמן הפרחת הטבע. אבל בא להורות על העיקר הזה, שאף שהוא זמן השלמת גידול הפירות, ושמעתה מתחילים ימות הגשמים שהם זמן שביתת הטבע, והם אחרית השנה, אחרית זו איננה אחרית בהחלט, אלא מאז מתחילים הגשמים והכנה על הפרחת הטבע להבא, ואין זה אחרית אלא ראשית, כי האחרית היא שבה אל השי"ת, ואז הוא זמן עבודת ירחא שביעאה שופר, כיפור, לולב, ערבה ניסוך המים.

ולפי האמור יתבארו דברי הש"ס (ר"ה י"ב) חכמי ישראל מונין וכו', וברש"י כר' אליעזר מונין שנות נח ובריאת העולם... ולא משום דסבירא להו בתשרי נברא העולם, אלא דתשרי ראש השנה לשנים וכו', ואומות העולם מונין אף למבול כר' יהושע, כלומר למנין שנות הדורות מתחילין מניסן למנות. ולכאורה אינו מובן טעם חכמי ישראל, דמאחר דלא סבירא להו בתשרי נברא העולם אלא בניסן, למה לא נמנה שנות הדורות מניסן. אך לפי דרכנו יובנו הדברים, כי אומות העולם שהאחרית שלהם הוא אחרית בהחלט, על כן אין להתחיל ראש השנה אלא מניסן זמן התחלת פריחת הטבע, שבתשרי אין בו התחלה לדידהו, אבל ישראל שהאחרית שלהם הוא השי"ת, אם כן היא התחלה יותר נכבדת מהתחלת ניסן שהוא רק פריחת הטבע... (כי תבא תרע"ו)

ועל פי הדברים האלה יש ליתן טעם מה שאנו קוראים לעולם פרשת נצבים קודם ראש השנה, דראש השנה הוא התאספות הכלל כולו, כמו שאמרו ז"ל אמרו לפני בראש השנה מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, וכתיב (דברים ל"ג) "ויהי בישורון מלך בהתאסף" וגו', וזה זירוז לכל איש ואיש שיכון לבבו להיות ראוי להתאחד בכלל ישראל, ולקיים (מ"ב ד') "בתוך עמי אנכי יושבת", כבזוהר הקדש, והעצה לזה היא בקבלת עול מלכות שמים שלימה להיות נצב אטימוס כנ"ל... (נצבים תרע"א)

יש ליתן טעם מה שאין מברכין חודש תשרי בשבת הקודמת, כי ענין מה שמברכין החודש הוא להמשיך מקדושת שבת לחודש, והנה בראש השנה אנו אומרים זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, וכמו שתחילת בריאת העולם שלא באה על ידי שום התעוררות, שהרי לא היה מי שיעורר ולא היה נמשך בה משבת הקודמת, שהרי לא היתה שבת קודמת לה, ואף שצריך קידוש בית דין לעורר החודש, היינו מפני שבלעדי קידוש בית דין אין כאן ראש חדש כלל, אבל כשנעשה ראש השנה על ידי קידוש בית דין שוב אינו צריך לשום דבר, ולא למשוך לו מקדושת השבת הקודמת. וזה לימוד לאדם שיתחיל לגמרי מחדש כאילו היום נולד, ולא תזכרנה ראשונות ולא תעלינה על לב. אך על כל פנים צריך שיהיה בטל לגמרי מכל חושיו לרצון השי"ת... (שם תרע"ב)

ויש לומר שבדוגמא זו הוא יום טוב של ראש השנה, דבזוהר הקדש דכל יום טוב מזמנין ליה במצוה שבו, פסח במצה... ראש השנה יומא דדינא. והא דאמר ראש השנה יומא דדינא אינו מובן, שזה איננו מעשה ישראל. אך יש לומר דהנה בזוהר הקדש דבראש השנה נדרש להיות נכלל בכלל ישראל, כמו שכתוב (מ"ב ד') "בתוך עמי אנכי יושבת". והנה שני ימים טובים של ראש השנה איתא בזוהר הקדש שיום הראשון הוא דינא קשיא, וביום השני דינא רפיא, ויש לפרש דיום הראשון דנים כל פרט ופרט בפני עצמו, אם הוא ראוי להתאחד בכלל ישראל, והוא כענין שנוטל כל אחד ואחד בידו ומעבירו מן הגליות כנ"ל. והנה כבר הגדנו דהא דרשעים גמורים נכתבים ונחתמים וכו', זה גורם שהרשע הגמור שבלב כל אחד ואחד נדחה ומתבער, יש שנתבער ברחמים, בלי יסורין וצער, ויש שהוא דבק כל כך שאיננו נפרד אלא על ידי יסורין חס ושלום. וישראל המשכילים משתוקקים כל כך שיתפרד הרע מהם, שאפילו היסורין חס ושלום כדאי הוא להם כדי להפטר מהרע הדבוק בהם, והוא כדוגמת מאמר רות וקבלת ישראל את אלות הברית. וזהו פירוש דברי זוהר הקדש הנ"ל, דבראש השנה מזמנין להיום טוב ביומא דדינא, היינו במה שמשתוקקין לדין כנ"ל, ומחמת תשוקה זו עצמה מתאחדים בכנסת ישראל, וזהו הדין דיום הראשון, וזה דינא קשיא, שמדקדקים היטב על כל פרט ופרט, אם הוא ראוי להתאחד בכלל ישראל, וכאשר זוכים ומתאחדים ביום הראשון שוב דנין ביום השני את כל הכלל, וכלל ישראל לעולם נרצה, על כן הוא רק דינא רפיא, על כן יוצאין ישראל זכאין בדין, ואפילו דין דיום ראשון נמתק בשני אחרי שנתאחד בכלל ישראל... (שם תרע"ה)

וממוצא הדברים, שבבחינת השכל אין לתולדות קישור והתאחדות עם אבותיהם, שהרי בחינת השכל לא היתה כלולה כלל באבותיהם, ומכאן אזהרה יתירה שביום טוב של ראש השנה שהוא הראש והשכל של השנה ובו דנים את האדם כמה מוח ושכל והארה אלקית ינתן בו, אין לסמוך אפילו על האבות, אלא כל חד וחד יפייס לנפשיה... ואף שאמרו ז"ל (ר"ה ט"ז) תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, היינו בדין שהוא בחינת הלב, שהוא בכלל כל מאורעות האדם, אבל על בחינת השכל כמו שכתוב והאר עינינו בתורתך, ובכלל זה שיהיה השכל בהיר בלתי מטונף במחשבות רעות, על זה אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. (שם תרע"ו)

ונראה דהנה בגמרא פליגי בלשון "כבני מרון", חד אמר כבני אימרנא (כבשים), וחד אמר כמעלת בית מרון, וחד אמר כחיילות של בית דוד. ולהבין ענין פלוגתתם נראה, דהנה בראש השנה דנין גם על מעשי המצות של כל אחד ואחד בכמה רצון ופנימיות הלב עשה את המעשה, ובכמה מוח ושכל השתמש במעשה זה, ובכמה כח התגברות לעומת יצרו עשה את המעשה. וזהו שכתב הרמב"ם (תשובה ג' ב'), ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות... וזהו ענין פלוגתתם, דמאן דאמר כבני אימרנא הפירוש כמו שכתוב במדרש, מה כבשים אין להם אלא קול אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאבינו שבשמים, והיינו בכמה רצון ופנימיות הלב עשה המעשה. ומאן דאמר כמעלת בית מרון, היינו כפירוש רש"י, שהיה ההר גבוה וצר ואין יכולין לילך רק אחד אחד, וזה רומז למוח ושכל האדם, כי אין דעות בני אדם שוות. ומאן דאמר כחיילות של בית דוד, היינו בכמה התנצחות היצר השתמש, וכל זה אין יכול לידע רק השי"ת לבדו... (זכור ברית תע"ר)

בזוהר הקדש תא חזי... והיינו משום כי בראש השנה באה השפעה מעולם החירות בגוף ונפש, כמו שכתב הזוהר הקדש, וצריך האדם להיות כלי מוכן לקבל ההשפעה, היינו שיתפרדו ממנו חלקי הרע למען לא תחול ההשפעה גם על חלק הרע שבו, ועל כן מברכין שהחינו, דלכאורה הלא ראש השנה הוא דין ואנו אומרים אל תבא במשפט עמנו, ומה זה ששמחין עם היום טוב, אכן העיקר הוא, כי ביום הזה מחמת הדין מתפרדים חלקי הרע שבאדם, ועל ידי זה נעשים בני ישראל כלים מוכנים לקבל את השפעה, וזוהי השמחה.

