רבי פנחס בן יאיר

זהר:

בעוד שהיו הולכים הגיע זמן תפלה, ירדו והתפללו, בעוד שהיו מתפללים נכרך ונתקפל נחש אחד (מסביב) רגליו של החמור של ר' פנחס, נתבהל וגעה (החמור) שתי פעמים, אחר שגמרו תפלתם, אמר ר' פנחס ודאי צער הוא לבהמתי, (ונענשה מחמת) שביום זה הקדמתי (ושפתותי) היו דובבות בתורה (והחמור) העביר אותי במקום ששוררת טנופת, ועל כן עתה מצערים אותה, קמו וראו את הנחש קשור ברגלו של החמור, אמר ר' פנחס נחש נחש לך והכרך קשריך במדרון החור שלך, בתוך כך ניתק הנחש (מרגל החמור), ונפל חתיכות חתיכות. (שמיני יד)

רבי פנחס היה הולך לראות בתו אשת ר' שמעון שהיתה חולה, והיו הולכים עמו החברים, והוא היה רוכב על חמורו, בעוד שהיה הולך בדרך פגשו בו ב' ערבים, שאל אותם אם בשדה זה נתעורר פעם קול מימי העולם, אמר לו מימי העולם אין אני יודעים, מימים שלנו אנו יודעים, כי יום אחד שודדים היו פושטים על דרכי האנשים בשדה ההוא, ופגעו ביהודים ובאו לאבד אותם, ונשמע מרחוק בשדה ההוא הקול של חמור הזה (שאתה רוכב עליו), שהיה נוער שתי פעמים, ובאה שלהבת אש עם קול ההוא ושרף אותם, וניצלו אלו היהודים, אמר להם ערבים ערבים בזכות דבר זה שאמרתם לי תהיו נצולים ביום הזה משודדים המחכים לכם בדרך.

בכה ר' פנחס אמר, רבונו של עולם, מקרה של נס הזה עשית בשבילי, ואלו היהודים ניצלו, ואני לא ידעתי, פתח ואמר, ועושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו, כמה טוב עושה הקב"ה עם בני אדם וכמה נסים עושה להם בכל יום ואין יודע אלא הוא בלבדו...

אמר לחברים, חברים, מה ששאלתי לאלו הערבים הנמצאים תמיד בשדה היה, אם שמעו קול החברים העוסקים בתורה, כי ר' שמעון ור' אלעזר בנו ושאר החברים הולכים לפנינו ואינם יודעים ממנו, ושאלתי את אותם הערבים עליהם, כי ידעתי שקולו של ר' שמעון מרעיד שדות והרים, והם גילו לי מה שלא ידעתי (דהיינו אותו הנס).

בעוד שהיו הולכים חזרו אליהם אלו הערבים אמרו לו, זקן זקן, אתה שאלת אותנו (אם נתעורר קול בשדה) ולא שאלת אותנו על יום הזה, שראינו (היום) פליאה על פליאה, ראינו חמשה בני אדם יושבים, וזקן אחד עמהם, וראינו עופות מתאספים ופורשים כנפיהם על ראשיהם, אלו הולכים ואלו חוזרין והצל אינו עובר מעל ראשיהם, ואותו זקן מרים קולו אליהם והם שומעים.

אמר על זה שאלתי, ערבים ערבים, לכו, ודרך הזה יהיה מתוקן לפניכם בכל מה שתרצו, שני דברים אמרתם לי שאני שמח בהם. הלכו, אמרו החברים מקום הזה שר' שמעון שורה בו איך אנו יודעים, אמר להם עזבו אל המושל על הפסיעות של הבהמות, שהוא ידריך פסיעותיהן שמה, לא היה מנהיג את חמורו, וחמורו נטה מן הדרך שני מילין והלך שמה.

התחיל החמור נוער שלש פעמים, ירד ר' פנחס, אמר אל החברים נתתקן לקבל סבר פנים דעתיק יומין (דהיינו השכינה), כי עתה יצאו נגדנו פנים גדולים וקטנים, (דהיינו ר"ש ותלמידיו), שמע ר' שמעון צעקת החמור, אמר אל החברים נקום, כי קול החמור של הזקן החסיד נתעורר אלינו, קם ר' שמעון וקמו החברים... (בלק רצג, ועיין שם עוד)

בתוך כך ראו את ר' פנחס שהיה בא, הגיעו אליו, בא ר' פנחס ונשקו לר' שמעון, אמר נשקתי את פי ה', ונתבשמתי בבשמים של הגן שלו, שמחו יחד וישבו, כיון שישבו פרחו כל אלו העופות שהיו עושים עליהם צל, ונתפזרו. החזיר ר' שמעון את ראשו והרים עליהם קולות, ואמר עוף השמים אינכם משגיחים בכבוד אדונכם העומד כאן, עמדו העופות ולא נסעו להלאה ממקומם ולא נתקרבו אליו, אמר ר' פנחס, אמור להם שילכו לדרכם, כי לא נותנים להם רשות לחזור...

