(ראה גם: חולה, מחלה, רופא)
ויתפלל אברהם אל האלקים, וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו. (בראשית כ יז)
ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל, והוא צולע על ירכו. (שם לב לב)
ויאמר אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. (שמות טו כו)
אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא. (שם כא יט)
ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך. (שם כג כה)
ויצעק משה אל ה' לאמר, א-ל נא רפא נא לה. (במדבר יב יג)
יככה ה' בשחין רע על הברכים ועל השוקים אשר לא תוכל להרפא, מכף רגלך ועד קדקדך. (דברים כח לה)
ויאמר ישעיהו קחו דבלת תאנים, ויקחו וישימו על השחין ויחי. (מלכים ב כ ז)
רפאני ה' וארפא הושיעני ואיושע כי תהלתי אתה. (ירמיה יז יד)
ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה. (יחזקאל מז יב)
חנני ה' כי אומלל אני רפאני ה' כי נבהלו עצמי. ונפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי. שובה ה' חלצה נפשי הושיעני למען חסדך... (תהלים ו ג)
אוילים מדרך פשעם, ומעונותיהם יתענו. כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות. ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם. ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם. יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. (שם קז יז)
ויחלא אסא בשנת שלושים ותשע למלכותו ברגליו עד למעלה חליו, וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים. (דהי"ב טז יב)
בימים ההם חלה יחזקיהו על למות, ויתפלל אל ה' ויאמר לו ומופת נתן לו... (שם לב כד)
...כך הם ישראל, כמו שאמר מעט מעט אגרשנו מפניך וגו', וכן למי שבאה לו רפואה אינה באה בשעה אחת, אלא מעט מעט עד שמתרפא, אבל לעשו אינו כן, אלא בבת אחת האיר לו ונאבד ממנו מעט מעט עד שיתחזקו ישראל ויכריתו אותו מכל, העולם הזה ומהעולם הבא, ומשום שהאיר לו בתחילה בפעם אחת, היה לו כליון מכל, אבל ישראל האור שלהם הולך ואור מעט מעט עד שיתחזקו, ויאיר להם הקב"ה לעולם. (וישלח צב)
תניא אמר ר' יוסי, פעם אחת הייתי הולך בדרך, והיה ר' חייא בני עמי, בעוד שהיינו הולכים מצאנו איש אחד, שהיה לוקט עשבים בשדה לרפואה. קרבנו אליו אמרתי לו, אדם, אגודות העשבים למה לך, לא זקף ראשו ולא ענה כלום, חזרתי פעם שנית ואמרתי זה, ולא ענה כלום, אמרתי לר' חייא בני, או שאיש הזה אטומים אזניו, או שהוא שוטה, או שהוא חכם, ישבתי אצלו, אחר כך לקט העשבים וקשר אותם וכסה אותם בעלי תאנה.
אמר לנו אני רואה שיהודים אתם, ויהודים אומרים עליהם שהם חכמים, אם איני מרחם עליכם עתה, תהיו רחוקים מבני אדם כמצורע הזה שמרחקים אותו מכל, כי אני רואה שריח של עשב אחד שקרב אליכם נכנס לגופיכם, ותהיו רחוקים מאיש ג' ימים, אלא אכלו אלו שומים פראים, ותתרפאו.
אכלנו מהם, שהיו נמצאים לפנינו, ונישן, ונתקשרנו בזיעה זמן רב, אחר כך הקצנו, אמר לנו איש הזה, עתה אלקיכם עמכם, שמצאתם אותי, כי רפואת גופיכם נשלם על ידי.
אמר לנו ראיתם שלא הרימותי את ראשי, ולא דברתי עמכם, משום שאבי חכם היה בעשבים יותר מכל בני דורו, ולמדתי מאבי דרכיהם של כל העשבים, שאמת בהם, ואני בכל השנה משכני ביניהם.
ועשב הזה שראיתם, שכסיתי אותו בעלי תאנה אלו הוא, כי בביתי יש מקום אחד, והוא לצד צפון, ובמקום ההוא תקוע רחים אחת, ומעין הרחים ההוא יוצא איש אחד בשני ראשים, וחרב שנונה בידו, ובכל יום מצער אותנו, ואני לקטתי עשב הזה, ובואו אחרי ותראו כוחו של עשב הזה, ומה שאלקים גילה בעולם, ואין מי שיודע דרכיו בכל דבר... (יתרו רסו, ועיין שם עוד)
מחלות יש בבני אדם, דהיינו ירוקין וקסטירין (שהם מיני מחלות, ונראה שהם מחלת המרה שפניהם משתנים לירוק), שהרפואה שלהם אינה תלויה אלא במראה אחד של ברזל קלל הנוצץ לעינים, (דהיינו מראה העשויה מברזל מלוטש), ויש לבעל המחלה להסתכל בו, ואינו מתרפא עד שמעביר המראה לצד זה ולצד זה, והמראה תושיט ניצוץ ברק כעין שרביט על הפנים שלו, ובהגשה ההיא של הברק הנוצץ לעינים באה לו הרפואה, אף כך, כל אלו שאלו הכוכבים שולטים עליהם אין להם תקון וגידול במה שנראים, רק בהתפשטות ההוא של השרביט, ובזה הם מתתקנים במראה בגוון בכח, כמו שראוי להיות... (תרומה תתמ)
פתח הרביעי הוא עומד לרפואה, ונקרא פתח הרפואה, בפתח זה עומד ממונה אחד ושמו פדיאל, מלשון פדיון, והוא נתמנה על כל אלו הרפואות שבעולם, ולהכניס התפלות של כל בעלי מכאובים ומחלות וצער, וזה עולה עם כל אלו תפלות, ומכניסם לפני הקב"ה.
וזה הוא מלאך מליץ אחד מני אלף, משום שהם אלף העומדים על פתח הזה, ופדיאל זה הוא אחד מהם,וכתוב, ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, כי עולה בתפלה ההוא ונעשה מליץ טוב על האדם ומזכיר זכותו שעשה לפני המלך הקדוש. משום שזה הוא העומד תמיד לטוב, ועל כן כל הרפואות נמצאים בפתח הזה אשר פדיאל ממונה עליו. פתח זה הוא לצד מערב, ומשום זה אלו ארבעה פתחים נמצאים בהיכל הזה, כי לכל אחד תפקיד מיוחד. (פקודי תקנד)
וזה הוא ממונה, בשעה שהאדם נדון, בהיכל הרביעי, לחיים, אז הוא מקדים ברפואה, ורפואה הזו יוצאת מתוך המצוקה (שאם לא היה חולה, לא היה צריך לרפואה), משם שיוצאת מב' צדדים, (מחסד ומדין), והמצוקה הזו, (דהיינו המחלה) באה מצד שמאל, והרפואה מצד ימין, ועל כן חולה ההוא כשבאה לו הרפואה, מתוך מצוקה גדולה באה לו.
וכך הוא מצד מערב, (שהרפואה באה גם כן מצד מערב, כי המערב שהוא מלכות כלול מכל הארורות שבג' קוין), ואף על פי שאמרנו שרפאל הוא בצד מזרח, והעמדנו שהוא גם כן בצד מערב, עם כל זה רפואה וחיים אינם באים אלא מצד מזרח, אלא משם נמשכים החיים למטה, (אל המלכות שהיא צד מערב).
ובצד הזה של מערב יש אור אחד, ושמו נוריאל, והוא אוריאל וזה הוא כלול מכולם ועומד להיות שליח בכל דבר, (שהמערב הוא המלכות הכלולה מכל ג' קוין), אבל הם שנים משום שכל אחד מאלו כלול בחבור... (שם תרסא, ועיין שם עוד)
...מיום שנחרב בית המקדש (שאין נגעים נוהגים), אין רפואה נמצאת בעולם, משום זה צריך האדם להזהר כדי שיהיה שמור, (מרוח הטומאה, דהיינו שלא ישב עוד בבית הזה).
אמרו נלך עם איש ההוא, (למערת המצורעים) ונראה. א"ר יצחק אסור לנו, אם היה הולך לקבל רפואה מאדם גדול ירא חטא, כמו נעמן שהלך אל אלישע היינו הולכים אחריו, עתה שהוא הולך לרחוקים מן העולם, (שהם מצורעים ומכשפים), לרחוקים מן התורה, מתועבים מכל, אסור לנו להראות לפניהם, רבון הרחמן שהצילנו מהם, ואותו אדם אסור לו (לקבל רפואה מהם). א"ר יהודה והרי למדנו בכל מתרפאים חוץ מעצי אשרה וכו'... (תזריע קעז)
ומשום שהוא עת רצון, מבקש הקב"ה זכות על האדם, ואם נמצא בתפלה, או שהוא בעל תשובה הוא מרחם עליו, ובאותה שעה נשמע קול צפרים המקננים, שכתוב אשר שם צפרים יקננו, כי אלו הצפרים מודות ומשבחות להקב"ה, ואותה אילת השחר התעוררה בעולם ואמרה, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו', אז יוצא אותו הממונה (על הרפואה) ועושה כל מה שנצטוה.
ואם תאמר שמיני הרפואה הם בידיו (של אותו הממונה) כמו שאמרנו, אינו כן, כי הרפואה איננה אלא בידיו של המלך הקדוש, אבל בשעה שהקב"ה מצוה רפואה על אותו אדם, הממונה יוצא, וכל המקטריגים הממונים על מחלות רעות מפחדים ממנו, אז אותו הרוח הנוסע מצד דרום, (שהוא רוח החסד), מושיט החסד אל האדם, והנה נמצאת הרפואה, אבל הכל הוא ביד הקב"ה... (בלק שנב)
מי שנגזר עליו לעקרו מן השורש, תופסים אותו ונותנים אותו בבית האסורים עד שנעקר מכל, (דהיינו עד שימות הוא ובניו). ולפעמים נעקר מאבריו או מאחד מהם, (ובזה מתכפר לו), ואם כן מוציאים אותו מבית האסורים, מי שנגזר עליו למות, כך הוא, (שמת), ואלו יתן כל כופר וכל כסף שבעולם אינו ניצול.
ועל כן צריך לרופא חכם, שישתדל עליו, אם יכול לתת לו רפואת הגוף טוב, ואם לא, יתן לו רפואה לנשמתו, וישתדל על רפואת הנשמה, וזה הוא הרופא, שהקב"ה ישתדל עליו לברכו בעולם הזה ובעולם הבא.
א"ר אלעזר עד עתה לא שמעתי מרופא הזה, (קרטנא), ומספר הזה, חוץ מפעם אחת, שאמר לי סוחר אחד, ששמע מאביו, שרופא אחד היה בימיו, שבשעה שהיה מסתכל באדם כשהוא בבית חוליו, היה אומר זה חי וזה מת.והיו אומרים עליו שהוא צדיק אמת ירא חטא. וכל מה שהחולה לא היה יכול להשיג מה שצריך, היה הוא קונה ונותן משלו. והיו אומרים שאין חכם בעולם כמוהו, ובתפלתו היה עושה יותר, ממה שהיה עושה בידיו, וכנראה לנו, שזה היה אותו הרופא (קרטנא).
אמר אותו סוחר, ודאי שהספר שלו, (של אותו הרופא) הוא בידי, שירשתי אותו מאבי אבא, וכל דבריו של אותו ספר, כולם נתיסדו על סודות התורה, וסודות סתומים מצאתי בו, ודברי רפואה הרבה, שהוא אמר עליהם שאינו ראוי לפעול עמהם חוץ אם הוא ירא חטא.
ואם (הרפואות הכתובים שם) הם ממה שהיה עושה בלעם, שהיה לוחש לחשים על המחלה, והיה אומר בפיו ומיד נתרפא, וכולם מבוררים באותו ספר, ואומר זה אסור (להשתמש בו), וזה מותר, למי שהוא ירא חטא, כי מחלות הרבה אמר, שהרפואה שלהן תלויה בלחש הפה, והן מצד נחש ומהן מצד קסם, וכל אלו שאסור לומר בפה ואסור לעשות במעשה, היה אומר (שם), עד שמצאתי על מחלות ידועות שצריך לומר כך, ולנדות בנדוי וחרם על אותה מחלה, והיא פליאה גדולה לנו.
שמח ר' אלעזר ושמחו החברים, א"ר אלעזר, אם יהיה אצלנו אותו ספר נראה מה הוא אומר, ואני אמסור במסירה, (כלומר שימסור לו הבטחה) על מנת להראות למאור הקדוש, (רשב"י). ולמדנו, א"ר אלעזר אותו ספר היה בידי י"ב חודש, ומצאתי בו אורות עליונים ויקרים, כשהגעתי לאלו הסודות שהיו מבלעם נפלאתי.
יום אחד לחשתי במקום אחד, והיו האותיות עולות ויורדות, עד שראיתי בחלום, ואמר לי, מה לך להכנס בגבול שאינו שלך, ואינו צריך לך. והקיצותי, והיה רע לפני (להפרד מן הספר), משום סודות הסתומים שהיו בו. שלחתי אל אותו יהודה, ור' יוסי בר' יהודה שמו, ונתתי לו את הספר.
ובסודות של בלעם מצאתי מאלו שמות המלאכים, ששלח אליו בלק, ולא היו מסודרים על תקונם כראוי, אבל כמה מיני רפואה מצאתי בו, (בספר הנ"ל), שהם מתוקנים על תקוני התורה, ועל הסודות הסתומים שבה, וראיתי שהם בחסידות, ותפלות ובקשות להקב"ה. ואם תאמר שהיה עושה רפואה בדברי תורה או בסודות התורה, חס ושלום, כי אסור לעשות כן, אלא היה אומר סודות התורה, ועל פי סוד ההוא היה ממציא סודות של רפואה כאלו, שמעולם לא ראיתי כמוהם. אמרתי ברוך הרחמן, שהחכים את בני אדם מן החכמה שלמעלה... (האזינו רנב)
א"ר יהודה אם אין לעכו"ם, הרי אנו רואים שהולכים לאלילים שלהם כשהם חגרים ועורים ומלאים מכות ומחלות, והם מתרפאים, א"ל (זה נעשה להם בהשגחה עליונה), כדי להאבידם מעולם הבא, שכתוב משגיא לגוים ויאבדם.
ועוד הרי למדנו, וחליים רעים ונאמנים, מהו נאמנים, (הנהוג ביסורין, ומשיב) שעושים אמונה, כי כשמגיע הזמן הם יוצאים מהאיש, (כי היסורים יש להם זמן קצוב), ולפעמים (בהגיע הזמן של היסורים לצאת), הם נמצאים אצל האלילים, שהם הולכים בחלים לאלילים שלהם, (וכיון שהגיע זמן היסורים לצאת) הם נרפאים, והם אומרים שהאלילים עשו להם את זה.