וזהו פירוש הכתוב תקעו בחודש שופר וגו', דלכאורה הלא אינו מפורש הזמן שהוא בחודש תשרי, אך הפירוש הוא תקעו בחודש היינו בעת ההתחדשות, שבאה השפעה חדשה מעולם החירות כנ"ל, אז הוא זמן תקיעת שופר, והבן. (ראש השנה תרע"א)

בגמרא (ר"ה ל"ב) מנין שאומרים מלכיות... ענין סמיכות מצות פאה לראש השנה, דלכאורה הלא בכל הדברים הראשית היא לה', ופאה היא בסוף. אך הענין הוא דהנה כל המצות אין להן סוף שיאמר האדם שגמר עבודתו, רק אם עשה מצוה צריך להתחיל מחדש, ומצוה גוררת מצוה, לזה מצות פאה היא לבסוף להראות שבסוף נמי יש מצוה וגוררת מצוה, וצריך להתחיל מחדש, ולאחר מצות פאה מתחילות המצות של תרומה ומעשר, ובראש השנה הוא גם כן זה הענין, דכל מה שעשה בכל השנה עם אותם הכחות צריך עתה להתחיל מחדש, וזוהי מלכות, דמלכות נמשלה לירח שמתחדשת בכל פעם. ותשובה היא גם כן זאת שצריך להתחיל מחדש... (שם ליל ב)

ונראה לפרש, דהנה כתיב (ירמיה ל"א) מרחוק ה' נראה לי, ובאגרת שבסוף קול שמחה שזה סוד ראש השנה, והפירוש יש לומר דהנה הדיין צריך להיות נבדל מהנידונים, והרי הקב"ה קרוב לכל קוראיו וגו', וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, ואיך הקב"ה דן את העולם, ועל כרחך לומר שבראש השנה כדי לדון את העולם הקב"ה מתרחק מהנבראים, אך ישראל המבינים מתקרבים עצמם על ידי זה עוד יותר... ומכל מקום ההתרחקות הלזו מיקרי למיתב אבראי, וזהו לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי, היינו שהשי"ת יתרחק ממנו עוד קודם דינו רק בשביל דין הכלל שקודם, ועל כן מלך נכנס תחילה, וכשזכה בדינו הרי על כל פנים נעשה שוב מקורב... (שם תרע"ב)

בגמרא בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, והיינו מפני שנתוספה בו ה"א הראשונה שהיא הארת עולם החירות, וזה נשאר לדורות שבכל שנה מופיעה הארת ה"א הראשונה שהיא הארת עולם החירות, ובזה יוצאין נפשות ישראל ממאסר העונות והיצר הרע. אך זה שייך כשהעונות הם מופרדין מן האדם, רק כעין בית האסורים שמקיף מבחוץ, אבל כל עוד שהוא והם דבר אחד מה תועיל החירות, על כן צריכין לתשובה מקודם... וזהו הדין בראש השנה אם יש דביקות לאדם, ועל כן הוא יום טוב מחמת הדין, כי בלאו הכי לא שייך שיהיה יום טוב מחמת הדין, ובזוהר הקדש שבראש השנה מקבלים היום טוב בדינא, ומטעם זה, שהדין מברר כנ"ל, ובזה הם נפרדין מהאדם, ושוב מועילה החירות. והנה את עולם החירות מעוררים בקול השופר... (שם תרע"ג)

לפקוד על צבא מרום בדין, ויש לדקדק למה יום הדין של צבא מרום הוא בתשרי... ונראה דהנה יש להבין, הלא מלאך איננו בעל בחירה, ושכר ועונש הרי תלויים בבחירה, ואיך שייך אצלם דין. אך נראה דהנה בכל מעשה שהאדם עושה נברא ממנו מלאך, וממעשה המצוה נברא מלאך קדוש, וחס ושלום ממעשה העבירה נברא מלאך משחית. והנה הדין על מעשה בני אדם איננו רק במספר המעשים כמה מהם מצות וכמה עבירות, אלא גם באיכות, שיש כמה מעשים שלכאורה הם נראים כמצות, ובאמת בעומק המבחן נמצא חס ושלום להיפוך, כגון שהוא חס ושלום בעומק הכונה להתיהר או להתקוטט, או שום כונה צדדית... מעתה מובן שהמלאכים הנבראים ממעשה בני אדם הם תלויים ועומדים בדין, שיכול להיות מלאך עומד בין הקדושים, וכאשר על פי הדין נתברר שמעשה זה שממנו נברא ברע הוא חס ושלום, אם כן נדחה המלאך הלז ממחיצתו. (שם תרע"ג)

ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בענין דאיתא בספרים דשעת התקיעות היא שעת הדין, דתקיעות דמיושב הן הדין על כל אחד אם הוא בתוך כלל כנסת ישראל, ואין הדין לפני הקב"ה רק לפני ישראל בעצמם, על כן הן בישיבה, כי כנסת ישראל בישיבה כידוע מענין תפלה של יד, ובתקיעות מעומד היא שעת הדין הוא דין הכלל איך תהיה השראת השכינה ביניהם, ועל כן עומדין לפני הקב"ה, כי הדין לפני הקב"ה.

ואפשר עוד לומר שידוע שכנסת ישראל וקב"ה הוא נגד מדת לילה ומדת יום, וכנסת ישראל נקראת מדת לילה, על כן דין התאחדות כנסת ישראל בעצם עד שיהא נקרא בשם כנסת ישראל נעשה בלילה, והוא דין כללי, אך בפרט על כל איש ואיש אם תקלוט אותו כנסת ישראל זה נעשה בתקיעות דמיושב כנ"ל, אבל עיקר הדין אם תהיה השראת השכינה וכל מיני ברכות ושפע בכלל ובפרט זה נעשה בתקיעות דמעומד.

ולפי זה יש מקום הכרעה, שר' הושעיא מיירי מעיקר הדין שהוא ביום זה תלוי בקידוש בית דין, אבל דין כנסת ישראל שהוא דין כללי נידון בלילה, ועל כן הש"ס ברכות דאיתא שם כל הזורע ברביעה ראשונה וכו', שזה איננו שייך לומר על עיקר הדין על הכלל ואפילו על הפרט, כי אם יוצאין זכאים ומגיע להם שפע התבואה מה נפקא מינה מתי יזרעו, וכן חס ושלום להיפוך, על כן יצדק ביותר על הדין הכללי, והוא גם כן דין השנה. וידוע שהשנה במלכות, וים שעשה שלמה עומד על שנים עשר בקר הוא י"ב חדשי השנה, וכן נמי הא דסימנא מילתא, ורגילין לאכול תפוח מתוק בדבש, ומהר"ל שרומז לחקל תפוחין, על כן זמנו בלילה. (שם)

מנהגנו לאכול תפוח מתוק בדבש, וכן להטביל פרוסת המוציא בדבש, כי דבש הוא דבר המהפך כל הניתן בו לדבש כמבואר בפוסקים, והוא פועל דמיוני להפוך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, והזמן נאות לזה, כי ראש השנה הוא הראשית והכל בטל אל הראשית, על כן בכח הראשית להפוך הכל...

ויש לומר כי זה ענין שני ימים של יום טוב ראש השנה, ביום הראשון הוא דינא קשיא אש אוכלה, על כן מדתו להפוך הכל אל הקדושה והפסולת כלה בלהב אש, וזהו רשעים גמורים נכתבים ונחתמים וכו'. וביום השני הוא דינא רפיא, ומדתו להכניע הכל אל הקדושה, ועל כן אפילו אנשים שנדחו ביום ראשון יש להם מקום עוד ביום שני להכנע אל הקדושה כמו פסולת הבטלה אל האוכל ונאכלת בצירוף האוכל. (שם תרע"ד)

נראה מהפייטן שההתחלפות בבטן לאה ולד זכר לדינה היתה בראש השנה. ויש ליתן טעם לזה, כי כבר אמרנו שראש השנה באשר הוא ראשית הוא כולל כל המתחלפין, ועל כן נעשה בו חילוף זה, ואיש הנלבב יקח מזה תוכחת מוסר לנפשו שאין זמן מוכשר להתהפך מרע לטוב יותר מראש השנה כי אם בגוף בפועל ממש כך, ברוחניות הענינים על אחת כמה וכמה. (שם)

בש"ס ר"ה (י' ב') בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי בראש השנה יום הדין הוא התגלות הנעלם על ידי עומק הדין, ועל כן יצא ונתגלה יוסף. ולי נראה עוד לומר בלשון אחר, דהנה ידוע כי שמו של איש הוא מהותו, ועל כן יוסף שנקרא על שם שאמרה רחל יוסף ה' לי בן אחר, היתה מהותו להיות מתנענע ורודף תמיד אחר תוספת בעבודת ה', ולא הסתפק עצמו במה שהיה לו עד כה, ועל כן מדרגת יוסף נקראת חי, כידוע במקובלים. והנה בראש השנה ניתנה חיות חדשה בכל איש מעין "ויפח באפיו נשמת חיים" הנאמר באדם הראשון, כי זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, וכבר דברנו מזה. והכונה להיות מוסיף והולך בכל כח ועוז והתלהבות יום אחר יום עד יום הכפורים, ובכל יום בעומק יותר, והם עשרה עמקים כידוע, ועל כן ראש השנה דומה למהות יוסף, על כן עמדה לו מהות היום לסיוע ויצא לחירות להוציא מהותו אל הפועל. (שם תרע"ה)

ולפי האמור יתפרש הכתוב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי באשר יש כאן בושה כפולה ומכופלת, אחת שהוא בכסה שהלבנה נכסה כנ"ל, שגורם לישראל בושה, ולא עוד אלא שהוא ליום חגנו שיש לישראל קירוב האלקות, שהוא כענין "את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא". ויש לומר שזה ענין שברים תרועה דתרוייהו צריכין לעומת הבושה הכפולה... ובאמת לרגלי הבושה יתגדל היום טוב, וכמו שראש חודש איקרי מועד מחמת הכנעה, מובן שבראש השנה שהבושה וההכנעה היא כפולה ומכופלת יגדל היום טוב, וכמו שאמרו הפרנסים הראשונים עזרא וסייעתו, (נחמיה ח') "היום קדוש הוא לה' אלקיכם אל תתאבלו ואל תבכו וגו', ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו", ויובן על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש מגביה שפלים עד מרום, כי מטבע השפל כשמגביהין אותו נעשה עוד שפל בעיניו יותר ומתבייש בעצמו, על כן מגביהין אותו עוד יותר. ובדוגמא זו יש לומר בראש השנה, כי ההכנעה והבושה נמשכין מיום חגנו כנ"ל, ממילא מגביהין אותם עד מרום, על כן נעשה מזה שמחה לישראל... (שם תרע"ו)