בתוך כך, הנה ג' אילנות מתפשטים בענפיהם לג' צדדים מעל ראשם, (ועשו להם צל), ומעיין מים נובע לפניהם, שמחו כל החברים,ושמח ר' פנחס ור' שמעון. א"ר פנחס, יגיעה גדולה היתה לאלו העופות בתחלה (לעשות צל), ויגיעת בעלי חיים איני רוצה, כי ורחמיו על כל מעשיו כתוב... (שם שז ועיין שם עוד)

תלמוד בבלי:

...שמע ר' פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה, עייליה לבי בניה הוה קא אריך ליה לבישריה, חזי דהוה ביה פילי (בקעים) בגופיה, הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה, א"ל אוי לי שראיתיך בכך, א"ל אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך, דמעיקרא כי הוה מקשי ר"ש בן יוחי קושיא היה מפרק ליה ר' פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי ר"פ בן יאיר קושיא הוה מפרק ליה רשב"י תריסר פירוקי... (שבת לג ב, וראה עוד ר' שמעון בן יוחאי לכאן)

דר' פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה, אמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה, הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא אמר ליה חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק, חלק ליה, הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו, אמר ליה חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא כך עושים לבני לויה, חלק ליה... אקלע לההוא אושפיזא רמו ליה שערי לחמריה, לא אכל, חבטינהו (לנקותם), לא אכל, נקריהו לא אכל, אמר להו דלמא לא מעשרין, עשרינהו ואכל, אמר עניה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה טבלים, ומי מחייבא, והתנן הלוקח לזרע ולבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים פטור מדמאי... התם הא אתמר עלה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שלקחן מתחלה לבהמה, אבל לקחן מתחלה לאדם ונמלך עליהם לבהמה חייב לעשר... שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה רצונך סעוד עמי, אמר לו הן, צהבו פניו של רבי, אמר לו כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני, ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה וכתיב אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו, כי כמו שער בנפשו כן הוא, אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך, ואתה רוצה ויש לך, מיהא השתא מסרהיבנא (ממהר) דבמלתא דמצוה קא טרחנא, כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך, כי אתא איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא (פרדות לבנות), אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה מזבנינא להו, אמר ליה ולפני עור לא תתן מכשול, מפקרנא להו, מפשת (מרבה) היזק, עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים, קטילנא להו, איכא בל תשחית, הוה קא מבתש ביה טובא, גבה טורא בינייהו, בכה רבי ואמר מה בחייהן כך, במיתתן על אחת כמה וכמה. (חולין ז ב)

תלמוד ירושלמי:

חמרתיה דר' פנחס בן יאיר גנבונה לסטיי בליליא, עבדת טמורה גבן תלתא יומין דלא טעמא כלום, בתר תלתא יומין איתמלכן מחזרתה למרה, אמרין נישלחנה למרה דלא לימות לגבן ותיסרי מערתא (תבאיש המערה), אפקונה אזלת וקמהת על תרעת דמרה שוריית מנהקא (התחילה לצעוק), אמר לון פתחין להדא עלובתא דאית לה תלתא יימין דלא טעימת כלום, פתחין לה ועלת לה, אמר לון יהבון לה כלום למיכל תיכל, יהבין קומה שערין ולא בעית מיכל, אמרו ליה רבי לא בעית מיכל, אמר לון מתקנין אינן, אמרו ליה אין, אמר לון וארימתון דמיין (דמאי), אמרו ליה ולא כן אילפן רבי הלוקח לזרע לבהמה קמח לעורות שמן לנר שמן לסוך בו את הכלים פטור מן הדמאי, אמר לון מה נעביד להדא עלבתא דהיא מחמר על גרמה סגין (מחמירה הרבה), וארימון דמיין ואכלת.

תרין מסכנין אפקדון תרין סאין דשערין גבין רבי פנחס בן יאיר, זרעון וחצדון, ואעלון בעין מיסב שעריהון, אמר לו אייתון גמליא וחמריא וסבון שעריכון.

