רבי פרידא

תלמוד בבלי:

רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר, יומא חד בעיוה למלתא דמצוה, תנא ליה ולא גמר, א"ל האידנא מאי שנא, א"ל מדההיא שעתא דא"ל למר איכא מילתא דמצוה אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא השתא קאי מר השתא קאי מר, א"ל הב דעתיך ואתני ליך, הדר תנא ליה ד' מאה זימני אחריני, נפקא בת קלא וא"ל ניחא ליך דליספו לך ד' מאה שני או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי, אמר דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי, אמר להן הקב"ה תנו לו זו וזו. (עירובין נד ב)

שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא ברכתי לפני כהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה... (מגילה כז ב)

זקינו דרבי פרידא אשכח ההוא גולגלתא דהוה שדיא בשערי ירושלים והוה כתוב עילויה זאת ועוד אחרת, קברה והדר נבוג, קברה והדר נבוג (יצאה), אמר האי גולגלתא של יהויקים דכתיב ביה קבורת חמור יקבר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים, אמר מלכא הוא ולאו אורח ארעא לבזויי, שקלה כרכה בשיראי ואותיבה בסיפטא (בארגז), אתאי דביתהו חזיתה, נפקת אמרה להו לשיבבתהא (לשכנותיה), אמרי לה האי דאיתתא קמייתא היא דלא קא מנשי לה (של אשתו הראשונה שאינו יכול לשכחה), שגרתא לתנורא וקלתה, כי אתא אמר היינו דכתיב עילויה זאת ועוד אחרת. (סנהדרין פב א)