קם ר' חייא והיה הולך ובוכה, ור' יוסי עמו, התענה ארבעים יום מאותו היום לראות את ר' שמעון, אמרו לו אינך ראוי לראותו, בכה והתענה ארבעים יום אחרים, הראו לו במחזה את רבי שמעון ורבי אלעזר בנו שהיו עוסקים במלה זו שאמר ר' יוסי (משמו של ר"ש לעיל), וכמה אלפים היו מקשיבים לדבריו...
פתח ר' שמעון ואמר יכנס ר' חייא ויראה, בכמה עתיד הקב"ה לחדש פני הצדיקים לעולם הבא, אשרי הוא מי שבא לכאן בלי בושה, ואשרי הוא מי שעומד באותו העולם כעמוד חזק בכל. וראה (ר' חייא את עצמו) שהיה נכנס, ורבי אלעזר היה קם, וכן שאר עמודי העולם שהיו יושבים שם (היו קמים מפני ר' חייא) והוא (ר' חייא) היה מתבייש ונכנס, והשמיט את עצמו וישב למרגלותיו של רבי שמעון.
יצא קול ואמר, השפל עיניך אל תזקוף ראשך, ואל תסתכל, הפשיל את עיניו, וראה אור שהיה מאיר למרחוק, חזר הקול כבתחילה, ואמר עליונים הנסתרים והסתומים, פקוחי העינים המשוטטות בכל העולם, הסתכלו וראו תחתונים הישנים... (הקדמה נ, ועיין שם עוד)
כי רבי חייא כשבא משם מבבל לארץ ישראל קרא בתורה עד שפניו היו מאירים כשמש. וכשהיו עומדים לפניו כל אלו שלמדו תורה היה אומר זה עסק בתורה לשמה, וזה לא עסק בה לשמה, והיה מתפלל על אותו שעסק בה לשמה, שיהיה כן תמיד, ויזכה לעולם הבא, והתפלל על אותו שלא עסק בה לשמה שיבא לעסוק בה לשמה, ויזכה לחיי עולם.
יום אחד, ראה תלמיד אחד, שהיה לומד תורה ופניו מוריקים, אמר, ודאי מהרהר בחטא הוא זה, החזיק אותו לפניו והמשיך עליו בדברי תורה, עד שנתישב רוחו בו, מיום ההוא ולהלאה שם על רוחו שלא ירדוף עוד אחר הרהורים רעים ויעסוק בתורה לשמה. (וישב רכא)
ר' חייא בתר דמצלי אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתהא תורתך אומנותנו, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו. (ברכות טז ב)
ורב יוסף א"ר הושעיא פעם אחת הלך ר' חייא למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים, ועימר ר' חייא כל השדה כולה. (שבת קכז א)
אמר לה רבי חייא לדביתהו כי אתי עניא אקדימי ליה ריפתא כי היכי דלקדמו לבניך, אמרה ליה מילט קא לייטת להו, אמר לה קרא קא כתיב, כי בגלל הדבר הזה, ותנא דבי ר' ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם. (שם קנא ב)
ראה רבי אושעיא עירובין פ א.
רב בר אחוה דר' חייא ובר אחתיה, כי סליק להתם אמר ליה אייבו קיים, אמר ליה אימא קיימת (בלשון שאלה), אמר ליה אימא קיימת, אמר ליה אייבו קיים, אמר ליה לשמעיה חלוץ לי מנעלי והוליך כלי אחרי לבית המרחץ. (פסחים ד א)
דאמר ריש לקיש הריני כפרת רבי חייא ובניו, שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה. (סוכה כ א)
...יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק, לרב ולרבה בר בר חנה, שמע ר' ואיקפד, אתא ר' חייא לאיתחזויי ליה, א"ל עייא מי קורא לך בחוץ, ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין, ביום תלתין שלח ליה תא, הדר שלח ליה דלא ליתי, מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר, מעיקרא סבר מקצת היום ככולו... לסוף אתא, א"ל אמאי אתית, א"ל דשלח לי מר דליתי, והוא שלחי לך דלא תיתי, א"ל זה ראיתי וזה לא ראיתי, קרי עליה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, מאי טעמא עבד מר הכי, א"ל דכתיב חכמות בחוץ תרונה, א"ל אם קרית לא שנית, ואם שנית לא שילשת, לא פירשו לך חכמות בחוץ תרונה, כדרבא, דאמר רבא כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ. (מועד קטן טז ב)
ר' חייא לא הוה מצי (מלאך המות) למיקרבא ליה, יומא חד אידמי ליה כעניא אתא טריף אבבא, א"ל אפיק לי ריפתא, אפיקו ליה, א"ל ולאו קא מרחם מר אעניא אההוא גברא אמאי לא מרחם מר, גלי ליה, אחוי ליה שוטא דנורא (וידע שהוא מלאך המות) אמצי ליה נפשיה. (שם כח א)
רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא, כי מטו לההוא מתא אמרי איכא צורבא מרבנן הכא ניזיל וניקביל אפיה, אמרי איכא צורבא מרבנן הכא ומאור עינים הוא, אמר ליה ר' חייא לרבי תיב את לא תזלזל בנשיאותך, איזיל אנא ואקביל אפיה, תקפיה ואזל בהדיה, כי הוו מיפטרי מיניה, אמר להו, אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין, תזכו להקביל פנים הרואים ואינן נראין, אמר ליה איכו השתא מנעתן מהאי בירכתא... (חגיגה ה ב)
רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי הוה משכח מידי צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה, אמר ליה רב והוא קא מצערא ליה למר, א"ל דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא. (יבמות סג א)
רבי איעסק ליה לבריה בי רבי חייא, כי מטא למיכתב כתובה נח נפשה דרביתא, אמר רבי חס ושלום פסולא איכא, יתיבו ועיינו במשפחות, רבי אתי משפטיה בן אביטל, ורבי חייא אתי משמעי אחי דוד. (כתובות סב ב)
...והתניא כשחלה רבי נכנס ר' חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה, אמר לו רבי מפני מה אתה בוכה, והתניא מת מתוך השחוק סימן יפה לו... א"ל אנא אתורה ומצות קא בכינא, איבעית אימא איפוך ואיבעית אימא לעולם לא תיפוך, ר' חייא עוסק במצות הוה, ורבי סבר לא אפגריה (לא אבטלהו ממצות, לכך לא מינהו). והיינו דכי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא א"ל ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי מינצת, דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל מהדרנא ליה מפלפולי, א"ל ר' חייא אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא ומגדלנא נשיבי (רשתות) וציידנא טביא (צבאים) ומאכילנא בישרא ליתמי ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך, והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא, א"ל ר"ש ב"ר אפילו ממך, א"ל אין, א"ל רבי ישמעאל ברי יוסי אפילו מאבא, א"ל חס ושלום לא תהא כזאת בישראל. (שם קג ב)
כי הוה גמיר ר' תלת עשרי אפי הלכתא אגמריה לרבי חייא שבעה מנהון, לסוף חלש רבי, אהדר ר' חייא קמיה הנהו שבעה אפי דאגמריה, שיתא אזדו, הוה ההוא קצרא הוה שמיע ליה לרבי כדהוה גריס להו, אזל ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא, ואתא ואהדר יתהון קמי רבי, כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא, א"ר הכי קאמר ליה אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי. (נדרים מא א)
לאו היינו דיהודית דביתהו דרבי חייא דהוית לה צער לידה, אמרה ליה אמרה לי אם קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת, אמר לה לאו כל כמינה דאימך דאסר ליך עילואי... (קידושין יב ב)
והא רבי חייא הוה יתיב בי מסחותא, וחליף ואזיל רבי שמעון בר רבי ולא קם מקמיה, ואיקפד, ואתא אמר ליה לאבוה שני חומשים שניתי לו בספר תהלים ולא עמד מפני. (שם לג א)
ההיא איתתא דאחזיא דינרא לרבי חייא, אמר לה מעליא הוא, למחר אתי לקמיה ואמרה ליה אחזיתיה ואמרו לי בישא הוא ולא קא נפיק לי, אמר ליה לרב זיל חלפיה ניהלה וכתוב אפנקסי דין עסק ביש. (בבא קמא צט ב)
ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן, כי מטא למערתיה דר' חייא איעלמא מיניה, חלש דעתיה, אמר רבונו של עולם לא פלפלתי תורה כמותו, יצתה בת קול ואמרה לו תורה כמותו פלפלת, תורה כמותו לא ריבצת... אמרתי לו ור' יוחנן אצל ר' חייא לא, אמר לי באתר דזקוקין דנורא ובוערין דאשא מאן מעייל בר נפחא לתמן. אמר רב חביבא אשתעי לי רב חביבא בר סורמקי חזי ליה ההוא מרבנן דהוה שכיח אליהו גביה, דלצפרא הוו שפירן עיניה ולאורתא דמיי כדמיקלין בנורא, אמרי ליה מאי האי, ואמר לי דאמרי ליה לאליהו אחוי לי רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיע, אמר לי בכולהו מצית לאסתכולי בהו, לבר מגוהרקא (קתדרא) דר' חייא דלא תסתכל ביה, מאי סימנייהו, בכולהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי, לבר מגוהרקא דר' חייא דמנפשיה סליק ונחית, לא מצאי לאוקמא אנפשאי אסתכלי בה, אתו תרי בוטיטי דנורא ומחיוהו לההוא גברא וסמינהו לעיניה, למחר אזלי אשתטחי אמערתיה אמינא מתנייתא דמר מתנינא, ואתסאי (נתרפאתי). (בבא מציעא פה ב)
