ובליל שבת, צריך האדם לטעום מכל המאכלים שיש לו, כדי להראות בזה, שסוכת שלום זו האמורה, אם היא גם כלולה מכל, (דהיינו מכל ג' הקוין של הבינה) ובלבד שלא יחסר סעודה אחת הצריך לו ליום השבת, (כלומר שעל ידי טעימתו בליל שבת מכל המאכלים לא יחסר מעט מסעודת יום השבת, כי כבוד היום עדיף מכבוד לילה). ויש שאומרים ובלבד שלא יחסר משנים, דהיינו משני סעודות האחרות של יום השבת, וטוב להזהר בזה. ואין צריך לומר אם יש לו יתר מב' סעודות ליום השבת, שיכול לטעום מכל מאכל ולמצער מספיק אם ישאר לו ב' תבשילין ליום השבת, וכבר פרשוהו החברים. (בראשית ב קצז)
בספרו של רב המנונא סבא אמר כך, מאשר שמנה לחמו, זהו לחם של שבת, המעונג על אחת שתים, כמו שכתוב, לקטו לחם משנה, מהו לחם משנה, הוא שני לחם, לחם מן השמים (מז"א), ולחם מן הארץ (מנוקבא), זה הוא שנקרא לחם פנג, (אבל לחם מן הארץ בלי החיבור שיש להם מן השמים) זה הוא לחם עוני, ובשבת נכלל לחם התחתון (דנוקבא) בלחם העליון (דז"א), ונתברך זה התחתון בשביל העליון, והוא לחם משנה.
(פירוש, שפע הנוקבא בהיותה בבחינת שמאל בלי ימין, דהיינו חכמה בלי חסדים נבחן בבחינת לחם עוני, כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים ושפע ז"א, שהוא חסדים הנמשכים מבינה עלאה, הוא לחם פנג שמאירים תמיד, ובשבת מתיחדים ב' השפעות דז"א ונוקבא, זו בזו, ומתלבשת החכמה דנוקבא בחסדים דלחם דז"א, ונעשה גם לחמה בחינת לחם פנג, כמו לחם דז"א, שזהו סוד לחם משנה).
ועוד היה אומר (רב המנונא סבא), לחם משנה של שבת (היא שלחם הנוקבא) מקבל משבת העליון, (שהיא בינה), שהוא נמשך ומאיר לכל ומתחבר לחם דנוקבא בלחם (דבינה), והוא משנה (ומפרש, למה אינו אומר לחם דנוקבא בלחם דז"א כנ"ל, אלא בלחם דבינה, שהוא משום) שבכל מקום הסוד של לחם הוא נוקבא, (או נוקבא דז"א או בינה שהוא גם כן נוקבא, אבל שפע ז"א אינו נקרא לחם, שהוא דכר), משום זה כתוב שמנה, דהיינו שמנה לחמו שהוא לשון נקבה, ולא שמן, שהוא לשון זכר), וכתוב כי אם הלחם אשר הוא אוכל, (שפרושו) אשתו שנקראת לחם), הרי שלחם היא בחינת נוקבא... (ויחי תשנד, ועיין שם עוד)
ועל כן אין אדם צריך לבשל מזונות מיום ליום אחר, שלא לעכב מיום ליום אחר, זה שאמר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, יום ביומו הוא מדויק, חוץ מערב שבת לשבת, כמו שהעמדנו, ואז נמצא הקב"ה מלא ברכות בכל יום, ואז כתוב, פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, מהו רצון, היינו רצון ההוא שנמצא מעתיקא קדישא (שהוא כתר), ויוצא ממנו רצון שיהיה נמצא מזון לכל, ומי שמבקש על מזון בכל יום ויום, ההוא נקרא בן נאמן, בן שבשבילו נמצא ברכות למעלה. (בשלח שפו)
ולילה ההוא שמחת המטרוניתא במלך וזווג שלהם, ומתברכים כל ששה ימים כל אחד ואחד בלבדו, משום זה, צריך האדם לסדר שלחנו בליל שבת, משום ששורה עליו ברכות מלמעלה, וברכה אינה נמצאת על שלחן ריקן, משום זה תלמידי חכמים שיודעים סוד הזה זווגם הוא מערב שבת לערב שבת. (שם תטו וראה עוד שבת-כללי, בשלח תמה ויתרו תקלא)
בסוד הזה יש סוד אחר, רוח הזה נהנה ביום הזה מן ההנאות של ישראל ומתענוגיהם, ומשום זה צריכים לתת לו עונג במאכל ומשתה ג' פעמים בג' סעודות של ג' מדרגות האמונה כמו שהעמידוהו, ורוח הזה מקבל שמחה ותענוג באלו הסעודות של ישראל, אשרי חלקו מי שמהנהו ומענגו ביום הזה.
רוח הזה נהנה כל ששת הימים מרוח עליון של עתיק דכל עתיקין, וביום השבת כיון שירד ורחץ בגן עדן בלילה, הוא מתענג מתענוג הגוף בסעודת האמונה, ונתעטר רוח הזה מלמעלה ומלמטה ומקומו בכל הצדדים, (דהיינו בחכמה ובחסדים), בעטרה של מעלה (שהוא חסדים), ובעטרה של מטה (שהיא חכמה)... (ויקהל קפז)
החלק העליון התעטר ביום ההוא מעונג העליון הקדוש ונהנה מזיו העליון של עתיקא דכל עתיקין, (שהוא כתר), חלק התחתון מתעטר ביום ההוא מעונג של מטה, שנהנה באלו הסעודות (ששעושים ישראל) ועל כן צריכים לענגו במאכל ובמשתה בלבושי כבוד וברוב שמחה.
וכשמתעטר חלק ההוא שלמטה, ונשמר כמו שצריך, הוא עולה למעלה ומתחבר בחלק האחר העליון, ונקודה הזו (שהיא מלכות), לוקחת הכל (מן הרוח) מחלק שלמעלה ומחלק שלמטה, ונכללת מכל הצדדים, ומשום שמתעטרת בשבת מלמעלה ומלמטה, כל שאר הימים, (שהם חג"ת נה"י) נותנים כח לכל, וניתנה לה, (להמלכות) שליטה, מלמעלה ומלמטה, ובסודות ספרו של שלמה המלך נמצא סוד הזה, והעמידו המאור הקדוש (דהיינו ר"ש), אשרי חלקם של ישראל. (שם קצ)
משום שבמקום הזה (ענג) כשנכנסת השבת, ערוכים שמה כל השלחנות של בני העולם, הנקראים בני היכל המלך, ואלף אלפים ורבוא רבבות ממונים עומדים על שלחנות האלו, וחיה זו העליונה על אלו ארבעה שרפים נכנסת במקום ההוא ורואה כל אלו השלחנות, ומסתכלת בכל שלחן ושלחן ואיך מענגים לכל שלחן ושלחן, והיא עומדת ומברכת את הלשון ההוא, וכל אלו אלף אלפים ורבוא רבבות כולם פותחים ואומרים אמן.
ומהו הברכה שמברכת על שלחן הזה הערוך ומעונג כראוי, היא אז תתענג על ה' וגו' כי פי ה' דבר, וכולם אומרים אז תקרא וה' יענה וגו', ורוח העליון הנקרא זכות אל כששלחן ההוא מעונג בכל ג' הסעודות, בסעודה האחרונה הוא מסיים ואומר על כל אלו הראשונים ואמר אז יבקע כשחר אורך וגו' כבוד ה' יאספך, כל אלו ע' אורות אחרים בכל ג' הצדדים פותחים ואומרים, הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'.
וכשהשלחן של האדם אינו נמצא באותו מקום (הנקרא ענג), בעריכה של תענוג כראוי, אז חיה הזו ואלו ארבעה (שרפים) שמתחתיה וכל אלו אלף אלפים ורבי רבבות כולם דוחים אותו לחוץ, לסטרא אחרא ההוא, וכמה מאוררי דין וחוק לוקחים אותו ומכניסים אותו למקום ההוא שהוא בהיפך מן ענג, ונקרא נגע, (שהוא אותיות ענג בסדר מהופך), וכשמכניסים אותו שמה אומרים, ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו, ינקש נושה לכל אשר לו וגו' אל יהי לו מושך חסד וגו', הרחמן יצילנו.
משום שענג שבת הוא אמונת הקב"ה, (דהיינו שהיא תענוג השכינה שנקראת אמונה), ועל כן כל אלו שמענגים ענג שבת וזמנים ומועדים, אלו ארבע (שרפים) העומדים תחת החיה הם נמצאים כנגד נהר דינור ההוא, ואינם עוזבים להשרף בו, כל אלו שמענגים הענג שלם כראוי... (פקודי תרכה)
כך יום ההוא, הוא סעודת השמחה של המלך עם המלכה, (שהם ז"א ומלכות), והשמחה של או"א, עליון שמחים העליונים והתחתונים, בשמחת המלך הכל שמחים ואינם מצטערים בו, על כן כתוב וקראת לשבת עונג, מהו ענג, ענג אינו נמצא אלא למעלה, במקום שקדש העליון שרוי, (דהיינו באו"א עלאין), כמו שאמר אז תתענג על ה', (דהיינו למעלה מז"א), כי ענג הזה הוא למעלה מה' הוא, (דהיינו באו"א שהם למעלה מז"א), ויום ההוא (שבת) שהוא סעודת השמחה של המלך, מתעטר בעטרה זו של ענג, (מאו"א עלאין), זה שאמר וקראת לשבת ענג, מה שלא נמצא כן בשאר הימים.
ביום הזה שלש סעודות צריכים בני המלך לזמן ולערוך השלחן, משום כבוד המלך, כמו שהעמדנו, וכשמזדמן בו חג (מג' חגים) או זמן (ראש השנה), לא יסדר האדם ב' שלחנות בכל סעודה אחד לשבת ואחד להאורח (ליום טוב), משום שכתוב על שלחן המלך תמיד הוא אוכל, כי די הוא שלחן המלך לאורח ההוא הבא אליו, ועל כן צריך האדם לערוך שלחן שלם להמלך, והוא נותן ממנו להאורח.
א"ר אלעזר סעודה שלישית של שבת, כשקרה בו אורח, (דהיינו יום טוב), עוזבים אותה (את הסעודה שלישית) או אין עוזבים אותה, אם אין עוזבים אותה (אלא שאוכלים סעודה שלישית) נמצא שהאורח, (דהיינו סעודת ליל יום טוב ב') נדחה משלחן המלך, (כי מחמת סעודה השלישית אינו יכול לאכול לתאבון סעודת ליל יום טוב ב'). ואם עוזבים אותה (דהיינו שאין אוכלים סעודה שלישית), נמצא פגם בסעודות המלך, (כי המלך שהוא שבת חסרה לו סעודה אחת).
