(ראה גם: טומאה, כשוף, שדים)
ורוח ה' סרה מעם שאול, ובעתתו רוח רעה מאת ה'. ויאמרו עבדי שאול אליו, הנה נא רוח אלקים רעה מבעתך. יאמר נא אדוננו עבדיך לפניך יבקשו איש יודע מנגן בכנור, והיה בהיות עליך רוח אלקים רעה ונגן בידו וטוב לך... והיה בהיות רוח אלקים אל שאול ולקח דוד את הכנור ונגן בידו, ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו הרוח הרעה. (שמואל א טז יד)
ראה רוח וישב רעד.
המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים מפני רוח הרעה מפני החולה שיישן פטור. (שבת כט ב)
הוא היה אומר יד לעין תיקצץ, יד לאמה תיקצץ, יד לפי טבעת תיקצץ, יד לגיגית (שמטילין בה שכר) תיקץ (דלא תיגע קודם נטילת שחרית), יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס. תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ידיו ג' פעמים. (שם קח ב)
מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה (שנכנס בו שד ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום ואחר כך נשתפה) אין לו אלא ד' אמות... תנו רבנן ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן עובדי כוכבים ורוח רעה ודקדוקי עניות, למאי נפקא מינה, למיבעי רחמי עלייהו. (עירובין מא ב)
אמר ריש לקיש ארבעה דברים העושה אותן דמו בראשו ומתחייב בנפשו, אלו הן הנפנה בין דקל לכותל, והעובר בין שני דקלים, והשותה מים שאולין, והעובר על מים שפוכין ואפילו שפכתו אשתו בפניו... לא אמרן אלא דלא אפסקינהו בעפרא ולא תף בהו רוקא, ולא אמרן אלא דלא עבר עלייהו שימשא ולא עבר עלייהו שיתין ניגרי... אבל רכיב חמרא וסיים מסני לית לן בה, והני מילי היכא דליכא למיחש לכשפים... תנו רבנן שלשה אין ממצעין ולא מתמצעין, ואלו הן הכלב והדקל והאשה, ויש אומרים אף החזיר, ויש אומרין אף הנחש, ואי ממצעין מאי תקנתיה, אמר רב פפא נפתח בא-ל ונפסיק בא-ל, (א-ל מוציאם ממצרים עד מה פעל א-ל), אי נמי נפתח בלא ונפסיק בלא. הני בני תרי דמצעה להו אשה נדה, אם תחלת נדתה היא הורגת אחד מהן, אם סוף נדתה היא מריבה עושה ביניהן, מאי תקנתיה, נפתח באל ונפסיק באל... האי מאן דפגע באיתתא בעידנא דסלקא מטבילת מצוה, אי איהו קדים ומשמש אחדא ליה לידיה רוח זנונים, אי איהי קדמה ומשמשה אחדא לה לדידה רוח זנונים, מאי תקנתיה, לימא הכי שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך. א"ר יצחק מאי דכתיב גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, זה הישן בצל דקל יחידי ובצל לבנה. ובצל דקל יחידי לא אמרינן אלא דלא נפיל טולא דחבריה עילויה... האי מאן דמפני אגירדא דדיקלא, אחדא ליה לדידיה רוח פלגא, והיא מאן דמצלי רישיה אגירדא דדיקלא אחדא ליה רוח צרדא... כללא דמילתא כל דנפיש ענפיה קשי טוליה, וכל דקשי סילויה (עצו) לא קשי טוליה, דאמרה לה שידא לברה פירחי נפשיך מכרו משא דאיהו הוא דקטיל לאבוך וקטיל לדידיה...
דשקיל מזייה (שערותיו) ולא משי ידיה מפחיד תלתא יומי, דשקיל טופריה (צפרניו) ולא משי ידיה מפחיד חד יומא ולא ידע מאי קא מפחיד, ידא אאוסיא (שרגיל להניח ידו אצל נחיריו) דרגא לפחדא, ידא אפותא דרגא לשינתא. תנא אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן. תנו רבנן לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, ואם שתה דמו בראשו מפני סכנה, מאי סכנה, רוח רעה. ואם צחי מאי תקנתיה, נימא שבעה קולות שאמר דוד על המים והדר נישתי, שנאמר קול ה' על המים וגו'... (פסחים קיא א, וראה שם עוד)
תנו רבנן חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה... ממאי הוי, רב אמר נשים כשפניות משחקות בו, ושמואל אמר רוח רעה שורה עליו, מאי בינייהו, למיקטליה בדבר הנזרק, תניא כוותיה דשמואל כשהורגין אותו אין הורגין אותו אלא בדבר הנזרק... (יומא פג ב)
כדתניא ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והלך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. וכשהיה ר"ע מגיע למקרא זה היה בוכה, ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה שורה עליו רוח טומאה, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה על אחת כמה וכמה, אבל מה אעשה שעונותינו גרמו לנו, שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם. (סנהדרין סה ב)
ותליא בפלוגתא, תני וקנא את אשתו רשות דברי ר"י, ר"ע אומר חובה, הוא למדנו שהוא רוח טהרה, שאם אתה אומר רוח טומאה, וכי רשות יש לו לאדם או חובה להכניס רוח טומאה בעצמו. (במדבר ט ט)
רוח - איך יוכל רוח להפיל בית גדול ולאחזו מד' פנותיו? אלא הוא רוח הטומאה הנוצר מעונות ומתיחס למדבר, ולכן אמר ויגע בלשון זכר שהוא העוון ממש. (איוב א יט)
סידרה החכמה העליונה שתהיה בלילה שליטה לכחות הטומאה, להתפשט בכל מרכבותיהם, וישוטטו ענפיהם בעולם, וכיונה שבאותו הזמן יאספו בני האדם אל בתיהם וישכבו במטותיהם ישנים ונחים עד הבוקר, שאז ניטל ההתפשטות והשליטה מן הכחות ההם ומכל ענפיהם, ויחזרו בני האדם ויצאו לעבודתם עדי ערב...
