(ראה גם: טבילה, כלי משכן-כיור, נטילת ידים, קדוש ידים ורגלים)
ורחצו אהרן ובניו ממנו, את ידיהם ואת רגליהם. בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'. ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם. (שמות ל יח)
שלשה אין נכנסין לגוף והגוף נהנה מהן, אלו הן רחיצה וסיכה ותשמיש. (ברכות נז ב)
רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות, ואני אומר מצוה, מאי מצוה, דאמר רבי יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין... נשיתי טובה אמר רבי ירמיה זו בית המרחץ, אמר רבי יוחנן זו רחיצת ידים ורגלים בחמין. (שבת כה ב)
מאי רחיצה, אילימא רחיצת כל גופו, אלא חמין שהוחמו בשבת הוא דאסורין הא חמין שהוחמו מערב שבת מותרין, והתניא חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו, אלא פניו ידיו ורגליו, אימא סיפא, ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה... א"ר איקא בר חנניא להשתטף בהן כל גופו עסקינן, והאי תנא הוא, דתניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין ובין בצונן, דברי ר"מ, ר"ש מתיר, ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר... (שם לט ב, וראה שם עוד)
רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן, ורחץ ולא סך דומה למים על גבי חבית (שאינן נכנסין לתוכו). (שם מא א)
...ואינהו כמאן סברוה, כי הא דתניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, שנאמר כל פועל ה' למענהו. (שם נ ב)
תנו רבנן רוחצים במי גרר במי חמתן במי עסיא ובמי טבריא, אבל לא בים הגדול ולא במי משרה ולא בימה של סדום... לא קשיא הא דאישתהי (בתוכן מוכח מלתא דלרפואה קא מכוין), הא דלא אישתהי, אי דלא אישתהי אפילו במי משרה נמי, דהתניא רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום ואף על פי שיש לו חטטים בראשו, במה דברים אמורים שלא נשתהא אבל נשתהא אסור, אלא ים הגדול אים הגדול לא קשיא הא ביפין שבו הא ברעים שבו, מי משרה אמי משרה נמי לא קשיא הא דאישתהי הא דלא אישתהי. (שם קט א)
דאמר שמואל האי מאן דמשי אפיה ולא נגיב טובא נקטרו ליה חספניתא (פניו מתבקעות, ואני אומר שהוא מין שחין), מאי תקנתיה, לימשי טובא במיה דסילקא. (שם קלג ב)
מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. ר"א בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת... (שם קלד ב, וראה שם עוד)
הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות לא יביאם בידו, אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאין אותן בידן... קתני מי מערה דומיא דמי טבריא, מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין, הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא, מכלל דלהשתטף כל גופו אפילו לכתחלה שפיר דמי, מני ר"ש היא... (שם קמז א)
והתניא רוחצין שני אחין כאחד ואין רוחצין שני אחין בכבול, ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שרחצו שניהם כאחד בכבול ולעזה עליהן כל המדינה אמרו מימינו לא ראינו כך, ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר להן מותרין אתם... אלא רוחצין מאי טעמא לא, כדתניא עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו, ור' יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו, והוא הדין לבעל אמו, ואתו אינהו וגזור בשני אחין משום בעל אחותו. תנא תלמיד לא ירחץ עם רבו, ואם רבו צריך לו מותר. (פסחים נא א)
דאמר ר' אלעזר אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכיפורים... ואילו גבי תענית ציבור תניא כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו לא... (שם נד ב)
יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, והמלך והכלה ירחצו את פניהם... (יומא עג ב)
רחיצה מנלן, אמר רב זוטרא ברבי טוביה אמר קרא ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, ואימא כשתיה, דומיא דשמן, מה שמן מאבראי אף מים מאבראי... אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקרא שמיע ליה דכתיב וסוך לא סכתי. (יומא עו ב)
תנו רבנן אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש... תנו רבנן ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש, איבעיא להו הרב אצל תלמיד מאי... רבא שרא לבני עבר ימינא למעבר במיא לנטורי פירי, א"ל אביי לרבא תניא דמסייע לך שומרי פירות עוברין עד צוארן במים ואין חוששין. רב יוסף שרא להו לבני בי תרבו למיעבר במיא למיתי לפירקא, למיזל לא שרא להו, א"ל אביי אם כן אתה מכשילן לעתיד לבא... (שם עז ב, וראה שם עוד)
אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן, כל שהוא משום תענוג, כגון תענית צבור, בחמין אסור בצונן מותר. אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא ונועלין את המרחצאות, א"ל אביי ואי בצונן אסור סוכרין את הנהרות מיבעי למיתני... (תענית יג א, וראה שם עוד)
אבל אסור ברחיצה, דכתיב ואל תסוכי שמן, ורחיצה בכלל סיכה. מנודה מהו ברחיצה, אמר רב יוסף תא שמע כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, מאי לאו אכולהו, לא אשארא. מצורע מהו ברחיצה. תיקו. (מועד קטן טו ב)
ורוחץ עמו (המודר הנאה) באמבטי גדולה אבל לא בקטנה... תניא לא ירחץ עמו באמבטי... דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר גדולה בימות הגשמים וקטנה בימות החמה מותר... (נדרים מא ב)
ואיזהו דבר של אותה העיר, כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת... (שם מח א)
ואלו דברים שהוא מפר, דברים שיש בהם ענוי נפש, אם ארחץ ואם לא ארחץ... היכי קאמר, אילימא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה, לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עולם אלו עלה... ואלא דאמרה קונם הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ, משום הכי מיפר לה, דהיכי תעביד, תרחץ מתסרא הנאת רחיצה עלה, לא תרחץ אית לה ניוולא, ורבי יוסי סבר אפשר דלא רחצה ולניוול לא חיישינן... (שם עט א, וראה שם עוד)
...ורוחצת עם בני אדם סלקא דעתך אלא במקום שבני אדם רוחצין זו מצוה מן התורה לגרשה, שנאמר כי מצא בה ערות דבר וגו' ושלחה מביתו. (גיטין צ ב)
רחץ לילה הראשון שמתה אשתו, אמרו לו תלמידיו לימדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ, אמר להן איני כשאר אדם איסטניס אני. מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה, ר' נתן, ר' אמי הוה ליה עובדא ושאל לר' חייא בר בא והורי ליה כל שבעה כר' נתן... אין תימר רבנן דרומייא אינון שריין ואינן אסרין, דתני מקום שנהגו להרחיץ אחר המיטה מרחיצין, ובדרום מרחיצין, א"ר יוסי בי ר' אבון מי שהוא מתיר את הרחיצה הזאת עושה אותה כאכילה ושתייה, הדא דתימר ברחיצה של תענוג, אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר, כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטין אתון שיילון לר' יסא מהו דיסחי, אמר לון דלא יסחי מיית הוא, אין בעי אפילו בתשעה באב, אין בעי אפילו ביום הכפורים. רבי יוסי ברבי חנינא ראו אותו טובל אם לקירויו לא ידעין אם להקר גופו שאין רחיצת צונין רחיצה לא ידעין. הורי ר' בא כהין תניא הורי ר' אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו שמותר להרחיצן במים. (ברכות יט א)
...מחלפה שיטתיה דרבי יוסי, תמן הוא אומר אין רחיצה חיי נפש וכא הוא אמר הכביסה חיי נפש, אמר רבי מנא אדם מגלגל ברחיצה ואין אדם מגלגל בכביסה... (שביעית כג ב)
רוחצין בים הגדול ובמי טבריא אף על פי שהוא מתכוין לרפואה אבל לא במי משרה ולא במי סדום, אימתי בזמן שהוא מתכוין לרפואה, הא להעלות מטומאה לטהרה מותר, אמר ר' שמואל אחוי דרבי ברכיה בלבד שלא ישהה. (שבת עה ב)
בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן היו ראויין לשתיה ובית הלל מתירין... פתר לה תרין פתרין, על דעתין דבית שמאי והוא ששתה מהן, על דעתין דבית הלל והן שיהו ראויין לשתייה, (ביצה יא ב)
...ולמה ששה דברים כנגד ששה עינויין האמורין בפרשה, והא ליתנון אלא חמשה א"ר תנחומא ואחד מוסף ברחיצה. ר' זעירה בר חמא רבי יוסי בי ר' חנינא בשם רבי יהושע בן לוי בתענית צבור מרחיץ פניו ידיו ורגליו כדרכו, בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו ביום הכפורים מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר את המפה על פניו... היה הולך אצל רבו אצל בתו ועבר בים או בנהר אינו חושש, ניטנפו רגליו מטבילן במים ואינו חושש... (יומא לט א)
גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו רבי להיכן אתה הולך אמר להם לעשות מצוה, אמרו לו וכי מה מצוה זו, אמר להן לרחוץ בבית המרחץ, אמרו לו וכי זו מצוה היא, אמר להם הן, מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם על אחת כמה וכמה. (ויקרא לד ג)