אמר לו ר' שמעון אביו, (בדומה) למלך שקרה לו אורח, ולקח המאכל ממנו ונתן אל האורח, נמצא אף על פי שהמלך אינו אוכל עמו, הוא אוכל ממאכל המלך והמלך נותן לו לאכול. (אף כאן השבת מבטלת סעודה השלישית, כדי שהאורח שהוא ליל יום טוב ב' תהיה סעודתו לתאבון, ונמצא שסעודת ליל יום טוב המאכל של המלך שהוא שבת, כי השבת דחה סעודתו בשבילו). וכל זה הוא משום שהוא אורחו של המלך... ובבית רב המנונא סבא לא חששו לאורח בשעה זו, (אלא שאכלו סעודה שלשית), ואחר כך (בליל יום טוב ב') היו מסדרים הסעודה לאורח. (אמור קיז, וראה שם עוד)
ומאין לנו שלחם הפנים הוא שולחן המלך, כי כתוב, זה השלחן אשר לפני הוי"ה, זה (בגימטריא) י"ב פנים, ואף כך, מי שיש לו צריך לתקן ולסדר על שלחנו ד' ככרות בכל סעודה של שבת אשר לג' סעודות, (הם י"ב ככרות) שהם י"ב פנים.
ואם תאמר שאינם אלא שש (חלות) מן התורה, משום לחם משנה (שצריכים בכל סעודה מג' סעודות והן שש ולא י"ב, ומשיב) אלא אין אנו יכולים להזכיר ו' בלי ו' חברתה, דהיינו ו"ו (הנשמע במבטא, שזה יורה על שש ספירות חג"ת נה"י דאור ישר) שממעלה למטה, ושש (ספירות חג"ת נה"י דאור חוזר) שממטה למעלה, כנגד שש מדרגות שבכסא העליון, (שמחזה ולמעלה דז"א, שהן חג"ת נה"י הכלולות בחג"ת), ושש מדרגות של כסא התחתון... (פנחס רע"מ תריז, ועיין שם עוד)
(תקון) הרביעי (שבשלחן) הוא, שיהיה על שלחנו דברי תורה, שלא יתקיים בו, כמו בעמי הארץ, שנאמר עליהם כי כל שלחנות מלאו קיא צואה, אבל בסתרי תורה העמידוהו, הרוצה להעשיר יצפין, שיתן השלחן לצד צפון, הרי שהשלחן הוא לשמאל שהוא דין. על כן צריך לקשור בו ימין, שהוא תורה שניתנה מחסד שהוא רחמים שהוא ימין ה'.
החמישי העמידוהו בעלי המשנה, שצריכים להאריך על שלחנו בשביל העניים, (שיהנה אותם משלחנו). וסוד הדבר כדי שהצדקה תאריך ימיו, שלא ימות בקוצר ימים, כעין התורה, שהיא אריכות ימים בשביל הנשמה בב' עולמות...
(תקון) הששי שלא יהיה זולל וסובא על שלחן המלך, כמו עשו שאמר הלעיטני, בדרך הלעטה, אלא בדרך טחינה, (שיהיה טוחן המאכל בשינים), אף כך מי שמוציא דברי תפלה או דברי תורה מפיו, צריך להוציאם בטחינה שלמה ולא בהלעטה חסרים (משלמותם). ולא עוד, אלא משום סכנה שלא יקדים קנה לושט (צריך לאכול בדרך טחינה ולא בהלעטה)... (שם תרלד, וראה שם עוד)
ועשרה דברים צריך אדם לעשות בסעודה, נטילת ידים, לערוך ב' חלות לשבת, לאכול שלש סעודות, ולהוסיף מחול על הקודש, להאיר נר על השולחן כמו שהעמידוהו, שלחן בצפון ומנורה בדרום, וצריך הסבה, כמו שהעמידו, הסבו אחד מברך לכולם.
ובשבת בכל דבריו צריך להוסיף מחול על הקודש בין במאכליו ומשתיו, בין בלבושיו, בין בהסבותיו, שצריך לתקן לו מסבה יפה, בכמה כרים וכסתות מרוקמים, מכל מה שיש בביתו כמו שמתקנים חופה לכלה, כי שבת, היא מלכה והיא כלה, ומשום זה היו יוצאים בעלי המשנה בערב שבת ומקדימים לקראתה בדרך, והיו אומרים באי כלה באי כלה, וצריכים לעורר על השלחן שירה ושמחה אליה.
ולא עוד, אלא שיש סוד אחד, (שצריכים לקבל השבת) כמו שצריכים לקבל גבירה, שידליק כמה אורות נרות בשבת, ובהרבה תענוגים, ולבושים יפים ובית ערוך בכמה כלי תקון, בהסבה יפה לכל אחד ואחד, כי בשמחה ותקון הזה, גורמים לשפחה הרעה, שהיא הקליפה להשאר בחושך, ברעב, בבכיה, בהספד, בלבושים שחורים כאלמנה, כי כשמלאה זו חרבה זו... (עקב לא, ועיין שם עוד)
תקון השני (שעל שולחן של שבת הוא) למבצע על שני לחם בשבת, שהם רמוזים בשני לוחות התורה שניתנו בשבת, זוגות, שביום השלישי (שהוא ת"ת) ירדו (מן השמים), שבו ב' פעמים טוב (להיותו כולל ימין ושמאל), ובשבת, (שהיא מלכות) ניתנה התורה שבה (במלכות ב' נוקבין שמחזה דז"א ולמעלה נוקבא א', ומחזה דז"א ולמטה נוקבא ב', שהן) ב' נוקבין לקבל ב' פעמים טוב (שנאמר ביום ג' שהוא ת"ת)...
ושני לחם בשבת רמוזים לשתי יודין (של שילוב הוי"ה אדנ"י שהוא יאהדונ"הי, כי אדנ"י שהיא מלכות) היא יחידה מבעלה (שהוא הוי"ה) בששת ימי החול, (שאין להם אז זווג שלם, ובשבת הוי"ה יורד לאדנ"י ונעשה השילוב יאהדונה"י, ועל כן לוקחים ב' לחם שירמזו על ב' יודין תחילה וסוף של השילוב יאהדונה"י). ומשום זה בשבת, כל הנשמות והרוחות והנפשות יוצאים ויורדים זוגות זוגות, ואין שטן ואין מזיק שולט ביום השבת, ואפילו הגיהנם אינו שולט ואינו שורף בשבת, ומשום זה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת... ואין להאריך (בענין) הבציעה שלהם, (דהיינו בשיעור כזית וכביצה), כי כבר נתבאר למעלה. (שם מה, ועיין שם עוד)
(תקון) השלישי (שעל שולחן של שבת הוא), לאכול שלש סעודות בשבת, כמו שהעמידו חכמי המשנה, שאמר אחד מהם יהי חלקי עם גומרי שלש סעודות בשבת, שהם שלימות, שבע ברכות התפלה שמשלימים עמהם לעשר. וסוד העונג הוא סוד הכתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, (כי עדן פירושו ענג, וגן היא המלכות, שה"ס שבת, גם ענג הוא ראשית תיבות עדן נהר גן, (מי שאינו מקיים אותן, ויש לו רשות לקיימן מתהפך לו ענג לנגע צרעת, (כי אותיותיהן שוות), ובכדי שלא יבא לזה אמר הקב"ה לוו עלי ואני פורע, וכתוב אז תתענג על ה'...
תקון הששי הוא, שיהיו על שלחנו דברי תורה, כי כך העמידו בעלי המשנה, ג' שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו', וסוד הדבר, משום שהעמידו שהשלחן הוא בצפון, והתורה נתנה בימין, (ועל כן צריך לומר על השלחן דברי תורה) כדי לחבר הימין שהוא רחמים בשמאל שהוא דין, כי התורה היא הויה, (שהוא ז"א שהיא ניתנה) מימין, השלחן הוא אדני, (שהיא המלכות) שהיא משמאל, שהיא בצפון, ועל כן) צריכים לחבר אותם, (כי שמאל בלי ימין משפיע דינים קשים), ומשום שהשלחן הוא בשמאל העמידו חכמי המשנה כי קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ומשום זה צריך להזמין עמו תלמיד חכם, למי שיעסוק בדברי תורה... (שם מח, ועיין שם עוד)
וצריך האדם לשמוח בשלש סעודות בשבת, כי כל האמונה וכל כלל האמונה נמצא בו, וצריך האדם לסדר שלחנו, ולאכול ג' סעודות האמונה, ולשמוח בהן.
א"ר שמעון אני מעיד עלי את כל אלו שבכאן, שמימי לא בטלתי ג' סעודות אלו, ובשבילם לא הייתי צריך לתענית בשבת, ואפילו בימים אחרים (של חול) לא הייתי צריך להתענות, כל שכן בשבת, כי מי שזוכה בהם, זוכה לאמונה שלמה, (ואלו הם) אחת היא סעודתא של המלכה, (דהיינו בליל שבת, כי בלילה הוא ממשלת המלכות), ואחת היא סעודתו של המלך הקדוש, (שהוא ז"א, והיינו בסעודת המנחה, שאז עולה ז"א לעתיקא קדישא), ואחת היא סעודתו של עתיקא קדישא הסתום מכל סתומים, (שהוא בסעודת הבקר, שבשבת מאיר אז עתיקא קדישא באמצעית או"א עלאין, וז"א מקבל הארת עתיקא קדישה מאו"א עלאין, אבל במנחת שבת ז"א עצמו עולה לעתיקא קדישא ומקבל הארתו, ועל כן נקראת הסעודה על שם הז"א, ובבוקר על שם עתיקא קדישא). ובעולם ההוא, יזכה לאלו (המדרגות), רצון הזה (שבמצח) כאשר נגלה, נכנעים כל הדינים בכבליהם, (פירוש שאינם מתבטלים לגמרי, אלא כמו שנקשרים בכבלים במשך יום השבת, ואחר השבת חוזרים לתפקידם). (האזינו אד"ז מו)
סעודות השבת בכל אלו הגדודים העליונים, (כלומר, ביאור עניני סעודות השבת, איך הם מתבארים בעולמות העליונים), ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה, ג' פעמים היום (שהם בגימטריא קפ"ו עם המלות עצמם), הם כחשבון ג' הסעודות הנקראות ענג, (שהוא בגימטריא קכ"ג), ומהו ענג, היינו שכתוב, וקראת לשבת ענג, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, (שראשי תיבות נהר עדן גן הם אותיות ענג), ובחשבון ג' גלויות שאמר משה כנגדם ג' פעמים אהיה אהיה אהיה, (שהם בחשבון ס"ג, ועם הגימטריא קכ"ג של ענג הוא בחשבון ג' פעמים היום, שהם בגימטריא קפ"ו עם ג' המלות דהיינו מה שכתוב אהיה אשר אהיה וגו' אהיה שלחני אליכם, שהקב"ה צוה למשה לאומרם לבני ישראל... (זהר חדש אחרי סג)
...סעודת הלילה היא, כי מטרם שנתקדש היום מתתקנים כל המחנות (שלמעלה), ג' קשרים, (דהיינו ג' קוין) נכנסים בנהרות אפרסמון, (מתחילה) מתרחצים באוצר שושנים חקוקות נעברים בנהר דינור, ועולים משם בקימה, כיון שעולים לצד הלבן ורחצו השושנים האלו, מעידים עדות של שבת בראשית, כולם של לילה קדושים, שש שש לצד אחד, ולב' צדדים הם י"ב)... (שם פא ועיין שם עוד פו והלאה)
והשכינה עומדת ורואה על כל אחד ואחד מישראל, כמו שכתוב זה השלחן אשר לפני ה', ודאי, וכתוב ואכלת לפני ה' אלקיך, לפיכך בחול, צריך שיהיה שלחנו ערוך ולא ערוך לגמרי, וביום שבת, צריך תוספת שינוי אחר לשבת... (שם רות תקמט)
ויניחו אותו עד הבקר לענין שאמר ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה, רבי זריקה אומר מכאן שלש סעודות בשבת, לפי שהיו רגילין לצאת בשחרית, אמרו לו משה רבינו נצא בשחרית, אמר להם אכלוהו היום, אמרו לו הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים, אמר להם כי שבת היום לה'... (בשלח-ויסע פרשה ה)
תנו רבנן שכח פת בתנור וקדש עליו היום מצילין מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין... א"ר חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו לאלתר. אמר ר' אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב לחם משנה, אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא, אמר לקטו כתיב, רבי זירא הוה בצע אכולה שירותיה, אמר ליה רבינא לרב אשי והא מיחזי כרעבתנותא, אמר ליה כיון דכל יומא לא עביד והאידנא הוא דקעביד, לא מיחזי כרעבתנותא...