בגמרא אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם... ביאור הדברים יש לומר, כי הנה האדם הוא עולם קטן דוגמת העולם הגדול, וכל הנעשה בעולם הקטן פועל ומשפיע לעולם הגדול. והנה שלשה שליטים באדם משכן לנפש רוח ונשמה, ואתנחי בהו סימן מל"ך, מוח לב וכבד, וכמה שהאדם משעבד את שלשה אלה לשמים משעבד דוגמתם את מלכיות העולם ואת כל שליטיהם לשמים, היינו אותם שיש להם אחיזה בשורש נשמתו. וכבר אמרנו במקום אחר ששלש המלכיות הראשונות הן כחות רעים מושכים לקנאה תאוה וכבוד, ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, והמלכות הרביעית כלולה מכולן, ואם שלמים וכן רבים העושים כן, היינו לשעבד לשמים את שלשה השליטים שלהם, שהם מוח לב וכבד, אז נתקיים לגמרי "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה". ולזה בא הרמז בשלשה פסוקים מן התורה וכן מן הכתובים ומן הנביאים, ומסיים בשל תורה שמע ישראל וגו' אחד לעומת המלכות הרביעית הכוללת, והיא מחרפת ומגדפת ואומרת אני ואפסי עוד היפוך אחדות ה'. ובאם האדם אינו משעבד בעולם הקטן שלו כל הג' השליטים, הוא חס ושלום חוצץ במלכות, וזהו כדי שתמליכוני עליכם, כי במה שתמליכוני עליכם הרי אתם ממליכים אותי על כל העולם... (שם)

בש"ס ר"ה אמר שמע מינה תרי דינא מתדנא, ויש להבין למה ליה כולי האי, ולמה לא נידון קודם הזריעה על כל ענינה עד הקציר. וניחא לי שזה מחסד ה' שהדין הוא בזמן שנוכל לרצות עם העומר. אבל באם היה קודם הזריעה בתשרי לא היה אז חדש לרצות בו. ועוד יש לומר על פי דברי הש"ס דעד דמטי למדייניה קדים סליק, וברש"י, גדל קצת ואינו ממהר שוב להתקלקל, אם כן חסד הוא מהשי"ת שהדין בשתי פעמים, ראשונה עד שתגדל קצת, שעל זה עוד אין כל כך מקטרגים באשר עדיין אינו מוכן לאכילת אדם, ובפעם השניה כבר גדל ואינו ממהר להתקלקל. (שם)

ונראה דהנה עקר הדין בראש השנה אם החטא דבוק בעצם נפש החוטא ואז אין לו הסרה ונדחה למצולות ים עם החוטא יחדיו, או אם החטא איננו דבוק בעצם נפש החוטא אלא מרחף עליו מלמעלה, ואז נדחה החטא לבדו, ונפש החוטא נשארת נקיה ומקבלת אור פני מלך חיים. והנה נפש ישראל בעצם אינה מעותדת לחטא, והחטא הוא רק במקרה ואינו מתאחד עם עצם הנפש כי אינו מהם אלא כמו שכתוב (תהלים ק"ו) "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם"... והם נקראים אובדים בארץ אשור, או על ידי אונסין ומצירים והם נקראים נדחים בארץ מצרים, או בפשיטות שאומות העולם מטמאין את האויר והאויר נעשה מושחת ומושך לחטא, ומהאי טעמא כשישראל עושין תשובה נהפך הדין על אומות העולם משום שהם הם הגורמים בנזקין, ועל כן בהכרח דין ישראל צריך להיות קודם, אם יצאו זכאין מוטב, ובאם לאו חס ושלום יהפך הדין על הגורמים, ויתברר בדין עד כמה גדל פשע הגורמים. ויש לומר שזה עצמו הוא חוסם פי המקטרגים בדין ישראל, בידעם שאם חס ושלום יצאו ישראל בלתי זכאים, על ראש אומתם יחול, אבל אם היה משפט אומות העולם קודם שוב מה דהוה הוה, והיו מתאמצין בקטרוגם בכל יכלתם. (שם תרע"ז)

ונראה דהנה בזוהר הקדש בטעם הדין בראש השנה... וממוצא הדברים שכל הדינים הם צורך לחדותי ברכאן וקדושין, ויש למשול לרופא חנם המתחסד עם החולה ומשקהו תרופות או עושה לו ניתוח קל כדי לרפאותו ולהעמידו בחיים, שגם מה שמצער את החולה איננו עונש או נקמה אלא חסד גמור, כך הם הדינים דירחא שביעאה שהכל הוא חסד גמור, והדינים יש לכנותם גבורה שבחסד. והנה ידוע שדבש יש בו חוזק עד שמחמת חוזקו מהפך את הניתן בתוכו לדבש, ומכל מקום טבעו מתוק, לא ככל הדברים החזקים שבטעם איננו מתוק, שהחוזק שבו איננו אלא מתוצאות המתיקות. ונוכל להמליץ על חוזקו שהוא תוצאות גבורה שבחסד. והנה ידוע דחקל תפוחין וכן פרוסת המוציא מרמזין למדה המנהגת את העולם, ועל כן כשמטבילין את אלה בדבש הוא רמז נאה שעתה היא עת ההנהגה של החסד, והדינים הם רק גבורה שבחסד. (שם תרפ"א)

ויש לומר שזה נמי ענין הדינים בראש השנה, שמחמת עומק הדין נתברר שישראל זכאים, והאומות הם הגורמים את הנזקין, ועל כן הדינים לא לרעת ישראל ניתנו חס ושלום אלא אדרבה לטובתם, וזה שבפייט ארץ ודריה מצפים לדין, שמרגישים שכל הטובות באות רק מפאת הדינים, ובאמת שבזוהר הקדש שראש השנה מתיחס ליצחק, ועל כן כמו בכלל יצחק הוא המלמד זכות כבש"ס שבת הנ"ל, כן הוא יום טוב של ראש השנה, ויש לומר נמי דהיינו טעמא דשופר, שקול השופר יוצא מעומק הלב, ועל כן מעורר נמי עומק הדין לטובת ישראל, כנ"ל. וזה שבפייט למלכיות של יום ראשון, גשתי ביום דין להתווכח בדין, גולה עומק הדין, בקול קפאון שופר, והפירוש כפשוטו שהוא מגלה עומק הדין.

ומעתה מבוארים דברי המדרש הנ"ל, בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה, היינו למצה את עומק הדין, מאי טעמא עלה אלקים בתרועה, היינו שמחמת התרועה מתעורר הרצון למצה את עומק הדין, אך זה עצמו גורם שהשי"ת עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, לפי מיצוי עומק הדין נתברר שישראל ראויים לרחמים. וזהו ה' בקול שופר, היינו שהתרועה עצמה המעוררת דין שהוא הקול שופר מעורר את מדת הרחמים, ולאו תרי פעולות נינהו אלא פעולה זו עצמה שנראה בשטחיות שגורמת דין, בתוכיותה באמת גורמת רחמים, והרי לזה עצמו כתיב ה' בקול שופר. (שם)

ולפי האמור יש לפרש טעם המנהג שתוקעין תשר"ת למלכיות, תש"ת לזכרונות, ותר"ת לשופרות, כי ידוע ששעת התקיעות שעת הדין, ובודאי אז שכיח ענין הקטרוג ביותר, על כן חששו עוד להעלים בתרועה ולהפריד הסדרים זה מזה, כדי שלא יבינו באיזה עת באה התרועה האמתית, כי באם היו תוקעין כולם יחד היו יודעין על כל פנים עת שנעשית התרועה אם זו היא או זו היא, על כן מפרידין לגמרי הסדרים זה מזה להעלים עוד יותר.

ויש לומר שמטעם זה ראש השנה בכל מקום אפילו בארץ ישראל הוא שני ימים, לעומת שאר המועדים שרק בחוצה לארץ עושין שני ימים... כבר הגדנו הטעם דבחוצה לארץ כוונו להסתיר את היום טוב, אבל בארץ ישראל לא הוצרכו לכך, ומכל מקום בראש השנה שהוא בכסה אף בארץ ישראל הוצרכו להסתיר. וכל זה בראש השנה, אבל ביום הכפורים ששטן לית ליה רשותא לאסטוני לעולם אין צריך לשני ימים. (שם)

ונראה דהנה שאלת צרכים היא בתרי אנפי, יש שהוא מתפלל להסיר ממנו צרותיו ברוחניות ובגשמיות, והם כחות חיצוניים הסובבים את האדם, ויש תפלה שיאיר ה' פניו אליו וישפיע עליו ברכות וטהרת הקודש, בקיצור להסיר ממנו את הרע ולהשפיע עליו טוב. ונראה ששני אלה נכללין במלכיות וזכרונות, מלכיות הם להסיר את החיצונים, כמו שכתוב (משלי כ"ט) "מלך במשפט יעמיד ארץ", ועל פי משפט אמת אין לכחות החיצונים טענה על ישראל, כי אפילו אם חס ושלום אינם לפי הראוי, על כל פנים הם יותר טובים מן הטובים של אומות העולם... זכרונות הם מעוררים השפעת ברכות טהרה וקדושה. (שם תרפ"ה)

ר' צדוק:

וראש השנה הוא הראש וראשית ההתגלות דיש מאין נגד הי' דשם הקדוש, ויום הכפורים הוא סוף התגלות ראש זה שהוא מוח הבינה וה' ראשונה דשם... (חלק ד מחשבות חרוץ יא עמוד צ)

...ואף על פי שלא זכו (אדם הראשון וחוה) וגרמו בכיה לדורות, כי לא זכו בדינם באותו ראש השנה ונידונו למיתה, מכל מקום זכו לזרעם אחריהם להתפשטות שלשלת הגדולה דאבות העולם וכנסת ישראל מדור דור, עד דורו של משיח שיתקנו חטאו לגמרי ויתעלו במעלה עליונה מאד מקום שבעלי תשובה עומדין שהוא למעלה מעלה מגן עדן העליון. ובכל ראש השנה אנו מתקנים מעט מחטאו כי מתעורר בכל ראש השנה התחלת הקדושה כפי מה שעשה אלקים האדם ישר לשבת בגן עדן לעבדה ולשמרה, שזהו קדושת ימי המעשה בקדושת יום טוב, וכן מתעורר הפלת תרדמה שהוא התחלת הנפילה, ויהיב עיטא על זה בשופר, שפשוטו כמ"ש הרמב"ם עורו ישנים מתרדמתכם שיקיץ מתרדמתו על ידי קול השופר, ואלמלא עשה אדם הראשון כן להתגבר ביראת ה' מיד אחר תחלת נפילה דתרדמה לא היה בא לידי חטא... (שם עמוד קנב)