וא"ר יוחנן פעם אחת סיפר לי יהודי אחד, שהיו לו מחלות רבות ולא נרפא, וראה ערביים שהיו הולכים במחלתם לאליליהם, ונרפאו, אמר אלך שמה, ואף על פי שהוא אסור, אבל אלך לראות מה הוא.
והלך שמה ונכנס ביניהם, ולן שם בין האנשים שהיו מנוגעים וחולים, כולם נרדמו, והוא לא ישן, עד שראה שטן אחד שהיה הולך ביניהם וכלי רפואה בידו, והיה משים על כל אחד ואחד, והוא נרפא, עבר עליו ולא נתן עליו (הרפואה), אמר לו, אדוני, הרי אני מן החולים, תן עלי הרפואה.
א"ל לא כאלה חלק יעקב, כי הם נמסרו לי להאבידם מן העולם הבא, אבל בניו של יעקב אינם כאלו, ומשום מה, על כי יוצר הכל הוא, מה היוצר סותר ובונה, אף הקב"ה מכה ורופא, יצא אותו האיש וסיפר לי המעשה, אמרתי, ברוך הרחמן ששלחך שם לראות את זה ולשמוע זה מפיו. וזהו סיפר לי יוסי החרש. (זהר חדש בראשית תכז)
...ולמדנו מלאך ממונה מחצי היום עד הלילה ורפאל שמו, והוא ממונה לצד מערב.
א"ר יוסי בן פזי אם כן ישנה כאן קושיא, כי למדנו מלאך הממונה על הרפואה רפאל שמו, ואתה אמרת שהרפואה באה ממזרח, ומיכאל ממונה עליו.
תא שמע, א"ר יוחנן בן זכאי, כל מעשיו של הקב"ה לבני אדם, הוא כדי שיכירו אותו שהוא מכה והוא מרפא, ובני אדם לא יתנו לבם לא למלאך ולא לשר, ומשום זה מחליף עתים וזמנים שלא יאמרו מלאך פלוני עשה לו זה, אלא הכל הוא בידו.
ולפיכך מחליף רוחות, עד שיתפללו לפניו וישובו, ואז יצוה על הרפואה שתשרה עליו, ואותו המלאך הממונה על הרפואה עושה מה שנצטוה מרצון אדוניו.
ותא חזי רחמיו של הקב"ה, שאינו מכה את האדם עד שמעשיו עולים במאזניים בבית דין של מעלה, ואותו שנתמנה על הדין הוא מיכאל, ורחמיו של הקב"ה, אף על פי שבשבילו מגיע לו הדין בידו, בדין, מביא לו רוח רפואה בכל יום עד שהאדם מיטיב מעשיו, וישוב מהם לפני אדונו, ואז שולח לו רפואה על ידי אותו השליח הממונה עליו, (דהיינו מיכאל)...
רוח צפונית מנשבת מחצות לילה עד הבוקר, ולמדנו ש' אלף רוחות וסערות באות עמו, והוא קשה מכולן לכל, והוא טוב לחולים, כי מרוב קרירות שבו מקרר את החום הגדול שבהם. (שם שם תקלו)
פתח ואמר, רפאני ה' וארפא וגו', כיון שאמר רפאני מהו וארפא, כיון שאמר הושיעני מהו ואושעה, ועוד כיון שהרופא מרפא מי הוא שמכה.
אלא כל הרפואות שבעולם הן בידי הקב"ה, אבל יש מהן שהן על ידי שליח, ויש מהן שלא נמסרו לשליח. ואלו שנמסרו בידי שליח הן רפואות, אבל לפעמים חוזרות (המחלות), אבל אלו שהקב"ה מרפא אותה המחלה אינה חוזרת לעולם, ועל כן הרפואה שלו היא רפואה שאין אחריה מחלה כלל. ומשום זה, רפאני ה' וארפא ודאי, בלי קטרוג כלל, ועתה חברים הקב"ה נתן לי רפואה, ועשק אותי, (שהחלה אותי) וערב לי, (שרפא אותי). (שם בלק מח)
הקב"ה רופא הוא לכל באי עולם, שנאמר כי אני ה' רופאך, ואמר רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה, ואומר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. בא וראה רפואתו של הקב"ה אינה כרפואה של בשר ודם, במה שהוא מכה אינו מרפא, אלא מכה באזמל ומרפא ברטייה, אבל הקב"ה אינו כן אלא במה שהוא מכה הוא מרפא, וכשהכה את איוב לא הכהו אלא בסערה, שנאמר אשר בסערה ישופני והרבה פצעי חנם, כשרפאהו לא רפאהו אלא בסערה, שנאמר ויען ה' את איוב מן הסערה, שענה אותו מן הסערה ורפאהו. (בשלח פרשה ה)
רבן שמעון בן גמליאל אומר, בוא וראה כמה מופרשין דרכי הקב"ה מדרכי בשר ודם, בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה מרפא את המר במר, הא כיצד, נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל כדי לעשות לו נס. כיוצא בו אתה אומר ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וגו' (מ"ב כ'), והלא בשר חי כשאתה נותן עליו דבלת תאנים מיד נסרח, הא כיצד נתן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל כדי לעשות בו נס... (בשלח ויסע פרשה א)
...ומה תלמוד לומר כי אני ה' רופאך, אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל דברי תורה שנתתי לכם רפואה הם לכם, חיים הם לכם, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם (משלי ד'), ואומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך (שם ג'). רבי יצחק אומר הא אם אין בהם מחלה מפני מה הם צריכין רפואה, אלא כל המחלה (בעוה"ז), ואם אשים כי אני ה' רופאך (בעוה"ב). (שם)
כיוצא בו ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף, וכי נחש ממית ומחיה, אלא כל זמן (שהיה עושה כן היו ישראל) מסתכלין ומאמינין במי שפקד את משה לעשות, הקב"ה עושה להם רפואות... (שם ויבא עמלק פרשה א)
ורפא ירפא, שאם נתרפא וחזר ונתרפא וחזר אפילו ארבע פעמים וחמשה חייב לרפאותו, תלמוד לומר ורפא ירפא. עלו בו צמחין מחמת מכה סביבות מכה חייב לרפאותו, שלא מחמת המכה פטור... (משפטים פרשה ו)
מאי והטוב בעיניך עשיתי... ר' לוי אמר שגנז ספר רפואות. (ברכות י ב)
שתיתא (מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים)... רכה לרפואה קא עבדי לה... (שם לח א)
והא תניא ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן כרוב ותרדין ומי סיסין דבש וקיבה והרת ויותרת הכבד. (שם מד ב)
אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא... דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם וגו', ויזעקו אל ה' בצר להם וגו' ישלח דברו וירפאם וגו', יודו לה' חסדו. (שם נד ב)
ששה דברים מרפאין את החולה מחליו... ויש אומרים אף דגים קטנים, ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומברין כל גופו של אדם. (שם נז ב)
הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי א-ל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו. אמר אביי לא לימא אינש הכי, דתני דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. כי קאי מאי אומר, אמר רב אחא ברוך רופא חנם. (שם ס א)
מאי צינית, בת ארעא (מכה שהיא תחת פרסת הרגל, וקושר בה סלע לרפואה), ומאי שנא סלע, אילימא כל מידי דאקושא (קשה ומגין) מעלי לה, ליעבד לה חספא, אלא משום שוכתא (ליחלוחית היוצא מן הכסף ויפה למכה), ליעבד לה טסא, אלא משום צורתא ליעבד לה פולסא, אמר אביי שמע מינה כולהו מעלי לה. (שבת סה א)
כי הא דאמר אבין בר הונא א"ר חמא בר גוריא בן שיש געגועין על אביו נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשמאלו... תנו רבנן יוצאין באבן תקומה (שנושאות נשים מעוברות) בשבת, משום ר"מ אמרו אף במשקל אבן תקומה, ולא שהפילה אלא שמא תפיל, ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל... ואמר אביי אמרה לי אם לאשתא בת יומא לישקול זוזא חיוורא וליזיל למלחתא וליתקיל מתקליה מילחא, ולצייריה בחללא דבי צואר בנירא ברקתא (תחת גרונו בניצא של שיער)... אמר רב הונא לאשתא תילתא (שחפת שלישית שבאה מג' ימים לג' ימים), לייתי שבעה סילוי משבעה דיקלי ושבעה ציבי משבעה כשורי... (שם סו ב, וראה שם עוד)
אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי... א"ל כולהו אית בהו משום דרכי האמורי לבר מהני, מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח ליה על קדקדו ולימא הכי חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד אין בו משום דרכי האמורי. לאדרא (עצם של דג) לימא הכי, ננעצתא כמחט ננעלתא כתריס שייא שייא. (שם סז א, וראה שם עוד)
...מדאמר שמואל שורה אדם פיתו ביין ונותנו על גב העין בשבת, דשמיעא ליה ממאן, לאו דשמיעא ליה מאבוה, וליטעמיך הא דאמר שמואל רוק תפל אפילו על גבי העין אסור... אמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גב עיניו בשבת ואינו חושש. בר ליואי הוי קאי קמיה דמר עוקבא חזייה דהוה מייץ ופתח, אמר ליה כולי האי ודאי לא שרא מר שמואל. שלח ליה רבי ינאי למר עוקבא לישדר לן מר מהנך קילורין דמר שמואל, שלח ליה שדורי משדרינא לך דלא תימא צר עין אנא, אלא הכי אמר שמואל טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית מכל קילורין שבעולם... ואמר מר עוקבא אמר שמואל עלין אין בהם משום רפואה, אמר רב יוסף כוסברתא אין בה משום רפואה, אמר רב ששת כשות אין בהן משום רפואה... (שם קח ב, וראה שם עוד)
החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא, החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא שמן וורד... (שם קיא א, וראה שם עוד)
עושין כל צרכי מילה בשבת, מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון... (שם קלג א)
תנו רבנן דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב, שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן... א"ר שמעון בן אלעזר פעם אחת חש רבי מאיר במעיו ובקשנו לטרוף לו יין ושמן ולא הנחנו... (שם קלד א)
מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא... (שם קמז א)
א"ר יהושע בן לוי... חש בראשו יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן הם לראשך, חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשרך, חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך, חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא. אמר רב יהודה בר חייא בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם נותן סם לחבירו לזה יפה ולזה קשה, אבל הקב"ה אינו כן, נתן תורה לישראל סם חיים לכל גופו, שנאמר ולכל בשרו מרפא. (עירובין נד א)
רטיה שפרשה מעל גבי מכה מחזירין בשבת, ר' יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה, למעלה דוחקה למטה, ומגלה מקצת הרטיה ומקנח פי המכה... (שם קב ב)
כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה, אם להוציא דם כאן וכאן אסור. (שם קג ב)
א"ר יעקב א"ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה, היכי דמי, אי נימא דאיכא סכנה אפילו עצי אשירה נמי, ואי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא, לעולם דאיכא סכנה, ואפילו הכי עצי אשירה לא... כי אתא רבין אמר רבי יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים... (פסחים כה א)
מאי זיתום המצרי, תנא רב יוסף תלתא שערי תלתא קורטמי ותלתא מלחא, רב פפא מפיק שערי ומעייל חיטי, תרו להו וקלו להו וטחני להו ושתו להו מדיבחא ועד עצרתא (מפסח עד עצרת), דקמיט מרפי ליה (לעצור משלשל), ודרפי מקמיט ליה, לחולה ולאשה עוברה סכנתא. (שם מב ב)
ואל תדור בעיר דריש מתא אסיא. (שם קיג א)
כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשבמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקים. (ראש השנה כט א)
...והאמר ר' יהושע בן לוי לי התיר רבי חנינא לשתות שחליים בשבת, לשתות פשיטא, דתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה, אלא לשחוק ולשתות שחליים בשבת... לעולם דאיכא סכנתא, והכי קא מבעיא ליה מי מסיא דניחול עלייהו שבתא או לא מסיא, ומאי שנא רבי חנינא, משום דבקי ברפואות הוא, דאמר ר' חנינא מעולם לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה... (יומא מט א)
אמר ר' ינאי חולה אומר צריך (לאכול) ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה, מאי טעמא לב יודע מרת נפשו, פשיטא, מהו דתימא רופא קים ליה טפי קא משמע לן. רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך שומעין לרופא, מאי טעמא תונבא הוא דנקיט ליה... (שם פג א, וראה שם עוד)
מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו. מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ור' מתיא בן חרש מתיר. ועוד אמר ר' מתיא בן חרש החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות... (שם)
אחר הדברים האלה, אמר רב אחר שברא הקב"ה רפואה למכה, דאמר ר"ל אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה, שנאמר כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, אבל אומות העולם אינו כן, מכה אותן ואחר כך בורא להם רפואה, שנאמר ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא. (מגילה יג ב)
א"ר מאיר המוצא את חברו אבל לאחר י"ב חדש ומדבר עמו תנחומין למה הוא דומה, לאדם שנשברה רגלו וחיתה, מצאו רופא ואמר לו כלך אצלי שאני שוברה וארפאנה כדי שתדע שסממנין שלי יפין... (מועד קטן כא ב)
שלח ליה רב אידי בר אבין לאביי היכי עבדינן, מייתינן שערתא ומסרטינן ליה ומייתינן תרבא ושייפינן ומייתינן שושמנא (נמלה גדולה) גמלא ומנכתינן ליה, ופסקינן ליה לרישיה. ודוקא שערתא, אבל פרזלא מזרף זריף (עושה חבורה). (יבמות עו א)
רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות. (שם קכ ב)
אמר אביי אמרה לי אם האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית לא חיי, מאי אסותיה מררתא דדיה חיורתא בשיכרא נשפייה ונשקייה... (כתובות נ א)
לקתה (אשתו) חייב לרפאותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי... (שם נא א)
תנו רבנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומין וצריכה רפואה הרי היא כמזונות, רבן שמעון בן גמליאל אומר רפואה שיש לה קצבה נתרפאת מכתובתה, שאין לה קצבה הרי היא כמזונות. אמר רבי יוחנן עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין קצבה... (שם נב ב)