תנו רבנן כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת, שלש, רבי חידקא אומר ארבע, א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה, רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא, ורבנן סברי בהדי דאורתא... תנו רבנן קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה, מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח... א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג, מחבלו של משיח, כתיב הכא יום וכתיב התם הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום וגו', מדינה של גיהנם, כתיב הכא יום וכתיב התם יום עברה היום ההוא. ממלחמת גוג ומגוג, כתיב הכא יום וכתיב התם ביום בא גוג.
א"ר יוחנן כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו', לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה וגו', ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. ר"נ בר יצחק אמר ניצול משעבוד גלויות, כתיב הכא והרכבתיך על במתי ארץ, וכתיב התם ואתה על במותימו תדרוך.
אמר רבי יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר וקראת לשבת עונג, הוי אומר זה עונג שבת, במה מענגו, רבי יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין, רב חייא בר אשי אמר רב אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג. מאי היא, א"ר פפא כסא דהרסנא... א"ר יוסי יהיא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת... אמר רב נחמן תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת... (שבת קיז ב, וראה עוד שבת-כללי לכאן)
תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. (ביצה טו ב)
אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון, דמפקי עבדייהו לחירותא, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא. דא"ר חייא בא אבא א"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת ושתיהן נעקרו. (גיטין לח ב)
ברכו ביציאה, רבי לוי בשם רבי יוסי בן חנינא אמר כל יום שיש בו חסרון כתיב בו ברכה ואינו חסר כלום... בז' מאי אית לך למימר, רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר מפני היציאה. רבי אלעזר בשם רבי יוסי אמר מפני איסטניסים. ברכו במטעמים, רבינו עשה סעודה לאנטונינוס בשבת, הביא לפני תבשילין של צונן אכל מהם וערב לו, עשה לו סעודה בחול הביא לפניו תבשילין רותחין, א"ל אותן ערבו לי יותר מאלו, א"ל תבלין אחד הן חסירין, א"ל וכי יש קלרין של מלך חסר כלום, א"ל שבת הן חסירין, אית לך שבת. (בראשית יא ב)
מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו. וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך לאכול ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן...
איזהו עונג, זהו שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת, ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת. אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות.
מי שהיה ענוג ועשיר והרי כל ימיו כשבת צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול, ואם אי אפשר לשנות משנה זמן האכילה, אם היה רגיל להקדים מאחר ואם היה רגיל לאחר מקדים.
חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות, ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות. וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים.
אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לו, והוא שהיתה ידו משגת, ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים בשעת בית המדרש, אלא כך היה מנהג הצדיקים הראשונים, מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת, ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לבית המדרש יקרא וישנה עד המנחה, ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת.
ואסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום כדי שיגיע לביתו ועוד היום רב ויכין סעודה לשבת, שהרי אין אנשי ביתו יודעין שהיום יבא כדי להכין לו, ואין צריך לומר אם היה מתארח אצל אחרים שהוא מביישן מפני שלא הכינו להן דבר הראוי לאורחין. (שבת פרק ל ה והלאה)
אדם שאין לו בשבת מזונות כי אם מזון שתי סעודות, ואם יחלוק אותם לשלשה לא יהיה לו לכל סעודה לשבעה, מוטב שיאכל שתי סעודות של לילה ושל יום, או יאכל ביום וכשיאכל כדי לברך יברך ואחר כך יאכל...
טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה שם עם אשתו ובני ביתו, משור אבוס ושנאה בו, שלא יאמר אדם אקנה מעדני שבת ויודע שיתקוטט עם אשתו או אביו ואמו ואשר עמו. טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. אחד בשבת ואחד ביום טוב, זהו שנאמר (ישעיה נ"ח) וכבדתו, יכבד את השבת שלא יריב בו. (תתסא והלאה)
וקראת לשבת עונג, ענינו שתענג את השבת במאכל ומשתה יותר משאר ימים, כי בזה יהיה בעיניך מובדל ומופרש משאר הימים ומעולה על כולם, ואז יזכור מעשה בראשית ויתן הודאה להקב"ה שחדש העולם ובראו מאין, כי בעשותו זה יקרא את השבת עונג ויתענג עונג הגוף והנפש, עונג הגוף, במיני אכילה ושתיה, ועונג הנפש, בזכרון מעשיו של הקב"ה ונפלאותיו, ויהיה לשון וקראת מלשון "הקדיש קרואיו", כלומר שיזמין את השבת כאדם המזמין את המלך לאכול עמו על שולחנו, וזהו וקראת לשבת עונג, כאלו אמר תזמין את השבת. ומלת עונג הוא השכר, כלומר אם תעשה מצוה זו שתזמין את השבת תזכה לעונג, והוא השכר האמיתי לחיי העולם הבא, כי הוא רמז אל הגן ואל הנהר והעדן, מלשון הכתוב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", והנה זה עיקר החיים האמיתיים הנצחיים אשר אין להם ערך ודמיון... (כד הקמח שבת)
...וטעם שלש סעודות שבת כנגד שלש מעלות עליונות שהן שלש סעודות אשר לנפש בחיים הנצחיים האמתיים הנקראים חיי העולם הבא, וצרור החיים.
ראשונה מדת שמור היא המלכות והיא הכלה, ולכך נקראת שבת כלה, וזה שאמר בואי כלה, בואי ונצא לקראת שבת כלה מלכתא (ב"ק ל"ב ב'), כנגדה אנו עושים קדוש בליל שבת על היין.
שניה מדת זכור שהוא הרחמים, כנגדה אנו עושים קדוש ביום, והוא הנקרא קדושא רבא, שהרי הלילה שמור והיום זכור שהוא הרחמים, וזהו "כי שבת היום לה'".
שלישית המקור העליון הנקרא אין, ממה שכתוב "והחכמה מאין תמצא" (איוב כ"ח), וזהו היום לא תמצאוהו בשדה.
ומעתה התבונן ופקח עיני הלב במעלות המקיים שלש סעודות, והשכר העצום והמעותד והגנוז לו בכונה העליונה הזאת, וראוי הוא בודאי להנצל מן השלש פורעניות. ויש לך לדעת כי שלש סעודות של שבת זמניהם חלוקים, האחד בליל שבת, והשני בשחרית והשלישית במנחה, לא כאותן שעושין סעודה שלישית בשחרית אחר סעודה וברכת המזון, שפורסין מפה וחוזרין ועושין סעודה שנקראה סעודת שבת לחצאין, ואין כאן הכרה בסעודה שלישית הנפלאה העליונה, אלא זמן הסעודה השלישית בשעת מנחה הוא, מדתנן בפרק כל כתבי הקדש נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות, בשחרית מצילין מזון שתי סעודות במנחה מצילין מזון סעודה אחת... מכל זה ראיה שסעודה שלישית זמנה במנחה...
שלש סעודות הללו צריך לקבוע כל אחת משלשתן על היין, ולבצוע על שתי ככרות בין בשבתות בין בימים טובים. יש שהיו אומרים בסעודה שלישית שאפשר בפירות ואין צריך פת, ומביאין ראיה מההיא דסוכה דאמרינן אם השלים במיני תרגימא יצא. ואין דעתנו כן, דקיימא לן דפרי לא בעי סוכה, ואם השלים בפירות לא יצא, אלא ודאי צריך פת בסעודה שלישית כמו בשתים ראשונות. (שלחן של ארבע שער א)
לאכול שלש סעודות בשבת, דהכי דרשו ז"ל בפרק י"ז מסכת שבת, מדכתיב תלתא היום במאכל שבת, ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה, ופרש"י שתלתא היום למנין שלש סעודות בא. משמע מלשונו דדבר תורה הוא ולא אסמכתא, ועונש המבטל סעודה אחת משלשתן גדול. ובפרשת פקודי רנ"ב בהיכל הזכות אמרינן דכל שלחנות של ישראל מסדרין המלאכים באותו השבת ואלף אלפין ורובא רבבן ממונים על השולחנות ומשגיחין איך סדרו עונג שבת, וחיה א' על ד' שרפים אם ראה השלחן בכל מיני עונג מברך השלחן אז תתענג על ה' אז תקרא וה' יענה, אז יבקע כשחר אורך, הנה כי כן יבורך גבר, וכל המלאכים עונים אמן. וכשלא ענגו בשבת דוחין אותו שלחן חוצה למקום הנקרא נגע, הפך אותיות ענג, ומקללין אותו... לכן החרדים אל דבריו יזדרזו. ענף מצוה. (פרק ד מצות עשה מן התורה התלויות בושט)
...וגם בדגים (יתגלגל), לכן להשיב אותו הנפש למנוחה מצוה לאכול דג בשבת, ובפרט בסעודה שלישית. (פרק ז)
בפרק כל כתבי, כל המקיים ג' סעודות וכו', גם זה מצאתי רשום תוך שאר תשובות על דברי חכמים ולא ידעתי מה היא השאלה. ובאולי השאלה מה שקרבו חכמים רבוי אכילה, ואם כך הלא מצאנו זה בכל המועדים, דכתיב "ושמחת בכל הטוב וגו' ולביתך", והלא כתיב וקראת לשבת עונג והרבה כזה, ומכל שכן כי לדבר זה יש טעם כי השבת הוא שהשי"ת ברא העולם והשלים אותו, לכך צוה השי"ת שישבות האדם ביום הזה ששבת השי"ת ממלאכתו והשלים אותה ולא יאמר אף כי השלים העולם הוא עולם חסר בדבר מה, ועל זה בא עונג שבת, לומר כי השי"ת השלים העולם ולא נמצא חסרון כלל רק הכל הוא בעונג והשלמה, ומפני כך ראוי שיהיה מקיים ג' סעודות בשבת, כי אם לא יאכל סעודה בלילה כאשר נכנס שבת אם כן יש כאן חסרון, שכן דרך האדם שיאכל סעודה בלילה כאשר יכנס שבת, ואם לא יאכל שני סעודות ביום גם כן היה זה חסרון, ואין ראוי שיהיה חסרון בשבת, ולפיכך יש לאכול ג' סעודות, דהיינו אחת בלילה כמו שדרך לאכול בלילה, ושתים ביום, שלא יהיה לאדם חסרון בשבת, שעל זה באה מצות שבת כי הכל נברא בהשלמה מן השי"ת.
