(ראה גם: חטא, מזיד)
גופא בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא התירו, א"ל רב אחא בר אביי לרבינא היכי דמי, אילימא בשוגג ולא אידכר ליה למאן התירה, אלא לאו דאיהדר ואידכר מי מחייב, והתנן כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה... מתקיף לה רב ששת וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך... (שבת ד א)
כלל גדול אמרו בשבת, כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה... רב ושמואל דאמרי תרוייהו מתניתין בתינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים, אבל הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת... (שם סז ב, וראה שם עוד)
וכך היה מונבז דן לפני רבי עקיבא, הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא, מה מזיד שהיתה לו ידיעה, אף שוגג שהיתה לו ידיעה. אמר לו ר' עקיבא הריני מוסיף על דבריך, אי מה מזיד שהיתה הידיעה בשעת מעשה אף שוגג שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה, אמר לו הן וכל שכן שהוספת אמר לו לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד... ואלא מונבז שגגה במאי, כגון ששגג בקרבן, ורבנן, שגגת קרבן לא שמה שגגה. ורבנן שגגה במאי, רבי יוחנן אמר כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו. וריש לקיש אמר עד שישגוג בלאו ובכרת... (שם סח ב, וראה שם עוד)
...איתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור, לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור, אביי אמר חייב. רבא אמר פטור דהא לא נתכוין לחתיכה דאיסורא, אביי אמר חייב, דהא קמיכוין לחתיכה בעלמא. אמר רבא מנא אמינא לה, דתניא חומר שבת משאר מצות וחומר שאר מצות משבת, חומר שבת משאר מצות, שהשבת עשה שתים בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת מה שאין כן בשאר מצות, וחומר שאר מצות משבת, שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב, מה שאין כן בשבת... האי שגג בלא מתכוין דע"ז היכי דמי, אילימא כסבור בית הכנסת הוא והשתחוה לה, הרי לבו לשמים, ואלא דחזי אנדרטא וסגיד לה, היכי דמי אי דקבלה עליה באלוה מזיד הוא, ואי דלא קבלה עליה באלוה לאו כלום הוא, אלא מאהבה ויראה (מאהבת אדם או מיראת אדם וסבור כיון דאין מתכוין לבו לאלהות מותר). הניחא לאביי דאמר חייב, אלא לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר, אלא באומר מותר, מה שאינו כן בשבת דפטור לגמרי, עד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן אלא אי לחיובי חדא אי לחיובי תרתי, אבל מפטרי לגמרי לא...
איתמר נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, רבא אמר פטור, אביי אמר חייב, רבא אמר פטור, דלא קמיכוין לזריקה דארבע, אביי אמר חייב דהא קמיכוין לזריקה בעלמא... (שם עב ב, וראה שם עוד)
הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור, זרק לעשות חבורה בין באדם ובין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית חבורה פטור. זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה, תחלתן שגגה וסופן זדון, תחילתן זדון וסופן שגגה פטורין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה... (שם קב א, וראה שם עוד)
תנן התם אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד לא עשה ולא כלום, מאי לא עשה ולא כלום... שוגג אמזיד קרמית, שוגג לא עבד איסורא, מזיד קעבד איסורא. ורמי שוגג אשוגג, הכא קתני בשוגג תרומתו תרומה והתם קתני תרומה ויחזור ויתרום, התם שוגג קרוב למזיד, דאיבעי ליה למיטעמיה... (יבמות פט א)
...הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה ביין ומטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים, רבי יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות. תנו רבנן אישה הפרם וה' יסלח לה, באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה... אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם. אמר ליה ריש לקיש האי רשע קרית ליה, נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד, אלא משל לשני בני אדם זה אשתו ואחותו עמו וזה אשתו ואחותו עמו, לזה נזדמנה לו אשתו ולזה נזדמנה לו אחותו, זה שנזדמנה לו אשתו צדיקים ילכו בם, וזה שנזדמנה לו אחותו ופושעים יכשלו בם, מי דמי, אנן קאמרינן חדא דרך הכא שני דרכים. אלא משל ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה ופושעים יכשלו בם... ומאי הוה ליה למיעבד מאי דהוה הוה, נפקא מינה דלפניא אחרינא לא איבעי למישתי חמרא. (נזיר כג א, וראה שם עוד)
אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן... (בבא קמא כו א)
כדדריש רבי יהודה ברבי אלעאי מאי דכתיב הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות, והיינו דתנן ר' יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. (בבא מציעא לג ב)
תנו רבנן האדם בשבועה פרט לאנוס, ונעלם פרט למזיד, ממנו שנתעלמה ממנו שבועה, יכול שנתעלמה ממנו חפץ, תלמוד לומר בשבועה ונעלם, על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ. אמר מר האדם בשבועה פרט לאנוס, היכי דמי, כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב, מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב, כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו, אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי, אמר ליה לבך אנסך. ונעלם ממנו שנתעלם ממנו שבועה... מחכו עליה במערבא, בשלמא שבועה משכחת לה בלא חפץ כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין וכסבור שאוכל קאמר דשבועתיה אינשי חפצא דכיר, אלא חפץ בלא שבועה הכי דמי, כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין וכסבור של שעורים קאמר, דשבועתיה דכיר ליה חפצא אינשי, כיון דחפצא אינשי לה היינו העלם שבועה, אלא אמר רבי אלעזר דא ודא אחת היא... (שבועות כו א, וראה שם עוד)
הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן בין שלא עשו ועשה פטור מפני שתלה בבית דין... (הוריות ב א, וראה שם עוד)
...א"ל אביי לרב יוסף מאי טעמא דסומכוס, קא סבר סומכוס אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתי חטאות, ובדין הוא דלישמעינן בעלמא והאי דקא משמע לן בהא להודיעך כחן דרבנן, דאף על גב דגופין מוחלקין פטרי רבנן. או דלמא קסבר סומכוס אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, והכא היינו טעמא הואיל וגופין מוחלקין, א"ל אין, קסבר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתי חטאות... (חולין פב ב, וראה שם עוד)
ארבעה מחוסרי כפרה, וארבעה מביאין על הזדון כשוגג, ואלו הן מחוסרי כפרה, הזב והזבה והיולדת והמצורע... (כריתות ח ב)
ואלו מביאין על הזדון כשוגג הבא על שפחה ונזיר שנטמא ושבועת העדות ושבועת הפקדון... נזיר שנטמא מנלן, דכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום, פתע זה שוגג, וכן הוא אומר אם בפתע בלא איבה הדפו, פתאום זה אונס, וכן הוא אומר ויאמר ה' פתאום אל משה... (שם ט א, וראה שם עוד)
...ר' יוסי בר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין... מאי טעמא דר' יוסי בר' יהודה אמר קרא יהיה קודש לרבות שוגג כמזיד. הכי דמי שוגג כמזיד, אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר, גבי תמורה לקי גבי קדש לא לקי... (תמורה יז א)
האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעליך או גירשך וכן העבד שהיה אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או מכרך לישראל או נתנך במתנה או עשאך בן חורין, וכן כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר... (תרומות לח ב)
נתפצעו האגוזים נתפרדו הרימונים נפתחו החביות... יעלו באחד ומאתים. נפלו ואחר כך נתפצעו בין שוגג בין מזיד לא יעלו דברי רבי מאיר, רבי יודה אומר בין שוגג בין מזיד יעלו, ר' יוסי אומר שוגג יעלו מזיד לא יעלו, מה טעמא דרבי מאיר קנסו בשוגג מפני מזיד, מה טעמא דרבי יודה כבר קנסו בידו, מה טעמא דרבי יוסי כיי דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור. (ערלה יט ב)
דתני המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל דברי ר"מ, ר"י אומר שוגג יאכל למוצאי שבת מזיד לא יאכל, ר' יוחנן הסנדלר אומר שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, מזיד לא לו ולא לאחרים. שמואל כרבי יוחנן הסנדלר, רב כד הוה מורי בחבורתיה הוה אמר כרבי מאיר, בציבורא הוה מורי כר' יוחנן הסנדלר... בראשונה היו אומרים השוכח תבשיל על גבי כירה וקדשה עליו את השבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל, נחשדו להיות מניחין מזידים ואמרו שכיחין היינו ואסור להן את השכוח... (שבת כא ב)
