רכוש

(ראה גם: אדם-חייו, ממון, עושר, פרנסה)

ואברם כבד מאד, במקנה בכסף ובזהב. (בראשית יג ב)

ויאמר אברם אל מלך סדום, הרימותי ידי אל ה' א-ל עליון קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם. (שם יד כב)

ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל. (שם כד א)

ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה, ויקנאו אותו פלשתים. (שם כו יג)

ויפרוץ האיש מאד מאד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים. (שם כט מג)

ובני ישראל עשו כדבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, וינצלו את מצרים. (שמות יב לה)

וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית, ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית. (ויקרא יד לו)

ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבר את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה. (במדבר כב יח)

בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם, והיוצא מפיכם תעשו. (שם לב כד)

ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. (דברים יז יז)

יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך, והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה. (שם כח יב)

...וכל כלי משקה המלך שלמה זהב, וכל כלי בית יער הלבנון זהב סגור, אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה. כי אני תרשיש למלך בים עם אני חירם, אחת לשלש שנים תבוא אני תרשיש נשאת זהב וכסף שנהבים וקופים ותוכיים... ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרב. ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים, ומקוה סוחרי המלך יקחו מקוה במחיר... (מלכים א י כא)

לא יועילו אוצרות רשע, וצדקה תציל ממות. (משלי י ג)

ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה. (שם שם כב)

לא יועיל הון ביום עברה, וצדקה תציל ממות. (שם יא ד)

בוטח בעשרו הוא יפול, וכעלה צדיקים יפרחו. (שם שם כח)

הון מהבל ימעט, וקובץ על יד ירבה. (שם יג יא)

נחלה מבוהלת בראשונה, ואחריתה לא תבורך. (שם כ כא)

אוהב כסף לא ישבע כסף, ומי אוהב בהמון לא תבואה, גם זה הבל. ברבות הטובה רבו אוכליה, ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו. מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. יש רעה חולה ראיתי תחת השמש, עושר שמור לבעליו לרעתו. ואבד העושר ההוא בענין רע, והוליד בן ואין בידו מאומה... גם כל האדם אשר נתן לו האלקים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמח בעמלו, זו מתת אלקים היא. (קהלת ה ט)

יש רעה אשר ראיתי תחת השמש, ורבה היא על האדם. איש אשר יתן לו האלקים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו, זה הבל וחלי רע הוא... כל עמל האדם לפיהו, וגם הנפש לא תמלא. (שם ו א)

לשחוק עושים לחם ויין ישמח חיים, והכסף יענה את הכל. (שם י יט)

ויאמר אמציהו לאיש האלקים ומה לעשות למאת הככר אשר נתתי לגדוד ישראל, ויאמר איש האלקים יש לה' לתת לך הרבה מזה. (דברי הימים ב כה ט)

ספרא:

א"ר מאיר וכי מה מיטמי לו, אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו, מטבילם והם טהורים, על מה חסה התורה על כלי חרסו ועל פכו. וכי מה מטמא בנגעים הרשעים או הצדיקים, הוי אומר הרשעים, אם כן חסה תורה על ממונו הבזוי קל וחומר על ממונו החביב, אם כך על ממונו קל וחומר על צדיק. (מצורע פרשה ה)

אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו, ולא כל אשר לו... א"ר אלעזר בן עזריה מנין לגבוה שאין אדם רשאי להחרים את נכסיו, על אחת כמה וכמה יהא אדם חייב להיות חס על נכסיו. (בחקותי פרק יב)

תלמוד בבלי:

תניא ר' אליעזר אומר, אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר בכל מאדך. (ברכות סא ב)

אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי. (שבת קיז ב)

מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה אתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים. (שם קנג א)

פתח אידך ואמר המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו, יקח בהן ספר תורה, אמר רב ששת אפילו בעל בנכסי אשתו (בעי למיעבד בהו מצוה, דמילתא דתווהו בה אינשי נמי היא ושלטא בה עינא בישא). רבא אמר אפילו עבד עיסקא ורווח, ורב פפא אמר אפילו מצא מציאה, אמר רב נחמן בר יצחק אפילו כתב בהו תפילין. (עירובין סד א)

מאן ניהו בנן של קדושים, רבי מנחם בר סימאי, ואמאי קרו ליה בנן של קדושים, דלא איסתכל בצורתא דזוזא. (פסחים קד א)

אמר רב יהודה אמר שמואל כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים, שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא, אין לי אלא שבארץ מצרים ושבארץ כנען, בשאר ארצות מנין, תלמוד לומר וכל הארץ באו מצרימה, וכשעלו ישראל ממצרים העלוהו עמהן, שנאמר וינצלו את מצרים, רב אסי אמר עשאוה כמצודה זו שאין בה דגן, רבי שמעון אמר כמצולה שאין בה דגים, והיה מונח עד רחבעם, בא שישק מלך מצרים ונטלו מרחבעם... בא זרח מלך כוש ונטלו משישק, בא אסא ונטלוהו מזרח מלך כוש, ושיגרו להדרימון בן טברימון, באו בני עמון ונטלום מהדרימון בן טברימון, בא יהושפט ונטלו מבני עמון והיה מונח עד אחז, בא סנחריב ונטלו מאחז, בא חזקיה ונטלו מסנחריב, והיה מונח עד צדקיה, באו כשדיים ונטלוהו מצדקיה, באו פרסיים ונטלוהו מכשדיים באו יוונים ונטלוהו מפרסיים, באו רומיים ונטלוהו מיד יוונים, ועדיין מונח ברומי.

אמר רבי חמא בר חנינא שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא. עושר שמור לבעליו לרעתו, אמר רבי שמעון בן לקיש זו עשרו של קרח, שנאמר ואת כל היקום אשר ברגליהם, א"ר אלעזר זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו... (פסחים קיט א)

...התורה חסה על ממונן של ישראל. (יומא לט א)

אמר רבא מאה זוזי בעיסקא כל יומא בשרא וחמרא, מאה זוזי בארעא מילחא וחפורה, ולא עוד אלא מגניא (משכיבה) ליה אארעא ומרמיא ליה תיגרי. אמר רב פפא זרע ולא תזבין (לא תקנה תבואה מהשוק), אף על גב דכי הדדי נינהו, הני מברכן, זבין ולא תיזול (מכור כלי תשמישך והשתמש בדמים בפרקמטיא קודם שתבא לידי עניות)... טום ולא תשפיץ (אם יש חור קטן בכותל רעוע סתום אותו ולא תרחיב בנקב לשפץ בו טיט ליפותו), שפוץ ולא תיבני, שכל העסק בבנין מתמסכן. קפוץ זבין ארעא... (יבמות סב א)

ואיזהו דבר של עולי בבל, כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך, ואיזהו דבר של אותה העיר, כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים והכותב חלקו לנשיא... (נדרים מח א)

מאי שנא גומא, א"ר אלעזר מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. (סוטה יב א)

...דאי אשמעינן גבי זוזי משום דעבידי אינשי דמצנעי... (קידושין ס ב)

אמר רבה בר רב אחא אמר רב כל הנושא אשה לשום ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנים, שנאמר בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, ושמא תאמר ממון פלט, תלמוד לומר עתה יאכלם חדש את חלקיהם, ושמא תאמר חלקו ולא חלקה, תלמוד לומר חלקיהם, ושמא תאמר לזמן מרובה, תלמוד לומר חדש, מאי משמע, אמר רב נחמן בר יצחק חדש נכנס וחדש יצא וממונם אבד. (שם ע א)

שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חברו... (בבא קמא ס ב)

א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בתר מרי ניכסי ציבי משך, א"ל דכתיב וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. (בבא קמא צג א)

קרי רב עילויה בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר, מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו. (שם קיז א)

וא"ר יוחנן מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן ילבש בגדי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית וישכור פועלים ואל ישב עמהן... (בבא מציעא כט ב)

אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת... מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון, שלך קודם לשל כל אדם, ואמר רבי יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך. (שם לג א)

אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבים של חברו. (שם לח א)

אמר רב יהודה לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא בביתא. ואמר רב חיננא בר פפא לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי תבואה, שנאמר והיה אם זרע ישראל וגו', וכתיב ויחנו עליהם וגו' וכתיב וידל ישראל מאד מפני מדין. (שם נט א)

א"ל רב יהודה לרבין בר ר"נ רבין אחי לא תזבין ארעא דסמיכא למתא, דא"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה... ברוך אתה בשדה שיהו נכסיך קרובים לעיר... ברוך אתה בשדה שיהו נכסיך משולשין, שליש בתבואה שליש בזיתים ושליש בגפנים... לא קשיא הא דמהדר ליה שורא וריתקא (חומה ורתוקת גדר של נצרים), הא דלא מהדר ליה שורא וריתקא. (שם קז א)

אמר ר' יוחנן בשלשה מקומות שנה לנו רבי יהודה אסור לאדם שיהנה מממון חברו... (שם קיז ב)

דרש ר"י ברבי שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית... (בבא בתרא י א)

אמר רבא מאי טעמא דמחתרת, חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו (שרואה שאחר נוטלו ושותק). (סנהדרין עב א)

ואמר ר' אלעזר כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו, אין שריד אלו תלמידי חכמים, שנאמר ובשרידים אשר ה' קורא. (שם צב א)

אמר ר"ש מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו, מי גרם להם שידורו בתוכה, ממונם, לפיכך ממונם אבד. (שם קיב א)

מרבה נכסים מרבה דאגה. (אבות ב ז)

רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. (שם שם יב)

ארבע מדות באדם, האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום, שלי שלך ושלך שלי עם הארץ, שלי שלך ושלך שלך חסיד, שלי שלי ושלך שלי רשע. (שם ה י)

אמר רבי אלעזר התורה חסה על ממונן של ישראל, היכא רמיזא, דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם. (מנחות עו ב)

אין עניות במקום עשירות. (מנחות פט א)

ויותר יעקב לבדו, אמר רבי אליעזר שנשתייר על פכין קטנים, מכאן צדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם... (חולין צא א)

אמר שמואל אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא הוה סייר נכסיה תרי זמני ביומא, ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא, שמואל לטעמיה, דאמר שמואל מאן דסייר נכסיה כל יומא משכח אסתירא... (שם קה א)

אמר רבא מכדי נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה, מי איכא מידי דלדידיה לא מציא תבע ליה ולערב מצי תבע ליה... (בכורות מח א)

ועל הגזל, דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית, תנא הוא כונס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו. ועל צרות העין, דכתיב ובא אשר לו הבית, ותנא דבי ר' ישמעאל מי שמיוחד ביתו לו. (ערכין טז א)

אמר רבי אלעזר בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו... דאמר רבי אילא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניחו לו חביריו, ומנו רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב ולא הניחו לו חביריו, ומנו רבי עקיבא. (שם כח א)

תלמוד ירושלמי:

ר' יוחנן אמר איקפח בעלי קנייה (בעל קנייה גזלו את שלו), סליק לבית וועדא והוה ר"ש בן לקיש שאיל ליה והוא לא מגיב, שאיל ליה והוא לא מגיב, א"ל מהו הכין, א"ל כל האיברים תלויין בלב, והלב תלוי בכיס, א"ל ומהו כן, א"ל ומהו את כן, א"ל איקפחת בעלי קנייה... (תרומות מז א)

אמר ר' שמעון קל וחומר הדברים, מה אם נכסים שאין בהן דעת לא לטובה ולא לרעה, על ידי שגרמו לצדיקים לדור עם הרשעים אמרה תורה שישרפו, המתכוין להטות את חבירו ומטהו מדרך טובה לדרך רעה על אחת כמה וכמה. א"ר לעזר מוכיח בדבר בלוט שלא ישב בסדום אלא מפני ממונו, אף הוא יצא וידיו על ראשו, הדא הוא דכתיב מהר המלט שמה, דייך שאת ממלט את נפשך. (סנהדרין נד ב)

וצוה הכהן ופנו את הבית... על מה חסה התורה, על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו, אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב, אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו, אם כך על של רשע, קל וחומר על של צדיק. (נגעים יב ה)

פרקי דרבי אליעזר:

...ולא כך כתיב (תהלים מ"ט) אח לא פדה יפדה איש, ואפילו ממונו שהוא אוהב אינו יכול לפדותו, שנאמר (שם) לא יתן לאלקים כפרו, למה ויקר פדיון נפשם וחדל מדבר זה לעולם, אלא לך לשלום ותנוח על משכבך ותעמוד לגורלך לקץ הימין ויהא חלקך עם חסידי עולם. וכשהוא רואה כן מכניס את ממונו ואומר לו הרבה טרחתי עליך לילה ויום, בבקשה ממך פדני מן המות הזה והצילני, והוא משיבו והלא שמעת (משלי י"א) לא יועיל הון ביום עברה. (פרק לד)

אבות דר' נתן:

דבר אחר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך כיצד, בזמן שיש לו לאדם מאה רבוא ונוטלים את כל ממונו אל יפגום את עצמו בשוה פרוטה. (טו א)

כיצד, מלמד כשם שאדם רואה את ממונו כך יהא רואה את ממון חברו, וכמו שאדם רוצה שלא יצא שם רע על ממון שלו כך יהי רוצה שלא יצא שם רע על ממון חבירו, ויש אומר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך, כיצד, בזמן שתלמיד חכם נכנס אצלך לומר שנה לי, אם יש בידך לשנות שנה לו, ואם לאו פטרהו מיד, ואל תקח ממנו את ממונו, שנאמר אל תאמר לך ושוב ומחר את ויש אתך. (יז ב)

ר"א הקפר אומר כל המכבד חבירו לשום ממון סוף שנפטר ממנו בקלון... (שם כט ד)

מדרש רבה:

ויתמהמה, תמהון אחר תמהון, אמר כמה אבוד בכסף וזהב באבנים טובות ומרגליות, הדא הוא דכתיב (קהלת ה') עושר שמור לבעליו לרעתו, ר' יהושע בן לוי אמר זה לוט, ר' שמואל בר נחמן אמר זה קרח, ר' יהודה בר סימון אמר זה נבות, ר' לוי אמר זה המן, ר' יצחק אמר זה שבט ראובן וגד, רבנן אמרי זה איוב, דהוה עתיר ונתמסכן וחזר למה דהוה. (בראשית נ יז)

ויחץ את העם, לימדך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם נותן כל ממונו בזוית אחד, ממי אתה למד מיעקב, שנאמר ויחץ העם וגו', וכן הוא אומר (מ"א י"ח) ואחביאם חמשים חמשים איש במערה. (שם עו ב)

...זו מלכות הרשעה שהיא מכנסת עין רעה בממונו של אדם, פלן עתיר נעבידניה ארכונונוס, פלן עתיר נעבידניה בליוטוס. (שם שם ה)

...אלא מאי ואת שלום הצאן, הדא אמר שאדם צריך לשאול בשלום דבר שיש בו הנייה ממנו. (שם פד יג)

דבר אחר נבהל להון זה עפרון... ועל ידי שהכניס עין רעה בממונו של אברהם חסרו הכתוב וי"ו, הוי ללא ידע כי חסר יבואנו... דבר אחר נבהל להון זה עשו, בשעה שמת יצחק באו יעקב ועשו וחלקו את הכל... באותה שעה אמר עשו הרי זה בית קבורה מצוי בכל מקום ובשביל קבר אחד שיש לי במערה אני מאבד כל הממון הזה... ולא ידע כי חסר יבואנו, ומהו חסר שלא נכנס במערת המכפלה... דבר אחר נבהל להון א"ר לוי זה שאינו מוציא מעשרותיו כראוי... דבר אחר נבהל להון א"ר יצחק זה שהיה מלוה ברבית שהיתה עינו צרה להלוות לישראל בלא רבית, ולא ידע כי חסר יבואנו... דבר אחר מהו לחונן דלים יקבצנו, שכל מה שהרשעה מכנסת בעולם הזה הקב"ה נותנו לישראל לעתיד לבא, שנאמר (ישעיה כ"ג) והיה סחרה ואתננה קדש לה'. (שמות לא יח, ראה עוד ערך עושר)

...למה נקרא שמם נכסים, שנכסים מזה ונגלין לזה, ולמה נקרא שמם זוזין, שזזים מזה ונתנים לזה, ממון מה אתה מונה אינו כלום, מעות, מה לעת. (במדבר כב ז, וראה עוד ערך עושר)

ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, אמר להם משה אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר, תחלה בנו לכם ערים לטפכם ואחר כך וגדרות לצאנכם... אמר להם הקב"ה אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות חייכם אין בו ברכה, עליהם נאמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך... ואיזהו עשיר השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכ"ט) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. (שם שם ח)

הוא ענין רע נתן אלקים לבני האדם לענות בו, ר' בון אומר זו שיפוטו של ממון, א"ר יודן בש"ר איבו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אן אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאוון, ואן אית ליה תרתי מאוון בעי למעבד יתהון ד' מאה... ר' יהודה בש"ר לוי זכה אדם ועשה מממונו מצוה התפלל ונענה בו, המד"א (בראשית ל') וענתה בי צדקתי וגו' ואם לאו הוא עונה בו ומקטרגו, המד"א (דברים י"ט) לענות בו סרה. (קהלת א לד)

ומי אוהב בהמון לא תבואה, שכל מי שהוא הומה ומהמה אחר הממון וקרקע אין לו מה הנאה יש לו. ר"י בר' יוסי ור' חנין אמרי כתיב (יחזקאל כ"ז) וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים אל ארץ יעמודו, וכי אין אנו יודעים שעל הארץ הם עומדים, אלא כיון ששקעה ספינתו של אחד מהם ויש לו קרקע על הארץ הוא מעמידו, אין לו קרקע אין הבל גדול מזה. (שם ה ו)

מדרש משלי:

ויתלו את המן על העץ וגו' ומכל עשרו לא היה לו לפדות את עצמו ללמדך כשמגעת מפלתן של רשעים אין מועיל להם ממונם שנאמר (משלי י"א) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות... (פרשה י)

מדרש אגדה:

ראשית בכורי אדמתך, למה כדי שיהנו הכהנים, עוד שתדע כי לה' הארץ ומלואה, ולא יגה לבך שתאמר זה שלי וזה שלי, אין אתה בה כי אם כגר וכאורח נטה ללון. (שמות כג טו)

ילקוט שמעוני:

דבר אחר נבהל להון איש רע עין זה קין שהרג לאחיו בשביל לירש העולם לעצמו, ולא ידע כי חסר יבואנו, שנטלטל בעולם, שנאמר נע ונד תהיה בארץ. דבר אחר נבהל להון זה המלוה ברבית, ולא ידע כי חסר יבואנו משתלחת מארה בנכסיו. דבר אחר נבהל להון אלו סוחרי שביעית, ולא ידע כי חסר יבואנו, המארה נכנסת בממונו... (משלי פרק כח, תתקסב)

מדרש הגדול:

מנין שאין אדם רשאי למכור ביתו או שדהו ולהניח הדמים בפונדתו, או ליקח בהן כלים ועבדים ובהמה, אלא אם העני ולא מצא מה יאכל, תלמוד לומר כי ימוך אחיך ומכר, הא אינו מוכר אלא אם כן העני... (ויקרא כה כה)

לקח טוב:

ועינכם אל תחוס על כליכם, מכאן שטילטולן קשה, היינו דאמרי אינשי מבית לבית חלוק, מאיגרא לאיגרא נפש. (בראשית מה כ)

אמונות ודעות:

הפרק החמישי, בקבוץ הממון. ואחרים נראה להם כי החשוב ביותר שיפעלהו האדם בעולם הזה הוא לשקוד על קבוץ הממון, והטעום כמה דברים, מהם מה שאמרו כי המאכל והמשתה והתשמיש אשר בהם קיום הגוף בו הם נישגים, וכן המקח והממכר והנשואין וכל מה שסובב בין בני אדם בו נעשה, עד שאפילו המלך לא תעמוד בידו המלכות ולא יכרתו לו ברית כי אם בו, ולא ירוכזו הצבאות ויכבשו המבצרים אלא כדי להשיגו... ואיה הדרישה והפגישה והמשמרות כי אם על פתחי העשירים, והיכן ההטבה והחסד והצדקה והברכות והתודה אלא להם, כמו שאמר "רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן" (משלי י"ט). ובעושר כבד ה' את אומתו בזמן שהם עושים רצונו, כמו שאמר "והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה"... ואין הממשלה נכונה אלא בממון, כמו שאמר (משלי כ"ב) "עשיר ברשים ימשול" וגו'.

והתבוננתי בדבריהם והנה הטוב שבו הוא מה שבא לאדם בקלות ובנחת, אבל מי שמתאמץ להשיגו הרי הוא ביגיעת מחשב ועמל רוח ונדודי שינה בלילות ועסק בימים, עד שאם אפילו ישיג אהבתו ממנו לא תהא השינה נחלתו לעתים רבות, וכמו שאמר "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון" (קהלת ה'). וכאשר יעשהו האדם מטרתו ירדפהו ויתאוה לו בצורה בהמית כמו שהזכרתי בפרק המאכל והמשתה, שהוא נעשה כאש וכמדבר וכמות וכשאול אשר לא תשבענה, ואף יותר מכך כמו שאמר במיוחד בזה "שאול ואבדה לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה" (משלי כ"ז). והכין האויבות והויכוחים והשנאה והנקימה כמו שעושים האריות והכפירים כדי להשיג את טרפם, כמו שהמשיל ואמר "אריה טורף כדי גורותיו ומחנק ללבאותיו" (נחום ב'). והיכן שמיעת שועת היתומים והאלמנות והעניים והעשוקים ולא ישעה אליהם מחמת רדיפתו לקבוץ ממון, ואיה לקיחת הממון וההתדיינות עם בני אדם והשפלת הכבוד והשחתת הנאמנות וגלוי הסודות אלא בקבוצו...

ופעמים רבות היה ממונו זה סבת הריגתו ואבדנו, או על ידי לסטים או על ידי המלך וכדומה לכך, וישאר הוא ובניו בלי כלום, וכמו שנאמר עושר שמור לבעליו לרעתו... ואם נשאר ממנו ביד בנו ומת האב, הרי האב נושא עון הממון האסור ואשמו רובץ עליו, כמו שאמר "אביו כי עשק עשק גזל גזל אח" וגו' והנה מת בעונו והניחו לבן האומלל אשר לא יברך לו ה' בו, כאמרו "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תברך" (משלי כ').