וזה סוד רחיצות במים חמין בערב שבת שצריך לכוין בסוד שלהבת י"ה מי שממשיך עליו הקליפות גורמים לו שמשכח תלמודו מפני שמחשבים עיון השכל ג' קליפות הנ"ל מקבלין מהנג"ה ומפתים אותה שתגנוב מן הקדושה ותתן להם ואז מטמאים כל החיצונים העולים ושולטים בעולם. (יתרו ד"ה ידוע כי רע הגמור)
ורחצו אהרן ובניו - הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרתו ליגע בפת בג המלך וביין משרתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות, והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים, ויש בבני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור. ועל דרך האמת בעבור היות ראשי וסופי הידים והרגלים כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן והרגלים למטה, והם בצורת האדם רמז לי' הספירות שיהיה כל גופו ביניהם וכמו שאמר בספר יצירה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במילת הלשון ובמילת המעור, לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס, ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים בתפלה שיתכוין לזה כטעם נשיאות כפירשנו, והרחיצה היא המצוה. (שמות ל יט)
דרך הרחיצה, שיכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים ולא יכנס סמוך לאכילה ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון להתעכל, ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן, וראשו בלבד בחמין שהגוף נכוה בהן, ואחר כך ירחץ גופו בפושרין ואחר כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן, ולא יעבור על ראשו מים לא פושרין ולא צונן. ולא ירחץ בצונן בימות הגשמים ולא ירחץ עד שיזיע ויפרך כל גופו, ולא יאריך במרחץ אלא כשיזיע ויפרך גופו ישתטף ויצא, ובודק עצמו קודם שיכנס למרחץ ואחר שיצא שמא יהא צריך לנקביו, וכן בודק אדם עצמו תמיד קודם אכילה ואחר אכילה...
כשיצא אדם מן המרחץ ילבש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון כדי שלא תשלוט בו רוח קרה, ואפילו בימות החמה צריך להזהר, וישהא אחר שיצא עד שתתישב נפשו וינוח גופו ותסור החמימות, ואחר כך יאכל. ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה הרי זה יפה מאד. ולא ישתה מים קרים בצאתו מן המרחץ, ואין צריך לומר שלא ישתה במרחץ, ואם צמא כשיצא מן המרחץ ואינו יכול למנוע עצמו יערב המים ביין או בדבש וישתה, ואם סך בשמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישתטף הרי זה טוב. (דעות ד טז)
לרחץ הידים והרגלים בכל עת הכנס להיכל, והבא לעבד עבודה, וזאת היא מצות קדוש ידים ורגלים... משרשי המצוה היסוד הקבוע שאמרנו להגדיל כבוד הבית וכל המלאכות הנעשות שם, על כן ראוי לנקות הידים שהן העושות במלאכה בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית... (כי תשא מצוה קו, וראה עוד קדוש ידים ורגלים)
...ואיסור רחיצה כנגד שם נשמה, על שם (משלי כ') "נר ה' נשמת אדם", שהנשמה היא מאירה כי היא הזיו והניצוץ אשר שופע מן השם יתעלה, וכאשר יש לגוף רחיצה שהוא מעדן הגוף עד שיש לו זיו אז הנשמה מתיישבת אצל הגוף, וכאשר ממעט את הגוף מן הרחיצה שהוא עדון הבשר אז אין הנפש מתיישבת בגוף במה שנקרא נשמה על שם נר ה' נשמת אדם, ואיסור סיכה נגד שם נפש שהוא נקרא נפש במה שהיא עומדת בעצמה... (דרשה לשבת תשובה)
ולרבי יוחנן זו רחיצת ידים ורגלים בחמין, שזהו טובה יותר, כי הרחיצה של גוף אינו טוב גמור, כי הוא גם כן סלוק הצער שאם לא ירחץ הוא בענוי, ואין זה גדר הטוב בלבד. ולא נקרא טוב כאשר יאכל וישתה, מפני כי האכילה והשתיה לסלק הצער מן הרעב, וכן הרחיצה כי מי שהוא בלא רחיצה הוא בצער, אבל רחיצת ידים ורגלים בחמין הוא טוב גמור, ואין בזה סלוק צער כמו שהוא במרחץ. (חידושי אגדות שבת כה ב)
...ואין דעת חכמים אלו כי אלו דברים בלבד הם בכלל טוב ולא שאר טוב, רק מחלוקת שלהם איזה דבר נקרא בשם טוב, לרבי ירמיה שם טוב נופל על המרחץ, כי אינו דבר הכרחי כמו האכילה והשתיה, ודי בזה להיות בשם טוב, וכן כל כיוצא בזה. ולרבי יוחנן אין בזה שם טוב שהוא קרוב אל המוכרח והצורך, ושם טוב יפול על רחיצת ידים ורגלים בחמין, שאין זה הכרחי, ועל זה יפול שם טוב. ולרבי יצחק זה גם כן קרוב אל הכרחי, אבל שם טוב שייך בזה כאשר יש לו מטה נאה וכלים נאים שעליה שעל זה יפול שם טוב, כי הוא על צד היותר טוב, כי אין זה רק מצד עצמו בלבד, והדבר שהוא מצד עצמו הוא קרוב אל ההכרחי, כי לא יאמר על מציאות האדם בעצמו טוב, ולפיכך אף על התקון שלו במטה מוצעת נאה וכלים נאים לא יאמר טוב לגמרי...
