שבוי   שבויה   שבי

תלמוד בבלי:

...אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת, ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא... (כתובות כב א, וראה שם עוד)

הני שבוייתא דאתיין לנהדרדעא, אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו, א"ל שמואל ועד האידנא מאן נטרינהו, א"ל אילו בנתך הווין מי הוית מזלזל בהו כולי האי, הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ואישתביין בנתיה דמר שמואל, ואסקינהו לארעא דישראל, אוקמן לשבויינהו מאבראי ועיילי לבי מדרשא דר' חנינא, הא אמרה נשביתי וטהורה אני, והא אמרה נשביתי וטהורה אני, שרינהו, סוף עול אתו שבויינהו, אמר רבי חנינא בנן דמוריין אינון, איגלאי מילתא דבנתיה דמר שמואל הויין, אמר ליה רבי חנינא לרב שמן בר אבא (כהן היה) פוק איטפל בקרובותיך, אמר ליה לרבי חנינא והאיכא עדים במדינת הים, השתא מיהת ליתנהו קמן... (שם כג א)

שתי נשים שנשבו, זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות (שיש עדים שנשבו), ובזמן שהן מעידות זו את זו הרי אלו נאמנות (דבשבויה הקילו להאמין עד אחד ואפילו אשה)... (שם כג ב, וראה שם עוד)

האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים על ידי ממון מותרת לבעלה, על ידי נפשות אסורה לבעלה. אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים, אבל יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה... (שם כו ב, וראה שם עוד)

עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות, ואם יש להן עדים אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנין, ואין נאמן אדם על ידי עצמו... (שם כז א, וראה שם עוד)

...והא תניא ר' יהודה אומר שבויה שנשבית הרי היא בקדושתה אפילו בת עשר שנים כתובתה מאתים... התם נמי דלמא מימנעי ולא נסבי לה. וסבר ר"י בקדושתה קיימה, והתניא הפודה את השבויה ישאנה, מעיד בה לא ישאנה, ר' יהודה אומר בין כך ובין כך לא ישאנה... (שם לו ב, וראה שם עוד)

נשבית חייב לפדותה, ואם אמר הרי גיטה וכתובתה ותפדה את עצמה אינו רשאי... (שם נא א, וראה שם עוד)

...אביי ורבא לא סבירא להו להא דרב חסדא, אם הקילו בשבויה דמנוולה נפשה גבי שבאי, ניקיל באשת איש. (קידושין יב ב)

מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי, מדרבנן נשמע דאין מורידין קרוב לנכסי שבוי... בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין, כי פליגי בשלא שמעו בו שמת, רב אמר אין מורידין דלמא מפסיד להו, ושמואל אמר מורידין, כיון דאמר מר שיימינן להו כאריס לא מפסיד להו... (בבא מציעא לח ב, וראה שם עוד)

איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה ליהוי למצוה רבה, יתיב רב יוסף וקא מעיין בה מאי מצוה רבה, א"ל אביי מדתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים, שמע מינה פדיון שבויים מצוה רבה היא. אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא, א"ל דכתיב והיה כי יאמרו אליך אנה נצא, ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי, ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו... שבי קשה מכולם דכולהו איתנהו ביה. (בבא בתרא ח ב)

ברוריא דביתהו דר' מאיר ברתיה דר' חנינא בן תרדיון הואי, אמרה לו זילא בי מלתא דיתבא אחתאי בקובה של זונות, שקל תרקבא דדינרי ואזל, אמר אי לא איתעביד בה איסורא מיתעביד ניסא, אי עבדה איסורא לא איתעביד לה ניסא. אזל נקט נפשיה כחד פרשא, אמר לה השמיעני לי, אמרה ליה דשתנא אנא, אמר לה מתרחנא מרתח (אחכה), אמרה לו נפישין טובה דשפירן מינאי, אמר שמע מינה לא עבדה איסורא, כל דאתי אמרה ליה הכי, אזל לגבי שומר דידה, א"ל הבה ניהלה, אמר ליה מיסתפינא ממלכותא, אמר ליה שקול תרקבא דדינרא, פלגא פלח ופלגא להוי לך, א"ל וכי שלמי מאי איעביד, א"ל אימא א-להא דמאיר ענני ומתצלח... (ע"ז יח א)

תלמוד ירושלמי:

תני יבמה שנשבית אין היורשין חייבים לפדותה, רבי חייה בר אשי בשם רב לא סוף דבר שנשבית בחיי בעלה, אלא אפילו נשבית לאחר מיתת הבעל אין היורשין חייבין לפדותה... (כתובות ל א)

היורד לנכסי שבויין ושמע עליהן שהן ממשמשין ובאין וקפץ ותלש מן הקרקע הרי זה זריז ונשכר, ואילו הן נכסי שבויים כל שהלך אביו או אחיו או אחד מכל המורישין אותו למדינת הים ושמע עליהן שמת וירד לו לנחלה... (יבמות עח ב, וראה שם עוד)

ילקוט ראובני:

זוהר אחרי מות, דחלא דמצרים נקרא שפחה, דחלא דכנען נקרא שבי, וזה שאמר מבכור השפחה ועד בכור השבי... (ואתחנן)

רש"י:

האשר שבית - דרכך להרג השבויים? (מלכים ב ו כב)

אבן עזרא:

השבי - פרט לאדם. השלל - הם הבגדים. (במדבר לא יב)

משנה תורה:

השבויה שנפדית והיא בת ג' שנים ויום אחד או יתר אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה, שמא נבעלה לעכו"ם, ואם יש לה עד שלא נתייחד העכו"ם עמה הרי זו כשרה לכהונה, ואפילו עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו. ושתי שבויות שהעידה כל אחת מהן לחבירתה הרי אלו נאמנות, הואיל ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים לפיכך הקלו בשבויה.

וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו נאמן, מעשה באחד שנשבה הוא ואמו ובנה מסיח לפי תומו ואמר נשבינו לבין העכו"ם אני ואמי, יצאתי לשאוב מים ודעתי על אמי, ללקוט עצים ודעתי על אמי, והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו.

אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאה, שאין אדם מעיד לעצמו, וכן שפחתה לא תעיד לה, אבל שפחת בעלה מעידה לה, ושפחתה שהיתה מסיחה לפי תומה נאמנת... (איסורי ביאה יח יז, וראה שם עוד)

שבוי שנשבה ושמעו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מידן, וכן הבורח מחמת סכנה, אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום מוציאין מידן עד שיביאו ראיה שמת מורישן.

שבוי שנשבה וברח מחמת סכנת נפשות חייבין בית דין להתעסק בנכסיהן, כיצד עושין, כל המטלטלין יהיו מופקדין ביד נאמן על פי בית דין, ומורידין לתוך הקרקעות קרובין הראויין לירושה כדי לעבוד את הקרקעות ולהתעסק בהן עד שיודע שמתו או עד שיבואו, ולכשיבוא השבוי והבורח שמין אלו הקרובים שהורדו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסין של אותה המדינה... (נחלות ז ד, וראה שם עוד)

רבינו בחיי:

מלקוח השבי - מלקוח הוא הבהמה, והשבי הוא האדם, ושעורו מלקוח והשבי. (במדבר לא כו)

מהר"ל:

ועוד נראה לפרש כי אלו ג' איכה יסד ירמיה נגד ג' דברים שבא עליהם הגלות מן ארצם, ועוד בא עליהם החרב ועוד בא הרעב שהוא כליון אף אל הקטנים, כי בעלי מלחמה אין שולחין ידם להמית הקטנים, אבל הרעב הוא שייך יותר לקטנים... אבל "אני הגבר" הוא כנגד השבי שנתנו ביד אויביהם, ודבר זה בפני עצמו, והוא שייך לאנשים ולנשים ולטף, שהכל הולך בשבי למכור אותם, אף הקטנים ולעשות בהם צרכיהם, וכל השלשה יש בשבי הן הגלות, דודאי הוא גולה ממקומו, ואם ירצה השבאי הוא הורג אותו בחרב, וכמה פעמים שאינו נותן לו לאכול ומת ברעב, והרי כך אמרו בפרק קמא דבתרא כי שבי נגד חרב דבר ורעב... ודע כי השבי שנמצא בו שלשה דברים אלו כמו שאמרו ז"ל, ולכך אני הגבר יש בו ג' אלפ"א בית"א, ומכל מקום לא נמצא בו בהפלגה רק בדבר זה, כי אין השבי בא בכח עליו כל כך, לכך באלו ג' זכר לשון איכה המורה על הפלגה ביותר, ולא כן אני הגבר שאין בו הדבר בהפלגה כל כך, והפסוקים של אני הגבר קצרים הם לא כמו הפסוקים שבאים באיכה, והדברים הם עמוקים מאד. (נצח ישראל פרק ט)

מלבי"ם:

פעל שבה לא יבא רק באדם בדבר שיש בו רוח חיים, וכשבא על האומה מציין ששובה מקצת מן האומה, והאומה בכללה אינה גולה ותשאר במקומה... ושם שבי מציין שנשבה שמה ואינו חפשי ותלוי באחרים, אם גם לא לקחו אותו לעבד ושפחה תחת רשות אדון מיוחד, רק הוא נשבה בארץ שביו, ולפעמים בקל יוכל לברוח. (הכרמל)

את השבי ואת המלקוח - שבי ומלקוח לא שייך רק בבעלי חיים, ושלל ובזה שייך בכל דבר, וההבדל בין שבי למלקוח, שבי לא שייך רק באדם, ומלקוח שייך בין באדם בין בבהמה, ושבי ומלקוח הנאמר גבי אדם, יציין במלקוח שלוקחו לעצמו לעבד, והשבי לקחו לארץ שביו ולפעמים לא יעבוד בו... (במדבר לא יב)

העמק דבר:

ואת כל המלקוח - והנה בשעה שישבו עוד במדין היה להם לחוש שמא יברחו השבי של האדם, על כן הושיבו אותם במאסר ומשום הכי נקראו שבי, מה שאינו כן הבהמה הלכו לדעת ישראל במקום שהובילום ועל כן נקראו מלקוח. ובשעה שלקחו את השלל והוליכו למקום המחנה נקראו גם האדם מלקוח, שהרי הולכים לדעת ישראל המנהיגים, ובשעה שבאו אצל משה שוב הכניסו אותם לבית הסוהר עד שיראו מה לעשות עמם, משום הכי חזרו ונקראו שבי... (שם)