תניא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. (כתובות ס א)
ומאי אסותיה, אמר אביי פילא ולודנא גירדא דאגוזא וגירדא דאשפא וכליל מלכא ומתחלא דדיקלא סומקא ושליק להו בהדי הדדי, ומעייל ליה לביתא דשישא, ואי לא איכא ביתא דשישא מעייל ליה לביתא דשב לבני ואריחא, ונטיל ליה תלת מאה כסי על רישיה עד דרפיא ארעיתא דמוחיה, וקרע למוחיה ומייתא ארבע טרפי דאסא (עלי הדס) ומדלי כל חד כרעא ומותיב חד (מגביה רגלו של שרץ ומושיב העלה תחת רגלו) ושקיל בצובתא וקלי ליה... (שם עז ב)
לשון חכמים מרפא... (שם קג א)
שמש צדקה ומרפא, אמר אביי שמע מינה חרגא דיומי מסי (זיהרא דשמשא מרפא). ופליגא דר"ש בן לקיש דאמר אין גיהנם לעולם הבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה. (נדרים ח ב)
המודר הנאה מחברו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב, ומרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון. (שם לח ב)
אמר ר' אלכסנדרי א"ר חייא בר אבא אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי... וא"ר אלכסנדרי א"ר חייא גדול נס שנעשה לחולה יותר מן הנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה, של חנניה מישאל ועזריה אש של הדיוט והכל יכולים לכבותה, וזו של חולה של שמים היא ומי יכול לכבותה... דאמר רב יהודה דיבורא קשיא לעינא ומעלי לאישתא, אמר רבא האי אישתא אי לאו דפרוונקא דמלאכא דמותא מעלי כחיזרא לדיקלי, (כמו האטד שמקיף הדקל ומגין לפירות)... אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל ערסן יפה לחולה לרפואתו, מאי ערסן, אמר ר' יונתן חושלא דשערי עתיקא דריש גפיא (שערים ישנים קלופים)... אלא רפואת נפש גופו, רפואת ממון בהמתו, א"ר זוטרא בר טוביה אמר רב אבל אומר לו (למודר הנאה) סם פלוני יפה לה סם פלוני רע לה. (שם מא א)
והא רבי ירמיה חלש, על לגביה ההוא אסיא לאסיוה, חזא קרא דמחת בביתיה, שבקיה ונפק, אמר מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה ואנא איעול לאסאה יתיה... (נדרים מט א)
...ומעייל לה (הביצה) אלפא זימני במיא חמימי ואלפא זימני במיא קרירי עד שמתזוטרא כי היכי דבלעיתה, ואם אית כיבא סריך עלה (אם יש במעיו סריך עליה דביצה וניכר בה ויודע רפואתו), וכד נפקא ואתיא ידע אסיא מאי סמא מתבעי ליה ובמאי מתסי... (שם נ ב)
א"ר זירא בשר כתיב ביה ונרפא, אדם לא כתיב ביה ונרפא, (לפי דרכך אתה למד שמי שהוא רך ועניו כבשר קרוב להתרפאות מיסורין הבאין עליו). (סוטה ה א)
...לא צריכא דאמדוה לחמשא יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואתסי בתלתא יומי, מהו דתימא צערא דידיה הוא קא משמע לן. (גיטין יב ב)
אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה... ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק. (שם נו ב)
מאי אסותיה (דקורדייקוס), בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא... (שם סז ב, וראה שם עוד)
...תני ר' חייא הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים יהא רגיל בטיבול קיץ וחורף, סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה, ואל תשהה עצמך בשעה שאתה צריך לנקביך... אמר אביי מי שאינו בקי בדרך ארץ ליתי ג' קפיזי קורטמי דחוחי ונידוקינהו ונישליקינהו בחמרא ונישתי, אמר רבי יוחנן הן הן החזירוני לנערותי... (שם ע א, וראה שם עוד)
תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית... (בבא קמא פ א)
החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים, בנזק בצער בריפוי... הכהו חייב לרפאותו, עלה בו צמחים אם מחמת המכה חייב שלא מחמת המכה פטור. חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה חייב לרפאותו, חייתה כל צרכה אינו חייב לרפאותו. (שם פג ב)
...וחכמים אומרים שבתו ורפואתו, כל שחייב בשבת חייב בריפוי, ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי... הכא במכה ניתנה לאגד קמיפלגי, (אם נתנה רשות לנחבל לאוגדה ולעוטפה מפני צער הצנה ועולין הצמחים מחמת הבל וחום האגד)... כדתניא הרי שעבר על דברי הרופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין למכה והעלה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו, תלמוד לומר רק... ואי א"ל אסייך אנא (אני בעצמי מרפא אותך), א"ל דמית עלי כאריא ארבא. ואי א"ל מייתינא אסיא דמגן במגן (מרפא בחנם), א'"ל אסיא דמגן במגן מגן שוה. ואי אמר מייתינא לך אסיא רחיקא, אמר ליה אסיא רחיקא עינא עוירא. ואי א"ל היאך הב לי לידי ואנא מסינא נפשאי (ארפא את עצמי) א"ל פשעת בנפשך ושקלת מינאי טפי... (שם פה א, וראה שם עוד)
תא שמע חמשה דברים אומדין אותו ונותנין לו מיד, ריפוי ושבת עד שיתרפא, אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו, אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו... (שם צא א)
שמואל ירחינאה אסייה דרבי הוה, חלש רבי בעיניה, א"ל אימלי לך סמא, א"ל לא יכילנא, אשטר (אמשח) לך משטר, א"ל לא יכילנא, הוה מותיב לה בגובתא דסמני תותי בי סדייה ואיתסי. (בבא מציעא פה ב)
דאמר שמואל כל מילי ידענא אסותייהו לבר מהני תלת, מאן דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקנא, ומאן דאסר מיתנא דכיתנא רטיבא אחרציה (חבל לח של פשתן על מתניו), ומאן דאכיל נהמא ולא מסגי ארבעה גרמידי. (שם קיג ב)
רבי שמעון בן יוחי אומר אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה, אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירא (מיקל החולי). (שם טז ב)
...אלא הכי בעי למכתב, בראש כל מרעין אנא דם, בראש כל אסוון אנא חמר. (שם נח ב)
...אמר להו זילו לגבי שבחת ברי דבוכרא הוא ומסי רוקיה... גמירי בוכרא דאבא מסי רוקיה בוכרא דאמא לא מסי רוקיה. (שם קכו ב)
ותניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה... רופא... (סנהדרין יז ב)
אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל, אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, תספר עמו מאחורי הגדר, ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר... (שם עה א)
דאיבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו, רב מתנא אמר ואהבת לרעך כמוך, רב דימי בר חיננא אמר מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לרפואה פטור, אף מכה אדם לרפואה פטור. רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא (קוץ), מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא (כויה להוציא ממנה ליחה), דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור... (שם פד ב)
תנו רבנן סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ומעבירין כלי על גב העין בשבת, אמר רשב"ג במה דברים אמורים בכלי הניטל, אבל בכלי שאינו ניטל אסור... אמר ליה ר' אבא לרבה בר מרי כתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, וכי מאחר שלא שם רפואה למה, אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן מקרא זה מעצמו נדרש, שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, אם תשמע לא אשים ואם לא תשמע אשים, אף על פי כן כי אני ה' רופאך... (שם קא א)
עד יעקב לא הוה חולשא, בעא רחמי והוה חולשא, שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, עד אלישע לא הוה איניש חליש דמיתפח, ואתא אלישע ובעא רחמי ואיתפח, שנאמר ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו. (שם קז ב)
והאמר ר' יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה, להגן שאני... והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעולם הבא, הא איתמר עלה א"ר יוחנן ברוקק שנו, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. (שבועות טו ב)
אמר רב אידי בר אבין האי מאן דבלע זיבורא מחייא לא חיי, מיהו לשקייה רביעתא דחלא שמגז אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה. (ע"ז יב ב)
תנו רבנן ישראל מל את העובד כוכבים לשום גר, לאפוקי משום מורנא דלא, ועובד כוכבים לא ימול ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עובד כוכבים מל את ישראל בזמן שאחרים עומדין על גבו אבל בינו לבינו לא... ורמינהו עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה רופא כותי ורופא עובד כוכבים ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי דברי ר"מ, רבי יהודה אומר ימול כותי ואל ימול עובד כוכבים... (שם כו ב)
מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות... אלא ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה, ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה, והאמר רב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו, אלא ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופיה... אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אבל אם אמר לו סם פלוני יפה לו סם פלוני רע לו מותר, סבר שיולי משאיל לו, כי היכי דמשאיל לו משאיל לאיניש אחרינא, ואתא ההוא גברא לאורועי נפשיה.
אמר רבא א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן, ודאי מת מתרפאין מהן, מת האיכא חיי שעה, לחיי שעה לא חיישינן, ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן, דכתיב אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם, והאיכא חיי שעה, אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן. מיתיבי לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה, מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל, וא"ל ר' ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת, קרא עליו ר' ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חביריך... שאני מינות דמשכא, דאתי למימשך בתרייהו.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן, ואיכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י כל מכה של חלל אין מתרפאין מהן, מאי בינייהו, איכא בינייהו גב היד וגב הרגל, דאמר רב אדא בר מתנה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת... מהיכן מכה של חלל, פירש רבי אמי מן השפה ולפנים...
תא שמע רבי יוחנן חש בצפדינא, אזל לגבה דההיא מטרוניתא עבדה חמשה ומעלי שבתא, א"ל למחר מאי, אמרה ליה לא צריכת, אי צריכנא מאי, אמרה אשתבע לי דלא מגלית, אישתבע לה לא-להא ישראל לא מגלינא, גלייה ליה, למחר נפק דרשה בפירקא, והא אישתבע לה, לא-להא דישראל לא מגלינא, אבל לעמיה ישראל מגלינא... אמר רב נחמן בר יצחק שאני צפדינא הואיל ומתחיל בפה וגומר בבני מעיים. מאי סימניה, רמי מידי בי ככי ומייתי דמא מבי דרי (כשנותן כלום לתוך פיו יוצא מבין שיניו דם), ממאי הוי, מקרירי קרירי דחיטי ומחמימי חמימי דשערי ומשיורי כסא דהרסנא. מאי עבדא ליה, א"ר אחא בריה דרבא מי שאור ושמן זית ומלח, ומר בר רב אשי אמר משחא דאווזא בגדפא דאווזא, אמר אביי אנא עבדי כולהו ולא איתסאי עד דאמר לי ההוא טייעא אייתי קשייתא דזיתא דלא מלו תילתא וקלנהו אמרא חדתא ודביק ביה דדרי, (ליבן באור מרא חדשה ושרפן עליו ודבק בשורות השינים בפנים), עבדי הכי ואיתסאי.
ור' יוחנן היכי עביד הכי, והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן, אדם חשוב שאני... דרבי יוחנן רופא מומחה הוה... (שם כז ב, וראה שם עוד)
...אמר רבה בר זוטרא אמר רבי חנינא מעלין אזנים בשבת (גידי אזנים פעמים שיורדין למטה ומתפרקין הלחיים וצריך להעלותן ויש סכנה בדבר). תני רב שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם, איכא דאמרי בסם אבל לא ביד, מאי טעמא מזריף זריף, (עושה חבורה ויש חילול שבת יותר, אבל קשירת סם אין שם חילול דאורייתא). אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, סבור מיניה הני מילי הוא דשחקי סמנין מאתמול אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים לא, אמר ליה ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מיפרשא מיניה דרב יהודה אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים מותר. רב יהודה שרי למיכחל עינא בשבת... למחר נפק מר שמואל ודרש עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, מאי טעמא, דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו... (שם כח ב, וראה שם עוד)
תנו רבנן פעם אחת חש רבי במעיו אמר כלום יש אדם שיודע יין תפוחים של עובדי כוכבים אסור או מותר, אמר לפניו ר' ישמעאל ב"ר יוסי פעם אחת חש אבא במעיו והביאו לו יין תפוחים של עובדי כוכבים של ע' שנה ושתה ונתרפא, אמר לו כל כך היה בידך ואתה מצערני... אמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים. (שם מ ב)
ועלהו לתרופה, רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, חד אמר להתיר פה שלמעלה, וחד אמר להתיר פה שלמטה, איתמר חזקיה אמר להתיר פה אלמים, בר קפרא אמר להתיר פה עקרות. (מנחות צח א)
דאמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו. (חולין לג א)