ובראש השנה באים לתקן הכל על ידי שמיעת קול שופר, שהוא דוגמת שמיעת קול ה' אלקים ששמע אדם הראשון מאתערותא דלעילא ולא נמשך אחריה, ואנו שומעין באתערותא דלתתא ונמשכין אחריה, ובא לידי יראה שהוא תיקון הראיה ומתעורר להתפלל לה' שמאמין שהכל רק ממנו, וכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ובזה נתקן הכל בלב האדם לפי שעה. ולעתיד בשמיעת קול שופר גדול יהיה השמועה גם כן גדולה, היינו בהתפשטות במעמקי הלב כולו עד שיהיה כן נקבע קיים שלא יוכל להשתנות עוד... ובעולם הזה בכל ראש השנה הוא תיקון לשעה שממשיך באותו יום מהקדושה שהיה לאדם הראשון קודם החטא על ידי תיקונו לשעתו בשמיעת קול השופר של מצוה, ובזה ממשיך שפע בני חיי ומזוני, בני על ידי היראה, כמש"נ "אשרי איש ירא את ה' וגו' גבור בארץ יהיה זרעו"... וחיי על ידי האמונה, כמ"ש "צדיק באמונתו יחיה", ומזוני על ידי תיקון האכילה שרצונו לאכול רק מה שהשי"ת ישפיע לו. והמתענים בראש השנה חושבים זהו תיקון חטא אדם הראשון שהיה באכילה אסורה להתענות לגמרי. אבל אף שזה גם כן קצת תיקון אינו תיקון גמור כידוע בסוד לאכפייא ולאהפכא, והנביא לימדנו אדרבא לאכול משמנים ושתו ממתקים בראש השנה, ולכוונו לשם שמים להמשיך על ידי זה השפעת משמנים ומתתקים לכל ימי השנה, כי קדוש היום לאדונינו, שבו קציבת השפע... (שם יח עמוד קנו, וראה שם עוד)

...וראש השנה ויום הכפורים אף שהם גם כן מה דישראל מקדשי, ומכלל קדושת הזמנים הנתלה בימי החודש ולא ביום קבוע כשבת, מכל מקום אינן בכלל המועדים, כי משונים מהם, שהמועדים נקבעו על ידי נסים שכבר זכו ישראל בהשתדלותם לאותם נסים ויקבע אותה קדושה בקרב לבבם לדורות עולם. אבל ראש השנה שהוא זמן הרת עולם והבריאה יש מאין שלא היה עדיין אדם להשתדל על זה, הרי לא היה בהשתדלות אדם כלל, אלא שהשי"ת מסרו לבני אדם להיות נעשה על ידיהם ושהם יקדשו לו... היינו כי עיקר הבריאה היה כדי שישתדל ויעבוד ה', וכמ"ש דנברא בשביל ישראל, והם עלו במחשבה תחלה... והוא התחלת ההשתדלות היפך המועדים הבאים אחר ובסוף ההשתדלות שזוכה בהשתדלותו לקבוע לו יום שביתה הבא אחר ההשתדלות. אבל ראש השנה הוא אדרבא התחלת השתדלות שהוא היפך השביתה, ומכל מקום נקבע גם כן יום שביתה, כי סוף מעשה במחשבה תחלה, ותחלת הבריאה הוא בשביל מה שיזכו בסוף על ידי השתדלותם לקדש לזמנים... (חלק ה' רסיסי לילה עמוד קמז, וראה שם עוד)

ובראש השנה ההתגלות הוא פחד, ואנו מבקשים ובכן תן פחדך על כל מעשיך, כי זהו ההבדל בין ישראל לעמים שהם רוצים בשלוה ובורחים מפחד, ואפילו מפחד השי"ת, אבל בני ישראל רוצים בפחד השי"ת, כי זהו אמיתות השלוה והשמחה והסרת כל מיני פחד... וזה סוד ראש השנה שהשמחה מסותרת בפחד, כי הידיעה שקודם ההשתדלות מצד ההתגלות עומד בפחד על כל פסיעה שלא יטה מרצון השי"ת. וכמ"ש (ברכות ס') אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב, וראש השנה שהוא זמן בריאת העולם הוא זמן ירידת הספינה ללמין שהוא בפחד, שאינו יודע איזה רוחות יעברו עליה, אלא שאנו נכון לבנו בטוח בה' שיוציא כאור משפטינו, ועל כן הוא חג שהחודש מתכסה בו, היינו חידוש אור דכנסת ישראל נעלם ומכוסה עדיין, אלא שאנו בטוחים בהשי"ת שיהיה אור לנתיבתינו... והאור בא על ידי תוקף היראה שהוא אותו ראיה, דעל ידי זה זוכה להיות מחוי להו יצחק (דרגא דפחד יצחק כידוע) הקב"ה בעיניהו (שבת פ"ט)... (שם עמוד קנ)

וקודם ראש השנה שהוא זמן היראה והתשובה וכל התפלות בראש השנה ויום הכפורים מתחילין ובכן תן פחדך וכו' שהוא זמן הדין ומסוגל להביא יראה בלב, והוא מדת יוסף הצדיק, דכתיב ביה את האלקים אני ירא, וכן אומרים ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, דכל שיהיה המכוון לעשות רצונך ממילא יעשו כולם אגודה אחת כאיש אחד בלב אחד. לכן תיקן עזרא שיקראו הקללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה, דאיתא בליקוטי תורה מהאריז"ל דקללות שבמשנה תורה הוא לתיקון פגם הברית, וכתב שמספר צ"ח מכוון לזה, ועל ידי קריאת הפרשה יתעורר כל אחד לתקן פגם שנאת חנם, שעל ידי שיזכו ליראה מדת יוסף כנ"ל יזכו למדת שלום... (פרי צדיק כי תבא יג)

ועל ראש השנה נאמר ויהי אור, שכבר יש הויה להאור שבכל שנה ושנה מתחדש הדברי תורה בפנים חדשות, שבכל שבת ושבת יש קדושה מיוחדת מהדברי תורה של הפרשה שקורין בשבת זה... וזה שאנו מבקשים שתחדש עלינו שנה טובה, שיהיה חידוש השנה בדברי תורה שהוא אור כי טוב, ומתוקה כמו שנאמר ומתוקים מדבש ונופת צופים, היינו שירגישו טעם בדברי תורה. (שם ראש השנה ב)

ובזה יש להבין מה שתקנו בנוסח התפלה העשרה פסוקי שופרות לומר פסוקי כתובים קודם פסוקי הנביאים, מה שעמד על זה בתוספות, אך הוא מפני סמיכת פסוקי שופרות שעשוים באמת ויושר כי ג' פסוקי התורה נזכר בהם קולות השופר של מתן תורה, שהוא לרמז הפשוטה לפניה, שהיה אז תיקון להקלקול מצד השי"ת, כמו שאמרו (שהש"ר פ"א) בשעה ששמעו לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם), ובג' פסוקי הכתובים נזכר ענין מצות תקיעת שופר מצדנו, שהוא רמז התרועה באמצע כנ"ל, ובג' פסוקי נביאים נזכרים קולות השופר שלעתיד לבא, שיהיה גמר התיקון מצד השי"ת, לרמז פשוטה שלאחריה כנ"ל, וממילא על ידי זה תקנו גם סדר פסוקי מלכיות וזכרונות בסדר הזה. (שם ו)

והנה בראש השנה מתעורר בכל שנה מבחינת תיקון הפגם כקודם החטא, כמו שדברנו מזה, וממילא יהיה ההנהגה במדת הדין כבראשית המחשבה, ולכן נקרא ראש השנה יומא דדינא והוא דייקא בתשרי שהוא הזמן של התעוררות ראשית המחשבה כנ"ל, ובכל שנה נעשה התיקון מעט מעט עד שנזכה לתכלית התיקון לעתיד לבא בשלימות כנ"ל שיהיה מובחר הנהגת העולם רק בגבורות קדושים... (שם ז)

...כמו כן מאז ועד עתה נתעורר בכל ראש השנה בכלל קדושת ישראל מקור שרש הקדושה מלעילא לקרב כל פרטי נפשות מתכלית הריחוק שנטבעו חס ושלום בזה לעומת זה על ידי סגולת מצות תקיעת שופר, כמו שנאמר "יתקע בשופר גדול ובאו האובדים", והיינו בחינת הדביקות במזלא שהוא למעלה מדעת ותפיסת האדם, כענין אמרם ז"ל (מגילה ד') אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו, ועל רמז זה יתכן מאמר חז"ל בני חיי ומזוני במזלא תליא מלתא, לכן בראש השנה שנתעורר בחינת מזלא עילאה כנ"ל הוא זמן השפע לבני, כמו שאמרו ז"ל בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה, חיי כדברנו לעיל, שאז זמן השפעת החיים, ומזוני גם כן נקצבין בראש השנה, כמו שנאמר כי חק לישראל הוא, כד"א הטריפני לחם חקי כנ"ל. (שם יד)

