(ראה גם: מיתה, מיתת בית דין, עגלה ערופה, עיר מקלט)
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלקים עשה את האדם. (בראשית ט ה)
ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו, למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. (שם לז כב)
לא תרצח. (שמות כ יד)
מכה איש ומת מות יומת. ואשר לא צדה והאלקים אינה לידו, ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו למות. (שם כא יב)
וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו, נקום ינקם. אך אם יום או יומים יעמוד, לא יוקם כי כספו הוא. (שם שם כ)
ואיש כי יכה כל נפש אדם, מות יומת. (ויקרא כד יז)
והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה... לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט, לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה. ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא, מות יומת הרוצח... גואל הדם הוא ימית את הרוצח, בפגעו בו הוא ימיתנו. ואם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות. או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה רוצח הוא, גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו.
ואם בפתע בלא איבה הדפו, או השליך עליו כל כלי בלא צדיה... והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה, וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקדש...
ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת. ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו, לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. (במדבר לה יא)
ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים, ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת, הוא ינוס אל אחת הערים האל וחי... ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך. כי תשמור את כל המצוה הזאת לעשותה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלקיך וללכת בדרכיו כל הימים, ויספת לך עוד שלש ערים על השלוש האלה. ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה, והיה עליך דמים.
וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת, ונס אל אחת הערים האל. ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם, ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. לא תחוס עינך עליו, ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך. (דברים יט ז)
ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי, ואמר כל העם אמן. (שם כז כה)
כי המגיד לי לאמר הנה מת שאול והוא היה כמבשר בעיניו ואוחזה בו ואהרגהו בצקלג, אשר לתתי לו בשורה. אף כי אנשים רשעים הרגו את איש צדיק בביתו על משכבו ועתה הלוא אבקש את דמו מידכם ובערתי אתכם מן הארץ. ויצו דוד את הנערים ויהרגום ויקצצו את ידיהם ואת רגליהם ויתלו על הברכה בחברון, ואת ראש איש בשת לקחו ויקברו בקבר אבנר בחברון. (שמואל ב ד י)
ותא חזי הרי כתוב, כי ימצא חלל וגו' תא חזי, כל בני העולם נשמתם יוצאת על ידי מלאך המות, (היינו בגילוי נקודת המנעולא כנ"ל), ואם תאמר גם אדם זה שנמצא חלל יצאת נשמתו על ידי מלאך המות, אינו כן, אלא מי שהרגו הוציא נשמתו קודם שהגיע זמן שליטתו של מלאך המות, (כלומר קודם שהגיע הזמן שתתגלה בו נקודת המנעולא שהמלאך המות אינו יכול עוד לשלוט עליו להמיתו, והרוצח עם רציחתו מעלה כח הצמצום שבמנעולא להכלים דמפתחא שבמלכות, שהם כלים דבינה, וחוזרת המלכות לבחינת נקודה בלי אורות החיים, ועם פגם הזה שבמלכות, הרוצח נוטל נשמת אדם הנרצח, ונמצא שעון רציחה מוסיף כח הטומאה גם בכלים הטהורים שבבינה).
ומשום זה כתוב, ולארץ לא יכופר וגו', ולא די להם (לרוצחים שהנחש הרע) עומד להסטין על העולם בחנם, ומקטרג תמיד, אף על פי שלא חטאו, כל שכן בעת שגוזלים ממנו מה שיש לו ליטול, (אשר עם גזלה הזו שגוזל ממלאך המות, מוסיף טומאה ופוגם גם בכלים הטהורים של המלכות הבאים מבינה, ומסלק האורות מכל פרצוף המלכות, ועל כן אומר הכתוב, ולארץ לא יכופר וגו' כי אם בדם שופכו, כלומר שצריכים לכפר על הארץ שהיא המלכות להחזיר לה ג"ר דאורותיה שנסתלקו ממנה בעון הרוצח)... (וירא שעח, ועיין שם עוד ועגלה ערופה)
תא חזי, כל בני אדם נפטרים על ידי מלאך המות, חוץ מזה, שהקדימו אותו בני אדם והרגוהו, מטרם שהגיע זמנו (של מלאך המות) לשלוט עליו, ולקבל רשות (לקחת נשמתו) כי אינו שולט על האדם עד שמקבל רשות.
ומשום זה יש לו למלאך המות לשלוט עליו מן הדין, כמו שאמר ולא נודע מי הכהו, ויש לו גם כן דין, (שלא נודע מי הכהו), כדי לקטרג על מקום הזה (שהוא הנוקבא). ועל כן ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר וגו', כדי להעביר הדין מאותו המקום והתתקן שלא ישלוט עליו המקטרג וינצל ממנו... (ויגש קיד)
כתוב לא תרצח, וכתוב במעשה בראשית ישרצו המים שרץ נפש חיה, ללמדנו שאתה לא תרצח אדם שנקרא כך, (נפש חיה) שכתוב, ויהי האדם לנפש חיה, ולא תהיו כדגים האלו, אשר הגדולים בולעים את הקטנים, (הרי שב' המקראות אחד הם). (ויקרא קפה)
לא תרצח, הוא כנגד מדרגת הוד שאהרן אחוז בה, ומשום זה לא תרצח, כי כשהורגים אדם, לוקחים ממנו הזיו וההוד העליון שעליו. זה שאמר והודי נהפך עלי למשחית, ומשום זה הזהיר הקב"ה את בני האדם שאותו היופי העליון שנתן להם לא יקחו אותו מהם, (היינו שלא ירצחו), ויש בזה גם כן סוד השלום, שעל כן עומד אהרן לכפר (על ישראל), ולזבוח זבח קדשים, ועל פיו כפר לעמך ישראל אשר פדית, (הנאמר אצל הרוג שאינו ידוע מי הרגו). (זהר חדש תשא לו)
כתיב אנכי ה' אלקיך, וכנגדו לא תרצח, מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך. משל למך בשר ודם שנכנס למדינה והעמיד לו איקונות ועשו לו צלמים וטבעו לו מטבעות. לאחר זמן כפו לו איקונות שברו לו צלמיו ובטלו לו מטבעותיו ומיעטו בדמותו של מלך, כך מי שהוא שופך דמים מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך, שנאמר שופך דם האדם. (יתרו-בחודש פרשה ח)
מכה איש ומת מות יומת, למה נאמר, לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם, שומעני אפילו סטרו סטירה, תלמוד לומר מכה איש ומת, מגיד שאינו חייב עד שתצא כל נפשו, מכה איש, אין לי אלא שהכה את איש, הכה את האשה ואת הקטן מנין, תלמוד לומר ואיש כי יכה כל נפש אדם. אין לי אלא איש ואשה שהרגו את האיש והאיש שהרג את האשה ואת הקטן, האשה שהרגה את הקטן ואת חברתה מנין, תלמוד לומר רוצח הוא... (משפטים פרשה ד, וראה שם עוד)
ואם בכלי ברזל הכהו וימת רוצח הוא, למה נאמר, לפי שהוא אומר או באבן יד או בכלי עץ, אין לי אלא שהרגו באילו שיהיה חייב, בברזל מנין, תלמוד לומר ואם בכלי ברזל הכהו וימת רוצח הוא, עד שלא יאמר יש לי בדין אם כשהרגו באבן או בעץ חייב קל וחומר בברזל, אלא אם כן ענשת מן הדין, לכך נאמר אם בכלי ברזל הכהו וימת רוצח הוא מות יומת הרוצח. או מה אבן מלוא יד אף ברזל מלוא יד, גלוי היה לפני הקב"ה שהברזל ממית במשהוא, לפיכך לא נאמר בו יד אלא אפילו מחט ואפילו בצינורא... לפי שהוא אומר וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו, שומע אני שאם יכנו בין בדבר שהוא כדי להמיתו ובין בדבר שאינו כדי להמיתו יהא חייב, תלמוד לומר אם באבן יד אשר ימות בה הכהו, מגיד הכתוב שאינו חייב עד שיכנו בדבר שהוא כדי להמיתו. שומע אני אף על מקום שאינו כדי להמיתו, תלמוד לומר וכי יהיה איש שונא לרעהו, מגיד הכתוב שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו להמיתו ועל מקום שהוא כדי להמיתו... (מסעי קס, וראה שם עוד)
שלש ערים, ולא עירים, ערים ולא כרכים, ערים ולא כפרים, תבדיל לך, ולא לאחרים, בתוך ארצך ולא בספר... תכין לך הדרך, תכין סרטיאות שיהו מפורשות לתוכה, ושלשת את גבול ארצך, שלא יהו מפוזרות אלא יהו מכוונות כשתי שורות שבכרם, אשר ינחילך ה' אלקיך, לרבות עבר הירדן, והיה לנוס שמה כל רוצח, שלא יהיה גולה מעיר לעיר. (שופטים קפ)
ואשר יבא את רעהו ביער, מה יער רשות לניזק ולמזיק להכנס שם, אף כל שהוא רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, יצאת חצר בעל הבית, שאין רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם. לחטוב עצים, אבא שאול אומר מה חטיבת עצים רשות אף כל שהוא רשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין... (שופטים קפב, וראה שם עוד)
דתניא ר' אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, ונערה המאורסה מרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור, ושפיכות דמים גופיה מנלן, סברא הוא, כי ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך, א"ל ליקטלוך ולא תיקטול, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי (דמך אדום יותר), דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי. (פסחים כה ב)
אלמא תניא שחט שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה, הא איתמר עלה אמר רב הושעיא חיישינן שמא הרוח בלבלתו, אי נמי שמא איהו קירב מיתתו, מאי בינייהו דשחטיה בביתא דשישא ופרכיס, אי נמי דשחטיה בברא ולא פרכיס. (יבמות קכ ב)
ומדאורייתא מנא לן, אמר קרא וארב לו וקם עליו, עד שיתכוון לו. ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו, היכי דמי, אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם, ותיפוק ליה דרובא כנענים נינהו, אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, לא צריכא, דאיכא תשעה ישראלים וכנעני אחד ביניהם דהוה ליה כנעני קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. (כתובות טו א)
ולא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי, דאמר רחמנא לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מקטלא. ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו למה לי, דאמר רחמנא לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מן גלות... ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו למה לי, מבעי ליה לכדתניא, מנין שאם נתערפה עגלה ואחר כך נמצא ההורג מנין שאין פוטרין אותו, שנאמר ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה וגו'... (כתובות לז ב)
