שנים שהיו רצים ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שנים רצין והזיקו זה את זה שניהם פטורין. מתניתין דלא כאיסי בן יהודה, דתניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משונה, ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות... (בבא קמא לב א, וראה שם עוד)
וחמשים איש רצים לפניו, מאי רבותייהו, תנא כולם נטולי טחול וחקוקי כפות הרגלים היו. (ע"ז מד א)
בכלל חוש המישוש המיוחס לידים הרגלים והוא גם כן שני חלקים, החלק הטוב, הוא שנצטוינו לרוץ לדבר מצוה, שנאמר "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" (הושע יא י'), וכתיב "ונדעה נרדפה לדעת את ה'" (שם ו' ג'), נתחייב אדם מן הכתובים הללו שירוץ לכל דבר מצוה, לבית הכנסת, לבית המדרש, וללוות את המת לבית הקברות, לחברת החכמים, וכענין שאמר הכתוב "הולך את חכמים יחכם" (משלי י"ג) לכל דברים אלו יתחייב לרוץ וללכת אפילו למרחוק. והחלק הרע הוא שהוזהרנו שלא ילך לדבר עבירה... (כד הקמח זנות הלב והעין)
וישנס מתניו - חגר שירוץ בלי נזק לאבריו הפנימיים מחוזק התנועה. (מלכים א יח מו)