איתא בזוהר הקדש, ויהי היום וכו', תא חזי, ההוא יומא יומא טבא דראש השנה הוה, כי תיבת היום מורה על אור, כמו שנאמר ויקרא אלקים לאור יום... והנה תיבת ויהי נדרש בכל מקום שהוא לישנא דצערא, ולכאורה היאך יתקיימו שני התיבות ויהי היום שהם שני הפכים בנושא אחד. אמנם באמת שניהם צדקו יחדו, שדייקא על ידי הצער והריחוק שמרגיש כל אחד בנפשו ביום זה כאשר יעלה על לבו שהוא זמן התגלות מלכותו ית', כמו שאומרים ובכן תן פחדך על כל מה שבראת וייראוך כל המעשים וכו', וכל אחד כפי שמכיר את נגעי לבבו כמה שהוא רחוק מקבלת עול מלכות שמים באמת מזה הוא גודל הצער והפחד ביום הזה, שנקרא בזוהר הקדש בכ"ד יומא תנינא פחד יצחק, ולפי ערך הצער והיראה מזה נשפע להנפש הארה מלעילא שנקרא יום, וזהו שאומרים קודם תקיעת שופר הפסוק מן המצר קראתי י-ה, שעל ידי הקריאה בלב מן המצר על ידי זה ענני במרחב, שהוא הארה דלעילא הנשפע מתקיעת שופר... וזה פירוש המדרש הנ"ל אורי בראש השנה וישעי ביום הכפורים, שבראש השנה הוא התחלת הבהקת האור לצמיחת הישועה, ותכלית הישועה בהתגלות נגמר ביום הכפורים... והיינו כי באמת עצם הישועה לעילא נעשה בראש השנה, רק שהוא בהעלם מלהיות בהתגלות בהנפש עד יום הכפורים למען תיורא... (שם כה)

הנה אמרו חז"ל (ר"ה י"ח) על פסוק דרשו ה' בהמצאו וגו', אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום כפורים, יש לומר בזה על פי המדרש (ויק"ר כ"א) על פסוק ה' אורי וישעי, אורי בראש השנה וישעי ביום הכפורים, היינו כי בראש השנה באה הארה ללב מהתגלות מלכות שמים, וזה שאמר אורי דייקא, ולא לאחר, כמו שאמר שם במדרש (שוח"ט כ"ז)... וכמו כן בראש השנה שהוא זמן התגלות כבוד מלכותו ית' נופל מזה הפחד על אומות העולם, כמו שנאמר ובכן תן פחדך וכו' וכל הרשעה כולה כעשן תכלה וכו', ובכן צדיקים יראו וישמחו, וכל ישראל נקראו צדיקים, כמו שנאמר ועמך כולם צדיקים, כי לישראל באה הארה בלב מהתגלות מלכות שמים, שעל ידי זה נעשה קרוב להשי"ת, ומתחיל לדרוש ה' בהמצאו... כי על ידי התגלות הארת מלכות שמים בראש השנה מופיעה נקודת האמת בנפשות ישראל, וזהו האורך ואמתך והמה ינחוני, כי בהארה זו של נקודת האמת שנתגלה בראש השנה מנהל השי"ת לנפשות ישראל בעשרת ימי תשובה שיהיה קרוב לקוראיו עד גמר התגלות הישועה ביום הכפורים... (שם כז)

הנה כל הפסוקים של מלכיות זכרונות ושופרות שנזכר בכל אחד פסוקים מתורה נביאים וכתובים הם מדברים מג' ענינים, כי הפסוקים של תורה רובם ככולם מדברים מהתגלות מלכות זכרונות ושופרות של העבר, כי זהו שורש התורה להורות לנו דרכיו ית', ובכל פסוקי הנביאים של המלכיות זכרונות ושופרות מדברים ומרמזים על לעתיד לבא, כי הנבואה מגלה מה שעתיד להיות, ופסוקי הכתובים של מלכיות זכרונות שופרות המה כולם מרמזים על ההנהגה של ההוה, והמה מרמזים בכללות על השתלשלות הקדושה של העבר וההוה והעתיד, ובזה יתורץ קושית התוספות מה שאומרים פסוקי כתובים קודם פסוקי נביאים, כי כך הוא הסדר, מתחלה ההוה ואחר כך העתיד. (שם כח)

והנה בבחינת התשובה מצד אתערותא דלתתא באה התגלות התשובה בעשרה ימים הללו בסדר המדות הק' מתתא לעילא, רק השני ימים של ראש השנה המה נגד גולגלתא והמוחין שם אין מקום לתשובה בפרטיות על עונות, כי בקרקפתא דתפילין נאמר מי כעמך ישראל וגו'. ולכן איתא בכתבי האריז"ל שאין להזכיר בראש השנה שום הזכרת חטא ועון כלל, שהימים הללו הם נגד הנשמה שמשכנה במוח, ושם אין מגיע שום פגם מעון כידוע, ולכן אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא דייקא, ועיקר החטא מכונה להנפש, כמו שנאמר נפש כי תחטא, על ידי הדם שהוא הנפש, ועל ידי החמדה שבלב ששם היצר הרע יושב על שני מפתחי הלב, בא לפעמים גם להרהור במחשבה שבמוח, אבל בעצם אין בבחינת המוחין רושם של הזכרת החטא. ואף על פי כן גם השני ימים של ראש השנה נחשבים מימי התשובה, ולכן מזכירים באבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך גם בראש השנה, רק בפנימיות בהעלם בהנפש על ידי מצות תקיעת שופר, ועל ידי זה נמשכים כל הנפשות ישראל להתדבק בהשרש למעלה מן הדעת, ואחר זה בהשמונת ימים באה התעוררות התשובה מתתא לעילא בשבעה מדות הק' ממדת מלכות עד יום הכפורים, שאז באים לבחינת בינה שהוא השמיני מתתא לעילא, שהוא תכלית התשובה, כמו שנאמר "ולבבו יבין ושב ורפא לו"... (וילך טו)

חכמה ומוסר:

כל העולם כולו נברא לקבל עול מלכות שמים עליהם, וזה תכלית הצלחת האדם, ולכך באה המצוה של קריאת שמע בכל יום. ובחמלת השי"ת על האדם פן ינגף חס ושלום בהעדר מצוה זו, כי רבה היא, ודעת האדם רחוקה מזה, יען כי אינו מורגש בחוש רק בשכל, ולא רבים יחכמו לעשות השכלת השכל כדבר חושי, על כן בא הצדק העליון לעשות יום דין ומשפט בכל שנה פעמים, ראש השנה ויום הכפורים, כדי לאיים על הנפשות ולהתבונן כי יש אלקים שופט בארץ ולחרד מפניו. ובזה יתעורר לקבל עליו עול מלכות שמים בכל שנה בכל רגע ורגע. ומעתה שמחה גדולה לנו יום הדין הנ"ל, וזהו "הרנינו לאלקים עוזנו הריעו לאלקי יעקב, שאו זמרה וגו' כי חוק לישראל הוא משפט" וגו'. ומעתה מי שאינו מתבונן באלול לירא ולחרד ובלהות יאחזנו מיום הדין, ענשו רב מאד, כי אין מזור למחלתו, כי אין אלקים נגד פניו... (חלק ב קמ)

ועל כן אם היה מפורש בתורה כי ראש השנה הוא יום הדין היו העולם מקשים, הלא פלוני צדיק נענש או מת, ופלוני הרשע לא מת אלא להיפוך מצליח הוא דרכיו. והתורה בנויה על האמת גלוי גם לעיני בשר, ולכן נאמר "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", פירוש תוקף החג כי יום משפט הוא, מכוסה בתורה ולא נכתב בפירוש, "כי חוק לישראל הוא", מה שהוא לישראל בגדר חוק בלי טעם, מדוע נענש פלוני או מת הלא צדיק הוא, אבל לאלקי יעקב משפט הוא, פירוש יודע הטעם כי יש עוון אחד ושקול הוא נגד כמה זכויות, ולכן מת, והעולם אינם יודעים זה, ויתקשו על התורה, פירוש על דינה הצדק, ולכן כסתה התורה את יום הדין של ראש השנה. וזהו תקעו בחדש שופר, לאיים הלבבות לעורר לתשובה. ואם תאמר תינח לרשע, צדיק מה צריך איום? "כי חוק לישראל הוא משפט" וגו', ואם כן הלא כל אדם צריך לירא פן יש בו חטא אחד השקול כנגד כמה זכיות, ולכן צריכים לתקוע לאיים הלבבות. (שם קעט)

שעורי דעת:

והנה אצלנו בהוציאנו משפט על מעשי האדם יש ששופטים אנו את מעשיו הפרטיים אם טובים הם או רעים, ויש שמוציאים אנו משפט כללי על האדם בנוגע למדות השונות, אם הוא רחמן או אכזר, גאה או עניו, טוב או רע, וכמו כן תואר כולל צדיק או רשע. והנה זה ודאי כי דמותו הרוחנית של האדם מצטרפת מפרטי מעשיו, הנהגתו ומחשבותיו, אך מכל מקום יארע לפעמים כי איש טוב עושה מעשה רע, ולהפך איש רע עושה מעשה טוב, אולם על ידי זה שהאחד מרגיל עצמו במדה טובה ידועה מוצאים אנו כי כן היא מעלתו ותוארו, הרי על כרחך שיש איזה חשבון שמפעולותיו הפרטיות מסתיים סך הכל בנפשו עד שנוכל כבר לתארו כי זה האיש הוא טוב ורחמן, וכיוצא בזה, וכן הוא על כללות האדם אם הוא צדיק או רשע. והנה גלוי וידוע לרחמנא כי הזמן שאז נקבע באדם הסך הכל ממעשיו ודרכיו בכל השנה הם בימי הדין בראש השנה, שאז הוא הזמן שנקבע מצב האדם בכלל, ואז יוצא משפטו, וכמו שאז היא העת שנקבעת בנפש האדם חשבון נפשו ומצבו בכלל, כמו כן אז היא העת שנפעל בעולמות שמצטרפים אז כל עניני ההתעוררות בין לטוב בין למוטב, ונעשה סך הכל ממעשיו ולפי זה נגזר הדין והמשפט על האדם בפרט ועל העולם בכלל.