תני רבי זכייה קומי רבי יוחנן זיבח קיטר וניסך בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת, אמר ליה רבי יוחנן בבלייא עברת בידך תלתא נהרין ואיתברת, אינו חייב אלא אחת. עד לא יתברינה בידיה (עד שלא טעה ולא דריש השתחואה יתירה דכתיב בעכו"ם לחלק אם כן לא היה חייב אלא אחת) יש כאן אחת אין כאן הנה, מן דתברה בידיה יש כאן הנה אין כאן אחת, והיכן בעכו"ם, בעבודתה, בעבודת הגבוה בהשתחויה, בעבודתה לחייב על כל אחת ואחת, בעבודת הגבוה לחייב על כולהן אחת, בהשתחויה, לחייב על מקצתה. (שם מ ב, וראה שם עוד)
השוכח את התורה ועבר עבירות הרבה חייב על כל אחת ואחת, כיצד היה יודע שיש חלב ואמר אין זה חלב שחייבין עליו, היה יודע שיש דם ואמר אין זה דם שחייבין עליו, חייב על כל אחת ואחת. (שבת פרק ח)
אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, הוא עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול. איני, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות... לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה. (יומא פו ב)
כדדריש רבי יהודה ברבי אלעי מאי דכתיב הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגות נעשות להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשית להם כשגגות, והיינו דתנן ר' יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. (בבא מציעא לג ב)
דבר אחר נפש כי תחטא, גם בלא דעת נפש לא טוב, אמר רבינא בר אבינא משל לאורח שהיה רגיל לבא עם הנץ החמה ושכח ושמש מטתו קודם הנץ החמה בלא ידע בלא טוב, ואלו ידע ושימש על אחת כמה וכמה, ולא עוד אלא ואץ ברגלים חוטא. ר' יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב משל לאחד שהיו לפניו שתי חנויות אחת מוכרת בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ושכח ולקח מזו שמוכרת בשר נבילה, בלא ידע בלא טוב, אלו ידע ולקח על אחת כמה וכמה, ולא עוד אלא ואץ ברגלים חוטא. ר' יוחנן פתר קרא לענין שבת, היו לפניו שני שבילין אחד שפוי ואחד מלא קוצין וצרורות, ושכח והלך בזה שהיה מלא קוצים וצרורות בלא ידע בלא טוב, על אחת כמה וכמה אם ידע והלך ואץ ברגלים חוטא. דבר אחר גם בלא דעת נפש, ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, ר' יוחנן אמר בחטאות ובאשמות אסורות בנדרים ובנדבות מותר (להרבות להקריב), ר' שמעון בן לקיש אמר אף בנדרים ונדבות אסור. דבר אחר גם בלא דעת אלו שגגות, ואץ ברגלים חוטא אלו הזדונות, תדע לך שהיא שגגה והוא עושה אותה חטאת נפש כי תחטא. (ויקרא ד ג)
מהו בשגגה מכל מצות, ללמדך שכל החוטא בשגגה כאלו עבר על מצות ה', וכן הוא אומר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות, ואומר שגיאות מי יבין וגו' גם מזדים חשוך עבדך, שגגת תלמוד עולה זדון, אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שיצר הרע שולט בכם הייתם חוטאים, אבל לעתיד לבא אני עוקרו מכם, שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. (ויקרא פרק ד, תסד)
ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה, רבי אומר נפשך לידע מתן שכרן שלצדיקים צא ולמד מן הגולה לערי מקלט, שנאמר ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה, הרי הכתוב קרא מכה נפש למי שהרג בשגגה, והרי הדברים קל וחומר, אם כך קרא למי שהרג בשגגה, קל וחומר שיקרא צדיק למי שעשה מצוה בשגגה. ואם הוא עשה מצוה בשגגה קוראו צדיק, קל וחומר כשהוא עושה בגלוי, שמדת הטוב מרובה... (במדבר לה יא)
...וראוי שאבאר שאין האדם עושה דבר אלא אם הוא רוצה לעשותו, כי לא יתכן שיעשה מי שאין לו בו רצון, ולא מי שאינו בעל רצון, וזה שאנו רואים שאין התורה מחייבת עונש למי שעשה אחת העברות בשוגג אינו מפני שאין לו רצון, אלא מפני שנעלמה ממנו עלת וסבת הדבר, כמו שאמרנו בהורג נפש בשגגה שהוא מתכוון לחטוב עצים ברצונו אבל שגג מלהזהר, ובמחלל את השבת שהוא מתכוון לקושש עצים אבל שכח שהוא יום שבת. (מאמר ד פרק ג)
שלה - ...ואולי יתיחס ללשון שגגה שלו, וכי השוגג כוזב במחשבתו... (בראשית לח ה)
הנסתרות - ...ודעתי בדרך הפשט כי הנסתרות הם החטאים הנסתרים וכן העושים אותם, כמו שגיאות מי יבין מנסתרות נקני, ויאמר הנסתרות לשם לבדו הם אין לנו בהן עון אשר חטא אבל הנגלות שהם הזדונות לנו ולבנינו... (דברים כט לח)
שבועה של שגגות כיצד, אם שבועת העדות או הפקדון היא כגון ששגג בפקדון ובעדות שהוא פטור מכלום, כמו שבארנו... אם כן אי זהו שגגת שבועת ביטוי שחייבין עליה קרבן עולה ויורד לשעבר, כגון שנשבע שלא אכל והוא יודע שאכל, וששבועת שקר זו שנשבע אסורה אבל לא ידע שחייבין עליה קרבן, זו היא השגגה שחייבין עליה קרבן עולה ויורד בשבועת בטוי לשעבר.