רבי פנחס בן יאיר אזל לחד אתר אתון לגביה אמרו ליה עכבריא אכל עיבורן, גזר עליהן וממתן, שרון מצפצפין, אמר לון ידעין אתון מה אינון אמרין, אמרו ליה לא, אמר לון אמרו דלא מתקנה (אינכם מעשרים), אמרו ליה עורבן (תקבל עליך להיות מתקן לנו המעשר) וערבון ולא אנכון (לא אירע להם אחר כך הפסד).

מרגלי מן דמלכא סרקיה נפלת ובלעת חד עכבר (מרגלית של מלך ישמעאל נפלה ובלעה עכבר), אתא לגבי ר' פנחס בן יאיר, א"ל מה אנא חבר (נעשיתי חובר חבר), א"ל לשמך טבא אתית, גזר עליהון ומצתון (נתאספו) חמא חד מגבע (יותר גבוה) ואתאו, אמר גבי ההון ניהו, וגזר עלוי ופלטה.

ר' פנחס בן יאיר אזל לחד אתר אתון לגביה אמרו ליה לית מבוען מספק לן (אין המעין מספיק לנו מים), אמר לון דילמא לא אתון מתקנן, אמרו ליה עירבן (תקן לנו המעשרות), וערבון ומספק להון.

ר' פנחס בן יאיר הוה אזל לבית וועד הות גיניי גביר (הנהר גיניי גאה), א"ל גיניי מה את מנע לי מן בית וועדא, ופליג קומוי ועבר, א"ל תלמידיו יכלין אנן עברין, אמר לון מאן דידע בנפשיה דלא אקיל לבר נש מן ישראל מן יומוי (שלא עשה שום רעה ולא ביזה לבר ישראל מימיו יעבור)...

מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ולשבים, פעם אחת היתה בתו עוברת לינשא ושטפה נהר, והוון כל עמא עללין לגביה בעיין מנחמתיה, ולא קביל עלוי מתנחמה. עאל רבי פנחס בן יאיר לגביה בעי מנחמתיה ולא קביל עלוי מתנחמה, אמר לון דין הוא חסידכון, אמרו ליה רבי כך וכך היה עושה כך וכך אירעין, אמר אפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים, מיד נפל קול הברה בעיר באת בתו של אותו האיש, אית דאמרי בסיכתא איתעדית (בקוץ ויתד אחד שנזדמן לה בתוך הבור נתערית בו ועלתה), ואית דאמרי מלאך ירד בדמות רבי פנחס בן יאיר והצילה. (דמאי ג ב)

אתייה דר' זעירה כר', ודחברייא כר' פנחס בן יאיר, דר"ז כר', חד ספר (מלמד או אומן מגלח) הוה חשוד על פירות שמיטתה, אייתוניה גבי ר', אמר לון ומה יעביד עלובא ובגי חייו הוא עבד. ודחברייא כר' פנחס בן יאיר, ר' בעא מישרי שמיטתא (לעשות מלאכה, דסבירא ליה שביעית בזמן הזה דרבנן), סלק ר"פ בן יאיר לגביה, א"ל מה עיבורייא עבידין (איך התבואה), א"ל (ר"פ) עולשין יפות (מאכל בהמה, שמע מינה שאר תבואה אסורין), ומה עיבוריא עבידין, א"ל עולשין יפות, ידע ר' דלית הוא מסכמא עימיה, א"ל מישגח ר' מיכל עימן פטל ציבחר (מעט גרוגרת) יומא דין, א"ל אין, מי נחת חמה מולייתה (פרדות) בר' קיימן, אמר כל אילין יהודאיי זיינין (אלה יהודים מפרנסין אותן הא כמלאכי המות הם) איפשר דלא חמי סבר אפויי, מן כדון שמעון קליה אזלון ואמרון לר' שלח ר' בעי מפייסתיה, מטול ביה גבי קרתיה (השיגוהו בעירו), אמר בני קרתי קורבין לי (בני עירי קריבין לי יותר), נחתון בני קרתיה ואקפין עלוי, אמרון לון רבי דו בעי מפייסתיה, שבקיניה (בני עירו) ואזלון לון, אמר בני דילי קורבין לי, מחתת אישתא מן שמייא ואקפת עלוי, חזרון ואמרון לר', אמר הואיל ולא זכינן מיניה בעלמא הדין ניזכי ונשמע מיניה לעלמא דאתי. (תענית יד א)

