נשארה שבת אחרת שלא נזכרה, והיתה בושה, אמרה לפניו, רבון העולם, מיום שעשית אותי אני נקראת שבת, ואין יום בלא לילה, אמר לה בתי, שבת את ושבת קראתיך, אבל הנה אני מעטר אותך בעטרה עליונה ביותר, העביר כרוז ואמר, מקדשי תיראו, וזו היא שבת של ליל שבת, שהיא יראה, ושורה בה יראה, ומי היא, (היינו) שהקב"ה כלל ביחד ואמר אני ה', (אשר אני ה"ס המלכות, שה"ס ליל שבת, ה' ה"ס ז"א, ובמלות אני ה' נכללו יחד). ואני שמעתי מאבי שאמר כך, ודייק (שהמלה) את הוא לרבות תחום שבת, שבתותי (שהוא לשון רבים), היינו העגול והרבוע שבתוכו שהם שנים, (דהיינו ב' שבתות), וכנגד שנים אלו, יש שתי קדושות, שיש לנו להזכיר, אחת היא ויכולו, ואחת היא קידוש. ויכולו יש בו שלשים וחמש מלים, ובקידוש שאנו מקדשים יש בו שלשים וחמש מלים, ועולים לשבעים שמות, שהקב"ה וכנסת ישראל מתעטרים בהם.
ומשום שהעגול והרבוע הזה הם שבתותי, שתיהן כלולות בשמור, שכתוב שבתותי תשמורו, אבל שבת העליון לא נכלל בשמור, אלא בזכור, כי מלך העליון, (שהוא בינה), הושלם בזכור, ועל כן נקראת (הבינה) מלך שהשלום שלו, כי השלום שלו הוא זכור, ועל כן אין מחלוקת למעלה... (הקדמה פב, ועיין שם עוד)
שלשה הם הגורמים רעה לעצמם, אחד מי שמקלל את עצמו, השני מי שזורק לחם או פירורים שיש בהם כזית, השלישי, מי שמדליק את הנר במוצאי שבת מטרם שבאו ישראל לקדושא דסדרא, באותו האש הוא גורם להדליק אש הגיהנם עד שלא הגיע זמנם...
משום שאינו ראוי להדליק את הנר כשיוצא השבת, מטרם שישראל מבדילים בתפלה ומבדילים על הכוס, כי עד הזמן ההוא שבת הוא, וקדושת השבת שולטת עלינו, ובשעה שמבדילים על הכוס, כל אלו הצבאות וכל אלו המחנות הממונים על ימי החול, כל אחד ואחד שב למקומו ולעבודתו שהוא ממונה עליה, (אמנם ודאי שמותר להדליק נר לצורך הבדלה).
כי כשנכנסה שבת ונתקדש היום, נתעורר הקדש ושולט בעולם, והחול הוסר משליטתו, ועד השעה שהשבת יוצאת אינם שבים למקומם, ואף על פי שיוצא השבת אינם חוזרים למקומם עד השעה שאומרים ישראל ברוך המבדיל בין קדש לחול, אז הקודש מסתלק, והמחנות שנתמנו על ימי החול מתעוררים וחוזרים למקומם, כל אחד ואחד על משמרתו אשר הפקד עליו.
ועם כל זה אינם שולטים עד שיהיו אורות מסוד אור הנר, שכולם נקראים מאורי האש, משום שמסוד עמוד האש, ומיסוד האש, באים כולם, ושולטים על העולם התחתון, וכל זה כשאדם מדליק את הנר מטרם שגמרו ישראל קדושא דסדרא...
אבל אם הוא מחכה, עד שיגמרו קדושא דסדרא, אותם הרשעים שבגיהנם מצדיקים עליהם את הדין של הקב"ה, והם מקיימים על האדם ההוא, את כל הברכות שאומרים הצבור, (דהיינו) ויתן לך האלקים מטל השמים, ברוך אתה בעיר וגו'... (הקדמה רנו, ועיין שם עוד)
ההבדלה שאנו עושים במוצאי שבת הוא להבדיל בין אלו הכחות השולטים בימות החול ובין הקדושה השולטת בשבת, ועם יציאת השבת עולה צד אחד מגיהנם מבחינת עין הרעה, הרוצה לשלוט בעולם בעת שישראל אומרים הכתוב ומעשה ידינו כוננהו...
וישראל עושים מעשה של מצוה בהדס וביין, ואומרים הבדלה והס"א נפרשת מהם, (כי על ידי מעשה ודיבורים של מצוה מתעוררת כוונת הלב להכיר בכל המיאוס וההזק הנמשך לעושי רצונו ית', שזה סוד ההבדלה, כי אז פורשים בהכרח מהס"א ומתדבקים בהקדושה)... (בראשית נה, ועיין שם עוד)
...ומשום זה יש רשות לאדם, להסתכל בהצפרנים במוצאי שבת קדש, שהרי מאירים אז מאותו הנר, ומאירים באותה האש, לשלוט בימות החול... אלו נראים, דהיינו הצפרנים, אבל פנימיות האצבעות אין רשות לראות לאור הנר ההוא... (שם קכט, ועיין שם עוד)
ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו', קידוש זה, הוא במשקל אחד כנגד עדות האמונה (דהיינו ויכלו השמים), והם ל"ה תיבות אחרות כמו שיש בויכלו, הכל עולה ע' תיבות לעטר בהם את השבת של כניסת השבת, (שהיא המלכות), אשרי חלקו של אדם המכוון רצונו לדברים אלו לכבוד רבונו.
קידוש של יום הרי העמידוהו, שהוא בורא פרי הגפן, ולא יותר, כי היום, (שהוא ז"א) עומד לקדש (את המלכות שה"ס כוס של קידוש, כי ביום עולים זו"ן עד או"א שה"ס קדש, ומתקדשים על ידיהם), מה שאינו כן בלילה, שאנו צריכים לקדש (את המלכות) באלו הדברים, כמו שהעמדנו, (דהיינו ע' תיבות), והלילה הזה, (שהיא המלכות), אינה מתקדשת אלא על ידי עם הקודש למטה, בשעה ששורה עליהם רוח העליון, (שהוא תוספת נשמה), ואנו צריכים לקדש אותה ברצון הלב ולכוון הדעת לכך, (כי בלילה עוד לא עלו אלא עד ישסו"ת וצריכים להמשיך הקדושה)...
אחר שיצא השבת צריך האדם להבדיל בין קדש לחול. למה, הוא משום שניתנה רשות להממונים שלמטה לשלוט על העולם, ובכל מעשה העולם, (וצריכים) להראות היחוד במקום קדוש בקדושה העליונה, (שהוא השבת), ולהבדיל את התחתונים מיחוד העליון, ולברך על מאור האש.
משום שכל אש אחרת נסתרת ונגנזת ביום השבת חוץ מאש אחת שבקדושה עליונה שנתגלה, (שהיא ממסך דחירק שבקו אמצעי דבינה שחזרה לחכמה), ונכללת בקדושת השבת, (שהיא המלכות המלבשת את הבינה), וכשאש הזאת מתגלה, כל אשים אחרות נסתרות ונגנזות לפניו, ואש ההיא היא של עקדת יצחק, (דהיינו של קו אמצעי העוקד וקושר את קו השמאל שנקרא יצחק שלא יאיר אלא ממטה למעלה, כדי שיכלול בימין), שהוא מתלהט על המזבח (ביום השבת, כלומר שאש המזבח הבוער גם בשבת הוא נמשך מאש הזה דקו האמצעי למלכות הנקראת מזבח). ומשום זה צריך לברך על מאור האש (במוצאי שבת), ואש הזו אין הכוונה על אש של חול אלא על אש של שבת, שאש הזאת היא אש היוצאת מאש של מעלה, (שנמשך מקו אמצעי אל המזבח, שהיא המלכות כנ"ל)...
באותה שעה שאנו מברכים על האש, מזדמנים ארבע מרכבות, ארבע מחנות למטה, (שהם מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, שכל אחד מהם ממונה על מחנה מלאכים), ומאירים מאש ההיא (שבמלכות) שנתברכה. והם נקראים מאורי האש, (משום שהארתם נמשכה מאש של המלכות שנתברכה), משום זה צריכים לכוף ד' אצבעות של יד ימין ולהאיר אותם מתוך אור הנר שנתברך, (פירוש כי זה רומז, אשר אש הזאת המתברכת, הנמשכת מאש של מעלה שהיא קו האמצעי, גורמת למיעוט הג"ר שבהארת החכמה שבשמאל, וכפיפת אצבעות רומזת למיעוט הג"ר).