אבל נתחבב הממון על האדם כדי שישמור מה שחננו ה' בהתר ולא יאבדנו, לא לזולת זה, כאמרו ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה. (מאמר י פרק ח)

חובת הלבבות:

והשנים עשר חשבון האדם עם נפשו בעת המית לבו וחריצותו על העולם בכל השתדלותו ותכלית תחבולותיו וסוף יכלתו וישקול עמה בזותו בעניני אחריתו ועותו (ונטותו) מעבודת אלקיו, ואז ימצא מחשבתו בעניני עולמו הרמה שבמחשבות ותוחלתו בו הרמה שבתוחלת, כי לא יספיק לו ממיני קניניו מאומה אך הוא כאש כל אשר תוסיף עצים היא מוסיפה להבה, וכל לבו וכונתו מושכים אליו יומם ולילה, איננו חושב לאהב אלא מי שיעזרהו עליו, ולא ריע נאמר אלא המישרהו אליו, ויצפה לעתות אצור המסחרים ועתי מכירתם וצופה עניני השער וחוקר על יוקר הסחורות וזלותם ועלותם וירידתם בכל קצוי הארץ, ולא יעכבהו מלכת בדרכים הרחוקים חום ולא קור ולא סער הים, ולא אורך הדרך במדברות, אך כל זה לתקותו שיגיע אל תכלית ואין תכלית לו. ואפשר שתהיה יגיעתו לריק ולא יעלה בידו כי אם הצער והטורח והעמל, ואם הגיע אל קצת מה שקוה שמא לא יהיה לו ממנו כי אם שמירתו והנהגתו והצנעתו מן הפגעים עד שיהיה למי שנגזר לו בו אם בחייו, כמו שנאמר (ירמיה י"ז) "בחצי ימיו יעזבנו", או לאחר מותו כמו שכתוב (תהלים מ"ט) "ועזבו לאחרים חילם". וכבר הזהירנו החכם מן החריצות וההשתדלות להרבות בממון כמו שכתוב (משלי כ"ג) "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל", וספר מדוה הנמצא בו באמרו, "התעיף עיניך בו ואיננו"... וגו', והורנו החכם האחד ואישר אותנו על השתדלותנו בענין המזון והספוק בלבד, באמרו, (תהלים קכח) "יגיע כפיך כי תאכל אשריך טווב לך". וכן שאל החסיד מאלקיו לתת לו מן המזון די ספוקו ולהרחיק ממנו העושר המביא אל המותרים, והריש המביא אל אבדת המוסר והתורה... (שער ח חשבון הנפש פרק ג, וראה שם עוד)

אבל הפרישות הנוהגת בפנים השלישיים והוא מה שיתיחד בנו במצפוננו ומחשבותינו ויצרי לבבנו הטובים והרעים תחלת הפרישות ההיא שתפרוש מקניני העולם במעשיך ובמחשבתך אלא למזון ופרנסה לא לתענוג מתענוגי הגוף, ולא להגיע אל המנוחות והשררות והתפאר בהון העולם הכלה מהרה, ותהיה פרישותך בהם לאלקים יתעלה לא לקנות שם ולא להותיר ממונך בפרישותך... (שער ט הפרישות פרק ה)

תרגום יונתן:

לבקש - עידן בחיר לתבוע נכסיא. לשמר - למנטר עסקא, להשליך - בימא בעידן נחשולא רבא. (קהלת ג ו)

עושר שמור לבעליו - דיכנוש עתרא ולא עביד מיניה טב... נטיר ליה לאבאשא ליה לעלמא דאתי. (שם ה יב)

טובה חכמה עם נחלה - חוכמתא דאורייתא עם אחסנת ממונא... (שם ז יא)

ולב חכם לשמאלו - למקני נכסים דכסף ודהב. (שם י ב)

רש"י:

צו את אהרן - ...א"ר שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. (ויקרא ו ב)

איש אשר יתן לכהן - מתנות הראויות לו. לו יהיה - ממון הרבה. (במדבר ה י)

חונן - ומלוה דלים ואינו אומר אין בידי. מכלכל - וחס על נכסיו במאכל משתה וכסות. (תהלים קיב ה)

מלא כף נחת - לקנות מעט נכסים מיגיעו שיהא בהן נחת ליוצרו. (קהלת ד ו)

והשבע לעשיר - אינו מניחו לישון שכל הלילה מהרהר בפרקמטיא שלו. (שם ה י)

ולראות טובה - לעסוק בתורה שהיא לקח טוב, ולא יקבץ הון רב אלא בניתן לו ישמח. (שם שם יז)

ולא ישליטנו לאכול - שיהא שמח בחלקו, כי שואף לעשוק ולהרבות הון, וגם לא לעשות צדקה, ולעתיד ישלט בו נכרי ויעשה בו צדקה. (שם ו ב)

בצל החכמה - מי שישנו בצל החכמה וישנו בצל הכסף, שגורמת לעושר. ויתרון - עוד לחכמה על הכסף שתחיה בעליה. (שם ז יב)

אבן עזרא:

אם כסף תלוה - אם נתן לך השם הון שתוכל להלות העני... וקרא העניים עמי כי החסידים לא יבקשו עושר בעולם הזה, והעד אליהו ואלישע שלא רצה לקבל מנחת נעמן, גם שמואל הרמתי. (שמות כב כד)

לא פדה - לא יוכל העשיר לפדות אחיו ממיתה ולא את עצמו. (תהלים מט ח)

אך הבל - אל תבטחו בבני אדם שהם הבל, ולא בממון שרוב ממון יעשוהו בעושק וגזל. (תהלים סב י)

כי מיד האלקים - הרכוש, והוא רק שומר עליו ואין לו רשות לגעת עד שיתן לו האלקים רשות. (קהלת ב כד)

כי אם ראות עיניו - מה הנאה לזה למקבץ מכל דבר ממון רב, יש לו רק הנאת ראיה. (שם ה י)

יענה בשמחת לבו - ימציא לו שמחה, רוצה לומר שהמקום מסייע לו בשמחתו שמשליטו לאכל ממנו. (שם שם יט)

חכמה עם נחלה - טובה כי יכבדוהו בגלל עשרו, ויתרון דעת - אכן יתרון יש לחכמה שהיא תחיה בעליה כי היא צורת הנשמה העליונה שאינה מתה עם הגוף. (שם ז יא ויב)

משנה תורה:

ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות, ולא ימכור שדה ויקנה בית ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו, אבל מוכר הוא מטלטלין וקונה שדה, כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף הכלה בקיים, ולא תהיה כוונתו ליהנות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה. (דעות ה יב)

מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לנכרי להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו, ואף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה מותר, מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שישליכנו, ואם לא תתיר לו דבר זה שאין איסורו אלא מדברי סופרים יבא להביאו בידו ועובר על מלאכה של תורה... (שבת ו כב)

דליקה שנפלה בשבת המכבה אותה מפני איבוד ממון חייב, שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות. (שם יב ג)

הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אף על פי שהן נכתבין בשטר הכתובה אין נקראין כתובה אלא נדוניא שמם, ואם קיבל הבעל אחריות הנדוניא עליו ונעשית ברשותו אם פחתה פחתה לו ואם הותירה הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל, ואם לא קיבל אחריו הנדוניא עליו אלא הרי היא ברשות האשה אם פחתה פחתה לה ואם הותירה הותירה לה הרי זו נקראת נכסי מלוג... (אישות טז א, וראה שם עוד)

האשה שמכרה או שנתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל בין לבעלה בין לאחרים לא עשתה כלום, וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג לא עשה כלום... (שם כב טו, וראה שם עוד)

לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר "מכל אשר לו" ולא כל אשר לו, כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים "מכלכל דבריו במשפט", בין בדברי תורה בין בדברי עולם. אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו, שנאמר "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך". (ערכין ח יג)

ספר חסידים:

...לכן לא יהיה בעל נפש רחבה נבהל להון, לא עצל ובטל ממלאכתו אלא בעל עין טובה, מעט עסק ועוסק בתורה, אותו מעט שהוא חלקו ישמח בו, ולא יהיה אדם בעל קטטה ובעל קנאה ובעל תאוה ואינו רודף אחר הכבוד... (נא)

רבינו יונה:

וכן הוזהרנו בזה שלא לפזר ממון לריק אפילו שוה פרוטה, ואמרו רבותינו (ב"ק צ"א ב') המקרע על מתו יותר מדי לוקה, וכן כל המשבר כלים בחמתו, כי שתים רעות עשה, השחית ממון והשליט את כעסו להעבירו על דברי תורה, כי מעתה יש עמו מלחמה מיצר הכעס להעבירו על דתו... ואמרו רז"ל (יבמות מ"ד א') לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו. (שערי תשובה ג פב)

רבינו בחיי:

ולקח הוא ושכנו - התורה חסה על ממונם של ישראל בד' מקומות, האחד בכאן, כי מאחר שנותר עומד לשרפה לכך חסה עליך התורה תחלה ואמרה "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו", כדי שלא תפסיד ממונך. והב', (ויקרא י') "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו". השלישי הוא שכתוב בנבלה (דברים י"ד) "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי", הד', בית המנוגע שנאמר (ויקרא י"ד) "וצוה הכהן ופנו את הבית", לפי שאם יתכבסו הבגדים הצבועים יהיו נפסדים ויסור צבעם, וכן כלי חרס אם נטמאו אין להם תקנה לפיכך חסה התורה ואמרה ופנו את הבית. (שמות יב ד)

מרבה נכסים - וכן מי שהוא טורח אחר הממון ולהוט אחר שפע הנכסים בודאי מרבה דאגה, כי כפי אשר ירבה נכסיו ירבה דאגתו בלבו שיפחד מן המלך פן יקחם, ומן הלסטים פן יגזלום ויאנסום בדרך, וכן ספינותיו פן יטבעו בים, ונמצא שאין לו קורת רוח אפילו שעה אחת ואינו נהנה מכל מה שיש לו אך הוא דואג ומצטער וכל ימיו מכאובים. (אבות ב ח)

ספר החינוך:

מדיני המצוה שכל אחד מארבעה חטאים אלה מחייב עושהו להביא כשבה או שעירה כדין חטאת קבועה הידוע, ואינו נפטר בעוף או בקמח אלא אם כן הוא עני, ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה לא יצא ידי חובתו, והטעם לפי אחר שריחם הא-ל ב"ה עליו ופטרו בכך אינו בדין שידחוק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, למען כי בו סבה לגזול את הבריות כשמבקש למודו ואינו מוצא... (ויקרא מצוה קכג)

בעל הטורים:

ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב - סמך כסף וזהב לצאן, לומר לך הרוצה שיעשיר יעסוק בבהמה דקה, ומכל מקום כתיב ירבין חסר וי"ו, לומר שאם מרעה בשדות אחרים נכסיו מתמוטטין. (דברים ח יג)

רלב"ג:

נבהל להון - וחושב שיקנה בזה הון, חסר יבואנו - כי אין לו אוהבים ויקרהו נזק. (משלי כח כב)

יגרה מדון - כי לא ימצא כל תאותו ויעשה נגד אנשים. או המפזר ממונו יצטרך בסופו לעשוק אנשים, כי פזר מדון נגדו, האנשים שחשבו לקחת ממנו תמיד, ועתה יהיו נגדו. (שם שם כה)

דרשות הר"ן:

...לפי שדמיון האדם אינו כוסף תאות העולם והנאותיו לעצמו לבד, אבל להורישם לבניו, עד שרוב בני אדם יהיה עקר השתדלותם בזה, וכמעט לא יחשבו לעצמם, אבל יחטיאו נפשם ויעמיסוה עונות כדי שיוכלו להנחיל לבניהם הארמונות והמעונות, וזאת הנחלה היא נחלה מבוהלת ולא תבורך, עד שלפעמים ברוב האדם בעצמו אשר קבץ העושר ההוא בלא משפט בחצי ימיו יעזבנו ולא ישאר עמו כי אם העון.

וקרוב אני לומר שזה רמז הכתוב באמרו "כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו כי דרש" וגו'. רצה לומר לא תאחר לשלמו מחמדתך הממון, כשתחשוב להשתמש בו בינתים או שתחשוב שגזברי הקדש יעלימו עיניהם מהנדר הוא ושישאר הממון אצלך כי גם אם תאחרנו כשהם יעלימו עיניהם לא ישאר הממון אצלך כי דרוש ידרשנו הש"י מעמך לא ישאר לך אלא החטא בלבד. וכל שכן שלא יצליח עשוק וגזול להורישו לבניו להושיבם ממנו במנוחות שאננות. אבל מכל מקום טבע הדמיון נמשך לזה עד שברוב מה שהאדם חוטא בדבר שבממון הוא בשביל בניו, אינו חושב שהיה נוסע מן העולם אחר שבניו נשארים לו ובני בניו על הסדר. ולכן הזהירם שלא ימשכו אחר דמיונם בזה, כי גם זה אינו דבר קיים, הלא תראו אשר עשה לדתן ולאבירם... (דרוש י)

1587 File did not work and has to be inserted here

והנה חלוקי מדרגות הרבה יש בענין כחות הרע שזכרנו והנשפע מהם, ובדרך כלל נקרא לנשפע מהם טומאה, חשך וזוהמא, או חול, וכיוצא בו, ולנשפע מהארת פניו ית"ש נקרא קדושה וטהרה, אור וברכה, וכיוצא בזה. אבל בהבחנת פרטי הענינים נבחין מיני הסוגים האלה ופרטיהם, שעליהם סובבת כל ההנהגה שהאדון ב"ה מנהיג את עולמו. (שם שם ט)

והנה אחרי היות גזרת חכמתו שיהיה בעולם טוב ורע, היה הסדור שימצא באמת הרע בכל המדרגות שאפשר לו לימצא, ותהיה העבודה לאדם שימנע ממנו השליטה והפעולה, בכל דרכיו ומדרגותיו עד שיוסר ענינו לגמרי מן הבריאה כלה. ואולם תראה שהאדון ית"ש הנה אמיתת ענינו שולל ממנו כל מין חסרון שיהיה, כמו שכתבתי בחלק א פרק א', ורק בברואים אפשר שימצאו החסרונות והרעות, והנה היה הסדור שיבראו מדרגות טוב לברואים, ויברא להם ההפך שהוא הרע, ושהוא המציאות מה שאפשר שיהיה לרע, ויבא האדם בעבודתו ויסיר מענינו ומן הבריאה כלה את הרע כלו, ויקבע בו ובבריאה את הטוב לנצח נצחים. ועל כן היה הסדור שכל ענין טוב ימצא כנגדו ענין רע, והוא מה שאמר הכתוב, "גם את זה לעומת זה עשה האלקים" (קהלת ז' י"ד).

ורק בדבר אחד יתר הטוב על הרע, שהטוב, שרשו הוא שלמותו ית' הקדום והנצחי, והרע אינו אלא דבר נברא, לשיבוטל ואין לו לשמש אלא כל זמן ההשתדלות של האדם כמו שזכרנו למעלה. (שם חלק ג פרק ב ח)

והנה על פי הדרך הזה, כמו שהמציא לאדם דרך להשיג בו הארה והשכלה ורוח הקודש שלא כדרך הטבע הגשמי, כן הוצרך שימצא לטוב הגדול הזה ההפך, והוא שיוכל האדם להמשיך חשך ועכירות ורוח טומאה שלא כדרך הטבעי, והוא ענין טומאת הכשוף והדרישה אל המתים, שהרחיקנו התורה מהם, וענינם, הוא המשיך על ידי הזכרות בתנאים ידועים השפעות הטומאה וזוהמא, מה שהוא הריחוק היותר גדול ממנו ית"ש, הפך הדבקות בו ממש, והדבר נמשך מאותם כחות הרע שזכרנו בחלק א' פרק ה', שהושמו להם, בגזרתו ית' שמות יוזכרו בם, וימשך על ידי זה מהם משך הטומאה במדרגות ידועות, שלא כדרך הטבע, וכן יעשו על ידיהם מעשים שלא כמעשים הטבעים, כמעשה החרטומים וזולתם, כפי מה שנמסר להם בכח הפועלים ההם לפעול, ובאותם הגבולים שהושמו להם, וכן על ידי השדים יעשו מעשים כאלה... אך לא יהיה זה אלא כשיעור ההוא ולא יותר, וגם באותו השיעור כבר אפשר שיודחו הם מכח חזק מהם, ותמנע פעולתם בגזרתו ית', ועל זה אמרו אין עוד מלבדו - ואפילו כשפים... (שם שם ט)

ומעומק הענין הוא, כי הרי כפי הסדרים שסדרה חכמתו ית' לתקונם של הנבראים, כמו שכתבנו בחלק א', הנה יש ענינים רבים של רע שמתגלגלים וסובבים בעולם, אם מצד בחירתם של בני האדם החוטאים, ואם מצד מה שנגזר עליהם לענשם, ונראה הדבר לכאורה שזה הפך רצונו ית', כי הנה הוא ית"ש אינו רוצה אלא בטוב, וכל חפצו להיטיב, והנה שמו ית' מתחלל בשליטת הרשעים ובתגבורת הרעות והקלקולים, אמנם היודע בדרכיו ית' ומעמיק בענינם ידע, כי על כל פנים אין כל זה אלא סבוב מסבות בדרך עמוק, כלם מתכונים לנקודת השלמת הבריאה ובה מסתיימים... ונמצא שהקב"ה הוא המנהג את הכל באמת, ועצתו לבדה היא תקום, שהוא הגיע טובו ושלמותו אל ברואיו, אלא שלפי אמתת הענין צריכים הדברים להתגלגל בגלגולים אלה על פי יסודות החכמה הנפלאה והטוב האמתי, ויודע בסוף כל הגלגולים כי הוא ית"ש אחד יחיד ומיוחד...

וממה שנכלל עוד בעומק זה הענין הוא גלוי אמתת יחודו ית'. וזה כי הנה כבר ביארנו שכלל כל המסבות הסובבות בעולם הוא שהנה ברא הבורא ית' את הרע לשיעבירוהו בני האדם. ויקבעו בעצמם ובבריאה את הטוב, והנה חוקים רבים ושרשים גדולים הושרשו בענין הזה לשישתלם בכל חלקיו ובחינותיו, כי אולם פרטים רבים ימצאו בענין מציאותו של הרע בבריאה, פעולותיו ושליטתו, ופרטים רבים כמו כן בענין יחסו של האדם עמו, במה שהוא נתון תחתיו ומושם בתוכו, ובענין התגברו עליו והתפתחו ממאסריו וכבשו אותו. וענין מציאות הטוב התפשטו והתחזקו כפי הכנע הרע והכבשו. ואמנם שורש כל מציאות הרע, פעולותיו ושליטתו, הוא העלים הבורא ית' את יחודו, שאינו מתגלה בעוצם אמתתו לכל, וכפי שיעור ההעלם כך הוא שיעור כח מציאותו של הרע, וכמו שכתבנו בחלק ראשון, ושרש כל בטול הרע והעברתו והקבע כל הבריאה בטוב, הוא גלוי אמתת יחודו ית' והוא מה שאמר הכתוב, ראו עתה כי אני אני הוא וגו'... ונמצא שסוף תקון כל הבריאה תלוי בגלוי יחודו ית'. והנה הוא היה הוה ויהיה תמיד אחד יחיד ומיוחד, אלא שעכשיו אינו מגולה לכל כראוי... (שם חלק ד פרק ד א)

עיקר הבריאה כולה הוא, שרצה הבורא ית' לברא האדם, שיהיה מתדבק בו יתברך ונהנה בטובה האמיתית, וזה על ידי שיהיו לפניו שני דרכים, דרך הטוב ודרך הרע, ויהיה לו כח לבחור באיזה מהם שירצה... ואמנם מציאות הטוב והרע האמתי הוא, שהנה שם האדון ב"ה בעולם קדושה וטומאה. פירוש קדושה היא מציאות קורבה אליו ית', וטומאה היא מציאות ריחוק ממנו ית', הקדושה היא השפעה שהאדון ב"ה משפיע במי שראוי לזה, והשראה ששורה עליו, הטומאה היא ריחוק שהקב"ה מתרחק והעלם שמתעלם. אמנם האמת הוא, שהנה ברא האדון ב"ה איזה כחות רוחניים לצורך ענין זה, והם כחות יושפע מהם חושך וזוהמא, אשר בכל מקום שתמצא שם הזוהמא ההיא מתרחקת ממנו הקדושה ויתעלם משם אורו ית', ואלה נקראים כחות הטומאה.

ואולם שם האדון ב"ה כח במעשי האדם לעורר את השרשים העליונים, והיינו שיהיו ממשיכים אור שפע קדושתו יתברך ואור טובו, או המשך הזוהמא והטומאה ההיא. והנה יחד לו מעשים שעל ידם תמשך הקדושה, וצוה להתמיד בהם, והם כלל המצות, ויחד מעשים שעל ידם תמשך הזוהמא וצוהו לימנע מהם, והם כלל האיסורים... 

