רבית

 

אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך, וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך. אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים. (ויקרא כה לו)

לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל, נשך כל דבר אשר ישך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלקיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה. (דברים כג כ)

בנשך נתן ותרבית לקח וחי, לא יחיה את כל התועבות האלה עשה מות יומת דמיו בו יהיה. והנה הוליד בן וירא את כל חטאת אביו אשר עשה, ויראה ולא יעשה כהן... מעני השיב ידו נשך ותרבית לא לקח משפטי עשה בחקותי הלך, הוא לא ימות בעון אביו חיה יחיה. (יחזקאל יח יג)

...כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם. (תהלים טו ה)

מכילתא:

לא תשימון עליו נשך מה תלמוד לומר, לפי שהוא אומר את כספך לא תתן לו בנשך, הרי זה אזהרה למלוה שלא ילוה לו ברבית, אתה אומר למלוה, או אינו אלא ללוה, כשהוא אומר אל תקח מאתו הרי ללוה אמור. אין לי אלא אזהרה ללוה ולמלוה, אזהרה לעדים ולערב ולבלר מניין, תלמוד לומר לא תשימון מכל מקום, מכאן אמרו המלוה ברבית עובר על חמשה דברים, משום בל תתן, ובל תקח, לא תשימון עליו נשך, לא תהיה לו כנשה, לפני עור לא תתן מכשול. כשם שהמלוה והלוה עוברין בחמשה דברים, כך הערב והעדים והלבלר עוברים, רבי מתיר ללבלר. ר' מאיר אומר המלוה ברבית ואומר לסופר בא כתוב ולעדים חתמו, אין לו חלק במי שפקד על הרבית. (משפטים פרשה יט)

ספרא:

כספך, ולא כסף אחרים, אכלך, ולא אוכל חבירים, או כספך ולא כסף מעשר ואוכלך ולא אוכל בהמה, כשהוא אומר נשך כסף לרבות כסף, אמרו כל המקבל עליו עול רבית מקבל עול שמים, וכל הפורק ממנו עול רבית פורק ממנו עול שמים. אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם, על תניי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תניי שתקבלו את התורה מצות רבית, שכל המודה במצות רבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות רבית כאלו כופר ביציאת מצרים. (בהר פרשה ה)

ספרי:

לא תשיך לאחיך, אן לי אלא לוה מלוה מניין, תלמוד לומר אל תקח מאתו נשך ותרבית, מכלל שנאמר כספך ולא כסף אחרים, אכלך ולא אוכל אחרים, או כספך ולא כסף מעשר, אוכלך ולא אוכל בהמה, כשהוא אומר נשך כסף לרבות כסף מעשר, נשך אוכל לרבות אוכל בהמה. אין לי אלא נשך כסף נשך אוכל, מניין לרבות כל דבר, תלמוד לומר כל דבר אשר ישך. ר' שמעון אומר מניין שלא יאמר לו צא ושאול שלום פלוני או דע אם בא איש פלוני ממקומו, תלמוד לומר נשך כל דבר אשר ישך. (כי תצא רסב)

לנכרי תשיך מצות עשה, ולאחיך לא תשיך מצות לא תעשה, ר"ג אומר ומה תלמוד לומר ולאחיך לא תשיך, הרי כבר נאמר לא תשיך לאחיך, אלא יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת, כיצד, נתן עיניו ללות ממנו והיה משלח לו ואמר בשביל שילוונו זה הוא רבית מוקדמת, לוה הימנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו ואמר בשביל מעותיו שהיו בטילות אצלי, זו הוא רבית מאוחרת. למען יברך ה' אלקיך, קבע לו הכתוב ברכה בשליחות ידיו, על האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, בשכר שתבא תירש. (שם רסג)

תלמוד בבלי:

כי הא דאמרה ליה ההיא מטרוניתא לר' יהודה בר אלעאי פניך דומים למגדלי חזירים ולמלוי ברבית (שכרן מרובה בלא טורח ושמחים בחלקם, לכך פניהם צהובים). (ברכות נה א)

דאמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לווין ופורעין ביום טוב, וכדברי בית הלל אף משום רבית, (דחייש שמא יוקירו חיטי בהלואת ככרות), אי הכי בניו ובני ביתו נמי, בניו ובני ביתו היינו טעמא כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית... (שבת קמט א)

ובשביל ד' דברים נכסי בעלי בתים נמסרין למלכות, על משהי שטרות פרועים, ועל מלוי ברבית... (סוכה כט א)

ולר"מ היכי דיירי בה הא הויא לה רבית, א"ר יוחנן ר"מ בשיטת ר"י אמרה, דאמר צד אחד ברבית מותר, דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר, בזמן שמוכר אוכל פירות מותר, לוקח אוכל פירות אסור, ר' יהודה אומר אפילו לוקח אוכל פירות מותר... רבא אמר דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור, והכא רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו, מר סבר רבית על מנת להחזיר מותר, ומר סבר רבית אסור. (מגילה כז ב)

...הא קא משמע לן ניזבין איניש ברתיה (ימכור את בתו) ולא ניזיף בריביתא, מאי טעמא, ברתיה מגרעא ונפקא, והוא מוספא ואזלא, לא באת לידו עד שלוה ברבית, שנאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, וסמיך ליה אל תקח מאתו וגו', לא באת לידו עד שמוכר את עצמו... (קידושין כ א)

לימא כתנאי, שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר"מ, וחכמים אומרים גובה את הקרן אבל לא את הרבית... (בבא קמא ל ב)

תנו רבנן הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן, והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו, אמר רבי יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו, דתניא מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה, א"ל אשתו ריקה, אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט אינו שלך, ונמנע ולא עשה תשובה, באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו אין מקבלין מהם, והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו. מיתיבי, הניח להם אביהם מעות של רבית אף על פי שהן יודעין שהן רבית אין חייבין להחזיר, אינהו הוא דלא הא אביהם חייב להחזיר, בדין הוא דאביהם נמי אינו חייב להחזיר, והא דקתני בדידהו משום דקא בעי למיתני סיפא הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם, תנא רישא נמי בדידהו... תא שמע הגזלנים ומלוי ברבית אף על פי שגבו מחזירין, גזלנין מאי שגבו איכא, אי גזול גזול ואי לא גזול לא גזול, אלא אימא הגזלנין ומאי ניהו מלוי רבית, אף על פי שגבו מחזירין, אמרין מחזירין ואין מקבלין מהם, אלא למה מחזירין לצאת ידי שמים... (שם צד ב)

רב אדא בר אהבה מתני להא דרמי בר חמא אהא, הניח להן אביהן מעות של רבית אף על פי שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר, אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי, רבא אמר לעולם אימא לך רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, ושאני הכא דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית, אהדר ליה כי היכי דנחי בהדך, לדידיה קא מזהר ליה רחמנא לבריה לא מזהר ליה רחמנא. (שם קיב א)

מיתיבי רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש... הכי נמי רבית ודין אונאה להדיוט ואין רבית ודין אונאה להקדש. (בבא מציעא נז ב)

איזהו נשך ואיזהו תרבית, איזהו נשך המלוה סלע בה' דינרין סאתים חטין בשלש אסור מפני שהוא נושך, ואיזהו תרבית, המרבה בפירות, כיצד, לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור, וכן השער, עמדו חטין בל' דינרין, אמר לו תן חטיי שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין, אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו. מדשביק לרבית דאורייתא (דרך הלואה), וקא מפרש דרבנן, מכלל דאורייתא דנשך ותרבית חדא מלתא היא... אלא אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין.

תנו רבנן את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אין לי אלא נשך בכסף וריבית באוכל, נשך באוכל מנין, תלמוד לומר נשך אוכל, ריבית בכסף מנין, תלמוד לומר נשך כסף, אם אינו ענין לנשך כסף, שהרי כבר נאמר לא תשיך לאחיך, תנהו ענין לרבית כסף.אין לי אלא בלוה, במלוה מנין, נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה, מה נשך האמור בלוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין ברבית, אף נשך האמור במלוה לא תחלוק בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין ברבית, מנין לרבות כל דבר, תלמוד לומר נשך כל דבר אשר ישך... (שם ס ב, וראה שם עוד)

אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית, יציאת מצרים גבי ציצית, יציאת מצרים במשקלות, אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית...

ואיזהו תרבית וכו', אטו כל הני דאמרינן עד השתא לאו רבית הוא, א"ר אבהו עד כאן של תורה מכאן ואילך של דבריהם... עד כאן רבית קצוצה מכאן ואילך אבק רבית. א"ר אלעזר רבית קצוצה יוצאה בדיינין, אבק רבית אינה יוצאה בדיינין, רבי יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה נמי אינה יוצאה בדיינין, א"ר יצחק מאי טעמא דרבי יוחנן, דאמר קרא בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות האלה עשה, למיתה ניתן ולא להשבון... רבא אמר מגופיה דקרא שמיע ליה, מות יומת דמיו בו, הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים, מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון, אף מלוי רבית לא ניתנו להשבון... (שם סא ב, וראה שם עוד)

דתני רב ספרא ברבית דבי ר' חייא יש דברים שהם מותרין ואסורין מפני הערמת רבית, כיצד, אמר לו הלויני מנה, א"ל מנה אין לי, חטין במנה יש לי שאני נותן לך, נתן לו חטין במנה וחזר ולקחן הימנו בעשרים וארבע סלע (במקום כ"ה), מותר, ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית... (שם סב ב, וראה שם עוד)

...ושמואל אמר הא מני רבי יהודה היא, דאמר צד אחד ברבית מותר, דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר, בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר, לוקח אוכל פירות אסור, ר' יהודה אומר אף בזמן שהלוקח אוכל פירות מותר... אמר רב נחמן כללא דרביתא כל אגר נטר ליה אסור (שכר המתנת מעות אי מוזיל גביה משום המתנה שמקדים לו המעות והמקח אין לו למוכר עכשיו). ואמר רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי לקיראה (מוכר שעוה) וקא אזלי ד' ד' וא"ל יהיבנה לך ה' ה', איתנהו גביה (אם יש לו) שרי, ליתנהו גביה אסור, פשיטא, לא צריכא דאית ליה אשראי במתא, מהו דתימא כיון דאית ליה אשראי במתא כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי, קא משמע לן כיון דמחסרי גוביינא כמאן דליתנהו דמי... (שם סג א וב, וראה שם עוד)