ואלו אצבעות רומזים לאלו מאורי האש, (דהיינו לארבע מרכבות הנ"ל), שמאירים ושולטים מתוך אור הנר ההיא שנתברכה, ומשום שהן מדרגות שלמטה, לכן כשהאדם מראה אצבעותיו לפני אור הנר צריך לכוף אותן לפנים, משום שאור הזה שולט עליהן והן מאירות ממנו... (ויקהל רנד, ועיין שם עוד)
וצריך להריח בבשמים, כשיוצא השבת, משם שנסתלק רוח ההוא (מן האדם, שהוא תוספת נשמה של שבת), והנפש של האדם נשארת ערומה, מכח הסתלקות ההיא שנסתלק הרוח ממנה, וכבר העמידוהו...
משום זה, כשיצא השבת, צריכים להריח בבשמים שנפשו תתישב בריח ההוא, תמורת ריח העליון הקדוש ההוא שנסתלק ממנו, וריח המשובח שבבשמים, הוא הדם, כי הקיום של מקום הקדוש, (דהיינו מלכות), שהנשמות יוצאות ממנה הוא הדס, וזה הוא גם כן הקיום של נפש האדם כמו של מעלה, להתקיים מן העירום ההוא שנשאר בו (אחר הסתלקות התוספת נשמה של שבת)... (שם רעא, ועיין שם עוד)
בעוד שהיו הולכים פגשו איש אחד שהיה בא וג' ענפי הדס בידו, קרבו אליו, אמרו לו, למה לך זה, אמר כדי לתת הרוחה אל האובדת, (דהיינו הנשמה יתרה הנאבדת מנפש האדם במוצאי שבת), אמר ר' אלעזר יפה אמרת, אבל שלשה למה לך, אמרו לו אחד לאברהם אחד ליצחק ואחד ליעקב, (שהם ג' קוין חסד גבורה תפארת), וקשרתי אותם יחד והרחתי בהם משום שכתוב, לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, כי בריח הזה מתקיימת חולשת הנפש ומתקיימת באמונה זו, (שהיא המלכות), ונמשכות ברכות מלמעלה ומלמטה... (צו קפז, ועיין שם עוד)
א"ר יצחק לר' יהודה, כתוב, זכור את יום השבת לקדשו, ולמדנו, זכרהו על היין, למה על היין, א"ל משום שהיין הוא שמחה של התורה, (שה"ס מוחין של הארת חכמה הנקרא יין המאירים בז"א שנקרא תורה), ויינה של תורה, שהוא (המוחין דז"א) הוא שמחת הכל, ויין הזה משמח את המלך, (שהוא ז"א), ויין הזה מעטר את המלך בעטרותיו, (דהיינו המוחין דג"ר), זה שאמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ולמדנו, בכל צריך אדם להראות מעשה (למטה לעורר כנגדו השורש למעלה), כי לא נמצא קדושה אלא ביין, כמו שאמר כי טובים דודיך מיין, (שפירושו שהם) טובים משום שהם יין, וכן נזכירה דודיך מיין, ועל כן הקידוש של שבת הוא על היין, וכבר העמדנו ולמדנו. (אמור קכז)
דבר החמישי (שצריכים לעשות בשבת הוא), כוס יין של ויכלו... תקון הרביעי הוא להאיר המנורה על השולחן כמו שהעמידו הראשונים, שולחן בצפון ומנורה בדרום... החמישי הוא הכוס של ויכלו, (דהיינו כוס של קדוש), כוס, הוא בחשבון אלקים, (דהיינו פ"ו), ויכלו (הוא בחשבון) ע"ב, שהכל הקדושה (שהיא המלכות) כוללת אותם, (דהיינו השם אלקים ושם ע"ב). וכוס הזה, (שהיא מלכות) מלא יינה, (דהיינו שפע הארת חכמה) של התורה, (שהוא ז"א הנקרא תורה), צריך להעיד על מעשה בראשית, (שה"ס בינה, כי שפע הארת חכמה נקרא עדות, בסוד עדן, והבינה היא המקור המשפיע אותה, וז"ס שצריך להעיד על מעשה בראשית). (עקב לז ומט)
לקדשו, בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא קדושה ליום, קדושה ללילה מנין, תלמוד לומר ושמרתם את השבת. אין לי אלא שבת, ימים טובים מניין, תלמוד לומר אלה מועדי ה' וגו'. (יתרו-בחודש פרשה ז)
מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים... והבדלה בחונן הדעת, ר"ע אומר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה, רבי אליעזר אומר בהודאה... א"ר יוסף מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה, ורבנן אמרי מתוך שהיא חול לפיכך קבעוה בברכת חול... והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס... (ברכות לג א)
ראה עוד שבת-כללי ברכות כז ב.
בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין, ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום... בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה, ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה. בית שמאי אומרים שברא מאור האש, ובית הלל אומרים בורא מאורי האש אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עכו"ם ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים ולא על הנר ולא על הבשמים של ע"ז ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו... בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין שהיום גורם ליין שיבא, וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא, ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום, שהיין גורם לקדושה שתאמר, דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה... (שם נא ב, וראה שם עוד)
...אלא כדבעא מיניה ר' מר' ישמעאל בר' יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת, א"ל וכי בחול מי הותרה, שאני אומר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ומהדר לה בקידושא דבי שמשי. (שבת קיג ב)
...והאמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אליעזר בן יעקב אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל, וכי תימא דאבדיל בתפלה, והאמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, וכי תימא דאבדיל על הכוס, כוס בשדה מי איכא, תרגמא רבי נתן בר אמי קמיה דרבא בין הגיתות שנו. א"ל ר' אבא לרב אשי במערבא אמרינן הכי המבדיל בין קודש לחול ועבדינן צרוכין, אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוה אמר המבדיל בין קודש לחול ומסלתינן סילתי (חוטבין עצים). (שם קנ ב)
ואמר רבא אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. (פסחים ח א)
אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת, אמר רב ידי יין לא יצאו ידי קידוש יצאו, ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו... ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה... (שם ק ב, וראה שם עוד)
גופא, יום טוב שחל להיות אחר השבת, רב אמר יקנ"ה ושמואל אמר ינה"ק, ורבה אמר יהנ"ק ולוי אמר קני"ה, ורבנן אמרי קינ"ה, מרתא אמר משמיה דר' יהושע ניה"ק... (שם קב ב, וראה שם עוד)
רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב המנונא סבא, אמרו ליה זיל חזי אי מקדיש יומא נפסיק (בעקירת השולחן) וניקבעיה (לסעודתא) לשבתא, אמר להו לא צריכיתו (להפסיק בעקירת השולחן), שבתא קבעה נפשה, דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש (ודי לכם בפריסת מפה וקדוש). סבור מיניה כי היכי דקבעה לקידוש כך קבעה להבדלה, אמר להו רב עמרם הכי אמר רב לקידוש קובעת ולא להבדלה קובעת, והני מילי לענין מיפסק דלא מפסקינן, אבל אתחולי לא מתחלינן. ומיפסק לא אמרן אלא באכילה, אבל בשתיה לא, ושתיה נמי לא אמרן אלא בחמרא ושיכרא, אבל מיא לית לן בה. ופליגא דרב הונא, דרב הונא חזייה לההוא גברא דשתה מיא קודם הבדלה, אמר ליה לא מיסתפי מר מאסכרה, דתנא משמיה דרבי עקיבא כל הטועם כלום קודם שיבדיל מיתתו באסכרה. רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא.