וצריך שתדע שכמו שניתן לאדם שיהיה ממשיך לעצמו קדושה או זוהמא, כן ניתן לו שבכח מעשיו ימשיך בכל הבריאה כלה הקדושה או הזוהמא, ונמצא כל הבריאה מתתקנת או מתקלקלת על ידי האדם, ויחשב זה לזכות לצדיקים שמטיבים לבריאה ולחובה לרשעים שמקלקלים אותה... (מאמר העיקרים)

ואמר, כתיב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וכו', דע כי הפרשה הזאת היא כוללת באמת שרשי ההנהגה, וכן אמר דהוא סהדותא על מהימנותא דכלא, ואפרש לך סוד האמונה הזאת, כי הנה כתיב א-ל אמונה ואין עול, והוא כי הקב"ה מנהג את עולמו בכמה גילגולים עמוקים והכל באמונה לתת לכל אחד לפי מעשיו ממש, ונמשך מראשית הכל, כי שם הקב"ה בעולם צד הקדושה וצד הטומאה זה לעומת זה, וביניהם שם כל עניני העולם להיות בו שולטות או זו או זו לפי המעשים, אך הכונה היא לנהוג הדברים בהנהגה כל כך עמוקה שאי אפשר להשיגה אלא הוא עצמו, ובה סוף סוף יחזור כל רע לטוב, ותהיה הממשלה לקדושה לבדה. והנה זאת היא אמונתו הקדושה אנחנו בני ישראל, אשר אין מאציל אלא אחד הוא לבדו עשה את הכל, ושם התפשטות ספירות קדושה וכנגדם עשה מדריגת הרע, והוא המנהיג לבדו אדון יחיד להחזיר כל הרע להשתעבד לעבודת קדשו, ואין גם אחד עושה דבר זולת רצונו. ואף על פי שנראין הדברים קשים וזרים להבין דרכם, כי דרך רשעים צלחה והצדיקים בשפל ישבו, אך הכל ינהיג בהנהגה נאמנת להשיב דבר על בוריו, וכל טוב יהיה נשגב לבדו בלי תערובות רע, ואין שום דבר בעולם נעשה לרע לבריות רק הכל לטובתם מאת המאציל היחיד ב"ה אשר אין זולתו. וידיעת האמונה הזאת תלויה בידיעת החוק אשר הכין המאציל ית"ש לסדר בו את הנהגתו, והוא ידיעת סיבת המציאה הראשונה אשר המציא את הנמצאים ואיך המציא את ספירותיו הקדושות, ואיך המציא ונתן מקום לרע, ושם נראה ונדע איזהו דרך התחזק צד האחד או צד האחר... (אדיר במרום דף כד, ועיין שם עוד)

ותדע שבאמת כל זה האילן לא יצא אלא מספירה אחת האחרונה שבקדושה, אלא שיש בו כל כך חלקים כמו באילן הקדוש, ועל כן הוא בעצמו יש בו אבי"ע, והאצילות שלו היא יותר קרובה אל הקדושה, והבריאה פחות ממנה... והיותר קרובה מכולם היא קליפת נוגה כנ"ל, והענין הוא כי כשיצאה הארה שהיתה חומר הס"א הנה בראשיתו לא היתה רע גם היא לגמרי, אלא שהיתה טוב וכוללת בעצמה רע עד שבהתפשטה תהיה רע מה ששום הארה אחרת לא היתה עושה זה. פירוש כי מה שיצא אפילו ממדרגה אחת למעלה מן המקום שיוצאת זאת שום התפשטות ממנה לא יהיה רע, אך זאת כבר הוכנה בדרך זה. והנה זה הראשית הוא הנקרא נוגה, שהוא בהיקות האור, והוא כי כבר אמרנו איך זה האילן כולו הוא דוגמת אילן הקדוש, אך האילן הקדוש הוא אור והוא הנמשך מן החסד, והיה שהוא כח הדין מן הצמצום הוא הגורם שיצא זה האילן האחר, וזה היה יכול להיות חשך גמור, אם באמת היו יוצאין מיד רע גמור, אבל אינו נמשך בדרך זה, ונמצא שיש בו איזה בהיקות מן האור, וזה הטוב בהתפשטו נעשה רע, והוא הרע שהיה בכלל גוף הבהיקות הזה עצמו שכשיצאו כך יצאו כלול מטוב ורע, וכל זה נקראים נוגה והוא סוד טוב ורע שבאמת יש בו טוב ויש בו רע, ואחר כך מתפשט במדרגת בחינת הרע לבד, והם הג' קליפות קשות. והנה בהיות זה הטוב בקליפת נוגה, הנה אינו יכול הס"א להתפרץ לגמרי מפני הקדושה, כי ראשיתה נכנע אליה, וגם בזה הטוב של קליפת נוגה, הנה יש חלק האחרון ממלכות דעשיה מלובש בה להחזיקה תחת ממשלת הקודש בסוד ומלכותו בכל משלה, והבן מאד מאד זה הענין, כי אי אפשר להרחיב הדבור כל כך בדברים האלו. (שם דף נה, ועיין שם עוד)

הנה מה שאנו צריכים להבין הרבה, הוא ענין החסרונות האלה הנמצאים בבריאה, ענין הרעות הנמצאות בה, שהם ענינים שלא כחק שלמותו יתברך, וכמו שזכרנו, אשר על כן נכשלו בה הפושעים איש לפי דרכו הרעה. כי ודאי, לפי שלמותו יתברך, לא היה לו לעשות אלא טובות לבד. אמנם עתה אבינך הכל על בוריו בסייעתא דשמיא. הנה כשאנו אומרים הקב"ה הוא יחיד, הלא אנו מבינים שאין זולתו, שאין הפך לו, שאין מונע לו, ולאפוקי מכל אותם הסברות שזכרנו, נמצא, שלא די לקיים בו יתברך הטוב, אלא שצריך לשלול ממנו ההפך, אך כל שאר המעלות שנוכל לחשוב בו אין שייך בהם ההפך כלל, פירוש דרך משל, בגדר החכמה אין שייך הסכלות, כי הלא חכמה יגדור אותה מה שהדעת מלא מציורי הדברים על ישרם... אך בגדר היחוד שייך ההפך, כי גדרו הוא, יחוד שאין אחר עמו, הרי, שגדר שאר המעלות הוא קיום הטוב מצד עצמו, וגדר היחוד הוא שלילת הרע, עתה הנך רואה שאם היה רוצה הקב"ה לגלות כל שאר מעלות שלמותו, כיון שהם כולם רק מעלות של טוב, אין בגדרם אלא קיום הטוב, ולא היה שייך בגילויים עשיית הרע, אך ברצותו לגלות היחוד, שבגדרו יש שלילת הרע, הנה שייך לעשות הרע ולשלול אותו מן המציאות המוכרח והשליטה, כדי שיהיו כל חלקי הגדר מתגלים היטב. ואל תטעי לומר שגם לתת באור לחכמה צריך להראות הסכלות, כי אין הפך ניכר אלא מהפכו, כי צריך להבין שכל מעלות הטוב אין לנו להבינם אלא מעלות הטוב לפי מה שהוא טוב, ושלילת ההפך של המעלות ההם אינם בכלל גדר המעלות ההם הטובות, אלא כולם כאחד נכנסים תחת גדר היחוד שהוא שלילת כל מה שהוא זולתו. וכולם מיני הסוג הזה יחשבו, ומי שרוצה להבין צריך שלא יערב מיני סוג אחד עם מיני סוג אחר. (דעת תבונות לח)

...הלא תראי אדם הראשון עצמו כך קרה לו, והביני היטב הענין הזה, כי אם לא היה בורא הקב"ה העולם אלא על צד הטוב בלא צד הרע כלל אז לא היתה המחשבה מציירת הרע כלל שתוכל להבין היחוד בשלמות גדרו, וכמו שזכרנו למעלה, אך כיון שכבר ברא הרע, אז ודאי כבר המחשבה יכולה לצייר אותו ולהכיר מכחו היחוד באמת, ואמנם, אדם הראשון כבר היה רואה הרע, והיינו כי הלא הוא היה עץ הדעת טוב ורע שהקב"ה אסרו עליו ואף על פי כן היתה עינו מטעה אותו לחשוב אותו תאוה לעינים וטוב למאכל ונחמד להשכיל כדברי הכתוב (בראשית ג' ו'), ונמצא שהיה רואה מיד שיש מקום לטעות חס וחלילה ולומר או שתי רשויות הם, חס וחלילה, או שאר סברות הרעות שהיה משים לפניהם הנחש... ואם היה עומד באמונתו ולא היה מתפתה אחר יצר הרע אלא אדרבא, היתה מתחזקת בלבו האמונה הזאת ואז היה נקרא שהשיג היחוד עליון, שהרי כבר ראה וציירה מחשבתו מה הוא הרע וגם השיג בחכמתו שכל מה שהוא רע אינו אלא נברא ממנו יתברך, לכבוד עצמו, והנה היה די שיתחזק באמונה זו שלא לעבור את פי ה', וזה עד ליל שבת קדש כאשר חכמים יגידו... כי היה מבטל ברגע אחד כל הרע מן העולם. אבל אדם הראשון נתפתה בתחילה אחר התאוה והתשוקה שלו, ואז חזר וחשב סברות רעות כדי להקל על עצמו... והנה, אז הוצרך להראות לו במופת מה שלא רצה להשיג מצד הידיעה, והיינו להראות לו מה הוא הרע באמת, ואיך אף על פי שמניחים לו מקום כל כך גדול, סוף סוף צריך לבא הכל לממשלת הטוב היחידית, והוא דרך קשי העולם הזה שנגזר עליו, כדי שסוף סוף יבוא לידי האמונה שלא רצה לעמוד בה מתחלה... (שם מ)

הזמן האחד שיש לנו לבאר עתה הוא זמן התעלם יחודו יתברך כיום הזה, הוא כלל זמן עבודת האדם. והנה מחק שלמותו, כבר אמרנו, היה ודאי לעשות את כל מעשיו שלמים ולא יהיה במעשיו אלא טובה גמורה ושלמה בלי שום חסרון ורעה כלל. אמנם ברצותו להתנהג עם נבראיו בהנהגה הזאת שכבר זכרנו, הנה המציא סדר חדש ממש שלא כדת השלמות העליון ב"ה אלא מאי דצריכא לברייתא לתת להם זכות לשכר טוב באחריתם, והוא דרך הטוב והרע, השכר והעונש, שלפי הדרך הזה הנה הטוב והרע שקולים הם ובאים שניהם בעולם הזה, וכן מזומן הוא הטוב לטובים כמו הרע לרעים, ועל פי הדרך הזה נמצא הבריות מתקלקלות לפעמים ונתקנות לפעמים. וניתנה הרשות לשטן להסטין ולמשחית לחבל את אשר ירשיעון אלהים, ונמצאו אומות העולם עובדי ע"ז וכן כל שאר הרעות כלם אשר בעולם שעליהם באו הבטחות הנביאים עליהם השלום להעבירם מן העולם לעתיד לבא, כענין שנאמר "והאלילים כליל יחלוף"... ועל פי הדרך "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שאין הקב"ה רוצה לעכב כלום בידי בני האדם אם רוצים לקלקל מעשיהם, ומזה נולדו כל הקלקולים הגדולים אשר היו בעולם מני יום ברוא אלקים אדם, ואין מנוחה לצדיקים בעולם הזה, כי רעת האדם רבה עליו והשטן מקטרג בכל עת ובכל שעה... זה כלל הדרך אשר חידש הרצון העליון לפי ענין התעלם שליטתו ויחודו, ואין דרך זה תלוי אלא בהסתר פני טובו יתברך, כי לולא היה רוצה להתגלות באמיתת ממשלתו היה מעביר כל הרעות האלה ולא היה מניח אלא הטוב והתיקון לבדו...

...כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין. וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים ואם כן כל יום ויום שעובר נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו, ולא עוד אלא שלקב"ה מסיבות מתהפכים בעומק עצתו ומגלגל גלגולים תמיד להביא העולם אל השלמות הזה... עד שמתוך הטוב ורע עצמו נגיע סוף סוף לדבר זה שיהיה הכל נשלם, ויהיה הוא יתברך שמו מגלה יחודו... (שם מח)

...ומחק שלמותו היה לעשות מעשיו שלמות בלא חסרונות, וכבש כל זה וראה לעשותם בחסרונות וחסרי ההארה כמות שהם, ואמנם לא רצה על כל פנים להניח עולמו כך שיהיה תמיד הולך וסוער בשותפות הטוב והרע, אלא מטעם טובו הגדול היה לשום הנהגה אחת ועצה עמוקה לסבב כל הדברים מתוך הטוב והרע עצמו אל התיקון השלם השייך לימצא בהם, ומחק שלמותו הוא זה לעשות שעל כל פנים יהיו מעשיו מושלמים ולא ישארו בחסרונם... ואולם אהני מעשיו ודאי בכבישת רחמיו כביכול שזכרנו, שלא יעשה כחק שלמותו להיות הבריות שלמים מתחלתם, אלא תחלתם חסר וסופם יהיה שלם מטעם טובו הגדול, שאלמלא היה מניח לעולם רק מדת המשפט לא היו הבריות יוצאים מידי דפים לעולם, כי תמיד היו נמצאים צדיקים ורשעים, טובות ורעות, ברכה וקללה, אך עתה, אף על פי שבתחלתו הוא כך, לא יהיה כן בסופו, ועל כן נשארה מדת המשפט בגלוי ומדת התקון הכללי בהסתר, כי מעשיה בסתר הם עד סוף דבר שיתוקן הכל המציאות כלו לעתיד לבא. (שם נב)

עוד אודיעך בענין הזה דבר יותר פרטי, והוא כי ודאי בכל מדה ומדה שהוא יתברך מודד לנו נבחין שני ענינים, הנראה והנסתר, דהיינו הנראה הוא ששכר או העונש לפי שנמדדה לו המדה, והיא לפי מה שהיא, הטובה היא אם רעה, והנסתר הוא העצה העמוקה הנמצאת תמיד בכל מדותיו להביא בהן את הבריות לתיקון הכלל, כי כך היא המדה ודאי, שאין לך מעשה קטן או גדול שאין תוכיות כונתו לתיקון השם, וכענין שאמר כל מאי דעבדין מן שמיא טב... כי יודיע דרכיו הקב"ה לעתיד לבא לעיני כל ישראל איך אפילו התוכחות והיסורין לא היו אלא הזמנות לטובה והכנה ממש לברכה, כי הקב"ה אינו רוצה אלא בתיקון בריאתו... ועל כן נדע שבהיות שרצה האדון להשקיף בחק טובו שזכרנו על בריותיו, הנה כל המעשים המגיעים לנו עתה על פי דרך הטוב והרע יש בתוכם מה שאין בברם ודאי, מה שמגלגל ומסבב בטובו תמיד להשלים תיקוננו, ויש בתוך זה מה שיתגלה לעתיד לבא מיד שנאמר (ישעיה ל"ה) "אז תפקחנה עיני עורים"... (שם נד)

עתה יש לנו להבין המצב הראשון לאדם שהוא, שבהיותו בעולם הזה, הלא זה זמן עבודתו. ואמנם מה העבודה בכלל כבר ביארנוה, שהיא להעביר כל חסרון שנמצא בבריאתו, הוא הרע הזה אשר מצוי הוא עתה ועומד להתבטל. ואמנם על האדם המשא הזה להשתדל על ביטולו ממנו בראשונה, ואחריו מכל הבריאה כולה לפי מה שנוגע לו... ואולם מה שיצטרך לבאר תחלה הוא, ענין מציאות הרע הזה שהוא הגורם לכל משא העבודה הזאת ולדעת גבולותיו, מה ענינו ותולדותיו, במה כחו הגדול ובמה מסתתים אותו כמאמרם ז"ל, ובמה יעבור מן העולם. ותראי כי זהו מציאות מחודש לגמרי, שרצה וחידש אותו האדון בה לנסות בו בני האדם, לתת להם מקום לעבודה... אך הרע הזה, אדרבא, הנה הוא דבר ההפכי לו יתברך ממש אשר לא היה לענין זה ולא קרוב לו שם וזכר כלל קודם שחידשו האדון ב"ה, כמו שזכרנו, אבל מכח יכלתו הבעל בלתי תכלית הוא זה שיכול להמציא אף מה שהוא הפך לו ממש שאין בחוקו יתברך ענין ממנו כלל, להודיע ולהודע שאין ליכלתו יתברך שום גבול כלל ועיקר, והוא מה שאמר "יוצר אור וגו' ובורא רע אני ה' עושה כל אלה", ואמנם הוא יתברך שהמציאו לא המציאו אלא לשיתבטל, וכמאמרם ז"ל שהבאתי למעלה, ולא המציאו אלא באותו הגבול, באותו הטבע והחק שרצה, כי על כל פנים, אין הכונה אלא ללקוט מן הרע עצמו פרי טוב לצדיקים לתת להם שכר טוב בעולם. (שם צו)

ואם כן הרע איך בא? "בורא" רע כתיב ולא "עושה" רע, לפי שהוא ברא הרע במציאות, שאם לא היה בורא אותו לא היה נמצא, אך אינו עושה אותו בקום ועשה. ואם כן איך נעשה? קראי כתיבי, (תהלים ל') "ה' ברצונך העמדתה להררי עוז הסתרת פניך הייתי נבהל"... כי הטוב הקב"ה עושה אותו ממש בשפעו הטוב, אבל הרע אינו אלא העדר שפעו וביטולו אם מעט ואם הרבה, כי השפע הטוב בא בכל תקון המצטרך לטובת הנשפע, ואם יבטל ויעדר השפע לגמרי, זה יהיה ביטול לנשפע ביטול גמור, אך אם השפע לא יבטל לגמרי אך מתנאי שלמותו יתבטלו ויעדרו ויהיה החסרון בנשפע ולא ביטול גמור, דרך משל, שפע המציאות והחיים בבואו שלם בכל ההכנות הטובות הנה יהיה הנשפע חי ובריא, ואם יבטל לגמרי ימות הנשפע ההוא, אך אם לא יבטל לגמרי, אבל הכנותיו יעדרו ותנאי שלמותו, הנה לא ימות הנשפע ההוא, אבל יחלה ויחיה חיי צער, וזה פשוט. ונמצא שלא נוכל לומר שהטוב והרע הם שתי השפעות כמו שחשבת, אבל הם תולדות ההשפעה והעדרה בכל או במקצת.

שכאשר נדקדק במציאות הדברים נמצא שאין הרעות אלא הפסדי הטובות עצמם, ואלו נקח כל מיני הטובות שיש במציאות ונבין גדרם, וכל הרעות ונבין גדרם גם כן, נראה שאין מציאות הרעות אלא הפסדי אותם הטובות עצמם, על כן אין שייך פה לומר שתי השפעות הם, אלא השפעה והעדרה וביטולה בכל או במקצת, כמו שזכרנו.

ואם כן העולם הזה שאנו רואים שהוא מורכב ודאי, שיש בו טובות ורעות, נצטרך לומר שנברא בשני דרכים, בהשפעה וביטול השפעה.

וכי דבר תימה הוא זה, זה פשוט, ואי אפשר לחלוק כי כל מה שהוא טוב מהשפעתו יתברך הוא נולד, וכל מה שהוא רע מהעדר שפע וביטולו נולד ודאי, ואם אנו רואים טובות ורעות נדע ודאי ששתים הנה עשה האלקים, השפיע וסילק שפעו, ונבראו השתי הבריאות שהזכרנו.

אך זה אינני מבינה, עד שנאמר שמההשפעה נבראו בריאות הנה טוב, אך מהעדר השפעה איך יבראו בריות...

כשאנו אומרים שהקב"ה ברא העולם הזה, ודאי נבין בתחילה בריתה הכלל ואחר כך הפרטים. פירוש: בתחלה הטבע עצמו, ואחר כך אישיו. והנה כשרצה האדון ב"ה לחדש הטבע בטוב ורע, הנה ודאי הוא שבאה השפעה ממנו לחדש מציאות הטבע, וזהו הטוב, וזאת ההשפעה עצמה, קצת ממנה נעדרה, היינו ההכנות הטובות, שהיו בה ותנאי השלמות שלה שהיו עושים הטבע בתכונתו טוב, והנה מציאות ההעדר הוא הוא שחידש בטבע הפסדי המציאות הטוב שהם הם כלל הרע, וזה כי הטבע ודאי מתקלקל ממה שאין השפע מתמיד לו, ואחר שחודשו שני הענינים האלה בטבע הכללי נבנו האישים בפרט, אלה על פי הענינים הטובים ואלה על פי הענינים הרעים. ואמנם גם מציאות האישים נעשה ודאי בהשפעה, כי כבר שמנו המוסד ראשונה שאין שום דבר נעשה אלא בהשפעה, ואולם ההשפעה הזאת היא השפעה באה אחר ההשפעה, זכרנו, שחידשה במציאות הכללי ההויה וההפסד, ועל כן יש בחוקה לקחת מן הכלל של הטבע לצורך בנין האישים מה שיצטרך להרבותם מן הטוב ומן הרע, המחודש כבר. ואולם תראי כי אין אני אומר שנתבטלה ההשפעה לגמרי, כי אז היו מתבטלים ודאי כל הנמצאות, וזה הוא ההעדר שאמרתי שאינו יכול לעשות מציאות, אבל הענין הוא שנתבטלה רק במקצת, שהרי הכנותיה ותיקוניה הם שנתבטלו, והוא הענין, כמו שיגיע לאיש שיחלה ולא ימות, כן מציאות הטבע הכללי הוא שמתקלקל בסור ההשפעה קצת ולא לגמרי, ומתחדשות הרעות שאינם אלא קלקולים במציאותו של הטבע השלם, והרי המונח שלנו קים לעד, שאין הקב"ה עושה אלא הטוב, והרע אינו עושה, אלא מהעדר שפעו הוא נולד.

סוף דבר הבנתי מציאות הרע איך מתהוה, עתה צריכים אנו להשלים ענין זה לדעת כל גבולותיו.

אבל לפי שרצה במציאות העולם השפל הזה ועל כן גזר שתהיה השפעתו גם היא נשפלת במעלתה להוליד דברים וגשמים אלה שירידה היא לה ודאי, שלא על התכלית הזה חודשה, ונמצא שמה שאנו רואים שהוא עתה משפיע דברים גשמיים ושפלים, נדע, שזהו מיעוט והשפלה להשפעה עצמה שצריכה להתלבש בדרכים אלה שהם פחיתות לגבה, להיות השפעת הא-ל יתברך מקור השלמות והקדושה. אך כך עלה במחשבה לפניו יתברך, להלביש השפעתו בדרכים החשוכים האלה עד עת מועד שתתפשט מכל אלה הלבושים ותשאר בבירורה, ותוכן ענינה, שלא תהיה הבריאה וכל עניניה אלא קדש לה'. והנה כל זמן עבודת האדם ההשפעה מתלבשת בלבושים אלה, ובכלות זמן העבודה תתפשט היא מן הלבושים... כללו של דבר: חידש האדון ב"ה השפעה ממנו אל הנמצאים שתוכיות ענינה אינו אלא המשך הקדושה ממנו יתברך אל הנמצאים, ועוד חידש דרכים להשפעה שפלים ופחותים לגבי מעלות קדושתה, וחידש בהשפעה עצמה הביטולים וקלקול הסדרים שזכרתי, ותלוי כל זה בענין גילוי היחוד שזכרנו למעלה, שמצד הסתר בפנים מתחדשים כל הדברים האלה בחק השפעתו, ומצד הגילוי אחרי כן מתפשטים כל הלבושים האלה ממנה...