ההוא ארמאה דחזייה לההוא גברא דנפל מאיגרא לארעא פקעיה כרסיה ונפוק מעייניה, אתייה לבריה ושחטיה קמיה באחיזת עינים, (שנדמה לאביו כאילו שחטו, לפי שלא היה רוצה ליגע במעיים שלא יהפך בהן), ואיתנח, עול למעייניה וחייטיה לכרסיה. (שם נו ב)
אמר רב יהודה האי מאן דאכל תלתא תקלי חלתית אליבנא ריקנא מישתלח משכיה, אמר ר' אבהו בדידי הוה עובדא ואכלי חד תקלא חלתיתא, ואי לא דיתבי במיא מישתלח משכאי, וקיימתי בעצמי החכמה תחיה בעליה. (שם נט א)
נותנין קילורית על גבי העין מערב שבת והיא מתרפא והולכת בשבת... (שבת יא ב)
ר' ינאי זעירא נפל עודריה דאודניה (מוך שבאזנו) בעא מיחזרתיה בשבתא, וגערו בו חביריו משום תכשיט, רבי ינאי סבר מימר שמן הוא שהוא מרפא, וחכמים סברין מימר מוך הוא שהוא מרפא. ולא כן אמר רב יהודה בשם רב זעירא החושש אזנו נותן שמן על גבי ראשו ולוחש ובלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי... (שם לז א)
יוצאין בביצת החרגול, טב לאודנא (לכאב שבאוזן), ובמסמר מן הצלוב, טב לעכביתא (למכת קוץ), אית תניי תני ומחליף... תני ר' חייא עמד לו עצם בגרונו נותן מאותו המין על ראשו ואין בו משום דרכי האמורי... (שם לח ב, וראה שם עוד)
תני שמואל לעולם אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי מכה בשבת, אמר ר' יוסה כל שעה הוה ר' זעירא ר' אומר לי תני מתניתך ולא עוד אלא שמזלפין המים על גבי מכה בשבת, אם אומר שמרחיצין את המילה מה בין מכתו של גדול למכתו של קטן... רבי יעקב בר אחא אמר רבי אלעזר ור' יוחנן מפקידין לחייתא כל שיקויין דאתון עבדין בחולא עבדין בשובתא... ותני כן מחמם הוא אדם לונטית ונותנה על גבי מכה בשבת, לא יטול אדם עריבה מליאה חמין ויתננה על גבי מעיו בשבת, ריב"ל אמר לית כאן אלא מותר... (שם ס א, וראה שם עוד)
חד בר נש שאל לר"ש בר כרסנא מהו מישתי קרורטין בשובתא, (משקה העשוי מעשבים המקררים את הגוף), א"ל אם לתענוג מותר, אם לרפואה אסור, ולא מן השפה ולפנים הוא, פתר לה בלבד דבר שהוא של סכנה... (שם עה א, וראה שם עוד)
את שמע מינה תלת, את שמע מינה ההן ציפדונה סכנה, ואת שמע מינה דכל שהוא מן השפה ולפנים מרפין אותו, ואת שמע מינה ההוא דא"ר יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן אם היה רופא נאמן מותר (להתרפאות מעכו"ם). ר' יהושע בן לוי הוה ליה קילום (מחלה), הורין ליה ר' חנינא ור' יונתן מישחוק תחלוסין (בשבת לתוך יין ישן) בשובתא ומיתן גו חמרא עתיקא וישתי ולא יסכן. בר בריה הוה ליה בלע (מעלוקה או עצם), אתא חד בר נש ולחש ליה ואינשם, כד נפיק אמר ליה מאן לחשתה ליה, אמר ליה מילה פלן, א"ל נוח הוה ליה אילו הוה מיית ולא כן, והוות ליה כן כשגגה שיוצא מלפני השליט... (שם עו ב, וראה שם עוד)
תני לא יקנח אדם את האיספלנית שלא יבוא לידי מירוח, והממרח בשבת חייב חטאת, והתני החליקה ממטן מחזירה מלמעלן, החליקה מלמעלה מחזירה מלמטה, מגלה מקצת איספלנית מיכן ומקנח המכה מיכן, ומגלה מקצת איספלנית מיכן ומקנח המכה מיכן, אבל לא יקנח את האיספלנית שלא יבוא לידי מירוח והממרח בשבת חייב חטאת. תני רטייה שתפחה מחזירין אותה בשבת... (עירובין סג ב, וראה שם עוד)
מרפאהו ריפוי נפש אבל לא ריפוי ממון ר' יהודה ור' יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו, וחרנה אמר כאן בשיש לו מי ירפאנו וכאן בשאין לו מי ירפאנו, אם מי שיש לו מי ירפאנו אפילו רפואת נפש לא ירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. (כתובות סט א)
כהדא רבי אמי סלק עם רבי יודן נשייא לחמתא דגרר לקה באצבעיה יהב עליה איספלנית (מרופא נכרי אומן), חמתה מתחלחלה וקלמה, (המכה נתחלחלה וירדה בעומק יותר והסיר האספלנית), ולא שמיע כיי דמר רבי יעקב בר' אחא בשם רבי יוחנן אם היה רופא אומן מותר, ולא דמייא תמן נחמם מותר ברם הכא נחמם אסור, (לא התיר כשרואה שמתחמם). מהו מיכחול מינייהו... (ע"ז י א)
האומר מרפא הרי זה מדרכי האמורי, ר' אלעזר בר' צדוק לא אמר מרפא מפני בטל תורה, של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא. (שבת פרק ז)
בר סירא אמר א-לוה העלה סמים מן הארץ בהם הרופא מרפא את המכה ובהם הרוקח מרקח את המרקחת. (בראשית י ו)
א"ר לעתיד לבא הכל מתרפאין חוץ מנחש וגבעונים, נחש שנאמר (ישעיה ס"ה) ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו וגו', גבעונים (יחזקאל מ"ח) והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל. (שם כ י)
כחום היום... הדא אמרת שהחימום יפה למכה. (שם מח ח)
חזקיהו חידש חולי שיתרפא, א"ל העמדת אותו עד יום מותו, אלא מתוך שאדם חולה ועומד חולה ועומד הוא עושה תשובה, א"ל הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל, הדא הוא דכתיב (ישעיה ל"ח) מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו, א"ר שמואל בר נחמן מכאן שהיה בין חולי לחולי חולי כבד משניהם. (שם סה ד)
א"ר זעירא בכל שעה הוה ר' יוסי א"ל תני מתניתך, דתנן אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי המכה בשבת, ולא עוד אלא שמזלפין חמין על גבי המכה בשבת, וא"ת מרחיצין את המילה מאי שנא היא מכת קטן ממכת גדול, אלא ללמדך מרחיצין את הקטן כל גופו מה שאין כן בגדול אלא על גבי המכה בלבד... (שם פ ח)
ואת יהודה שלח לפניו, כתיב (ישעיה ס"ה) זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן, בא וראה כל מה שהכה הקב"ה בעולם הזה מרפא אותו לעתיד לבא, העורים מתרפאין, שנאמר (שם ל"ה) אז תפקחנה עיני עורים, והפסחים מתרפאין... ולמה כשם שהאדם הולך כך הוא בא, שלא יאמרו כשהם חיים לא ריפאן משמתו ריפאן, דומה שאינן אותו אלא אלו אחרים הם, אמר הקב"ה אם כן יעמדו כמו שהלכו, ואחר כך אני מרפא אותן. ואף החיות מתרפאות שנאמר (שם ס"ה) זאב וטלה ירעו כאחד. הכל מתרפאים, מי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא, אלא (שם) ונחש עפר לחמו. (שם צה א)
...ואפילו אדם חולה הקב"ה גוזר לשמש ומרפאו, שנאמר (מלאכי ג') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. השניה מוציא מים חיים מירושלים ומרפא בהם כל שיש לו מחלה, שנאמר (יחזקאל מ"ז) כל נפש חיה אשר ישרץ אל כל אשר יבוא שם נחלים יחיה וגו'. השלישית עושה האילנות ליתן פירותיהן בכל חדש וחדש ויהיה אדם אוכל מהם ומתרפא, שנאמר (שם) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה וגו', לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים... (שמות טו כא)
א"ר אלעזר בן פדת המשל אומר כבד את רופאך עד שלא תצטרך לו. (שם כא ז)
...ממי הם למדים מן הקב"ה, שבדבר שהוא מכה הוא מרפא, שנאמר (ירמיה ל') כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך, ממכות שאני מכה אותם מהם אני מרפא אותך. מנין תדע כן מן הקב"ה, צא ולמד ממרה, שהורה למשה דבר מר והשליך למים ונמתקו המים. (שם כג ג)
א"ר לוי עלובה היא מדינתא דאסיא פודגרים... (ויקרא ה ו)
א"ר ישמעאל מדבריו למדנו ג' דברים, ספוג לא שהוא מוצץ אלא שהוא משמר את המכה, וקושר עליה גמי מהבית מפני שהוא מוכן... (שם טו ד)
א-ל נא רפא נא לה, רבנן אמרי אמר משה, רבונו של עולם כבר עשית אותי רופא, אם אתה מרפא אותה הרי מוטב ואם לאו מרפא אני אותה... (דברים ו ו)
עת להרוג בשעת מלחמה, ועת לרפוא בשעת שלום. (קהלת ג ה)
ומעשה בר' יוחנן שאחזו בולמוס והלך לאימונים וישב לו למזרחה של תאנה ונתרפא, אמרין ליה הדא מנא לך, אמר לון מן דוד, דכתיב (ש"א ל') ויתנו לו פלח דבלה, וקרון עליה ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. (שם ז כה)
א"ר לוי מתלא אמר תרעא דלא פתחיה למצוותא יהא פתיח לאסייא (לרופא). (שיר ו יז)
ילמדנו רבינו מהו ליתן רוק תפל על גבי העין בשבת, א"ר חייא בר אבא בשם רבי לוי אסור ליתן רוק על גבי העין בשבת מפני שהוא כמרפא בשבת, בוא וראה שאין מכה בעולם שאין לה רפואה, ומה היא רפואתו של יצר הרע, תשובה. (נח ח)
ילמדנו רבינו מהו שיהא מותר לאדם לרפאות מכתו בשבת, כך שנו רבותינו כל ספק נפשות דוחה את השבת, מילה ורפואתה דוחה את השבת... (לך לך טז)
ארז"ל בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם במה שמכה אינו מרפא אלא מכה באיזמל ומרפא ברטיה, הקב"ה במה שמכה בו מרפא, כשהכה את איוב בסערה הכהו, שנאמר (איוב ט') אשר בסערה ישופני והרבה פצעי חנם, וכשרפאהו בסערה רפאהו, שנאמר (שם ל"ח) ויען ה' את איוב מן הסערה, כשהגלה את ישראל לא הגלה אותם אלא בעבים, שנאמר (איכה ב') איכה יעיב באפו, וכשהוא מכנסן מכנסן בעבים, שנאמר (ישעיה ס') מי אלה כעב תעופינה... (בשלח כג)
...אמר הקב"ה אין מכה שאין לה רפואה ונכרת רפואתה וסמה של כל מכה ומכה, אם מבקש את שלא יגיע לגופך צרה עסוק בתורה שהיא רפואה לכל הגוף, לראש מנין, שנאמר (משלי ד') תתן לראשך לוית חן, ללב מנין, שנאמר (שם ג') כתבם על לוח לבך... (יתרו ח)
משל למה הדבר דומה לחולה שנכנס הרופא לבקרו, אמר לבני ביתו האכילוהו והשקוהו כל מה שרוצה אל תמנעו ממנו כלום, נכנס אל אחד אמר לבני ביתו הזהרו שאל יאכל דבר פלוני ולא ישתה דבר פלוני, אמרו לו לזה אמרת לאכול כל מה שהוא רוצה, ולזה את אומר אל יאכל, אמר להן החולה הראשון אינו של חיים לפיכך אמרתי להם אל תמנעו לו, כלומר בין יאכל ובין לא יכול ימות, אבל זה שהוא של חיים אמרתי אל יאכל דבר פלוני שלא יכביד את חוליו, וכן חוקות עכו"ם, שנאמר (ירמיה י') כי חוקות העמים הבל הוא... אבל לישראל נתתי להם מצות וחוקים טובים... (משפטים ג)
...מה עשה הקב"ה, ברא שינת חיים ואדם שוכב וישן והוא מזונו ורפואתו וחיים לו ומנוחה לו... (פרק יב)
מופת שביעי מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה ויחיה מחליו עד שבא חזקיהו מלך יהודה וחלה וחיה, שנאמר בימים ההם חלה חזקיהו למות (מ"ב כ'), והיה מתפלל לפני הקב"ה ואמר, רבון כל העולמים זכר נא את אשר התהלכתי לפניך וגו', ונעתר לו... (פרק נב)
מעשה ביוסף ספקס שעלתה נימא ברגליו ונכנס הרופא לחתכה, אמרו לו כשתניח לו כחוט השערה, חתכה והניח בה כחוט השערה והודיעו, קרא לנחוני בנו, אמר בני עד כאן אתה חייב ליטפל מכאן ואילך צא לך, שאמרו חכמים אין אדם מטמא על אבר מן החי ואפילו מאביו... (ד כז)
המשמש מטתו מעומד אוחזתו אחילו וזו היא אש של עצמות, ואיזו היא רפואתו, קמח של עדשים ויין. כל הרפואות כולן אדם עושה אותן כשהא שבע וזו כשהוא רעב, כל הרפואות כולן אדם עושה אותן על גבי רגליו וזה עושה אותן רגלו אחת במטה ורגלו אחת בארץ, כל הרפואות כולן אין אדם עושה אותן אלא עד שלש שעות ושלש פעמים וזו עושה אותה עד שיתרפא. הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב...
...וכן הרפואות שלשה ושבעה ושנים עשר וזה עד שתרפא. (מסכת כלה רבתי א)
חנני ה' כחסדך, למה היה דוד דומה, למי שהיה לו מכה בידו ובא אצל הרופא ואמר לו יכול אתה לרפאני, אמר לו הן אבל הדמים מועטים, אמר לו בבקשה ממך קח כל מה שבידי והשאר עשה משלך ועשה עמי חסד ורחם עלי... ולפי שהמכה גדולה תן איספלנית גדולה, וכן הוא אומר הרב כבסני מעוני. (מזמור נא)
ר' עקיבא פתח, (תהלים ק"ג) אנוש כחציר ימיו, מעשה בר' ישמעאל ור"ע שהיו מהלכין בחצות ירושלים והיה עמהן אדם אחד, פגע בהן אדם חולה, אמר להן רבותי אמרו לי במה אתרפא, אמרו לו קח לך כך וכך עד שתתרפא, אמר להן אותו האיש שהיה עמהן, מי הכה אותו בחולי, אמרו לו הקב"ה, אמר להן ואתם חכמים הכנסתם עצמיכם בדבר שאינו שלכם הוא הכה ואתם מרפאין, אמרו לו במה מלאכתך, אמר להן עובד אדמה אני והרי המגל בידי, אמרו לו מי ברא את האדמה מי ברא את הכרם, אמר להם הקב"ה, אמרו לו ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו ואתה אוכל פריין שלו, אמר להן אין אתם רואין המגל בידי, אלולי שאני יוצא וחורשו ומכסהו ומזבלהו ומנכשו לא העלה מאומה, אמרו לו שוטה שבעולם, ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב אנוש כחציר ימיו, כשם שהעץ אם אינו נזבל ונתנכש ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים אינו חי והוא מת, כך הגוף הוא העץ, הזבל הוא הסם, איש האדמה הוא הרופא... (פרשה ד)
...הא למדת שלא נברא בהמה חיה שקצים ורמשים בעולם אלא לרפואה לבני אדם על הארץ. (פרק א)
...אמרתי להם רבותי, מכאן לרופא שרפא את החולה ושליח בית דין שהכה במלקות ארבעים... שהרגו את הנפש במזיד כולן יעברו ממלאכתן וילכו ויעשו מלאכה אחרת, ואם חזרו ועשו תשובה מרפאין אותן ואם לאו עונשים אותן אפילו על הממון שלהם, שהוא הדבר הקל... (פרק כג)
אמרתי להן מפני שנתן לי רשות המקום, ועוד נטלתי רשות מכסא רם ונשא שכל שמות המפורשות מלפניו יוצאין בברקי אש ובבזיקי זהר ובחשמלי להבה, ולא נתקררה דעתן עד שנזף בהן הקב"ה והוציאן בנזיפה מלפניו, אמר להן אני רציתי אני חשקתי ופרדתי ואני מסרתי למטטרון עבדי בלבד, שהוא אחד מכל בני מרום ומטטרון מוציא אותך מן בית גנזים שלי ומסר אותו למשה, ומשה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים לאנשי כנסת הגדולה, ואנשי כנסת הגדולה לעזרא הסופר, ועזרא הסופר להלל הזקן, והלל הזקן לרבי אבהו, ורבי אבהו לרבי זירא, ורבי זירא לאנשי אמונה, ואנשי אמונה לבעלי אמונה להזהר בו ולהתרפאות בו את כל החולאים המתרגשות לבא בעולם, שנאמר ויאמר אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך.