בעא מיניה רבינא מרב נחמן בר יצחק מי שלא קידש בערב שבת מהו שיקדש והולך כל היום כולו, א"ל מדאמרי בני רבי חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולו, הכא נמי מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו... איתיביה כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם, ואם אין לו אלא כוס אחד אומר עליו קידוש היום, מפני שקידוש היום קודם לכבוד יום (וכבוד לילה), ואם איתא לישבקיה עד למחר וליעביד ביה תרתי, א"ל חביבה מצוה בשעתה... והא תניא הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומר הבדלה על הכוס, ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו, ולא אמרינן חביבה מצוה בשעתה, א"ל אנא לא חכימאה אנא ולא חוזאה אנא ולא יחידאה אנא אלא גמרנא וסדרנא אנא, וכן מורין בבי מדרשא כוותי, שאני לן בין עיולי יומא לאפוקי יומא, עיולי יומא כל כמה דמקדמינן ליה עדיף ומחבבינן ליה, אפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא. שמע מינה מיהא מתני' תמני, שמע מינה המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, וש"מ ברכה טעונה כוס, וש"מ כוס של ברכה צריך שיעור, וש"מ המברך צריך שיטעום, וש"מ טעמו פגמו, וש"מ טעם מבדיל...
תנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו, זוכרהו על היין, אין לי אלא ביום, בלילה מנין, תלמוד לומר זכור את יום השבת לקדשו, בלילה מנין, אדרבה עיקר קדושא בלילה הוא קדיש, דכי קדיש תחלת יומא בעי לקידושי, ותו בלילה מנין תלמוד לומר זכור את יום, תנא מיהדר אלילה וקא נסיב ליה קרא דיממא, הכי קאמר זכור את יום השבת לקדשו, זוכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה, ביום מנין, תלמוד לומר זכור את יום השבת ביום. מאי מברך, אמר רב יהודה בורא פרי הגפן, רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה ליקדיש לן מר קידושא רבה, הבו ליה, סבר מאי ניהו קידושא רבה, אמר מכדי כל הברכות כולן בורא פרי הגפן אמרי ברישא, אמר בורא פרי הגפן ואגיד ביה (האריך בו), חזייה לההוא סבא דגחין ושתי, קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו.
אמרי בני רבי חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך בכל השבת כולו ועד כמה, א"ר זירא עד רביעי בשבת, כי הא דיתיב רבי זירא קמיה דרב אסי ואמרי לה רב אסי קמיה דרבי יוחנן ויתיב וקאמר לענין גיטין חדא בשבתא תרי ותלתא בתר שבתא, ארבע וחמשא ומעלי שבתא קמי שבתא. א"ר יעקוב בר אידי אבל לא על האור.
אמר רב ברונא אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש, (דקידושא מפסיק בין נטילה לאכילה), אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא אכתי לא נח נפשיה דרב שכחנינהו לשמעתיה, זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, זימנין דחביבא עליה ריפתא מקדש אריפתא, זימנין דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא... אמר רבא הילכתא טעם מקדש (אם אכל מקדש אח"כ), וטעם מבדיל, ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו עד מוצאי שבת. מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולו... שמע מינה תלת, המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, ושמע מינה אסור לו לאדם שיאכל קודם שיבדיל, ושמע מינה מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולו...
תנו רבנן אין מקדשין על השכר, משום ר' אלעזר בר רבי שמעון אמרו מקדשין. מטעימת יין כל שהוא, ר' יוסי בר יהודה אומר מלא לוגמא, אמר רב הונא אמר רב וכן תני רב גידל דמן נרש המקדש וטעם מלא לוגמא יצא ואם לאו לא יצא. (פסחים קה א והלאה)
אמר רבי יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא, אלו הן הדר בארץ ישראל והמגדל בניו לתלמוד תורה והמבדיל על היין במוצאי שבתות, מאי היא, דמשייר מקידושא לאבדלתא. (שם קיג א)
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים, דכתיב להבדיל בין הקדש ובין החול, וכתיב התם להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה אשה כי תזריע. רבי יהושע בן לוי אמר בנים ראויין להוראה, דכתיב להבדיל ולהורות. (שבועות יח ב)
כדתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע. בשלמא התם בדיבור אחד נאמרו כדרב אדא בר אהבה, דאמר רב אדא בר אהבה נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, דאמר קרא זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו נמי בזכירה... (שם כ ב)
כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה, וכל מקום שיש הבדלה אין תקיעה, יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין, במוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין, כיצד מבדילין, המבדיל בין קודש לקודש, ר' דוסא אומר בין קדש חמור לקודש הקל... א"ר זירא יום טוב שחל להיות באמצע שבת אומר המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, מאי טעמא, סדר הבדלות הוא מונה. (חולין כו ב)
שמעון בר ווא בעא קומי רבי יוחנן דבר שהוא נהוג ובא חכמים חולקין עליו (באיזה מקום תקנו להבדלה), אמר לו על ידי שעיקרה בכוס שכחוה בתפלה, מילתיה אמרה שעיקרה בכוס, ר' יעקב בר אידי בשם ר' יצחק רובא אמרה בכוס אומרה בתפילה בשביל לזכות את התינוקות, מילתיה אמרה שעיקרה בתפילה... א"ר יודן מטבע ברכה (אומר חונן הדעת) ואחר כך מבדיל... וכה אם אין דיעה הבדלה מניין. אמר רבי יצחק בר' אלעזר מבדיל ואחר כך אומר מטבע ברכה. ר"א ב"ר הושעיה ובלבד שלא יפחות משלש אבדלות אמר ר' יוחנן אמרו הפוחת לא יפחות משלש והמוסיף לא יוסיף יותר משבעה אבדלות, לוי אמר ובלבד מאבדלות האמורות בתורה. נחום בי ר' סימאי נפק ומר בשם אובי ואפילו אבדלה אחת. וא"ר אבהו וצריך לחתום בהבדלה. רבי מנא בעי מעתה אפילו פתח במבדיל בין קודש לחול, וחוזר וחותם במבדיל בין קודש לחול... ר"א בן אנטיגנוס בשם ר"א בי ר' ינאי זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה עד שיבדיל, ודכוותה אסור לו לאדם לתבוע צרכיו עד שיבדיל. ר' זעירא ר' אלעזר בן אנטיגנוס בר' בשם ר' ינאי בשם ר' יודה בר' אם לא הבדיל במוצאי שבת מבדיל אפילו בחמישי בשבת, הדא דאת אמר במבדיל בין קודש לחול, אבל בורא מאורי האש אומרה מיד... ר' ירמיה ר' זעירא בשם רבי חייא בר אשי צריך לומר החל עלינו את הימים ששת ימי המעשה הבאים לקראתינו לשלום. ר' אבא מוסיף והשמיענו בהן ששון ושמחה, ר' חזקיה בשם ר' ירמיה הביננו ולמדינו, ר' חזקיה בשם ר' ירמיה העונין אמן צריכין ליתן עיניהן בכוס, ועיניהן בנר. (ברכות לט א, וראה שם עוד)
אמר רב אחא שלשה דברים נאמרו בכוס של ברכה, מלא, עיטור ומודח, ושלשתן בפסוק אחד, נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה', שבע עיטור, רצון מודח, מלא כמשמעו, א"ר חנינא אם עשיתה כן מה כתיב תמן ים ודרום ירשה, את זוכה לירש העולם הזה והעולם הבא. א"ר אלעזר כוס פגום אין מברכין עליו, טעמו פגמו... א"ר תנחום בר יודן כבוד היום קודם לכבוד לילה, קדושת הלילה קודמת לקדושת היום, אי זהו כבוד היום, ר' יוסי בשם רבי יעקב בר אחא ור' אלעזר בר יוסף בשם רב בורא פרי הגפן... (שם נו א)
א"ר יוסי בר' נהיגין תמן במקום שאין יין שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע, וחותם במקדש ישראל ואת יום השבת, וקשיא על דבית שמאי בלילי שבת היך עבידה... (שם שם ב, וראה שם עוד)
...רבי נתן אומר ברכו במן וקדשו בברכה... מה עשה הקב"ה זימן לו (לאדם הראשון) שני רעפים והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה, הדא הוא דכתיב (תהלים קל"ט) ולילה אור בעדני, מה בירך עליה, בורא מאורי האש, אתיא כשמואל, דאמר שמואל מפני מה מברכין על האור במוצאי שבת, מפני שהיא תחלת ברייתה. (בראשית יא ב)
ילמדנו רבינו מהו להבדיל על נר של עכו"ם במוצאי שבת, כך שנו רבותינו אסור להבדיל על הנר של עכו"ם במוצאי שבת, למה שלא שבת ממלאכה, ולא עוד אלא אם אתה מבדיל על נרו של עכו"ם אתה עושה העכו"ם כאלו הוא ספון, ואומר כל הגוים כאין נגדו... (וישב ג)
ילמדנו רבינו אימתי מברכין על הנר במוצאי שבת, כך שנו רבותינו אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, ומנין למדו מן הקב"ה, שנאמר (בראשית א') וירא אלקים את האור כי טוב, ואחר כך ויבדל אלקים בין האור ובין החשך... (ויגש ו)
ראה שבת-כללי פרק יח.