ולפי זה נוכל לבאר כי זה ודאי שהאדם נדון בכל יום, היינו שכל פעולה עושה רושם בנפשו ובבריאה ולפיהם הוא נדון, אבל זהו רק כפי המדה שנפעל באדם ובכחות נפשו, אבל המשפט הקבוע עליו נכתב ונחתם בראש השנה וביום הכפורים, שאז מגיעים כל הדברים לעצם פנימיות נפשו, ולכן הדין לחיים ולמות התלוי במצב האדם בעקרו ובעצם מהותו נקבע בראשית השנה. וכן יש לומר מה דאמרינן (ר"ה ט"א א') דר' יוסי אמר אדם נידון בכל יום, ור' נתן אומר בכל שעה, דבחינה עיוני בעלמא היא, ופקידה נמי עיוני בעלמא היא, דהיינו, שאז אין דינו הכללי נקבע ונגזר, אבל מכל מקום מבחינין במעשיו למעלה ועין ההשגחה צופיה על כל פרט ופרט וגם זה משפיע לשעה בהנהגת השגחה עמו.

מצינו בגמרא ר"ה ט"ז "אמר הקב"ה וכו' ואמרו לפני בראש השנה מלכיות, זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם" וכו'. והנה ענין אמרו לפני מלכיות באר אאמו"ר זצוק"ל כי בהכיר האדם את כח מלכותו ית' ובהרגישו זאת הוא מעמיד עצמו בזה תחת השפעת מלכות עלאה ששם אינו מגיע שום קטרוג.

וכן באר מה שמצינו בדברי הראשונים שאין להזכיר ענין חטא בראש השנה, ואסור להתודות על חטאיו בראש השנה... כי הנה עד כמה שישתדל האדם לתקן את מעשיו ולהכין את עצמו ליום הדין עדיין קשה מאד שינוקה לגמרי ויוכל לזכות בדין, ולכן העצה לזה היא, שידלג האדם על חטאיו, וירוץ לפני המלך עצמו האדון ב"ה ויבקש ממנו כי הוא יחרץ משפטו עליו כפי רוב חסדיו, ובזה שאנו אומרים לפניו מלכיות, מראים אנו ששאיפתנו הוא רק לתקון עולם במלכות ש-די... ועל ידי זה אנו מתקרבים למלכנו ומרגישים יותר את מלכותו ית' ומעמידים עצמנו תחת הנהגת הכתר שאין שולט שם שום קטרוג, ולכן אינו כדאי להתעכב על החטא, אלא לרוץ ממחשבת החטא ולעבור עליו, ולשוב לפניו ולבקש ממלכנו שירחם עלינו. וזהו מה שרמזו לנו, כי אין להכות על לבו (בחטאנו לפניך), רק לומר מיד אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה...

והנה כשאנו נמצאים במצבנו התמידי שחיים בקרבנו רק החלקים הנמוכים, ומרגישים אנו רק כפי רגשותינו אלו, אנו מוצאים כי שולטים בנו רגשות נמוכים, מחשבות לא טהורות, ובכל מעשה אפילו הכי טוב, אנו מוצאים את אלו הרגשות והכחות, אולם בשעה שאנו מתעלים בנפשותינו ועולים למעלה עליונה אז חיים בנו חלקי נשמה יותר עליונים, ומאירים את נפשותינו באור יותר עליון, ואז שולטות בנו שאיפות יותר קדושות הממלאות את חלל לבנו, ונמצא שלפי מצב זה, האדם הוא אחר, יותר עליון, יותר קדוש, כל מעשיו ורגשותיו מקבלים צורה אחרת יותר עליונה, אף המעשים שעשה כבר.

והנה בימי הדין כשאנו מתעלים להכרת מלכותו ית' ומתאוים שתתגבר מלכות השי"ת בעולם ושואפים שיכירו הכל את הדר כבוד מלכותו, ומתרחקים משפל מצבנו, ואנו מתפללים ומבקשים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", ושיכירו הכל כי ה' אחד ושמו אחד, אז אנו מתעלים לשאיפות נעלות וקדושות אלו ומקבלים דמות אחרת, כל מחשבותינו ומעשינו מקבלים צורה אחרת, ולפי מצבנו אז דנין אותנו, כי "אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שלאותה שעה" (ר"ה ט"ז ב'), ואף על פי שעדיין לא נמחה החטא ולא נתכפר לגמרי, מכל מקום לפי מצבו באותה שעה הוא קרוב יותר למלכו של עולם, מושפע מאורו. וביחוד כי לפי אופן המצא ענין זה באדם, כמו כן ישנו כדמיון זה כביכול בכל העולמות, כי בימים נוראים אלו מתעלה כל הבריאה ומתקרבת למקורות העליונים ונשמת העולם מתעלה, כי נמשכים לתוך הנהגת הבריאה אורות יותר עליונים ומשפיעים בתוכה, וכמו שאמרו חז"ל "דרשו ה' בהמצאו אלו עשרה ימים של בין ראש השנה ליום הכפורים", שאז מתקרב הבורא כביכול לבריאה כי בא לשפוט את הארץ, ולכן כל הבריאה וכל עניניה נשפטים אז לפי רצון עליון מלכו של עולם לפי מדת החסד והטוב.

וזהו "אמרו לפני מלכויות", כי הכל תלוי באתערותא דלתתא, ובזה שאנו מרגישים את מלכותו ית' מעוררים אנו ומקרבים את מלכותו ית' לעולמנו, וממליכים אותו עלינו, ואז משפטנו יוצא לפי המצב העליון הזה שנמצא בו האדם והבריאה באותה שעה.

גם בענין הזכרונות שמענו מאאמו"ר זצוק"ל כי בראש השנה יום תחלת הבריאה שבו נסדרה כל מערכת הבריאה, הוקבע בו חוק זכרון בכל שנה, ובו ביום חוזרים ונזכרים הסבות הראשונות ושרשי כל עניני הבריאה כולה וכל מעשי איש ופקודתו בפרט ועל פי זכרון זה נקצב הדין לעתיד, ועלינו להבין איזו סגולה היא בזה שנאמר זכרונות, שעל ידי זה יעלה זכרוננו לטובה.

ונבאר זה על פי מה שמוצאים אנו תופעה מיוחדת בכחות נפשנו, כי הנה כשיראה אדם את בנו מלכלך את בגדיו ופניו יכעס מאד, והנה מקור הרגש הזה הוא מרגש האהבה שנמצא בו לבנו, שבשביל זה יכאב לו אם הוא מלכלך עצמו מה שלא איכפת לו על אחר, אולם מוצאים אנו לפעמים שהאב בעת כעסו כועס כל כך על בנו עד כי על ידי כעסו נשכחת ונעלמת ממנו סבת כעסו ומקרע את בגדיו, ויש שהוא מכה אותו מכה נצחת, וזה מפני שנעלם ממנו שורש הרגש וחי בלבו הכעס על לכלוך הבגדים, עד שנפרד רגש זה משרשו לגמרי, ונמצא שלפעמים מביא זה למעשים המתנגדים למקור ושורש הדבר...

והנה גם בהנהגת הבריאה נסדרו כחות שונים ונמסרו לממונים שונים, כמו עניני כעס וחמה, אף שמקורם האהבה, כי אצלו יתברך נמצא בכל שעה הרגש המקורי העליון, "הרחום ומקדים רחמים לרוגז"... אולם גם בזה יש מדרגות, כי גם בסדר ההנהגה של הבורא ית', מצינו ענין העלם וזכירה, אם אף במדה דקה מאד, וכמו כן ענין זה, התעוררות השורש הנמצא במקור החסד, אינו בכל עת במדה אחת, ובימי הזכרון מתעורר שורש כל הבריאה כולה ושל כל מדה ומדה, ולפי התעוררות זכרון זה יוצא המשפט לטובה, כידוע כי כל מר שרשו מתוק, וכל רע שרשו טוב... וכמו כן בימי הזכרון במה שאנו אומרים זכרונות מכירים אנו כי אצלו ית' נזכרים ונשפטים כל הדברים כפי שרשם, וכי הוא ית' מקור ושורש הטוב ממילא אנחנו מושפעים מזה וההנהגה אתנו היא לפי הזכרון הזה, "אמרו לפני זכרונות, כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה"...

והנה כל תפקיד ראש השנה הוא להעלות את האדם ולהביאו לידי מצב עליה שיתנשא מעל לחייו התמידיים, עד שיתעוררו חלקי הנשמה העליונים באדם ובבריאה ולהביא את האדם למצב שיתנשא ויעמוד מעל לחטאיו... אולם אם ישאר האדם בזה שיתעלה ממצבו התמידי וירגיש חיים יותר עליונים יותר רוחניים, ולא יתקן את כחותיו וחלקי נפשו התחתונים, מובן שבזה לבד לא נגמרה העבודה, כי דרוש עוד שיתוקן כל האדם, שגם הכחות התחתונים יקבלו תקונם וכפרתם הראויה להם, אבל האפשרות לזה הוא רק על ידי התרוממות האדם למצב גבוה מעל לפשעיו, שאז הוא מביט על עצמו מלמעלה למטה, מסתכל בנפשו ובמעשיו, רואה מגרעותיו וחסרונותיו ומתקנן, ולזה נתנו לנו עשרת ימי תשובה ויום הכפורים. וכמו שהוא באדם בפרט כן הוא בבריאה בכלל, כי בראש השנה מתגלה אור האלקי בעולם, וכל הבריאה מתעלה על ידי אור מלכותו ית', ובכח אור מלכות עליונה מעלה ארוכה לכל העולם והבריאה ומביא כפרה וישועה לעולם. וזהו מאמר המדרש (ויקרא כ"א) ה' אורי זה ראש השנה, היינו שאז מתגדל אור הוי"ה בעולם, כל הענינים מתעלים ומקבלים צורה אחרת יותר נעלה יותר עליונה, אבל דרוש שאור עולם זה יתקן ויאיר את כל המחשכים שבנפש האדם ובבריאה, ולכן ישעי זה יום הכפורים, שאז נתקן ונתכפר העולם והאדם... כי בראש השנה עבודתנו היא להתרומם מעל כל ענינינו הקטנים, ולהעיר בתוכנו השאיפות העליונות לקרא לאלקים עליון, להכיר מלכותו ולהתקרב אליו, אבל שלמות הכפרה והישועה באה על ידי השפעתו ית' ביום הכפורים, שזהו הגמר שנתקן האדם והבריאה ונתכפר להם הכל... (חלק ב עמוד רה, וראה שם עוד)