מדרש רבה:

מעשה בר' פנחס בן יאיר שהיה דר בעיר אחת בדרום והלכו אנשים להתפרנס שם, והיו בידן שתי סאין של שעורים והפקידו אצלו, ושכחו אותן והלכו להן, והיה ר' פנחס בן יאיר זורע אותן בכל שנה ועושה אותן גורן וכונסן, אחר שבע שנים הלכו אותן החברים לשם לתבוע אותן ליתן להם, מיד הכיר אותן ר' פנחס בן יאיר, אמר להם בואו וטלו אוצרותיכם, הרי מאמונתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של הקב"ה... (דברים ג ה)

רמ"ע מפאנו:

...ואין לנו שכר על היראה גדול מן הענוה, כדתני רבי פנחס בן יאיר בפרק לפני עדיהן, ולא פליג אדרבי יהושע בן לוי התם אלא בחסידות דאחשביה טפי ר' פנחס משום דאיהו קאים בההוא דרגא כמבואר בזוהר דאיהו דרגיה דאברהם, וכן גינ"אי נה"רא עם הכולל בגימטריא אש"ל דאפסקיה ר' פנחס בזכות אברהם תלת זמנין, ראשונה לגרמיה דהוה אזיל לפדיון שבויים, וסימניך אל"ף בינה רזא דפורקנא, שניה למצה שמורה סימנו שי"ן, שלישית לבני לויה, סימנו למ"ד. (מאמר חקור דין חלק ד פרק יד)

ר' צדוק:

וזה היה עסקו של ר' פנחס בן יאיר בפדיון שבוים, בהוצאות הנפשות שנפלו שבי ביד צר על ידי השתקעות הבא על ידי שליטת האדם באדם, והוא שהיה בתכלית הקדושה היה יכול לקלוט אותם ולהוציאם, כי מי שהגיע למדרגה קדושה כזו עד שנעשה ראש הדור ובית קדש קדשים שבדור בענין הקדושה דוגמת אהרן הכהן בדורו, יש לו שייכות עם כל הנפשות דישראל שבאותו הדור, כי הוא שרשם מצד הקדושה שבנפשות דישראל, בהשתדלותו במדריגת קדושתו הוא מעורר גם כן ניצוצי הקדושה שבכל הנפשות שבקומת כנסת ישראל שבאותו דור. ונתברר ההבדל שבינם לעמים דישראל קדושים הם כולם... מכל מקום יוכל לפעול בהתעוררותו על כל פנים שיגיע המשפט לפדות אותם השבויים ביד צר ממש, ואף על פי שבודאי היה עסקו בפועל לקבץ ממון ולפדותם, מכל מקום ממה שהוא היה עסוק במצוה זו וגם מה שבענין זה נתברר תוקף קדושתו שהתפשטה גם בחמורו, ואמר עניה זו הולכת לעשות רצון קונה, דזה היה הגורם ודאי דהוא היה השייך לזה, ושדבר זה ועשיית מצוה זו היה הגורם התפשטות הקדושה זו שלמעלה דהא בהא תליא, על ידי קדושתו זוכה לפדות שבויים ובהוצאות הניצוצות קדושה על ידי זה נותן עוז וכח בקדושה העליונה, ונתוסף עליו קדושה הרבה מלמעלה, וזהו שלא רצה ליהנות מבני אדם כשמואל הרמתי שבכל מקום שהלך ביתו עמו, כי כל מהנה הוא משפיע, והנהנה ממנו מקבל השפע שיורדת לו על ידי זה המהנהו, שנעשה צינור להנאה זו. ולפי שכל עסקו לזכך הנאותיו שיהיו בתכלית הקדושה, לא רצה שיעבור דרך שום צינור של נפש שאינה מקודשת כמוהו... (חלק ב ישראל קדושים עמוד לג)

...והיה אז רבי פנחס בן יאיר במעלת הקדושה ראש הדור ובית קדש קדשים שבדור, והוא בעל הברייתא דסוף סוטה וע"ז בסדר המדרגות עד תכלית הקדושה ועד רוח הקודש לפי שהוא השיג כל המדרגות השלימות ידע לסדרן וללמדן, ורבי אחר כך הוא שנקרא רבינו הקדוש, ואז עדיין לא היה בשלימות לגמרי, דעל כן לא עלה בידו שיסעוד אצלו ר' פנחס בן יאיר, דעדיין לא היה שוה אליו במדרגת הקדושה... (שם שם עמוד לז, וראה שם עוד עמוד מ)