ורמינהו בלא ראות פרט לסומא, דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר לרבות את הסומא, אמר רבא הכא מעניניה דקרא והכא מעניניה דקרא, ר' יהודה סבר גבי רוצח כתיב ואשר יבא את רעהו ביער, כל דבר מיעל ליער וסומא נמי בר מיעל ליער הוא, ואי אמרת בלא ראות לרבות את הסומא, מיער נפקא ליה, אלא שמע מינה בלא ראות פרט לסומא... (נדרים פז ב, וראה שם עוד)
המכה את חברו ואמדוהו למיתה והקל ממה שהיה לאחר מכאן הכביד ומת חייב, ר' נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר. (נזיר סה ב)
משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה, משבא אליעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן. (סוטה מז א)
...ואמר רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן, דתניא, הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות, בין בבת אחת בין בזה אחר זה כולן פטורין, ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו... (בבא קמא כו ב)
כדתניא, כהן גדול שהרג את הנפש במזיד נהרג, בשוגג גולה ועובר על עשה ועל לא תעשה והרי הוא כהדיוט לכל דבריו, במזיד נהרג פשיטא, בשוגג גולה איצטריכא ליה, הא נמי פשיטא, איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב וישב בה עד מות הכהן הגדול, אימא כל דאית ליה תקנתא בחזרה ליגילי, דלית ליה תקנתא בחזרה לא ליגלי, דתניא ההורג כהן גדול או כהן גדול שהרג את הנפש אינו יוצא משם לעולם... אמר קרא לנוס שמה כל רוצח, אפילו כהן גדול במשמע. (סנהדרין יח א)
אמר רב יהודה בריה דרב חייא, מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות פציעות פציעות שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה עד שהגיע לצוארו. (שם לז ב)
ואלו הנהרגין, הרוצח ואנשי עיר הנדחת, רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייב, דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול לעלות משם ומת פטור. שיסה בו את הכלב שיסה בו הנחש פטור, השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין. אמר שמואל מפני מה לא נאמרה יד בברזל, שהברזל ממית בכל שהוא... (שם עו ב, וראה שם עוד)
ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. מנא ידעינן, אמר רב בעדות מיוחדת, ושמואל אמר שלא בהתראה, ורב חסדא אמר אבימי כגון דאיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות... (שם פא ב)
אלו הן הגולין, ההורג נפש בשגגה. היה מעגל במעגילה ונפלה עליו והרגתו, היה משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו, היה יורד בסולם ונפל עליו והרגתו, הרי זה גולה, אבל אם היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו, היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו, היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה, זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה ושלא בדרך ירידתו אינו גולה. מנא הני מילי, אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות, עד שיפול דרך נפילה... אמר רבה פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לכותי והרג את ישראל, לנפל והרג בן קיימא. תנו רבנן אם בפתע פרט לקרן זוית, בלא איבה פרט לשונא, הדפו שדחפו בגופו, או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה, בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר. ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע... (מכות ז א, וראה שם עוד)
תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר מקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם. אמר רב כהנא מאי קרא תכין לך הדרך, עשה לך הכנה לדרך... ר"ש בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו וגו', כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וגו', במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב"ה מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה... (שם י א וראה שם עוד)
כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני, אמרו לו אף על פי כן יקבל מהן, שנאמר וזה דבר הרוצח... (שם יב ב, וראה שם עוד)
כתונת היתה מכפרת לובשי כלאים, אית דבעי מימר על שופכי דמים, כמה דאת אמר ויטבלו את הכתונת בדם. (יומא לח א)
אמר רבי ינאי טבח שהוא מקצב והכה בין מלמעלה בין מלמטה גולה, ואתייא כי דמר ר' הונא טבח שהוא מקצב והכה לפניו למטן גולה למעלן אינו גולה, לאחריו למעלן גולה למטן אינו גולה. אמר רבי יצחק כל מילה ומילה לדעתיה ישב על גבי מיטה ביום ואין דרך התינוק לינתן על גבי המיטה ביום גולה, בלילה ודרך התינוק הנתון על גבי מיטה בלילה אינו גולה... (מכות ה ב, וראה שם עוד)
וישם ה' לקין אות... רב אמר עשאו אות לרוצחנים. (בראשית כב כז)
דרש ר"ע כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאילו הוא ממעט את הדמות, מאי טעמא שופך דם האדם באדם דמו ישפך, מפני מה, כי בצלם אלקים עשה את האדם. (שם לד כ)
מכה איש ומת, מי גרם לו מיתה, שלא נסתכל בתורה שכתיב בה (בראשית ט') שופך דם האדם באדם דמו ישפך. משל לאדם שקפח איקונין של מלך ועלה לבימה, אמר המלך לא קראת בדיטגמא שלי שכל מי שנוגע באיקונין שלי הוא אבד, למה לא חסת על עצמך. כך אם הרג אדם נפש מישראל כאילו הוא מעביר איקונין של מלך והוא נידון ואין לו חיים, שאדם נברא בדמות מלאכי השרת, ואם הרג בשגגה נתן לו האלקים מקום שיברח לשם, ואם הרג במזיד אפילו כהן גדול הוא נהרג... (שמות ל יב)
...וידים שופכות דם נקי מיואב, שנאמר והשיב ה' את דמו על ראשו, ומנין שלקה בצרעת, שנאמר יחולו על ראש יואב וגו' זב ומצרע. (ויקרא טז א)
...על לא תרצח, שהנואף נכנס על מנת או יהרוג או יהרג. (במדבר ט ח)
...א"ל העמד להם איסטליות מכוונות לערי מקלט שיהא יודע לילך לשם, ובכל איסטליות רשום עליה רוצח לערי מקלט, שנאמר תכין לך הדרך. לכך אמר דוד (תהלים כ"ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, אם לרוצחנין עשה שביל ודרך שיברחו וינצלו, לצדיקים על אחת כמה וכמה. (שם כג יב)
ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה, ולא בזדון, ואם יהרוג בזדון ויאמר בשגגה הרגתי, ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקב"ה אפילו בורח ונכנס במזבח שלי הרגו אותו, שנאמר (שמות כ"א) וכי יזיד איש על רעהו וגו', ומי היה זה שברח למזבח ונהרג, יואב... (שם שם יג)
ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב"ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום. (ויצא א)
...ויגרש את האדם, ולמה נתגרש, שהביא מיתה על הדורות, והיה צריך למות מיד אלא שרחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח חבירו בשגגה שגולה ממקומו ויושב בערי מקלט, לכך נאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך וגו', כיון שעמד משה אמר להם הקב"ה והקריתם לכם ערים, אמר משה רבונו של עולם זה שהורג נפש בשגגה בדרום או בצפון מנין יחיה, יודע היכן ערי מקלט שיהא בורח לשם, אמר לו תכין לך הדרך, תכין להם את הדרך שלא יהיו טועים וימצא אותו הגואל ויהרגהו ולא אין משפט מות, אמר לו היאך, אמר לו העמד להם איטליסיות מכוונות לערי מקלט שיהא יודע לילך לשם, שנאמר תכין לך הדרך... ואם לרצחנין עשה שביל ודרך שיברחו וינצלו, לצדיקים על אחת כמה וכמה, ידרך ענוים במשפט. (מסעי יא)
ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה, בשגגה ולא בזדון, אם ילך אדם ויהרוג בזדון ויאמר בשגגה הרגתי ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקב"ה אפילו הוא נכנס ובורח למזבח שלי הרגו אותו, שנאמר (שמות כ"א) מעם מזבחי תקחנו למות. ומי היה זה שברח למזבח ונהרג, זה יואב, שנאמר (מ"א ב') והשמועה באה עד יואב וגו'... (שם יב)
מפני מה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחידי, מפני שהיחידים בטלו אותם... יואב בטל לא תרצח... לא תרצח חזקתני ותוכל, שופך דם האדם באדם דמו ישפך... ולא תחמוד לא תרצח, סוף שאשתו עושה לו כשפים ורוצחתו... נאמרו חמשה הדברות האחרונים כנגד חמשה הדברות הראשונים, לא תרצח כנגד אנכי, אמר הקב"ה אם רצחת מעלה אני עליך כאילו אתה ממעט הדמות... לא תרצח כנגד ויאמר אלקים ישרצו המים (בראשית א' כ'), אמר הקב"ה אל תהיו כדגים הללו שהגדולים בולעים את הקטנים, שנאמר (חבקוק א' י"ד) ותעש אדם כדגי הים וגו'... לא תרצח כנגד מכת שחין, אמר הקב"ה אל תהי רוצח ודמו של אותו האיש בגופו. (פרשה כא י' הדברות קמייתא)
לכן כל הורג קין, ר' יהודה אומר נתכנסו בהמה חיה ועוף לתבוע דמו של הבל, אמר להן הקב"ה לכן אני אומר כל הורג קין להרג יהיה, לא כדינן של רוצחנין דינו של קין, קין הרג ולא היה יודע ממי ללמוד, מכאן ואילך כל הורג קין יהרג... (בראשית פרק ד, לח)
מזרחה שמש, א"ל הקב"ה תזרח שמש לרוצחים ונתת להם ערי מקלט שיגלו שם, כשם שהשמש הזה מאיר לעולם כך וכו'... כיון שאמר לו הפרש ערי מקלט, א"ל משה למה, א"ל אם יהא אדם הורג בשגגה יהא בורח לשם, אמר משה שירה חייב אני לומר, שאף בי אירע הדבר הזה שהרגתי את המצרי. ויבדל משה אינו אומר אלא אז יבדיל, ואין אז אלא שירה, שנאמר אז ישיר משה... א"ל ואם יחרבו הערים האלה להיכן בורחין, א"ל יברחו לתורה, מה כתיב בענין הזה וזאת התורה, יברח לתורה. (דברים פרק ד, תתכט)
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, זה ההורג עצמו לדעת, יכול כשאול, תלמוד לומר אך, יכול כחנניה מישאל ועזריה, תלמוד לומר אך. מיד כל חיה אדרשנו, זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו. מיד האדם מיד איש אחיו, זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, כל אחד משלשתן שופך דמים, ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים, ואין בהם מיתת בית דין, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים. (בראשית ט ה)