תניא אמר ר' יוסי בא וראה סמיות עיניהם של מלוי ברבית, אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, והם מביאין עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין פלוני זה כפר באלקי ישראל. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית, עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם, הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין, והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא מתמוטטין, אמר רבי אלעזר הללו מתמוטטין ועולין, והללו מתמוטטין ואינן עולין. (שם עא א)

תנו רבנן מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל, כיצד, ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור, ואם העמידו אצל נכרי מותר... (שם עא ב, וראה שם עוד)

לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן, אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, והלל אוסר, וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשיה דמים, שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית. אמר רב הונא יש לו סאה לוה סאה סאתים לוה סאתים, ר' יצחק אומר אפילו יש לו סאה לוה עליה כמה כורין... ואמר רב יהודה אמר שמואל תלמידי חכמים מותרים ללות זה מזה ברבית, מאי טעמא מידע ידעי דרבית אסורה ומתנה הוא דיהבו אהדדי... אמר רב יהודה אמר רב מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית, ולאו מילתא היא, משום דאתי למסרך. (שם עה א, וראה שם עוד)

רבן גמליאל אומר יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת, כיצד, נתן עיניו ללוות הימנו והוא משלח לו ואומר בשביל שתלוני זו היא רבית מוקדמת, לוה הימנו והחזיר לו מעותיו והוא משלח לו ואומר בשביל מעותיך שהיו בטילות אצלי זו היא רבית מאוחרת. ר"ש אומר יש רבית דברים, לא יאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני. ואלו עוברין בלא תעשה, המלוה והלוה והערב והעדים, וחכמים אומרים אף הסופר, עוברים משום לא תתן ומשום אל תקח מאתו ומשום לא תהיה לו כנושה, ומשום ולא תשימון עליו נשך, ומשום ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלקיך אני ה'.

תניא ר"ש בן יוחי אומר מנין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום, תלמוד לומר נשך כל דבר אשר ישך, אפילו דיבור אסור... תניא ר"ש אומר מלוי רבית יותר ממה שמרויחים מפסידים, ולא עוד אלא שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת ואומרין אילו היה יודע משה רבינו שיהיה ריוח בדבר לא היה כותבו. (שם עה ב, וראה שם עוד)

תנו רבנן אוצרי פירות ומלוי ברבית ומקטיני איפה ומפקיעי שערים עליהן הכתוב אומר לאמר מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעות מאזני מרמה, וכתיב נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם. (בבא בתרא צ ב)

ואלו הן הפסולין (לדון ולהעיד), המשחק בקוביה והמלוה ברבית... אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות, והאנן תנן מלוה ברבית, מלוה הבאה ברבית... (סנהדרין כד ב, וראה שם עוד)

...כספו לא נתן בנשך, אפילו ברבית עובד כוכבים. (מכות כד א)

תלמוד ירושלמי:

א"ר יוחנן לויין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החדש. (מועד קטן ט א)

...א"ר ינאי זהו רבית שיוצא בדיינים (שהוא דרך הלואה), בעו קומי ר' יוחנן רבית מהו שיצא בדיינין, אמר לו אם מזו אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום (דסבר אפילו רבית קצוצה אינו יוצאה בדיינין, או בדרך תמוה ודחיה, ודאי יוצאת בדיינין). מודה רבי יוחנן שאם היה השטר קיים דמגבין ליה (אף על גב דרבית יוצא בדיינין, מודה שהקרן גובה). אי זהו תרבית, תני ישראל שהלוה בריבית לישראל אינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים גובה את הקרן ולא את הריבית... (בבא מציעא יח ב, וראה שם עוד)

המלוה ברבית אין מקבלין אותו (לדון ולהעיד) עד שיקרע שטרותיו ויבדק ויחזור בהן חזרה גמורה. (שבועות לו ב)

פרקי דרבי אליעזר:

...וכלם עמדו על רגליהם (מתים שהחיה יחזקאל) חוץ מאיש אחד, אמר הנביא, רבונו של עולם מה טיבו של זה, א"ל בנשך נתן. (פרק לג)

מדרש רבה:

מתוך ההפכה... רבנן אמרי שהיה מלוה להן ברבית. (בראשית נא ח)

דבר אחר אם כסף תלוה את עמי, הדא הוא דכתיב (תהלים ט"ו) כספו לא נתן בנשך, בא וראה כל מי שיש בו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלוה ברבית מעלין עליו כאילו קיים כל המצות כולן, שנאמר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם, ומי היה זה, עובדיה שהיה עשיר אפוטרופס של אחאב, והיה עשיר יותר מדאי והוציא כל ממונו לצדקה שהיה זן את הנביאים, כיון שבא כל אותו הרע היה לוה בנשך מן יהורם בן אחאב מה שהיה מספיק לנביאים, זה קיים כספו לא נתן בנשך, אבל יהורם שהלוה ברבית אמר האלקים עד עכשיו זה קים, יבא יהוא ויהרוג אותו, שנאמר (מ"ב ט') ויהוא מלא ידו בקשת ויך את יהורם בין זרועיו ויצא החצי מלבו, ולמה בין זרועותיו ויצא מלבו לפי שהקשה את לבו ופשט ידיו לקבל הרבית, לקיים מה שנאמר (יחזקאל י"ח) בנשך נתן ותרבית לקח, וחי לא יחיה. ואף בירושלים היו עושין כן, שנאמר (ישעיה א') כספך היה לסיגים, ומה נעשה להם, (ירמיה ו') כסף נמאס קראו להם, וכן (יחזקאל ז') כספם בחוצות ישליכו, למה על שעברו על מה שכתוב בתורה (ויקרא כ"א) את כספך לא תתן לו בנשך. (שמות לא ג)

...אבל לעתיד לבא כשיפתח הקב"ה לצדיקים אוצרות גן עדן הרשעים שאכלו נשך ותרבית עתידין להיות נושכין בשיניהם את בשרם, שנאמר (קהלת ד') הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו, והם אומרים ולואי היינו פועלים והיינו טוענין בכתפינו, ולואי שהיינו עבדים ויהיה לנו כך... (שם שם ד)

 

...מכאן אתה לומד שכל מי שלוקח רבית אינו ירא אלקים, וכן יחזקאל אומר (יחזקאל י"ח) בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה, משל א' שהיה אלוגין (פסק דין) שלו נקרא לפני הדיין, אמר הדיין עד עכשיו הוא קיים, כך אמר הקב"ה וחי לא יחיה נשך ותרבית לקח. דבר אחר אמר הקב"ה מי שחיה ברבית בעולם הזה לא יחיה לעולם הבא...

לא תשימון עליו נשך, לא היה צריך לומר אלא לא תשים מהו לא תשימון, אלו העדים והערב והדיינין והסופר, שאילולא הם לא יטול כלום לפיכך לוקים כולם. ומנין שהלוה לוקה, שנאמר לא תשיך לאחיך. למה הרבית דומה, למי שנשכו נחש ולא הרגיש מי נשכו ולא ידע עד שנתבטבטה עליו, כך הרבית אין אדם מרגיש בו עד שמתבעט עליו. (שם שם ו)

דבר אחר אם כסף תלוה את עמי, הדא הוא דכתיב (משלי כ"ח) מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו, יש אדם שהוא עשיר ומלוה ברבית ומכנס ממון הרבה והוא מת בלא בנים וכל הממון שלו נכנס לטמיון, מה המלך עושה באותו ממון, בונה בימסאות ומרחצאות ואצטבאות ובתי כסאות כדי שיהא לצרכי העניים, הוי לחונן דלים יקבצנו. דבר אחר מרבה הונו בנשך זה עשו הרשע שהוא מלוה בנשך ותרבית, ולמי הוא מכניס כל הממון לישראל, שנאמר לחונן דלים, ונאמר (יחזקאל ל"ט) ושללו את שולליהם ובזזו את בוזזיהם, לפיכך הזהיר הקב"ה את ישראל שלא ילוו ברבית כדי שלא יאכלו אחרים את נכסיהם. (שם שם י)

לא תשימון עליו נשך, לא תנשוך את העני, כשם שנשך הנחש את האדם ועקרו לו ולתולדותיו. וכן אתה לא תראה את העני שיש לו בתים או שדות או כרמים או עבד או אמה ואתה עוקף עליו ונוטלו הימנו, לכך כתיב לא תהיה לו כנושה, לא תנשכנו, לא תהיה כנחש שהוא ערום לרעה, אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך, לא תאמר לו שאל לך אני מלוה לך, ולמחר רבית עולה ואתה נוטל את שלו, ומעלה אני עליך שחבלת בו, שנאמר אם חבול תחבול שלמת רעך, מיכן אתה למד שכל מי שנוטל רבית מישראל אינו ירא מן המקום... אבל מי שמלוה בלא רבית מעלה עליו הקב"ה כאילו עשה כל המצות, שנאמר (תהלים ט"ו) כספו לא נתן בנשך וגו'. (שם שם יג)

לא תהיה לו כנשה, בא וראה כל מי שהוא מלוה ברבית עובר כל העבירות שבתורה ואינו מוצא מי שילמד עליו זכות, כיצד, אדם שחטא אחת מכל העבירות ועומד לפני הקב"ה בדין, המלאכים עומדים אלו מלמדים זכות ואלו מלמדים חובה, שנאמר (דה"ב י"ח) ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים על ימינו ושמאלו, אבל מי שמלוה לישראל ברבית אין אחד מהם מלמד לו זכות, שנאמר (יחזקאל י"ח) בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה. (שם שם טו)