ואפשר כי הוא תמיה בעיניהם כי מה ענין ג' סעודות שאמרו שיהיה בהם ניצול משלש פורעניות שהם דיני גיהנם, חבלי המשיח ומלחמות גוג ומגוג. ובשביל שהם לא עמדו על דברי חכמים יהיו תמיהים והרבה תמיהות יש בזה. אבל אין התמיה למי שמבין, כי כאשר מקיים ג' סעודות בשבת ומודה כי הוא ית' ברא עולמו בהשלמה ניצול מג' פורעניות אלו שהם בעולם, דהיינו כי יש דינה של גיהנם, ודבר זה כנגד הסעודה של לילה, ומפני שמאמין כי השי"ת ברא עולמו בהשלמה גמורה, דבר זה מציל מדינה של גיהנם, שהוא כמו לילה, כי דבר זה ראוי, מאחר שאוכל הסעודה שמורה על השלמת העולם, ראוי שלא יגיע אליו מה שהוא חסרון בעולם. לכך אמר שהוא ניצול מן אלו ג' פורעניות כי אלו הם חסרון בעולם נחשבים, לא כמו שאר פורעניות שהם מצד חטא העולם ובאים פורעניות לעולם מצד חסרון העולם שהוא החטא...
ושני פורעניות שהם חבלי משיח ומלחמות גוג ומגוג, מפני כי חבלי משיח נקרא ערב, כדכתיב והיה לעת ערב יהיה אור ואם מקיים סעודת המנחה שהוא דומה לחבלי משיח, שיהיה לעת ערב, יהיה ניצול מחבלי המשיח שיהיה לעת ערב. ומלחמות גוג ומגוג הוא אחר שנגלה המשיח ויהיה האור בעולם, ודבר זה נקרא בוקרן של ישראל, כאשר יהיה נגלה משיח, ומי שמקיים סעודת הבוקר וסעודה זאת מורה שהשי"ת השלים העולם בהשלמה ולכך ניצול מן מלחמות גוג ומגוג. כלל הדבר אלו ג' סעודות מורים שאין חסרון בעולם, ואף כי יש אלו ג' דברים בעולם, הכל הוא בשביל השלמה... (באר הגולה באר ב)
...וכן פירשנו מצות ג' סעודות אשר האדם חייב בהם בשבת, כי השבת מורה כי השלים השי"ת את עולמו בכל ולא החסיר ממנו דבר, ולכך לא היה אף סעודה אחת בשבת לא היה אפשר לאדם לעמוד כלל. ולכך הסעודה ראשונה כנגד הכרחי, שאי אפשר בלא זה, ואם לא היה רק סעודה אחת היה האדם חסר, כי האדם לפי הראוי צריך שיהיה לו ב' סעודות בכל יום, אחת בבקר ואחת בערב, כדכתיב בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם, ודבר זה ידוע, לכך סעודה שניה כנגד השלמה שהשלים את האדם שאינו חסר. סעודה ג' אין זה רק על צד היותר טוב, שיהיה נהנה בה האדם, ולפיכך יכול להשלים סעודה ג' במיני תרגימא, שהם דברים שהם להנאת אדם בלבד, וכמו שברא השי"ת אלו ג' דברים צוה השי"ת גם כן שישפיע האדם לזולתו כך, ובשביל כך ראוי לו הבריאה... (נתיב גמילות חסדים פרק א)
המקיים ג' סעודות, שהם לג' חלקי היום, מקיים אמיתת יום השבת כאשר הוא מצד עצמו, כי יום השבת כאשר נחלק לחלקיו יש בו ג' זמנים מחולקים. ולמעלה אמרו כי המקיים ג' סעודות ניצול מג' פורעניות, חבלו של משיח, מלחמות גוג ומגוג דינו של גיהנם. ומפרש כי אלו ג' נקראים יום, כמו שמבואר למעלה, כי היום בא על עצם הזמן, ואין היום דבר מקרי אבל היום הוא עצם המציאות ועצם הבריאה, שהרי בבריאה נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", הרי לך כי עצם המציאות תולה ביום. וכאשר יהיה דבר פורענות שהוא בעצם ואינו במקרה, כמו רוב הפורענות שהם בעולם שהם במקרה מצד החטא, ואלו ג' פורענות הם בעצם, שכך הם מששת ימי בראשית נגזרו אלו ג' פורענות, לכך נקראו כל אחד יום. ומאחר כי הזהיר בג' סעודות של עונג שבת שנקראים כל אחד יום, שמורה על עצם יום השבת שיש בו ג' חלקים שהם עונג וטוב, כי זה היום אינו דומה לשאר ימים טובים, כי הוא יום קדוש מצד עצם היום, ולפיכך מי שמקיים ג' סעודות שבת שהם בעצם של שבת שהם עונג וטוב, ינצל מג' פורעניות של יום שיש בעולם מצד המציאות. כי אלו ג' יום שהם יום עונג וטוב הם נגד ג' יום של פורענות וצרה, והזהיר בזה ינצל מזה... שאלו ג' פורעניות הוא מצד חסרון האדם, לכך יש בו אלו ג' פורענות מסודרים מן השי"ת, לא מצד החטא רק מצד עצם הבריאה, ולפיכך נקראים יום, והשבת היא שלימות הבריאה, שעל זה מורה השבת שהשלים הבריאה, וג' סעודות של שבת המורים על הטוב שיש בבריאת השי"ת... (חידושי אגדות שבת קיח ב)
בואו ונצא לקראת שבת וכו'... והמצוה השלישית עונג שבת באכילה ושתיה, ומפני כך קרא השבת מלכתא, כי המלכתא יש לה עונג, כמו שאמר אפילו אתה עושה להם סעודה כסעודת שלמה בשעתו, וכן אמרו שלחן של מלכים (ע"ז ל"ח) כלומר שיש בשלחן של מלכים כל תענוג, ולכך קרא מלכתא. ואלו ג' דברים נרמזים בשם שבת, השי"ן שביתה, הב' בגדים התי"ו תענוג, ובזה יתורץ שאלת המדקדקים ששאלו על דקדוק המלה שאין לה דמיון, כי התי"ו היא שורש מלשון שביתה, ותי"ו הנוספת כמו בלשון דלי"ת היא חסירה, ולכך אמר "בשבתו" (במדבר כ"ח) התי"ו דגושה, שהדגש מורה על התי"ו השניה, ומלת שבת התי"ו חסירה מפני כי ג' אותיות שבת מורה על שלשה דברים שהם בשבת, וכולם נרמזו יחד בכתוב אחד, (ישעיה נ"ח) אם תשיב משבת רגלך, על השביתה, וכבדתו מעשות דרכיך, על זה דרשו (שבת קי"ג) שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וקראת לשבת עונג הוא עונג שבת. והם כנגד ג' דברים שהם באדם ולכלם שייך שבת, האחד לגוף של אדם, והשני הוא לנפש האדם, השלישי צלמו, והוא כבוד האדם, ולגוף נתן התענוג, הוא האכילה והשתיה, שהוא לגופו של אדם, המנוחה מן המלאכה הוא לנפש, שהנפש ממנו התנועה וכל מלאכה, שהכל בא מכח הנפש, ולכך אל הנפש הוא המנוחה גם כן... (שם בבא קמא לב א)
...וזהו שאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי, ודרשו רז"ל על זה הפסוק ששמר אברהם עירוב תבשילין, ושמע נא סוד דבריהם שרמזו במלות קצרות הללו כל מה שכתבתי אי אפשר לעמוד על דבריהם אם לא בהקדמה אחת, והיא זאת, הנה בשבת יש נשמה יתירה ותוספות רוח הקודש, על כן מצוה להתענג בו לשמוח ולאכול כי אכילה בו הם בסוד מטעמי יצחק, שהיו כדי שיהיה הגוף חזק ושמח לקבל רוח הקודש כמו שפירשו המפרשים שם, נמצא שאכילת שבת הן מצד הקנה ולא מצד הושט, וסוד זה רומז בתיקונים תיקון י"ט... (שער האותיות ד"ה ועל סוד זה רמוז, ועיין שם עוד)
וקראת לשבת עונג, האריכו רז"ל מאד בזה לענג את השבת, לשון הרמב"ם בהלכות שבת פרק ל' איזה עונג, זה שאמרו חז"ל שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר... התענוג של לחם הוא לחם משנה, משנה כמשמעו ומשונה בטעמו ישתנה למעליותא. ומצאתי צריך ליזהר בכל סעודה מג' סעודות שיהיה לו בשר ודגים, ויש רמז בתיבות האלו כי ראשית תיבות שלהם דהיינו בי"ד עולה במספר קטן ז', וכן אמצע תיבות שלהם דהיינו שי"ג עולה גם כן במספר קטן ז', וכן סופי תיבות דהיינו ר"ן עולה גם כן ז'. ונודע כי שאר השביעיות הוא המובחר ושבת שהוא יום ז' ראש לכולם. וג' פעמים מספר רומז לג' סעודות, על כן נראה ראוי לנהוג גם כן בסעודה שלישית בלחם משנה כדעת קצת הפוסקים. ואמרו רז"ל כל המענג את השבת ולא אמרו כל המענג בשבת, כי האדם לא יהיה כוונתו על עצמו לענג רק יעשה העונג בשביל כבוד שבת, זה וקראת לשבת עונג, כענין מי שמזמין אורח חשוב וגדול שעושה סעודה לכבודו, ובלא האורח היה קשה עליו ההוצאה והתענוג וכן פירוש הזוהר וקראת לשבת דיזמון ליה לפתורא מתתקנא כדקא יאות במיכלא ובמשתיא וכסות נקייה. ועל כן אותן הממלאין בטנם כסוס וכפרד אין הבין לילך אחר הערב ורווחא לבסומא שכיחא, ואחר כך מרוב מאכלם נפל תרדמה עליהם ומכלים מוחם אלו אין נקראים מענגים את השבת, אלא הם מענגים את עצמם בשבת. על כן יכלכל דבריו במשפט, והחכם עיניו בראשו כשיושב לאכול בוקר אף על גב שיאכל וישתה כראוי, אין הכונה למלאות בטנו כי לא מנוחה ועונג יקרא לזאת אלא איבוד המאכל והגוף גם הפסד לנפש שלא יוכל לעמוד על עמדו מרוב שביעתו כדי לעסוק בתורה ובמצות כאשר ביארנו.
אבל הענין הוא שיאכל וישתה בשמחה ובטוב לבב מאכל טוב ויפה מוטעם ומתוקן קל העיכול מעט הכמות ורב האיכות, ובלבד שלא ימלא כריסו, ישתה ב' ג' כוסות של יין לשמח את לבו הכל לפי מה שהוא אדם, יקום מתוך שמחת אכילתו לקבוע לימודו או יישן מעט לנוח ראשו ואבריו ואחר כך ישב ללמוד נושא ונותן בעומקה של הלכה כפי השגתו הכנת שכלו עד שיגיע זמן המנחה ויתפלל תפלתו כראוי, ויפטר לשלום ויתקן מאכל שולחנו לאכול סעודה ג', ויאכל אותה בשמחה ובטוב לבב לקיים וקראת לשבת עונג, וימשוך בה זמן הראוי לו, ויזכור דברי תורה בתוך השלחן כאשר כתבנו, ויברך על מזונו בכוס של יין ויפטר לשלום ללמודו או לבית הכנסת לסדר שירות וזמירות לנורא תהלות יתברך ויתעלה הכל לפי המקום ולפי הזמן. וכן כתב האבודרה"ם בשם חכם אחד שזה טעם אף על דרך הנגלה מה שיצוונו השי"ת לאכול ג' סעודות, כי אז לא ימלא בטנו כשידע שיש לו עוד סעודה לאכול, והחכם עיניו בראשו, אמנם כשידע שלא יהי עוד סעודה אז ימלא בטנו ומוחו מזוהם ונופל לתרדמה ומבטל מהתורה ומהדביקות, כי שבת קודש הוא ויתדבק בקדושה.