גואל הדם הוא ימית את הרוצח, מצוה בגואל הדם, ומנין שאם אין לו גואל בית דין מעמידין לו גואל, תלמוד לומר בפגעו בו, מכל מקום. וכל הראוי לירושה נעשה גואל הדם, אחד הזכר ואחד הנקבה, האב שהרג את בנו אם היה לנהרג בן הרי זה הורג אבי אביו מפני שהוא גואל, ואם אין לו בן אין אחד מן האחים נעשה גואל הדם להמית את אביו, אלא בית דין ממיתין אותו, כדתניא רבי רבי ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ מן המסית, שהרי אמרה תורה לא תחמל ולא תכסה עליו, לא רצה גואל הדם להמית את הרוצח, או שלא היה יכול להמיתו, בית דין ממיתין אותו. (במדבר לה יט, וראה שם עוד וברמב"ם)
עד מות הכהן הגדול וגו', הטעם הזה כי בזה תנוח דעתו של גואל הדם, כי הוא ענין טבעי שיתנחם האדם בבא לו צרה בבא צרה כזו לזולתו, ואין במקרה מיתת בני אדם יותר גדולה אצלנו כמו מיתת כהן גדול. (מסעי)
טעמא דמצות עגלה ערופה, משום שקטילו דההוא חלל אתקיף סטרא אחרא מסאבא מתרי טעמי, חדא דשליט בבנהא דמטרוניתא וקטל חד מנהון, ותו דקטל ליה בדרך אכזריות, דאי הוי קטלין ליה בית דין הוי בוררים ליה מיתה יפה, ותו דע"ז שליטו דשלט ההוא סטרא בההוא חלל אסתאב נפשיה דההוא חלל בההוא סטרא וכו', ולכן פקיד הקב"ה דיסבון עגלא דאיהו האי סטרא ולנחל איתן דאיהו קשה רמיז לההוא סטרא, והוי ערפין ליה דאיהי מיתה אכזריות, כי היכי דעביד ההוא סטרא לההוא חלל, ועל ידי ההוא עובדא משתליט נפשיה דההוא מההוא סטרא ובהכי מתקן פגימו דה"א בתראה. (שופטים)
שופך - דישוד דמא דאנשא בסהדין דיניא מחייבין ליה קטול, ודישוד בלא סהדין מרי עלמא עתיד לאתפרעא מניה ליום דינא רבא, ארום בדיוקנא דה' עבד ית אנשא. (בראשית ט ו)
וכי יזיד - וארום ירשע גבר על חבריה למקטליה בנכילו, אפילו כהנא הוא ומשמש על גבי מדבחי מתמן תסבוניה ותקטלוניה בסייפא. (שמות כא יד)
וישזבון כנישתא ית קטוליא מן יד תבע אדמא ויתיבון יתיה כנשתא לקירויא דקלטיה דאפך לתמן ויתיב בה זמן עד דימות כהנא רבא דרבי יתיה סניא במשח רבותא, ומטול דלא צלי ביומא דכפורי בקדש קודשיא על תלת עבירן קשיין, דלא יתקלון עמא בית ישראל בפולחנא נוכראה ובגילוי ערייתא ובשדיות אדם זכיא, והוה בידיה לבטלותהון בצלותיה ולא צלי מטול כן אתקנס לממת בשתא ההיא. (במדבר לה כה)
עמי בני ישראל לא תהוון קטולין, ולא חברין ולא שותפין עם קטולין ולא יתחמי בכנישתהו דישראל עם קטולין דלא יקומון בניכון מן בתריכון וילפון להון למהוי עם קטלין, ארום בחובי קטליא חרבא נפיק על עלמא. (דברים ה יז)
דמי אחיך - דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. (בראשית ד י)
ואך את דמכם - אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו. לנפשותיכם - אף החונק עצמו אף על פי שלא יצא ממנו דם. ומיד האדם - מיד ההורג במזיד ואין עדים אני אדרוש. מיד איש אחיו - שהוא אוהב לו כאח והרג שוגג אני אדרוש אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל, שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע הקב"ה דורש ממנו, כמו שדרשו רבותינו והאלקים אנה לידו... (שם ט ה)
וכי יזיד - למה נאמר, לפי שנאמר מכה איש וגו' שומע אני אפילו גוי ורופא שהמית ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים והאב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו והשוגג, תלמוד לומר וכי יזיד ולא שוגג, על רעהו ולא על גוי, להרגו בערמה ולא שליח בית דין והרופא והרודה בנו ותלמידו שאף על פי שהם מזידין אין מערימין. (שמות כא יד)
ואם בכלי ברזל הכהו - אין זה מדבר בהורג בשוגג הסמוך לו אלא בהורג במזיד, ובא ללמד שההורג בכל דבר צריך שיהא בו שיעור כדי להמית שנאמר בכולם אשר ימות בו דמתרגמינן דהיא כמיסת דימות ביה, חוץ מן הברזל, שגלוי וידוע לפני הקב"ה שברזל ממית בכל שהוא, אפילו מחט, לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור לכתוב בו "אשר ימות בו"... (במדבר לה טז)
עד מות הכהן הגדול - שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול... (שם שם כה)
לא תחוס עינך - שלא תאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים. (דברים יט יג)
ואך את דמכם - פירושו התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם של נפשותיכם, שאתם אדם, לא התרתי רק אדרשנו. ואחר כן ביאר ומיד האדם, אם יהרגו רבים את יחיד או יחיד את יחיד אני אדרש הדם, גם אדרשנו מיד כל חיה שאצוה לאחרת שיהרגנה. (בראשית ט ה)
...וטעם אשר פצתה את פיה לאמר אתה הרגת את אחיך וכסית את דמו באדמה, ואני אגזור עליה שתגלה את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה, כי תענש בה ובכל אשר תכסה בה, כגון הזריעה והנטיעה, וזה עונש כל שפיכות דם בארץ, כענין שכתוב "כי הדם הוא יחניף את הארץ", וחנופת הארץ בפרותיה... (בראשית ד יא)
שופך דם האדם - ...ויתכן שיהיה טעם מיד כל חיה שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה, כמו "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה", ואמר אך דמכם אדורש ואנקום אותו ביד כל חיה, כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ואשלח בו גם האדם לא ינצל מידם... (בראשית ט ו)
באבן או באגרוף - ...והזכיר הכתוב שתי הכאות אחת קשה והיא האבן ואחרת קלה והיא האגרוף, לא תמית בה על הרוב, לומר כי בשתיהן צריך אומד, וחושבין אותו ואם ימות זה כגון שהכהו על נפשו רוצח הוא מות ימות, ואם לא ימות ישלם. ובמכילתא הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן, מה האבן שיש בה כדי להמית, אף אגרוף שיהיה בו כדי להמית, ומה אגרוף בידוע אף אבן בידוע, הא אם נתערבה באבנים אחרות הרי זה פטור, לומר שאם נתערבה באבנים אחרות משערין את הקלה שבהן, ואם אין בה כדי להמית פוטרים אותו... (שמות כא יח)
ולא תקחו כופר - המכוון בכתוב הזה כי בתחלה הזהירנו מן המזיד ולא תקחו כופר פדיון ממון לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי על כל פנים יומת, לא ינצל בשום ענין מן המיתה, לא בגלות ולא במכות ועונשים אחרים, אחר כן אמר ולא תקחו כופר שינוס וישב בארץ עד מות הכהן ויחזור... (במדבר לה לא)
...וענין הטומאה שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד השם בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו... (שם שם לג)
כל הורג נפש בן אדם עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תרצח", ואם רצח בזדון לפני עדים מיתתו בסייף, שנאמר "נקום ינקם", מפי השמועה למדו שזו מיתת סיף, בין שהרג את חבירו בברזל, בין ששרפו באש מיתתו בסייף.
מצוה ביד גואל הדם (להרוג את הרוצח) שנאמר "גואל הדם הוא ימית את הרוצח", וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם, לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו גואל דם בית דין ממיתין את הרוצח בסייף.
האב שהרג את בנו, אם היה בן לנהרג הרי זה הורג אבי אביו מפני שהוא גואל, ואם אין לו בן אין אחד מן האחין נעשה גואל הדם להמית את אביו, אלא בית דין ממיתין אותו, ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת הדם.
ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה, שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר "ולא תחניפו את הארץ וגו', כי הדם הוא יחניף את הארץ" וגו'.
רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים עד שיבא לבית דין וידינוהו למיתה, שנאמר "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט". במה דברים אמורים בשעבר ועשה העון שחייב עליו מיתת בית דין, אבל הרודף אחר חבירו להרגו, אפילו היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף.
כיצד, אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אף על פי שלא קיבל עליו התראה, כיון שעדיין הוא רודף הרי זה נהרג. ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולהצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו אף על פי שעדיין לא הרג, שנאמר "וקצתה את כפה לא תחוס עינך"...
כל היכול להציל ולא הציל עובר על "לא תעמוד על דם רעך"... הרואה רודף אחר חבירו להרגו או אחר ערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל הרי זה ביטל מצות עשה שהיא "וקצותה את כפה", ועבר על שני לאוין, על "לא תחוס עינך", ועל "לא תעמוד על דם רעך".
אף על פי שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין מעשה בהן, חמורים הם שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד כל העולם כולו, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו. (רוצח ושמירת נפש א א והלאה)
כל ההורג חבירו בידו, כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה או שחנקו עד שמת או שרפו באש הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו הרי זה נהרג בבית דין.
אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו חיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין. ומנין שכן הוא הדין, שנאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח. "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" זה הורג עצמו, "מיד כל חיה אדרשנו", זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו. "מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם", זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים.
וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבין מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרגם בהוראת שעה, אם היתה השעה צריכה לכך יש להם רשות כפי מה שיראו.
הרי שלא הרגם המלך, ולא היתה השעה צריכה לכך לחזק הדבר, הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה הדבר להם לפוקה ולמכשול, ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני, ואפטר.
אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה, הרי זה נהרג עליו אם הרג בזדון או גולה אם הרג בשגגה, והוא שכלו לו חדשיו, אבל אם נולד לפחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה שלשים יום, וההורגו בתוך שלשים יום אינו נהרג עליו.
אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות, ואפילו הרג את הגוסס נהרג עליו. ואם היה גוסס בידי אדם, כגון שהכוהו עד שנטה למות והרי הוא גוסס, ההורגו אין בית דין ממיתין אותו.
ההורג את הטריפה אף על פי שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי זה פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם והורגו נהרג עד שיוודע בודאי שזה טריפה, ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר.
אדם טרפה שהרג את הנפש נהרג, שנאמר "ובערת הרע מקרבך", והוא שיהרגו בפני בית דין, אבל בפני עדים פטור, שמא יזומו, ואם הוזמו אינן נהרגין, שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה, וכל עדות שאינה ראוי להזמה אינה עדות בדיני נפשות.
אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני הרי זה נהרג עליו, ואם הרג בשוגג גולה. בראשונה מי שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר וכי יזיד איש על רעהו, ואין צריך לומר שאינו נהרג על העובד כוכבים, ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג עבדו הרי זה נהרג עליו, שהעבד קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה'... (שם ב א והלאה, וראה שם עוד)
המכה את חברו בזדון באבן או בעץ והמיתו, אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו, אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי, שנאמר "באבן יד אשר ימות בה הכהו, או בכלי עץ אשר ימות בו הכהו", עד שיהיה בו כדי להמית, ואינו דומה מכהו על לבו למכהו על ירכו. הואיל ונאמר "אשר ימות בה", מכאן שאומדין מקום המכה, וכשם שאומדין החפץ שהכה בו ומקום המכה, כך אומדין בה ההכאה, שנאמר באבן יד, מכאן שמשערין את היד, אינו דומה זורק אבן בחבירו בריחוק שתי אמות לזורק בו בריחוק עשר, שבריחוק עשר יהיה כחה יתר, ואינו דומה זורק בריחוק עשר, לזורק בריחוק מאה, שבריחוק המקום ביותר יתמעט בה ההכאה. וכן משערין המכה עצמה ומשערין כח ההורג וכח הנהרג, אם הוא גדול או קטן, או חזק או חלש, או בריא או חולה, וכן כל היוצא בזה, שנאמר "אשר ימות בה", מיתתו של זה משערין כל סבותיה.
כלי ברזל לא נתנה בה תורה שיעור, שנאמר "ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא, ואפילו במחט, והוא שיהיה לו חוד כמו מחט, או שפוד או סכין וכיוצא בהן, אבל אם הכהו בעשת של ברזל וכיוצא בה אומדין אותה כדרך שאומדין העץ או האבן.
המכה את חברו בלא כלי והמיתו, כגון שהכהו בידו או ברגלו או נגפו בראשו והמיתו משערין כח המכה וכח הנהרג ומקום המכה, אינו דומה דוחף חבירו באצבעו לבועט בו ברגלו בכל כחו, ואינו דומה מכהו על לבו למכהו על מתניו, ואינו דומה חלש המכה את הבריא החזק לבריא חזק המכה חלש או חולה. ומנין שמשערין בכל אלו, שנאמר "או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה", אף על פי שנאמר בידו, הצריך הכתוב להיות ההכאה באיבה, מכלל שמשערין כח ההכאה.
וכן הדוחף את חבירו מראש הגג ונפל ומת משערין גובה המקום שהפילו מעליו, וכח הנדחף, שאינו דומה בן יומו שנפל לגדול שנפל. ומנין שמשערין גובה המקום, שנאמר "ואם בשנאה יהדפנו", ויראה לי שכל מקום שאין בגובהו עשרה טפחים אין בו כדי להמית, כמו שאמרו בבור לענין בהמה...
הדוחף את חברו לתוך המים או לתוך האש, אומדין אותו אם יכול לעלות משם פטור ממיתת בית דין, ואם לאו חייב. וכן אם כבש עליו בתוך המים או בתוך האש עד שלא נשאר בו כח לעלות ומת חייב, אף על פי שאינו הוא הדוחף בתחלה, והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיות, או שכפתו והניחו בצנה או בחמה עד שמת, או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח, או שהכניסו למערה או לבית ועישן עליו עד שמת, או שהכניסו לבית של שיש והדליק עליו נר עד שהמיתו ההבל, בכל אלו נהרג עליו שזה כמו שחנקו בידו.
אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת, או שכפתו והניחו במקום שסוף הצנה או החמה לבוא לשם ובאה והמיתתו או שכפה עליו גיגית או שפרע עליו את המעזיבה, או שהשיך עליו את הנחש, ואין צריך לומר אם שסה בו כלב או נחש, בכל אלו אין ממיתין אותו, והרי הוא רוצח, ודורש דמים דורש ממנו דם.
וכן הדוחף חבירו בבור והיה שם סולם שיכול לעלות עליו, או שזרק בו חץ והיה תריס בידו להגן עליו ובא אחר וסלק את הסולם והסיר את התריס, שניהן אין נהרגין בבית דין, אפילו היה הדוחף עצמו הוא שחזר וסלק הסולם פטור ממיתת בית דין, ונדרש ממנו הדם.
הזורק צרור בכותל וחזרה האבן לאחוריה והרגה חייב מיתת בית דין, שמכחו היא באה. וכן אלו שמשחקין בכדור שהתרו בהן והרגו בתוך ארבע אמות פטורין, חוץ לארבע אמות אפילו לסוף מאה אמה חייבין, והוא שיש בה כדי להמית, כמו שביארנו. זרק אבן למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב, הכופת את חבירו והניחו במקום שאינו יכול לברוח והציף עליו מים ומת הרי זה נהרג עליו, והוא שימות מכח ראשון הבא ממעשיו. (שם ג א והלאה)
המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין ומן הגלות, לפי שאין ערי מקלט קולטות אותו, כמו שיתבאר. לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהן פטור ממיתת בית דין. נתכוון להכות את חבירו על מתניו ולא היה בכלי כדי להמית על מתניו והלכה לה האבן על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת, או שנתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה לה האבן על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור ממיתת בית דין, ואינו גולה, שאין ההורג בכוונה גולה. אבל אם נתכוין להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו ומת הרי זה נהרג, וכן כל כיוצא בזה.
המכה את חבירו באבן או באגרוף וכיוצא בהן אומדין אותו, אם אמדוהו לחיים נותן חמשה דברים ונפטר, ואפילו חלה המוכה והכביד ומת מחמת המכה הרי זה פטור, ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד, וממתינים לזה, אם מת יהרג המכה, ואם הקל ונתרפא רפואה שלימה והלך בשוק על רגליו כשאר הבריאים משלם המכה חמשה דברים ונפטר... אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת הרי זה נהרג, ואין אומדין אותו אומד שני כשהקל שרגלים לדבר.
הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין שהכוהו בזה אחר זה, בין שהכוהו כאחת כולן פטורין ממיתת בית דין, שנאמר "כל נפש אדם", עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש, והוא הדין לשנים שדחפוהו או שכבשוהו לתוך המים או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהן והרג שכולן פטורין.
זרקו בו עשרה אבן זה אחר זה וכל אחת מהן אין בה כדי להמית, וזרק אחד אבן באחרונה ויש בה כדי להמית ומת, הרי זה האחרון נהרג עליו. רוצח שנגמר דינו ונתערב באחרים ולא נודע מי הוא מהן, כולן פטורין. ורוצח שלא נגמר דינו ונתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן כולן פטורין מן המיתה, שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו ואוסרין את כולן.
ההורג נפשות ולא היו שם עדים רואין אותו כאחת, אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני עדים בלא התראה או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנים כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן ואחר כך מאכילין אותן שעורים עד שתבקע כריסם מכובד החולי. ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין, אבל אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו, שאף על פי שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו עונות הן מעבירות שבין אדם למקום, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין, שנאמר "אדם עשוק בדם נפש" וגו'. צא ולמד מאחאב עובד ע"ז, שהרי נאמר "לא היה כאחאב", וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלקי הרוחות לא נמצא עון שחייבו כלייה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות, שנאמר "ותצא הרוח ותעמד לפני ה'" זה רוח נבות, ונאמר לו "תפתה וגם תוכל", והרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סיבב, קל וחומר להורג בידו... (שם ד א והלאה, וראה שם עוד)
כל ההורג בשגגה גולה ממדינה שהרג בה לערי מקלט, ומצות עשה להגלותו, שנאמר "וישב בה עד מות הכהן הגדול". והוזהרו בית דין שלא יקחו כופר מן הרוצח בשגגה כדי לישב בעירו, שנאמר "ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו".
אין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג מיד, אבל אם חבל בו בשגגה אף על פי שאמדוהו למיתה וחלה ומת אינו גולה, שמא הוא קירב את מיתת עצמו או הרוח נכנסה בחבורה והרגתהו, אפילו שחט בו כל שני הסימנים ועמד מעט אינו גולה על ידו. לפיכך אם לא פרכס כלל או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו, כגון בית סתום של שיש הרי זה גולה, וכן כל כיוצא בזה. (ראה ראב"ד).
ישראל שהרג בשגגה את העבד (או את גר תושב) גולה, וכן העבד שהרג בשגגה את ישראל או את גר תושב, וכן גר תושב שהרג את גר תושב או את העבד בשגגה גולה, שנאמר "לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם". גר תושב שהרג את ישראל בשגגה אף על פי שהוא שוגג הרי זה נהרג. אדם מועד לעולם, וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו הרי זה קרוב למזיד ונהרג עליו, הואיל ונתכוון להורגו. ועובד כוכבים שהרג את העובד כוכבים בשגגה אין ערי מקלט קולטות אותו, שנאמר "לבני ישראל".
הבן שהרג את אביו בשגגה גולה, וכן האב שהרג את בנו גולה על ידו. במה דברים אמורים שלא בשעת לימוד, או שהיה מלמדו אומנות אחרת שאינו צריך לה, אבל אם יסר את בנו כדי ללמדו תורה או חכמה או אומנות ומת פטור.
וכן הרב המכה את תלמידו או שליח בית דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין (ראה ראב"ד) והמיתו בשגגה פטור מגלות, שנאמר "לחטוב עצים", לדברי הרשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין, שהרי שגגו והרגו בשעת עשיית המצות.
בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט ובית דין של אותה העיר שהרג בה שולחין ומביאין אותו משם ודנין, שנאמר "ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם". מי שנתחייב מיתה ממיתין אותו, שנאמר "ונתנו אותו ביד גואל הדם", מי שנפטר פוטרים אותו, שנאמר "והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם", מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו, שנאמר "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו". כשמשיבין אותו מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו גואל הדם בדרך, ואומר להם לא תנהגו בו מנהג שופכי דמים, בשוגג בא מעשה לידו.
רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ לתחום עיר מקלטו פטור, שנאמר "ולו אין משפט מות". אחד ההורגו בדרך קודם שיכנס לעיר מקלט, או שהרגו בחזירתו השנים ששומרין אותו. נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון הרי זה התיר עצמו למיתה, ורשות לגואל הדם להרגו. ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו, שנאמר אין לו דם.
יצא חוץ לתחום עיר מקלטו בשגגה, כל ההורגו בין גואל הדם בין שאר אדם גולה על ידו, הרגו בתוך תחום עיר מקלטו אפילו גואל הדם הרי זה נהרג עליו.
המזבח קולט, שנאמר בהורג בזדון "מעם מזבחי תקחנו למות", מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח, ולפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם גואל הדם הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלט. אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד, ואין קולט אלא כהן ועבודה בידו, אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג, או שהיה עובד ולא היה על גגו של מזבח אלא סמוך לו או אוחז בקרנותיו אינו נקלט.
וכן מי שקלטו המזבח אין מניחין אותו שם, אלא מוסרין לו שומרין ומגלין אותו לעיר מקלטו. במה דברים אמורים במחוייב גלות, אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו, ואפילו היה זר הרי זה ניצל, ואין לוקחין אותו מעם המזבח למות לעולם, אלא אם כן נתחייב מיתת בית דין בעדות גמורה והתראה כשאר כל הרוגי בית דין תמיד. (שם ה א והלאה)
שלשה הם ההורגים בלא כונה. יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזהו שנאמר בו "ואשר לא צדה", ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל, כמו שביארנו. ויש הורג ותהיה השגגה קרוב לאונס, והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם ודינו שהוא פטור מן הגלות, ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו. ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון, והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה מפני שעוונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד, לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור.
ומה יעשה זה ישב וישמור עצמו מגואל הדם, וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן, אם הרגן גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כונה.
כיצד הזורק אבן לרשות הרבים והרגה או הסותר כתלו לרשות הרבים ונפלה אבן והמיתה, בין שסתרו ביום בין שסתרו בלילה הרי זה קרוב למזיד, ואינו נקלט מפני שזו פשיעות היא, שהרי היה לו לעיין ואחר כך יזרוק או יסתור. סתרו לאשפה בלילה, אם הרבים מצויין בה הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט, ואם אין הרבים מצויין בה כלל הרי זה קרוב לאונס ופטור מן הגלות. היתה האשפה עשויה להפנות בה בלילה ואינה עשויה להפנות בה ביום ונקרה אדם וישב שם ונפלה עליו אבן בשעת סתירה ומת הרי זה גולה, ואם אחר שנפלה האבן בא זה וישב ונפלה עליו וימת הרי זה פטור מן הגלות.
וכן הזורק את האבן ואחר שיצאת מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור מגלות, שנאמר "ומצא את רעהו", פרט לממציא עצמו.
השונא שהרג בשגגה אינו נקלט, שנאמר "והוא לא אויב לו", חזקתו שהוא קרוב למזיד, ואי זהו שונא זה שלא דבר עמו שלשה ימים מפני האיבה. וכן אם נכנס לקרן זוית והמיתו שם בשגגה, או שדחפו בגופו או נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, או שעלה על דעתו שמותר להרוג או שנתכוון להרוג זה והרג את זה, אפילו נתכוון להרוג עובד כוכבים או בהמה ונמצא ישראל, הרי כל אלו קרובין למזיד ואינן נקלטין.
הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה פטור מן הגלות, שנאמר "ואשר יבא את רעהו ביער", מה יער שיש רשות לנהרג להכנס לשם, אף כל כיוצא בו, לפיכך הנכנס לחנות הנגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור מגלות, ואם נכנס ברשות הרי זה גולה.
מי שהיה דולה את החבית להעלותה לגג ונפסק החבל ונפלה על חבירו והרגתהו, או שהיה עולה בסולם ונפל על חבירו והרגו פטור מן הגלות, שזה כמו אנוס הוא, שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא. אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חבירו והרגתהו, היה יורד בסולם ונפל על חבירו, היה מעגל במעגלה ונפלה על חבירו והרגתהו גולה, שנאמר "ויפל עליו וימות", שיפול דרך נפילה, שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק, ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה, והואיל ולא זירז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה. וכן כל כיוצא בזה...
זה הכלל, כל שבדרך ירידתו גולה, שלא בדרך ירידתו אינו גולה, ואפילו בירידה שהיא צורך עלייה אינו גולה. כיצד, היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחת רגליו ונפלה והמיתה פטור מן הגלות, וכן המתכוין לזרוק בצד זה והלכה לה לצד אחר או שהיתה לו אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה והמיתה וכן הסומא שהרג בשגגה, כל אלו פטורין מן הגלות מפני שהן קרובין לאונס.
היתה אבן בחיקו והכיר בה ושכחה ועמד ונפלה והמיתה גולה, שנאמר "בשגגה", מכלל שהיתה לו ידיעה. נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה, מפני שאין זה בא מכחו אלא מכח כחו ונמצא כמו אונס. וכן הזורק אבן לתמר להפיל תמרים ונפלו מן התמרים על תינוק והרגוהו פטור, מפני שנפלו מכח כחו, וכן כל כיוצא בזה משאר הסיבות. (שם ו א והלאה)
תלמיד שגלה לעיר מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר וחי, עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין. וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו.
עבד שגלה לעיר מקלט אין רבו חייב לזונו ומעשה ידיו לרבו. אבל אשה שגלתה לעיר מקלט בעלה חייב לזונה, ואינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך, אלא אם כן היו מספיקין לה.
רוצח שנגמר דינו להגלותו ומת קודם שיגלה, מוליכין עצמותיו לשם. ורוצח שמת בעיר מקלטו קוברין אותו שם, ובעת שימות הכהן הגדול מוליכין עצמות הרוצח משם לקברי אבותיו...
רוצח שהרג נפש בשגגה בעיר מקלטו גולה בה משכונה לשכונה ואינו יוצא מן העיר, וכן לוי שהרג במדינתו גולה למדינה אחרת מערי הלוים, לפי שכולן קולטות כמו שיתבאר, ואם הרג חוץ מערי הלוים וברח לעירו הרי זה קולטו.
עיר מקלט שרובה רצחנים אינה קולטת, שנאמר ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו, ולא ששוין דבריהם לדבריו, וכן עיר שאין בה זקנים אינה קולטת, שנאמר זקני העיר ההיא.
רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני, אמרו לו אף על פי כן יקבל מהן.
הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, ואפילו לדבר מצוה או לעדות, בין עדות ממון בין עדות נפשות, ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד העובד כוכבים או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת. אפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו.
אחד כהן גדול המשיח בשמן המשחה, ואחד המרובה בבגדים, ואחד הכהן הגדול העובד ואחד הכהן שעבר כל אחד מארבעתן שמת מחזיר את הרוצח. אבל משוח מלחמה אינו מחזיר מפני שהוא ככהן הדיוט.
רוצח שנגמר דינו לגלות ולא היה שם כהן גדול, וההורג כהן גדול ולא היה שם כהן גדול אחר, וכהן גדול שהרג ולא היה שם כהן גדול אחר, הרי אלו גולין ואינן יוצאין מעיר מקלט לעולם...
רוצח ששב לעירו אחר מות הכהן הגדול, הרי הוא כשאר כל אדם, ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו שכבר נתכפר לו בגלותו. אף על פי שנתכפר אינו חוזר בה לשררה שהיה בה לעולם, אלא הרי הוא סורר מגדולתו כל ימיו הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו... (שם ז א והלאה, וראה שם עוד)
ועוד יש מן העונות שאין מתכפרים אלא לאחר נקמה ופרעון בעולם הזה, והם ארבעה... השני שופך דם נקי, כמו שכתוב (יואל ד' כ"א) "ונקיתי דמם לא נקיתי". (תריג)
יותר עון ההורג בחור הראוי להוליד ממי שהורג זקן וזקינה וסריס שאינם מולידים. ויותר עון שהורג שמזכה את הרבים מאדם אחר, כי רבו קודם לאביו לפדותו שהביאו לעולם הבא. (תרעא)
יהודים שהיו הולכים בדרך ופגעו בהם לסטים ועמדו על היהודים והיהודים הרגו הלסטים, ויש שם נכרים ויראים שמא יגידו לבניהם או לקרוביהם וינקמו מהם, לפיכך יכולים היהודים להרוג אף אותם הנכרים, אף על פי שאמרו הנכרים לא נגיד, שאין להאמין לנכרים, שנאמר בהם (תהלים קמ"ד ח') "אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר". וכן מצינו בדוד שנאמר (ש"א כ"ז י"א) "ואיש ואשה לא יחיה דוד פן יגידו לפלשתים". (תתריז)
שנצטוו בית דין של ישראל לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בעיר מקלט, שנאמר "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו" וגו', וגם המכה גם הוא בכלל מצות עשה זו, שנאמר עליו "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול".
משרשי המצוה, לפי שעון הרציחה חמור עד מאד, שבה השחתת העולם, עד שאמרו ז"ל שההורג נפש במזיד, אפילו עשה כל המצות אינו ניצל מן הדין, שנאמר (משלי כ"ח) "אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו", ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושכון כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצוה, כמו שבאר הכתוב, שינצל עם זה מיד גואל הדם לכל יהרגנו על לא חמס בכפיו, שהרי שוגג היה, ועוד תועלת בדבר, לבל יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נועם... (מסעי מצוה תי)
שלא נקח כופר, כלומר פדיון, ואפילו כל ממון שבעולם להציל נפש הרוצח שלא להרגו, שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות". שורש מצוה זו ידוע, שאם הרשו אדוני הארץ ליקח כופר מיד הרוצח, נמצא שכל הגדול מחברו ועשיר ממנו יהרגנו אם יחרה אפו עליו ויתן כפרו, ונמצא חרב איש באחיו והישוב בטל.