כבר אמרנו שהרע הזה, שנברא - לא נברא אלא בגבול שרצה בו החפץ העליון, ואמנם, אף על פי שחידש האדון ב"ה הביטול להויות, לא חידשו אלא להויות בלתי שלמות, אך להויות השלמות לא יהיה ביטול, אלא קיומם יהיה נצחי, ותראי, שעל כן עתה יש ביטול להויות העולם ולעתיד לבא לא יהיה עוד ואין אלא שעתה הבריאה לא שלמה היא, על כן גזר עליה הביטול, אך לעתיד לבא יחודשו שמים חדשים וארץ חדשה שתהיה בריאתם שלמה, על כן לא יהיה להם ביטול. ונמצא שההשפעה הראשונה שהמציא מציאות הטבע הכללי וביטול סידורה שהמציא קלקולי הטבע, לא היתה השפעה שתוליד דברים שלמים בשמים וארץ החדשים שלעתיד לבא, כי להם לא יהיה ביטול, וכמו שזכרנו, אבל היתה השפעה שלא היה בחוקה להוליד אלא דברים בלתי שלמים, על כן הוחק לה הביטול, שהוחק לצורך המציא הקלקולים בטבע וההשפעה שהמציאה, ובחר האישים של הטבע מורכבים מן הטוב והרע, הנה היא השפעה שמבדלת הרעות לבדם שלא יבטלו הנמצאות, אלא מוגבלים יהיו בכח גזרתו של מקום ותלויים במאמר שלא להתגבר ולבטל את הנמצאות כי אם להמצא באתו השיעור ותחום שצריך לתכונת הנמצאות האלה ולהתגבר בזמן אחר שמצטרך בתגבורת יותר גדול, ובזמן אחר להמצא, הכל יפה בעתו, כאשר גזר החפץ העליון, כי מעתה יש בנמצאות מן החסרונות והקלקולים ודאי, אך אינם כל כך שיבטלום מהויה, ואמנם הם בשעור שסוף סוף יתגברו עד שיבטלום, כי כל הוה נפסד, ונמצא, מציאותם משוער בשיעור מדוקדק מאד כאשר ידעה החכמה העליונה שזכרנו, הנה, היתה מכוונת לחדש הביטול, כי על כן לא חידשתה שלמה מעיקרא כי אם למען יהיה ביטול ורעה בעולם כמו שכתבתי, לא מבלתי יכולת וחסרון כח חלילה. ומה שעתיד ליעשות באחרונה בארץ ושמים החדשים שזכרנו, היה יכול לעשות מתחלה, אלא שעל כן נעשים בלתי שלמים כדי שיפול בהם הביטול. אך בהשפעה השנית שרצה לתת הויה לנמצאות הנה באמת היתה כונת המחשבה העליונה להציל ההויות מן הביטול ולרחקו מהם עד עת מועד, על כן לא ביטלה הביטול מן העולם, אבל הגבילה הרעות ושמה אותם בתחום שרצתה לצורך תכונת העולם כמו שזכרנו, עד שתבא השעה ויעביר כל הרעות מן המציאות וישארו כל הנמצאות שלמים ונצחיים...

אמנם כאן את צריכה להקדמה אחת, והיא, שלא מפני שיהיה נברא אחד חסר השלמות נאמר שהוא דבר רע ממש, כי יכול להיות חסרון שאף על פי שאינו השלמות והטוב הגמור, איננו רע, הלא תראי המלאכים, גם הם חסרים ודאי, כי אינם בתכלית השלמות, כי אין תכלית שלמות אלא לאדון ב"ה, וביניהם גם כן כמה מעלות ומדרגות יש, המדריגה השניה פחותה מן הראשונה וחסרה ממנה, ואף על פי כן אינם בחסרון כל כך גדול שיוליד בהם מה שהוא רע ממש, שהרי אין ביניהם לא קנאה לא שנאה, אין בהם יצר הרע, אין בהם לא שינה ולא עייפות ולא חולי ולא מיתה. אך בני האדם הם פחותים מהמלאכים וחסרים מהם והחסרון בהם גבר כל כך שיש בהם מה שהוא רע, כי יש בהם יצר רע, חולאים ומיתה. ובעלי החיים יש בהם חסרון יותר, שאין להם לא שכל ולא דיבור והם מזוהמים ומתטנפים, ויש המזיקים ומלאכי חבלה ורוחות הטומאה שהם רע ממש והם ההפך ממש לטוב ולשלמות, אותם שהשם העליון ברוך הוא מתעלם מהם העלם גמור, כטעם "אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה". ואמנם שלשלת החסרונות הוא שמוציא הרע, כי בהשתלשל הענין הזה ונוסף חסרון על חסרון, סוף סוף יוליד מה שהוא רע ממש. והנה קודם שחידש האדון ב"ה מציאות ההנהגה שחידש לצורך הנמצאים לא היה ענין לשום חסרון כלל, וכשחידש מציאות הלזה נמצא שנתחדש מציאות סדר אחד שבהשתלשלו יוליד רע, כי כיון שיש מציאות לחסרון, סופו יהיה הרע ממש. אמנם מן הענינים העיקרים שחידש הוא יתברך, הנה הוא ענין המדה והשיעור, כי בפשיטותו אין שייך שום מדה ושום שיעור, ומאז רצה בחקי ההדרגה את הכל תיכן במדה והסדיר כל הנמצאות בהדרגה זה תחת זה מן הראשון שבהם ועד האחרון שבהם, ובכל מדריגה מדד במדתו, כמה חסרון יהא בה וכמה ישאר בה מן הטוב והתקון, וכפי המדה הנמדדת כך הם התולדות הנולדות במדריגה ההיא, וכל משפטיהם וכל חוקותיהם, הכל כאשר לכל איש על מקומו.

ונמצא שבהיותו הוא יתברך תופס בשתי המדות כאחד, בהסתר הפנים והארת הפנים שזכרנו, יולידו מזה הנשמה והגוף, שדברי הגוף יהיו פחותים משל נשמה, ויהיו בו החסרונות שאין יש בנשמה, אך לא מפני זה יהיה בו רע. אמנם ברצותו יתברך לחדש מציאות הרע שהוא ההפך לשלמותו יתברך ממש, כמו שזכרנו, הנה אז הסתיר פניו ההסתר היותר גדול שאפשר לחשוב עד שבהיותו רק מסתיר פניו ולא מאיר אותם כלל, יולד מזה הוית ההפסדים ממש, וברא משחית לחבל. ונמצא כלל הרע אשר הוא יתברך השיב אחור ימינו מהנהגת עולמו וינהגהו בכבדות תוקף חשך סתרו, ושם בטבע הלז כל הפסדי הטוב, הלא המה כל מדות בית דין להביא במשפט על כל נעלם. ואמנם זעמו של הקב"ה הוא רגע וחימה אין לו אלא בכדי שיעשו הנחשים השרפים המקודשים לגיהנם להכות את הרשע כדי רשעתו במספר, ואחר שב ושם פניו, כביכול, להמצאת האישים שימצאו ויתהוו, לא שיתבטלו, אף על פי שעלולים יהיו לביטול...

אמנם עבר שם דרך להנהגתו יתברך להיות מגלגל במסיבותיו את כל אשר ברא לכבודו להשתלם בשלמותו למען אשר יאיר לעולמו אור גדול רב ועצום, ותהיה תולדתו הקיום הנצחי והשלם, ואדרבא, הרע הזה אשר ברא יעביר מן הארץ, ולא עוד, אלא שיודוהו הנמצאות כלם, כי ייטיב להם גם אשר פעל ועשה בימים הראשונים... 

זה הכלל: ברצות האדון ב"ה לחדש מציאות הטבע הכללי בטוב ורע, שיהיו אישיו מורכבים משניהם, השפיע ממנו יתברך השפעה מולידה מציאות הטוב אשר בטבע, ונחקק הטוב ההוא, וחזר והעדיר שלמות ההשפעה ההיא בהסתירו את פני טובו הסתר גמור, ונחקקו בטבע כל ההפסדים, אחר כך שב והשפיע בהארת פניו להמציא נמצאות, אישי הטבע מורכבים מטוב ורע בהרכבה אחת שנמצאים בתכונה שהם עתה הווים, אך עלולים ליפסד שאינם נצחיים, וסוף סוף יאיר פניו הארה רבה ויעביר הבטול מן הטבע, וישארו האישים שלמים ונצחיים. (שם קה-קכ)

...ואמנם הרע מצד עצמו לבדו אינו אלא קלקולים והפסדים והשחתה, אך עם שאר הכונניות, אדרבא, ממנו נמשך תועלת לאדם עצמו, כי בו תלוי כל הזכות ומציאות העבודה, כאבן העומדת על פרשת דרכים שהביאו במשלם במדרש שזכרנו. ותראי, כי הרע נברא להבטל, ויש לדון בו בשתי דרכים, מצד המצאו ומצד הבטלו, פירוש, מצד ההתחלה ומצד הסוף, מצד ההתחלה הוא רע ודאי, אך מצד הסוף, גם זו לטובה, כי הנה אפילו בזמן המתחזק וגובר עדיין גם מזה נמשך טוב, כי זהו החושך שממנו יהיה ניכר האור של השלמות העליון בזמן שיתגלה לעתיד לבא, ועוד שהרי זה ברור אמיתת היחוד בכל גדרו כמו שזכרתי למעלה, ומצד זה - יתר שמחשיך והולך יותר יגלה אמיתת היחוד בבטלו את הרע הזה. ועוד שהוא גורם ריוח לאדם עצמו המתנסה בו, כמשל הזונה עם בן המלך שדרשו חז"ל. ועוד, שהרי נמצאת עבודה ומעשה ממש לאדם, שהוא מתקן הבריאה בידיו ומעביר החסרונות שבה ונעשה שותף כביכול לקב"ה בעולמו. ועוד הנסיון שהוא גורם לצדיקים, פירוש, בבחינת הפיתוי לעבירה שכבר זכרנוהו. אלא עיקר הנסיון הנולד מהסתיר האדון את פניו הוא, כי הלא הודיע על ידי כל נביאיו כי הוא המשגיח על כל נבראיו, ועיניו על כל דרכי איש, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, א-ל אמונה ואין עול. והנה, אחר אשר השמיענו כזאת, הנה הוא מסבב עולמו במסיבות עמוקות ועצות מרחוק המראים לכאורה, חס וחלילה, הפך זאת, כי פעם יראה כאלו הכל ביד המקרה, הכל כאשר לכל, ופעם כי נבנו עושי רשעה ולא מצאו כל אנשי חיל עובדי ה' שכר טרחם ועמלם, כמה צועקים ואינם נענים, וכל שאר הענינים אשר הניח ה' לנסות בם את לבות בני אדם... והנה זה ריוח גדול מאד מהתעלם השלמות העליון ומקום הניח לרע להחשיך פני העולם לנסיון גדול כזה. עתה צא וחשוב כמה יהיו חביבים לפניו יתברך הצדיקים אשר יעמדו בנסיון כזה וכמה שכר גדול ינתן להם חלף עבודתם...

ואמנם מציאות הרע בלי הכונניות האלה, כבר זכרנו איך איננו אלא רע ומר, השחתה והפסד, ואמנם בהתיצב עליו אלה הכונניות, הנה מיד יוכל גם הוא לימנות בצרכיו של האדם ותקוני בנינו, כי אף על פי שכחו מצד עצמו אין בו כי אם לעשות רע, אך בהשתתפו עם כל הכונניות שהכין האדון ב"ה לתקן הדברים, הנה אינו עומד אלא לינצח, כמו שזכרנו. וצריך שיהיה באדם היצר וכל התאוות הרעות ולא לימשך אחריהם, אלא לכפות אותם ולהעבירם, ואמנם עם כל זה אינו אובד טבעו הרע, אלא שגם זאת טובה היא, שהיה הרע בכלל בנינו של אדם, וכמו שזכרנו, ואינו מפסידו ומקלקלו מפני שיתוף ההכנות הטובות שנעשו כבר בחקו של האדם. ואמנם, סוף כל סוף, כשיולד הפרי האמיתי שצריך להולד מן הכונניות האלה, שלתכליתו נעשו, יהיה הפרי הזה העברת הרע עצמו מן הבריאה והשלמת החסרונות... (שם קכד)

מציאות הרע הזה נכלל בשני ענים, האחד הוא השפלות ופחיתות, והשני ההפסדים של ההויות, ונדבר על ראשון ראשון. הענין הראשון אמרנו, שהוא השפלות והפחיתות, וזה כי הנה גם המלאכים עצמם הולכים ונשפלים במעלתם זה תחת זה, אך עם כל זה כלם ברורים, כלם נכבדים ויקרים, ואין הפחיתות אלא בגוף הזה אשר לאדם וממנו ולמטה, שנמשכים הדברים בדרך גופניות וחמריות, סוף דבר עפר מן האדמה. ואמנם, עם כל זה תביני עוד, שאם היה האדם במעלה ההגונה היה עדיין זה לגביו שפלות ובזיון, כי מי שהוא במדרגה ההגונה לחוקו, הוא במקום שראוי ואינו פחיתות כל כך, אפילו שהמדרגה בעצמה תהיה שפלה, אך עיקר השפלות ופחיתות הוא, למי שהיה יכול להיות עליון יותר, וראוי היה לו להיות עליון יותר והוא שפל ופחות...

והנה בענין זה צריך שתדע בכללות המין האנושי שכלו תולדות אדם הראשון, שיש בו חילוקים רבים וזמנים נשתנו עליו. כי קודם חטאו, אדם הראשון הנה הוא אדם, היה מעוטר ומוכתר בעטרות קדושה ויקר רב מאד, עד שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש, כמאמרם ז"ל במדרש, והיה בו מן הידיעה ומן הקדושה וכל שבח מעלה שיעור גדול, להיותו יציר כפיו של הקב"ה. והנה כי כן מעשיו היו מרעישים כל העולמות ודאי, כי לפי ערכו היה ערכם רם ונשא ודאי מכל המעשים שנעשו אחר כך תחת השמש. ועם כל זה עוד היה עתיד להתעלות אל עילוי יותר אם היה עומד במצותו, כי מה שעתיד להיות אחר התחיה היה יכול להיות מתחלה גם בלא מיתה. ותראי שאף על פי שהיה מעולה מאד ממה שהוא המין האנושי עכשיו, עם כל זאת הרי עלול היה ליפסד לחטא ולמות. ואם היה עומד במצותו, כמו כן היה נשלם בשלמות גמור והיה נעשה נצחי ובלתי עלול לשום רע. ואמנם כשחטא לא די שלא הרויח מה שהיה יכול להרויח, אלא שאבד מה שהיה בידו, ואז חזר להיות אדם שפל ונבזה כמו שהוא עתה... ונמצא שעל כל פנים, לא נברא בשלמותו, אלא השפלה קדומה היתה לו מעת הבראו, שנולד במצב פחות ממה שראוי להיות אדם, והשפלה מוכנת לו באפשרות אם יחטא ואשם, וכמו שהיה. והנה הן כל אלה ענינים הכינם הבורא יתברך שמו שחידשם ובראם לצורך הנהגת העולם הזה...

ותדעי שאין ההפסדים נופלים אלא בצורה השפלה הזאת, החמריות, ובכל צורה מעולה מזאת אינם נופלים. ובאדם הראשון עצמו, בהיותו בצורה המתוקנת ומעולה יותר, כמו שזכרנו, לא היה שום חולי ושום נזק נופל בו. ואמנם כל זה הוכן מתחלה ודאי ובבריאת הרע עצמו נעשו כל אלה כחק הטבע הכללי, כמו שזכרנו, אף כי כבר שמעת היות באדם השפלה קדומה מעת הבראו, אם כן כבר נעשתה זאת לו ודאי, ונמצא שחידש מתחלה האדון ב"ה ההשפעה הצריכה להוית האדם במציאותו השלם והמעולה, והרי זה מציאות עליון בכח אל האדם, ואחר כך רצה להשפיל מציאותו שלא יהיה בעילוי הראוי לו... (שם קכו)

...והנה על כן נאמר שבתחילה הכין האדון ב"ה את הטבע כמו שזכרנו, כל מין ומין שבה לפי מציאות המינים, כל אחד בפני עצמו בהדרגת מציאותם, ובענין זה נהיה הביטול וההפסד שהוא ההפסד הנמצא בכל מין ומין לפי מציאותו, אך ענין התקשרם והקבצם לתכלית הכללי, אדרבא, הוא תיקון לענין זה, כי בזה הוא שיוצאים מתחת ידי הרע וניצולים ממנו, והוא הענין שזכרנו כבר, שכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, והכבוד הוא שיהיה הוא יתברך שמו שמח בכל מעשיו ויהיה לו מקום, כביכול, להנחות את כל מעשיו בטובו, וההנהגה בכל המעשים אינה אלא להביא הכל אל התיקון הגמור, שלא יהיה עוד מציאות כלל לרע. אך אין פרי זה יוצא אלא מקיבוץ כל המעשים כולם, ונמצא כי במיני הטבע מצד עצמם, לא מצד התקשרם, נהיה הביטול וכל ההשפלה וההפסד, אך בהתקשרותם נשרש תיקונם והצלתם מן הרעות. (שם קכח)

עתה נבאר את אשר סידר האדון יתברך שמו לתיקונו ולהעבירו מן הבריאה להיות כל הנמצאות מתוקנים עד תכלית התיקון השלם שיהיה לעתיד לבא. ואמנם מה שצריך לדעת תחלה הוא, שאף על פי שחידש הרצון העליון את הקלקולים, כמו שזכרנו, לא היתה הכונה להשאירם, אלא אדרבא, להעבירם ולהביא אחריהם התיקון השלם, ועל כן גזר שלא יהיה הקלקול ביטול גמור שלא ישאיר זכר מן המתבטל, אבל עשה שיהיו קלקולים שיכולים ליתקן כי תתקיים הוית הנבראים אפילו בתוך הקלקולים עד שתשוב לאיתנה, כחולה המתרפא. ותראי אמתת הדבר הזה בכל דברי העולם, כי לא הושמו הקלקולים לאבד הטוב, אלא לענות, ואחר יסתלקו וישוב הטוב לאיתנו. ראי, אפילו המיתה שהיא הביטול היותר גדול שבעולם אינה ביטול גמור, שהרי יש תחיית המתים... כל שכן מה שהוא פחות ממיתה, שאינם ביטול גמור ודאי, אלא מתקלקל ויכול ליתקן...

וישראל בגלות הורידם עד עפר... ואף על פי שמניח להם קלקול אינו שעזבם ודחם בשתי ידים חס וחלילה, אלא מניח להם לסבול מה שהוא יודע היותו סוף סוף לטובתם... ולא זז מרחף עליהם כדי לקיים הטוב שלא יתבטל ביטול גמור. ההקבלה שיש בעניני האדם ועניני ההנהגה העליונה, אדם כי ימות הנה נשמתו תעזבהו וישוב העפר אל הארץ כשהיה, כי האדם בנוי מחושך הגופניות, הלא הוא גוף החושך המחודש בהסתר פניו יתברך שמו... אך כאשר יניח ידו האדון ב"ה מהאיר פניו אליו ויניח החשך אשר בטבעו לבדו, כן תסתלק הנשמה מן הגוף ההוא וישאר הגוף מת כאבן דומם, ואולם גם יבטל ויפסיד, ואמנם כאשר לא לגמרי יסתיר האדון ב"ה את פני טובה לעולם, כי איזה שביב מאורו יגיה חשכת הסתר הפנים לקיומו של עולם, לכן לא יבטל גם הגוף הזה ביטול גמור ולא תעזבהו הנשמה לגמרי, אלא קיימו מה שקבלו רבותינו הקדושים, המצא עם העצמות שבקבר איזה חלק חיות הנקרא בלשונם הבלא דגרמי, המקיים המתים לצורך התחיה... (שם קל)

...אמנם הרע גם כן לא רצה האדון לבטלו, אלא להרחיקו, אך שיהיה קיים ועומד כל הזמן הצריך לבריות, וגם קיום הרע עצמו לא יהיה אלא מכחו יתברך, כי הוא לבדו עושה את הטוב ואת הרע ודאי, אך אין זה אלא הענין היותר שפל המתיחס להשפעתו והשגחתו יתברך, ונמצא שודאי סידר האדון ב"ה כל הדרגת השפעותיו למה שצריך לקיום העולם מדרגה תחת מדרגה. ואחר כל אלה ייחס לו גם כן עשיית הרע וכל חלקיו ועניניו. והנה יש ברע הזה מה שמקביל לכל חלקי ההשפעה הטובה, כי לכל חלק השפעה טובה ככה חודש ביטול, ומכל חלק השפעה טובה רוחק הביטול המיוחד לה אך לא נתבטל. אמנם, כל הביטולים המיוחדים לכל חלקי השפעה טובה אינם אלא מיני סוג אחד שהוא הרע הכללי, וכל הסוג כלו לא ייוחס להשפעתו יתברך אלא בערך היותר שפל שבכל הענינים הנכללים בזה, ועל כן מאשר נתקנה דרך משל, המדריגה העליונה שבהשפעה, הנה ביטולה כבר נודע ורוחק ממנה ולא נתבטל, אך מציאותו תלויה להתקיים ולהתנהג רק במדרגה התחתונה המיוחסת להשפעה, ובמדרגה השנית שנתקנת, גם ביטולה נודע כבר ומציאותו תלויה עד התחתונה, כמו שזכרנו, אך מצד הדרגת ההשפעות הרי כבר נתקרב ענינו להתהוות יותר ממה שהמה בראשונה ובשלישית יותר מהשניה, וכן כלם עד המדרגה האחרונה. על כן נאמר שמיד שירצה האדון ב"ה לתקן השפעת עולמו, לקח לסדר סדרי הטוב וסדרי הרע, וסדריו הולכים ונתקנים במדרגותיהם, אך הרע, הנה הוא תלוי ועומד מתחלת הסתדר ההשפעה עד הגיעה אל מדריגה האחרונה שבה תלוים כל סידורי עניניו בפרטיהם, כי הכונה היא להשפיל מציאות הרע שלא יהיה ענינו אלא הפחות שבכל הענינים שבבריאה, והשפלה זאת מכלל התיקונים הגדולים אשר לעולם היא, שתהיה מרובה מדת טובה ממדת הפורענות הרבה... כי זה כלל ענין עבודת האדם, כי עשה האלקים את הטוב ואת הרע, והשפלת הרע אינה תלויה אלא בהגברת הטוב וההפך להפך חס וחלילה... (שם קלב)

ואמנם שורש המצא הרע בהנהגה כבר פירשנוהו שהוא מטעם גילוי יחודו יתברך שצריך לגלות הרע ולהניחו לעשות כל מה שבחקו להראות אחר כך יחוד שליטתו יתברך בהחזירו אותו לטוב. מטעם הזה, כל עוד שיתעלם ויסתיר פניו האדון ב"ה ויניח לרע להתגבר עד הגבול האחרון שאפשר לו להתגבר, דהיינו עד חורבן העולם ולא עד בכלל, הנה זה יהיה טעם יותר להגלות ולהראות אחר כך אמתת יחודו יתברך בתקנו את הקלקולים ההמה בכח שליטתו, והאור ניכר מתוך החושך. על כן, ברצות האדון ב"ה לקבוע הנהגת העולם לטובה, צריך שיסדר הנהגתו על פי הענין הזה השרשי של גילוי היחוד שזכרנו, שממנו נולד המצא עתה הטוב והרע. ואמנם השכר והעונש אינו תגבורת הרע, כי על כל פנים אין רע אלא לרעים ועוזבי ה' יכלו, אבל אשר ידרשוהו ידרש להם. אך תגבורת הרע הוא בהיות הקב"ה מסתיר פניו לגמרי מעולמו, שנאמר בו (משלי א') "אז יקראונני ולא אענה" (ישעיה כ"ט) "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל", זה יקרא ההסתר הגמור העשוי רק כדי לגלות אחר כך תיקון שלם... וכל זמן תגבורת הרע הנה, גם הטובים יצטרכו לעמוד תחת עוני הרע, לא מפני שהדין כך, אלא שהשעה צריכה לכך, כי על כל פנים אחר כך יקבלו שכר שלם כשיחזור הטוב ויגלה וישלוט כפי הרעה שסבלו מתחלה. אך כל זמן תגבורת הרע, לא יועיל זכותם להנצל ממנו, וכענין הכתוב (עמוס ה') "לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא". ולא עוד אלא שבהיות מטבע הרע כל קלקול והשחתת סדר, על כן לא די שלא יועיל לזכות לצדיקים להנצל מן הרע, אלא שאדרבא אנשי רע יצליחו והשעה תשחק להם, והישרים מעונים ונדכאים, וכמו שנאמר (סוטה מ"ט) "בעקבות משיחא חוצפא יסגי, וחכמת סופרים תסרח" וכו'... 