...אמר אדם עכשיו אני יודע שנבדל יום הקודש מיום החול, שאין לבער אש בשבת, אמר ברוך המבדיל בין קודש לחול. רבי מנא אומר כיצד חייב אדם לברך על כוס של יין לאור האש ואומר ברוך מאורי האש, וכשמחזיר ידיו מן האש אומר ברוך המבדיל בין קדש לחול, ואם אין לו יין פושט את ידיו לאור האש ומסתכל בצפורניו שהם לבנות מן הגוף ואומר ברוך מאורי האש, וכיון שמרחיק ידו מן האש אומר ברוך המבדיל בין קדש לחול, ואם אין לו אש פושט ידו לאור הכוכבים שהם של אש ויסתכל בצפורניו שהם לבנות מן הגוף ואומר ברוך מאורי האש, ואם נתקדרו השמים תולש אבן מן הארץ ומבדיל ואומר ברוך המבדיל בין קודש לחול. רבי אליעזר אומר לאחר ששותה אדם כוס של הבדלה מצוה להטיל מעט מים בכוס של הבדלה ושותה כדי לחבב את המצוה, ומה שישאר בכוס מן המים מעבירו על גבי עיניו, למה משום שאמרו חכמים שיורי מצות מעכבין את הפורענות. ר' צדוק אומר כל מי שאינו מבדיל על היין במוצאי שבתות או אינו שומע מן המבדילין אינו רואה סימן ברכה לעולם, וכל מי שהוא שומע מן המבדילין או מבדיל על היין הקב"ה קונה אותו לסגולתו, שנאמר ואבדיל אתכם וגו' (ויקרא כ') והייתם לי סגולה (שמות י"ט)... (פרק כ)
תני רבי בשם רבי נתן קדשו בברכה, מכאן אמרו מקדשו על הכוס בכניסתו... (פרשה כג י' הדברות תליתאה)
אמר רבי לוי בר נזרא שלשים ושש שעות היה יום ערב שבת ולילו שהיה בקר ושבת עצמה, כיון שראה אדם מוצאי שבת עם דמדומי חמה ומתחיל החשך לבוא, התחיל אדם טופח על פניו ואומר אוי לי שמא זה שאמר הקב"ה (בראשית ג') הוא ישופך ראש הוא מביאו עכשיו, והיה יושב ומהרהר בלבו שמא יבא הנחש שהטעה אותי בערב שבת וישופני עקב, נשתלח לו עמוד אש להאיר לו ולשמרו מכל דבר רע, ראה לעמוד האש ושמח בלבו, ואמר עכשיו אני יודע שהמקום עמי ובירך בורא מאורי האש, וכשהרחיק ידו מן האש אמר עכשיו אני יודע שנבדל יום הקדש מן החול שאין לבער אש בשבת, ואמר ברוך המבדיל בין קדש לחול. ויש אומרים שזימן לו הקב"ה שתי אבנים אחת של אופל ואחת של צלמות, שנאמר (איוב כ"ח) קץ שם לחשך אבן אופל וצלמות, ונטל אדם הראשון את שתי האבנים והקישן זו לזו ויצא מהם אש משתי האבנים והבדיל, ולפיכך אנו מבדילין על האור במוצאי שבת, א"ר הונא אף ביום הכפורים מבדילין, ששבת האור באותו היום. (מזמור צב)
...ובוהן להסתכל אור להבדלה... (תהלים לה, תשכג)
דבר אחר זכור זכריהו על היין, וכן הוא אומר זכרו כיין לבנון (הושע י'ד)... לקדשו, מלמד שהשבתות נקראו קדושים, במה את מקדשו, במאכל מתוקן לשבת וביין מבושם ובכלים נאים... (דברים ה יב)
זכור - ...ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים שאומרים בערב שבת באי כלה באי כלה באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבה, שהוא הקדוש הגדול, ותבין זה... אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדש אותו, כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה, שהיה טעון קדוש בית דין, לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכיר את יום השבת בקדשנו אותו, וכך אמרו במכילתא, לקדשו קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו. אין לי אלא ליום, ללילה מנין, תלמוד לומר ושמרתם את יום השבת, זהו קדוש היום, וזה מן התורה, אינו אסמכתא. וכך אמרו נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונין קדוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קדוש החדש וקדוש היובל, אבל ביום אסמכתא ואין אומר בו מקודש כלל, שדיינו בפעם אחת בכניסתו, וכן על היין אסמכתא ואינו קבע כלל. ובגמרא פסחים אמרו זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא ביום, בלילה מנין, תלמוד לומר את יום השבת. האי תנא מהדר אליליא ונסיב ליה קרא דיממא, ועוד עקר קדושא בליליא הוא, אלא הכי קאמר זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה, ביום מנין, תלמוד לומר את יום השבת, וכן הברייתא שבמכילתא נתרץ בה, אין לי אלא בלילה שהוא עקר הקדוש ליום מנין וכו', אסמכתא בעלמא. ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדה ממצות לקדשו, אבל זכור את יום השבת מצוה לזכרו תמיד בכל יום... (שמות כ ח)
...ואמר לקדשו ולא אמר לכבדו, ומהו קידוש הזה, אם לאיסור מלאכה כבר פירש לא תעשה כל מלאכה, אם לקדשו על היין כבר נאמר זכור את יום השבת, ומכאן למדו רז"ל לומר זוכרהו על היין, ולא למדוהו מלקדשו, ומהו לקדשו, לקרא אליו הקדש, אם תבין בו, נאה לשון קדש בענין שבת כשתעמוד על עיקרו. וטעם לקידוש היום על היין כי הוא כנגד יין המשומר בענביו, וכל המברך על היין בערבי שבתות זוכה וממלא גרבי יין, ובפירוש אמרו נובלות העולם הבא שבת, וכתיב ויין ישמח לבב אנוש, אמר לבב ולא אמר לב, רמז לב' לבבות... (האמונה והבטחון (פרק יט)
מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.
וזהו נוסח קידוש היום, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו, ושבת קדשו באהבה ורצון הנחלנו זכרון למעשה בראשית, תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, ברוך אתה ה' מקדש השבת.
וזה נוסח ההבדלה, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לחול.
עיקר הקידוש בלילה, אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו, ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף יום שלישי, אבל אינו מברך על האור אלא בליל מוצאי שבת בלבד.
אסור לאדם לאכול או לשתות יין משקדש היום עד שיקדש, וכן משיצא היום אסור לו להתחיל לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל, ולשתות מים מותר. שכח או עבר ואכל ושתה קודם שיקדש או קודם שיבדיל הרי זה מקדש ומבדיל אחר שאכל.
מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדיל בתפלה צריך להבדיל על כוס, ומאחר שיבדיל ויאמר בין קדש לחול מותר לו לעשות מלאכה אף על פי שלא הבדיל על הכוס, ומברך על היין תחלה ואחר כך מקדש, ואינו נוטל את ידיו עד שיקדש.
כיצד הוא עושה, לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר ולא יסייע בשמאל, ומברך על הגפן, ואחר כך מקדש. ומנהג פשוט בישראל לקרות בתחלה פרשת ויכלו, ואחר כך מברך על היין ואחר כך מקדש ושותה מלוא לוגמיו ומשקה לכל בני חבורה, ואחר כך נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל.
אין קידוש אלא במקום סעודה, כיצד, לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר, אבל אם קידש בזוית זו אוכל בזוית שניה, ולמה מקדשין בבית הכנסת, מפני האורחין שאוכלין ושותין שם.