...וכן פירש רב האי גאון ז"ל וזה לשונו, אי מברך איניש בשבתא אתרתי ובצע חדא כרב כהנא שפיר דמי, ואי בצע להו לתרווייהו אפילו לכולה שירותא כרבי זירא שפיר דמי. וכן אני נוהג. אחר כך מצאתי שגם הגאון מהרש"ל נהג כן והנאני הדברים. ומכל מקום לסעודה שלישית אינו בוצע אלא על אחת מהן.
וזה לשון כנפי יונה חלק ב' סימן ג', בכל סעודה מסעודות שבת ושל מוצאי שבת בכלל צריך להכריז תחילה אילו סעודתא מהימנותא שלימתא, ומסדר על שלחנו י"ב ככרות בסעודה של ערבית, יאמר דא סעודתא דחקל תפוחין קדישין וז"א ועתיקא קדישא אתיין לסעדא בהדה, וסעודה זו היא כנגד יצחק בעל ההנהגה בשמטה זאת, ובזכותיה ניצול האדם מחבלי משיח. שחרית מסדר ח' ככרות ואומר דא סעודתא דעתיקא קדישא וז"א וחקל תפוחין קדישין אתיין לסעדיה בהדיה, והיא כנגד אברהם סבא חסידא, ובזכותיה ניצל מדינה של גיהנם. במנחה מסדר ד' ככרות ואומר דא סעודתא דז"א וחקל תפוחין קדישין ועתיקא קדישא אתיא לסעדא בהדיה, והיא כנגד יעקב אביהם של ע' נפש, ובזכותם ניצול ממלחמת גוג ומגוג בגי' ע' אומות. ובכל סעודות אלו לא נקיט בידיה אלא תרתי ככרות ומכוון ומנח להו על גבי תרי אחרינא ערבית ושחרית ומנחה עליונות כנגד י"ו תחתונות כנגד ה' ה' ולעולם הוא בוצע מן הככר הימנית. אחר ההבדלה במוצאי שבת מסדר שלחנו עם שתי ככרות ולא נקיט בידיה אלא חדא, ואומר דא היא סעודתא דדוד מלכא ובזכותיה ניצול מחיבוט הקבר. מספר כל הככרות כ"ו כמספר אותיות השם ב"ה.
ראוי לכל סעודה להיות תרי מדאני אסא להריח בהם, כדאיתא בפרק במה מדליקין בעובדא דרשב"י ור"א בריה כד נפקו ממערה חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאנא אסי ורהיט בין השמשות... וכן ראיתי המדקדקין נוהגין כן בתרי מדאני אסא מאחר שמוזכר בגמרא... (מסכת שבת וראה שם עוד)
בענין לחם משנה כתוב בתולעת יעקב...אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא לחם משנה כנגד זכור ושמור, וקבלתי דהא דקאמר ובצע חדא שרוצה לומר התחתונה, ופירוש רבינו טודרוס הלוי ז"ל כענין שנאמר לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי. ואף על פי שהכרעתי לעיל בפרק קמא לבצוע משניהם מכל מקום יצא נפקותא מדברי תולעת יעקב לבצוע מתחילה התחתונה, ואחר כך מצאתי בזוהר פרשת אמור, אוקימנא שתי הלחם תרתי שכינתי עילאי ותתאי דמתחברין כחדא לגביהון תרין נהמי בשבת מזונא דחד תרין מזוני דעילא ותתא. פירוש תרתי שכינתי וכו', פירוש שתי הלחם הם סוד השתי שכינות, שכינה העליונה סוד הבינה המתגלית על ידי אות ו' שבת"ת, ולחם התחתון רמז לעטרת שכינה תחתונה הדבוקה תמיד באות ו' שכינה שהוא ביסוד, והיינו ו' ו', ולפי ששתי הלחם רומזים לסוד הנזכר, ובליל שבת מתעורר העטרה כמו שכתבנו, לכן ראוי לבצוע מלחם התחתון שעליה רומז לחם ההוא, וזהו אומרו לגביהון תרין נהמי וכו', פירוש כנגד סוד שתי הלחם אנו עושים שני לחם בשבת כאמור.
סוד ג' סעודות זה לשון תולעת יעקב, ר' יצחק אמר כתיב ויברך אלקים את יום השביעי וכתיב ששת ימים תלקטוהו וגו', וכיון שאין המזונות נמצאים בו איה ברכתו, אלא כן תנא כל הברכות תלויים ביום השביעי, ותאנה למה אין המן יורד ביום השביעי מפני שממנה מקבלים כל ששה ימים העליונה וכל אחד ואחד זן את העולם ביומו ממה שמקבל ביום השביעי, לפיכך כל מי שהוא מכלל ישראל צריכין לסדר שלחנם בלחם ומזון בליל שבת וביום שבת גם כן בשביל שיתברך שלחנם כל ימי השבוע, כי בזמן ההוא הברכה מצויה לברך כל ימי השבוע, ואין ברכה שורה על שלחן ריקם. ודע כי הטל העליון והאור הגדול יורד מראשו של הקב"ה לשדה של תפוחים ג' פעמים בשבת, והם סוד סעודות המלך, על כן צוונו חז"ל לסעוד שלש סעודות בשבת בדוגמא עליונה. ודעת המאור הקדוש ע"ה כי סדר אלו הסעודות כדרך זה, סעודת הלילה עליה כתיב והרכבתיך על במתי ארץ סוד הכלה שמתברכת בזאת הלילה, ואז היא עת שמחתה על כן סעודת הלילה כנגדה, סעודת הבקר עליה כתיב אז תתענג על ה' סוד עתיק יומין המתגלה באותה שעה, סעודה שלישית עליה כתיב והאכלתיך נחלת יעקב אביך, סוד תפארת ישראל. ולפי שהוא שלימות הכל משלימין בו. ומצינו למאור הקדוש עליו השלום בשעת פטירתו ובסדר הסעודות לשון זה, אסהדנא עלי לכל אלין דהכא דהא מן יומאי לא בטלנא אלין תלת סעודתי, ובגיניהון לא איצטריכנא לתענית בשבתא ולא ביומי אחרי כל שכן בשבתא... נראה מדבריו אלה כי סעודת הבקר למלך סוד קו האמצעי, וסעודת המנחה לעתיק יומין, וזה הסדר נכון יותר, מפני שבשעת המנחה מתגלה המאור העליון סוד עתיק יומין, ומכאן ראיה שסעודה שלישית צריך לעשותה במנחה, לא כאותם שעושים השלישית בשחרית אחר סעודה, שמברכין ברכת המזון ואחר כך פורשין מפה וחוזרין ועושין השלישית... (שם)
והיה ביום הששי והכינו - ...ובזה לימד דעת את העם שמפתח של פרנסה הוא ביד ה' לבדו... שבקדושה צריך הכנה, כמו שכתוב "והכינו", ושכל מזונותיו קצובים חוץ מהוצאת שבת שישיג אותו לפי הכנתו וחפצו להתענג על ה', ושעל ידי כבוד השבת יתפרנס כל ימי השבוע, כמו שכתוב "על אשר ילקטו יום יום". (שמות טז ה)
אכלוהו היום - צוה שיאכלו, כי אכילת שבת מצוה, מה שאינו כן בשאר הימים רשות. ב', שיאכלו היום, כי בשאר הימים אכלו סעודה אחת ביום ואחת בלילה, וכן סעודת ערב שבת אכלו בלילה שהוא ליל שבת, אבל שתי סעודות של יום השביעי שניהם יהיו בו ביום, ומכאן ג' סעודות לשבת. (שם שם כה)
עתה יובן טעמה של מצות הסעודה השלישית בשבת, שחז"ל לומדים מן המקרא הזה. ה' לא אסר לנו לרכוש ולייצר את מצרכי חיינו בשבת כדי למעט את הנאתנו ושמחתנו, אלא כדי להעניק להנאתנו ולעשייתנו, על ידי קבלת עול מצותיו, את הברכה ואת החשיבות הראויות לכבוד האדם. אכן מחשבה שכזאת וטיפוחה בלב האדם, כוחה יפה לרומם את האדם ולהצילו מעל כל פורענות שה' מביא על ישראל, על האדם היחיד ועל כל העולם, כדי לחנך את האדם לזקקו ולטהרו, וכדי לסלול דרך למחשבה הזאת בלבו: אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול מג' פורעניות... (שם)
ויברך אלקים, במדרש ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, דכלפי מה שנאמר בו בשעת החטא ארורה האדמה בעצבון תאכלנה, וזה היה ביום שנברא אדם, ואחר כך חזר בתשובה באותו היום כמו שכתבו רז"ל, חזר הקב"ה ובירך ביום השביעי, והיה השבת עצה לצאת העולם מארור לברוך, כי אכילת שבת היא בשמחה בלי יגיעה, וכתוב ויברך את יום השביעי, הוא אפילו ימי עבודה הטפלים להשבת מתברכין גם כן בכח השבת, וזה שאמרו ז"ל לוו עלי ואני פורע, על ידי הדביקות להשבת אם כל המעשים המכוון שלהם לשם מצות ה', שהכל בכלל השבת, אז אני פורע, לשון גלוי. כי באמת כל הקללה היא בטבע, אבל בשבת שמתגלה שורש החיות שלמעלה מהטבע, כתוב בו ברכה, והיינו דכתבו חז"ל מזונותיו של אדם קצובות לו בראש השנה חוץ משבתות ויו"ט, פירוש שבשבת הוא תוספת ממה שלמעלה מהטבע, והוא בלי מדה וקצבה... (בראשית תרמ"ט, וראה עוד שבת-כללי, בראשית תרמ"ה)
בענין המן... שזה עיקר החירות שלא יהיה הנפש מקושר אל הגוף, ואז יכולין לראות בעין השכל. והנה נשאר מזה משהו לדורות, כמו שכתוב "מלא העומר וגו' למשמרת". ונראה כי סעודת שבת שהוא מעין עולם הבא והוא נחלת יעקב, כמו שכתוב והאכלתיך נחלת יעקב אביך, שהיא נחלה בלי מצרים, פירוש שהמאכל עצמו יש בו חירות, ולכן נקרא סעודתא דמהימנותא, והוא מעין אכילת המן, ויניחהו לפני העדות מלשון מנוחת שבת... והנה כתב אכלוהו היום וגו', שמשה רבינו ע"ה אמר להם כי עיקר אכילת המן הוא בשבת, לא כפי העולה על הדעת כאשר לא ירד בשבת כי הוא נחסר בשבת, אדרבא עיקר המן הוא בחינת השבת... (בשלח תרנ"ד, ראה עוד שבת-כללי יתרו תרנ"ב)
במדרש וזאת תורת זבח השלמים... ושמעתי מפי מו"ז ז"ל במה שכתוב באכילת מעשר "ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' למען תלמד ליראה", נלמד מזה כי אכילת מצוה בקדושה מביאה האדם לידי יראה, וכן הוא באכילת שבת. ואמת בפיו שכן רמזו רז"ל בגמרא יבמות בפסוק הנ"ל "למען תלמד ליראה וגו' כל הימים", אלו שבתות וימים טובים. ונראה הרמז שמ"ש כי כמו שמעשר שנאכל לפני ה' בירושלים מביא יראה וקדושה לכל האכילות שבכל המקומות... כמו כן אכילת שבתות ויו"ט, שנאמר עליהם זה השולחן אשר לפני ה', מביא יראה וקדושה לאכילות כל הימים, זה בבחינת המקום וזה בבחינת הזמן... (צו תרנ"א)
ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש בפסוק ויברך אלקים את יום השביעי, ברכו במטעמים, רבינו עשה סעודה לאנטונינוס וכו'... והיינו כי ארס הנחש פוגם בטעם המאכל, אך בשבת שאין הטבע כל כך מגושם ואין לכחות החיצוניים שליטה כל כך, ואדרבא ערקין לנוקבא דתהומא רבא, שוב מאיר הוא החוזר מן לעתיד, ונשתנה הטעם לשבח מעין העתיד, וזהו הענין שברכו במטעמים. (לך לך תרע"ח)
והנה דוגמא זו יש לומר בשבת דהוא מעין עולם הבא, כי כתוב בו טוב (תהלים צ"ב) "טוב להודות לה'", וכבר אמרנו הפירוש שהוא טוב בלי תערובת רע כלל, ועל כן איתא בהאריז"ל שמאכל שבת אינו מגשם, כי הענין מה שהמאכל מגשם הוא משום תערובת הרע שבו, ועל כן כמו שחביבים הצדיקים בעולם הזה כמו לעולם הבא מפני העדר תערובת רע כנ"ל, כן בשבת מחמת סילוק תערובת הרע ישראל נרצים לפני השי"ת, וכמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו... ואפילו מי שאינו בגדר זה מכל מקום אם הוא משתוקק לשבת על כרחך הוא טועם בצד מה מקדושת שבת, וקרינן ביה טועמיה חיים זכו, וגם האוהבים דבריה גדולה בחרו. (חיי שרה תרע"ו)
והנה בשבת זוכין לאהבה ורצון, שאז נתגלה מדת אהבה ורצון מלמעלה, כמו שאנו אומרים בקידוש "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו", וזה מעורר מדת אהבה ורצון בלב ישראל... ועל כן אז זוכין ישראל להארה משלש אלה, בכורה, כהונה ומלכות, מלובשים בג' סעודות שבשבת, סעודתא דליליא מתיחסת ליצחק, סעודתא דחקל תפוחין דהיא מלכות כנודע, ואז התעוררות כח המלוכה בלב כל איש מישראל, להיות מלך ומושל על כל גופו. סעודתא דיממא מתיחסת לאברהם, וכתיב (תהלים ק"י) "נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם", ובאה התעוררות כח הכהונה, היינו לקרב את נפשו לאביו שבשמים כעין כהן המקריב קרבנות לכפר על הנפש. ובסעודה שלישית סעודתא דיעקב בני בכורי ישראל, מתעורר כח הבכורה בישראל לקשר את נשמתו בשרשה, והוא חיבור וקישור שלשה אלה, זה את הגוף וזה את הנפש וזה את השכל, והם מלכות כהונה ובכורה, והבן. (ויחי תרע"ג)
ולפי האמור יש לפרש דברי הפרקי דר"א דשבת היא לעומת עמלק, והיינו דכמו שעמלק יש בו הסתר כפול כנ"ל, בשבת הוא להיפוך שיש בו התגלות ושלימות כפולה במוח ולב, וזה זכור ושמור, זכור במוח ושמור בלב... ויש לומר שלעומת שתי אלה היא מצות נר של שבת רומז לשלימות השכל, והסעודה והעונג רומזים לשלימות הלב, וזהו נזמן לה השתא בפתורא חדתא ובמנרתא טבתא דנהרין על רישין... על כן נר של שבת רומז לחכמה שבמוח, ושלחן עם נהמא בצפונא כמו הלב שניתן משמאלו של האדם. (תצוה תרע"ג)
ובענין זה יש לפרש ג' הסעודות דשבת, דהנה בלוחות הראשונים נכתב זכור ובשניים שמור, וידוע דזכור הוא בחינת דכורא ושמור בחינת נוקבא, ונוקבא היא בחינת מקבל כמו לבנה המקבלת מאור השמש ולית לה נהורא מגרמה כלום, ולעומת זה זכור בחינת דכורא דיש לו אור מעצמו... ועל כן בסעודתא דליליא שהיא בבחינת שמור כמו שכתוב בזהר הקדש שמור מדת לילה זכור היא מדת יום, הוא כעין שבת דקודם ימי המעשה, דכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין, שיהיה ביכולתם להדבק בקדושת שבת, אבל ביום השבת בסעודתא דיממא שאז ישראל זוכין על ידי מעשיהם מה שהתענגו מקדושת שבת מעת בואו, על כן הם אז בבחינת שבת שאחר ימי המעשה. אך בסעודה שלישית עת רעוא דרעוין הוא בבחינת שבת דלעתיד כנ"ל, וזה והא אזמין עתיק יומין למצחא וגו', והבן. (ויקהל תער"ב)
ויש לומר דוהוא עד או ראה או ידע... מכל מקום בא לרמוז לשלשה זמנים שמתעורר בכל איש ישראל רגש ברב או במעט לאהבת השי"ת, והם בג' סעודות בשבת, והוא עד הוא בסעודתא דליליא, דקידוש הוא עדות על חידוש עולם, או ראה הוא במנחה דשבתא שאז באין לבחינת ראיה, כמו שאנו אומרים בזמירות בני היכלא דכסיפין למחזי זיו וכו' בהדיה מלכא בגלופין וגו' קריבו לי חזו חילי וגו'. או ידע זה הוא סעודתא דיממא דעתיקא קדישא דשם אינו שייך ראיה אלא ידיעה לבד, ועל כל אלה קאי אם לא יגיד שצריכין להיות בבחינת עד, והיינו שישליך ממנו כל הענינים אשר לא לה' המה, וזהו עדות שאני אל, שהרי משליכן בעד אהבתו כל עניני עולם הזה וכסופיו... (ויקרא תער"ב)
והנה שלש סעודות שבשבת לפי סדר האריז"ל סעודתא דליליא מתיחסת ליצחק ודיממא לאברהם ותליתאה ליעקב. ולפי דרכנו הנ"ל הדברים מובנים, שסעודתא דליליא שאז זמן שישראל מתלהבים בשירות ותשבחות לקבל את השבת בשמחה, ואז הוא זמן הדיבוק והעליה ממטה למעלה מתיחסת ליצחק, וביממא דסעודתא דעתיקא עבדינן שלרגלי רוממות עתיקא אין התחתונים יכולין לעלות כל כך שמה אלא שבחסד ה' הוא מאיר אור הגדול הזה למטה אף על פי שאינם כדאי, והוא הדיבוק ממעלה למטה מתיחסת לאברהם. וסעודתא תליתאה שאז זמן הדיבוק משני הצדדים יחד ממעלה למטה וממטה למעלה זה מתיחס ליעקב כנ"ל. ובזה יש לפרש מה דאז נקרא רעוא דרעוין, כי כל דיבוק גורם רעותא דליבא ביותר, הן ממטה למעלה והן ממעלה למטה, וכמשל איש הרואה שחברו מהדר ומשתוקק להדבק בו גורם גם בו אהבה לעמתו, כי כמים פנים אל פנים. אבל בסעודתא תליתאה ששני הצדדים מהדרין יחד לדבוק זה בזה הוא גורם רעותא דברעותא...
ונראה דהא דששת ימי המעשה מתברכין משבת שכבר הגדנו שהוא באמצעות סעודתא תליתאה, יש להוסיף ולומר על פי דרכנו הנ"ל, דמהאי טעמא הוא, דקדושתו של יעקב שהוא גורם תכלית הדיבוק והחיבור משני צדדים גורם נמי דיבוק ששת ימי המעשה בשבת, דוגמת עלמא עלאה ועלמא תתאה, והטעם כי קדושתו של יעקב שהוא היפוך כח עמלק ראשית גוים, הוא מסלק אשר שום כח זר בלתי אפשר להיות לו אחיזה בקדושה ההיא, ועל כן אף שקדושת שבת מאירה לזמן החול, שאז זמן שליטת החיצוניים, מכל מקום באשר מסתעף מקדושת יעקב שוב אין חשש. ומכל מקום הוא רק לאיש שהוא זוכר בכל ששת ימי המעשה את יום השבת, ולעשות חשבון עם נפשו... (ויקרא תרע"ט)
ונראה עוד לומר, דהנה עונג שבת הוא בסעודה, כאמרם ז"ל (פסחים ק"א) אין קידוש אלא במקום סעודה, מפני שנאמר וקראת לשבת עונג, אין קריאה אלא במקום עונג, הרי שהסעודה עצמה היא היפוך נגע, על כן תלת סעודתי נינהו לעומת תלת קטרין. והנה ענג ראשי תיבות עדן נהר גן, עדן הוא מחשבה, גן הוא במעשה, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן הוא בחינת דבור הממוצע בין מחשבה למעשה, והוא המשכת אורות קדושות מלמעלה למטה, וזהו שבת וקראת לשבת עונג, שהוא כקורא שיבוא אצלו כן קורין לקדושת שבת שתבוא למטה... (תזריע תרע"ד)
ונראה לפרש... והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק זקיני אדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שעונג שבת צריך להיות באופן שלא יהא חסר לו שום דבר, כי אין למעלה מעונג... (במדבר תרע"ד)
והנה שבת הוא תפארת מדת יעקב, על כן כל מאכל שבת אף בגלות אין השפעתו על ידי אמצעות השר רק מהשי"ת בעצמו, ובאמת המאכל של שבת הוא מושפע ממקום עליון גבוה מאד כעין משלחן גבוה קזכו, ובכל שבת יש לנשמות ישראל עליה, ואפילו עם הארץ אימת שבת עליו, על כן המאכל שהוא לפי מהותו של אדם כנ"ל הוא מושפע גם כן ממקום גבוה, ועל כן כתב האריז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם. והנה בשבת מיניה שיתא יומין מתברכין, וכבר כתבתי במקום אחר דכל כמה שהאדם שם מעצור לרוחו בכל ימות השבוע לבלי להתגשם מחמת זכירתו את יום השבת, כמו כן הוא מתברך כל ימות השבוע מברכת השבת, ואם כן לפי האמור פרנסתו של כל ימות השבוע גם כן אינה הולכת ובאה על ידי אמצעות שר הארץ רק מהשי"ת לבדו וממקום עליון כנ"ל.
שלש סעודות, הנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר דלכך לא נקראת הסעודה השלישית רק שלש סעודות לומר כיון ששלש הסעודות של שבת הן כנגד האבות ויעקב כלול בתרין, אם כן הסעודה השלישית יש בה מענין כל הסעודות. ולפי האמור נראה שמי שלא קיים עונג פנימי כראוי בשתי הסעודות הראשונות יכול לקיים בסעודה השלישית. ובאמת שבסעודה השלישית יותר נקל לבא לעונג הפנימי, כי בשתי הסעודות שהן כנגד אברהם ויצחק יש להם מצרים עשו וישמעאל כנודע, והם מונעים בצד מה את האיש הישראל לבא לעונג פנימי, אף שבשבת אין להם שליטה כל כך. אבל בסעודה השלישית שהיא נחלת יעקב נחלה בלי מצרים אז יותר נקל לבא לעונג הפנימי... (קרח תע"ר)
ב' ככרות לשבת אמרו בזוהר פרשת עקב דהם ב' יודי"ן דב' שמות הוי"ה ואדנות בשילובן, ובפרשת פנחס אמרו דהם ב' ההי"ן רחל ולאה, עיין שם. ולפמ"ש בפרי עץ חיים סדר י"ב חלות לג' הויות...