...בריותיו של הקב"ה לוין זה מזה ועושים שלום זה עם זה בלא דברים, ובשר ודם לוה מחבירו ומבקש לבולעו ברבית ובגזל, ואלו שנוטלין ריבית אומרים להקב"ה למה אין אתה נוטל מעולמך שכר שהבריות בתוכו, שכר הארץ שאתה משקה, שכר הצמחים שאתה מעלה, שכר המאורות שאתה מאיר, שכר הנשמה שנפחת, שכר הגוף שאתה שומר, א"ל הקב"ה ראו כמה הלויתי ואיני נוטל רבית, ומה הלותה הארץ ואינה נוטלת רבית, אלא אני נוטל הקרן שהלויתי והיא נוטלת את שלה, שנאמר (קהלת י"ב) וישוב העפר על הארץ כשהיה, ורוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. אוי למי שנוטל רבית, מה נאמר בו בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה... (שם שם טז)

דבר אחר נבהל להון, א"ר יצחק זה שהיה מלוה ברבית שהיתה עינו צרה להלוות לישראל בלא רבית, ולא ידע כי חסר יבואנו, כמו שכתיב (משלי כ"ח) מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו, ואי זהו חונן דלים, זה עשו, וכי עשו חונן דלים הוא והלא עושק דלים הוא, אלא כגון הגמונים ודוכסים ואפרכין שהם יוצאין לעיירות וגוזלים ובוזזין, וכשהם חוזרין אומרים הביאו לנו עניים ונפרנסם, והמשל הדיוט אומר מנאפת בתפוחים וחולקת לחולין. (שם שם יח)

דבר אחר אם כסף תלוה את עמי, אמר הקב"ה אם כסף תלוה ולא תקח ממנו רבית, את עמי, מה אני איני מוט לעולם אף אתה אין אתה מוט לעולם, שנאמר (תהלים ט"ו) עושה אלה לא ימוט לעולם. (שם שם יט)

טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס בהן, ממי שהולך ולווה ברבית, במתלא אמרין דיוזיף בריביתא מאבד דיליה ודלא דיליה. (ויקרא ג א)

...שנאמר וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלקים (קהלת ח'), מורא זו איני יודע מהו, כשהוא אומר מפני שיבה תקום ויראת מאלקיך הוי זה מוראת הרב, אם כן הרי מוראת רבית ומוראת משקלות... (במדבר טו יג)

מדרש תנחומא:

אם כסף תלוה את עמי, זה שאמר הכתוב כספו לא נתן בנשך (תהלים ט"ו) בא וראה כל מי שיש לו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלוה ברבית מעלין עליו כאלו קיים את כל המצות, שנאמר עושה אלה לא ימוט לעולם, ומי המה, זה עובדיה שהיה עשיר אפוטרופוס של אחאב... ואף בירושלים היו בה אנשים מלוין בריבית, שנאמר (ישעיה א') כספך היה לסיגים, ומה נעשה להם, כסף נמאס קראו להם, כי מאס ה' בהם (ירמיה ו')... (משפטים ט)

...משל למלך שפתח אוצרות לאחד, התחיל מונה בו את העניים הורג בו אלמנות, מבזה בו את האביונים, מפשיט בו ערומים עושה בו חמס וגזל ממלא אותו שקר ומפסיד אוצר המלך. כך הקב"ה פתח אוצרו לעשירים והכל שלו, שנאמר (חגי ב') לי הכסף ולי הזהב. התחיל העשיר להלוות ברבית, מונה את האלמנות ודוחקן ברבית, מבזה בו את האביונים ומפשיט בו את הערומים המבקשין ממנו צדקה, והקב"ה צווח לועג לרש חרף עושהו (משלי י"ז) היה חייב לו חבירו מנה מכהו ומפשיטו ויושב ערום, עושה בו חמס וגזל שמסרו לו משכונו שלהן והוא בולען, והקב"ה אומר לו הוי שודד ואתה לא שדוד ובוגד ולא בגדו בך כהתימך שודד תושד כנלותך לבגוד יבגדו בך (ישעיה ל"ג)... (שם יב)

...כך כל המלוה את חבירו ברבית סוף שנצרך לבריות, שנאמר ולא ידע כי חסר יבואנו, מה כתיב למעלה מן הענין, אם ענה תענה צעק יצעק שמע אשמע כולו כפול, ללמדך שאין הפרגוד ננעל בפניו, מה כתיב אחריו, וחרה אפי והרגתי אתכם וגו', אימתי אם כסף תלוה. (שם יג)

מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו (משלי כ"ח), כיצד היה ישראל צריך ללוות ובא נכרי ואמר מוטב שאלוה לגוי ואטול ממנו רבית, מלהלוות את ישראל שלא ברבית, והלוה לו והעשיר, לפיכך שלמה צווח עליו מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו זה עשו, ועשו חונן דלים, הוא עושק דלים הוא, אלא שהמלכות שומעת שהוא נושך את הרבית ומתגרה בו ונוטלת ממונו ובנה ממנו דמוסיות ומרחצאות ואסטווניות שבמדינה וצרכי העוברים והשבים, הוי לחונן דלים יקבצנו. (שם יד)

...אבל המלוה ברבית אין הקב"ה נושא ונותן בדינו, שנאמר (יחזקאל י"ח) בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה, פוסק את דינו מיד. מלאכי השרת אומרים את כל התעבות האלה עשה מות יומת דמיו בו לא יחיה. (שם טו)

דבר אחר נבהל להון איש רע עין זה המלוה מעותיו ברבית, שהוא נבהל להעשיר ומארה ניתנה בנכסיו, שנאמר ולא ידע כי חסר יבואנו. (בהר א)

מסכת דרך ארץ רבא:

לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול מה שהאכלתני, שזו דרך הרבית, ובירושלים היו הולכין את אפסחתיה למפלא שלהן, (שמא יאכילהו יותר ממה שאכל אצלו ומחזי כריבית, ובירושלים לא היו חוששין לכך, ואדם שהאכיל את חבירו היה הלה פורע לו ומאכילו בסעודת נשואין אף על פי שמרובה יותר מסעודת אכסניא, ראה עוד פירושים). (פרק ח)

שוחר טוב:

כספו לא נתן בנשך זה הקב"ה שלא נתן את התורה בדמים, שנאמר (ישעיה נ"ה) בלא כסף ובלא מחיר. (מזמור טו)

תנא דבי אליהו רבא:

אוצרי פירות ומלוי בריבית ומקטיני איפה ומפקיעי שערים עליהם הוא אומר (עמוס ח') נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם, כל אלו אין מורישין לבניהם, ואם הורישו לבניהם אין מורישין לבני בניהם. משחקים בקוביא ומלוי ברבית ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל והכהנים והלוים שעלו על חלקם והמינים האנסים ומחללי שם שמים והחנפים עליהן הוא אומר מעות לא יוכל לתקון וגו'. פרק טו)

ילקוט שמעוני:

א"ר נימן בר יצחק אמר לי הונא אפילו רבית דנכרי יותר מכדי חייו נקרא מרבה הונו בנשך ותרבית... (משלי פרק כח, תתקסא)

מדרש הגדול:

היה ר' שמעון אומר אוהבי ממון אוהבין זה את זה והגזלנין אוהבין זה את זה והחמסנין אוהבין זה את זה ומלוי רביות אוהבין זה את זה, למי נאה ליפרע מכל אלו, אני הוא שאין בי אחת מכל מדות הללו. (שמות כב כד)

את מוצא כל עבירה שאדם עושה אין נחתם עליו גזר דין עד שהקב"ה נושא ונותן בדינו עם מלאכי השרת, שנאמר ויאמר זה בכה וזה אומר בכה (מ"א כ"ב כ'), אבל המלוה ברבית אין הקב"ה נושא ונותן בדינו, שנאמר בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה (יחזקאל יח יג), פסק את דינו מיד, מה מלאכי השרת אומרין, את כל התועבות האלה עשה מות יומת. (ויקרא כה לח)

...ואין לך קשה בעולם מן הרבית, שכל מי שהוא נותן ברבית שקול כנגד כל הקללות, שנאמר הגר אשר בקרבך וגו', הוא ילוך ואתה לא תלונו (דברים כ"ח מ"ג), ועליו הכתוב אומר הוי שודד ואתה לא שדוד (ישעיה ל"ג א'), אמר הקב"ה אני נתתי לך ממון שלאמת ואתה עושה אותו שלשקר, כענין שנאמר (הושע י' י"ג) חרשתם רשע עולתה קצרתם, מה יהיה בסופו, (משלי י' כ"ה) כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם, ועליו אמר יחזקאל בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה (יחזקאל י"ח י"ג), חיה ברבית בעולם הזה, לא יחיה לעולם הבא... למה הרבית דומה, למי שנשכו נחש ולא הרגיש בו עד שנתפרכסה רוחו בגופו מן הסם, וכך הרבית אין אדם מרגיש בה עד שעת תביעה, באותה שעה רוחו מתפרכסת, לכך הכתוב מזהיר לא תשיך לאחיך. (דברם כג כ)

ילקוט ראובני:

אם כסף תלוה וגו' הלוקח רבית עונשו לגלגל בחיה טהורה, וקרוב שלא יעמדו בתחיית המתים, ויקרא עצמות יבשות. (משפטים)

תרגום אונקלוס:

אל תקח מאתו נשך ותרבית - לא תסב מניה חיבוליא ורביתיא. (ויקרא כה לו)

רש"י:

נשך - רבית שהוא כנשיכת נחש, שנחש נושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה. (שמות כב כד)

נשך ותרבית - חד שווינהו רבנן ולעבור עליו בשני לאוין. ויראת מאלקיך - לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית וקשה לפרוש הימנו, ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר ויראת מאלקיך, או התולה מעותיו בנכרי להלוותם לישראל ברבית הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר ויראת מאלקיך. (ויקרא כה לו)

לא תשיך - אזהרה ללוה שלא יתן רבית למלוה, ואחר כך אזהרה למלוה (ויקרא כ"ה) את כספך לא תתן לו בנשך. לנכרי תשיך - ולא לאחיך, לאו הבא מכלל עשה עשה, לעבור עליו בשני לאוין ועשה. (דברים כג כ וכא)

רמב"ן:

נשך ותרבית - רש"י, ולפי פשוטו נראה בעיני כי הנשך הוא שילונו מנה ליתן לו ברביתו חמשת שקלים בכל שנה, ויקרא כן בעבור כי אחריתו כנחש ישך שמבצבץ ועולה, התרבית הוא שילנו עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו רבית חמשה שקלים, ואין בו רבית אחר הזמן ההוא כי זה איננו נושך, שלא יעלה יותר מן הסך ההוא, אבל הוא רבית, ולכך אמר "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך", כי המנהג להלוות את הכסף בנשך בכל שנה יתן כך, והאוכל ילונו עד הקציר ואז יפרענו מגרנו בתוספת קצוב. (ויקרא כה לו)

את הנכרי תגוש - זו מצות עשה, לשון רש"י מספרי... וכך אמרו שם לנכרי תשיך מצות עשה, ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה... לא שיהיה מצוה להלות לנכרי ברבית כלל, וכן מוכיח בגמרא בפרק איזהו נשך, והרב ר' משה עשאן שתיהן מצות ממש, לנגוש את הנכרי ולהלוותו ברבית, טעה בלשון הזה השנוי בספרי. (דברים טו ג)

לא תשיך לאחיך - ...אבל מפני רגילות החטא הזה יזהיר בו גם הלוה, וביאור בכאן שיהיה רבית הנכרי מותר ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה, כמו שאמרו גזל גוי אסור, אבל הרבית שהוא נעשה לדעת שנים וברצונם לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד, כמו שצוה ואהבת לרעך כמוך... ועל כן אמר למען יברכך ה' אלקיך, כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה, וכן השמיטה חסד באחים, לכך אמר את הנכרי תגוש... 

והזכיר נשך כסף נשך אוכל לבאר שהלוה סאה חטין בסאה וחצי יהיה נשך גמור, אפילו לא יהיה שוה סאה וחצי בעת הפרעון כדמי סאה שהלוהו, וביאר עוד כל דבר אשר ישך, אפילו באבני הבנין ושאר הנלוים, אולי יעלה על הדעת שאין הנשך רק בכסף, שכל הדברים נקנין בו, ובאוכל שהוא חיי האדם... ורבותינו עשו לנכרי תשיך לאו הבא מכלל עשה באחיך, מפני שהוא מיותר שכבר אמר לא תשיך לאחיך. (שם כג כ)

רד"ק:

בנשך - שנותנים לו מרצון, ורגילים בו, לפיכך הזהירה התורה עליו הרבה, והנביאים מנוהו על החמורות. ומנכרי מותר, שהוא לדעתו, אבל גנבתו וכו' אסורים, כי אינו מחוייב לעשות להם חסד, אחר שברוב שונאים ישראל, ואם לאו מחויב לעשות גם להם חסד. (תהלים טו ה)

משנה תורה:

נשך ומרבית אחד הוא, שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, ולהלן הוא אומר נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך, ולמה נקרא שמו נשך, מפני שהוא נושך, שמצער את חבירו ואוכל את בשרו, ולמה חלקן הכתוב, לעבור עליו בשני לאוין.

כדרך שאסור להלוות כך אסור ללות ברבית, שנאמר "לא תשיך לאחיך", מפי השמועה למדו, שזו אזהרה ללוה, כלומר לא תנשך לאחיך, וכן אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית, וכל מי שהיה ערב או סופר או עד ביניהן הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשימון עליו נשך, זו אזהרה אף לעדים ולערב ולסופר. הא למדת שהמלוה ברבית עובר על ששה לאוין, לא תהיה לו כנושה, את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אל תקח מאתו נשך ותרבית, לא תשימון עליו נשך, ולפני עור לא תתן מכשול. והלוה עובר בשנים, לא תשיך לאחיך, ולפני עור לא תתן מכשול. ערב ועדים וכיוצא בהן אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך. וכל מי שהיה סרסור בין שניהם או שסייע אחד מהן או הורהו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול.

אף על פי שהמלוה והלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין עליו מפני שניתן להשבון, שכל המלוה בריבית אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מן התורה הרי זו יוצאה בדיינין, ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה, ואם מת המלוה אין מוציאין מיד הבנים. הניח להם אביהם מעות של רבית אף על פי שהן יודעין שהן של רבית אינן חייבים להחזיר, הניח להם פרה וטלית של רבית וכל דבר המסויים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם. במה דברים אמורים כשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, אבל אם לא עשה תשובה אין חוששין לכבודו ואפילו דבר המסויים אין מחזירין.

הגזלנין ומלוה ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן, כדי לפתוח להן דרך לתשובה, וכל המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו...

שטר שכתוב בו רבית, בין קצוצה בין של דבריהם גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, קדם וגבה הכל מוציאין ממנו הרבית קצוצה, אבל אבק רבית שהוא מדבריהם אינו גובה מן הלוה למלוה, ואין מחזירין אותו מן המלוה ללוה.

כל הכותב שטר רבית הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בה' אלקי ישראל, וכן כל הלוה ומלוה ברבית בינן לבין עצמן הרי הן ככופרים בה' אלקי ישראל, וכפרו ביציאת מצרים, שנאמר "את כספך לא תתן לו בנשך וגו' אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים".

אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית, אף על פי שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להן, הרי זה אסור שמא ירגילם בדבר זה. תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ונתן לו יתר על מה שהלוה ממנו הרי זה מותר, שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה, שהרי הן יודעין חומר איסור הרבית.

המלוה את חברו ומצא הלוה יותר, או שהחזיר לו חובו ומצא המלוה יותר, אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר, ואם לאו מתנה הוא שנתן לו או גזילה היתה בידו והבליע לו בחשבון או אחר צוה להבליע לו. בכמה הדעת טועה, באחד ובשנים או בחמשה או בעשרה, שמא מנה חמשה חמשה או עשרה עשרה, וכן אם מצא יתר מנין החמישיות או מנין העשיריות אחד אחד חייב להחזיר לו שמא האחדים שהיה מונה בהן החמשיות או העשיריות נתערבו עמהם.

המלוה את חברו על המטבע וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופירש משקלו, והוסיפו על משקלו, אם הוזלו הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת, ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא, ואם לא הוזלו מחמת התוספת אינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה. במה דברים אמורים בשהוסיפו עליו עד חמישיתו, כגון שהיה משקלו ד' ועשאו ה', אבל אם הוסיפו לו יותר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת, אף על פי שלא הוזלו הפירות, והוא הדין למלוה על המטבע ופחתו ממנו...

הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אף על פי שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום, שכל רבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו, ולפיכך אין המחילה מועלת ברבית, אפילו ברבית של דבריהם. יראה לי שאין הוראה זו נכונה, אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו, וידע המלוה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו, אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל, ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן, מכלל המחילה מועלת.

נכסי יתומים מותר ליתן אותם לאדם נאמן שיש לו נכסים טובים קרוב לשכר ורחוק להפסד. כיצד אומר לו תהיה נושא ונותן בהן אם יש שם ריוח תן להם חלקן מן הריוח, ואם יש שם הפסד תפסיד אתה לבדך, שזה אבק רבית הוא, וכל אבק רבית אינה אסורה אלא מדבריהם, ובנכסי יתומים לא גזרו. (מלוה ולוה פרק ד א והלאה)

העכו"ם וגר תושב לוין מהן ומלוין אותן ברבית, שנאמר "לא תשיך לאחיך", לאחיך אסור ולשאר העולם מותר. ומצות עשה להשיך לעכו"ם, שנאמר "לנכרי תשיך", מפי השמועה למדו שזו מצות עשה, וזהו דין תורה. (ראה ראב"ד).

אמרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את העכו"ם ברבית קצוצה אלא בכדי חייו, גזרו שמא ילמדו ממעשיו ברוב ישיבתו עמו, לפיכך מותר ללות מן העכו"ם ברבית, שהרי הוא בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו. ותלמיד חכם שאינו רגיל בו ללמוד ממעשיו מותר להלוות לעכו"ם ברבית אפילו להרויח, וכל אבק רבית עם העכו"ם מותרת לכל.

ישראל שלוה מעות מן העכו"ם ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחד ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לעכו"ם, הרי זו רבית קצוצה, אפילו העמידו אצל העכו"ם עד שיטול העכו"ם מעותיו ויחזור ויתנם ביד ישראל האחר.

אסור לישראל לתלות מעותיו ביד עכו"ם כדי להלוותן ברבית לישראל, ועכו"ם שהלוה את ישראל ברבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב, שכיון שבדיניהם שתובע הערב תחלה, נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעכו"ם. לפיכך אם קבל עליו העכו"ם שלא יתבע את הערב תחלה הרי זה מותר...

מצוה להקדים הלואת ישראל בחנם להלואת עכו"ם ברבית.

אסור לאדם שיתן מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד (ראה לעיל סוף פרק ד') שזה אבק רבית, והעושה כן נקרא רשע, ואם נתן חולקין בשכר ובהפסד כדי העסק, והנותן מעותיו קרוב להפסד ורחוק לשכר הרי זה נקרא חסיד.

אין מושיבין חנוני למחצית שכר, ולא יתן מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, ולא ביצים להושיב תחת התרנגולין שלו למחצית שכר, ואין שמין עגלים וסייחין לפטמן למחצית שכר, אלא אם כן נתן לו שכר עמלו ומזונו, או יהיה ריוח המתעסק יותר על הפסדו כמו שביארנו בענין השותפות.

המשתתף עם חבירו במעות או בקרקע או הנותן לו עסק לא יצרף השכר עם הקרן שמא לא יהיה שם שכר ונמצאו באין לידי רבית, וכן לא יתן לו מעות בתורת עסק או שותפות ויכתוב אותן מלוה, שמא ימות ונמצא השטר ביד היורש וגובה בו את הרבית.

אסור להקדים את הרבית או לאחר אותו. כיצד, נתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח לו סבלונות בשביל שילוהו זו היא רבית מוקדמת, לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו סבלונות בשביל מעותיו שהיו בטלים אצלו, זו היא רבית מאוחרת, ואם עבר ועושה כן הרי זה אבק רבית.