זה ספר הרפואות אשר העתיקו חכמים הראשונים מספר שם בן נח אשר נמסר לנח בלובר ההר מהררי אררט אחרי המבול. כי בימים ההם ובעת ההיא החלו רוחות הממזרים להתגרות בבני נח להשטות ולהטעות ולחבל ולהכות בחלאים ובמכאובים ובכל מיני מדוה הממיתים ומשחיתים את בני אדם, אז באו כל בני נח ובניהם יחדו ויספרו את נגעיהם לנח אביהם, ויגידו לו על אודות המכאובים הנראים בבניהם, ויבעת נח וידע כי מעון האדם ומדרך פשעיהם יתענו בכל מיני החלאים, אז קידש נח את בניו ואת בני ביתו וביתו יחדיו ויגש אל המזבח ויעל עולות ויתפלל אל האלקים, ויעתר לו, וישלח מלאך אחד ממלאכי הפנים מן הקדושים ושמו רפא"ל לכלא את רוחות הממזרים מתחת השמים לבלתי השחית עוד בבני האדם, ויכלאם אל בית המשפט, אך אחד מעשרה הניח להתהלך בארץ לפני שר המשטמה לרדות בם במרשיעים לנגע ולענות בהם בכל מיני מדוה ותחלואים, ואת רפואות נגעי בני אדם וכל מיני רפואות הגיד המלאך לרפא בעצי הארץ וצמחי האדמה ועיקריה. וישלח את שרי הרוחות הנותרים מהם להראות לנח ולהגיד לו את עצי הרפואות עם כל דשאיהם וירקיהם ועשביהם ועיקריהם הידועים למה נבראו וללמדו כל דברי רפואתם למרפא ולחיים, ויכתב נח את הדברים האלה על ספר ויתנהו לשם בנו הגדול... (ספר נח, וראה שם עוד)
ועינו של אדם קשה לו מכל, משל למה הדבר דומה, לאשה שעשתה כשפים לעצמה שלא תלד, באו הרופאים לרפאותה, אמרה אין אתם יכולין אני עשיתי לעצמי... (דברים פרק ו, תתמה)
כי הוא טרף וירפאנו, למי שעלתה לו מכה וקרעה הרופא, כיון שראה שלא נתרפאה מכתו הוא מחזר אחר רופאים אחרים ולא היה מוצא לו רפואה, א"ל לך אצל הרופא שקרע לך המכה והוא מרפא אותך, כך אמר הנביא כל מה שאתם מפליגים מן הקב"ה הנחמות רחוקים מכם... (הושע פרק ו, תקכב)
חמרתיה דר' ינאי אכלת עשב ואיסתמית ואכלה עשב ואיתפתחת. עובדא הוה בתרין גברין דהוו עיילין בשבילא דטבריא חד סמי וחד פתיח, והוה ההוא פתיח גדיש ליה, וארעת שעתה ואכלון מן עשבא, דין דהוה סמי איתפתח ודין דהוה פתיח איסתמי... עובדא בחד גבר דהוה סליק מבבל יתיב למקרטא (לאכול) באורחא, חמא הדין תרתין צפרייא מתנצן חדא עם חדא וקטלת חדא מנהון לחברתה, אזלת ההיא אחריתי ויהבת חד עשב עלה ואחיית יתיה... (קהלת פרק ח, תתקעב)
ברא הקב"ה ש"ץ רקיעים... תחת השוטר א' שבעים מלאכים משרתים לפניו והם הנשמעים לכל דבר רפואה לעשות ולקרא כולם בשם בצום בתענית ובטהרה... (בראשית)
ויאמר אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך וגו', לא רצה הקב"ה לתת רפואה לשום שר מן שרי האומות מע' שרים ולתת לו בטחונם בשום שר אלא בהקב"ה, כמו שכתוב כי אני ה' רופאך. (בשלח)
וכן נאמר בענין הבריאות והחולי, כי על האדם לבטוח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות בסיבות אשר מטבעם זה, ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו, כמו שצוה הבורא יתעלה (שמות כ"א) ורפא ירפא, מבלי שיבטח על סיבות הבריאות והחולי שהן מועילות או מזיקות אלא ברשות הבורא. וכאשר יבטח בבורא ירפאהו מחליו בסיבה ובלתי סיבה, כמו שכתוב (תהלים ק"ז) ישלח דברו וירפאם וגו'. ואפשר שירפאהו בדבר המזיק הרבה, כמו שידעת מענין אלישע במים הרעים שריפא היזקם במלח... (שער ד הבטחון פרק ד)
ויזרח לו השמש - לצורכו, לרפאת את צלעתו, כמה דתימא (מלאכי ג') שמש צדקה ומרפא בכנפיה. (בראשית לב לב)
ותרפאני - היא סליחת העון. (תהלים ל ג)
ורפא ירפא - לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ, רק כל חלי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאותו, וכן כתוב כי הוא יכאיב ויחבש, וכתוב באסא גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים... (שמות כא יט)
ויפג לבו - ...נתבטל לבו ופסקה נשימתו כי פסקה תנועת הלב והיה כמת, וזה הענין ידוע בבא השמחה פתאום והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח שיתעלפו רבים מהם בבא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו... (בראשית מה כד)
...והנה הברכות האלה כפי פשוטן עם היותן רבות כלליות כענין המטר השובע והשלום ופריה ורביה אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך", כי שם יבטיח במאכל ומשתה ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו, ועל כן היו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים, כמו שאמר "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא", וכן אמר תחלה "כי אני ה' רופאך". והטעם בזה, כי הברכות ההן אף על פי שהם נסים הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהן, והם אפילו ליחיד העובר, כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות ה' אלקיו ישמרהו הא-ל מן החולי והעקרות והשכול, וימלאו ימיו בטובה...
כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר "כי אני ה' רופאך", וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כאשר היה ענין אסא וחזקיהו בחלותו, ואמר הכתוב "גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים", ואלו היה דבר הרופאים נהגו בהם מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם... אבל הדורש ה' בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח "וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מלה מקרבך", והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכך אמרו כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה בר רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם, תרעא דלא פתיח לאסיא, והוא מאמרם שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאלו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות וה' הניחם למקרה הטבעים, וזו היא כונתם באמרם ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם ושחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו... (ויקרא כו יא)
בפרק מפנין אמר עולא בריה דרב עלאי כל צרכי חולה עושין על ידי ארמאי בשבת, ואמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לארמי ועושה... (תורת האדם שער המיחוש, וראה שם עוד)
תניא לא ישא אדם ויתן עם המכשפים, ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה. ומעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא איש מכפר סכניא לרפאותו, ולא הניחו ר' ישמעאל... אבל במרפא בסמנין על דרך המלאכה ברפואות הרי המכשפים כשאר הארמים והיינו עובדא דר' אבהו, והרי זה נכון. (שם ענין הסכנה, וראה עוד ערך רופא)
ותרפאני - ממדוה הנפש, ואף על פי שהענשתני הוא טוב לי, כי ריפאת נפשי שלא תרד לגיהנם. (תהלים ל ג)
...ומזה מה שנזכר בהלכות שחיטה והלכות טריפה, שיש בהן מן החכמות מה שנעלם רובו מגאלינוס, ואם אינו כן למה לא זכר בחליים מה שאנו רואים אותו בעינינו, במה שהעידה התורה עליו מחלי הריאה והלב, כמו סמוך ללב וסמוך לדופן, והדבק באונות וחסרונם ויתרונם, ויובש הריאה והממסה, ומידיעתם בהערכת האברים הנפשיים עם הטבעיים... וממופלא בחכמתם ודקותם בדקדוקם בארס קצת בעלי הצפרנים הדורסים, מה שאמרו דרוסת חתול ונמיה בגדיין וטלאים, דרוסת חולדה בעוף, ואמרו אין דריסה אלא מחיים ואין דריסה אלא בצפורן... מאמר ד לא, וראה שם עוד)
כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים, כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו...
במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן, כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח, או שמאכילין אותו ביום הכפורים, אבל שלא דרך הנאתן, כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל, שהרי אין בהן הנאה לחיך, הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן... (יסודי התורה ה ו)
הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין ומחלימים. ואלו הן, לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד... (דעות ד א, וראה שם עוד)
לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימיו ויהיה קרוב לשלשול מעט, וזה כלל גדול ברפואה, כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי חלאים רעים באים, ובמה ירפה אדם מעיו אם נתאמצו מעט, אם היה בחור יאכל בבקר בבקר מלוחים שלוקים מתובלין בשמן זית ובמורייס ובמלח בלא פת, או ישתה מי שלק של תרדין או כרוב בשמן זית ומורייס ומלח, ואם היה זקן ישתה דבש מזוג במים חמים בבקר וישהא כמו ארבע שעות ואחר כך יאכל סעודתו. ויעשה כן יום אחד או שלשה או ארבעה ימים אם צריך לכך עד שירפו מעיו.
ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע ומעיו רפין אין חולי בא עליו וכחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלות הרעים. וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל או מי שמשהא נקביו או מי שמעיו קשין אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה כל ימיו יהיו מכאובים וכחו תשש. ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות, והוא עיקר לכל החלאים. ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. (שם שם יג)
כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו, אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו, או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחלת מולדתו, או אם תבא מכת דבר או מכת בצורת לעולם.
וכל המנהגות הטובים האלו שאמרנו אין ראוי לנהוג בהן אלא הבריא, אבל החולה או מי שאחד מאיבריו חולה או מי שנהג מנהג רע שנים רבות יש לכל אחד מהם דרכים אחרים והנהגות כפי חליו כמו שיתבאר בספר הרפואות. ושינוי וסת תחילת החולי. (שם שם כ)
מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו"ם אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר, אבל בחנם אסור. (עכו"ם י ב)
מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו.
הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף, ואינם אלא רפואת נפשות, שנאמר "ויהיו חיים לנפשך". אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר. (שם יא יא)
הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן... הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה, אבל לא במכתשת מפני שהוא טוחן. לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת גזרה שמא ישחוק הסממנין.
כיצד, לא יאכל דברים שאינן מאכל בריאים, כגון אזוביון ופיאה, ולא דברים המשלשלים כגון לענה וכיוצא בהם, וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותן, כגון מים שבשלו בהן סממנין ועשבים.
אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאוכלן ולשתותן כגון הכסברא והכשות והאזוב אף על פי שהן מרפאין ואוכלן כדי להתרפאות בהם מותר, הואיל והם מאכל בריאים... וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהן מותר לסוך בהן בשבת, ואף על פי שנתכוין לרפואה, ושאין הבריאים סכין בהן אסורין...
החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ויפלוט אבל מגמע הוא ובולע. החושש בגרונו לא יערערנו בשמן אבל בולע הוא שמן הרבה, ואם נתרפא נתרפא. אין לועסין את המסטכי ואין שפין את השנים בסם בשבת בזמן שנתכוין לרפואה, ואם נתכוין לריח הפה מותר.
אין נותנין יין לתוך העין אבל נותן הוא על גב העין, ורוק תפל אפילו על גב העין אסור. קילור ששרה אותו מערב שבת מעבירו על גב עינו בשבת ואינו חושש. מי שלקה באצבעו לא יכרוך עליו גמי כדי לרפאותו, ולא ידחקנו בידו כדי להוציא ממנו דם... (שבת כא כא, וראה שם עוד)
כיצד משערין הריפוי, אומדין כמה ימים יחיה זה מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו מיד, ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו, ודבר זה תקנה היא למזיק...
אמר לו הניזק פסוק עמי ותן על ידי ואני ארפא את עצמי אין שומעין לו, שהרי אומר לו שמא לא תרפא עצמך ואחזק אני במזיק, אלא נותן לו דבר יום ביומו, או פוסק על הכל ונותן דמי הריפוי על ידי בית דין.
אמר לו המזיק אני ארפא אותך או יש לי רופא שמרפא בחנם אין שומעין לו, אלא מביא רופא אומן ומרפאהו בשכר.
הרי שלא פסק עמו אלא היה מרפא יום ויום ועלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה אחר שחיתה חייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו. עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו. עבר על דברי רופא והכביד עליו החולי אינו חייב לרפאותו... (חובל ומזיק ב יד והלאה)
אסור ליקח רפואה מן העובד כוכבים אלא אם כן נתייאשו ממנו שיחיה, ואסור להתרפאות מן האפיקורוס ואף על פי שנתייאשו ממנו שמא ימשכו אחריו. ומותר ליקח רפואה מן העובד כוכבים לבהמה או למכה שבגוף מבחוץ, כגון מלוגמא ורטייה, ואם היתה מכה של סכנה אסור ליקח ממנו, וכל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם. ומותר לשאול לרופא עובד כוכבים ויאמר לו סם פלוני יפה לך וכך וכך תעשה אבל לא יקח ממנו. (רוצח ושמירת נפש יב ט)
אמנם חולי הנפשות אשר לא ירגישו בחלים וידמו בו שהוא בריאות, או ירגישו בו ולא יתרפאו, אחריתם למה שיהיה אחרית החולה כשימשוך אחר הנאותיו ולא יתרפא, שהוא ימות בלי ספק. אבל המרגישים והם נמשכים אחר הנאותיהם אמרה בהן התורה אמתית מספרת דבריהם (דברים כ"ט) "כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה". אך על שאינם מרגישים בדבר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי י"ב) "דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם"... אך מלאכת רפואות הנפשות הוא כמו שאספר בפרק הרביעי. (פרק ג, וראה שם עוד)
ועל זה ההיקש יש למלאכת הרפואות מבוא גדול מאד במעלות השכליות והמדות בידיעת השי"ת, ובהגיע אל ההצלחה האמתית, ויהיו למודה ובקשתה עבודה מן העבודות הגדולות, ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות כי בה נשער פעולותינו, ותשבונה פעולות אנושיות מביאות אל המעלות האמתיות... (פרק ה)
שם שם לו חק ומשפט - ויש שפירשו שם שם לו חק ומשפט שלמדו הקב"ה חכמת הצמחים וכחות שבהם בסגולתם ובטבעם לפי שיש מהם עשבים מחיים וממיתים ויש מהם מרפאים, ויש מהם מחליאים... ושם נסהו הצמח הזה. ולכך אמר אם שמע תשמע בקול ה' אלקיך, כלומר אף על פי שכחות הצמחים ידועים לפניך בסגולתם ובטעם ואתה יכול להתרפא מהם אין ראוי לך שתתלה בטחונך בהם וברפואתם, ותתיאש מהתפלל ובקשת הרחמים, אין לך לזוז ממצות התורה, כי אני ה' רופאך ולא הצמחים. ומטעם זה גנז חזקיהו ספר רפואות והודו לו, לפי שעם הספר הזה היו מתרפאים מתחלואיהם ויתיאשו מן התורה והמצות. (שמות טו כה)
ורפא ירפא - כל רפואה בבשר ודם לא מצאנוהו בכל הכתובים כי אם בדגש, אבל בהקב"ה מצינו ברפה, והוא שכתוב (ירמיה י"ז) "רפאני ה' וארפא"... והטעם בזה כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא על ידי צער וטורח, והוא שיסבול הסם או המשקה המר, אבל רפואה של הקב"ה בנחת אין שם צער כלל, כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה... (שם כא יט)
כל המחלה - מחלה אותיות הלחם ואותיות המלח, לומר לך שפ"ג מיני חלאים תלוים במרה ופת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים... (שמות טו כו)
וכן נראים דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ל"ו מחלק השלישי מהמורה, והוא ז"ל כתב שבמה שאמרו רז"ל כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, שרוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור, וכתב אל יקשה בעיניך מה שהתירו מהם כמסמר מהצלוב ושן השועל, כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבין שהוציא אותו הנסיון, כי כל מה שנתאמת בנסיון אף על פי שלא יגזרהו ההקש הוא מותר לעשותו, מפני שהוא משום רפואה ונוהג מנהג הסמים המשלשלים, אלו דבריו ז"ל. ויתחייב מזה שכל מה שאסרה תורה הוא הדברים הבטלים שאין בהם ממש... (דרוש ד)
...לכן אין ספק כי בזמנים אלו ראוי לחפש היטב על רפואת הנפש ולהקדימה על רפואת הגוף, הוא שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"א) "אני אמרתי ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך", פירוש אני בחליי הייתי מתפלל על רפואת נפשי ועליה היא השתדלותי, לא על רפואת הגוף, כי גם בחולי הגוף נשאלה שאלה בחכמת הרפואה כשיזדמנו שני חלאים בשני איברים איזה מהם ראוי להקדים ברפואתו, והשיב על זה בשלשה דרכים, האחד שראוי לרפאות אותו שהוא יותר חזק הסכנה, והשני, שראוי לרפאות אותו שהוא סבה לחבירו, השלישי, שראוי לרפאות אותו שלא יתרפא חבירו כי אם בהרפאו, וכל אלה השלשה מסכימים ברפואת הנפש והגוף, כי אין ספק שהנפש היא גדולת הסכנה מהגוף, שהגוף אובד והנפש נשארת, וכן אין ספק אצלי שחליי הנפש סבה לחליי הגוף, וכי לא יתרפא הגוף מבלי הרפא הנפש... וכי הנפש הבריאה תדחה הסבות הממיתות כולם... וכמו שהאנשים הבריאים ידחה בריאותם קצת הסבות המזיקות כפי יתרון בריאותם, כן הנפשות הבריאות ידחו הסבות המזיקות כפי יתרון בריאותם... כן הנפש הבריאה בתכלית הבריאות הנכפפת למצות ועושה אותם צרי ותריאק"ה התשובה, תדחה הסבות המזיקות כלם...