כי הוה נחית רבה בר חנה לבבל אמר ליה רבי חייא לרבי בן אחי יורד לבבל, יורה, יורה, ידין, ידין, יתיר בכורות יתיר. כי הוה נחית רב לבבל אמר ליה רבי חייא לר' בן אחותי יורד לבבל, יורה, יורה, ידין, ידין, יתיר בכורות אל יתיר, מאי שנא למר דקא קרי בן אחי ומאי שנא למר דקא קרי בן אחותי, וכי תימא הכי הוה מעשה, והאמר מר איבו וחנה ושילא ומרתא ורבי חייא כולהו בני אבא בר אחא כרסלא מכפרי הוו, רב בר אחוה דהוה בר אחתתיה, רבה בר חנה בר אחוה דלאו בר אחתיה... (סנהדרין ה א)
כי הא דיתיב רבי וקא דריש והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא, עמד רבי חייא ויצא, עמדו כולן ויצאו, בשחר מצאו רבי שמעון בר' לרבי חייא אמר ליה אתה הוא שציערת לאבא, אמר לו לא תהא כזאת בישראל (שאכל שום, אלא שלא להלבין פניו של אוכל השום יצאתי). (שם יא א)
יהודה וחזקיה בני רבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמי רבי ולא הוו קא אמרי ולא מידי, אמר להו אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא, כיון דאיבסום פתחו ואמרו, אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל, אמר להם בניי קוצים אתם מטילין לי בעיניי, א"ל רבי חייא רבי אל ירע בעיניך, יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד. (שם לח א)
כי ההוא גברא דאתא לקמיה דרבי חייא א"ל הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי, א"ל לרב זיל בהדיה וחזי דלא מצוחת עלי בי מדרשא. אזל חזייה דהוה שיעה (חלק) טפי, אמר הא ודאי בניגוב סגי לה, בהדי דקא אזיל ואתי חזי פילא (בקיע) מתותיה וחזא דהוה מלא חמרא, אמר הא לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף, והיינו דא"ל חביבי חזי דלא מצוחת עלי בי מדרשא. (ע"ז עד ב)
רבי חייא נפל ליה יאניבא בכיתניה (תולעת האוכלת פשתן), אתא לקמיה דרבי אמר ליה שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא (מי המשרה שהפשתן שם), דמורח דמא ושביק ליה. (חולין פה ב)
ומי נפל ליה יאניבא בכיתניה, והאמר רבין בר אבא ואמרי לה אמר רבי אבין בר שבא משעלו בני הגולה פסקו הזיקין והזועות והרוחות והרעמים ולא החמיץ יינם ולא לקה פשתנם, ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו, כי מהניא זכותייהו אעלמא, אדידהו לא. (שם פו א)
בני ר' חייא נפיק לקרייתא אתו לקמיה דאבוהון, אמר להם כלום בא מעשה לידכם, אמרו לו פנים טוחות בא לידינו וטימאנוה, אמר להם צאו וטהרו מה שטמאתם, מאי דעתייכו לחומרא, חומרא דאתיא לידי קולא היא דקיהביתו לה ימי טוהר. (נדה כז א)
ר' לעזר בשם רבי הושעיא משרת הייתי את רבי חייא הגדול והייתי מעלה לו חמין מדיוטי התחתונה לדיוטי העליונה, ומחזירין לכירה. (שבת כב ב)
רב הוה יתיב קומי ר' חייה רבה והוה אכיל, והוה מתחמי זרק גו תפייה וזרק קומי תפייה, (היה רואה שהיה זורק לתוך הכירה ולפני הכירה), א"ל ר' חייה רבה הכא זרוק, א"ל מה בין הכא ומה בין הכא, א"ל בן פיחה אחריהם (צריך לזרקן ולא בפני בני אדם שנמאס להם וכל שכן לפני רבו), אמר ר' חנינה אוכלה הוה זרק, (האוכל היה דבוק בהן ולא היה מאוס כל כך), א"ר אימי בבלייא חולה הוה (ולא היה יכול למצוץ כל האוכל שהיה דבוק בהן), א"ר כנגד כן אסור ביום טוב. (ביצה יז ב)
ברתיה דר' חייה רבה אתת מיפה גו תנור, אשכחה כיפה בגויה, (כפות תמרים לחות שמעשנין את הפת), אתת שאלת לאביה, א"ל איזלין גרפין, אמר לינה יכלה, א"ל איזלין כבשין, (השכיבן בתוך האפר שיהיה חלק), ידעת הוות אלא דהוות בעי מישמע מן אבוה. (שם יח ב)
...רבי חייא רבה מבני שפטיה בן אביטל... (תענית כ ב)
ראה עוד רב הונא ריש גלותא כתובות סה ב.