מי שלוה מחבירו ולא היה רגיל מקודם להקדים לו שלום, אסור להקדים לו שלום, ואין צריך לומר שיקלסו בדברים או ישכים לפתחו, שנאמר "נשך כל דבר", אפילו דברים אסורים, וכן אסור לו ללמד את המלוה מקרא או גמרא כל זמן שמעותיו בידו, אם לא היה רגיל בזה מקודם, שנאמר "נשך כל דבר". המלוה את חבירו לא יאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני, (כלומר) שתכבדו ותאכילו ותשקהו כראוי, וכן כל היוצא בזה.

יש דברים שהן כמו רבית ומותרין. כיצד, לוקח אדם שטרותיו של חבירו בפחות ואינו חושש, ומותר לאדם ליתן לחבירו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מן הלוה למלוה. וכן אומר אדם לחבירו הא לך דינר ואמור לפלוני שילוני, שלא נתן אלא שכר אמירה.

יש דברים שהן מותרין ואסור לעשותן מפני הערמת רבית. כיצד, אמר לו הלוני מנה, אמר לו מנה אין לי חטים יש לי במנה, ונתן לו חטים במנה, וחזר ולקחן ממנו בתשעים הרי זה מותר, אבל אסרוהו מפני הערמת רבית, שהרי נתן לו תשעים ולוקח מנה. ואם עבר ועשה כזה הרי הוא מוציא ממנו מאה בדין, שאפילו אבק רבית אין כאן. וכן מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה מפני הערמת רבית, שהרי זה עומד בשדהו כשהיה, ונותן לזה שכר בכל חודש בשביל מעותיו שהלוהו.

אסור להשכיר את הדינרין, שאין זה דומה למשכיר את הכלי, שהכלי חוזר בעצמו, וזה מוציא אלו ומביא דינרין אחרות, ונמצא זה אבק רבית. מלך שהיו דיניו שכל מי שיתן המס הקצוב על כל איש ואיש על ידי זה שלא נתן ישתעבד בו, ונתן על ידו דינר, אף על פי שמשעבד בו יתר מדינר הרי זה מותר, וכן כל כיוצא בזה. (שם פרק ה א והלאה)

המלוה את חבירו סלע בחמשה דינרין או סאתים חטים בשלש, או סלע בסלע וסאה, או שלש סאין בשלש סאין ודינר, כללו של דבר כל הלואה בתוספת כל שהוא הרי זו רבית של תורה ויוצאה בדיינין. וכן המלוה את חבירו והתנה עמו שידור בחצרו חנם עד שיחזיר לו הלואתו, או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו, או שמשכן בידו מקום שפירותיו מצויין בעת ההלואה כגון שמשכן חצרו על מנת שידור בו בחנם הרי זו רבית של תורה ויוצאה בדיינין. וכן המוכר שדה או חצר באסמכתא הואיל ולא קנה הגוף הרי כל הפירות שאכל רבית ומחזיר אותן. והוא הדין לכל מי שלא קנה קניין גמור מתחלה שהוא מחזיר את הפירות, מפני שאם אכל את הפירות הרי זו רבית של תורה, וכל דבר שהוא אסור משום רבית חוץ מאלו הרי הוא אסור מדבריהם, גזירה שמא יבא לרבית של תורה והוא הנקרא אבק רבית ואינו מוציא בדיינין...

הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית, לפי שלא קצץ בשעת הלואה, שנאמר "לא תתן לו בנשך" (ראה ראב"ד)... (שם פרק ו א, וראה שם עוד)

...מותר להרבות בשכר הקרקע, כיצד, השכיר לו את החצר ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעים בכל שנה, ואם תתן שכר חדש בחדש הרי היא בסלע בכל חודש, הרי זה מותר.

המשכיר שדה לחבירו בעשרה כורים לשנה, ואמר לו תן לי מאתים זוז שאפרנס בהן את השדה, ואני אתן לך י"ב כור בכל שנה הרי זה מותר, מפני שאם יפרנס את השדה בדינרין אלו יהיה שכרה יותר, וכן אם השכיר לו חנות או ספינה בעשרה דינרין בשנה, ואמר לו תן לי מאתים זוז שאבנה בהן חנות ואציירנה ואכיירנה או אתקן בהן ספינה זו וכלי תשמישיה ואני אעלה לך י"ב דינר בכל שנה, הרי זה מותר, אבל אם אמר לו תן לי מאתים זוז כדי להתעסק בהן בחנות או אוציאם בסחורה של ספינה או אשכור בהן מלחין ואני אעלה לך בשכר הרי זה אסור.

אסור להרבות בשכר האדם, כיצד, לא יאמר לו עשה עמי מלאכה זו שהיא שוה כסף, ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה שהיא שוה שתים. מותר לאדם לומר לחברו נכש עמי היום ואנכש עמך למחר, אבל לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך, עדור עמי ואנכש עמך. כל ימי גריד אחת, וכל ימי רביעה אחת, ולא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה, שהרי טורח החרישה בימות הגשמים יתר, וכן כל כיוצא בזה... (שם פרק ז ח, וראה שם עוד)

אסור להרבות על המכר, כיצד, המוכר לחבירו קרקע או מטלטלין ואמר לו אם מעכשיו תתן לי הדמים הרי הן שלך במאה, ואם עד זמן פלוני הרי הם שלך בעשרים ומאה, הרי זה אבק רבית, שזה דומה כמי שנוטל עשרים בשביל שנתן לו מאה להשתמש בה עד זמן פלוני, וכשיתבענו בדין אינו חייב ליתן אלא מה שהיה שוה בשעת המכר, או יחזיר ממכרו מידו אם היה קיים. וכן אם מכר לו מטלטלין עד זמן פלוני במאה, והיו שוין בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעים, הרי זה אסור, ואינו נותן לו אלא תשעים או מחזיר מידו סחורתו אם היתה קיימת.

הלוקח מחבירו חפץ בשוהו על מנת שיתן לו מכאן ועד י"ב חודש, הרי זה רשאי לומר לו תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משום רבית... (שם פרק ח א, וראה שם עוד כל הפרק)

אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין, אף על פי שאין לזה יש לזה. כיצד, היה השער לחטים קבוע לשוק ד' סאין בסלע, הרי זה פוסק עמו על מאה סאין ונותן לו חמש ועשרים סלעים, ואם יתן לו מאה סאה של חטים אחר זמן בעת שיהיו החטים סאה בסלע אין בזה רבית כלל, אף על פי שלא היה למוכר חטים כלל בעת שפסק. במה דברים אמורים בשלא היה לו כלום מאותו המין בעת שפסק עליו, אבל אם היה למוכר מאותו המין כלום, אף על פי שעדיין לא נגמרה מלאכתו הרי זה מותר לפסוק עליו אף על פי שעדיין לא יצא השער... ופוסק על היין משיבצור הענבים ויתנם בעביט, ועל השמן משנתן זיתים במעטן, ועל הסיד משישקענה בכבשן. וכן פוסק על כלי חרש משיעשה היוצר ביצים שלהן, במה דברים אמורים בשהיה עפרן לבן, אבל עפרן שחור פוסק על הכלים הנעשין ממנו אף על פי שלא נעשו, מפני שהוא מצוי לכל, ואף על פי שאין לזה יש לזה, וכן פוסק עמו על הזבל כל ימות השנה, אף על פי שאין לו זבל, מפני שהוא מצוי תמיד... (שם פרק ט א, וראה שם עוד כל הפרק ופרק י)

ספר חסידים:

רבית אסרה תורה שזה נהנה וזה אינו חסר, ועוד מפני שאילו היה רבית מותר לא היה אדם עושה גמילות חסדים עם חביריו, שהרי היו אומרים ומה במקום שזה נהנה וזה אינו חסר התירה תורה ליקח רבית, וכל שכן במקום שזה נהנה וזה חסר, שלא יהיה אחד מהנה לחבירו, ועוד הרי אמרו אפילו לגוי אסור להלוות אלא כדי חייו, שאם ילוה בריבית לגוי ויראה שבלא עמל נהנה יבא שילוה לישראל ברבית. אבל לענין מקח וממכר שהתירה תורה עד שתות מפני שאמרו זבין וזבין תגרא איקרי, לכך אמרו עד שתות מותר כנגד עמלו וטרחו, אבל ברבית אין טורח. (ועוד שאם תאמר הרי מרויח בשלו הרי שב ואל תעשה. ועוד ברבית אסור שהרי לעני לא יהיה לו לפרוע ויעלה לו כמו שירצה). ועוד יאמר העני מוטב שאגנוב ולא אקח ברבית, לכך נאמר (שמות כ"ב) "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה", כי יאמר מה אקח מה שלא הלוה לו. ועוד אפילו גוי עומד ורוצה לתת לו רבית ועני ישראל עומד, ילוה לישראל בחנם ולא לגוי ברבית, והקב"ה יפרע לו שכר כפול ומכופל.