סעודות שבת שנתייחדו לסעודתא דמלכא ודחקל תפוחין קדישין ועת"ק וז"א הם דוגמת קרבנות דנקראים לחמי לאשי, ובגמרא דביצה שלא יהא שולחן רבך ריקם וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כי הם שלוחי דרחמנא ושלוחו של אדם כמותו, וכאלו (כביכול) הקב"ה אוכל, ולחם הפנים היו מסדרים שחרית שבת כי כל קרבן ביום, והוא כסעודת עת"ק ומונח עד לשבת הבאה כדי שיהיו מונחים שם גם בסעודת חת"ק....
ומלשון הגמרא עשה שבתך חול ואל וכו' ולא אמרו סעודת שבת כחול, משמע דעיקר הרגשת קדושת שבת הוא בהסעודות, וכשלא יאכל הסעודה נעשה מחשבת חול, אבל לא אמר עשה שבת חול, דקדושת שבת עצמו דקביעא וקיימא לא נשתנה רק שבתך הרגשת הקדושה שלך על ידי הסעודות... דהתפוחין קדישין הם הנפשות דישראל, כמו שכתבתי במקום אחד, וכל אחד על ידי סעודתו לשם מצוה נעשה יחוד דקבה"ו כבכל מצוה שהוא יחוד דז"א וחת"ק, ובשבת אטיל מטאלא דעת"ק, וזה שבתך כנ"ל. וגם ממ"ש ברפ"ב דביצה מ"ו ב' אעירוב תבשילין מקרא דזכור וגו' לקדשו זכרהו וכו' לברור מנה יפה לשבת, משמע דעל ידי זה הוא מקדש השבת כשמכין מנה יפה לסעודתו, דרחוק לומר דעל ידי ההכנה יזכור השבת ולא ישכח מלקדשו בקידוש היום בפה על היין, דמה נפקא מינה בהכנת הסעודה לענין שלא ישכח אחר כך, ואי על ידי שימת לבו לא ישכח גם בזכירה בלב בלבד, ושמשים על לבו לזכור יהיה די, ומלשון הגמרא משמע דעיקר הכונה שיזכור לברור מנה יפה, דאי הכונה אזכירה לבד לא היה לו לומר כלל הך שיברור וכו' רק בהצריכו לעשות דבר לזכרון בשבת שלא ישכח, ועל כרחך דעיקר הכונה שיזכור ברירת המנה יפה ודעל ידי זה הוא מקדשו.
ובפסיקתא פכ"ג מפורש על פסוק זכור וגו' במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, ולא אמר במה אתה זוכרהו הרי דעל ידי האכילות נתקדש, ומזה דגם על ידי הכסות מתקדש, וכמו שכתבתי למעלה דבגדי שבת הם כמו בגדי כהונה ודכהן גדול, ובגדי כהונה הם בגדי קודש ומכפרים בלבישתן כקרבנות כמ"ש בזבחים, והכי נמי בגדי שבת כאכילות דשבת... ונראה מזה דמזכור משמע דקאי על הכסות דעל ידי שלובש בגדים אחרים הוא זוכר בכל שעה מהשבת פשטיה דלקדשו, היינו שלא ישכח שהוא שבת ויעשה מלאכה, וכמש"נ בדברות אחרונות שמור לקדשו, ומכל מקום ממה שאמר במה מקדשו וכו' כנ"ל משמע כמו שכתבתי... (חלק א לקוטי תורה עמוד נח, וראה שם עוד)
ובמגן אברהם סימן ו' סק"ד בשם הארי' דהנשמה נהנית מרוחניות המאכל וכו' עיין שם. הכונה כמ"ש כי לא על הלחם וגו' כי על כל מוצא פי ה' וגו', וידוע הפירוש דרוצה לומר מוצא פי ה' שבלחם, כי בדבר ה' שמים נעשו, וכל מעשה בראשית נברא במאמר ומוצא פי ה', ואותו מאמר היא המחיה ומקיים אותו דבר, ודבר זה הוא רוחניותו והוא המחיה את הנפש. ועל כן נשמה יתירה דשבת פירש"י ביצה ט"ז א' לאכול ולשתות, דזהו עיקר חיות הנפש, ובלשון חכמים ב"ב צ' ב' דברים שיש בהם חיי הנפש יינות שמנים וסלתות והן ממצות עונג שבת לאכול משמנים ולחם משנה וקידוש היין. וידוע דבשבת כל מאכל האדם הוא בקדושה ואין בו פסולת, והיינו מאחר שהכל מצוה, וזהו כח הנפש יתירה באכילה ושתיה דקולט הרוחניות מכל מה שאכל, וזה הגמ"ח עם נפשו שהוא אכסנאי גו ביתא, שהגוף נקרא ביתא... (חלק ב ישראל קדושים ה עמוד יב)
...והמן ירד בגובה כזה להיות משפיע מזוני לכל הב' אלפים שנה, וההשפעה יורדת בפרט בכל שבוע על ידי האכילות דבשבת שהם זכר למן, כמשאז"ל כי גם בהם יש טעם מן, וזהו הקדושה דקבועא וקיימא מצד השי"ת, ובכלל לכל השנה על ידי ישראל דמקדשי בהשתדלותם הוא בפסח, וזהו נגד אברהם איש החסד שהאכיל לעוברים ושבים ופירנס לכל באי עולם. (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קיא)
...ושבת הוא הזמן לתקן כל קלקול אדם הראשון, שתחלת פגם הנחש היה באכילה, ואכילה דשבת שהוא בקדושה בא לתקן זה, וכמו שאמרו אדם נברא בערב שבת וכו' כדי שיכנס לסעודה מיד, ובאבות דר' נתן הגירסא שיכנס לסעודת שבת מיד, והיינו כדי לתקן הקלקול, וזה שייכות משנה זו למסכת שבת... (פרי צדיק נח ד)
שלש סעודות שבת למדו בגמרא מתלתא היום. ורק בהיום א' שכנגדו סעודת ליל שבת כתיב אכלוהו היום, מה שאינו כן אחר כך לא נזכר לשון אכילה. ומזה אמרנו סעד למה שאמרו בזהר הקדש לסדרא פתורא בליליא דשבתא וכו', אפילו ביומא דשבתא נמי דעיקר חיוב אכילה בלילה. ומה שאמרו בגמרא (פסחים ק"ה) כבוד יום קודם הוא רק לענין יין לקבוע סעודתו על היין, וכן האריז"ל חשב סעודת ליל שבת נגד קדושת יצחק אבינו ע"ה, ויצחק מצינו שצוה לעשות לו מטעמים לאכילה, דבאברהם אבינו ע"ה מצינו רק שעשה משתה ביום הגמל את יצחק, שהיה סעודת מצוה, וכמו שאמרו תוספות (שבת ק"ל) מפרקי דר"א שהיה ח' דמילה, אבל כאן לא מצינו שהיה אז שבת או יום טוב... אבל בחול מצינו בגמרא (שם קנ"א) שגינו מי שעושים כל ימיהם כחגים, ואיך ציוה יצחק אע"ה לעשות לו מטעמים, גם לשון "כאשר אהבתי" אינו מובן, דזה שייך אם היה אומר מאכל שצריך לפרט כאשר אהבתי, אבל כיון שאמר מטעמים והיינו שיהיה לו טעם ערב, למה לו לפרט כאשר אהבתי. אך ענין מטעמים הוא על דרך מה שאמר (ב"ר י"א) ויברך אלקים את יום השביעי, ברכו במטעמים, והיינו דסעודת שבת יש בו מטעמים שערב לנפש שיש בו קדושה ומרגיש הנפש קדושה בטעם, וזה שאמרו שבסעודה שעשה רבי לאנטונינוס בשבת הרגיש גם אנטונינוס מקדושת הטעם וערב לו. וכן בסעודת יום טוב יש בו מעטמים, דישראל מקדשי ליה ומכניסים בו קדושה בהסעודות. וזה שמצינו בגמרא לשון עבידנא יומא טבא לרבנן, ופירש"י (קידושין ל"א) סעודה לתלמידים, ומה הלשון יומא טבא. אך המכוון שמופיע קדושה להסעודה, וזהו יומא טבא אור כי טוב... (שם תולדות ב)
סעודות שבת נקראו סעודתי דמהימנותא, כמו שכתוב בזהר הקדש, והיינו שישראל מאמין שהכל מהשי"ת, והאומות שוחקין מישראל ששובתין שביעית השנה ומוציאים עוד הוצאות על ימי השבת לענגם במאכל ומשתה... וישראל מאמינים שעל ידי שמירת שבת ושמכבדין את השבת מתעשרים, ונקראו הסעודות סעודתי דמהימנותא... (שם וישלח ו)
בפרשה זו נזכר בראשונה סעודת שבת, דכתיב "וטבוח טבח והכן", ואיתא (ב"ר צ"ב) ואין הכן אלא שבת וכו', שכיון שנאספו כל הי"ב שבטים שהיה גם בנימין עשה להם יוסף סעודת שבת, דשבת תכלית מעשה שמים וארץ, שמתחלת הבריאה היה גם יצר הרע, כמו שאמרו (קידושין ל') בראתי יצר הרע וכו', ואף קודם הקלקול היה באדם הראשון כח זה שיוכל הנחש לפתותו ולהכניס בו תאוה. ואחר כך תחלת פיתוי הנחש היה באכילה... וסעודת שבת הוא תיקון לפגם האכילה, דסעודת שבת נקרא סעודתא דמלכא שהוא כאכילת קרבנות שהוא בקדושה, וכמו אכילת תלמיד חכם שדומה המאכילו כמקריב תמידין... וזה עיקר התיקון שיהיה אכילתו בקדושה ועל ידי זה זוכה לכל הקדושות... ועל כן יוסף שנעשה אחר הנסיון מרכבה למדת צדיק יסוד עולם, ואמר את האלקים אני ירא, שהיה גבור הכובש את יצרו וזה עיקר הקדושה כמו שכתוב קדושים תהיו, פרושים תהיו מן התאוה, ועל כן כשנתאספו אצלו כל השבטים עשה להם סעודת שבת, שרצה להכניס בכולם קדושה זו שכל ישראל נקראו על שמו שארית יוסף, ועל ידי קדושת סעודת שבת יתקנו כל הפגם שבאכילה שהוא השורש... (שם מקץ ו)