נמצא שאם האדון ב"ה רוצה לנהג העולם לפי הנהגת היחוד, להכיר האור מתוך החושך ולעשות שהרע עצמו יחזור לטוב, הנה יצטרך לתת תגבורת לרע בלא השקיף אל זכות הצדיקים... ואחר זה יגלה ממשלתו, ופרי הגילוי יהיה להחזיר הרע עצמו לטוב, ולא יהיה עוד רע אלא טוב בעולם, ואז יקבלו הצדיקים שכרם ולא קודם לכן. אך אם הוא מנהג לפי השכר והעונש אז לא יהיה אלא טוב לטובים ורע לרעים. אמנם אין כאן מה שיגרום תיקון גמור להנהגה שיבטל מציאות הרע, כי למה יבטל, וכבר איננו אלא לרעים, והרי הוא מוגבל בתחומו שלא לעשות כטבעו הרע אלא כמשפט הראוי.

ולפי שהקב"ה רוצה באמת תיקון הגמור של העולם וביטול הרע לגמרי, על כן הוא רוצה ללכת עם הצדיקים בדרך הנהגת היחוד שזכרנו, שלא יועיל להם צדקתם להצילם מיסורי העולם הזה, וזה לא מטעם השכר והעונש ודאי, אלא כדי שיתוקן על ידי התיקון השלם, וזה טוב להם ודאי, שאז יקבלו שכר יותר גדול ממה שהיה להם לקבל לפי זכותם גרידא... (שם קסו)

עולם הנקודים הוא שורש מה שהקב"ה רוצה לגלות אמיתת יחודו בדרך היכר האור מתוך החושך, ועל כן בו נמצא שורש לרע בשתי בחינותיו, פירוש, מצד היותו רע, ומצד היותו חוזר לטוב. ונמצא, שכל העולמות מתחלקים לשני סוגים, וכולם על ענין גילוי יחודו שבמרכז כמו שכתבנו, כי צריך בתחילה לברר אמיתת היחוד, שזה נעשה על ידי הסתר האמת בתחילה, לגלותו לבסוף. ואחר שנתברר האמת בעצמו אז יתן עילוי על עילוי לנשמות בדברים עמוקים והשגות עצמותו באמת הזה עצמו שנתברר כבר... (כללים ראשונים סימן י)

המלכין קדמאין ושבירתן הוא כלל שורש המצא מציאויות הטבע והשחתתם, שזה הוא שורש מציאות טוב ורע בהחלט, פירוש בטבע עצמו, לא באישיו, אחר כך בא התיקון, ואז נעשו המידות של הטוב לצד אחד, ונדחו הרעות, שמהם נעשו ספירות הס"א, ואז נשרשו אישי הטבע לפי מה שראוי להיות בהם מן הטוב ומן הרע שכבר הוכן בטבע עצמו בהחלט.

והנה המלכין קדמאין היו שרשי מציאות הטבע, אך לא בשלימות, שיהיה לעתיד לבא שמים החדשים וארץ החדשה, ולבחינת מציאויות האלה גזר הקב"ה הביטול, והיתה השבירה שזכרנו שהיא שורש ההשחתות כולם. אך למציאויות השלמות לא גזר ביטול, וענינם מושרש בתיקון השלם שיהיה לעתיד לבא, שישתלם לגמרי חסרון השבירה, ולכן לא יהיה להם עוד ביטול... ואמנם מה שעשה האדון ב"ה שורש המציאויות האלה בלתי שלימות, לא מבלתי יכולת חס ושלום, אלא שכיון בתחילה להניח מקום לרע לימצא לצורך עבודת האדם...

והנה עד שהאדון ב"ה תופס בשתי המדות, מידת הארת פניו ומידת הסתר פניו כאחד, אין שם השחתה והפסד, אך ההפסד והחושך אינו נולד אלא מהיות האדון ב"ה מסתיר פניו מעולמו הסתר גמור, אז יוולדו כל הקלקולים, ומענין זה נתהוו כל מלאכי החבלה, וכל מדריגות הרע והטומאה, וזה ענין מיתת המלכין קדמאין, שהאור נסתלק מהם, ולא נשארו רק הכלים שהם שרשי החסרון כמו שכתבנו, ומהנהגה זאת יצאה הס"א וכל תולדותיה. (שם שם יא)

כד אכתש אומנא בפרזלא (הכה בברזל) ואפיק זיקין (והוציא ניצוצות). הענין הוא, שהאדון ב"ה האציל מדריגות ועולמות רבים וגדולים וכולם קשר אותם באדם בקשרים עמוקים ובכונניות גדולות, כעין האורלוגין (שעון), והכל מכוון אל טובה שלימה ותיקון גמור. ואמנם בכונניות האלה יש גם ענין הרע, כי גם הוא לטובה, אלא ששאר הענינים הטובים עשוים לשלוט לנצח, והרע עשוי להשתעבד ולהנצח. ובהיות הענין כך הוא טובה שלימה, ונמצא, שהרע מצד עצמו אינו אלא קלקול גדול והפסד גמור, אך בהכנסו במנין עם הכונניות שזכרנו, אז גם הוא חוזר להיות לטובה, כי אינו אלא להנצח ולהעיד על יחודו ית'...

ונמצא שבהיות המחשבה העליונה הולכת ומתקנת סוד דמות האדם, שהוא כלל הכונניות שזכרנו, הנה בתחילה הוציאה כלל הרע עצמו לפי מה שהוא, וכלל עניניו הוא כל הזיקין המוזכרים, והם כל הבחינות הנכללות במלכין קדמאין, שהיתה הכוונה בהם רק לעשות הביטול לנמצאות, שלא נתנו להם המציאות אלא לבטלו. אחר כך הוציאה המחשבה העליונה כל הכונניות, ואליהם חיברה עניני הרע עצמו, להיות לטובה ולא לרעה, פירוש להנצח ולא לנצח, להיות גם הוא נכנס למנין הגורמים טובה שלמה לאדם בהתנצחו מן הטוב, ונמצא מעיד על היחוד ית'.

והנה כל עניני הרע נכללים בספירות ב"ן, דהיינו הנקודים, ושורש מציאות הנמצאות בבלתי שלמות היא מלוכת המלכין קדמאין, ושורש ביטול הנמצאות - ביטול המלכין קדמאין, שכל מה שנתחדש בביטולם הוא שורש כל ההשחתות וההפסדים הנמצאים בטבע בהחלט. וכלל כל הכונניות הטובות שבסוד דמות אדם נכללים במ"ה אשר בהתחבר אליהם ענין הרע ישוב להיות רק להינצח, ואז ישוב גם הוא להיות לטובה לעולם, והוא ענין ב"ן הנתקן על ידי מ"ה, שגם שורש החושך והרעות חוזר להיות לטובה, בהיותו עומד רק לקבל תיקוני המ"ה ולא להשליט הרעות... (שם שם יב)

שבירת המלכין קדמאין ונפילתן הם שני ענינים של הרע, א', הקלקול והפסד, וא', ההשפלה. ותראה כי שבירת הז' התחתונות, סודה ת"ץ דאבגית"ץ... שהיא נתיצה גמורה, וזה לפי שירדו לבריאה, ונקראת ירידתם מיתה גמורה בעבר זה, מה שאין כן ירידת האחרונים דא"וא שאינה אלא ביטול. וזה כי המלכין קדמאין היו שרשי מציאויות העולם במדריגתם הגדולה, כמו שיכול להגיע לחוקם, והיינו מה שהיה עולם האדם והעולם לולי החטא של אדם הראשון. והנה כשנעשית השבירה, הענין הוא שההויה הנמשכת מהם מתבטלת, ואינם יכולים עוד להיות מקורות הויה, אלא בהעדר המקור תסור התולדה הנולדת ממנו, וזה עצמו גורם ירידה למקורות האלה, שכבודם שהיה מתרבה בהיותם שרשי דברים טובים, הנה הכבוד מתמעט בהחסר שליטתם והיבטל פעולתם הטובה...

אך בז' תחתונות יש ירידה נוספת, והיא שרצתה הגזירה העליונה להורידם מעולם לעולם, וירדו בבי"ע (בריאה יצירה עשיה). וענין זה שנשתנו ממקומם ומעלתם הראשונה לגמרי, ובשינוי ממש לקחו להם חוק אחר ומידה אחרת, וזאת היא ירידת העולמות ממש, שהרי אותם המקורות שהיו במדריגת אצילות אבדו מעלתם, ולא נשארו אלא במדריגת בי"ע לבד, וזאת היא ההשפלה הקדומה שהיתה בחוק אדם הראשון, שלא נברא בעילויו, אלא עתיד לקבל העילוי ועל תנאי אם לא יחטא.

והנה ברדת הספירות האלו לבי"ע, אז גברה בהם השבירה, ונשרשו בהם שרשי הקלקולים הגדולים והעצומים, שהם כל תוקפו של הרע, עד שתיוחס להם המיתה. ואמנם אין הדבר מקרה והזדמן, אלא שהמחשבה העליונה כיוונה לעשות בזמן השבירה באחורי או"א שבירה לא רבה, שלא ירדו אלא באצילות עצמו, ולא ירבה בהם הקלקול, ולא תיזכר להם מיתה אלא ביטול, ובז' תחתונות שבירה גדולה, שירדו אפילו לבי"ע, ושם יגבר בהם הקלקול תגבורת רב, ותאמר בהם מיתה. וזהו שאין הקלקולים הגדולים נופלים אלא בצורה השפלה של האדם, לא במעולה, שאלמלי היה האדם נברא במעלתו הרמה לא היו שולטות בו הרעות ששלטו... (שם יג, ועיין שם עוד)

ענין הרפ"ח ניצוצין הוא, מה שאין האדון ב"ה מניח שיהיה ביטול הנמצאות ביטול גמור, אבל מקיים הוייתם בתוך הביטול עצמו, עד שיחזרו לקבל תיקון שלם. והעד תחיית המתים באדם, שהבלא דגרמי עומד עם הגוף לקיים אותו, שלא יתבטל לגמרי, עד שישוב ויבנה בנין חדש. ונמצא שאף על פי שהסתר פניו ית' הוא המוליד הביטול הזה, הנה לא יניח האדון ב"ה מלהאיר אפילו בתוך הסתר הפנים איזה הארה קטנה שתועיל על כל פנים שלא להניח הבריות להיות אובדות לגמרי. (שם יז)

ענין הבירור הנעשה לצורך התיקון, הענין הוא כי כל אותם הכוחות מקורות העליונים של הנקודים אמרנו שנתבטל ענינם, וזה מפני היות כוונת המחשבה בהם לתת מציאות לרע. ובהתקלקל המקורות שאמרנו יצאו ההשחתות, ונתהוו הרעות, שהוא מה שכיוונה לו המחשבה העליונה בכחות ההם. אך בזמן התיקון צריך לחדש אותם הכחות עצמם, להיות מקורות למציאויות שיצאו מהם. ואמנם אין לחדש כוחות אחרים זולת אותם שנהיה בהם הביטול, אלא לחדש התיקון בכחות שנתקלקלו, וזה מן הטעם שזכרנו, כי גם הרע נכנס במנין מתקני הבריאה, בהיותו עומד להנצח.

אמנם אלה הכחות של הנקודים הם המקורות שבבחינת החושך המחודש, שעל כן יש בחוקם להוציא הרע. אך בתחילה הם צריכים להוציא הרע כמו שכתבנו, ואחר כך הם עצמם להעמידו להיות מנוצח. ועל כן צריך לחדש הכחות ההם ממש, אך להיות לטובה, דהיינו להיות בכלל המתקנים ומועילים לא המפסידים... אמנם אם היתה הכוונה להעביר הביטול מן העולם, היה מבטל הרע לגמרי. אך כיון שרצה האדון ב"ה שישאר הרע, נמצא שהוא צריך להפרישו מן הכחות ופעולותיהם, אבל לא לבטלו, וגם לו ישאר שורש מקימו כמו שביארנו עד שיבוטל לגמרי.

והנה בתחילה כל מדריגות הנקודים היה בחוקם להוציא הרע, ונמצא שורש גבוה לרע בהיות הוצאתו בחוק מדריגות גבוהות, וזה מצד היות הכוונה במחשבה עליונה בכל האצילה המדריגות האלה לתת שורש לרע הזה, ובהתתקן המקורות, הנה תיקונם הוא במה שלא יהי בחוקם עוד הוצאת קלקולי הרע, אלא אדרבא, להיות הם מקורות של החושך העומד להתקן באור, וזהו החזרת הרע לטוב, ואין כאן מקום לקלקולי הרע, שהם ממש כלל הקליפות אלא ענין החזרת הרע לטוב יש כאן.

אך מה שנשאר בכלל ההארה המחודשת של הנקודים, שנשאר בחוקה להוציא הרע, כי על כל פנים יש לו לצאת, הנה לא ימנה עוד עם כלל המדריגות המתוקנות, אלא ישפל ממדריגה למדריגה, עד שישאר מדריגה תחתונה שבכל המדריגות, וכללו האחוריים היותר שפלים שבקדושה, שהם שרשי הקליפות. ועיקר זה יגיע לבחינה האחרונה של המלכות דעשיה, אותה שאין האור שהוא מן הקו העליון מגיע אליה כלל, אלא שיאמר בה שצריך להציל עשוק מיד עושקו, כי עתה היא היא המקיימת הרע בכל חלקיו, המקבילים לכל חלקי הקדושה... ובהשתלם תיקון מדריגות הקדושה נשלמה השפלת הרע לגמרי. (שם יח)

מ"ה וב"ן המתחברים ומחיבורם נעשו הפרצופים. הסוד הוא, כי הנה האדון ב"ה המציא החושך, שחידש בהעלם פניו ית', וכל הרעות התלוים בזה, וכל זה המציא וחידש בחוק וגבול שרצה וחידש. והוא שידע הגבולות האלה, ידע גם כן מה מצטרך לתיקון הדבר הזה, שתישאר הבריאה כולה נקייה, וההנהגה קבועה לטובה בלי רע כלל ועיקר. והנה כל החושך וקלקולי הרע מושרשים בב"ן, וכל התיקונים מושרשים במ"ה, ולא הוצרכו אלא מיני התיקונים שהוצרכו לפי מיני הקלקולים המושרשים בב"ן, ועל כן עשה כל החיבורים בין מ"ה וב"ן שידע היותם מצטרכים לתקן מציאות החושך הזה.

והנה הוא ידע שיש ענינים במהות הבריאה שתיקונם תלוי ברבות ההארה והטובה, ויש ענינים אחרים במהות הבריאה שתיקונם תלוי על ידי הנסיונות והעוני והסיתום, וזה לא מצד שום זכות או חובה, אלא מצד המהות ששם האדון ב"ה בבריאה, כי כל מה שעושה האדון ב"ה ודאי הוא לטובה, ובין הרווחה שהוא נותן ובין העוני והסיתום, זה וזה ודאי אל מקום אחד הולך, לתקן תיקונים בעולם, רק שיש תיקונים נעשים בדרך הזה, ויש תיקונים בדרך הזה, וזה תלוי במהות הבריאה לבד. וכל הענינים האלה תלוים בחיבורי מ"ה וב"ן, כי מן החיבורים שהם נתחברו נמשכים ענינים אלה, שמאיזה חיבורים נמשך רבות הטובה, ומאיזה חיבורים הסתימה, ושניהם הולכים לתקן מציאות החושך הטבעי של התחתונים. אך בב' דרכים האלה, כי על כל פנים מ"ה אינו אלא מתקן ב"ן, אך מתקנו לפי מה שהוא צריך להיתתקן.

ואמנם הנשמות כולן חלוקות לפי ענין זה. ושורש ההתחלקות עמוק וסתום, כי היה צריך לדעת טעמי כל הספירות, והוא הדבר התלוי ברצון העליון שאינו נודע. אך זה ידענו, שתיקון הבריאה מתחלק בין הנשמות, שניתן חלק לכל אחד ואחד, ויש מי שמגיע לחלקו להיות תיקוניו בדרך ריבוי הטובה, ויש מי שהגיע לו לתקן בדרך העוני והצירוף. וכל זה תלוי במ"ה וב"ן שזכרנו... (שם לד, ועיין שם עוד)

כלי יקר:

...ושמא תאמר דלמא על כל פנים שני אלהות יש, שהמושל על הטובות היטיב לישראל והמושל על הרעות הרע לפרעה ולמצרים, על זה אמר "כי בדבר אשר זדו עליהם", שהרי אנו רואין שנדונו מדה כנגד מדה בכל מכה ומכה, וזה ודאי לפי שזה המכה בפרעה ובמצרים חפץ בטובתן של ישראל, וזה מופת חותך שזה אלקים אשר הרע לפרעה הוא אשר חפץ בטובתן של ישראל, ואם כן ודאי מא-ל אחד יצאו שני הפכים אלו והוא גדול מכל אלהים... (שמות יח א)

אור החיים:

...כי יש לך לדעת, כי עיקר טעם מצות המלך על עץ הדעת היה לבלתי יושג בדעת אדם הכרת בחינת הרע, ותהיה דעתו מוחלטת בבחינת הטוב, מבלי הרגשת בחינת הרע והווייתו בעולם, והוא אומרו ברא את האדם ישר, פירוש בידיעה אחת טובה, ואין דמיון הרע מצויר בדעתו, וכאשר הוכר הרע בידיעתו ודעתו, וזה לך האות "וידעו כי ערומים ויתבוששו", אין מקום למצוה זו בעולם, ויחשוב האדם שפקעה מצוה זו מעצמה, ומעתה לא יחשוב לשלוח ידו וחי, ואמר ה' כי טועה בדעתו, וצריך הוא למות אפילו על שגגתו אשר שגג מטעם שכתבנו למעלה, כי נפסל גופו מעלות אל האלקים יחד עם הנשמה... (בראשית ג כב)

את היי לאלפי רבבה - אחר שנתבשר אברהם שאלפי רבבה יצאו מיצחק יהי רצון שיצאו ממך, ויותר טוב היה להם שלא יהיה הדבר ולא יקום, והבן כי כל חלק הרע ישנא חלק הטוב ולו יהיה בנו ובתו. (שם כד ס)

על כן לא יאכלו - פירוש לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה, בחינה זו בכל מקום שהיא נטמאה ואסרה הבורא, כי הוא היודע. ותמצא סוד בזה כי גיד זה אין בו טעם והוא סימן לבחינת הקליפה, כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו. (שם לב לג)

...וליישב הענין דבר ידוע הוא כי כל רוחניות שבעולם מתחלק לג' בחינות, א' קדושה, וא' חול, ואחד חלק רע. וכל אחד מהשלשה תוציא ענפיה ותתאוה לבחינתה, חלק הקדושה יפריח ענפי הטוב ותתאוה למושכלים, חלק החול יתאוה לאכול הערב ונחמד... חלק הרע יתאוה לכל תיעוב ויעשה כל אשר שנא ה' ויבחר לגזול ולרמות ולשקר ולאכול חלק הטומאה נבילות וטריפות שקצים וכו'... וצוה ה' לעם ישראל כי לצד שהם בחינת הקדושה לבל יטעמו מחלק הרע לא במאכל ולא במשתה ולא בדיבור ולא במחשבה ולא בראיה ולא בשמיעה ולא בריח... ובעת אשר ידבק האדם בבחינה אחת מהם כמו כן תדבק נפשו בשורש ההוא אם לטוב אם להפכו, ומעתה הגם שתהיה נפש אדם טהורה זכה וברה, באמצעות אשר יכניס לפנימיותו מחלק הרע תהיה הנפש ההיא מעורבת מב' בחינות טוב ורע, זה יסובב לנפש ההיא טעימת המר להתייסר או גוף ונפש בעולם הזה או נפש לבד לאחר מותו, והוא סוד הכביסה. ויש לך דעת כי כפי בחינת הרעה שנדבקו בנפש מהרע כמו כן תתאוה נפשו כמו שתאמר אם נפשו נחלאה מטומאת הניאוף תתאוה נפשו לבחינה זו כפי מה שהקדמנו, כי כל בחינה תתאוה לכיוצא בה, וכי ירבה האדם להלעיט נפשו מחלקי הרע תגדל בה חשק הרע ויבדל ויתרחק מבחינת הטוב...