אתה מוצא שממוצעת פרשת רבית בין ב' פרשיות של נדר, "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך לכל נדר, כי תועבת ה' אלקיך גם שניהם" (דברים כ"ג), וסמיך ליה "לא תשיך לאחיך נשך כסף" (שם), וכתיב אחר כך "כי תדור נדר לה' אלקיך" (שם), לומר כמו שהאתנן תועבת ה', כך רבית, שלא יביא קרבן מן רבית, ולא יאמר מצוה אעשה אקח ברבית לקיים נדרי, לזה אין לו במה להביא קרבן, אף על פי שמצוה עושה, והלוה נותן ברצון, אפילו הכי תועבת ה'. ומה שאמרו מלוה ברבית נענשין עליו ה', המלוה ולוה וערב ושני עדים, הרי ה' כנגד לשון נשך חמשה "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך". (תקלב)

המלוה ברבית ממונו יכלה, או הגוזז מעות וכן העושה עוולה במשקל במדה ובמשורה ובסחורות ובכל מיני עוולה לסוף ירדו מנכסיהם ובניהם יתפרדו זה מזה בארץ נכריה ונצרכים לבריות, וגם כל שיהיו חברים וכל הנלוה אליהם יכלה ממונם וכל שיהיה מסייע להם. (תתרעו)

מן הדין לא היה ללוה לעבור בלאו כי אנוס הוא מחמת דחקו, אלא למה אמרה תורה (דברים כ"ג) "לא תשיך לאחיך"- שהלוה עובר בלאו מפני שמכשילו, שנאמר (ויקרא י"ט) "ולפני עור לא תתן מכשול". (תתרפא)

רבינו יונה:

והנשך והרבית יש בהם לא תעשה, שנאמר (ויקרא כ"ה ל"ו) "אל תקח מאתו נשך ותרבית", ונתק לעשה, שנאמר (שם) "וחי אחיך עמך", פירוש, אם לקחת מאתו נשך ותרבית השב תשיבם לאחיך למען יחיה עמך. וענשו חמור מאד כל זמן שלא תקן המעוות, שאינו בא לתחיית המתים, שנאמר (יחזקאל י"ח י"ג) "בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה", ופרשו רז"ל על ענין תחיית המתים, כי אין הנותן כספו בנשך ותרבית חייב מיתה, ואמרו רז"ל כי מי שיש בידו עון הרבית אין מלאך מליץ מלמד עליו זכות, וזהו שנאמר "וחי", בלשון שאלה ותמיה, היש מליץ שיאמר כי דתו לחיות, כולם יענו ויאמרו לא יחיה. (שערי תשובה ג כה)

המלוה ברבית ממונו מתמוטט, וכלה ואבד העושר ההוא בענין רע, אפילו ממון שהרויח בזיעת אפו, ועושר שעשה במשפט, פרוטה של רבית מכלה את הכל, ולא יעשיר ולא יקום חילו, ואחריתו עדי אובד, כמו שאמרו רז"ל (כתובות ס"ו ב') בא זה ואבד את זה, ונאמר (תהלים ט"ו) "כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם", למדנו שהמלוה ברבית מתמוטט ואינו עולה לעולם... (אגרת התשובה לב)

ספר החינוך:

שלא נתעסק במלוה רבית בין הלוה והמלוה, כלומר שלא נעשה להם ערבות ולא נעיד עליהם ולא נכתב ביניהם שטר שיש בו הזכרת רבית, שנאמר "לא תשימון עליו נשך"... משרשי המצוה, כי הא-ל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן צוה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של רבית, וידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך, ובהמנע מן המעשה הזה ערב וסופר ועדים ימנעו בני אדם ממנו. (משפטים מצוה סח)

שלא להלוות ברבית לישראל... למה חלקם ולא כתב את כספך ואכלך לא תתן לו בנשך, לעבר עליו בשני לאוין, כלומר להרבות האזהרות עליו. וזה הענין הוא ממה שאמרתי למעלה, כי התורה תכפול האזהרות לפעמים על מה שחפץ הא-ל להרחיקנו ממנו הרבה...

דיני המצוה, כגון החלוקים שלמדונו חז"ל באזהרה זו, שאמרו (ב"מ ס"א ב') שיש רבית שהוא אסור מן התורה, וזהו הנקרא לרז"ל "רבית קצוצה", ויש רבית שהוא למטה ממנו והוא אסור מדרבנן, וקראוהו ז"ל "אבק רבית", ויש רבית אחרת, שהוא למטה משני אלו הראשונים, והוא מן הדין מותר לפי שהוא רחוק הרבה מן הרבית האסור מן התורה עד שאין לגזור עליו כלל, אבל חכמים החמירו בענין בראותם החומר שהחמירה התורה ורוב האזהרות בדבר הרבית ואסרוהו כדי שלא יערימו בני אדם ליטול רבית, לא מפני דבר אחר.

ואלו הן שלשה מיני הרבית שאמרנו, רבית האסורה דבר תורה היא, כל מי שאומר לחבירו הלויני מנה ואתן לך ממנו פרוטה בכל יום או שלשים פרוטות בחודש או פחות או יתר עד שאפרענו לך. וכן כשאמר לו הלויני מאה דינרין במאה ועשרים לשנה. וכן המלוה לחברו מעות ומשכן לו בהן בית או חצר שיחזיק בהם ויקח הפרות עד שיחזיר לו מעותיו מבלי שינכה לו כלום מן ההלואה, זוהי רבית קצוצה האסורה מן התורה. ובדרך כלל אמרו ז"ל (ב"מ ס"ג ב') כל אגר נטר (שכר שישמור וימתין לו) אסור מן התורה, והוא שבא מיד לוה למלוה, ועליה אמרו ז"ל רבית קצוצה יוצאת בדיינין. כל שאר הרבית שאפשר לקבל חוץ מאלו שאמרנו הן נקראים רבית דרבנן ונקראין "אבק רבית" ואינה יוצאה בדיינין, ואסרום חכמים משום גזרה שלא יבא האדם לידי רבית דאורייתא...

וכן אמרו קצת מן המפרשים, שהמלוה מעות לחברו על מקום שפרותיו מצויין לו תדיר, כגון חצר ומרחץ וחנות, בלא ניכוי הרי זו רבית קצוצה, ובנכוי הרי זה אבק רבית. אבל המלוה מעות בלא ניכוי על מקום שאין פרותיו מצויין תדיר, כגון שדה וכרם, שאין פרותיו מצויין, כי פעמים ההוצאה בהם מרובה על השבח, הרי זה אבק רבית, ובנכוי הרי זה מותר, ומהם שאמרו שאפילו בשדה וכרם ובנכוי אסרוה חכמים ז"ל, ולא מצאו משכונה מותרת אלא משכנתא דסורא, שהיו כותבין במשלם שניא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף (אחרי שנים אלו תחזור שדה זו בלי כסף). והאמת לפי הנראה מדברי הגמרא לרבותי ישמרם הא-ל עם הפרושים הטובים, שכל משכונה בנכוי בין בית דירה ומרחץ שפרותיהן מצויין, וכל שכן שדה וכרם הכל בנכוי מותר, וכן נהגו בארצנו על פיהם, והחושש לדברי גאוני עולם שהחמירו בדבר יתברך מן השמים... (בהר מצוה שמג, וראה שם עוד)

בעל הטורים:

אם כסף תלוה - ובניכם יתומים וסמיך ליה אם כסף תלוה, לומר שבעון רבית ימות ויהיו בניו יתומים, כדכתיב ביחזקאל (י"ח י"ג) וחיה לא יחיה. לא תשימון עליו נשך - בגימטריא הלוה והמלוה העדים והסופר (והערב) עוברים בלאו. (שמות כב כד)

אל תקח מאתו - ...רבית עולה תרי"ב, ששקול כמו תרי"ב מצות. (ויקרא כה לו)

עקדה:

אל תקח מאתו נשך ותרבית - אומר הכתוב שהאהבה שחייב לחלוק עם זולתו היא ממין האהבה של אדם אל עצמו, כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך", וכבר כתבנו באם כסף תלוה, שאין לעשיר להלות כי אם לתת לעני, ואם ילוה לא יהיה לו כנושה, והחמיר ברבית ולא בשכר, כי השוכר בהמה וכלים שוכרם לרוב למלאכה שמשתכר בה, וראוי שישתכרו שניהם, אבל הלואה היא לרוב לספוק ביתו או לפרוע חובו וכיוצא בזה, ועל ידי הרבית בא בודאי לידי חסרון על חסרון, ועוד שהשכירות אינה תדיר והרבית נושכת תדיר, אמנם בינינו להקדש של שמים אינה אסורה. (ויקרא כה לו)

אברבנאל:

לנכרי תשיך - לספרי זו מצות עשה, וכן ברמב"ם וברלב"ג, ואינו בגמרא שלנו וכן בשאר הפוסקים. והאומות מתלוננות על זה, ואשיב להם: אם התורה כבר ציותה לא תחיה כל נשמה, רוצה לומר שתהיה לנו איבה עמם, וזה הטעם לרבית. ב', נכרי הוא רק מז' אומות ואדום למשל נקרא אחיך. ג', הציווי כאן ללוה, תשיך, ורוצה לומר שמותר לתת רבית לנכרי. ד', רבית אינה מגונה, כי ישתתף בריוח, ורק אסרו מטעם חסד כלפי האח, ולכך נתנה התורה עליו שכר, "למען יברכך ה'" וגו', ודברים מגונים נאסרו כלפי הכל. (דברים כג כ)

ספורנו:

לא תשיך - אחר שהזהיר להשמר מן הדברים המגונים שתסתלק השכינה מישראל, הזהיר על מיני חסד הגורמים להשרותה בישראל... לנכרי תשיך - תתן לו הרבית אם התנית עמו ולא תבגוד. ולאחיך לא תשיך - אף על פי שהתנית עמו ושאתה מתרצה לפורעו אסור לך לתת לו רבית. למען יברכך - כשלא תבגוד בנכרי ולא תחלל את השם. (דברים כג כ וכא)

אלשיך:

לא תשיך - שהולך ומתרושש, תחלה מלוה כסף, אחר כך אוכל, ובסוף כל דבר. וטעם איסור הרבית שאמרו חז"ל שכופר באלקי ישראל וביציאת מצרים, כי ברבית כופר בהשגחה, ואומר שההצלחה והריוח טבעי, או על פי מזל ושר שיש קצבה לברכתם, ובהשגחה אין תכלית לתת הרבה ומעט, ולכן יברך רק לפני שמודד הכרי ולא לאחריו. ולכן לנכרי תשיך - שהוא הולך אחר הטבע או המזל, ותתנהג עמו לפי שטתו, אבל לא לאחיך, כי ה' ברכך בכל משלח ידיך בלי קצבה. (דברים כג כ)

מהר"ל:

בפרשת רבית כתיב "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" וגו', ארץ שהיה שם הכל ענין גופני, כי מצרים כמו שנתבאר פעמים הרבה שנקראו חמורים, על שם החומריות שבהם. "לתת לכם ארץ כנען", ארץ קדושה אלקית, "להיות לכם לאלקים", וכשם שאני קדוש כך אתם קדושים, וכל קדוש הוא פרוש וקדוש מחמדת הגוף שהוא אהבת הממון והוא חמדת הגוף. ורז"ל פירשו כי לכך נאמר יציאת מצרים אצל רבית, אני ה' שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני ה' שעתיד להבחין את המלוה מעותיו ברבית ואומר שהם של גוי. גם כן רז"ל מפרשים הפירוש הזה בעצמו, כי יציאת מצרים דכתב רחמנא גבי רבית להורות כי יש לישראל מעלה אלקית, ולפיכך אמר אני שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינו של בכור, כלומר שישראל יצאו ממצרים במדריגה אלקית לא על פי הטבע, ומפני שיצאו ישראל במעלה העליונה בה הבחנת כל דבר, כי אין עיני בשר לו ומבחין הכל, לכך אמרו שהוא יבחין במי שתולה מעותיו בגוי, שהרי המלוה ברבית חוטא ביציאת מצרים כמו שהתבאר למעלה. ואף על גב שכל עבירות הוא יתברך מבחין, ואף מה שעושה בסתר, מכל מקום בחטא הזה הוא ענין מיוחד, כי בשאר עבירות אין לנגד האדם הבחנתו יתברך, אבל בחטא הזה של רבית היה ראוי שיהיה נגד עיניו שהוא יתברך מבחין הכל ואין זה אלא כפירה באותה מדריגה העליונה.