ואמרו כי אני ה' רופאך נסתפקו בו המפרשים, איך תתכן רפואה אם לא יוקדם חולי. ודעתי בפירושו הוא כך, ידוע הוא כי הרופאים אינם מרפאים החולי בעצם אבל במקרה, ואינם נקראים רופאים אלא על צד ההעברה, כי הם אינם מבינים הסמים לטבע האנושי, ולכן תהיה פעולתם כפי הכלים אשר יפעלו בהם, כי אם היו נאותים לטבע ירפאו החולי, ואם היו מנגדים הטבע יוסיפו בחולי, ואם יהיו בלתי נאותים ולא מנגדים לא ימשך מהם לא פועל ולא הפעלות כלל. אבל השי"ת הוא הרופא האמתי המרפא בעצם ואין פעולותיו משועבדות לכלי אשר בהם יפעל, אבל הכלים משועבדים אליו, והוא יכול להסיר כל מחלה בכל מה שירצה. ולכן אמר אל תתמה איך יעדתיך להסיר המחלה בשמירת החקים והמשפטים, אשר נראה לך שאין ביניהם ובין הסרת החולי יחס כלל, כי אני ה' רופאך, ואני יכול להסיר ממך כל חולי באיזו סבה שארצה... (דרוש ז, וראה שם עוד)
וחובר חבר ענינו הלחשים, וכן נתבאר בספרי ואלו הידיעות כלן הקסם והעוננות והכשוף וזולתם הם הנקראים בלשונם ז"ל דרכי האמורי. ודעת הרמב"ם בזה כי כל מה שלא יגזרהו העיון הטבעי אסור וזולתו מותר... וזה תימה שהרי יש בגמרא דברים ידועים התירו ממה שלא יגזרם העיון הטבעי, והם כוללות כל אלו החלקים או רובם. אמרו בפרק במה אשה (שבת ס"ז) א"ר יוחנן לאשתא צמירתא לישקול סכינא דפרזלא כולא וליזיל להיכא דאיכא ורדינא וליקטור ביה בנירא ברקא, יומא קמא ליחרוק ביה פורתא ולימא וירא אליו מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה... וכן עוד שם מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח לו על קדקדו ויאמר הכי חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד... כל אלו הדברים לא יגזרם ההקש טבעי...
והתשובה בזה, כי הדברים כלם פועלים בשני דרכים אם פועל טבעי ואם פועל סגוליי והפועל בסגולה גם הוא פועל בטבע, אלא שהפועל הטבעי יגזור השכל חיובו, והפועל הסגוליי יקבל השכל אפשרותו לא שיגזור חיובו... ותשובת טעם הסגולה ותשובת השאלה במהות הטבע אחת היא, כי כשישאל שואל הסבה בשהאש שורף לא יפול בתשובת המענה ענין אחר אלא שהוא בעבור חום, ואין הרצון בזה אלא מפני שיש לו בטבע כח השורף, וכן יאמר לשואל במהות משיכת האבן למטה וכן במשיכת האבן הקלאמיטה המושכת הברזל לא תפול התשובה בשום צד אלא לפי שבטבעה כח המשיכה. והתשובה הזאת לא תספיק להמוניים וזה בעבור שלא ידמו שתהיה פעולה מן הפעולות שלא תהיה סבתם קור או חום או לחות או יובש או קלות או כבדות. אבל על האמת ידיעת סבת העלם כח הסגולה איננו גדול מהעלם ידיעת הסבה בכחות שאר הענינים... (דרוש יב, וראה שם עוד)
רז"ל היו שלמים בכל מדע ומשיגים בכל חכמה, שהיא משלמת השכל ומחזקת הגוף בבריאותו לעבודת הא-ל יתברך. ותחת הכלל הזה נכנסת מלאכת הרפואה, אשר היא שמירת הבריאות ורפואת החולי. ועל כן כתבו בתוך הגדות בתלמוד, אשר הם רובם דברי מוסרים, קצת דברי המאכלות שמקיימים האדם בבריאותו וגם אותן שהן קשים לאדם, כדי שיתרחק מהן וגם האוכלין המסייעים לאדם לרפאות מחליו. במסכת ברכות (ל"ט א') אמר רב חסדא תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מעיים... (נר ו כלל א פרק ג, וראה שם עוד)
רופא חנם הוא מעלה ארוכה ומרפא להולכים בדרכיו ועוסקין בתורתו והבוטחים בו ואינם צריכין רפואה אחרת, כל זמן ששמים בטחונם בו, ועל כן גנזו ז"ל ספר רפואות כדי שיבטח ישראל בחסד המקום ב"ה, ולא על משענת קנה רצוץ, אבל לאחר שחטאו ישראל והלכו בקרי, עזבם בוראם אצל המקרים והוצרכו לרפואות בני אדם שהם כממשמשים באפלה, גוזרין על הסתום מן העין בבחינות ונסיונות, ואף על פי שאמרו הרופאים הנסיון סכנה, וסמכו לזה מן סמך "ורפא ירפא" (שמות כ"א) מכאן שנתן רשות לרופא לרפאות.
ודבריהם בדברי רפואות שהם נחלקים לכמה פנים, יש רפואות אשר הם בדברי לחש, והם קלים מכולם ועל כן נכתבו קצתם בתלמוד, אבל עתה אין שום אדם בקי בהם ובשמותיהם. ויש רפואות כתובות בתלמוד בדברים טבעיים, ויש אחרות בדברים שהיו יודעים ומכירים בהם שהם סגולות לרפאות חולים ידועים, ואחר כך נתחדשו באומות רופאים שלא השיגו בדברי לחש וגם לא בדברים שהם סגולות, בלתי מעט מזער, לפי שלא קבלום מרבותם, אלא שהיו בקיאים בחכמת הטבע ובמלאכת הרפואה, שהוא ענף ממנה, ובחרו לכתוב הדברים הטבעיים. והם בראשונה רפואה בהרגל מאכלים דקים וקלים והנהגות טובות, ואם לא יוכל לרפאותו בזה, שיעשה לו הרקות מהמלואים, ואם לא, שיריקהו מהסמים הקלים, ואם לא, שיתן לו מהסמים האחרים, אפילו הם מסוכנים, לפי שאינו בקי בהרכבתם וטבע החולה ובזמן החולי. גם יש רפואות טובות להחזיק האיברים החלושים באבנים טובות ומרגליות ואלגופא וזהב וכסף. והקב"ה ברא כנגדן דשאים ועשבים לרפואת הדלים אם יבא רופא שיכירם, ויש רפואות אחרות במינים אחרים רבים.
כלל הדברים: הטובה שברפואות היא ההנהגה במאכלים דקים וקלים הנאותים להריק המותר ולזון הגוף ולהעמידו בחזקתו קודם שיבא לידי חלישה. ולא יכנס לסמנים שקצתם הם חמימות, זולתי בחלאים הכבדים, שהם צריכים לו על כל פנים. והטובה שבכולם היא שמירת הבריאות, אשר הוא התרחק האדם מהמאכלים והמשקים הגסים והכבדים המסבבות החולאים וגם מהרבות מהמאכלים והמשקים, אף על פי שהם קלים, לפי שמרבים בם עפושים בבני אדם וגורמין להם סבות ומקרים לבא לידי חלאים. וכשהוא זהיר בדברים אלו לא יצטרך לרופא, זולתי אם יהא לו טבע רעוע. ואם יצטרך לו אף על פי שהתירו לשאול ממנו עצה, יתפלל לפני השם ויצעק ויתחנן לו, והוא ישמע תפלתו.
וגם ילך אצל חכם שיתפלל בעדו, כדגרסינן במסכת בתרא (קט"ז א') דרש רבי פנחס בר חמה כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר "חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה" (משלי ט"ז). ועל כולם ישים אדם כל בטחונו בבורא עולם, אשר בידו לשמור הבריאות ולרפוא החולאים, כמו שנאמר (שמות ט"ו כ"ו) "אני ה' רופאך". (נר ו כלל א חלק א פרק ז)
והעצה היא שיחזיק עצמו כבינוני במעשיו ומזלו רעוע, ואז צריך להתחזק במעשיו ולהשתדל, ולא יקוה שיגיעו לו מאויי נפשו כי אם על ידי החפץ האלקי שבידו הכל. אמנם אם הוא מפתיותו או שפלות ידיו יחסרוהו ביד הפגע אשר הוא שהרע מידו וה' לא ציוה, למשל דבר כי בא חס ושלום יחבא בחדריו (ב"ק ס'), ואם מתחזק יברח משם, ואם יבא אחריו יתחזק בכל מיני תרופות בהסכמת בוראו, ועל הרוב יועיל, ובלא זאת ידע כי אלקים שלח למשקל ערבוניה מידיה, ויצדיק דין שמים. ומכל זה דחיה עצומה לרמב"ן שכתב לא נתנה רשות לקבל רפואת הרופא אלא יקוה אל ה' כי ירפאנו כשיושלם עיונו, ומי ישמע אליו, והלא כל אחד צריך לראות עצמו מהבינוניים שההשתדלות תועיל להם, וכמו שאמר לשמואל "עגלת בקר תקח בידך" וגו' (ש"א ט"ז) ועוד. וראייתו מאסא בדהי"ב ט"ז "וגם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים", שם רוצה לומר שהיה ראוי להקדים הבקשה לה'. וכן נהגו האבות והנביאים בכל עסקיהם הזמניים עם שהיו מושגחים מה' ומובטחים מאתו. ומי לנו גדול ואהוב לאלקים כדוד שהיה מובטח מפני נביא נאמן, ובכל זאת השתדל בכל מאמצי כחו להמלט משאול, כי ידע שישועת ה' והבטחותיו יחולו רק על ראש המשלים חוקו בפעולותיו האנושיות ככל שיספיק שכלו. ואפילו שינה טעמו, שהוא ענין מיאוס ובזיון ורחוק מהנפש לפי שהוא היה דרך להצלתו, כי אם לא ישתדל יגרום להסיר תשועת ההשגחה. ורק במערה כשכלו כל השתדלויותיו קרא "הקשיבה אל רינתי" וגו', כי נשארה לו רק צעקתו ותפלתו... (בראשית לב ד)
לא יהיה בך עקר ועקרה - עתה שגופם מוכן על ידי המצוות תספיק רפואה מעטה, וזה שאמר במרה, "אם שמע תשמע וגו' כל המחלה וגו' לא אשים עליך". (דברים ז יד שער צ)
ישאו - הנביא בראותו שחזקיה קץ במחלתו אמר לו מעצמו דרך עצה למרוח עליו דבלה, ועל זה אמר לו שהוא רוצה אות כי ה' ירפא כל המחלה בדרך נס, ולא רק השחין, אמנם לרז"ל אין התאנים רפואה כלל. (ישעיה לח כא)
תורת המצורע - רוצה ללמדו כי רפואת חולי הנפש אינה כרפואת חולי הגוף, חולי הגוף האיש מביאם על עצמו אך אין בידו לסלקם, כי אם הרופא היודע התרופות ירפא ברצון הבורא, ותחלואי הנפש החוטאת יסורו רק על ידי המוכה בעצמו, הוא הרופא המטהר את עצמו ובהסגר ישוב אל ה' וירפא, ואין הכהן מרפא אותו אלא קובע אם שב ונרפא, וזה שאמר "ביום טהרתו", שטהר את עצמו... (ויקרא יד ב)
וזה כמו שהחולה שהוא חולה אם היה משתנה טבעו לגמרי בחליו לא היה אפשר שיהיה חוזר אל בריאותו שאין לו התחלה שבו ישוב אל בריאותו, אבל בודאי יש בחולה כח טבע שנשאר שלא נשתנה, ואותו הטבע מחזיר אותו לבריאותו ודבר זה ענין ארוך מאד... (גבורות ה' פרק מג)