היה מתאוה לפת יותר מן היין או שלא היה לו יין הרי זה נוטל ידיו תחלה ומברך המוציא ומקדש ואחר כך בוצע ואוכל, ואין מבדילין על הפת אלא על הכוס.
מי שנתכוין לקדש על היין בלילי שבת ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש הרי זה מקדש על הפת ואינו מקדש על היין אחר שנטל ידיו לסעודה, ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזה הוא הנקרא קידושא רבה, מברך בורא פרי הגפן בלבד ושותה, ואחר כך יטול ידיו ויסעוד, ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש, וגם קידוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה.
יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדיין היא שבת, שמצות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט.
מי שהיה אוכל בערב שבת וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה פורס מפה על השולחן ומקדש וגומר סעודתו ואחר כך מברך ברכת המזון, היה אוכל בשבת ויצא השבת והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו ונוטל ידיו ומברך ברכת המזון על הכוס, ואחר כך מבדיל עליו, ואם היה בתוך השתיה פוסק ומבדיל ואחר כך חוזר לשתייתו. היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת מברך ברכת המזון תחלה ואחר כך מקדש על כוס שני, ולא יברך ויקדש על כוס אחד, שאין עושין שתי מצות בכוס אחד, שמצות קידוש ומצות ברכת המזון שתי מצות של תורה הן.
אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפילו כטיפת החרדל בחבית גדולה אין מקדשין עליו. כך אנו מורין בכל המערב, ויש מי שמתיר לקדש עליו ואמר לא נאמר היין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן.
יין שטעמו טעם חומץ אף על פי שריחו ריח יין אין מקדשין עליו, וכן שמרים שנתן עליהן מים אף על פי שיש בהן טעם יין אין מקדשין עליהן, במה דברים אמורים בשנתן על השמרים שלשה מים והוציא פחות מארבעה, אבל אם הוציא ארבעה הרי זה יין מזוג ומקדשין עליו. כלי שהיה מלא יין אפילו מחזיק כמה רביעיות אם שתה ממנו מעט הרי זה פגמו ונפסל ואין מקדשין על השאר מפני שהוא כשיורי כוסות.
יין שריחו ריח החומץ וטעמו טעם יין מקדשין עליו, וכן יין מזוג וכן יין צמוקים מקדשין עליו, והוא שיהיו צמוקים שיש בהן לחלוחית שאם ידרוך אותן יצא מהן דבשן, וכן יין חדש מגתו מקדשין עליו, וסוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש עליו בשעתו. מדינה שרוב יינה שכר אף על פי שהוא פסול לקדוש מותר להבדיל עליו, הואיל והוא חמר המדינה.
כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן, ומבדילין במוצאי ימים טובים לחולו של מועד ובמוצאי שבת ליום טוב, אבל אין מבדילין במוצאי יום טוב לשבת...
בלילי יום טוב מקדש על היין כבשבת, ואם אין לו יין או שהיה מתאוה לפת מקדש על הפת, וכן ביום טוב מקדש קידושא רבא כדרך שמקדש בשבת.
כיצד מברכין בלילי יום טוב שחל להיות באחד בשבת, בתחלה מברך על הגפן, ואחר כך מקדש קידוש יום טוב, ואחר כך מברך על הנר, ואחר כך מבדיל וחותם בהבדלה המבדיל בין קדש לקדש, ואחר כך מברך שהחיינו. כל לילי יום טוב ובליל יום הכפורים אומרים שהחיינו, ובשביעי של פסח אין מברכין שהחיינו מפני שאינו רגל בפני עצמו וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח.
סדר הבדלה במוצאי שבת מברך על היין ואחר כך על הבשמים ואחר כך על הנר, וכיצד מברך על הנר בורא מאורי האש, ואחר כך מבדיל.
אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו כדי שיכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת, ואין מברכין על הנר של עובדי כוכבים ומזלות שסתם מסיבתן לעבודת כוכבים ומזלות, ולא על הנר של מתים. ישראל שהדליק מעובד כוכבים ומזלות או עובד כוכבים ומזלות מישראל מברכין עליו, עובד כוכבים ומזלות מעובד כוכבים ומזלות אין מברכין עליו. היה מהלך חוץ לכרך וראה אור, אם רוב אנשי הכרך עובדי כוכבים ומזלות אינו מברך ואם רוב ישראל מברך, אור של כבשן של תנור ושל כירים לכתחלה לא יברך עליו, הגחלים אם כשיכניס קיסם ביניהן דולק מאליו מברכין עליהן. אור של בית המדרש אם יש שם אדם חשוב שמדליקים בשבילו מברכין עליו. של בית הכנסת אם יש שם חזן שהוא דר שם מברכין עליו. ואבוקה להבדלה מצוה מן המובחר, ואין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על כל המצות, אלא אם יש לו מברכין עליו...
יום טוב שחל להיות באמצע שבת אומר בהבדלה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה כדרך שאומר במוצאי שבת, שסדר ההבדלות הוא מונה, ואין צריך לברך לא על הבשמים ולא על הנר וכן אינו צריך לברך על הבשמים במוצאי יום הכפורים.
ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת משמחין אותה ומיישבין אותה בריח טוב. (שבת פרק כט)
לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וכן ביציאתו שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו", כלומר זכרהו זכר קדושה וגדולה. ובפרוש אמרו לנו חכמינו, שדברים אלו מצווים אנו לאמרם על היין, שכן בא הפרוש, זכרהו על היין. והענין הוא שנותנין בכוס רביעית יין חי או מזוג או יותר מרביעית אבל לא פחות מזה, והמזיגה ידועה שהיא על חלק אחד של יין חי וטוב שלשה חלקי מים, ומברכין עליו קדוש שבת, כמו שידוע הנוסח בין היהודים, וכן ביציאת שבת גם כן מברכין על היין לכבוד היום, ואותה ברכה של מוצאי שבת נקראת הבדלה.
משרשי מצוה זו כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכר גדולת היום ונקבע בלבנו אמונת חדוש העולם, "כי ששת ימים עשה ה'" וגו', ועל כן נתחיבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה שהוא סועד ומשמח, וכבר אמרתי לך, כי לפי התעוררות האדם ומעשהו יתפעל אל הדברים לעולם... ומזה השורש אמרו בגמרא ז"ל שאם הפת חביב על אדם יותר, שיקדש על הפת, כי אז מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב, ואף על פי שביציאת היום לא אמרו כן אלא שחייבו להבדיל ביין על כל פנים, גם בזה צדקו, כי הם ז"ל גם התורה השלמה, יבחרו לעולם ברוב, ובאמת כי רוב העולם יתאוו אל השתיה במוצאי שבת יותר מן האכילה, לפי שכבר קבעו סעודה גדולה ביום לכבוד השבת, ואין צורך לתת טעם על חייבם אותנו שיהיה בכוס רביעית, דפחות מזה השעור אינו ראוי ולא יתעורר לב אדם עליו. ואשר חייבונו בהדחת הכוס ושלא לטעום כלום עד שיקדש ושיקדש במקום סעודה, כל זה ענפי שורש התעוררות שאמרתי... (יתרו מצוה לא)
ואחר שבארתי לך ענין קדוש אבאר לך ענין הבדלה, למען לא תחסר כל על שלחנך בין בחול בין בשבת, כי גם ההבדלה היא כבוד השבת, לזכור את יום השבת בבואו ובצאתו, כמו שדרשו רז"ל זכור את יום השבת, זכרהו בכניסתו וביציאתו.