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (כתובות ל"ז ב') שאילו רצה גואל הדם לפטרו ואמר לדיין שהוא מוחל על דמו ושיקחו ממנו כופר אם ירצו, אינן רשאין ליקח הכופר ולא לפטרו בכל ממון שבעולם... (שם מצוה תיב)
עד מות הכהן הגדול - לפי פשוטו כל ימי השופט הגדול, דוגמת "אסיריו לא פתח ביתה". (במדבר לה כה)
עד מות הכהן - פשט שלא יהיו העולם מרננים על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא, ואומרים ראה זה שהרג, ואין הכהן הגדול עושה בו נקמה. אבל על הכהן הגדול הבא אחריו אין לחוש אחר שלא נעשה בימיו. (שם)
ואך את דמכם - במדרש, ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש להביא החונק את עצמו, יכול אפילו כשאול, תלמוד לומר אך, יכול כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך. מיד כל חיה אלו ארבע מלכיות שנקראו חיות. מיד האדם אלו ישראל, מיד איש אחיו אלו בני עשו, אדרוש את נפש האדם לעתיד לבא. (בראשית ט ה)
להרגו בערמה - והוצרך הכתוב להזכיר לשון בערמה בדין הרציחה, לפי שכל מי שירצח את חבירו במזיד הוא מערים בדבר לבקש שעה הצריכה לו שיעשה כן בידים, ועוד שהוא מושך כח מן הנחש הערום שהחטיא את חוה שממנו נולד קין המרצח הראשון, ולכך קוראים החכמים לכל המערים בחטא רשע ערום, והוא שאומרים תמיד איזהו רשע ערום, ונקרא בלשון התורה רשע רע, שנאמר (ישעיה י"ג) "אוי לרשע רע" לפי שהוא מושך כח מן הכח ההוא שנקרא רע, שהוא נפש לגלגל מאדים אשר משם תפתח הרעה על כל יושבי הארץ...
מעם מזבחי תקחנו - וזה באמת מדיני היושר ומכלל חקים ומשפטים צדיקים, שאפילו זה שהיה חושב להיות נעזר בהקב"ה או במזבח המיוחס לו כיון שהוא רוצח ונתחייב מיתה צוה הכתוב להוציאו משם ולמסרו ביד בעל דינו ואין ראוי לחמול ולרחם עליו כי הרחמנות במקום הזה אכזריות הוא על הנבראים... ויש לומר מעם מזבחי - שיחזור על העד, ולומר שאם היה העד עומד ומקריב על גבי המזבח משם תקחנו למות להעיד עליו. ויש לנו ללמוד מכאן כי כליון הרשעים והכרתתם מן העולם ועשות בהם משפט נבחר לה' מזבח. (שמות כא יד)
ונס שמה רוצח - אבל אינו חייב מיתה כיון שלא הרגו במזיד. והדין הזה יורה שהלב עקר האדם ועקר כל המצות וכל העברות, ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה, לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה, ואין חיוב העונש במיתה עד שיהיו הגוף והלב משותפין באותה רציחה, הגוף בתנועתו והלב בכונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך גולה ואינו נהרג... (במדבר לה יא)
עד מות הכהן הגדול - ג' פעמים כהן גדול בפרשה, לומר אחד כהן גדול שנמשח אחד מרובה בגדים ואחד כהן גדול שעבר, כולם משיבים את הרוצח במיתתן. (שם שם כה)
רוצח - מלא וי"ו שרצח האדם שנברא בששי, ועבר על לא תרצח שהוא דבור ששי. (דברים ד מב)
גלן - חסר וי"ו ששה אינן גולין, כגון אב המכה לבנו והרב לתלמידו, כדאיתא במסכת מכות. (שם שם מג)
ויש עוד מין יושר בחברת בני אדם ובו ב' חלקים, רצוני כגון משא ומתן, ובלתי רצוני כגון הגנבה והמזיק. והתחיל במגונה מהבלתי רצוניים, הרציחה, וגם בזה חלקים בין העושה בסתר לעושה בגלוי ולעושה בערמה. בענין א' נהרג בידי בית דין, ובב' על ידי גואל הדם, ואשר לא צדה יגלה. מעם מזבחי תקחנו למות - ...וצריך שנלמד מכאן קל וחומר לעצמנו, כי המזיד לאחד מבני אדם ובא להמלט בית אלקים ואומר הושיעני, הוא יתברך לא יצילהו, כל שכן החוטא ובא להנצל ולהעזר באחד מגדולינו שיסגירהו לעשות בו משפט. (שמות כא יב, שער מו)
פירשנו שחתם בעיר מקלט, להודיענו ששיעור העונש כשיעור ידיעת החטא. המומת בידי בית דין הוא רק כשקבל התראה, ואם לאו אין יד בית דין משגת אותו אבל מתיר דמו לגואל הדם, שידע כי עשה מזיד על ידי הכלי בו השתמש בהריגתו או מהאהבה והשנאה שביניהם, וכל אלו קרא רוצח. (במדבר לה ט שער פו)
עד מות הכהן הגדול - ...ונראה לפי שהכהן הגדול מושל בערי הלוים הנתונים לעבודתו, וראתה החכמה האלקית שימשול בו רק ימי מלך אחד. (שם שם כה)
ארור אתה - שיבא לו חסרון מן האדמה ולא תתן תבואתה, כי הדם יחניף את הארץ. נע ונד - יהיה מפני הרעב, כי עונש גלות סתם רק על ההורג שוגג. (בראשית ד יא ויב)
דבר תחלה על ההורג בידו, ואחר כך ההורג בערמה, ודע שאין גואל הדם ממית עד שישפט הרוצח, וישב שם עד מות הכהן הגדול, שבמותו יחרד כל העם, ויתן אל לבו שימי האדם כצל, ויסיר רעיון הנקמה מלבו ותשקוט המית לבו. (במדבר לה ט)
פן ירדוף - שאינו מחויב גלות כעונש, כי השוגג אינו ראוי לעונש, כי אין כח באדם למונעו, אלא להצילו מגואל הדם שיחם אם יראהו, ואם יצא מעיר מקלטו הוא בזיון ופשע נגד קרובי המת. ועוד למדנו ביהושע שיעמוד פתח העיר וידבר באזני השוערים שהוא רוצח, ומזה למדו חז"ל בסנהדרין י"ב שיתנו לו בעיר מקלט דירה בלא שכירות ובשאר ערי הלוים בשכירות. ואמר ונתנו אותו ביד גואל הדם - אם לא הרג בעדים והתראה יתנוהו ביד גואל הדם. (דברים יט ו ויב)
ואך את דמכם - אף על פי שלא אדרוש דם שאר בעלי חיים מידכם, מכל מקום אדרוש את דמכם בשביל נפשותיכם שהן חשובות אצלי יותר מנפשות כל שאר בעלי חיים, וזאת הדרישה תהיה על אופנים מתחלפים, שאם יזכה האדם הנה אז מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם להצילו, על דרך "ודרשת את צאני מידם והצלת את צאני מפיהם". מיד איש אחיו - אם לא יזכה לזה שאצילהו ויהרגהו איש אחיו אדרוש את נפש ההרוג מיד אחיו ההורגו להפרע ממנו אבל לא מיד החיה. (בראשית ט ה)
מעם מזבחי - אף על פי שכל מחנה לויה היה קולט במדבר. תקחנו למות - כענין המערת פריצים היה הבית הזה. (שמות כא יד)
עד מות הכהן הגדול - כבר באר שהגלות היא על השוגג, ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים, כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן, ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן, וזה במשפט הא-ל ית' היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו, והאלקים אנה לידו. (במדבר לה כה)
מכה איש - ואחר שהתורה חסה כל כך על נפש אדם, שמא תאמר למה נהרג הרוצח, ולמה מסר ה' הנהרג ביד הרוצח, ומת - כבר היה כמת לפני שנהרג, ונתגלגל לידי זה החייב. מעם מזבחי תקחנו - ולא תאמר להשאיר הרוצח בעולם לתקן אשר עיות ולקיים מצות, כי לא ארצה מידו דבר. (שמות כא יב)
כי יכרית - אחר שהראה כי אין ממשלה להוברי השמים ולמזלות דבר מדיני הרוצח, שאין לומר כי מזל לידתו יגרם שיהיה שופך דמים, או ההורג בשוגג המזל גרם לו, וגם ראית שהכרית שם כל הגוים ולא היה אחד מהם שמזל יצילו, אף על פי שאי אפשר שכולם נולדו במזל אחד. (דברים יט א)
וזה דבר הרוצח - ואם תאמר איך יקראנו רוצח ובכל זאת יפטרנו בעונש קל כזה, וזה אמר "אשר יכה" ולא אשר הכה, הוא מעותד משמים להעניש את הנרצח, אך אין מגלגלין חובה אלא על ידי חייב, וראוי לעונש זה. לא שונא מתמול שלשום - לא היה שונא, אבל יש לרוצח על הנרצח משנים קדמוניות ומגלגלו עליו. (שם שם ד)
אחר כך שאלתי את החכם המפואר האלקי הרב ר' חיים די וויטאל לבאר לי את דעתו בזה, אם בכלל חביב אדם שנברא בצלם נכנסים בני נח אם לאו, והשיב לי כי בודאי שאין הרשעים בכלל... ואחר שאדם הראשון נברא בצלם כמו כן אחריו כל אדם ימשוך דהיינו הקדושים והטהורים אשר בארץ המה וכל עם בני ישראל, ומה שמביא ראיה מפסוק "כי בצלם אלקים עשה את האדם", שנראה שמדבר בשבע מצות בני נח, השיב לזה כי היה די שיאמר הכתוב שופך דם האדם דמו ישפך, מאי מלת באדם, דקאמר, ואף אם המתרגם תירץ זה וגם מפרשים אחרים, עם כל זה אמר כי כוונת הכתוב להודיענו סיבה למה גזר השי"ת על בן נח שהשופך דמים דמו ישפך, ומאי איכפת ליה אם יהרג בן נח, והיה די בתשלומין, אלא לפי שאולי עתיד לצאת ממנו שום אדם צדיק... וזה שאמר הכתוב "שופך דם האדם באדם" כלומר שופך דם אותו האדם הצדיק אשר עתיד לצאת בתוך האדם הזה הנהרג... ושאלתי ממנו וכי כל בני נח עתידים לצאת מהם צדיקים והלואי ימצא בבני נח אחד מעיר ושנים ממשפחה ואין דבר זה ידוע רק לא-ל דעות, ואם כן למה הורגים אותו, כיון שאין דבר טוב עתיד לצאת ממנו, כי דמו ישפך היא גזירה כוללת לכל. והשיב כי כיון שגם בן נח ההורג אינו נהרג אלא בעדים, וכמו שתרגם המתרגם בסהדאי, ואם לאו פטור, אם כן השי"ת שהוא יודע העתידות כשאין עתיד שום צדיק לצאת ממנו השי"ת עושה באופן שלא ימצאו שם עדים. (אבות ג יח)