רבינו הוה מתני שבחיה דר"ח רבה קמיה דר"י בר' יוסי, א"ל אדם גדול אדם קדוש, חד זמן חמתיה בי בני ולא איתכנע מנאי, א"ל ולמא לא איתכנעת מיניה, א"ל רבי חייא מסתכל הייתי באגדת תהלים, כיון דשמע כן מהדר ליה תרין תלמידוי והוון עיילין עמיה לאשונה דלא ישהי ותזער נפשיה (שלא ישאר יחידי ויבהל). (בראשית לג ג)
רבינו י"ג שנה חשש בשינו, וכל אותן י"ג שנה לא מתה חיה בא"י ולא הפילה אשה עוברה בא"י. בסוף י"ג שנה כעס רבינו על ר' חייא הגדול, נכנס אליהו ז"ל אצל רבינו בדמותו של ר' חייא ונתן ידו על שינו ומיד נתרפא. למחר נכנס ר' חייא אצלו, א"ל רבי אותה שינך מה היא עשויה, אמר משעה שנתת ידך עליה אתמול נתרפאה, באותה שעה א"ר חייא אי לכם חיות שבא"י אי לכם עוברות שבא"י, אפילו כן א"ל לא הייתי אני שנתתי ידי על שינך, ידע רבינו שאליהו זכור לטוב היה, מאותה שעה התחיל לנהוג ברבי חייא כבוד. (שם צו ט)
ר' חייא רבה ור"ש בן חלפתא הוו יתבין לעיין באורייתא בהדין בית מדרשא רבה דטבריא בערובת פיסחא, ואית דאמרי בערובת צומא רבא, ושמעי קלהון דברייאתא בייבין (הומים), אמר ליה אילין ברייתא מה עסקון, אמר דאית ליה זבין, ודלית ליה אזיל לגבי מרי עבדתיה והוא יהיב ליה, אמר ליה אם כן הוא אף אנא איזיל גבי מרי עבדתי והוא יהב לי, נפק וצלי בהדא אילוסיס דטבריא (התפלל במערה), וחזא ידא מושטא ליה חדא מרגליתא, אזיל טעין גבי רבינו, א"ל הדא מנא אית לך, הדא מילא דאיטפיטא היא (לשון חשיבות, ואין לך למהר למכרה עד שתדע שוייה), אלא הב לך תלתא דינרין ואזיל ובד ליקרא דיומא ובתר יומא טובא אנן שטחין קליה ומה דהוא ביד טימיתא תיסב... אמרת ליה דביתהו, שמעון גניבת, כל פעלך לית היא אלא מאה מנה ואילין זבינתה מה אינון. (גנבת הלא כל פעולתך קרקעות ומטלטלין אינן אלא מנה)... אמרה ליה מה את בעי תהי גנובנך חסר מן דחברך הדא מרגליתא לעלמא דאתי, (שתהיה חופתך לעתיד לבא חסרה מחופת חבירך מרגלית אחת)... (רות ג ד)
...ועוד לימדו לרבי שצער שלשים יום של נזיפת רבי חייא היה נכנס במקום צער השינים של רבי לכפר על הכלל, וזהו הטעם שבא אליהו לסוף השלשים יום וריפא לו בדמות רבי חייא, וזה לאות על גודל מדרגת רבי חייא. (חלק ד עמוד רג)