גם יש לגלות הבחנה אחת בזה, כי יש אדם כי יולד יהיה טבעו להוט אחר עשות רע ויגדל עשות רשע, ויש אדם טבעו בלא שום טורח יחדל מבחינת הרע ובנקל יחזור לאחור אם יחפוץ דבר זה, ימשך מההרכבה בשעת זריעה, אם נפש אדם הזרועה חושבת בחשק המעשה לצד המעשה כי יערב לו, ואין צריך לומר אם יתן עינו בכוס אחר או יחשוב במחשבות שלא במינו הטהור... ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע דרך שם תכנס בחינת הרע ותעל צחנתו ובאשו. זה הכלל, לא יתאוו לבחינת הרע אלא מינו, וכל שאין בו מין רע כל עיקר לא תתאוה לדבר... (שם מט ג, וראה שם עוד)

...אכן יתבארו הכתובים על סוד הקדמה אחת זכה וברה... והוא כי אדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל הנשמות של הקדושה שיצאו לעולם מיום היות עולם ואשר עתידין לצאת. וכשחטא אדם שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר... והם עם ה' משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בלעו מפיו, והולכים ומבררים ומוציאים מיד באמצעות מקור הקדושה אשר נטע ה' בתוכנו, היא התורה והמצוה, גם לפעמים באמצעות דביקות הנפש הקדושה בנפש הטומאה לאונסה תוציא נפש חיה למינה, והוא סוד ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, ששאב נפש דינה הקדושה לנפש קדושה מינה שהיתה נתונה תוך שכם... ולפעמים תצא הנפש מעצמה לעולם לצד השרצת נפשות הקליפה בעולם תצא גם היא ובצאתה תהיה מובדלת מאוצר הקליפה טבעה ותתאוה ללכת בדרך הטוב והוא סוד נשמות הגרים המתגיירים מעצמם. ובכלל דבר זה גם כן באמצעות דבר מגונה ביותר יבחר השבאי שהוא אדם בליעל להוציא נפש הקדושה ששבויה בידו במקום קליפה שהוא בחינת העון שיהיה יותר מגונה, וזה לך האות, רות המואביה יצתה מזנות אב ובתו...

ויש לך לדעת כי אם היה עושה מעשה לוט אדם אחר לא היו יוצאים באמצעותו ב' פרידות הטובות אלא לצד לוט שהיה גדול בבחינתו, כי גם בחינת הרע יש בה הדרגות גדולות זו למעלה מזו, וצא ולמד מהאומות שהם ענפי הקליפה שיש בהם מלכים גדולים ומלכים קטני הארץ ושרים וכו', והוא סוד אומרם ז"ל בעקבות משיחא, כוונתם בזה כי לצד שאנו מבררים כל תפיסת הקליפה מהקדושה, כשיגיע הבירור לסוף דבר שהוא העקב וכינו התכלית לעקביים, כי הוא סוף אברי האדם ולזה תמצא כי בזמנים הראשונים היו מתבררים מהקליפה נפשות גדולות... והן היום הגם שמתגיירים להיות שספו תמו ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה ולא נשארו כי אם בעקבות גם כח המברר בבחינה עצמה קטנה... (שם שם ט)

...עוד ירצה על זה הדרך, וידבר אלקים, פירוש דבר אתו משפט, ומה הוא המשפט, כי טען טענה הנשמעת ואמר אני ה', פירוש איך אתה מייחס לי מדה רעה בר מינן, ותאמר אלי למה הרעות, והלא אני ה' ומדתי מדת החסד והרחמים, וטוב אני לכל, וכמו שכן אמר הנביא "מפי עליון לא תצא הרעות" כי אם הטובות... ותמצא שבכל פעם שיזכיר ה' זכרון תשלום הרעה לעושי רשעה ידקדק לומר כי מרשעים יצא רשע, וכן הוא אומר "תיסרך רעתך" מה שאינו כן הטוב ה' יתן הטוב, "טוב ה' לכל", ומעתה לו יהיה שעברה צרה על ישראל מי יודע אם היו חייבין כן, ועונש גרם או לצד הקודם לתשלום גזירת העינוי או לצד קצת מהם שלא האמינו כראוי וכדומה... ואיך הוציא מפיו דברים נכרים לומר למה הרעות... (שמות ו ב)

ומת כל בכור - ולא אמר והרגתי, להיות כי ה' ב"ה פועל הטוב בידו אבל פעולת הרע יצו למשרתיו עושי דברו, והם יעשו לזה לא אמר והרגתי אלא ומת, פירוש על ידי שליח, ומעשה ה' המה הזכרת הודעת הבכורות.

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל יהיב ביה עיניה וקטליה, גם אמרו ונעשה גל של עצמות, והיה דברים אלו בהשקפה ראשונה ירחקם השכל, כי איך תהיה ראות צדיק לרעה, והלא כתיב טוב עין הוא יבורך, גם ציין הרשב"י ז"ל רע עין המזיק בעינו, כי הוא חלק רע, אכן אחר ההשקפה בדקדוק אומר יהיב עיניה, היה לו לומר ראה בו בעיניו, אלא להיות כי כל חלק רע בעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני שהוא בחינת הטוב, כי חלק הרע שם מיתה יש לו, ואיך יחיה ויהיה במציאות... עוד יש לך לדעת כי כל מקור ישאף למינו וישאבנו, זו היא סוד בחינת בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם... ומעתה נמצא בדעת אלקים באומרו ומת כל בכור, פירוש כי באמצעות שאני עובר בתוך מצרים בזה ימות מעצמו כל בכור כנתינת עין של חכמים ברשעים ועושים אותם גל של עצמות, כי באמצעות כן יצא מהם החיוניות... (שם יא ה)

...עוד ירצה לומר כי כל ע"ז שבעולם אין פעולת העובד פועלת הדרגה בנעבד לעשותו אלהים כאשר תעשנה פעולת איש ישראל, כי נותן כח גדול בבחינת הרע וכופה חס ושלום בחינה המעולה לפני בחינת הרע ר"ל, והוא אומרו לא יהיה לך אלהים, פירוש הויה שלך תעשנו אלהים. (שם כ ג)

...כי מהעבירה עצמה יולד דבר רע, שהוא עצמו העון שעשה, ובידו נמסר עושהו כאומרו תיסרך רעתך, ותמוגגנו ביד עונינו, ולזה כשמחל ה' לדוד הודיעו שאבד הכח הרע שנולד מהמעשה הבלתי הגון, כאומרו "גם ה' העביר חטאתך לא תמות", הכוונה בזה כיוון שהחטא שעושה האדם נברא ממנו הנפרע מעושהו, ממילא באבוד המשחית אין משחית. מעתה כיון שעל ידי המעשים נוצרים דברים הרעים המזיקים והמצערים את האדם, צוה ה' המעדיף טובו עלינו ואמר, כי כל שעושה דבר בלתי הגון בלא ידיעה מחטאות האדם יביא קרבן, וצוה שיסמוך עליו בעל הקרבן, והטעם כי בזה יורקו החיצונים ההם שנתהוו ממעשיו הרעים על הקרבן ההוא. ופעולה זו הודיע ה' שמעשה בסגולת הבאת האדם קרבנו לבית אלקינו וסומך עליו שם יעשה הדבר בכח השלם של אלקי הרוחות לכל בשר... (ויקרא טז י)

ותטמא הארץ - הכוונה היא על דרך מה שאז"ל כי במעשה ישראל יתהוה הרוחניות, אם לטוב אם לרע, והוא אומר העושה מצוה אחת וכו', והעובר עבירה אחת, וזהו שרמז כאן באומרו ואפקוד עונה עליה, על דרך אומרו תיסרך רעתך, כי מפעולת הרע יתהוה הקטיגור אשר ישלם לאיש כמעשהו, ואז"ל כי תשלום הדין היא כל מלאך מחבל שנברא מכל עבירה בא ומשתלם מעושהו עד שכלה באמצעות פעולת היסורין, כי הוא מתמעט והולך, וכשכלה כח פועל הרע הוא נאבד... (ויקרא יח כא)

בהפרידו בני אדם - ...פירוש יש לך לדעת כי כל מעשה ה' עשה זה לעומת זה טוב ורע, כל נפשות שבנבראים נטעם ה' מב' אילנות, אילן אחד טוב ואחד רע, אילן הטוב הוא אדם הראשון אילן הרע הוא ס"מ אדם בליעל, וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות ונתברר האילן הטוב מחדש, וזה הוא יעקב אבינו... וזה סוד רגליה יורדות מות, שרגליה של הקדושה דורכים על ראשי הקליפה, ונמצאים ענפי יעקב שולטים ומולכים על האומות... (דברים לב ח)

...כי כמו שבענפי אילן הקדוש יש גדר למעלה מגדר, והעליון יתיחס אליו שם זכר להיותו משפיע והתחתון יתיחס אלו שם נקבה להיותו נשפע, כמו כן המשיל אחיזתם בשורשי הרע לב' דברים, גדר הראשון יקרא גפן, וגדר ב' נקרא שדה, והמשכיל יבין בדוגמתה בקדושה ויאורו עיניו. (שם שם לב)

הגר"א:

...אמרו צדיק כי טוב, ושם צדיק ורשע מונח על ענינים שבין אדם למקום, ושם טוב ורע מונח על ענינים שבין אדם לחבירו... (דברי אליהו ישעיה ג י)

נפש החיים:

...וזה היה קודם החטא לא היה כלול אז רק מכל העולמות וכחות הקדושה לבד, ולא מכחות הרע, אבל אחר החטא נכללו ונתערבו בו גם כחות הטומאה והרע, וממילא עירב אותם על ידי זה גם בהעולמות, מזה הטעם שהוא כלול ומשותף מכולם, והם מתעוררים ומשתנים כפי נטיית מעשיו, והוא ענין עץ הדעת טוב ורע... (שער א פרק ו הגהה, וראה עוד אדם-בחירה לכאן)

...וזה שאמרו רז"ל כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, רוצה לומר בתוכה ממש, ומאז גרם על ידי זה ערבוביא גדולה במעשיו, שכל מעשי האדם המה בערבוביא והשתנות רבים מאד, פעם טוב ופעם רע, ומתהפך תמיד מטוב לרע ומרע לטוב, וגם המעשה הטוב עצמה כמעט בלתי אפשר לרוב העולם שתהיה כולה קדש זכה ונקיה לגמרי בלי שום נטיה לאיזה פניה ומחשבה קלה לגרמיה, וכן להיפך, בהמעשה אשר לא טובה גם כן מעורב בה לפעמים איזה מחשבה לטוב לפי דמיונו... (שם)

...תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז (ב"ב ט"ז א'), הן אמת כי גם היצר הרע לא חפץ באלה שישמעו לו, וכמשל הזונה בזוהר הקדוש, אך עם כל זה היה ראוי להיות אחר מסטין ולא הוא בעצמו אשר ירד והסית ומראה לעין האדם שנכון לעשות המעשה, ואחר כך הוא בעצמו יסטין, אך ידוע כי ה' ב"ה מחיה כולם, ואפילו כח יצר הרע לא היה לו קיום כלל אף רגע קלה בלתי יניקה מהקדושה, ושורשו למעלה בראש הוא בקדושה, ומשתלשל למטה בבחינת רע בעולם, ויורד ומתעה על ידי כח התחתון שבו, ובחינת העליון שבו שבקדושה מתעורר למעלה ומקטרגו. וזהו ענין הראש הקבור במערה עם יעקב, כמאמר חז"ל, והכוונה על דרך המליצה כי אחוז הוא בקדושה בראש, והוא ענין שחיטת כח הרע לעתיד כי ראשו לבד ישאר בקדושה ויהיה נפרד שלא ישתלשל למטה בבחינת רע, וממילא למטה כי נכרת עסיס מפיו כליל יחלוף... (רוח חיים א א)

גורם רעה לעצמו, ידוע שהקליפות נעשים מעונות אנשים יקראו נגע, כמו שכתוב "נגעי בני אדם", והנעשים מעונות נשים נקראים רע, וידוע שדוכרא דס"א מפתה לנשים ונוקבא דס"א מפתה לאנשים, וזה פירוש הפסוק (תהלים צ"א) לא תאונה עליך רע"ה ונג"ע לא יקרב באהלך... (שם שם ה)

בעשרה מאמרות וכו'. והנה הגם שמי יבוא אחר המלך לחקור את אשר כבר עשהו להתבונן טעם רצון הבורא ית"ש בבריאתו, אך רשות לנו להתבונן במה שכבר בא ביאורו בזוהר הקדוש ובמקובלים, כי השי"ת רצה להאציל עולמות עד אין מספר והמציא בתוכם כח אחד רע היודע רבונו ומכוין למרוד בו, ושעל ידי הברואים העושים רצונו ית"ש יכוף הרע ויתבטל ממציאותו והיה לאין ולאפס, ובכל העולמות לא ניכר הרע רק העולם הזה בשוכני בתי חומר, ובעולמות העליונים גבוה מעל גבוה שם אין נדנוד רע כלל, ושלמטה מהם נמצא קצת כח למציאותו ויותר למטה נמצא כח לרע, אבל עדיין הכל בבחינה דקה מן הדקה לא בפועל ממש חלילה, ובעולמות שהם יותר למטה נמצא קצת התנוצצות רע עד שבעולם התחתון כמעט כולו רע, לולי רחמי הבורא ית"ש אשר גבר חסדו על ברואיו לברא את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים כח רוחני כלול מכל העולמות מעולם התחתון עד העולם היותר עליון, כח מאסף לכל מחיות מלאכים שרפים אופנים חיות הקודש ורקיע שעל גבי ראשי החיות והוא יתאבק וילחום עם כח הרע, ובמעשיו יתגבר עליו וימעיטנו הלוך וחסר יחסרנו עד כי יעבור זדון מן הארץ. וכל עיקר מציאות הרע לא תמצא רק כדי שיתבטל וליתן שכר למבטלין...

אמנם כן האדם הוא כמרכז הנקודה אשר עם קוטנה קוי כל הקצוות נמשכות אליה ובמוט הנקודה במעט ניכר בהעגול אלף פעמים ככה, כן האדם בכל ענין טוב שעושה מתיש כח הרע מגופו, ועל ידי כן מתמעט הרע בעולם הזה ובכל העולמות ונעשים מתוקנים, וכן להיפך חס ושלום פוגם כולם ומוסיף בהם את הרע... (שם ה א)

הכתב והקבלה:

מעט ורעים - ...ויתכן כי מלת רעים כאן אינו הפך הטובה כי אם הפיזור והפירוד הפך ההתאחדות, "רועיך תרעה רוח", תרגומו יתבדרון לכל רוח... ומזה עושה שלום ובורא רע (ישעיה מ"ה), מלת רע כאן ענין פירוד החלקים פיזור האחדות שאין זה מסכים עם זה... וטעם מעט ורעים ימי שמחה שלי היו מעטים בכמותם, וגם אותו המעט היה מפוזר ומפורד, ולא היה מעולם שמחה הנמשכת כמות זמן מה... (בראשית מז ט)

מלבי"ם:

והנה טוב מאד - הגם שבפרטי הבריאה ימצאו חסרונות ותערובות רע בטוב, כשנראה על הכלל כולו טוב, אולם מבואר כי אמר זה אחר בריאת האדם שהוא תכלית הבריאה, שאם נחשב כל נברא ונברא בששת ימי הבריאה כעומד בפני עצמו, ושנברא בעבור עצמו נמצא בכל אחד רע וחסרון, למשל הצומח הגם שהוא טוב בערך הדומם שלכן אמר בו וירא אלקים כי טוב, אינו טוב מאד, כי היה טוב יותר אם היה חי מרגיש... אולם אחר שנברא האדם שהוא תכלית הבריאה שכולם נבראו רק בעבורו, שבו כולם להיות טוב מאד, שאם נשאל למה לא נברא הצומח שיהיה בעל חי, שאז לא היה לאדם פרי עץ ולחם לאכול... ואם תשאל על האדם עצמו למה לא נברא שיהיה חי לעולם ושלא יחלה וכדומה, על זה התשובה שאם כן לא היה אדם רק מלאך... (בראשית א לא)

כל מקום שנזכר טוב ורע יחד ויכוין על הטוב והרע ההחלטי, יזכיר טוב קודם רע, "עץ הדעת טוב ורע"... וכן תראה בכל מקום, ולא יצאו מכלל זה רק במקום שהרע אינו רע החלטי רק בערך הנפעלים, כמו "לא נוכל לדבר אליך רע או טוב" (בראשית כ"ד), שהרע שלא תלך רבקה הוא רק בערך אליעזר לא בערכם ואינו החלטי. אבל בטוב ורע החלטי אחר שנפש האדם תשחר יותר פני הטוב ותטה אחריו לכן יקדימנו תמיד בדבורו, אם לא במקום שהסדר מחייב להקדים הרע, כמו "סור מרע ועשה טוב"... (ויקרא ה ד)

ואהבת - אחר שה' אחד ואם כן בהכרח שגם מה שידמה לך שהוא רע הוא באמת אך טוב וחסד, כי מהאחד הטוב אי אפשר שתצא רעה, רק שהרע הנדמה לך אלקים חשבה לטובה, אם כן ראוי שתאהב אותו אפילו הוא נוטל את נפשך ואת ממונך, כי יעשה בזה כדרך הרופא אשר יחתוך אבר המעופש כדי שלא יתפשט הרקבון בכל הגוף, וכל שתגדל בעיניך הרע המושג לך, תדע שאתה חולה מסוכן והוא מרפא אותך להחיותך בחיים שבעולם הזה או כדי להשיב נפשך מני שחת... (דברים ו ה)

הפרסיים חשבו שיש ב' כחות מתנגדים אחד יוצר האור וכו', והשני יוצר הרע וכו', ואנו נאמין שה' ברא כל הטוב והשאיר בחומר מקצת מכח ההעדר כך שיוכלו להשתנות, כך הגביל את האור בתנאים מיוחדים, שאם לא ימצאו יבא ההעדר שהוא החושך, ודבר זה מציאות כל הכחות מרומז בשם אלקים, על כן יוליד גם מות ורע, לא כממציאם אלא מצד שהכחות שהשפיע על הנבראים מוגבלים והניח מקום להעדרם, לזה אמרו שהוא מדת הדין. ועכשיו מתחיל להתוכח נגד בעלי דעת השניות, ואומר שהוא גם ה' המהווה הטוב וגם אלקים כנ"ל. (ישעיה מה ה)

יוצר אור - בריאה היא הוצאת עצם הדבר, ויצירה הוצאת המקרים הדבוקים בו, רוצה לומר הוא יצר האור בעל מקרים, כך שיוכל להשתנות, כי העצם משתנה על ידי מקריו, אף שבעצמו לא ישתנה, אבל החושך והרע אינו נושא מקרים, שלא נדע לתאר את ההעדר, כי אם את עצמו. אני ה' - ולא תשאל מדוע הניח ההעדר בבריאה, כי כך רצה על צד היותר טוב. (שם שם ז)

הרעיפו - עכשיו מסביר שהרע אינו פעולת ה' כי אם של המקבלים, כמו הגשם היורד, אם אין האדמה מוכנה לכך הוא מלכלך אותה, בכל זאת כשלעצמו הוא צדק, רק אם תפתח ארץ - בחרישה והכנה אז יפרה ישע. (שם שם ח)

להתיצב על ה' - הרעות הראשונות שבאו בפגעי הטבע יכלו לבא אם ה' יסלק השגחתו מהצדיק לשמרו מהם, אך השחין וכו' יכלו לבא רק על ידי השגחת ה' נגד הטבע, כי הצדיק נשמר במאכלו ומשגלו, כך שלא יבואוהו בדרך הטבע כלל. (איוב ב א)

המעתיק הרים - מצד הטבע הכללי ירעדו ההרים ואתם יושחת האיש הפרטי מחמת הטבע החמרי הכולל, והרע הפרטי הזה אינו נחשב מול הטוב הכללי של מציאות הטבע הגשמי. המרגיז ארץ - וגם אם ישחית את הארץ ואף השמש אין זה רע במציאות הכללית, שהיא אלפי מונים לעומתם, ובחוק הכללי הונח שהפרט יושחת בחק הטבע החמרי. (שם ט ה וו)

רש"ר הירש:

והנה טוב מאד - אם הפרט היה טוב כשהוא לעצמו, הרי בקשריו אל הכלל הוא טוב מאד, הוא טוב גם במקום שלא ציפינו לכך, וגם חסרון מדומה יהפך לטוב, ובלבד שהעין תהא צופה אל הכלל. ואכן דבר שהוא תואם את ציפייתנו קרוי בפינו טוב, אך דבר שהוא טוב למעלה מן הצפוי והוא יצלח למלאכה גם במקום שלא ציפינו לכך קרוי בפינו טוב מאד. וכך, כל נברא וכל הווה הוא טוב מאד בקשריו אל הכלל הגדול. כל רע יחסי נראה כרע כל עוד העין צופה אל הפרט, אל שבר של זמן ומקום. אך משהעין מתרוממת וסוקרת את הכלל, הרי הרע נעלם והופך לטוב. וגם הכחות העזים השולטים בעולם, המות, הייסורים והיצר הרע, גם הם הופכים לטוב, והואיל ולא ציפינו לכך, הם הופכים להיות טוב מאד. אילו יכולנו לסקור את הפרט מנקודת מבטו של הכלל, אילו יכולנו לסקור את עצמנו בכללותנו, לא רק כתחתונים אלא גם כעליונים, לא רק מבחינה ארצית גשמית אלא גם מבחינה רוחנית אלקית, לא רק ביחסנו לעולם הזה, אלא גם ביחסנו לעולם הבא, אילו ייחסנו כל מאבק פנימי וחיצוני אל החירות המוסרית הצפויה עם הניצחון, אילו ייחסנו כל הווה אל הנצח הצפון, כי אז, כר' מאיר בשעתו היינו מוסיפים בתורתנו והנה טוב מאד - והנה טוב מות... תופעות אלה נראות כפורעניות, אך לאמתו של דבר הן מביאות לנו ישע, בהן מתגלה כל הטוב שבבריאה שאיננו בגדר טוב בלבד, אלא הוא טוב מכל טוב. נוח לי לסבול היום, ובלבד שאחכים לימים הבאים, נוח לי לסבול לטובת הכלל, הנושא עמי בעול, חביבים עלי ייסורים בשבעים שנות חלדי, שהן כמר מדלי בים הנצח הצפון לי... (בראשית א לא)

...שמחת האדם בהרמוניה אסתיטית קרובה לשמחתו בהרמוניה מוסרית, אכן אין רע אלא שבור ורעוע, הרמוניה מוסרית שהושבתה, כלל ששוב אין בו רעיון אחיד, הרי הוא רע לפנינו. (שם ב ט)

כי רבה רעת האדם - רע מורה על שבר בניגוד לשלם ותמים, בכוונה הוא אומר "בארץ", רעת האדם היתה רבה בארץ ולא רק באדמה, מקום פעילות האדם. ה' ברא את הארץ ושם בה את האדם כבא כחו, אולם, מעשי האדם הרעו לארץ ופגמו בשלמותה ההרמונית... (שם ו ה)