וצריך שתדע, שאף על פי שעל דרך כלל נאמר שהלילה הוא זמן שליטת הכחות האלה, הנה באמת אין זה אלא בחצי הלילה הראשונה, אך בחצות הלילה נשפעת השפעת הארה ורצון מלפניו ית' בכל העולמות, וניטלת השליטה מכחות הרע, וענפיהם נגרשים ממקום הישוב, ומתחלת ההארה של היום להתעורר עד שמאיר היום ונמשכת ההשפעה הראויה ומתחדש בה כל המציאות.
ואמנם ענין השליטה הזאת ששולטים כחות האלה בלילה, וגרושם שנגרשים ביום, הנה הוא דבר מחוקק בטבע העולם וסדריו, זולת השליטה וההכנעה שמגעת להם במעשה האדם. וזה, ששיערה החכמה העליונה שלהיות מציאות הטוב והרע האמתי שהוא הנמשך ממעשי בני הבחירה, צריך שיהיה עולם בחוקו הטבעי עלול לשליטת הרע בו, באופן שכך יהי האפשרות להתפשטות הרע הזה בחלקים ממנו, כמו להעדר התפשטותו בהם. ואולם לשיהיה זה, גזרה החכמה העליונה היות ראוי, שבזמן עצמו יהיה חלק אחד שינתן לו שליטה והתפשטות מצד עצמו, והנה הוא הכנה למה שאפשר שינתן לו מצד מעשי האדם, ויהיה חלק אחר שינטל ממנו השליטה, ויהיה הזמנה למה שאפשר שיגרמו לו מעשי האדם. והנה שם האדון ב"ה שתי מציאויות חזקות האור וחושך, שהם נמשכים מבחינת ההארה וההעלם שבארנו בחלק ראשון, ונתן להם חלק בזמן, והיינו היום והלילה, ואחריהם נמשכים שליטת כחות הטומאה שזכרנו וגרושם, והכל הזמנה לתולדות המעשים וכמו שכתבנו.
ואמנם בהנתן שליטה זאת אל כחות הרע האלה ובהפשטם בעולם, נמצא חשכו של עולם מתרבה ומתחזק, והאדם גם הוא בהיותו שוכב על מטתו, גם עליו מתפשט התפשטות מן הטומאה המשוטטת בשיעור שינתן לה, כפי השייכות אשר לה בגופו של האדם מצד חומריות ויצר הרע שבו. ונוסף על זה שכבר הוכן בסדרי ההנהגה שבהיות האדם ישן, חלקי נשמתו העליונים מסתלקים ממנו, וטועם טעם מיתה במקצת, והוא מה שאמרו חז"ל, שינה אחד מששים במיתה, ונמצא שאז מתגבר יותר בגופו החושך בהעדר אור הנשמה המזכך אותו, על כן נמצא שם בית כניסה יותר אל הטומאה לשרות עליו, והוא ענין הרוח הרעה שפירשו חז"ל ששורה על הידים, אך שרותה על הידים ולא על מקום אחר, הוא כי זה השיעור וזה הגבול שהגבילה לה החכמה העליונה מה שתשרה על האדם שהוא הנאות לפי מצבו בעולם לא פחות ולא יותר.
והנה הכינה החכמה העליונה לאדם מה שישתדל בו בבוקר ויתרומם ממה שנשפל במצב הלילה, ליטהר ממה שנטמא, וכן ישוב וירומם העולם כלו ממה שנשפל, ויאיר אותו מן החושך שהוחשך, וענין זה כלו נכלל בתקנות הנתקנות לזמן הקימה מן הפעולות ומן הדבורים... (דרך ה' חלק ד פרק א א-ג, וראה שם עוד)
רוח ה' הוא התעצמות שפע הרוחניות בענין אלקי אשר חל על כחות הנפשיות ותלבשהו רוח חכמה ודעת ויראת ה', ואיש הזה גם כליו הבשריים נושאי הכחות הנפשיות יוכנו אל השפע הזה להיותם משכן הכבוד להנפש, אמנם עת יוסר ממנו השפע בחטאו וכליו יורקו מהרוחניות השוכן בם, ירגיש החסרון הזה וישתומם ויתבהל, ותחת רוח הנשגב ישכון בו רוח אחר שחוריי מלא בהלה ועצב דאגה ובעתה. ושאול אחרי סר ממנו רוח ה' בעתתו רוח רעה, כי לא נשאר כיתר האנשים אבל היה דואג תמיד ומהרהר בענשו ובהפסד מלכותו בחטאו, ומתוך כך נשרף דמו ונתהוה בו חולי המתהוה משריפת הדם והמרה האדומה, כי רוח השחוריי יסובב לפעמים על ידי הפסד הכלים החיצונים, כלי המוח ועורקי הדם. ולפעמים יסובב על ידי הפסד דמיוני, ולפעמים יהיה ענין השגחיי שיחול רוח דמיוני על כחות נפשו ויתגעש ויחרד תמיד, וכן ירפא גם כן על ידי סבה חיצונית על ידי הרקות ורפואות לתקן הכלים הנשחתים או על ידי סבה פנימית לישר כח הדמיון והמחשבה אל המנוחה והמרגעה... (הכרמל)