אמנם עיקר הפירוש שנזכר יציאת מצרים אצל רבית יש להבין ממה שכתוב "אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך", כי מי שמלוה בלא רבית נותן חיים לאחר, וכיון שדבר זה נקרא חיות כאשר מלוה לו ברבית, הוא לוקח חיותו, ולפיכך נקרא הרבית נשך, כמו הנחש הנושך וממית, כך הרבית נושך חיות של אדם, ולכך הרבית הוא הפך המעלה העליונה שזכו ישראל ביציאת מצרים, שהיו נבדלים מן ענין החומר שאחר החומר נמשך מיתה וההעדר, וישראל זכו למעלה האלקית ביציאת מצרים שהיו מתעלים על החומר... ומזה תבין דברי חז"ל שאמרו תלמידי חכמים מותרים ללות זה מזה ברבית בדבר מועט, כי במעלתם אין נשיכה והעדר רק חיים בשביל התורה שהיא חיים, ומאחר שאין במדריגתם דבר זה הרבית בדבר מועט מותר, להודיע מעלת התורה והחכמים שבמחיצתם לא נמצא נשיכת נחש, והבן זה היטב מאד. (גבורות ה' פרק מה)

הפך מצות הצדקה הוא הרבית, כי כמו שמצות הצדקה היא חיים, כך הרבית נשיכה והעדר, כמו שקרא הכתוב הרבית נשך בכל מקום שהוא כמו נשיכת הנחש, שהיא נשיכה והעדר החיים, ואין לעמוד על חומר החטא הזה רק אם נפרש קודם המצוה של הלואה... כי מפני שישראל הם אחד לגמרי, ודבר זה מורה על שיש להם א-ל אחד, וזה אינו נראה שהם אחד רק כאשר זה מקבל מזה וזה מקבל מזה, ובזה הם אחד לגמרי, ואף כי אינו חייב לתת מתנה לאחר, דבר זה מפני שאין צריך שיתן לאחר מה שנתן לו השי"ת, אבל מפני שראוי להם שיהיו עם אחד וזה אי אפשר רק כאשר זה מקבל מזה וזה מקבל מזה ובזה הם מתאחדים, ודבר זה מורה גם כן שיש להם א-ל אחד כמו שהם עם אחד, ולכך כאשר מעלים עינו מלתת צדקה זה מורה חס ושלום על שניות, עד שאמרו המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז. ומזה יש לך להבין כמה גדול עונשו מי שלוקח רבית, כי התורה אמרה שהמצוה שיהיה מלוה לחבירו ישראל שבשביל כך נעשו ישראל לעם אחד לגמרי, כאשר מקבל זה מזה ואינם גבולים זה מזה, וזה מלוה לו ברבית ונושך אותו, וכל נשיכה הוא העדר לאותו שנושך, והוא כמו נשיכת נחש. ויש להבין עונש הרבית, כי על הגזל הגמור יש על זה לאו אחד לא תגזול, ועל רבית יש על זה כמה לאוין, ואצל בן נח הוא הפך זה, כי בן נח דינו מיתה על הגזל ובודאי על הרבית אינו חייב כלום. ועוד תדע חומר של רבית, כי אף על גב שנותן הלוה מדעתו עובר בלאו, וזה לא מצינו בשום מקום.

אבל דבר זה כמו שאמרנו, כי ישראל הם עם אחד ובשביל כך יש להם א-ל אחד, ולכך ציוה שיהיה מלוה זה לזה, וזה לוקח רבית ונושך חבירו, לכך הלוקח רבית מהפך המתוק למר, שמורה שלקיחת הרבית הפך מה שמורה ההלואה, ולכך אף הנותן עובר, דסוף סוף הרבית והנשך מורה שאין האחדות בישראל, שאין אחדות בהם, כי שני דברים שהם אחד משלים זה את זה, והרבית הוא הפך זה שנושך אותו והוא העדר אל האחדות, ולכך הלוקח רבית מאחיו ישראל לא די שאין אחד השלמה לשני, רק האחד הוא העדר השני, ולכך אמרה תורה את כספך לא תתן לו בנשך "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים"... כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל עם אחד לגמרי.

ודע כי האדם יש לו גוף ונפש, וישראל הם עם אחד מצד הגוף, וכן מצד הנשמה נשמותיהן של ישראל דבוקים בעם אחד, ודבר זה בודאי מאחד את ישראל מצד הנשמה לגמרי, ולכך כנגד זה אמר כי אני ה' אלקיכם, וכן מצד הגוף יש לישראל אחדות גמורה מצד שיהיה להם ארץ אחד לגמרי שנקרא ארץ ישראל, והגוף משכנו בארץ ולכך הם עם אחד לגמרי, ודבר זה עוד עמוק, ולכך מצווים ישראל לא תתן בנשך וגו', ומזכיר אשר הוצאתי אתכם מארץ וגו', כי היציאה מארץ מצרים מורה כי ישראל יש להם המעלה העליונה אשר באותה מדריגה העליונה אין שם ההעדר והנשיכה, ולכך אמר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ולכך "כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אני ה' אלקיכם", מכאן אמרו כל המקבל עליו עול מצות רבית מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל הפורק ממנו עול מצות רבית פורק ממנו עול מלכות שמים... 

ופירוש זה, כי הרבית הוא עול גדול על האדם, עד שהוא יותר עול מכל המצות, וזה מפני כי הלוה הוא חפץ ליתן, ולא שהוא חפץ ליתן רק שהיא גם כן טובה גדולה אליו שהוא יכול להרויח במעות. וכמו שאמרו בפרק איזהו נשך, כי המלוים ברבית עושה תורת משה רבינו ע"ה פלסתר, שאומרים אלו היה יודע משה שיש ריוח בדבר לא היה כתבו, ואם אינו לוקח רבית הוא הפסד למלוה שמעותיו אין מעלים לו ריוח, ולפיכך כאשר מלוה מעותיו שלא ברבית הרי מקבל עולו של הקב"ה, וכאלו היה מקיים כל התורה, שכל התורה כולה היא עולו של הקב"ה, והפך זה גם כן כאשר אין מקבל עליו עול רבית הוא כאלו אינו מקבל עול מלכות שמים וכופר בכל התורה כולה, כי כל התורה גם כן עולו של הקב"ה, וכאשר לוקח רבית פורק עול הקב"ה, ובזה נחשב כאלו פורק עול כל המצות, כי כל המצות ביחד הם עולו של הקב"ה, ודבר זה מבואר.

ובמדרש בא וראה... וזה מפני שהרבית הוא נקרא נשיכה אל חיותו כמו שהוא נשיכת הנחש, אשר הנחש נושך לעצם החיות וכך דבר זה הוא נשיכה והעדר, ולכן אמר שעל כל חטא יש מלמדי זכות מפני שאי אפשר שלא ימצא צד זכות בחטא שחטא, אבל דבר כמו זה שהוא העדר גמור אין כאן צד זכות, שכך הוא ענין הנשיכה ההעדר, ולפיכך אין המלאכים מלמדים זכות כלל. ובאולי תאמר הרי הנשיכה וההעדר הזה אינו רק בממון של חבירו, ולמה יהיה נחשב העדר לגמרי. אבל דבר זה כי הלואת ישראל זה בזה הם נעשים אחד, ומפני שהמצוה כזאת היא מדריגה עליונה לישראל שבה נעשו ישראל אחד, ולכך החטא בזה הוא העדר גמור, והרי אמרו כי כל המלוה ברבית כאלו כופר ביציאת מצרים, וכי אין זה העדר גמור, כי כאשר אין יציאת מצרים כאלו כל ישראל אינם ישראל, ודבר כמו זה בודאי הוא העדר גמור, ולכך אמרו שאיש כמו זה אין ללמוד עליו זכות כלל... ואין זה דומה לחטא הגזל שהוא לפי שעה, ואין לומר עליו בשביל כך שהוא דבק בהעדר גמור, כמו אדם זה שהוא נושא ונותן בענין זה שהוא העדר לחבירו, הרי הוא דבק בהעדר, ומפני כך יש לו כל החומר הזה שאין ראוי שילמד אחד זכות עליו כאשר הוא דבק בהעדר... (נתיב הצדקה פרק ו, וראה שם עוד)

אילו היה יודע שיש בו ריוח, פירוש מצוה זאת אינה כמו שאר מצות רק הוא במשא ומתן, ואומרים כי אדרבא הוא טובת המלוה והלוה במשא ומתן ומפני כך כל האומות מתירין הרבית, שאומרים שהוא טוב למלוה וללוה, ולפיכך משימין משה חכם ותורתו פלסתר. ובודאי האמת הוא כך שהרבית הוא טובת שניהם, רק שאיסור רבית אינו בשביל קלקול משא ומתן רק גזירת הכתוב הוא, ולא בשביל שום קלקול משא ומתן... (חידושי אגדות בבא מציעא עה ב)