...אבל בודאי מחלקותם, כי כאשר חלה חזקיה והתפלל אל השי"ת שירפא אותו מחליו אמר "הטוב בעיניך עשיתי", כלומר כי ראוי שתרפאני בשביל כי הטוב בעיניך עשיתי, למר סבר כי סתם חולי מחמת רוחות ופגעי הזמן הוא, ולכך אמר והטוב בעיניך עשיתי מה שהיה סומך גאולה לתפלה, ואמרו ז"ל כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל אותו יום, כלומר שאין פגעים חיצוניים שולטים בו, ולכך אין ראוי שיהיה ניזוק מן הפגעים רעים. ולמר שגנז ספר רפואות סבר, כי סתם חולי הוא שחולה מפני טבע מה שהוא שנוי בטבעו שהגיע לו, ולכך התפלל מאחר שגנז ספר רפואות שלא יהיו בטוחים על הטבע רק יתפללו אל השי"ת להציל אותם, ולכך מאחר שהוא גנז ספר רפואות ובטח בו ית' ראוי שיציל אותו מן הטבע ולא יהיה נמסר אל הטבע הרע. והנה למר שסמך גאולה לתפלה היה ירא כי הפגעים הרוחניים היו שולטים ומחמתם הוא חולי, ולמאן דאמר שגנז ספר רפואות היה ירא שהוא חולי מפני טבעו... (נצח ישראל פרק ל)
כמאן מצלינן האידנא וכו', הקשו בתוספות ולרבי יהודה לא מצלינן אקצירי ואמריעי וכו', והא רבי יהודה קאמר (שבת י"ב ב') הנכנס אצל חולה בשבת יאמר המקום ירחם עליך עם שאר חולי ישראל, וכן ברכת רפאינו. ותירץ ר' תם דודאי יש להתפלל לתת רפואה, דמתי יחלה נגזר על האדם אבל מתי יתרפא אין נגזר על האדם, אבל שלא יחלה לר' יוסי דוקא מתפללין אקצירי ואמריעי, דהכי אמרינן בנדרים מ"ט א' קצירי ממש, מריעי היינו רבנן, והיינו דמתפללין אקצירי שיתרפאו לדברי הכל, ואמריעי שלא יחלו לרבי יוסי. אי נמי צבור שאני, וכאשר מתפלל בתוך חולי ישראל הוי צבור, כך פירש ר' תם... ועוד כי פירש כמאן מצלינן האידנא ולא חיישינן לתפילת שוא, ואלו לר"י צריך לכוין בתפילתו שאם נגזרה הגזירה אינו מתפלל, רק אם לא נגזרה הגזירה בראש השנה אז הוא מתפלל, וקאמר דמה שאנו מתפללין בלא תנאה הוא לר' יוסי (האומר אדם נידון בכל יום)... (חידושי אגדות ר"ה טז א)
עד שמוחלין לו על כל עונותיו, פירוש זה כי החולה חוזר לבריאותו על ידי שהוא חוזר להיות כבראשונה, ואם לא כן לא היה חוזר לבריאותו אחר שנפסד טבעו, וכמו שאמר אחר כך שהוא חוזר לימי עלומיו, שרוצה לומר כאלו נברא מחדש... ואביא לך משל, האילן הזה שבא עליו הפסד בימות החורף עד שהעלים נפסדים והוא בעצמו גם כן מקולקל, כאשר נתרפא מחוליו בחודש ניסן, אז הוא חוזר לקבל כח מן השורש ומתחדש כבראשונה, וכך הוא החולה אשר נשתנה מחמת החולי אין חוזר לבריאותו רק מכח שהוא חוזר להוייתו הראשונה, ובזה הוא סלוק חטא שלו. ואם לא היה מגיע לאותה מדריגה שבה סלוק חטא שלו לא היה חוזר לבריאותו אחר שנפסד ונתקלקל טבעו. וזה שאמר שאין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו כל עונותיו, רוצה לומר כי אי אפשר לחולה שיעמוד מתוך החולי רק מכח המדריגה העליונה שבה חוזר לבריאותו, ובזה גם כן הוא מסולק מן החטא... (שם נדרים מא א)
גדול נס וכו' אין פירושו שהוא יותר פלא, דודאי הרבה עומדים מן החולי יותר מאלו שנצולין מכבשן האש, רק פירושו שהחולי רפואתו וחזרתו לבריאתו בא ממדריגה יותר עליונה מהצלתו של חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, שלא באה הצלתו ממדריגה עליונה כמו חזרתו של חולה לבריאותו. (שם)
אסור לרפאות בדברי תורה, מפני כי החולי הוא בגוף שיצא מן השווי, וכאשר לוקח דברי תורה לרפאות הגוף זה ירידה מן מעלת התורה לשמש התורה השכלית לגוף הגשמי, וזהו שנוי וירידה לתורה. אבל אם הוא רק רוקק וכל רקיקה עושה אותו הדבר שרוקק כאלו אין בו ממש כלל, ולפיכך הוא דומה כאלו כופר בעיקר ואין לו חלק לעולם הבא. (שם שבועות י א)
ותרפאני - מחילת העון שהיא רפואת הנפש. העלית מן שאול - על ידי המחילה הצלתני מהמיתה. (תהלים ל ג)
כל המחלה אשר שמתי - ששם במצרים לא היתה מחלה טבעיית רק נסיית שבאה בסבת חולי נפשם, שעל ידי חולי נפשם במעשים רעים ומשוקצים הכה ה' אותם בתחלואים יוצאים מגדר הטבע שאין להם רפואה, כי תחלואים טבעיים רובם יש להם רפואה, ואם ישמעו לקול ה' ולמצותיו וחוקיו שהודיע להם שהוא העץ שהורהו ה', ימתקו המים הרעים, רוצה לומר חולי נפשם, ולא יוכו עוד בתחלואי מצרים שעד עתה דבקו בם מדוי מצרים הרעים על ידי שהלכו בדרכם הנשחת, ולא היתה רפואה לחלים בדרך הטבע.
כי אני ה' רופאך - ברפואה שלמעלה מן הטבע, כמו שנרפאו המים על ידי עץ מר. והנה מדוי מצרים אין להם רפואה, כמו שכתוב "יככה ה' בשחין מצרים אשר לא תוכל להרפא", אבל בישראל הקב"ה מקדים תמיד רפואה למכה, שזה נכלל במה שאמר "אני ה' רופאך", רוצה לומר שלפני המכה אקדים תמיד הרפואה, והטעם בזה כשהשם מכה את מצרים תכלית המכה הוא כדי להכות לא כדי לרפאות, אבל כשמכה את ישראל אין המכה למען הכות, רק כדי לרפאות חולי נפשם... והנה הודיע להם שהתורה והמצות שצוה ה' לבני ישראל לא היו הצווים כדרך האדון המצוה אל עבדו, רק כדרך הרופא המצוה את החולה... ואם יעבור על פקודתו העונש רצוף בהחטא עצמו לא בהרופא... (שמות טו כו)
ורפא ירפא - ...ויש הבדל בין רפא בקל ובין מרפא בבנין הכבד, שהמרפא הוא על ידי אחרים, ומזה למדו (ב"ק פ"ה) שלא ירפאנו בעצמו ולא על ידי רופא חנם, רק על ידי רופא בשכר, שבזה הוא מרפא על ידי אמצעי. (שם כא יט)
והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע - דרך הלשון ליחס הרפואה אל האיש לא אל המכה, "כי אני ה' רופאך" (שמות ט"ו), "וממכתיך ארפאך" (ירמיה ל'), ובמקום שמיחס הרפואה אל המכה יכוין שהאיש לא נרפא רק המכה נרפאה... לפי זה אם היה אומר והנה נרפא הצרוע היה פירושו שסר ממנו הנגע לגמרי, זה רפואת האדם, אבל כשאמר והנה נרפא נגע הצרעת, רוצה לומר שהנגע לבד נרפא, שסר השורש שהוא סימן רע לה, והאדם לא נרפא עדיין כי עדן מנוגע... (ויקרא יד ג)
שם רפואה ופעל רפא בא על חולי פנימי שבא מחמת השחתת המזג וחולשתו, והרפואה היא פנימית על ידי שתיית משקים או הרקות. ורפואה כולל כל המינים, ורפאות תעלה הוא מענין תעלת הבריכה, על שקוי העצמות ולחות השרשי הנמשך כתעלת מים בכח הטבעי שיסבול הרפואה עד שהטבע תתגבר על החולי. ורפא בקל הוא בעצמו, ומרפא בבנין הכבד הוא באמצעי על ידי אחרים. (הכרמל)
...נמצא שכל הרפואות תלוים בתורה, בבחינות (משלי ד') "ולכל בשרו מרפא", כי התורה נותנת כח במלאכים, והמלאכים משפיעים לעשבים, ועשבים מרפאים בכח התורה. ומי שפוגם באמונת חכמים ופורץ גדרם, אזי אין רפואה למכתו, בבחינת (שבת ק"י) דלמא חוויא דרבנן טרקיה שאין לו אסוותא, כי הפורץ גדרם על ידי זה מסיר הידים מן המלאכים... וכשנפגם איזו יד המלאך, אזי אין לזה האדם אסוותא, כי העשב שבו תלויה רפואתו, אין לו כח לרפאות כי אין משפיע לו. וזה בחינת (דברים כ"ח) מכה אשר לא כתובה בתורה... (נז א, וראה שם עוד)
בשעה שאומרים וצבא השמים לך משתחוים ראוי להתפלל על כל דבר, כי כל הרפואות על ידי כוחות הגלגלים שהם צבא השמים, וכל אחד נותן כח באיזה סם ועשב השייך לו ומהם מקבלים הסמים ועשבים כח לרפאות, וכשצריכים רפואה מתחברים כמה כחות מהגלגלים שזה נותן כח בעשב זה וזה בעשב אחר וכיוצא, ומתחברים כולם ועושין מהם הרכבה לרפואה, על כן טוב לבקש מהשי"ת בעת שאומרים "וצבא השמים" וכו' שאז באים כולם להשתחוות וליתן שבח והודיה אליו יתברך, שיצוה השי"ת להם שימשיכו אלו הכחות הצריכים לרפואתו בתוך חתיכת לחם או בדבר אחר ויתרפא ממילא, אמן כן יהי רצון. (רלא)
כשאין האדם מסתכל על התכלית למה לו חיים. והנה הנפש מתגעגעת תמיד לעשות רצון יוצרה, וכשרואה שאין האדם עושה רצונו ית' חס ושלום אזי היא מתגעגעת מאד לחזור לשרשה, ומתחלת להמשיך עצמה להסתלק מגוף האדם, ומזה נחלה האדם, על ידי שנחלש כח הנפש... ומה שהאדם חוזר לבריאותו על ידי רפואות הוא מחמת שהנפש רואה שזה האדם יכול לכוף עצמו לעשות היפך תאוותו ורגילותו, כי הוא מורגל באכילת לחם ושאר מאכלים ועכשיו כופה תאוותו ומקבל רפואות וסמים מרים בשביל בריאותו, ומחמת שהנפש רואה שהוא יכול לכוף תאוותו בשביל איזה תכלית, על כן היא חוזרת אליו, כי היא מצפה שיכוף תאוותו בשביל התכלית האמיתי, לעשות רצון יוצרו ית'. (רסח)
וכשנגאלת ונפדית התפלה אזי נופל כל הדאקטירייה כי אין צריכין לרפואות, כי כל הרפואות הם על ידי עשבים, וכל עשב ועשב מקבל כח מכוכב ומזל המיוחד לו, כשרז"ל (ב"ר פ' י') אין לך כל עשב ועשב שאין לו כוכב ומזל שמכה אותו ואומר לו גדל. וכל כוכב ומזל מקבל כח מכוכבים שלמעלה ממנו, והעליון מהעליון ממנו, עד שמקבלים כח מהשרים העליונים, כמ"ש (בתק"ז תיקון מ"ד דף ע"ט ב')... ועל כן כשזוכין לתפלה, אין צריכים לרפואת העשבים כי התפילה היא בחינת דבר ה', שהוא שורש הכל... וזה בחינת (תהלים ק"ז) "ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם", ישלח דברו וירפאם היינו שמקבלין כל הרפואות רק על ידי דבר ה', דהיינו תפילה, אזי וימלט משחיתותם, היינו עשבים, בחינת (מנחות ע"א) הקוצר לשחת...