בכל לבבך - ביצר טוב וביצר רע, היא המסקנה החשובה ורבת התוצאות של תודעת אחדות ה'. כי הרע, הנקלה, הגס והחושני מושך את לבנו, וגירוי זה הוא מקורו של היצר הרע, וגם הטוב, האציל, הרוחני המוסרי מושך את לבנו, וגירוי זה הוא מקורו של היצר הטוב, אולם א-ל אחד ויחיד נטע בתוכנו את שני הגירויים האלה, ובאהבתו אותנו נתן לנו את הנטייה לטוב וגם לרע... כל אצילותנו כל מעלת כבודנו המוסרי תלויה בגירוי זה, אלמלא הגירוי הזה לא היינו ראויים לשם אדם, לא היו קיימים ערכים מוסריים ולא מעשים טובים, כי היו לנו רק רצונות ומעשים פיסיים... (דברים ו ה, וראה עוד יצר הרע)

העמק דבר:

רעים - נאמר בכל מקום על בין אדם לחברו, ומזיק בגופו, וכאן היו נואפים ומזיקים. (בראשית יג יג)

שפת אמת:

וארא וגו'... פירוש זה שהשי"ת נתן בכל דבר נקודה חיות אלקות, שיהיה כח להיות נמשך כל הסביבות לנקודה זו, כי בעולם הזה שנקרא עלמא דשקרא יש הרבה שקר לכל נקודה של אמת, כמו שכתוב "סביב רשעים יתהלכון", ועל זה נאמר "הצילה נפשי משפת שקר", כי לכל נקודה של אמת השקר סובבת בכל צד, ועם כל זה על ידי יגיעה נוכל למצוא נקודה של אמת בכל מקום, וזה היה עבודת האבות... וכפי התקדשות האדם בעניני עולם הזה זוכה להשיג דבר מה... וזו עבודה קשה... (וארא תרל"ד)

במדרש חייך שיש לך לידע... שעיקר תיקון ימי הרעה הוא בימי הטובה, ולכן הוצרך לקשר כל הגאולות בזמן משה רבינו, ולכן סבלו הדור ההוא כל הרעות שלא היה באפשרות בשום דור אחר לתקן הרע כמו הם, ולכן רמז כאן ד' גאולות... וכמו שהם סבלו היסורים בעבור הדורות הבאים, כן קיבלו הם התורה וכמה מדרגות טובות בעבור דורות הבאים... (שם תרמ"ד)

שם משמואל:

ומה פרנסה בכל יום... ויהיה איך שיהיה מכל מקום מובן שפרנסה היא בכל יום, כן נמי גאולה בכל יום מכחות הרע המתהוים בעולם לרגלי הצמצומים שהם בכל יום כמו מעשה בראשית שהיו על ידי צמצומים כידוע, ומחמת הצמצומים מתהוים כחות הרע כידוע למבינים, ולעומתם ישראל נגאלים מהם ומתחדשים בכל יום... (ויחי תרע"ז)

ולי יש לומר בלשון אחר, דהנה ידוע דמחטא אדם הראשון נתערב טוב ורע בכל דבר, ועל כן יש שליטה לכחות חיצוניים בכל דבר, ומצא מין את מינו. וכמו שחטא אדם הראשון נמשך ממה שלא היה סמוי מן העין... ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה לה, כן נמי אין לכחות החיצונים שליטה באמצעות חלקי הרע שנתערבו על ידי חטא אדם הראשון אלא נמי בדבר הנגלה לעין ולא בסמוי מן העין. והנה משה רבינו ע"ה היה נקי בלי שום פסולת... על כן אין לחלקי הרע שום שליטה ואחיזה במקום שהוא היה מברך ונתן עינו עליו לטובה, כי כל ענין מציאות שליטת הרע בדבר בלתי סמוי מן העין הוא משום שיש בדבר הזה תערובת חלקי הרע ומצא מין את מינו, וזה שאין בו תערובת חלקי הרע אינם מוצאין שמה את מינם כלל...

והנה שני הפירושים אף שנראה רחוקים זה מזה הם ענין אחד, כי בשביל שהיה משה רבינו ע"ה כולו טוב בלי פסולת היתה מדתו מדת האמת, כי כל התהוות ומציאות הפסולת היא מצד שניות והשקר, כי אין עוד מלבדו... (פקודי תרע"ג)

ונראה דהנה אמרו ז"ל בזכות ביכורים נברא העולם. ויש להבין מאי אולמא דביכורים מאינך (מה כחם מן האחרים) דנקראו ראשית. ונראה הטעם, דהנה ידוע דבחטא אדם הראשון נתערבו טוב ורע ואין לך דבר שלא נשתאב בו ארס של נחש, ומזה באו המוץ והתבן. והנה לפי תוקף הארס שנשתאב בתוך תוכו, לפי הטבע היה לו להיות גוש אחד מעורב אוכל ופסולת, ולא הרכבה שכנית לבד. ויש לומר שזהו מחסד ה', שאף בעודו מעורב אוכל ופסולת השפיע השי"ת בו קדושה עליונה מאד, שמחמתה הפסולת נדחתה לחוץ ונתבררה להיות קליפה נפרדת, שעל ידי המלאכה שבתבואה תתפרד לגמרי מהאוכל... ולולא שהקדושה היא עליונה מאד שאין אפשר לשום כח מכחות החיצונים לאחוז בה, לא היתה הקליפה נדחת מפניה, ואדרבה, שהיתה כמו שבע הפרות הרעות שבחלום פרעה, שאף אחר אכלן את שבע הטובות כתיב "ולא נודע כי באו אל קרבנה", ועל כן נצרכת לזה קדושה עליונה מאד, שגם חושך לא יחשיך מפניה... ונראה שלקדושה עליונה זו רומזת מצות בכורים... (כי תבא תרע"ח)

ונראה דהמדרש בא לבאר ענין אחדות אלקות, אף שנראה לעין בשר שהסט"א מתנגדת לקדושה ויוצא מהאחדות, והביא ראיה ראשונה מצד התולדה, שצדיקים נולדין מרשעים, ואם הרע היה חלילה יוצא מן האחדות לא היה באפשר שיולד זה מזה, ועל כן מסיים מי עשה כן וכו' לא יחידו של עולם. והוסיף להביא ראיה יותר מהראשונה, שגם חלק הרע אף לאחר שנברא אינו נפרד להיות בונה במה לעצמו, דאילו מן הבבא הראשונה אינה ראיה רק מפאת התערבות זה בזה, ושמע מינה שממקום אחד מוצאם, אך עדיין יוכל לומר שאחר שנברא נתחלקו לשני דברים מתחלפין, כמו שאמרו הרשעים (איוב כ"ב) "עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך". על זה הביא הבבא השניה "פרחה בכולו טהור", שמסימן הטומאה עצמו נעשה סימן טהרה, שמע מינה שעדיין מרחפת השגחה עליונה אף על חלק הרע לפשוט צורת הטומאה וללבוש צורת הטהרה, לכן מסיים נמי בזה, לא יחידו של עולם.

אבל עדיין יוכל לומר הן אמת שהרע יכול להתהפך לטוב, אך מכל מקום בעודנו רע קודם שנתהפך הוא נפרד לעצמו ויש בכחו להתנגד לסטרא דקדושה, על זה הביא הבבא השלישית, שלזה מטמא ולזה אינו מטמא (האשה שמת ולדה במעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה), שמע מינה שאף כשהוא עדיין בצורתו הרעה לא יכול לעשות דבר קטן וגדול בלי ההשגחה העליונה הנותנת לו רשות לזה ולא לזה. לכן מסים גם בזה לא יחידו של עולם. והוסיף שהרע אינו רע בעצם כלל, שלא תימא הן אמת שהכל ניתן ביד ההשגחה העליונה, אבל הוא רק כגרזן ביד החוצב בו, ומכל מקום הגרזן הוא גרזן בעצם, שהרי אין ביד החוצב בו לפעול בו רק פעולת הגרזן, על זה הביא הבבא הרביעית (העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים, והיא גופה מטהרת בגדים), שבעודנו מטמא לזה הוא מטהר לזה, שמע מינה שכל הנבראים אף אחר שנבראו אין להם שום מציאות בפני עצמם, כי הכל הוא אפס ואין ואין עוד מלבדו, כי הוא יתברך לבדו הוא נמצא בעצם, וכמו שהיה קודם בריאת העולם, שלא היה נמצא אלא הוא לבדו, כן הוא אחר בריאת העולם, וזה הוא תכלית היחוד. (דברים לקוטים עמוד רנז)

ר' צדוק:

...וידוע כי השי"ת הוא הטוב האמיתי ומפי עליון לא תצא הרעות, רק ענין הרעות ההוות בעולם הוא במה שנתן מקום לכח מציאותם על ידי הצטמצמות והתעלמות יחודו, ולכן לעתיד כאשר יתגלה היחוד האמיתי אז וגר זאב עם כבש וגו' שיסתלק כח הרע לגמרי, ואז יהיה מקום לשלימות שכר גופני באין שום מונע. וכן זכה אדם הראשון לזה קודם החטא בהיותו בגן עדן, אבל אחר החטא וחזר התעלמות היחוד האמיתי, ותיכף ניתן מקום להכח שהוא הבלתי יחוד והוא הרע, כמו שתיכף בהעדר האור יהיה ממילא החושך קונה מקומו, ולכן נתגרש מגן עדן שהוא התענוג לגוף המורכב שהוא היפך היחוד ומצא מין את מינו. (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד לד)

וביאור זה כי חלק הרע איננו בריאה בעצם וכמו שנאמר מפי עליון (רוצה לומר מכח ההרכבה שהוא בדבור פה כמו שכתבתי לעיל), לא תצא הרעות רק הם ממילא על ידי שנעלם כח היחוד ונתגלה כח ההרכבה וכל מורכב הוא חסר, הרי ניתן מקום לחסרון ורע בעולם. ולפי שהוא בא ונגלה גם כן על ידי כח ההרכבה על כל פנים לכן יש לו גם כן כח מורכב, רוצה לומר כח המשתוקק וחפץ להשפיע לזולתו, כמו שכתבתי לעיל, ולכן נאמר "ובא אליה מלך וגו' ובנה עליה מצודים וגו'" ואמרו ז"ל שגיהנם צועקת הב הב, ונאמר "רשעים תרדף רעה", ואמרו ז"ל דרדיף בתריה שדא דעניותא, וכן טובי שהם רודפים להשפיע מרעתם לזולתם בכח המרכיב ומשפיע שלהם. ולפי שאינם בעצם הבריאה לכן אין להם בת זוג בעצם רק במקרה, והוא לעושי הרע ולרשעים תרדף רעה להשפיע להם מרעתה. ועשיית הרע עצמה היא גם כן רק במקרה, וכמו שאיתא הבא לטמא רק פותחין לו ולא מסייעין, כדין הזיווג העצמי שיש לו כח מרכיב ומשפיע המסייעו, מה שאינו כן בזה אינו זיווג גמור ורק פותחין לו. וכמו שכתב הרמב"ם בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, כי עצם הנפש אינה חפיצה כלל בעבירה, עיין שם, ונמצא העבירה רק מקרית ולכן התשובה מועלת, לפי שהדבר שאינו בעצם אלא במקרה יכול להתבטל, שהמקרה אינה קבועה בעצם, ולכן אין הרעה לעושי רעה זיווג עצמי להם רק מקרי, ולכן אמרו ז"ל הבטחה לרעה חוזר אבל לטובה אין חוזר... (שם שם עמוד מ)

והשי"ת הזהיר האדם שלא יחפוץ אף לידע ברע, ואז ממילא יעמדו אלה הכחות הפרטיים רק במדרגת יודעי רע לבד, וזה במדרגתם שבראם השי"ת, שלכך נבראו, והנה כשבקשו הכחות הפרטיים להתפשט כל אחד במה שהוא, אז התפשטות אותו כח דידיעת הרע ועד שהוציא לפועל בעולם העשיה גופנית ביאת נחש על חוה, ואז"ל שרכב ס"מ על נחש, פירוש דס"מ הוא דכורא כידוע, פירוש שזה פעולת הדכורא להשפיע ולהוליד רצונות רק שהוא על ידי הנוקבא כי בא מצידה ומצד החשק הנ"ל, שזהו חשקו בתולדתו כנ"ל, ועל ידי זה הטיל בה זוהמא דידיעת הרע, כי מעשה זו רעה אלו היתה נעשית מאדם בעל בחירה. רק שזה בטבעו כך, לכך היא רק פעולת דידיעת הרע שברא השי"ת בעולם. והנה היה לה להכיר תיכף שהשי"ת ברא זה ולייחד הכל להשי"ת, ושלא יהיה נעשה בה רושם דידיעת רע כלל על ידי פעולה זו, כטעם שתבען לדבר עבירה ולא היו נתבעין גבי פרעה והמילדות (סוטה י"א ב')... ואמנם אצלה התחיל רושם והתבוננות בלבה אולי טוב לידע רע ולאכפיה ליה כנ"ל, דהיא שורש חשק זה... (חלק ב דובר צדק עמוד קכג, וראה עוד חוה-חטא)

וכשפתי נוגה, פירוש אותו שורש נחש שהיה אז רק בסוד קליפת נוגה שהוא עץ הדעת טוב ורע ראשית האיסור שהיה בעולם, וזולת זה לא היה שום דבר איסור כלל, כי לא היה מקום לרע בהתפשטות גמור בכל עשרה כחות של קומה שלימה רק באותו שורש דעץ הדעת טוב ורע, והוא נאסר אז באכילה לאדם, ונחשב לאדם כמו רע גמור לברוח ממנו, והשי"ת יסד חשק זה של רע להתדמות לטוב בעולם, ובקשה להתדמות לאשת חיל, וכמשז"ל דראן עסוקין בדרך ארץ, פירוש בחשק להתפשטות לזולת שזהו מקור החשק דאשת חיל בסוד מדת המלכות, אין מלך בלא עם, ולהיות ראש לשועלים, אז גם היא בקשה להתפשט ועלתה לה, ופתתה לאתתא ונעשה גם היא במדרגת יודעת רע דוגמתה, ואז נטלה נהורה, פירוש שנתנה גם לאישה כנ"ל כי מאיש לוקחה, וגם בהשפעת האיש במה שמשפיע לזולת בחשק זה נולד גם כן ידיעת רע, וממילא השפעתו הוא בשורש רע, כטעם בעון חוללתי. והיא נטולא נהורא ושפע הראויה לאשת חיל להשפיע בכשרות משפיע בשורש זה דידיעת רע ולגרמיה. ומצד זה היא מקבלתו ונתמלאת מחורבנה של האשה אשת חיל להיות קומה שלימה וד' עולמות שלה שהם בי"ע שמהם נתפשטו במעשה גופניי כל השס"ה לא תעשה שבתורה וכל האיסורין דאורייתא ודרבנן שהאדם צריך לברוח מהם, שהם רע גמור במחשבה דבור ומעשה, שהם נגד שלשה עולמות בי"ע. ושורש הרע שהוא ידיעת הרע שמזה לא יכול אדם עוד לברוח, שעל כן כבר טעם מזה, ואם כן הוא יודע מה רע, זהו עולם האצילות דרע, והוא קליפת נוגה הרביעית מארבע קליפות ששם כבוד ד' דנקרא אצילות, לפי שזהו באמת נמשך מרצון השי"ת שרצה שיהיה כח הידיעה דרע כנ"ל, ולכך נברא האדם להיות בגן עדן לעבדה ולשמרה... ולכך קליפה זו אינה עוד איסור גמור ומצידה, כי אף על פי שהם ד' עולמות כנ"ל הם גם כן בכל עולם בסוד הספירות והפרצופין כנודע, וכנודע שכל אחד כלול מכל, הם כל דברים המותרים רק שיש בו גם כן חשק לגרמיה, וכשמכוין לגרמיה ממש הוא רע, וכשמכוין לכבוד שמים הוא טוב.

ולפי שהשי"ת הזהיר מן הדיעה ברע, כי ביום וגו' מות וגו', שמצד הידיעה אי אפשר בלא מיתה ממש, וכמו שהיא באה מנגיעה לאכילה, דמסייג אל הגוף, וכך אכילה הוא סייג שלא יבוא לגוף הרע, ונמצא גם שורש זה מצד התכללותו בצורת אדם הוא רע גמור, ולפי שכבר נתפשט כח זה גם באדם בשורש של חשקו להתפשטות כמשנת"ל, לכן "בעוון חוללתי" מלא, כמשז"ל (ויק"ר י"ד) דכל תולדותיו הרי שורש מוצאם שהוא מצד חשק דאיש ואשה להוציאו לעולם, ובו הוא ידיעת הרע אפילו לחסיד שבחסידים עד שיבא משיח. וזהו שורש הרע והחסרון שיש לכל אדם בתולדה, עד שבהכרח אין אדם צדיק בארץ וגו' שמוציא לפועל... רק מכל מקום לא יכילת אשת זנונים להתדמות לאשת חיל כדאיתא בזוהר דאשת זנונים נעשית אז רע גמור, כנ"ל, מה שא"כ אשת חיל היא רק בגדר יודעי רע כנ"ל, דשורש אדם עצמו מריש כל דרגין ועד אדם דעשיה הוא ההכרה שהכל מהשי"ת... (חלק ג דובר צדק עמוד קכה, ועיין שם עוד)

ראה עוד ערך מציאות מחלק ב ישראל קדושים עמוד קכ.

...ובתורה תרי"ג מצות, תרי"ג עטין איך להנצל מרשת היצר שרוצה להתפשט יותר מכפי מה שנברא, שהם י"א ימי זיבה שמתחילים תיכף אחר רגע אחרונה הנקיה מימי נדה, והם י"א כידוע בסוד י"א סממני הקטורת, כי ברע מראשית עומק המחשבה עד סוף המעשה הם י"א מדרגות... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד רכט)

...ועל כן סלקא דעתך דהשי"ת שברא החושך חפץ בו יותר, דעל ידו יבואו ליראה ועל ידי דהחושך יכסה ארץ וגו' על ידי זה עליך יזרח וגו', היינו על ידי היראה הנכנסת בלבבות דבני ישראל על ידי זה שהם האשה יראת ה'. אבל האמת אינו כן, דהשי"ת ברא הרע רק כדי לדחותו, שיהיה ירא חטא להיות היראה מתעוררת בו מצד המציאות לרע לבד, שיירא לבל יכשל חס ושלום, לא ביציאת הרע לפועל חס ושלום. ומכל מקום סוף סוף הרי ברא השי"ת מציאות הרע, שעל זה אמרו בחגיגה ט"ו א' וב"ב ט"ז א' בראת רשעים וכו', וזה סוד הג"ס דספר וסופר וספור, דג' דברים יש בכל אות, צורתו ומבטאו והוראתו... והיינו דרק אצילות כולו טוב ואין שם עירוב רע כלל, אבל מבריאה ואילך, שהוא התחלת בריאת הנפרדים, הכל מעורב טוב ורע, ובעשיה הרע מרובה על הטוב, אבל מכל מקום יש בו גם כן עומק טוב, והוא התגלות העומק ראשית דעולם האצילות אינו מתגלה אלא בלבבות דבני ישראל שבעולם העשיה... (שם מחשבות חרוץ עמוד פג, וראה שם עוד)

ונראה דפירות גן עדן חוץ מעץ הדעת טוב ורע ודאי הם כמו המן שנבלע ברמ"ח אברים ולא היו צריכים לפנות כלל, רק לפי שהשי"ת שם האדם בעל בחירה, שאף על פי שציוהו שלא לאכול מעץ הדעת מכל מקום הבחירה בידו גם כן לאכול ממנו, וכל שכן בהיות השי"ת יודע עתידות שעתיד לעבור על ציוויו, על כן עשה לו סגירת הבשר, ונמצא זה היה צורך מצד החטא והבחירה בצד ההוא, וזהו אחיזת החיצונים והשטן שם, שהרי השי"ת ברא בבריאה דבר שהוא בשביל החטא והשינוי מרצון השי"ת, ונתן בזה מקום מציאות בבריאה לעשות היפך רצונו, וזה נעשה על ידי יצירת העזר לפי שהקלקול והחטא בא על ידה, על ידי שדעתה קלה להתפתות ואחר כך מייללת עליו לשמוע בקולה, דהכל על ידי התחלת הנפילה בשינה, ואחר כך הנסירה וסגירת הבשר, ואז נברא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, וירד והסית לאשה עד שעלתה בידו להיות אחר כך מלאך המות. ומכל מקום הכל לטובה ולעזר, ואלמלא זכו ונצחו ליצר המסיתה, אז היו מתעלים הרבה יותר... (שם שם עמוד קנב)

...זהו היפך דאליפז שגדל בחיקו של יצחק, היינו בענין הרחקת הרע ואין ראוי לשימושו כלל מצד הגילוי שלו, רק באמת במטמוניות ובהעלם היה גם הוא כן דרגא דעשו... ולכך היתה לו פלגש שלקח דבר זה של ההכרה בהשי"ת לפרסם בעולם פעולת כל מיני רע... ויצא ממנו עמלק שזהו שרשו, דהיינו שורש הרע הנפעל בעולם מצד מה שהשי"ת פועל הכל והוא ברא זה, ודבר זה אין לו תקנה אלא למחות, כי באמת מפי עליון לא תצא הרעות רק בהשתדלות אדם, אלא שמכל מקום זה אמת שגם עמלק מכלל הבריאה, והיינו שיש בבריאה שורש לרע, והוא אכילת עץ הדעת שהוזהר אדם הראשון, שהוא רק הידיעה ברע, זהו שורש הרע שרצה השי"ת שיהיו נבראים שיוכלו לדעת ברע גם כן, ואף זה לא נבראו שידעו ברע רק כשיאכל מעץ הדעת ידע ברע גם כן, והוזהר שלא לאכול ושלא לידע ברע גם כן, רק מכל מקום הבחירה ניתן בידו לאכול ואחר כך לידע ואחר כך לעשות הרע בפועל... ועמלק הוא ראשית דרע דקביע וקיימא מהתחלת הבריאה בכח הבחירה, ואין בכח יד אדם לבערו רק מלחמה לה'... (חלק ה רסיסי לילה עמוד פ, וראה שם עוד)

וכמו שאמרנו בישוב קושית רבינו ר' בער זצוק"ל על מה שנאמר ובורא רע, היכן נזכר בריאת רע במעשה בראשית, ואמרנו על פי הגמרא אין לא טוב אלא רע, וזה שנאמר ובורא רע על היצר הרע שנקרא רע. ובמאמר ראשון לא נאמר כי טוב, ושם נזכר החשך שמרמז למלאך המות, שהוא היצר הרע, ותוהו ובוהו שמרמז למעשיהן של רשעים, וזהו לא טוב, שלא נאמר בו כי טוב. וכן הוא אש של גיהנם שנברא בשני, ולא נאמר כי טוב, ואחר כך ביום ו' בבריאת האדם לא נאמר בו גם כן כי טוב, והיינו שנברא בבחירה שיוכל הנחש לכנוס בו ולפתותו, ואחר כך "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", שבכניסת שבת מצא עולמו חן בעיניו, שהכל נברא שיהיה מזה טוב מאד, והחשך נברא שיהיה יתרון האור מן החשך. ולכן נדרש במ"ר "כל אשר עשה" על מלאך המות ויצר הרע וגיהנם שהם נקראים בשם כ"ל וזה שכינו אנשי כנסת הגדולה ובורא רע - ובורא את הכל... (פרי צדיק שקלים ה)

שעורי דעת:

רואים אנו במהלך העולם, כי כל המאורעות שבו יתהוו על פי ההתנגשות של כחות הטוב והרע, הפועלים בעולם, ולפי התגברות אלו הכחות זה על זה במלחמתם התמידית יוכרעו המאורעות לטוב או למוטב. והנה שורש ההתנגשות הזאת היא בהנהגה העליונה של הבריאה, כי כשם שנסדרה מערכת הקדושה כן נסדרה מערכת הטומאה, וזה לעומת זה עשה אלקים, ונתן לשני הענינים שליטה בהנהגת העולם, כי ניתן הכח אף לרע לא רק בעולם התחתון, אלא גם בעולם העליון, בשרשי הבריאה גם שם כחו גדול, ומזה באים כל הרעות, הפורעניות והעונשים בעולם... רק ניתן כח הבחירה לאדם לחברו בטוב או ברע ולהביא במעשיו ברכה או קללה. וכשם שהצדיקים במעשיהם הטובים מוסיפים כח במערכת הקדושה ומרבים שליטת הטוב בעולם, כמו כן הרשעים במעשיהם הרעים מוסיפים כח במערכת הטומאה, וכח הרע ושליטתו מתגברים בעולם ומביאים רעה לעולם...