של"ה:

מכל מה שכתבתי נתבאר שנוכל ליישב סוגיית הגמרא אליבא דרבא, שלנכרי תשיך הוא תשוך, והוא מצות עשה דאורייתא באם לוה להגוי שיקח ממנו רבית, אמנם אסור מדרבנן לכתחילה להלוות לו כדי שלא ילמוד ממעשיו, ובכדי חייו וכן לצורבא מרבנן שרי, וצדקו דברי הרמב"ם שלא נטה מסתם ספרי... (תורה שבכתב אור חדש, וראה שם עוד)

כלי יקר:

אל תקח מאתו נשך ותרבית - מה שנאמר אל תקח מאתו, משמע אבל מעשיר מותר ליקח, לכן כתבה התורה במשנה תורה (כ"ג כ"א) "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך", כל שהוא אחיך אל תשיך לו, ואף על פי שהלוה מרויח בזה, וזיל בתר טעמא, כי עיקר טעם איסור הרבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה' לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא, אבל הנותן ברבית ריוח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסיר לבו. ומה שגם הלוה עובר בלאו לפי שהוא מחטיא את המלוה ומסירו מן מדת הבטחון כנודע מדבר המלוים ברבית שרובם מקטני אמנה ואבירי לב הרחוקים מצדקה, מצד כי אין בטחונם בה'. ומה שמותר ליתן ברבית לעכו"ם לפי שכל עכו"ם חזקתו שהוא אלם וגזלן, אפילו אם הוא כבוש תחת ידך, מכל מקום דרכו לבא בעקיפין, ואפילו אם ערבונו בידו לעולם אינו בטוח לא בקרן ולא בריוח, ועל כן תמיד עיניו נשואות אל ה' להצילו מידו. וזה טעם איסור הרבית בכל מקום... ועוד שסלקא דעתך שאם הלוה עני אינו עובר, כי ההכרח הביאו לזה, קא משמע לן שאפילו הלוה העני עובר. ועל כן נסמכה מצוה זו לפרשת השמיטה, כי גם טעם השמיטה הוא כדי שנשים בטחונינו בה'.

והזכיר לשון נשך ומרבית, כי אצל הלוה נקרא נשך, כי הרבית דומה לנחש עלי דרך, הנותן שריטה קטנה והולך ומבצבץ ונופח עד קדקדקו, ואצל המלוה נקרא תרבית שמרבה הונו ורכושו לפי דמיונו, אבל באמת שלסוף נכסיו מתמוטטין... ולשון נשך שייך יותר בכסף כי אין דרך העולם ליתן סאה חיטין על מנת שיוסיף לו קב קב בכל שבוע, אלא בבת אחת קוצב לו ליתן חמשת סאה בעד ארבע, ואם כן מרגיש הוא חסרונו מיד, ואינו דומה לנחש הנושך שריטה קטנה. אבל בכסף המנהג להוסיף פרוטה בכל שבוע, והוא דבר שאינו מרגיש בו, ואמר וחי אחיך עמך כי גם אתה חיה תחיה... (ויקרא כה לו)

מלבי"ם:

נשך ותרבית - נשך נקרא על שם שנושך את הלוה לשלם מה שלא לקח, ותרבית על שמרבה הונו ממה שלא הלוה. וכבר גדרו חז"ל שאי אפשר לנשך בלא תרבית ולתרבית בלא נשך. ומה ששנה הלשון לכתוב נשך בכסף ורבית באוכל, יש לומר שתפס רבותא בכל אחד, כי מן הסברא הייתי אומר שבהלואת כסף אין האיסור רק משום תרבית, לא משום נשך, כי הלוה עוסק במעות ומרויח בהם יותר ממה שנותן להמלוה אגר נטר (שכר המתנת המעות), ואינו מפסיד בזה, קא משמע לן שאסור גם משום נשך. ובאוכל הייתי אומר שאין האיסור רק משום נשך, כי הלוה אוכל ומשלם ביוקר נשוך הוא, כי אינו מרויח באוכל, ולא משום תרבית, כי אם היה המלוה מחזיק האוכל אצלו עד שעת היוקר היה לוקח גם כן כשער היוקר, ואינו מרויח על ידי הרבית, קא משמע לן שאסור גם משום תרבית... (ויקרא כה לו)

אני ה' אלקיכם - ציין להם במצוה זו מציאות ה' והשגחתו, שזה נכלל במה שאמר אני ה' אלקיכם ויציאת מצרים, ללמד שהכופר במצות רבית כופר באלה, כי מצוה זו מורה על האמונה והבטחון שמלוה מעותיו בחנם ובוטח כי יעשרהו ה' מצד השגחתו בדרך פלא, שהשגחה זו נתיחדה מעת יציאת מצרים שהפילם מן הטבע אל הנהגה ניסיית, והמלוה בריבית כופר בזה ורוצה להתעשר בנשך ותרבית, וסוף נכסיו מתמוטטים הפך הטבע הנהוג. (שם שם לח)

רש"ר הירש:

לא תשימון עליו נשך - המצוה הראשונה פונה אל המלווה בלשון יחיד, שכן הוא בדרך כלל איש פרטי, ואילו המצוה השניה פונה אל הציבור כולו, אתם הציבור הישראלי בתור שכזה "לא תשימון עליו נשך". מבחינת המשפט הכללי אין בלקיחת רבית כשלעצמה משום מעשה עוול בעיני התורה. הרבית אינה מנוגדת למושג המשפט, אלא לעקרון היסוד, שעליו תיבנה החברה היהודית, אילו הותר למלווה היהודי לראות את עצמו כ"נושה" גרידא, כמי שמתוך נדיבות לב גמורה מסר את כספו לשימושו של איש פרטי אחר לזמן ידוע, הרי שהיה זכאי גם לגבות ממנו תשלום תמורת וויתור הזמני על כספו או תמורת השימוש שהלווה עושה בכספו שלו. אולם דוקא זאת מנעה התורה ממנו, הכסף שהלוה איננו כספו שלו, והחחלטה להלות את הכסף אינה ההחלטה הבאת מתוך שרירות לבו לבד, כספו הוא גם קניין ה' וההלוואה מצוה, והלוה איננו איש פרטי, הוא "עמי", אחר מבני קהל ה'...

מצות ההלואה בדרך של גמילות חסדים היא הסלע האיתן, שעליו מושתתת חברת בני העם היהודי, וזוהי אחת המצוות הגדולות, שעל ידי קיומן רצה הקב"ה שנביע את כניעתנו לפניו בדרך של הקרבת קרבנות בחיי המעשה שלנו. ככל שלקיחת רבית אינה נוגדת את תביעתו של המשפט הטבעי, ותואמת את המושגים הרגילים של חוק ומשפט, שלפיהם אין בלקיחת הרבית משום עוול כלשהו, כן מתברר עוד יותר, שאיסור הרבית הוא מבין אותן המצות, כגון שבת, שמיטה יובל שתכליתן לשמש עדות ואות זכרון לשלטונו של הקב"ה על העולם ועל ישראל... בקיום מצות זו נודה ונכריז, שהוא אדון ושליט על כל נכסי המטלטלין שלנו, שכן רק בתנאי הכרה זו גאל אותנו ממצרים והעניק לנו עצמאות ורכוש, כדי שנבנה את חיי עמנו בהנהגתו... (שמות כב כד, וראה שם עוד)

...מנקודת המבט היהודית כספנו איננו קניננו המוחלט, הוא שלנו רק בתנאי, זכות השליטה בו היא בידי ה', והוא המחייב אותנו להפריש מרכושו המצוי בידינו ולמסור אותו לאחינו, וזאת לא רק כדי להחיות את נפשו, אלא כדי לאפשר לו המשך קיום עסקיו. הלה מתחייב להחזיר לנו סכום דומה לאחר זמן, ותמורת ההתחייבות הזאת הרי הוא זוכה בכסף משעת מסירה. עד כה היה זה כספנו, ועתה הוא כספו על פי רצון ה', אין הוא נושא ונותן בכספנו אלא בכספו. הרווח הוא פרי מעשיו בכספו, ואם נבקש חלק ממנו, כבר נדרוש נשך ותרבית, נגרום הפסד לרכושו ונזכה בתוספת על רכושנו... משום כך מוסיף הכתוב לאיסור נשך ותרבית "ויראת מאלקיך", יראה מאלוקינו הוא הנימוק העיקרי לאיסור רבית, ואלמלא היא, היה אפשר להצדיק לקיחת רבית מבחינה חברתית אנושית... (ויקרא כה לו)

העמק דבר:

נשך ותרבית - לפי הפשט נשך בכסף שלוה על מסחר, ואם לא הלוה לו יוכל להיות שהיה מרויח באופן אחר, ונמצא מה שמקבל יותר מגוף הלואה הוא נושך את הלוה ממה שהשתכר לעצמו. ותרבית הוא הממציא תבואה לזריעה, וכשגדל ומשלם היתרון לא מיקרי נושך את הלוה שהרי בלי זריעה לא היה גדל בדרך נס, ואם כן אינו נושך את הלוה אלא להמלוה הוא מתרבה. (ויקרא כה לו)

אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים - הוא טעם אזהרה ללוה שלא יתן נשך, והרי מה יעשה והוא נצרך ללוות ואינו משיג בלא זה, על זה הוא נותן טעם שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים שהיו מתפרנסים בשופי מיד המלך כידוע, ואם כן עלי להשגיח ולהזמין פרנסה. לתת לכם את ארץ כנען - זה השם מורה על מסחר, שהיו כנענים היושבים על הים והירדן מיוחדים בזה, דלא נימא דרק להעוסקים בגידולי קרקע אסור להשיג ברבית. להיות לכם לאלקים - אפילו בחוצה לארץ השגחתו עליכם. (שם שם לח)

כל דבר אשר ישך - בארו רז"ל אפילו דבור ושאילת שלום למלוה אסור, ואיזה דבור אסור, אשר ישך - שהוא נושך את דעתו ודוחקו לעשות כך בשביל המלוה, ובלא זאת לא היה נותן לו שלום או לא היה מדבר עמו, משום הכי הרי זה רבית. (דברים כה כ)