דברי תורה קולטין וכו', כבר התבאר כי הרוצח הוא שנטה אחר הקצוץ והפירוד, לכך הוא גולה ממקומו, ורק כי יש לו שלשה ערים שהם קולטין אותו, והתורה קולטת אותו גם כן, כי התורה הפך מדת הרוצח, כי הרוצח הוא שנטה אחר הקצוץ והפירוד והתורה היא הפך זה, שעל ידי התורה יש לאדם דביקות לגמרי עם השי"ת, ולפיכך התורה קולטת את הרוצח, והבן זה. (חידושי אגדות מכות י א)
שהיה להם לבקש רחמים... ומי שהוא גדול בדורו נחשב הוא אל הכלל כמו הלב שתלוים בו כל האברים, וכיון שהכל תלוי בו יש לו לבקש רחמים עליהם, ואין טעם זה רק שאם היה הרוצח מתפלל על מיתת כהן גדול לא יאמר בזה דהוי קללת חנם, משום דהוי להתפלל על דורו ואין זה קללת חנם... המדרש הזה נרמז בו דבר מופלא, כי טעם מה שאמרה התורה "וישב בה עד מות הכהן הגדול", כי הרוצח הוא הפך כהן גדול, והוא יודע שכשם שלמעלה סמאל הפך מיכאל שר הגדול, כך זה למטה הרוצח שיש לו כח סמאל שהוא ממית הוא הפך כהן גדול למטה. ולפיכך נדחה הרוצח מפני הכהן גדול, ובמיתת הכהן הגדול אז יחזור למקומו, כי כאשר מת הכהן גדול מסתלק הדוחה הוא כהן גדול, ועוד יתבאר... (שם יא א)
לא ידעתי - כך טען קין כי לא ידע אם הוא מחויב לשמור את ראש אחיו או לא. ואמר לו הקב"ה איך לא ידעת והרי מצוה זו מן המושכלות, וזה שמא "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", שהשכל מחייב לקיים מצוה זו אף אם לא נצטוית עליה, כי בבטלה איש את רעהו חיים בלעו, והאדמה תשאה שממה מאין יושב (ישעיה ו'), ואם כן האדמה תובעת עלבון הנהרג, כי קיום האדמה תלוי בזה... כך האדמה עצמה מחויבת לעשות דין ברוצחים, על דרך שנאמר (במדבר ל"ה) "כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר" וגו'... (בראשית ד ט, וראה שם עוד)
וישב בארץ נוד - מצינו שכל ההורג נפש גולה למזרח... לפי שכל הורג נפש נקרב הערב שמשו של הנהרג, כמו שנאמר (קהלת י"ב) "עד אשר לא תחשך השמש" וגו', לפיכך יגלה לקצה אחרון שכנגדו... (שם שם טז)
מכה איש ומת - אין צריך שתהיה המיתה בשעת ההכאה עצמה כמו שתאמר שישחטנו או ישרפנו או יחנקנו שמוציא נשמתו ממנו בידו ממש, אלא אפילו מת אחר כך בכח ההכאה חייב, אלא אם כן עמד מחליו, דכתיב "אם יקום", וחידוש משמיענו, מה שאין הדין כן בהורג בשוגג שאינו חייב לגלות אלא דוקא אם מת בידו...
מות יומת - טעם הכפל בדין זה ובדין מכה ומקלל יולדיו ובגניבת איש וכדומה דע כי משפטי ה' הוא השופט כל העולם להמית לעושי רשעה, אלא שבחר לתת קצת מהם לשופטי ארץ להמית הרשומים בתורת ה' לטעמים רבים, מהם נגלו לנו מהתבוננות התורה, וכהנה וכהנה ישפוט הוא האדון למעלה... ולזה אמר הכתוב מות יומת, פירוש אותו שהוא בן מות יומת על ידכם, כי בן מות הוא הגם שלא יומת מכם...
ואשר לא צדה - ...והנה זה שנהרג נלכד בפשעו ונהרג על אשר הרג במזיד, אבל היה ה' יכול להפיל עליו מפולת בלא אמצעות הורג בשוגג, אלא לצד שקדם אליו עון מזיד שאין עליו חיוב אלא גלות, ואנה ה' לידו דבר זה. והנה אדם זה אינו גולה על ההריגה אלא על מה שקדם לה, שסבב הריגה, וכפי זה אפילו הרג עשרה אינו חייב אלא גלות אחד, כי סיבת הגלות אחת היא... וכפי זה טעם שאמר הש"ס שעון זה ההורג בשוגג הוא על אשר הרג בשוגג, וכפי דברינו הוא חטא נעלם קדום להריגת הראשון, אולי שנקטו המצאה שוה בעונש שניהם שהוא על ההריגה. והמשכיל על דבר לבבו יבין יסודן של דברים או אפשר כי לצד שרמזוהו מן השמים דהמתגלגל על ידו שהרג הנפש והיה לו להכנע ולקבל עליו הגלות מעצמו, הרי זה הוסיף על חטאתו פשע, ולזה ה' יזמין לו עוד שוגג אחר מלבד הראשון וצריך לגלות פי שנים כשיעור הצריך למספר רשעיותיו. ולזה תמצא שנתחכם ה' ולא גבל שיעור גלות הרוצח אלא עד מות הכהן הגדול, ודבר זה הנה הוא מסור לאדון כל הארץ והוא ישפוט בצדק כמה שיעור הצריך לו, אם לאחת אם לשתים... (שמות כא יב)
...והיותר נכון בכוונת מקרא זה דעת רבותינו, את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג את עצמו, מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר את חבירו לפני חיה לטרפו, מיד האדם ומיד איש אחיו זה השוכר אחרים להרוג את חבירו. ולפי זה אות מ"ם במלת מיד הוא מ"ם הסבה... ומיד האדם - כפל לשון אדם ואיש, גם חבר אליו מלת אחיו, נראה לומר כי יש שני אופני רציחה, אם לרעת הנרצח לנקום נקמתו ממנו, או לקחת ממונו וכדומה, אם לטובת הנרצח כשהוא משוקע בצער גדול ויבחר מות מחיים, כאבימלך שאמר לנער שלוף חרבך ומותתני (שופטים ט'), על ההורג לרעת הנרצח הנעשה רק מפחותי בני אדם יאמר ומיד האדם, ועל השני הנעשה לרצון הנרצח ולטובתו אשר גם איש המעולה במדרגה וגם כשהוא מאוהבי הנרצח ידמה כי מצוה הוא עושה להמיתו כדי להשקיטו מצער על זה אמר מיד איש אחיו. (בראשית ט ה)
ואשר לא צדה - יש שני מיני שגגות, א' שהיה לו להשמר ממנו, כגון החוטב עצים ונפל בקעת על האדם והרגו, שוגג זה היה לו להשמר ממנו ולראת שלא יעמוד שם אדם. הב' שלא היה לו להשמר ממנו, כגון שעלה על הסולם ונשברה שליבה מתחתיו ויפל על האדם והרגו, ואמר אשר לא צדה על השוגג שהיה לו להשמר ממנו, ואלקים אנה לידו על השוגג שלא היה לו להשמר ממנו. (שמות כא יג)
מעם מזבחי - כי המזבח מציל המומתים שלא על פי דין תורה רק בהוראת שעה, או בהורג שלא בעדים שמכניסין לכיפה, וכן במומתים על פי חוק המלכות, וזה שברח יואב למזבח, ולכן אחר כך דייניה שלמה בבית דין... (שם שם יד)
ובערת דם הנקי - ואפשר דלשון המקרא על דרך מליצה, כי כל זמן שלא נעשה דין ברוצח אז דם הנשפך מההרוג כאלו הוא מגולה על פני האדמה, כי לא תקבל אותו ולא תכסה עליו להראותו לעיני כל עובר, כדי לתבוע את עלבון הנרצח, וכאשר נעביר כוס התרעלה לדון את הרוצח אז תתרצה האדמה לכסות דם ההרוג ויכופר לארץ בדם שופכו, ובזה נשבית ונבער את הדם הנקי שלא יתראה עוד על פני האדמה. (דברים יט יג)
גדול עוני - ...אילו רצחתי רק את אחי יכולתי לסבול את חטאי, אך לא ידעתי, שעל ידי כך רצחתי את עצמי, נהייתי ארור ונע ונד, וקיפחתי את כל זכותי בעולם ובחברה. עונש זה נגזר על פי התורה גם על הרוצח בשגגה, הוא נע בגלות, אף על פי שאין הוא "נד", ביראתו המתמדת מפני גואל הדם מתקיים "והיה כל מוצאי יהרגני". גם פרשת עגלה ערופה קשורה לענשו של קין, הנה נרצח אדם ולא נודע מי הכהו, הרוצח השליך את הגופה על פני חוץ, כלעג לבית הדין, עתה שומה על בית הדין להצהיר, שאין הם שותפים לרצח, אין הם נוהגים בזרים עוברי אורח כמנהג אנשי סדום, אך תחילה יקחו "עגלה אשר לא עובד בה ולא משכה בעול", בכך הרי הם מבטאים, בית ישראל לא יסבול בעלי זרוע, המשלחים כל רסן ופורקים את עול המשפט, האדמה לרגליהם תהיה לנחל איתן, אשר לא יעבד ולא יזרע, וכן כאן "לא תוסף תת כוחה לך"... (בראשית ד יג)
נקום ינקם - נראה מבראשית ט' ו' כי הרוצח נחשב כמי שבז ומכחיש בתכונת "צלם אלקים" של האדם. השופך דמו של אדם ממעט בדמותה האלקית של החברה האנושית כולה, ובתוכה הוא פוגע בראש ובראשונה בצלם דמותם של האנשים הקרובים אל הנרצח, לפיכך אם הנרצח היה בן חורין יומת על ידי גואל הדם, הוא האיש הקרוב לו ביותר, עבד כנעני אין לו "גואל", ומשום כך ממלא הצבור את מקום גואל הדם. על הציבור לקום ולנקום את נקמת צלם האלקים שבאיש הזה. (שמות כא כ)
וכי יהיה איש שונא - כבר נאמר בפסוק ד' הריגה ברשלנות נתפסת כהריגה בשגגה רק אם לא היו יחסי איבה בין הרוצח לבין ההרוג, כנגד זה אם היתה ביניהם איבה מניחים את האפשרות או את הסבירות שהרשלנות היתה בכוונה, ושוב אין הרוצח זכאי לכפרת ערי המקלט. אולם אין די ביחסי איבה כדי לחייב את הרוצח מיתת בית דין, אין די בראיות נסיבתיות כדי לבסס עליהן גזר דין מות, אלא יש צורך להוכיח שהכוונה והביצוע היו על מנת לרצוח, ויחד עם זה יש צורך להוכיח שהיה במכה כדי להמית, והמוות בא כתוצאה מהמכה.