ויש לך לדעת ולהבין עוד דברים אלו, כי מי שסבר זו בית המרחץ, הוא תקון האדם מצד הגוף בלבד, לא מצד אברי האדם שהוא מעלה יותר, ורבי יוחנן שאמר רחיצת ידים ורגלים בחמין הוא תקון אברי האדם, כי רחיצת ידים ורגלים במה שהוא רוחץ ידים ורגלים והם אברים מיוחדים דבר זה תקונו מצד אברי הגוף בלבד... והבן מחלקותם, כי לדעת רבי יוחנן אין ראוי שיהיה שם טוב נופל על דבר שהוא חמרי לגמרי, ולכך הוסיף רבי יוחנן זהו רחיצת ידים ורגלים, שהם תקון אברי האדם, ואין זה כמו רחיצת גופו, וראוי שיפול שם טוב על זה לא על רחיצת גופו, שאף אם הוא הנאה לו אין ראוי לו על זה שם טוב. ולרבי יצחק גם על זה אין ראוי שם טוב, במה שהוא בגוף חמרי, שאין טוב נופל עליו, ולפיכך אמר כי הטוב הוא מה שהנפש יש לה נחת רוח בו, והיינו מטה נאה וכלים נאים שעליה... (שם)
ויש לך לפרש כפשוטו לגמרי, כאשר תרצה, כי אלו ד' דברים אשר זכרו פה כל אחד ואחד יש בו יותר מן הראשון. וזה כי רבי ירמיה שאמר זה בית המרחץ, בית המרחץ שייך בין בחמין ובין בצונן, ורחיצה זאת אינה חשובה כל כך עדיף וטוב לאדם כמו שהוא רחיצת ידים ורגלים בחמין, במה שהרחיצה זאת בחמין דבר זה חשוב יותר, ושייך בו טובה יותר, ואף כי שייך רחיצה גם כן בחמין, כיון ששייך רחיצה בצונן אין ברחיצה זאת טוב כמו שהוא הרחיצה של ידים ורגלים, שלא שייך אליו רק בחמין, ודבר כזה שהוא חשוב יותר שייך בזה טוב... (שם)
ומשמע מכתבי הקודש דהאר"י ז"ל שהטבילה תהיה סמוך לקבלת שבת, וכן רחיצת רגלים בחמין, כי גם ברחיצה יש סודות, ומצאתי בכתבי הקודש שלו בזה הלשון, ומה טוב ומה נעים שבכל ערב שבת וערב יום טוב ירחץ רגליו במים חמין, לפי שהשכינה רגליה בחול יורדות מות ובשבת מעלה אותם אז למעלה ונכללים בשלשה ספירות נצ"ח הו"ד יסו"ד בגדול"ה גבור"ה ת"ת, וכן בכל העולמות, בסוד שבעה. וזהו שאמר רחצתי את רגלי איככה אטנפם ברדת למטה לקליפות. וטעם מים חמין בערב שבת עם מוצאי שבת בס"ה דשלהובה עולה בערב שבת מגיהנם עם נפשות הרשעים הנכנסים בגן עדן, ויכוין אז בנגיבת רגליו אחר הרחיצה והטהרה בשם סנדלפון אשר הוא סנדל לרגלי שכינה ערב שבת כאשר מתקשט עצמה לזיווג ליל שבת, ואז רוחצת רגלי שכינה, ואחר רחיצת המנחה היא לסנדלפון ברגליה ליכנס לפרגוד לזיווג, אחר אשר ירחץ רגליו, האדם ערב שבת במים חמין, כאשר ילבש בגדיו הטובים, ובפרט אם יהיו לבנים יהיה יותר טוב, כמו שביארנו בסוד ד' בגדי לבן... (מסכת שבת ד"ה ובכנפי יונה)
פעל רחץ מציין שטיפה בעלמא במים בדבר שאין צריך שפשוף וכבוס, ולזה בא על רחיצת הגוף תמיד, ומציין טבילת כל הגוף במקוה מים או קידוש ידים ורגלים מן הכיור, כמו "ורחץ כל בשרו", ועל טבילת המקוה יאמר תמיד "ורחץ במים", ועל רחיצה מן הכיור יאמר לרוב "ירחצו מים" בלי בי"ת אחריו. (הכרמל)