ודע כי ההבדלה בארבע ברכותיה היא רמוזה בפרשה ראשונה של בראשית, ברכה ראשונה בורא פרי הגפן, רמוזה בפסוק ראשון במלת 'הארץ' שהיא הגן והגפן בגן, והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ברכה שניה עצי בשמים רמוזה בלשון ורוח אלקים מרחפת על פני המים, כי הריח באמצעות הרוח. שלישית בורא מאורי האש, הוא שכתוב יהי אור, רביעית המבדיל, הוא שכתוב ויבדל אלקים בין האור, וכשם שמצינו הבדלה בהקב"ה בתחלת המלכות בבריאת העולם וחידושו, כך מצינו בו קדוש ביום השבת שהוא אסור המלאכות, הוא שכתוב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכו במן וקדשו במקושש... (שלחן של ארבע שער א)
כתב רמב"ן בפסוק זה נכללו שתי מצות, א' קידוש בליל שבת שדרשו ז"ל מתיבת לקדשו, שתזכרנו בפה ותקדשנו בתחילת כניסתו, מלשון קידוש בית דין שהיו מקדשין את החדש ואת היובל ואומרים מקודש מקודש... הבדלה במוצאי שבת מדאורייתא לכולי עלמא והוא ענף זכור, שהרי אמרו בפסחים זוכרהו בדברים בכניסתו וביציאתו, וכתיב נמי ולהבדיל בין הקדש ובין החול. (מ"ע מן התורה התלויות בפה בקנה ובזמן)
ראה שבת-כללי נתיב התורה פרק י'.
נוסח הקידוש יתבאר בסמוך בפרק השני. וזה לשון רבינו הכלבו, בשעה שמתחיל לומר יום הששי ויכלו השמים שנרמז השם בראשי תיבות עומדים קצת לכבוד השם, וכשמתחילין יתן עינו בנרות, ובשעת הקידוש בכוס, כמו בכוס של ברכה... ואם נהנה באויר החצר יותר פשיטא דמותר (לאכול שם), והנראה בעיני דלא שרי אלא לאכול בחצר, אבל הקידוש הוא במקום הנר, מאחר שהודלקה לכבוד שבת, בפרט לפי שמצאתי כתוב בשם שכל טוב טעם לשתי הנרות על דרך מה שאמרו פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו ומהדר ליה בקידושא דבי שמשא, וב' פעמים נר הוא חמש מאות, ואף כשיסתכל בנרות בשעה שיקדש יהא לו רפואה וגם האיש יש לו רמ"ח אברים ולאשה רנ"ב בגימטריא ב' פעמים נר נגד חיבור איש ואשה, ומעתה כשרואה בנרות בעת שיקדש יהא לו רפואה, ולפי זה מיושב נמי המנהג שמברכים שתי נרות בשבת, כלומר חיבור איש ואשה על דרך עונת תלמידי חכמים וכו', והשתא משמע להדיא דלא שרי לקדש אלא במקום הנר, ומשום הכי נראה מי שיש לו כמה חדרים והולך מן בית לחדש שצריך להיות לו נר אחד בכל המקומות שיש לחוש שמא יכשל שם...
שינה בשבת תענוג... יכבד גם כן את השבת ביציאתו בסדר הבדלה ובשירים וקביעת הסעודה. וזה לשון אבא מורי ז"ל ה"ה בעמק הברכה, ויאמר הבדלה בניגון טוב ויפה כדי ללות המלכה בשמחה ובשירים, משל למלך שמלוים אותו העם בשמחה ובשירים ועל כן אנו נוהגין להבדיל מעומד, ואף על גב שהיה ראוי לישב ובפרט כשאחד יוצא בברכת חברו שצריך ישיבה, כמוזכר בפוסקים, כי דרך לויה מעומד...
כתב הטור בסימן רצ"ו נהגו בכל המקומות לברך על הדס, ומנהג אבותינו תורה, וכן כתב בית יוסף בשולחן ערוך שלו שיש לברך על הדס היכא דאפשר. ומורי כתב על זה בשולחן ערוך שלו וזה לשונו, ויש אומרים דאין לברך על הדס היבש דאינה מריח רק על שאר בשמים, וכן נהגו במדינות אלו. ונראה לעניות דעתי דיש להניח גם הדס עם הבשמים דאז עושים ככולי עלמא...
צריך שיראה בצפרניו קודם שיבדיל בורא מאורי האש, משום דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים. מצאתי וזה לשון הטור בסימן רצ"ח ומצוה מן המובחר לברך על אבוקה... הטעם הוא הואיל ונוסח הברכה בורא מאורי האש, שהוא לשון רבים צריך להיות שם אבוקה שנראים בה אבוקות הרבה, ונוהגין להסתכל בצפרנים, וכתב עוד בשם רב עמרם מביטים לכפות הידים כדי שיהנו מן הנר. וכתב מורי בש"ע שלו וזה לשונו, ויש לראות בצפרנים של יד ימין ולאחוז הכוס ביד שמאל, ויש לכפוף באצבעות תוך היד, שאז רואים בצפרנים עם הכפות בבת א', ולא יראה פני אצבעות שבפנים...
לא ישתה הבדלה עד שישב... משום דתלמיד חכם לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד. ומה שנשתייר רוחצין בו את פניהם כדי לחבב את המצוה... (מסכת שבת)
סוד נוסח הקידוש... וכתב בספר לקט שכחה ופיאה וכן כתב האר"י ז"ל כי טעות גדול לומר כי בנו בחרת ולא יהיה רק ע' תיבות ביחד, וכן האריך בזה תולעת יעקב שלא יהיה בנוסח הקידוש רק ל"ה תיבות, ועם ויכולו הם ע' תיבות, והאריך בסוד הדבר. ומה שכתב בלקט ושכחה ופאה שאפילו יחיד יאמר סברי מורי כדי שעם אלו ב' תיבות יהיה ע"ב כמנין ויכולו הדין עמו, שראוי לצרף עוד תיבות לכוונה זה שיעלה לחשבון ע"ב נגד שם של ע"ב עולם חסד יבנה, חסד עולה ע"ב, וכן ויכולו השמים והארץ ראשי תיבות וה"ו שהוא שם הראשון משם של ע"ב. אמנם לפי מנהגנו שאנחנו מתחילים יום הששי יצרף בדעתו השני תיבות למנין ע"ב, ויחשוב שני הכוונות, יחשוב שבויכלו עם הקידוש יש ע' תיבות לסוד הנזכר, ואחר כך יחשוב שבצירוף שתי תיבות יום הששי הוא ע"ב. אבל עם כל זאת אני מסכים שבכל פעם שמברך איזה ברכה בשבת יאמר סברי מורי לכבוד פנים חדשות, אבל לא יצרף במחשבתו אלו השתי תיבות לסוד המנין.
ובספר המוסר פ"ד בהג"ה כתב עוד בענין אחר לענין צירוף ע"ב וזה לשונו, יסוד הקידוש של ליל שבת אמרו הקדמונים ז"ל שצריך להיות האדם בעמידה באות קידוש, מפני שהוא קדושת כלה הידועה, לפי ששבע הברכות של הכלה הם בעמידה בשעת קדושיה, והכל עומדין לכבודה, כל שכן לכלה העליונה הכלולה בכל יופי שאנו צריכין לעמוד בשעת קדושיה לכבודה על אחת כמה וכמה. ואל יהא הענין הזה והדבר הזה קל בעיניך, כי הענין גדול ועמוק הוא, כי הכלה מתקדשת ומתייחדת עם המלך ה' צב-אות, כי הקידוש שאנו מקדשין יש לו ל"ה תיבות כדי להשלים ע"ב שמות שהכלה מתעטרת בהם.... (שם ועיין שם עוד ובית דוד בית ה')
ראה שבת-כללי ויקרא יט ג.
ראה שבת-כללי בראשית ב ב.