והנה אדם שיש לו דין, איך שיכיר את שופטו, כי טוב ובעל חסד הוא, מכל מקום יירא מאד, כי אף על פי כן הלא הוא תלוי ברצון אחרים, ומי יודע מה יחשוב הוא, מה יעלה על דעתו ומה יעשה. ומפני זה הוא המצטער, לובש שחורים וכו'. אבל בני ישראל, בהיותם הם בעצמם השופטים, שהם תלויים רק בעצמם, שבידם לכתוב את עצמם לחיים כמו למות, ביום דינם הם שמחים ולובשים לבנים וכו', כי בשמחתם זו, בשמחתם באלקיהם ובאמונתם בו הם כותבים עצמם לחיים. וזהו גם כן מה שאמרו נחמיה התרשתא ועזרא הכהן לישראל "לכו אכלו משמנים וגו' כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח'). ובכל זאת מצינו, כי ביחד עם חדות ה' ושמחתו דרושות לאדם בימי הדין והמשפט, גם התעוררות, דכאות רוח ואימת הדין. וכדאיתא בגמרא ר"ה (ט"ו א') "ואמרו לפני בר"ה מלכיות, זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם", כלומר שתכירו ותרגישו את גודל מלכותי, שתתנשאו ותתרוממו עד שתגיעו למקור החיים והטוב, לכתר העליון, ששם אינו שורר שום קטרוג ושטנה ותתקשרו עם שפע החיים ממקור החיים... וכל זה בשופר... הרי כי גם כשהאדם הוא במדרגה שהוא בעצמו מתרומם עד כדי ההתקשרות עם שרשי החיים והטוב וכותב את דינו לחיים בהמליכו את בוראו ובהזכירו את הסבות הראשונות של הבריאה, גם אז צריך הוא להתעוררות בשופר, באיזו מדרגה גבוהה שיהיה, דרושה התעוררות וסערת הרוח, ירעד ויפחד מאימת הדין ויחרד מגודל העונש, לערבב את השטן, את הכחות הטבעיים והרעים, להפחידם ולהחרידם... (חלק ג עמוד צט, למוד המוסר)

כוכבי אור:

איתא במדרש (ויק"ר כ"א) על הפסוק ה' אורי וישעי ממי אירא (תהלים כ"ז), אורי בראש השנה וישעי ביום הכפורים, אומר הנ"ל דלכאורה קשה, דהלא ידוע דהקב"ה שוקד על טובת ישראל ורוצה בהצלחתם, ויום הכפורים הוא יום סליחה ומחילה, יום שנמחלו עונותיהם של ישראל, וראש השנה הוא יום הדין, אשר כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, ואם כן למה לא ציוה הקב"ה לעשות יום הכפורים מקודם, ואחר שיטהרו מעונותיהן, יעשו ראש השנה, ואז יוכלו לזכות ביום הדין לשנה טובה וברכה?

אולם בודאי הקב"ה רוצה בטובתן של ישראל, ואדרבה, עבור זאת גופא צוה לישראל לעשות מקודם ראש השנה דוקא ואחר כך יום הכפורים, יען כי הקב"ה יודע לבבות בני אדם כי רחוקים המה מאד מדברים רוחניים כמו סליחת עונות ועולם הבא וכדומה, להיותם פה בעולם השפל, וכל ההרגשים המה רק בדברים גשמיים, כמו בני, חיי, מזוני, ולא יוכלו לעלות פתאום למדרגה הגבוהה, להרגיש ענין הרוחני של יום הכפורים, כפרת עונותיהם, לזאת צוה להם מקודם לעשות ראש השנה, שבו דנים את האדם על דברים גשמיים, דברים שיש לו בהם הרגש גדול, וכאשר יחם לבבם בבקשתם על בני חיי ומזוני, או אז אולי יוכלו לצעוד הלאה גם ליום הכפורים, שהוא עומד על דברים הנעלים לרוחניות, לסליחת עונות וכדומה.

זוהי כונת המדרש, אורי - בראש השנה, רוצה לומר שעל ידו הוא מאיר לנו לעלות מעלה, להרגיש התשועה הגדולה בכפרת העוונות, וזהו וישעי - ביום הכפורים, שעל ידי כך אנו נושעים באמת ביום הכפורים... (חלק א עמוד קמט)

ר' ירוחם:

...הנה היוצא מזה כי אמנם כמה צריך להיות גדולה השמחה מן יום ראש השנה, יום שמונח בו כללות כל הטובות שבעולם, כל האחרית, הגאולה העתידה, וקבלת כל התורה כולה, גם כל המועדות מונחים ביום זה, כי הוא יום הדין הכולל כל הבריאה כולה, ואם כן מה שאחרים נוהגים לרקוד בראש השנה, הנה זה אמנם מנהג יפה.

אבל צריכים גם לידע ולזכור ולא לשכח, כי היום הוא אמנם יום הדין. ומיום דין ודאי כי צריכים לירא ולפחוד. מספרים על הגרי"ס זצ"ל שהיה אומר כל העולם מחכים ואומרים באנחה עמוקה - אוי מתי כבר יבא משיח. ואני אומר: אוי ונורא, אולי אמנם ועוד מעט כרגע יבא משיח, נו, האם אני מוכן כבר לביאתו... היה מפחד לו ולנפשו, כי עם ביאתו של משיח הלא יבא הדין הגדול והנורא. ומי יזכה בדין? (דעת תורה דברים עמוד ריט, וראה שם עוד)

מכתב מאליהו:

וביאור דבר זה כך הוא, לכל אדם ניתנים כלים אשר בהם עושה עבודת ה' שלו, יש שהכלים הם הטובה, כמו שכתוב "ונתתי מטר ארצכם" וגו', ויש שהכלים הם היסורים, כמו שכתוב "ועצר את השמים" וגו'. אמנם גם כשפסקו בשמים כלים לאדם, עדיין אין הם לצד אחד בלבד, אלא אפשר שיסודרו מן השמים לטובה או להיפך חס ושלום. והיינו לפי מדרגת האדם בשעת מעשה, כבגמרא שם (ר"ה י"ז). בראש השנה וביום הכפורים פוסקים מן השמים רק על דרך כלל איזה כלים יתנו לאדם, ואם הרבה או מעט, אבל כל כלי וכלי יש לה עדיין ב' אפשרויות... דבר זה נקבע בשעת מעשה לפי מדריגת האדם אז. (חלק א עמוד רסה)

כל ענין ראש השנה הוא בבחינת הבחירה הכללית, איתא בראש השנה (ט"ז) בד' פרקים העולם נידון... בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. ועיין שם תוספות ד"ה בפסח, שהקשו שם אם בראש השנה נידון האדם על כל דבריו, הרי נכללים גם כן עניני תבואתו, ואם כן מהו דין תבואה בפסח? ותירצו בתירוץ ב' דאתיא כר' יהודה, כדאמר הכל נידונים בראש השנה וגזר דין דתבואה בפסח. ועוד איתא שם בגמרא, ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום. והנה כל מחלוקת באגדה, ידוע שאינה אלא מבטים שונים בענין אחד, ועל כן צריכים אנו להבין כאן גדרי המבטים.

ובגמרא שם (י"ז) איתא שיחיד אף אם שב בתוך השנה אין קורעין גזר דינו, ובציבור קורעין... ותמוה הלא כל הנהגת השי"ת עם האדם היא כפי מעשיו, ואם נשתנו מעשיו מדוע אי אפשר לשנות גזר דינו, ואיזה הפרש יש בין יחיד לצבור? אבל יש להבין שכל ענין משפט של ראש השנה הוא שברא הקב"ה זמן מיוחד שבו יתעורר האדם לתשובה יותר מכל השנה, על ידי שנודע לו שהוא עומד עכשיו במשפט. וכיון שהתעוררות של ראש השנה גדולה כל כך, גם השינוי שפועל באדם גדול מאד. יעשה תשובה, יתעלה בימים הללו למדרגה גבוהה, והיה אם לא יעשה תשובה ויחזק עליו טמטום הלב הרבה יותר ממה שהיה כבר, כך חל דין ראש השנה על האדם.

נמצא שהבחירה בעת ראש השנה היא הבחירה הכללית, שהיא משנה את האדם מן הקצה אל הקצה למדרגה אחרת לגמרי. ואף אם האדם יעשה אחר כך תשובה או קילקל בשאר ימות השנה, מכל מקום השינוי הזה הוא שינוי פרטי מנקודה אחת לנקודה הסמוכה לה, מה שאינו כן בראש השנה משתנה האדם שנוי כללי אשר רושמו עליו בכל השנה, כי בדרך כלל שוב לא תזדמן לו בשנה ההיא התעוררות כבראש השנה. והנה כל דין העולם הזה הוא בגדר סייעתא דשמיא לעבודתו וללמדו מדרגתו, ועל כן גזר דין של ראש השנה כללי, כפי מצבו הכללי, ואם ישתנה האדם במשך השנה באיזו נקודה פרטית, גם הדין שלו משתנה רק באיזה פרט, כי עצם המדרגה שקנה בראש השנה נשארת לו עדיין. והנה מי שנתעלה בראש השנה ועכשיו קלקל קצת, צריך ללמדו שבאמת הוא במדרגה גדולה, ולמה יפסידנה על ידי התרשלותו, וזה נרמז לו על ידי שרואה שנפסקו לו הרבה גשמים, אולם מפני שסרח עכשיו לא יהנה מהם, כי נופלים על ארץ שאינה צריכה להם... ולהיפך...