כבר הערנו בפירוש שמות כ"א כ"ב דין "נתכוון להרוג את זה והרג את זה", לא הוכרע בודאות בהלכה, אפשר שחיוב המיתה תלוי רק בכך שהרוצח נתכוון להרוג, וגם הרג אדם שחייבים מיתה על הריגתו, ולפיכך הרי הוא חייב מיתה, אפילו הנפגע איננו זה שהוא נתכוון אליו, ואפשר שאין הוא חייב מיתה אלא אם כן ההמתה בוצעה במי שהיתה מכוונת אליו, ואם נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור... (דברים יט יא, וראה שם עוד)
הן גרשת אותי - דמה שהאדם אינו עלול ליהרג מידי כל חיה מזקת ומאדם המזיק הוא לג' דברים: א' דאית ליה מזלא, ב' שיודע להזהר ביותר, ג' שיש לו מצילין ומרעות בני אדם. והנה ההורג נפש אפילו בשגגה אובד צלמו, ומזה הטעם כהן הורג אינו נושא כפיו, ואם כן מעתה לא יצליח בעבודת האדמה, ועבודה אחרת לא ידע קין, אם כן אינו מועיל לחברת בני אדם והישוב שירחמו עליו. והייתי נע ונד - ולא יוכל להסתר בשעה שהמזיקין מצויין. (בראשית ד יד)
כי בצלם אלקים - הוא מזל, כדפירשנו, וההורגו בלא זמנו הרי המלאך תובע דקיונו הרבה. (שם ט ז)
להרגו בערמה - והלא אין התראה בערמה, ונראה כהרמב"ם במלכים, שהורגי נפשות בלא ראיה ברורה או בלי התראה וכו' הורגין אותן בדין המלך לתקן העולם כפי שהשעה צריכה, וכן היה ביואב שהרג בלי התראה, וזה שאמר הכתוב (מעם מזבחי תקחנו למות) שעבודה נדחית מפני נהרג בידי המלך... (שמות כא יד)
לפי עדים - לערך העדים, אם רבו העדים שאומדים שהיו בשנאה וכדומה מוסרים לגואל הדם, דאף על גב שכלל גדול הוא תרי כמאה ומאה כתרי, מכל מקום במקום שאינו אלא אומדנא אינו כן, כדאיתא ביומא דפ"ג דלעינן אומדנא בתר דעות אזלינן, ואף על גב דאיתא התם דבנפשות אינו כן, זה אינו אלא בבאים זה אחר זה, אבל כשהם ביחד הולכים לעולם בתר רוב באומדנא... (במדבר לה ל)
ולא תטמא - כאן הזהיר הכתוב על רציחה בהוראת היתר, שמכל מקום הוא מטמא את הארץ, וטומאה אחד בשוגג ואחד במזיד טמא, הכי נמי רציחה בכל אופן מטמא את הארץ, ומפרש והולך אשר אתם יושבים בה - ללמד שטומאה זו גורמת שלא תשבו בה, דשפיכות דמים גורם לגלות את ישראל. אשר אני שוכן בתוכה - ללמד ששפיכות דמים גורם שלא אשכון בארץ מפני הטומאה. (שם שם לד)
ונתנו אותו ביד גואל הדם - מה שאינו אם הוא שונא והיה הדבר בלי דעת ברורה, אף על גב שאינו גולה מכל מקום אין מוסרים אותו בידים ליד גואל הדם אלא מניחים אותו למקרה. (דברים יט יב)
על רעהו - ...דבאמת גם כעת מוזהרין אנו על רציחת אחרים, ומה שפטור ישראל שהרג עו"ג (בימים הקדמונים) הוא משום שהוחמרו (במכילתא), פירוש, שדמו של ישראל חשוב בעיני מלכו של עולם, ולכך אינו נהרג עבור עובד גלולים, ולכן אמר באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינו מסור לשמים, ומהאי טעמא נראה דאדם המזיק לעו"ג חייב לשלם, אף על גב דאם הורגו אינו נהרג, ולא שייך בזה ולא יהא ממונו חמור מגופו, דטעמא דפטור בהורגו משום שקשה בעיני השם להרוג ישראל, מה שאינו כן ממונו. ויתכן משום דישראל שהרג בן נח איכא מלבד חטא הרציחה עוד עון דחילול השי"ת, ובזה אמרו אך יום הכפורים ותשובה ויסורים וכו' רק מיתה ממרקת, דנמצא דיש עונש מיתה על חלול השם, ואיך יכופר לו על ידי מיתה חטא הרציחה, ועל כרחין דינו מסור לשמים. (שמות כא יד)
במדרש בענין ערי מקלט מביא הפסוק על כן יורה חטאים בדרך... אכן לפי עניות דעתי נראה לבאר ענין הגלות של הרוצח כיון שהרג נפש נדבק בו כח המיתה וחלק מלאך הממית בר מינן ונעשה מזיק ויכול להזיק חס ושלום ולגרום מיתה, ולכן הושם לו מקום. וכן לשון הפסוק והאלקים אנה לידו, שנדבק במדת הדין, ולכן קראו הכתוב רוצח, הגם שהיה שוגג נדבק הרציחה בו, ולכן הכהן הגדול שמביא חיים לעולם יש בכחו לגבור ולעקור זו הרשימה שנדבק בו, ויצא דינו לזכות, שיצא מתחת ידו רשימת הרציחה שנדבק בו ולא יצטרך לגלות, וזה רמז המדרש יורה חטאים ולא כתב חוטאים רק חטאים כנ"ל, שנתן הקב"ה מקום שלא יזיק זה החטא המשחית שנדבק בזה ההורג נפש בשגגה. (מסעי תרנ"ד)
ענין שש ערי המקלט, ועליהן כל מ"ב ערי הלוים שכולן קולטות את הרוצח, כבר אמרנו שהן מקבילין נגד שש תיבות דיחודא ומ"ב תיבות שבקריאת שמע מן ואהבת עד סיום הפרשה. והענין יובן על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין ערי מקלט, כי באשר הרוצח חטא בחיים ניטלה ממנו החיות דקדושה, ואין לו חיות מצד עצמו אלא על ידי אמצעות הלויים. ויש להוסיף בזה דברים, דהנה כתיב (משלי כ') נר ה' נשמת אדם... כן נשמת האדם לעומת שיש לה השתוקקות לאביה שבשמים היא מבהקת ומאירה לכל כחות הגוף והנפש, וכאשר חס ושלום נתמעטה התשוקה לעומתה כל כחות הגוף והנפש הולכים חשכים... והנה הרוצח שכיבה נר נשמתו של זה מגיע עונשו נמי ליטול ממנו השתוקקות נשמתו למעלה, ובזה הוא הולך חשכים וכל כחות הגוף והנפש שלו מתדעכים, ועל כן העצה היעוצה לידבק באחדות השי"ת, ולחשוב בכל עומק כחות מחשבתו איך שאין שום דבר יוצא מאחדות השי"ת כטוב כחוטא, ומלא כל הארץ כבודו אחר שברא העולם כמו קודם שנברא העולם, והוא כדמיון נר הנוטה לכבות כשמוסיפין בו מעט שמן מתעורר בו האור כי טוב, ואז ביכולתו לאחוז דרכו באהבה בהשי"ת שחשב מחשבות שלא ידח ממנו נדח... (מסעי תרע"ג)
...אך לפי דברים הנ"ל יש לומר שלטובתו נאמרו הדברים, (ואם יצא יצא וגו' ומצא גואל הדם וגו' ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם), שמאחר שזה הרוצח איבד את חיותו, אלא שהמציא לעצמו חיות על ידי שהוא נספח ללוים, ולהיות שואב חיים באמצעות הלויים, בהכרח שיהיה בטל ממציאותו לגמרי ויהיה בעיני עצמו כלא היה, אז אפשר לו להיות שואב חיים מזולתו, כי בעוד איננו בטל ממציאותו לגמרי אי אפשר שיהיה בטל ונספח לזולתו, ועל כן לטובתו נאמרו הדברים שרשות או מצוה לגואל הדם להרגו, למען בשביל זה לא תהיה נחשבת מציאותו מציאות אף בעיני עצמו, ואז ביכלתו ביותר לבטל את עצמו לגמרי להיות כלא היה...
ויש לומר שזה עצמו הוא כפרה על חטא, מאחר שחטאו הביאו שיהיה בכחו להתבטל כל כך ושלא תהיה נחשבת מציאותו מציאות בעיני עצמו, שזוהי אחת המעלות הגדולות, כאמרם ז"ל מה שעשת חכמה עטרה לראשה עשת ענוה עקב לסולייתה, והיא היפוך מהסט"א, וכחות חיצוניים שכל ענינם הוא גסות הרוח וישות בעיני עצמם, ועל כן זה שנתבטל בעיני עצמו הרי דוחה את כחות החיצוניים המתהוים מכח החטא, ועל כן חטאתו תכופר. ואפשר לומר שלא לבד שהחטא פרח, אלא שנתעלה גם החטא להיות נחשב מצוה יותר, שזה גרם לבחינת הביטול ושואב באמצעותם חיים חדשים... (ואתחנן תר"פ)