בנוסח הקידוש דשבת זכרון למעשה בראשית תחילה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים, אחר כך ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, כי הג' טעמים הללו נמצאים בעולם שיצאו מכח אל הפועל ומתעוררין בשבת קדש בחינת מ"ב ויציאת מצרים והקדושה, והוא בכח ג' אבות ועל זה יש ג' סעודות בשבת, אכן איתא עוד כי השבת רמז ליום שכולו שבת שלעתיד, והארה זו עדיין אינה מתגלית בפועל ממש, ויתכן שעל זה רומזין בסעודת מוצאי שבת סעודתא דדוד מלכא משיחא שלעתיד יתגלה הארה זו... (בראשית תר"נ)
בפסוק אך את שבתותי תשמורו גוו'... וחז"ל אמרו זכור את יום השבת זכרהו על היין, הרמז הוא שבו נגלה הסוד הפנימיות שזה פעולת היין, ותירוש ינובב בתולות, ואיתא נכנס יין יצא סוד, ובספר תורת חיים כתב לבעבור כי שבת רומז לעולם הבא לכן מקדשין על היין, לרמוז על יין המשומר בענביו לעולם הבא, ופנימיות הענין הוא שיין המשומר בענביו הוא עצמו כח הנשמה הנסתרת בגוף, ואינו יכול לשלוט בה מגע נכרי כי היא סתומה, ועליה נאמר עין לא ראתה זה יין המשומר, ולעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם הוא התגלות הנשמה בשלימות, אך כי שבת הוא מעין עולם הבא, לכן יש בו מעט התגלות הנשמה, לכן מקדשין על היין לרמוז על התגלות הנשמה כנ"ל, ולכן יין צריך שמירה ממגע נכרי... (כי תשא תרנ"ג)
ולפי האמור יתפרש מה שעיקר קידוש הוא בליל שבת, אף שענין הקידוש נלמד מקרא דזכור, וידוע דשמור הוא מדת לילה וזכור מדת יום, ולמה זה מקדשין בכניסת שבת ואין ממתינין ליום. ולהנ"ל יש לומר דבכניסת שבת נקבצו באו כל האורות של כל חלקי השבת בכלל, ועל כן אז בחינת זכור ושמור דהוא שבת דיממא נמצאים באדם, והיינו שרואין בחוש שבעת התחלתה וכניסתה של השבת יש לכל אדם התעוררות ביותר, ועל כן אז זמן הקידוש, ואחר כך מסתלקין האורות וזוכין להן אחר כך אחת לאחת בעתו ובזמנו לפי המדה שהאדם מתעצם בקדושת שבת ועונג שבת. (ויצא תרע"ה)
ויש לומר דכן בכל מוצאי שבת שנכנסין בימי החול הוא מעין גלות, ולהחליש כח הגלות צריכין שמחה כנ"ל, וזה טעם זמירות מוצאי שבת. (ויגש תרע"ג, וראה עוד שבת-כללי יתרו תרע"ג)
וכענין זה יש לומר בשבת דיש בו שני ענינים זכור ושמור, שבת דליליא שמור, ושבת דיממא זכור, דשמור הוא במצות לא תעשה, שלא לעשות מלאכה, ובזה הכל שוין, ואם כן הוא מצד הכלל, וזה שאנו אומרים ויכולו שפירושו מלשון התכללות, כמו שדברנו בזה במקום אחר, ומשום שאז הוא זמן התכללות, ועל כן אפילו בקידוש שהוא זכור, כאמרם ז"ל (פסחים ק"ו) זכרהו על היין, אומרים ויכולו להורות שהוא זמן התכללות, וישראל נרצים מצד הכלל, ושבת דיממא הוא זכור שהוא במוח, וזה יש לכל אחד ואחד כפי מה שהוא וכפי מה דמשער בלבו, ואז ישראל נרצים גם מצד הפרט. (במדבר תרע"א)
להבין מה שלא נזכר ניסוך המים בתפילה כמו ניסוך היין, הענין על פי מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם קידושא רבא בשבת שחרית שלא תקינו לקדש בדיבור אף דכבוד יום עדיף, והוא על פי מה שכתב הזהר הקדש ואתם תחרישון בעתיקא תליא וכו', הפירוש כיון שהוא מקום גבוה כל כך אין יכולין לפעול שם בדיבור רק במעשה, כן פירש הרמ"ק, והוא הדין ליום של שבת דהוא עתיקא אין יכולין לפעול שם בדיבור... (שבת חוהמ"ס תרע"ד)
הענין על פי מה שאמרנו מה שמבדילין על היין במוצאי שבת שמורה שמחה, ולשמחה מה זו עושה ביציאת השבת קודש, ואמרנו שהוא על ההכרה להבדיל בין קודש לחול ושאר הבדלות, וזה שאמרו (ברכות ל"ג) מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה... (בא יב)
להבין ענין הבדלה על היין דשבחוהו רבנן ז"ל (שבועות י"ח)... אך הענין דבאמת קדושת השבת קביעא וקיימא שהשי"ת מקדשו, ואם כן מה יתרון להאדם בקדושת שבת... רק דקדושת שבת הוא כעין הקדמה לימי המעשה, שעל ידי זה נמשך הקדושה לו' ימים שאחריו... וכן בקדושת השבת שהשי"ת מקדשו כדי שישראל ידביקו ימי המעשה לקדושת השבת, ועל זה אנו מתפללין החל עלינו הימים וכו' מדובקים ביראתך, והגם דבלא התפלה גם כן נמשך קדושת השבת לימי המעשה, מכל מקום צריך איזה תפלה לזה, כעין אמירת יהי רצון כאלו הקרבתי וכו', וזה ענין היין להבדלה להמשיך היראה דשבת, שאמרו (ירושלמי דמאי פ"ד) אימת שבת על עם הארץ, וכל ישראל נקראו בשבת יראי שמי (תענית ח'), וצריך להמשיך היראה לימי המעשה, ואיתא שמחתי מתוך יראתי, שזהו שלימות היראה שבא ממנה לשמחה, וזה ענין היין להבדלה שמורה על שמחה והוא להמשיך בחינת היראה דשבת לחול, וכענין סעודת מלוה מלכה שאמרנו שהוא לחבר קדושת השבת לימי החול... וכן ענין קדושת שבת מתוך ההבדלה על היין זוכרהו, ועיקר ההבדלה ההבחנה להבדיל בין הקודש ובין החול, ומזה דעת הישראל מתפייסת ונוחה במוצאי שבת, שכבר אמרנו בשם רב קדוש אחד שאמר שבמוצאי שבת הישראל כנופל מאיגרא רם לבירא עמיקתא, והיה הישראל בעצב מאד מהעדר מעלת השבת, ועיקר מה שנתפייס דעתו על ידי שזוכה להבחין ההבדלות, שעל זה אמרו (ירשלמי ברכות פ"ה ה"ב) אם אין דיעה הבדלה מניין, שזה שהאדם מבחין להבדיל הוא מבחינת דעת שבאמת אין ניכר על הגוון שום הבדל בין יום השבת ליום חול, וכן ענין ההבדל בין ישראל לעמים גם בתינוק בן יומו אף שלא נימול עדיין, ומכל מקום השי"ת מבדיל בין וכו', והישראל שמרגיש ומבחין זה הוא בחינת דעת... (תרומה יג)
איתא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו (שבת קי"ט), ובקידוש אנו מוסיפין תיבות ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, ולהבין שייכות תיבות אלו לקידוש היום, הגם שיש רמז בראשית תיבות לשום הוי"ה כידוע, יש להבין ענין הרמז בתיבות אלו דייקא, גם שייכות תיבות ויהי ערב וגו'. אמנם בשום לב על סדר הבריאה של ו' ימי המעשה שלאחר שנאמר בהם וירא אלקים כי טוב כתוב ויהי ערב ויהי בוקר, ולכאורה מה שייכות הערב שקודם אור היום לגמר בריאת היום, ויובן זה עד"ש (שם ע"ז) כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא, והיינו על פי מה שאמר בזהר הקדש פרשה זו דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא, והיינו שבכל יום מששת ימי המעשה יש הארת קדושה ממדה אחת מז' תחתונות שנקרא בוקר, ובזה לעומת זה יש בו גם מבחינת ההיפך שנקרא ערב, שמסתיר הקדושה, ודייקא לאחר שנתגלה מדת הקדושה כי טוב הוא, נתברר בזה בחינת הערב שמקודם לו שנעשה לו הויה שהיה סיבה שעל ידי זה נתגלה בחינת הבוקר שלו כי טוב, עד בריאת יום הששי שכנגד יסוד שבקדושה, והיינו בריאת אדם הראשון שהוא תכלית מכוון הבריאה, ונאמר "אשר עשה האלקים את האדם ישר", והיינו שהוא יהיה צדיק יסוד עולם ונגד מדה זו שם ש-די שאמר לעולמו די... ועל ידי הקלקול נתהוה מסך הערלה וזה סתר בכל הדורות עד שנצרך להתעצם בנפשו להעביר את מסך הערלה, ועל ידי זה יהיה בא לתכלית מכוון הקדושה בחינת צדיק יסוד עולם, והקלקול הזה נתהוה בשעה אחרונה של גמר יום הששי, וכמו שאמרו ז"ל שבשעה י"ב נטרד מגן עדן והלך לו, וקודם הכנסת יום השבת על אותה רגע ממש נאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ונדרש (ב"ר ט') על יצר הרע וכו', וכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, שמערב זה נעשה והיה דייקא להארת בחינת יום הששי כנ"ל, שמרמז על בחינת צדיק יסוד עולם. ואיתא בפרקי דר"א (כ') שגורש ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה, שנאמר "לעבוד את האדמה אשר לוקח משם"... והיינו שיהיה גם עתה עסק עבודתו כמו בגן עדן לעבדה ולשמרה כנ"ל, על ידי תיקון מעשיו לכפר הקלקול, וזה היה דייקא בשעה אחרונה של בין השמשות שהוא זמן תוספת שבת, שהוא קדושת האדם הממשיך על עצמו קדושת שבת באתערותא דיליה, וכל זה מרומז בתיבות "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי", כנ"ל דדייקא על ידי הערב והחשכות נעשה הכנה לבחינת יום הששי שהוא מדת צדיק יסוד עולם...