וזהו בחינת (שמות כ"ג) "ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך", ועבדתם את ה' עבודה זו תפלה (ב"ק צ"ב ב'), אזי וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה וגו', היינו שיהיה לך רפואה על ידי לחם ומים, על ידי שיתברכו מן שרש הכל, דהיינו דבר ה', בחינת תפלה, ויהיה ללחם ומים כח לרפאות כמו עשבים. כי התחלקות הכחות, שזה העשב יש לו כח לרפאות חולאת פלוני, וזה חולאת פלוני וכיוצא בזה, כל חילוקי כחותם הוא רק למטה, אבל למעלה בשורש הכל, דהיינו דבר ה', הכל אחד... (תנינא א ט, וראה עוד ערך מחלה לכאן)
כשחלה ר' אליעזר הגדול אמר לר' עקיבא חימה עזה בעולם (סנהדרין ק"א), כי לא היה אז מי שיוכל להמתיק הדין, כי היה צריך לפדיון להמתיק הדין, ולא נמצא, כי באמת אחר ההמתקה והפדיון אז דייקא טוב לרפאות החולה על ידי רפואות, כי אזי דייקא אחר הפדיון וההמתקה יש רשות לרופא לרפאות, כי הנה באמת איך יכול הרופא לחגור מתניו, לרפאות החולה על ידי רפואות וסמים, הלא אינו יודע הסם הצריך לרפואות אותו החולה, כי יש סמים הרבה שהם מסוגלים לרפואות חולאת, אך בודאי החולה אינו יכול להתרפא כי אם על ידי סם פלוני המיוחד לרפואותו, כפי שנגזר למעלה, כמו שארז"ל (ע"ז נ"ה) שגוזרין למעלה שיתרפא על ידי סם פלוני ועל ידי איש פלוני ביום פלוני, ואם כן איך יכול הרופא להכניס עצמו לרפואות הלא אינו יודע הסם שנגזר למעלה, אבל אחר ההמתקה והפדיון, אז יכול לרפאות, כי מה שצריך שיתרפא דייקא על ידי סם פלוני ואיש פלוני, הוא מחמת מדת הדין, שכפי מדת דין נגזר שיומשך החולאת עד אותו הזמן ויום פלוני... אבל כשעושין פדיון וממתיקין הדין, ואזי נתבטל הגזירה, אזי קודם שגוזרין דין אחר, כי כשנמתק דין זה אזי גוזרין דין אחר, ובין כך ובין כך, דהיינו אחר המתקת הדין הראשון, קודם שגוזרין דין אחר, אזי יכול הרופא לרפאות החולה על ידי סמים, כי אזי אין דין, ואזי יוכל להתרפאות על ידי איזה סם שיהיה, כי אין צריך דוקא סם פלוני וכו' מאחר שאין דין כנ"ל. נמצא שאי אפשר לרופא לרפאות כי אם על ידי פדיון, ואז דייקא יש רשות לרופא לרפאות כנ"ל, וזהו (שמות כ"א) ורפא ירפא (עם ב' התיבות) מספר פדיון נפש, כי עיקר הרפואה על ידי פדיון דוקא, על ידי שממתיקין הדין... (תנינא ג, ועיין שם עוד)
במדרש תנחומא... וכמו בשבת קודש דכתיב ממצא חפצך וכו', על ידי שמתגלה בשבת קודש הארה יתירה צריך האדם לשכוח עניני גופו וניתקן רק בקשה למנוחה וטהר לבנו וכו', רק ממילא בודאי האדם שנזכר לפני השי"ת ממילא כתיב אין מחסור ליראיו, וממילא מי שיש לו חולה מתרפא על ידי תפלת שבת גם כן אף שאיננו מתפלל עליו, וזהו ענין לבקר את החולה, כי מנקודה הפנימיות נמשך חיים ורפואה לכל הדברים הנשרשים שם. (וירא תרל"ד)
בפסוק עשה לך שרף וגו'... וקשה היה צריך להיות הסתכלות לשמים בלבד למה נחש נחושת. אכן באמת היה הנחש מסוגל לרפואה זו ששם הקב"ה בו רפואה זו, וכמו שכתב רמב"ן ז"ל שדרכו של הקב"ה למתוק מר במר, לכן אף שדרך הטבע מי שנשוך מכלב ורואה אותו מזיק לו יותר, שם הקב"ה כאן להיפוך שעל ידי הראיה יתרפאו. אף על פי כן זה הרצון שבהיותו עוסק ברפואה הגשמית יסתכל ויהיה לבו לשמים על ידי שמיישב עצמו וכי נחש מחיה וכו', וזה שאמר מסתכלים ומשעבדים לבם, פירוש אף שהם רחוקים מעולם העליון ועוסקים בטבע, אף על פי כן ישעבדו לבם, פירוש להסתכל לשמים ולהראות שחפצים לצאת ממאסר עולם הזה והטבע ולהתדבק בו ית'... (חקת תרל"ו)
ומעתה יש לפרש הא דזה שריפא את אברהם הלך להציל את לוט, ולא נחשב כשתי שליחויות, דהנה ענין קושי הרפואה מבארים הרופאים שהוא מחמת שבמקום המחלה או אבר הנחלה נמצאים בו מיני בעלי חיים דקים מאד (חידקים), והם אוכלין במקום החתך ומונעים אותו מלהתרפא, ובודאי הם כחות חיצוניים המתלבשים במיני בעלי חיים אלו... והפירוש כנ"ל, שרוח עועים שמצד הטומאה מתלבש במיני בעלי חיים להזיק לבני אדם, ולדעתי ככה הוא מה שביארו הרופאים בקושי הרפואה. ושמעתי סיוע לדעת הרופאים מדברי הש"ס יבמות ק"כ, רשב"א אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות, ואי אפשר לפרש אלא מפני שידוע שחום האש מסלק את בעלי החיים הדקים אלה. ולפי זה יש לומר שכל ענין הרפואה שבא על ידי מופת או על ידי מלאך הוא נמי על דרך זה, שמסלקין או ממיתין את בעלי חיים אלה, או מונעים אותם מלאכול מקום החתך, ואז ממילא מעלה ארוכה בטבע כח חיות האדם, ובודאי גם המלאך המרפא מסייעהו להוסיף כח וחוזק להתרפא מהר אחר סילוק מניעת הרפואה כנ"ל... (וירא תר"פ)
בש"ס מגילה י"ז, ומה ראו לומר רפואה בשמינית, א"ר אחא מתוך שניתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה, לפיכך קבעוה בשמינית. נראה הפירוש דכל ענין רפואה שנמצא בעולם הוא באמצעות מצות מילה, והיינו שברא את האדם ישר, ואם האדם הולך ישר כאשר עשאוהו הבורא יתברך לא יחלה ולא יצטרך לרפואה, אם כן אין רפואה לפי סדר העולם, מה גם כי רפואה היא מלמעלה מן הטבע, כמו ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שרפואה הניתנת היא מעולם שלמעלה מן הטבע, וזה שרמזו ז"ל שקבעוה בשמינית, ששמיני הוא למעלה מן הטבע, רק באשר כך סדר התורה שיולד אדם בערלה וימלנו וצריך רפואה, על כן נשפע ענין רפואה לעולם, וגם הוא דבר שלמעלה מן הטבע וניתן בתוך הטבע, והכל באמצעות מילה. (וארא תער"ב)
כאשר אכילתו כראוי, והיינו בידיעה שהשי"ת המאכיל, על זה נאמר וברך את לחמך וגו' והסירותי וגו' שיהיה בכח הלחם והמים שאוכל ושותה להסיר כל מיני מחלה, כי דבר שיסד השי"ת להחיות נפש האדם הרי יש בו כח חיות גם כן מהשי"ת, ודאי יש בו כח לקיים חיותו לגמרי, שלא יארעו שום מחלה, וכן יש בו כח הקיום לעולם שלא יארעו המות כלל, כי כח המאכל הוא להחזיק החיות בו כל ימי עולם, רק על ידי חטא אדם הראשון במאכל נגזר המיתה, דהיינו קלקול כח קיום החיות שבמאכל, שבדבר שקלקל בו נענש, שלא יהיה במאכל כח כל כך. ומצה נקרא מיכלא דאסוותא, ודאי היא רפואה למכתו של עולם כמו שדרשו רז"ל על פסוק מחץ מכתו ירפא... (בראשית קונטרס עת האוכל יב)
והרי"א כתב רעב של בצורת, רוצה לומר מפני שיבצר מהם המטר רעב של כליה באה, שיהיה גדול העדר המזון כל כך עד שיבואו לאכול בשר בניהם ובנותיהם, ולכן קראו התנא רעב של כליה, לפי שיצא כליה לבנים ולבנות כי ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן. והרמב"ם פירש רעב של מהומה, הוא שיתעסק אדם במלחמות וקטטות וחדושים אשר יחדשו להם עד שתשמט הארץ ולא תזרע בעת הזריעה לטרדת העולם, ורעב של כליה הוא שלא ימטיר כלל ויבשו הנהרות והאגמים. (אבות ה ז)
...ולפיכך אמר כאשר אין מעשרין מקצתן רעב של בצורת באה לעולם, מקצתן שבעין מקצתן רעבין, ואף אותן שהם רעבין אין רעב של מהומה בא להם, ואם כולם אין מעשרין רעב של מהומה בא לעולם, ופירוש רעב של מהומה שצועקין ורצין במאד אחר הפרנסה עד שיש מהומה ביניהם, וזה נקרא רעב של מהומה, ואם מוסיפין שלא ליטול את החלה ומכל שכן שאין מעשרין אז רעב של כליה בעולם. והנה יש שלשה דברים, כי תמצא חסרון בקצת בני אדם, ותמצא חסרון בכל בני אדם, דהיינו חסרון לבד, ותמצא ההעדר שהוא העדר לגמרי, ולכך אמר שאם מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין ימצא החסרון במקצת, דהיינו מקצתן רעבים ומקצתן שבעים, ואם כולם אינם מעשרין ימצא החסרון בכולם, שכולם רעבים, ואם מוסיפין שלא ליטול את החלה אז רעב של כליה בעולם, מכל מקום קשה למה לא זכר מתנות עניים... ולכך יש לדעת כי מה שאמר כאן כי הרעב בא בשביל המעשר והחלה מפני כי הרעב שהוא בעולם הוא מפני שמסולקת הברכה מן העולם, שכאשר אין הברכה מן השי"ת אז בא הרעב, ואלו שני דברים דהיינו מעשר וחלה מביאים הברכה בעולם, המעשר כמו שאמרו בפרק קמא דתענית עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר... וגבי חלה נמי אמרין בפרק במה מדליקין שאם אין נותנין חלה אין ברכה במכונס ומארה משתלחת בשערים ובני אדם זורעים ואחרים אוכלין, הרי לך כי הברכה היא בשביל החלה והרעב הוא בשביל מניעת החלה... (דרך חיים אבות ה ז)
יפות מראה ובריאות בשר וגו' רעות מראה ודקות בשר, ביארו הכפל במלות שונות, דע כי רעב וכפן הם ב' סוגים, כמאמר (איוב ה') "ברעב פדך ממות וגו', לשוד ולכפן תשחק". אם כן המה ענינים שונים, מאמר רעב יסוב על זמן אשר השדה לא עשתה תבואה טובה, וכפן הוא אשר השדה עשתה תבואות טובות אך הקב"ה לא נתן בהם שובע, וזהו שהכפיל יפות מראה, היינו המראה של התבואה הוא טוב, ובריאות בשר הוא שובע, שלא יוטל השובע מהם, ואצל הרעות שניהם בהיפך. (קול אליהו מקץ)
ולחם אין - פירוש ולצד כובד הרעב היו אוכלים דבר מופלא וכילו הלחם, והלא לראות עינינו דאבה נפשינו בשני רעב שהיה במערב שהיה אדם אחד אוכל שיעור מאכל י' בני אדם ועודנו רעב רחמנא ליצלן. (בראשית מז יג)
מלבד הרעב הראשון - ...מזה יש ללמוד כי תכלית הרעב הראשון לא בא רק משום נסיון לאברהם בלבד, אלא גם כן בתורת השגחה בכלל המדינה, כי בעוד לא בא אברהם היתה הנהגת הטבע שוררת שמה כמו בכל העולם, שהיה תוהו, אבל משבא אברהם אבינו החלה השגחתו ית' להופיע בארץ לתת לאיש כדרכיו בחסד ובדרך ארץ, ואין השגחתו ית' ניכרת כי אם מתוך צרה וטוב ה' למעוז, אז ויודע חוסי בו להזמין לאיש כפי מעשיו... והנה היה הרעב בימי אברהם לזה התכלית, ומאז החלו להרגיש דרך השגחה לאט לאט עד שעברו מאה שנה וחזר ונשכח ושב הרעב בימי יצחק והראה הקב"ה השגחה נפלאה על יצחק אז, ומעין זה לכל סביביו, משום הכי כתיב "מלבד הרעב הראשון". (בראשית כו א)
ויהי רעב בכל הארצות - כבר ביארנו שהיה רעב של בצורת מקצתן רעבין מקצתן שבעים, והיינו כי תבואה ולחם לא היה, אבל גדל מיני מאכלים גרועים והיה המון העם יכולים לאכול בדוחק כמו חרובין כדאיתא בויקרא רבה י"ג, אבל לעשירים שלא יכלו להיות ניזון כי אם בלחם היו רעבין. אבל בכל ארץ מצרים היה לחם - אפילו בשעה שהיה עוד הרעב של בצורת היה בהיפך, עשירים שבעין ועניים רעבים, שלא גדל שום דבר ותבואה היתה ביוקר. (שם מא נד)
במדרש ויהי רעב בארץ, עין ה' אל וגו' המיחלים לחסדו... וכמו שהיה גלות מצרים יסורים הכנה אל התורה, והליכה במדבר ארבעים שנה יסורים הכנה לירושת הארץ, כמו כן לך לך של אברהם אבינו ע"ה היה כדי לירש הארץ, ורעב שהלך על ידו למצרים היה הכנה אל התורה, ועל זה כתב במדרש "אשרי הגבר וגו' תיסרנו ומתורתך תלמדנו", כי כל הרעבים שנזכרו בתורה הם רמזים לרעבון לשמוע דבר ה', כמו שכתוב במדרש עשרה רעבון היה בעולם, והעשירי יהיה לעתיד לא ללחם וכו' כי אם לשמוע וגו', פירוש לעתיד יתגלה פנימיות הרעבון, ומקודם היו מתלבשין הרעבים בגשמיות. (לך לך תרנ"ד)
במדרש עשרה רעבון וכו', שיש עשרה מאמרות שעליהם אמרו לתת שכר לצדיקים שמקיימין ומבררין שכח חיות העולם על ידי המאמרות, ויש לכל מאמר מכסה והסתר, ועל ידי הרשעים שמאבדין וכו', אם כי היה רעב ממש, הרמז לרעבון הפנימי, ולעתיד יהיה נגלה רעבון הפנימי כמו שכתוב לא רעב ללחם וכו', ועתה גם הרעבון מתלבש... והפסוק משבח האבות שגברו כל אלה הרעבון, וזה שאמר מלבד הרעב הראשון, משמע שעודנו גם הראשון היה, רק כנ"ל שהם הסתרות שמתקנים הצדיקים, עד לבסוף שיהיה מתוקנים כל אלה המקומות הצריכין תיקון על ידי הצדיקים... (תולדות תרמ"ב)
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון וגו', ומשמע שעדיין היה גם הרעב הראשון, והענין הוא על פי המדרש עשרה רעבון באו לעולם וכולן בימי אנשים גדולים וכו', כי המה הסתרות שצריכין התחתונים לתקן אותם, ולכן אברהם אבינו תיקן הרעבון ופתח פתח לעבוד ה' בבחינת אהבה, וידוע שלכל מדה יש הסתר, שיש אהבה טובה ואהבה רעה, כי אחר החטא יש בכל דבר תערובות... ואחר עבודת אברהם אבינו ע"ה בא הרעבון שהיה מיוחד שיתוקן על ידי עבודת אברהם אבינו ע"ה, וכן הוא לעולם. לכן עובד ה' שמתרעם בראותו הסתרות שונות בעבודת ה' לא מחכמה שאל על זה, כי אדרבא לטובה בא לו ההסתר באותו הזמן שכבר יש לאל ידו לתקנו. והאבות תקנו כל אחד רעבון מיוחד, ולא ביטלו הרעבון רק פעלו עצות למצוא ההארות והתגלות גם בתוך הרעבון, וזה ענין "מלבד הרעב הראשון". וזה עצמו הענין שכתבו חז"ל האבות בחרו הגלות... (שם תרמ"ד)
בפסוק ולא נודע כי באו אל קרבנה, ובסיפור החלום בתורה לא נאמר זה רק פרעה הוסיף זה, ומזה בא גם אחר כך "אשר לא ידע את יוסף", וביאור הענין כמו שכתבנו במקום אחר, כי שני הרעב שהם בחינת הסט"א יש בהם ניצוצי קדושה משני השובע, רק הרשעים אין מכירין זאת, לכן אמר "ולא נודע", אבל יוסף הצדיק ביטל זה ואמר "חלום אחד הוא", שגם בו יש ניצוצות קדושה מהאחדות, וגם פתר החלום שיכין אוכל שנים הטובות וכו', כי הכל היה רמז על גלות מצרים. אך על ידי עבודת אבותינו ויוסף הצדיק הכינו רפואה מקודם המכה, שבזכותם היתה הגאולה אחר כך... (מקץ תרל"ז)
הלימוד בליל שבועות להראות חביבות התורה, כי כל חמדת עולם הזה באה מתוך הרעבון, ולפי רוב הרגילות מתמעט האהבה, והמרעיב עצמו אוכל לתיאבון, והתורה כל מה שעוסקים בה ביותר מתרבה אהבה וחמדת התורה, ועל ידי עסק התורה בליל שבועות מתרבה הצמאון אל התורה, וכתוב כל צמא לכו למים... כן בני ישראל העוסקים תמיד בתורה חביב עליהם כל אות מהתורה כאלו לא טעמו דברי תורה מעולם. (שבועות תר"ס)