ולפי זה היה אפשר לאמר כי באמת כחם שוה ולא ניתן בבריאה יתרון לצד הטוב מלצד הרע, ואפשר שלבסוף ינצח הרע כמו שאפשר שינצח הטוב, כי אם חס ושלום יבחרו בני אדם ברע יתגבר כחו ויהיה הרע כמו השליט בעולם. אבל באמת על פי אמונתנו לא כן הוא, מאמינים אנו, כי סוף כל סוף ינצח צד הקדושה והטוב "והיה ה' למלך על כל הארץ", ואור ה' וטובתו יתפשטו בעולם ויכניעו כליל את צד הרע, משום שכך נסדר מבראשית, כי עד כמה שלא יבחרו בני האדם בחופש הבחירה שנתן להם, בכל זאת אחרי כל הסבות והגלגולים שיגולגלו הדברים במהלך המאורעות בעולם על ידי מעשה האדם ובחירתו, יובל העולם לתכליתו תכלית הטוב...

והנה לפי מחזה הבריאה והנהגת עניניה הנראים לעינינו נדמה לנו כי כחות הטוב והרע שקולים הם ותלוים בבחירת האדם, ומפני כן טעו הרשעים הקדמונים, אף כי גדולים בחכמה היו, לחשוב שיעלה בידם להשליט כח הרע והטומאה בעולם, כמו שמצינו בחז"ל על נמרוד, "יודע את רבונו ומתכון למרוד בו", ולכאורה אין זה מובן לנו, איך אפשר ליודע את רבון העולמים, לפי מושגי חז"ל, יודע את עילת כל העילות בורא הכל ומעמידן בכחו, לטעות ולכון למרוד בו? אבל באור הענין הוא, כי בהתבוננו בהנהגת העולם ראה שנתנה שליטה גדולה לכחות הרע בכל עניני הבריאה, ולכן אף כי ידע שיש בורא אחד שברא הכל בכחו, בכל זאת היה נדמה לו, כי ה"כל יכול", אחרי שברא את הבריאה והשליט בה שני הענינים, הטוב והרע, לא נתן ההכרעה לאחד מהם, רק מסר כח הבריאה לאדם, ומעכשיו הכל תלוי במעשה האדם ובחירתו, ומפני זה חשב, כי בנתנו כח לצד הרע והטומאה יגדל כחו וינצח את צד הטוב והקדושה, וברשעו בחר ברע למרוד בקונו. וכן הוא ענין מה שמצינו בטיטוס... (חלק ב חיי העולמות עמוד פג)

רבינו ירוחם:

ובציור, כשבונים בית ומניחים את היסוד, פשוט הוא כי לא נגמר בזה הבנין, ואחר כך כשמניחים עליו שורות שורות של קורות, עדיין ברור כי לא נגמר הבנין עד שמניחים עליהם את הגג, ואז הוא גמר הבנין. ומאין אמנם יודעים העת שכבר נגמר הבנין, הלא בזה גופא שלא רואים כבר שום חסרון בו... זהו אשר פילוסופי העולם טעו בהם, כי נתקשה להם ענין החסרון שנמצא בהבריאה, ולא יכלו להבין כל ענין הכלה והפסד של הבריאה, חולשת הבריאה "בשגם הוא בשר", וכהנה רבות. כי איך זה יתכן שמשלם בתכלית השלמות ית"ש יבוא חסרון והעדר. אבל לא ירדו כולם לסוף הדעת להבין, כי היא הנותנת, ואדרבה מהחסרון עצמו יכולים להכיר את המשלים, כי מציאות החסרון מגיד בעצמו שיש לו משלים, את כל הבריאה כולה צריכים להבין כן על דרך בנין כפי שציירנו לעיל, כן בגשמיות וכן ברוחניות, כי כולם מקבלים זה מזה ונותנים זה לזה, וצריכים להכיר בכל דבר, אם כי גם משלים אחרים הוא, בכל זאת להכיר את חסרונותיו שלו אשר הוא נצרך למשלים אחר, וכל מה שהנהו יותר גדול הוא מוכיח ומעיד על גדולת המשלים אתו, עד שיבא להכיר את הבורא ית"ש, המשלים של כל הבריאה, והוא השלם בתכלית השלמות, וזהו הוראת השם "א-ל עליון"... (דעת תורה שמות עמוד רעט)

דברנו בשם מלכות זדון, ואיך שיש לה כל הנהגת מלכות, מלך ושרים ושופטים ומשפטים ומוכיחים ומזרזים, ומזה יפחד האדם, כי מי יכול לעמוד מפני אימת מלכות, וזהו ענין (קהלת ד') מלך זקן, אכן גם זאת הודיע לנו, כסיל, מלכות של כסילות אף בהמלוכה עצמה יכיר צד החולשה שבה, רוצה לומר עסק הכסילות. ובאמת פליאה גדולה היא להבין איך היא תאחז מדת מלכות כל כך חזקה הלא שקר אין לו רגלים. אכן ידוע הוא בספרי קבלה כי כל עמידתם וחיותם היא יניקתם מן הקדושה, ובאמת זאת גלויה לכל כי כל קיום הרע הוא רק מהטוב המעט אשר בו, ובכל רע יש מעט טוב כידוע. ובפרט בזמנינו אנו רואים כי הרע פושט טלפיו לאמור טהור אני, זה צועק בשם הצדק, גדולה מלאכה, ושררת העשירים, ועוד ועוד. בכל הרע יש לפנים לבוש מאיזה טוב, כל בתי זונות נתגדלו ונתרוממו על שם להוקיר ולכבד את מין החלוש, ולכאורה צודקים המה, אולם זהו קיום הרע.

אכן הרע מצד עצמו לא יכול להתקיים בשום אופן. וזהו סוד שכאשר תפסיקו יניקת הקדושה מהטומאה, אז תפול מאליה ולא תוכל להתקיים, ובזה מובן, כי בדורות הראשונים היה הטוב ברובו והרע במעוטו, עד כי נתרבה הרע ונתמעט הטוב, ובדרך זה גבר הרע מאוד מאוד, כידוע בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא ועוד (סוטה מ"ט). וכאשר ירבה הרע אז זהו גופו יהיה נפילתו, כי יכלה ממנו כל הקדושה, וזה ענין אמרם ז"ל (סנהדרין צ"ח) אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, כי אז לא יוכל להתקיים עוד, כי בלא שום קדושה אין לו קיום כלל וכלל. (דעת חכמה ומוסר חלק ג עמוד רה)

ואגלה לכם בזה סוד גדול ומבהיל, אחרי כי כל העבודה היא סור מרע, לברוח מהרע, להכיר את הרע, להכיר את כל ההפסד והאבדון שבו, ולבטלו בתכלית הביטול. והנה לבטל אפשר רק דבר שאני יודע אותו ומכיר אותו, כי על כן איפוא מן ההכרח לידע ולהכיר את הרע עד הדיוטא התחתונה, עד תכלית הרע, ואסור להמצא אף איזה חוט של רע שלא ידעו ממנו. הנה כי אדם הראשון במצב שלו, בקדושה עילאה, דרשו ממנו שידע ויכיר את כל הרע של כל השית אלפין שנין, עד כדי כך הוא היסוד של "יודעי טוב ורע"! ...ומעתה יקשה מאד, כיצד אמנם אפשר לדעת מהרע? הרי מוכרחים לזה למשש את הרע. מוכרחים לחפש בכל בתי הסוהר ועוד במקומות כאלה כדי להיוודע מהרע, כי בלי ידיעתו אי אפשר לבטלו... ולכן אדם הראשון סמך על עצמו ועל תקפו כי לא ידבק ברע גם אם יטעום אותו, אלא גם יבטלנו, ועשה כמשל אשר אמרו חז"ל (דב"ר ד' ה') למלך שאמר לעבד אל תטעום דבר עד שאבוא מן המרחץ. אמרה לו אשתו טעום אתה תבשיל הזה שלא יהא מבקש ליתן לתוכו או מלח או מורייס וכו' - רצו לדעת מהרע לדעת כל ההפסד והאבדון, ועל ידי זה באמת לבטל את הרע, אבל סוף סוף על ידי טעימה זו אמנם נדבקו בו, וכבר אי אפשר עוד להנתק ממנו.

זהו היסוד הגדול: לדעת מהרע זה מוכרחים, ומההכרח גם שהיחס יהיה קרוב מאד, "אין בין גיהנם לגן עדן אלא כחוט השערה", ממש יד על יד קרובים זה לזה. "ברשות התורה" אין זה רק היתר אלא גם חיוב, לאכול מוכרחים, לשתות מוכרחים, לעסוק בכסף מוכרחים, לעסוק בכל עניני הגוף מוכרחים - ובכל זאת אין לנגוע ברע בשום אופן. והגע בעצמך, צריך לאכול מבלי להתפס באכילה, לעסוק בכסף מבלי להתפס בחמדת ממון... מבהיל הדבר. (דעת תורה ויקרא עמוד רצה)

והנה אין רצוננו עכשיו לעמוד על דבריו אלה, כי אם להדגיש עיקר מסקנתו של הרמח"ל ז"ל, איך שמוסדות כל הנהגתו ית' הם שתי מדות, "הסתר פנים והארת פנים, שתולדותיהם הם השלמות והחסרונות, ומינה הטוב והרע. ואמנם מציאות הרע אינו נולד אלא מעוצם הסתר הפנים, תכלית הסתתרו ית'"... "ונמצא כלל הרע, אשר הוא ית' השיב אחור ימינו מהנהגת עולמו, וינהגהו בכבדות, תוקף חושך סתרו".

מזהו לראות כי כל ענין הרע הוא אמנם מציאות של שלילה, מציאות של העדר הטוב, כי כל הוויתו של הרע הלא בא מהסתר הפנים, וכל פשטות הוראתה של זו המלה הלא אומרת העדר ושלילה... בהסתלקות ההארה והנה החושך. ואף על פי כן הנה הרע הלא בריאה הוא, כי כן כתיב "ובורא רע" - מציאות של בריאה, אלא הם הדברים שביארנו לעיל בענין אור וחושך, כי אחד הם, כמו החושך כן אמנם הרע, שתים בו, ושניהם אמת, בריאה הוא, וגם כל כולו רק מציאות של העדר, כשהקב"ה מסתיר פניו, מסתיר הארתו, כי אז - כאילו מאליו - מופיעה הבריאה של רע.

והסיכום כאור וחושך, כן הטוב והרע, כהארת פנים כן הסתר פנים, בריאה הם, אם כי כל מציאותה של הסתר פנים, הלא כשמה כן היא, - העדר של הארת פנים, אבל גם העדר זה בריאה היא, בריאה של הסתר פנים, ותולדותיה החושך והאור. (דעת תורה במדבר עמוד קלח, וראה עוד ערך מציאות)

מכתב מאליהו:

עוד איתא במדרש, א"ר יוחנן כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, שנאמר "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע"... אלא טוב אמאי לא, אלא שמע מינה כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים... דלמא מדכר ליה שמא דע"ז. ובמדרש תדשא "ועץ הדעת טוב ורע" אמר רבי פנחס בן יאיר העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלא עץ בלבד... אבל משאכל ועבר על גזרתו של הקב"ה נקרא שמו עץ הדעת טוב ורע... פירוש שני המאמרים, שכל דבר שהוא רע בשורשו ובתוכנו, אפילו תוצאותיו הטובות (כנראה) מכל מקום הן רעות בתוכנן, כי לא יתכן בשום אופן שמשורש רע יצמח טוב אמיתי. עץ הדעת אפילו ניצוצות הקדושה, בחינת טוב שבו הם רע, ועל כן הזהיר את אדם הראשון שלא יקח ממנו "לא טוב ולא רע", אפילו לא את בחינת הטוב שבו... לבן הארמי כיון שהיה שונא את יעקב בקרב לבו, לא היה אפשר שידבר אליו טוב באמת, וכל טוב שיצוייר שידבר אליו מוכרח שיהיה רע אצל יעקב, כיון שבא משורש רע, הרע שבלב. וזהו פירוש הזכיר לו שם ע"ז, שמאחר שהשאיפה לע"ז היתה תקועה בלב לבן, בהכרח היה שם ע"ז מעורב עם כל דבורו אפילו היותר טוב. 

והרע שבלב ממאן לקבל שום טוב, ולכן מי שהרע בלבו אינו מקבל תוכחה, כי נקודת הרע בלבו מבעטת בה. וזהו הטעם שאין בדור הזה מי שמקבל תוכחה, כי העבירה שבלב, (השקפות רעות) אינה מניחה את האדם להכיר את אמיתת הטוב בלבו, ועל כן אי אפשר להדריך את האדם הזה על דרך טוב על ידי תוכחה. דרך אחת יש ללמד לבעל עבירה שבלב, והוא על ידי שיראה שלימות האחדות הרוחניות, כגון התאחדות משפיע ומושפע, אחדות איש ואשתו ובני ביתו בעבודת ה', או רב עם תלמידיו בישיבה, כי גם בעל עבירה שבלב יכיר את האמת את אחרים, ומזה אפשר להכיר את הרע שבלבו ויתקנו. (חלק א עמוד קכז)

ויש דבר פלא ומאויים במסכת גיהנם פ"ג, "בכל ערב שבת מוליכין אותם לב' הרי שלג ומניחין אותם שם... ומהן נוטלים שלג ונותנים תחת בית שחיהם, כדי לצנן אותם בו' ימי החול. והקב"ה אומר להם, רשעים, אוי לכם! שאף בגיהנם אתם גוזלים"...

המאמר תמוה למדי, האם אפשר שיחטאו אחר ידעם את עונשי הגיהנם, והאם יש שמה בחירה המאפשרת את הגזילה...

אבל פירוש ענין זה הוא מבהיל, ויש בו מוסר נורא, צריך לדעת שהגיהנם איננו מתקן את הטוב כלל. הגיהנם מכלה את הרע, וכל זמן שיש עדיין בהם מן הרע שצריך לכלותו, עדיין הוא עמהם, ואם גם חלק או מקצת אבל ישנו בתוכם...

אבל ענין הרע שבאדם, הוא בתערובת רע בטוב, דהיינו ידיעת טוב ורע, כידוע. ואם כן גם לאחר מיתה טרם שכלה הרע שבו לא שייך פירוד גמור, בין בחינת מצוותיו, (שבת שלו), ובין בחינת הרע, (חול וגיהנם שלו), כי הרע חוזר ומערבם תמיד, דהיינו שמטעה הרשע את עצמו כאלו גם הרע טוב, דהיינו בחינת עלמא דשקרא, בחינת החיצון, וככה ממש כבהאי עלמא גם שם, כשמגעת אליו פנימיות מצוותיו בחינת שבת שלו, הוא רוצה לערב ממנו אל הרע, ולהבחין שאיננו כל כך רע, ויכול להשאר ולא יכלה.

וכשאדם מטעה את עצמו לערב טוב ורע, הנה תוך תוכו יודע את האמת, אבל הוא מדמה לשנות הדבר, ולהפך את המציאות, כשם שמשנה את דעת עצמו, והיינו בחינת בחירה רעה, שמוכן להושיב השקר במקום האמת בתוך דעתו, וגם, כביכול, להעלות לפניו ית' שקר במקום אמת, וזוהי גניבת דעת עליונה, והיינו בחינת גזילת השלג, להנצל בחיצוניות הקדושה גם בתוך טומאתם.

האם אפשר להעלות על הדעת את גודל כח השקר? בהיות הרשע הולך ונשרף בגיהנם ועדיין יש נקודה שטעונה שריפה, הולך הוא לרמות אותו ית', בטענה שהטומאה היא קדושה. (שם עמוד רצט)

...נתבונן בדרכים השונות שבהם הרע משמש לטוב, הנה תכליתו של הרע הוא, חוץ ממה שנותן הוא לנו את אפשרות הבחירה, שנלמד על ידו את גילוי אחדותו ית' היה נראה כאילו הרע שולט, ואין גבול לו. אמנם לעתיד לבא נראה איך "קץ שם לחושך", כיצד הרע תלוי רק ברצונו ית' שהוא השליט היחידי. הרע יגיע לקצה גבולו, ויכלה ויבטל את עצמו. וככל שהרע גדול יותר, הגילוי של שליטתו ואחדותו יתב' על ידי ביטול הרע יהיה גדול יותר.

ויש עוד דרך ישירה של שימוש הרע לטוב, והיא שהרע נעשה סבה לטוב, ויהפך לעזר לקדושה, ועל ידי זה ממלא את תכליתו. כשהאדם רואה את גודל הרע, ואת עוצם סכנתו, כיצד פורש את רשת שקריו על כל באי העולם וצודה אותם בהם, וכשמסתכל בפלא הגדול של ממשלתו המיוסדת רק על כזבים, אז דוקא מתוך ראיית הרע יכול להתעורר ללחום נגדו.

השי"ת שם גבול לרע, עד היכן יוכל להגיע בהסתתו, כדי שלא ישחית לגמרי, אלא שישאר עוד מקום לתיקון. זוהי הברית שכרת עם האבות, "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", אם הרע מגיע עד הנקודה הפנימית הזאת שנשארת בלב בן ישראל, אז סכנת הכליה תעוררהו שלבו יתקומם נגד הרע, להדפו ולעמוד על נפשו, הרי יכול להיות "רבי גדול" ללמד את האדם את הטוב, אלא כמובן שזה תלוי בבחירת האדם, אם ישתמש בו לטוב או ירשיע יותר.

נמצא שבדרך זו הרע עצמו, על ידי מציאותו, ולא רק על ידי ביטולו, מגלה כבודו ית' ומלמד על אחדותו, שהכל נברא אך לטובה, זוהי בחינה עליונה לתקן את החושך שהקב"ה ברא בעולם ולהפכו לאור. זהו הגדר של הפיכת זדונות לזכויות.

זהו ביאור הגמרא "הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח", הקב"ה אומר בראתי את אפשרות התפשטות הרע שחוצץ בפני האור, אתם הביאו את הדבר לתיקונו, בעת שהירח מתמעט לגמרי, אנו צריכים מניה וביה להפוך את החושך לאור, והפיכת ההסתר לגילוי זוהי הכפרה. מתוך ראיית גודל הרע נראה את הנחיצות של התחזקות והתחדשות תמידית... (חלק ג עמוד כד)

תיקון הרע בסוף הימים יהיה שילמדו מהרע את כבוד שמים, כמו שכתוב, "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע" (מלאכי ג'), כי ילמדו מהרע ועונשיו את יתרון האור מהחושך ויתרון הטוב מהרע. אופן עליון יותר של למוד מהרע הוא, שלומדים מהרע עצמו את גדרי הטוב, זהו כבוד שמים שמכירים שגם הרע אמצעי הוא להגברת הטוב, ואין שום רשות אחרת מלבד הטוב. אופן זה של השימוש ברע הוא מהבחינה של הפיכת הרע לטוב, שביארנו לעיל.

שתי הבחינות הללו הן אופנים שונים בתיקון הרע. האחת היא בחינת התיקון של צדיק בן רשע, אברהם בן תרח, שהרי דוקא קלקלתו של בית אביו ודורו ושאר עשרת הדורות, הגבירו את התעוררותו עוד יותר. זהו הגדר שנטל שכר כנגד כולם. דהיינו שהפך את כל החושך שלהם לסבת הגברת אורו... מהבחינה השניה הוא מה שמוצאים בנביאים למודים מאומות העולם העובדים את אליליהם במסירות גדולה כל כך, והמה לא אלהים, אם כן קל וחומר עד כמה צריכים אנו לעבוד את יוצרנו, וכדומה. ויש באופן זה הרבה למודים מהרע.

איתא בספרים הקדושים, שהיפוך מלת רע הוא ער, פירוש התעוררות, כשהופך את הרע להתעוררות לעשיית טוב, נמצא שאינו רע כלל אלא טוב לגמרי...

גדר זה של תיקון הרע בבחינות הללו הוא השורש לתשובה שלמה, תשובה מאהבה, המגעת עד כסא הכבוד, כלומר עד תכלית שלמות הבריאה, עד התיקון הסופי, שבו גם הרע הופך לטוב, על ידי תשובה מאהבה, הזדונות נעשים כזכיות, כי הם גמרו לעליית השב עד למדרגת בעל תשובה גמור, שגדולה יותר ממדרגת צדיק מעיקרו. (שם עמוד קנא)

ושמעתי בשם ר' ירוחם הלוי זצ"ל ששאלו חסידים לר' אלימלך מליז'נסק זצ"ל למה יש צדיק ורע לו, ושלח השואלים לאחיו הרב ר' זושא זצ"ל שהיה מדוכא ביסורין, והוא השיב, "וכי יש רע?" ודבר עמוק יש בזה, כי כל רע הוא הגבלה, ובאמת כל הגבלה היא רק בדמיון, וכשבאים למדרגה למעלה מזה רואים את הטעות, וממילא ההגבלה איננה. (חלק ה עמוד שסט)