ועל זה מרמזים תיבות ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי להמשיך הקדושה, ועל התעוררות האדם בנפשו לתקן הקלקול בתוספת שבת דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא. ופרשת ויכולו השמים וגו' הוא עצם יום השבת, הופעת הקדושה מלעילא, כמו שנאמר בו ויברך את יום השביעי ויקדש אותו, ועל זה מתחילין בתפלה "אתה קדשת וכו' וכן כתוב בתורתך ויכולו" וגו', היינו שאנו מרגישים השפעת הקדושה דשבת הנשפע מלעילא, ואחר זה בקידוש היום, שנאמר זכור לקדשו זוכריהו על היין אנו מתחילין ויהי ערב ויהי בוקר וגו', היינו שהתחלת התעוררות לקדושה נצרך להיות מצד האדם להמשיך על נפשו בעבודה ויגיעה לאתהפכא חשוכא לנהורא, ואחר זה אנחנו מרגישים השפעת הקדושה מלעילא בקידוש ויכולו וגו' גם על בחינת התעוררות העבודה מצד האדם, ומזה דייקא נולד השמחה בלב, ולכן קידוש היום על היין דייקא דכתיב ויין ישמח לבב אנוש. (תצוה ה)
...וזהו בעצם קדושת השבת שהיא הנייחא והמנוחה לאחר העצב של גמר יום הששי מששת ימי המעשה, וכמו שכתוב בזהר הקדש ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך וגו', דקאי על יום השבת, שאז באה המנוחה והשמחה בלב אחר העצבון מששת ימי המעשה שעברו עליו, ואז נאמר וירא אלקים את וגו' והנה טוב מאד וגו' ויברך וגו', שאז בכניסת שבת מופיע הנייחא בלב שכל העבר היה הכל טוב, ועל זה באה תקנת חז"ל לקדש על היין בכניסת שבת כדי להתנחם מאבלו ועצבונו של ששת ימי המעשה, ועל זה נאמר "ואשלם ניחומים לו ולאבליו", לשני המלאכים המלוין את האדם, והמה מתאבלין על קלקול המעשים שעבר עליו בין השמשות, ובקדושת יום השבת נולדה המנוחה והשמחה בלב שנתברר הכל לטוב... (צו ז)
וזהו הענין דיין הוא בחינת יינא דאורייתא דבעל פה, והוא יין המשומר בענביו וכו' שהוא האור הראשון, והוא שייך בלילה שיש בו התגלות אור הראשון, דנהרא על רישין, וביום נהוריה ישרי בה, גם כן שייך קידושא רבא על היין, דעל ידי אתערותא דלתתא אתער לעילא ומשפיע השי"ת יינא דאורייתא, אור תורה שבעל פה, מה שאינו כן בסעודה ג' שהוא רק זיוא דז"א ולא הזריחה מאור תורה שבעל פה, לכן לא בא בו קידוש על היין, וגם לזה זוכין רק על ידי החשק והרצון דכסיפין למחזי... (במדבר יח)
בקידוש היום דשבת אומרים בסיום הברכה מקדש השבת, וביום טוב מקדש ישראל והזמנים. להבין החילוק דענין הקדושה הוא לשון פרישה, היינו פרישה מתענוגי עולם הזה, והארת קדושת השי"ת בלב, וכמו שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה'", דעל ידי השתדלות אדם להתקדש עצמו מלמטה בפרישות מתאות על ידי זה והייתם וגו'. ובשבת באה ההארה על ידי אמצעות הזמן על ידי השבת לנפשות ישראל לזה אנו אומרים מקדש השבת, וביום טוב באה ההארה לנפשות ישראל בעצם, לכן אומרים מקדש ישראל היינו שבאה הארת הקדושה לנפשות ישראל בלי אמצעי, ולכן נאמר בשבת "לדעת כי אני ה' מקדשכם", שנצרך דעת והכרה לזה, אבל ביום טוב הנפש בעצמו מרגיש ההארה, כמו שנאמר "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", ומזה באה השמחה ללב, כי אין שמחה בלב איש ישראלי אלא כשמרגיש קדושת השי"ת בלבו ודבוק בו... ולכן ביום טוב המצוה ושמחת בחגך, מה שאינו כן בשבת המצוה רק בעונג, כמו שנאמר "וקראת לשבת עונג"... (שבועות ח)
וזהו הענין שבסעודת הלילה תקנו חכמים קידוש על היין לתקן העצב של הנחש שלא יכנוס לפתות חס ושלום משמירת שבת, וכמו שנכתב בלוחות שניות שיש מקום לשכח, וכן בבוקר קדושא רבא שיכניס השי"ת קדושה באכילת ושתיית שבת, ויועיל אף לימי המעשה להנצל מקטרוג היצר הרע, אבל בסעודה שלישית שהוא בגמר השבת, ומי ששימר השבת כהלכתו אין צריך ליין, שהרי אמרו במ"ר ועוד בכמה מקומות אם היו משמרים ישראל שבת אחת כתקונה מיד נגאלין... שהשומר שבת משומר מן העבירה, ובפרי עץ חיים הלשון שניצול מקטרוג היצר הרע ואין צריך להיין ליישר הלב... (שלח טו)
בזהר הקדש ע"ד מאן דחמי יין וכו' אי תלמיד חכם הוא כתיב ויין ישמח לבב אנוש, וכתיב כי טובים דודיך מיין, ודא הוא יין דמנטרא דחדי לכלהו ואי לא תנו שכר וגו', אית יין אחרא דאיהו דינא, וע"ד יאות לקרבא אלין מילין בקרבנא דיתעבר דינא ויתער רחמי, אעבר יין ואייתי יין וכו'... וזה הענין שבג' סעודות שבת, שהם כנגד עדן נהר גן, ראשי תיבות ענ"ג, ואכילת שבת הוא מבחינת עדן דשבת מעין עולם הבא, ואיתא בגמרא (ברכות ל"ד) לעולם הבא עין לא ראתה וכו', מאי עין לא ראתה, אמר ריב"ל זה יין המשומר בענביו וכו', רשב"נ אמר זה עדן שלא שלטה בו עין כל בריה וכו', והיין הוא מיינא דמנטרא יין המשומר בענביו, ומטעם זה בב' סעודות הראשונות דשבת תקנו חכמים קידוש על היין קודם הסעודה, כמו שאמר בזוהר הקדש הנ"ל דיתעבר דינא ויתער רחמי אעבר יין ואיתי יין, דסעודת ליל שבת שהוא נגד קדושת יצחק אע"ה, ויצחק מדתו גבוה פחד יצחק, מדת הדין, ואף סעודת הבוקר שהיא של אברהם אע"ה, שמדתו מדת החסד ואהבה, מכל מקום מצינו במדרש (ב"ר מ"ב) אברהם זה קוניון הוא, והיינו שאף שהיה מדתו חסד היה בו גם מדת הקנאה לנקום ממי שעושה נגד רצון השי"ת... ולכן גם בסעודת שחרית תקנו יין לקידוש קודם הסעודה דיתעבר דינא ויתער רחמי, אבל בסעודה ג' דאז הוא כמו שאומר דביה רעווא דרעוין ולית זעפין אין צריך קידוש על היין דיתעבר דינא, וגם כיון שהוא סעודתו של יעקב אבינו... (ואתחנן טו)