והנה יש כמה דרגות בבחירה הכללית. יש שהיא כוללת יותר, כגון של ראש השנה שכוללת את כל האדם, ויש שאינה כוללת כל כך מפני שההתעוררות אינה חזקה כל כך. זהו דין המועדות, (בפסח על התבואה וכו'), שבהם יש התעוררות לבטוח בהשי"ת באותו דבר המיוחד. ואם יתעורר האדם, למשל, לבטחון גדול בענין תבואתו, על ידי זה יהא ראוי שתתברך תבואתו, כי הראה שביכלתו להעלות אתו את כליו לקדושה, ואם יניח את ההתעוררות הזאת יפול חס ושלום עד עדי לאבד תבואתו. והיינו גדר "בפסח נידונין על התבואה". ור' יוסי האומר אדם נידון בכל יום, כוונתו להשתנות הדין בבחינה הפרטית כפי השתנות מצבו הרוחני של האדם על ידי בחירותיו הפרטיות התמידיות.

אבל בציבור גם בבחירה פרטית יש מקום לקריעת גזר דין, מה שאינו כן ביחיד, והוא מפני שהתחזקות של ציבור אמיצה יותר מהתחזקות של יחיד, כי בציבור כל אחד ואחד רואה התחזקות חברו ובזה גם הוא מתחזק, ועל כן שייך שינוי כללי בציבור גם בתוך השנה... (חלק ב עמוד סח)

איתא בגמרא ראש השנה (ל"ב), שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, מלכות, דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אינה מלכות... אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו מלכות, דברי ר"י, ר' יהודה אומר אינה מלכות. הרי ששתי בחינות דקות יש במלכויות, ובהן נחלקים ר"י ור' יהודה, מהו עיקר העבודה בראש השנה.

יש גדר של מורא מלכות, והוא בשתי פנים, יש והמורא מביא את האדם לדחות את מילוי רצונותיו, אבל הם אצלו בבחינת "דחויים" לבד ונשארים חבויים בלב. ויש שהמורא שולל בלבו לגמרי את סיפוק הרצון אפילו כחוט השערה...

אך יש גם המלכת המלך באהבה, שבשעה שממליכים אותו באופן זה אין הלב מרגיש כלל הכרח וכפיה מבחוץ, אלא שעיקר רצונו הוא למלא את רצון המלך, וכל הרצונות האחרים בטלים כלפי רצון זה, וזוהי בחינת האחדות והאהבה...

נמצא שלר' יהודה עיקר דרך עבודתנו בראש השנה היא להדגיש כפיית רצוננו בציורי מוראה של מלכות דוקא, אבל לר' יוסי דכוותיהו פסקינן, עיקר גדר המלכות שעלינו לשאוף אליה בראש השנה היא ההתבטלות כלפי יחודו באהבה... (שם עמוד עא)

בכל שנה אנו עושים על פי תקנת חז"ל שני ימים של ראש השנה, ואפילו בארץ ישראל. וצריך בירור איך אנו מתפללים ביום שני של ראש השנה כל התפילות השייכות ליום הדין, בשלמא בשאר ימים טובים של גליות, קידשו חכמים את היום בקדושת יום טוב, וכל דיני יום טוב חלים עליו, אבל איך שייך "יום הדין" דרבנן?

הנה הזהר הקדש מאיר את עינינו בענין זה, איתא שם (פינחס רל"א): תנו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, הני תרין יומין דר"ה. אמאי תרין יומין, בגין דאינין תרי בי דינא דמתחברן כחדא, דינא עילאה דאיהו קשיא, בדינא תתאה דאיהו רפיא.

דבר גדול למדנו הזהר בזה, והוא שגם דברים שבאו על ידי תקנת חז"ל משום סיבות ידועות יש להם טעם פנימי על פי עומק סתרי תורה. וכן איתא שם בענין שברים תרועה, שאנו תוקעים מספיקא... ומבאר שם את טעמם.

ובכתבי האריז"ל מבאר דברי הזהר הנ"ל בענין שני ימים של ר"ה, ואומר שגדר היום הראשון הוא לתקן פנימיות העולמות, ויום שני לתקן חיצוניות העולמות.

והנה הדברים עמוקים, ואי אפשר לנו לבארם בכל הקיפם, אך זה ניתן להאמר, שתי הבחינות בדין מקבילות הן לשני אופני ההשגחה הידועים, השגחה פרטית והשגחה כללית. נבאר כאן בקיצור: ההשגחה הפרטית מכוונת היא כלפי האיש העומד בדרגת עובד השי"ת לשמה, שהוא בעצמו בבחירתו ובמעשיו מגלה בעבודתו את כבודו יתברך בעולם... הנהגה זו הינה בדקדוק רב לפי מעשיו, לתת לו כל הכלים הנדרשים לו לעבודתו, וגם למנעם ממנו לעת הצורך, ועל זו נאמר "הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה".

אך ההשגחה הכללית היא למי שאינו עובד ה' כלל, או שעובדו מחמת שיגרא בלי הכרה פנימית, ולכן אין במעשיו כדי לגלות את כבודו יתברך באופן ישיר. תוכן חייו הוא במה שעוסק בהכנות הנדרשות לצדיק לצרכי עבודתו. מה שמגיע לאנשים כאלה בעולם הזה איננו מכוון לפי מעשיהם, כי בזכות עצמם לא היה להם זכות קיום, אלא זוכים כפי צרכי עבודת הצדיק, נמצא שההשגחה עליהם אינה ישירה, וזו נקראת השגחה כללית...

ואף על פי כן גם אלה החיים תחת ההשגחה הכללית בעלי בחירה הם, ונידונים על בחירתם בראש השנה. אמנם קיומם הוא בזכות הצדיק שהם כלים עבורו, אבל נידונים הם, לברר אם ראויים הם לזכות זו או לא. ובזה שונה האדם משאר הנבראים אשר היותם כלים תלויה רק בצרכי הצדיק לבד, אבל האדם נידון בזה לא רק מפאת צרכי הצדיק לבד, אלא גם מפאת בחירתו הוא, אם הוא ראוי לזכות לשמש לצדיק.

והנה גדר יום ראשון של ראש השנה דינא קשיא, דין הפנימיות, הוא דינו של הצדיק עצמו שנמצא תחת ההשגחה הפרטית. וזהו דינא עילאה המוזכר בזהר. וכן ענין סוד הנשמות המובא בכתבי האריז"ל, גדר פנימיותו של האדם. וגדר יום שני הוא דינו של ה"כלי" לפי מבט ההשגחה הכללית, ודין זה הוא רפיא, כי זכיות מועטות יותר נדרשות כדי לזכות להיות כלי לצדיק מאשר לזכות בדין בזכות עצמו. וזהו דינא תתאה, דין בבחינת החיצוניות, תיקון העולם עובד עבודת הצדיק, סוד העולמות כדברי האריז"ל...

גם בעבודה החיצונית, תורה ומצות שלא לשמן, ישנן שתי בחינות. יש מי שעיקר שאיפתו היא לשמה, והוא משתמש בשלא לשמה בתור סיוע להקל מעליו את מלחמת יצרו. בזה נמצאת השלא לשמה מסובבת מהלשמה ותחת שליטתה, ויש שעיקר שאיפתו הוא בשלא לשמה, אך נמצאת בו גם נקודת לשמה, והיא תוכל להביאו לבסוף לידי לשמה.

והנה בזמן הבית עדיין היו הלבבות בגדולתם, והיה עיקר שאיפתם לשמה, וכיון שגם חיצוניותם היתה בטלה לגבי פנימיותם היה בהם בעיקר דין פרטי, והדין על היותו כלי לשאר בני אדם היה טפל לזה, ועל כן רגיל היה ראש השנה להיות רק יום אחד, כעיקר הדין. ואם לפעמים ירדו ממדרגתם ונטו לצד החיצוניות, סיבבו מן השמים שיאחרו העדים לבוא, והיו להם שני ימים ראש השנה, כדי שידונו ביום השני גם מפאת היותם "כלים"... אבל לאחר החורבן בעוונותינו הרבים גברה החיצוניות על המעשים, ועל כן תיקנו לנו חז"ל יום שני של ראש השנה באופן קבוע.

הרי שיש לנו שני דיני שמים נפרדים בשני הימים, ביום הראשון דנים את האדם על דרגת פנימיותו, אם יזכה בדין במבט ההשגחה הפרטית, ובחסדי שמים הוסיפו לנו עוד בחינה אחרת בדין, שאם לא זכינו חס ושלום בדין הראשון, אולי נזכה בבחינת דינא רפיא. (שם עמוד עד)

זוהי בחינת השמחה שבראש השנה, כביאור הספורנו (ויקרא כ"ג כ"ד) על הפסוק זכרון תרועה, "זכרון תרועת מלך בה יגילו במלכם... שיטה כלפי חסד ויזכה אותנו בשפטו אותנו". כיון שדין ראש השנה הוא על רוחניות האדם, עד כמה יזכה לסייעתא דשמיא לפי מצבו הרוחני, שעל פי זה נחתכים כל עניני הגשמיות שלו, לכן בעל התשובה, המכיר את גודל חסדי השי"ת על השב, בוטח בה'. ובהיות שישראל הובטחו על נקודה פנימית שלעולם לא תכבה בקרבם, לכן גם במדרגה השפלה בוטח להאחז לכל הפחות בנקודה זאת, שמשם יושיענו השי"ת ברוב רחמיו שה' ישפוט אותנו, ולכן יושיענו, ומתוך בטחון זה כבר שמח בישועתו. (שם עמוד פ)

זכורני כאשר הייתי בטל ילדותי שמעתי מא"א מו"ר זצ"ל כי כאשר נרצה להתבונן להבין את פעולת ראש השנה ומשפטו, עלינו להתבונן על העבר, אל כל המקרים של שנה שעברה, כמה יסורין ירדו לעולם, ואז נבין הן כל זה פעולת ראש השנה שעבר, ונוכל להשיג איך וכמה עלינו לפחד מיום הדין אשר לפנינו... (חלק ג עמוד שלה)