ענין סעודת שבת נרמז בפרשה זו אצל יוסף, דכתיב וטבוח טבח והכן, ואיתא בבראשית רבה (צ"ב) אין הכן אלא שבת, הדא מה דאמר והיה ביום הששי והכינו. ולכאורה ההכנה הוא מערב שבת, לפי שאינו יכול לאפות ולבשל בשבת, אבל ביוסף נאמר והכן באותו יום עצמו, על ידי משרתיו שלא שמרו שבת, וכמו שנאמר כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. ומיהו בתנחומא (נשא כ"ח) מבואר דהך הכנה דיוסף היה בערב שבת, והסעודה היתה למחר, אבל לשון הבראשית רבה לא משמע כן, רק כפשטיה דקרא דלשון בצהרים משמע באותו יום, אמנם כי עיקר ההכנה היא על עצם קדושת הסעודה, שנשתנה לשבח בריח, כמו שאמרו (שבת קי"ט) תבשיל של שבת ריחו נודף וכו' ובטעם, וכמו שאמרו במדרש (ב"ר י"א) שהרגישו ריח משונה וטעם משונה בתבשיל של שבת, ובודאי היה העיקר הטעם והריח על ידי המכוון של ריב"ח ורבי בהכנת הסעודת שבת... וכן אמר יוסף והכן, שיהיה נעשה ההכנה ממילא על ידי כונת יוסף לשם שמים שהכניס קדושה בהסעודה, ועל ידי הכנה זו הטעים יוסף מקדושת סעודת שבת לכל השבטים, וכל אחד טעם בלחם כפי השייך לו, דכל שבט יש לו קדושה מיוחדת... וכענין זה קדושת י"ב חלות של שבת שאמר ברעיא מהימנא שהם י"ב אנפין נגד פני אריה שור ונשר. ופני אדם לא חשיב, דבפני אדם שהם עיקר הדמות, כמפורש ביחזקאל... ולזה הטעם וישתו וישכרו עמו, הגם שהם לא ידעו מזה שעתה נשלמו הי"ב שבטים ביחד רק כי הרגישו בטעם הלחם מקדושת שבת, ועל סמך זה שתו וישכרו, והגם דענין שכרות נאמר רק לגנאי בנח ולוט, אמנם שתיה זו היה כענין הנסכים... (שם ז, וראה שם עוד)
מה שאנו אוכלים בשבת בשר ודגים, דהנה עיקר קלקול הנחש היה בתאוה וקנאה דשורש הסתת הנחש להכניס תאוה ולהרגיש הנאת עצמו כידוע, וכן כתיב ותרא האשה וגו' וכי תאוה הוא וגו', ותתן גם לאישה עמה, וזה בא מחמת קנאה כפירש"י שלא יחיה הוא וישא אחרת, וזה עיקר עבודתנו לתקן קלקולו ולהכניס ב' בחינות אלו רק להקדושה... וזה ענין בהמות בהררי אלף, והוא שור הבר והלויתן שמזומן לצדיקים לעתיד לבא כשיבוער היצר הרע, דהם ב' יצרים דתאוה וכעס, והם בב' בעלי חיים אלו... וזה שאנו אוכלים בשר ודגים בשבת לתקן קלקולו על ידי אכילה בקדושה ולהכניס הב' בחינות להקדושה... (שם שמות יא)
מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר, ביום השבת שאנו שובתין מכל העבודות ומשא ומתן להכין צרכי פרנסה ומוציאין הוצאה על עונג שבת, והעכו"ם שוחקין עלינו ואומרים שכל מה שיגעים ישראל בימות השבת אוכלים בשבת... ועל כן תיכף בכניסת שבת אחר תפלת ערבית אנו אומרים כי אנו יודעים כי ה' רועי וממילא לא אחסר כלל, וכן אנחנו אומרים מזמור זה אחר סעודת ג' דשבת, כדי להמשיך הקדושה הזו בלבבנו שנדע אף בימי המעשה שאנו משתדלין בעסק הפרנסה, מכל מקום ה' הרועה שלנו והמפרנס ולא בכח מעשה ידינו ועל כן לא אחסר אף בחול... ובספר ברכי יוסף מביא שמקשים למה נצטוו לעשות סוכות זכר לענני כבוד, ולמה אין עושים זכר להמן והבאר הלא שלשתן המתנות טובות שניתנו לישראל במדבר, אכן באמת יש לומר דסעודת שבת הם זכר למן ובאר, דבגמרא (שבת קי"ז) למדו לג' סעודות שבת מתלתא היום דכתיבי במן, וגם מרומז בגמרא דסעודת שבת זכר למן במה שאמרו (סוכה ל"ט) דאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון ג' סעודות... ואמרו שם בגמרא בכדי מן שנו, מאי משמע דהאי מן לישנא דמזוני הוא, דכתיב וימן להם המלך... אך הוא מצד דסעודת שבת זכר למן, ועל כן קראום בגמרא מן... והלחם בשבת הוא זכר למן, והיין של קידוש ושאר שתיית יין לעונג שבת שאדם קובע סעודתו על היין בשבת הוא זכר לבאר, דאיתא (מכילתא יתרו) דהבאר היו טועמין בו טעם יין ישן וטעם יין חדש וטעם כל הממתקים שבעולם, ואיתא במדרש (שוחר טוב) נפשי ישובב בתורתך, שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש, היינו דעל ידי אכילת מן ושתיית באר נבלע דברי תורה בלבם, כמו שאמרו במדרש (תנחומא ריש בשלח) דעכבם במדבר שיאכלו מן וישתו מי באר והתורה נקבע בלבם, דאכילה ושתיה זו מבליעה דברי תורה שהוא לחמו ומימיו של הקב"ה... (שם תרומה יא, וראה שם עוד)
...ונראה דאלו ואלו דברי אלקים חיים ומר אמר חדא ומר אחר חדא ולא פליגי, דודאי מצד האדם העיקר הכנה בלילה שאז סעודתא דחקל תפוחין מצד כנסת ישראל, ובלילה באה המצוה זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו, וכן המצוה אז לקדשו דאיתא במה את מקדשו, במאכל ובמשתה, והעיקר בלילה, שאז הסעודה דחקל תפוחין, ועל זה אמר בזהר הקדש שאפילו ביומא דשבתא נמי, דביום הסעודה דעתיקא שבאה הקדושה מצד השי"ת, כמו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם, מכל מקום צריך האדם גם כן לקבוע הסעודה בו, ומכל מקום שפיר אמרו בגמרא לענין הדין שאם יש לו דבר חשוב לענג השבת כבוד יום עדיף, שצריך להניח הדבר לסעודת היום, שאז הסעודה דעתיקא וצריך לכבד היום וכבוד סעודתא דעתיקא, אבל הקדושה שמכניס הישראל במאכל ובמשתה זהו העיקר בלילה, שביום השי"ת מכניס הקדושה מצדו, והסעודה דעתיקא היינו שאז השי"ת יש לו נייחא בעולמו, שאז זמן מלאכה, כמו שנאמר יצא אדם לפעלו, והישראל מניח כל עסקיו לכבוד שמים, ויש להשי"ת נייחא מזה, שאמר ונעשה רצונו, והאכילה כמו אכילת קרבנות, שהוא ריח ניחוח שאמר ונעשה רצונו. (שם אחרי יא)
...והוא כמו שאמרנו, שעיקר עונג שבת בדגים משום שאין בהם שום איסור חלב וגיד הנשה, ובעופות יש על כל פנים איסור דם ונבילה מה שאינו כן בדגים, מכלל דבדגים אין בהם ערבוב טוב ורע שלכל בהמה וחיה ועופות האכילה חוה מעץ הדעת טוב ורע, ולדגים לא נאמר שהאכילה, שהיו אז בגן עדן... וכן מי הוא עשיר מענגו בדגים גדולים, שיכול להוציא הניצוצות קדושה מהם, וכשהוא עני בדעת שאינו יכול להוציא הניצוצות קדושה מדגים גדולים עושה דבר מועט לכבוד שבת, שהוא דגים קטנים, וזהו ונונין עם רחשין. (שם אמור ו)
הנה סעודות שבת נקראים סעודתי דמלכא, וידוע מאמר חז"ל (יומא ע"ה) במן על פסוק לחם אבירים, לחם שמלאכי השרת אוכלים, ותמה ר' ישמעאל וכי מלאכי השרת אוכלים לחם, ולכאורה מהו התמיה אם סעודת שבת נקראת סעודתא דמלכא, ולמה לא יהיה נקרא סעודת המן סעודת המלאכים. אמנם כי באמת שקדושת סעודת שבת היא במדריגה גבוהה יותר מאכילת המן על פי הידוע שבחינת נפש רוח ונשמה המה נגד ג' עולמות בריאה יצירה עשיה, ונשמתין אתגזרין מכרסיא ורוחין ממלאכים ונפש מאופנים, כי מלאכים המה בבחינת עולם היצירה שחציו טוב וחציו רע, שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, ונגד זה בחינת הרוח בלב האדם ששם לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, והם שני מלאכים המלוים לאדם, א' טוב וא' רע שמסיתו להיות נוטה אחר תאוה הגופניות, וביחוד בתאות אכילה שזה היה עטיו של נחש בראשונה... וכמו כן היתה סגולת בחינת אכילת המן לברר האכילה מהרגשת הנאת הגוף, וזה היה טענת האספסוף שהתאוו תאוה באמרם ועתה נפשנו יבשה אין כל, הגם שהיו טועמין במן כל מיני טעמים רק מפני שהיה נעדר מהם בחינת תאות האכילה להנאת עצמו, שזה היה נפעל על ידי אכילת המן, ולכן נקרא לחם שמלאכי השרת אוכלים, היינו להיות על ידי אכילה זו בבחינת מלאך הרחוק מתאות העולם הזה. אמנם סעודות שבת הוא עוד ממקום גבוה מאוד נעלה שעל ידי האכילה עוד נתוסף קדושה בהנפש, כאמרם ז"ל במה אתה מקדשו, במאכל ובמשתה שעל ידי המאכל מכניס קדושה לשבת שיופיע אחר כך קדושה בהנפש, ולכן נקראת סעודתי דמלכא, מפני שבשבת יש תוספת נפש רוח ונשמה מאצילות... (שם בהעלותך ו)
...ובמן היה באמת טעם כל המינים רק מסטרא דאילנא דחיי שלא להרגיש הנאת הגוף כמו שהיה האכילה קודם הקלקול של אדם הראשון, ובשבת גם כן כל אכילת ישראל מסטרא דאילנא דחיי שלא לטעם הנאת הגוף רק לענג את השבת, כמו שאמרנו כמה פעמים, שדקדקו בגמרא ואמרו כל המענג את השבת ולא אמרו כל המתענג בשבת או המענג עצמו בשבת, אך הפירוש שצריך שיהיה העונג לענג הנשמה יתירה שנקראת שבת, והיא מתענגת מענוגי סעודת שבת ולא לענג עצמו, אז האכילה היא כאכילת המן מסטרא דאילנא דחיי. (שםבהעלותך ח)
...נמצא בשבת הישראל הוא כמקריב ביכורים ואוכל ביכורים, ומועיל אכילת שבת לתקן כל האכילות של ישראל שיהיה בכל הטוב שלא יהיה בהם ערבוב רע, כמו שנאמר בביכורים ושמחת בכל הטוב, ויוכל לתקן כל קלקול הנחש וקליפת עמלק, ויוכל לזכות שיהיה הכסא שלם, וזה שאמר בזהר הקדש כנ"ל דהא אתאחדת כרסייא יקירא קדישא ברזא דאחד, שבשבת יש התגלות עתיקא, שבכל הסעודות דשבת אומרים ועתי"ק אתיין לסעדא בהדא... (שם כי תבא ח)