וכיצד היא השגגה שחייבין עליה קרבן להבא, כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים ושגג ודמה שנשבע שיאכל פת חטים ואכלה, שזה נעלמה ממנו השבועה היאך היתה, והרי הוא זוכר את החפץ שנשבע עליו, זו היא שגגת שבועת ביטוי להבא שחייבין עליה קרבן... (שבועות ג ו, וראה שם עוד)
כל העובר בשגגה על אחת ממצות לא תעשה שיש בה מעשה שחייבין עליה כרת, הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת, ומצות עשה שיקריב חטאתו על שגגתו.
וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת, חוץ משלש עבירות, מגדף, ומבטל מילה, וקרבן פסח, הפסח והמילה מפני שהן מצות עשה וחטאת אין מביאין אלא על שגגת לא תעשה, שנאמר אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, והמגדף מפני שאין בו מעשה, ונאמר לעושה בשגגה, יצא מגדף שאין בו מעשה, לפיכך המקבל ע"ז באלוה אף על פי שהוא חייב כרת אם היה מזיד נסקל, ואם קיבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה, ונאמר בעשותה אחת.
כל כריתות שבתורה חוץ משלש כריתות שביארנו אם עבר היחיד על אחת מהן בשגגה מביא חטאת קבועה חוץ מטמא שאכל קדש, וטמא שנכנס למקדש ששניהם אין מביאין חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד כמו שיתבאר... (שגגות א א, וראה שם עוד)
אין אדם חייב חטאת על שגגתו עד שיהיה שוגג מתחלה ועד סוף, אבל אם שגג בתחלה והזיד בסוף, או הזיד בתחלה ושגג בסוף פטור מקרבן חטאת, כיצד כגון שהוציא חפץ מרשות לרשות בשבת עקר בזדון והניח בשגגה או שעקר בשגגה והניח בזדון פטור עד שיעקור בשגגה ויניח בשגגה וכן כל כיוצא בזה.
עבר עבירה ויודע שהיא בלא תעשה, אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת, הרי זו שגגה ומביא חטאת. אבל אם ידע שהיא בכרת ושגג בקרבן ולא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו הרי זה מזיד, ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין עליהן כרת.
מי שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא, אף על פי שידע בודאי שעבר על לא תעשה שיש בו כרת, הרי זה פטור מקרבן חטאת, שנאמר "אשר חטא בה", עד שידע החטא שחטא בו. כיצד, חלב ונותר לפניו ואכל את אחד מהם ואין ידוע אי זה אכל... הרי זה פטור מקרבן חטאת.
חטא ונודע לו חטאתו וחזר ושכחו הרי זה מביא חטאת לשם מה שהוא, ותאכל כשאר חטאות הנאכלות.
שגג בשם אחד והם שני גופין חייב, כיצד שתי נדות ושגג באחת מהן ואין ידוע אי זו היא... חייב חטאת, שהרי ידע עצמו של חטא, למה זה דומה, לשתי נרות דולקות שכבה אחת מהן ואין ידוע אי זו נר היא...
כל המחוייב חטאת קבועה על שגגתו ועשה בשגגה ונודע לו אחר שחטא, אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחלה שזה חטא הוא, הרי זה חייב חטאת. כיצד תינוק שנשבה לבין העכו"ם וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם, ועשה מלאכה בשבת ואכל חלב ודם וכיוצא בהן, כשיודע לו שהוא ישראל ומצווה על כל אלו חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה וכן כל כיוצא בזה.
השוגג בלא כונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת, בשבת פטור מחטאת. כיצד היה מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה, והרי היא ערוה עליו, דמה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם והרי הוא חלב, הרי זה חייב חטאת. נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה כמו שביארנו במקומו.
כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה, הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות. כיצד הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע, הרי זה פטור מחטאת שהרי עשאה ברשות. אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואחר כך יבעול. אבל יבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה. וכן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת, ושכח ומל שניהן בשבת פטור מחטאת, שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת, ושבת דחויה היא אצלו ומצות עשה, אף על פי שהם שני גופין הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק. אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת חייב חטאת... (שם ב א והלאה, וראה שם עוד)
מי שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת קבועה ולא התרו בו אלא אמרו ראינוך שעשית מלאכה בשבת או שאכלת חלב, והוא אומר אני יודע בודאי שלא עשיתי דבר זה, אינו חייב חטאת, הואיל ואם יאמר מזיד הייתי יפטר מן הקרבן, כשאמר להן לא אכלתי ולא עשיתי נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון שהוא פטור מן הקרבן, ולא הכחיש את העדים... (שם ג א, וראה שם עוד)
העושה עבירות הרבה בהעלם אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת אפילו עשה הארבעים ושלש אלו שמנינו בהעלם אחת חייב ארבעים ושלש חטאות, וכן אם עשה מעשה אחד שהוא חייב עליו משום שמות הרבה חייב על כל שם ושם, והוא שהיו האיסורין כולן באין כאחת או איסור מוסיף או איסור כולל... (שם ד א, וראה שם עוד)
הבא על ערוה ביאות הרבה בהעלם אחת אף על פי שהיה בין בעילה ובעילה ימים הרבה, הואיל ולא נודע לו בינתים והרי היא גוף אחד, הרי הכל שגגה אחת ואינו חייב אלא חטאת אחת. אבל אם שגג בה ואחר כך נודע לו, וחזר ושגג בה עצמה ובעלה ואחר כך נודע לו וחזר ושגג בה עצמה ובעלה חייב על כל בעילה ובעילה, שהידיעות מחלקות השגגות.
הבא על הערוה ביאות הרבה בהעלם אחת, וזו הנבעלת היתה לה ידיעה בין כל ביאה וביאה שנמצאו הביאות אצלה בהעלמות הרבה, הוא מביא חטאת אחת והיא מביאה חטאת על כל ביאה וביאה. הוא היו לו ידיעות בינתים והיא בהעלם אחת, הוא מביא חטאות הרבה היא מביאה חטאת אחת.
הבא על עריות הרבה בהעלם אחת, אף על פי שכולן משם אחד הואיל והן גופים מוחלקים חייב על כל אחת ואחת. כיצד, הרי שבעל חמש נשיו נדות או שבא על חמש אחיותיו או כל חמש בנותיו בהעלם אחת חייב על כל גוף וגוף מכאן אתה למד שזה שאמרו חכמים הבא על הזכור והביא זכור עליו בהעלם אחת חייב חטאת אחת, במה דברים אמורים כשהיה אותו הזכור עצמו, אבל אם היה זכור אחר, בין שבא על שנים בין שבא על זה והביא זה עליו חייב על כל גוף וגוף, והוא הדין בבא על הבהמה והביא בהמה עליו... (שם ה א וראה שם עוד)
שלשה הם ההורגים בלא כונה. יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזהו שנאמר בו "ואשר לא צדה" ודינו שיגלה לעיר מקלט וינצל כמו שביארנו.
ויש הורג ותהיה השגגה קרוב לאונס, והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם, ודינו שהוא פטור מן הגלות ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו. ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון, והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה מפני שעוונו חמור אין גלות מכפרת לו, ואין ערי מקלט קולטות אותו... (רוצח ו א)
...ותהיה מלת שוגג ענין חסרון כמו שבא במלת אנכי אחטנה, באור התרגום דהוה שגיא מן מנינא, וכן ולא נפקד ממנו איש, ולא שגא, או הוא כמשמעו ענין שגגה, כלומר כבר הייתי מכיר ומתבונן בשגגתי, על דרך מה שבארנו באמרו שגיאות מי יבין... (משיב נפש מאמר ב פרק י)
הוי זהיר בתלמוד, פירש"י הוי זהיר בו כי לא תוכל להתנצל ולומר שוגג אני, כי שגגת התלמוד נחשבת עליך כזדון, כי היה לך לעיין יפה, אבל אם לא כיון אלא לכך היה ראוי שיאמר עולה כזדון, אבל לפי דעתי זדון ממש הוא כי זדון לבו השיאו להמר הוראתו, ושגגתו הוראה על זדונו. וכתב הר"י ן' שושן ז"ל השוגג במעשה נוכל לזכותו כי בטרדת דעתו ולבו בל עמו עושה כן, אבל הלמד בדעתו ובלבו יש לו לכוין את שמועתו. ארבעה אנשי מצורעים פתח שערי גיהנם, אנוס שוגג מזיד פושע, אנוס רחמנא פטריה מיד הנוגש אותו, כי כלם באים במשפט, שוגג אם הביא קרבן או באו עליו יסורין והיתה נפשו לו לשלל, עליו נאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד, לא כאנוס שהא-ל פוטרו מן הדין, ולמה כי הוא מכיר באונסו לא אחר... (אבות ד טז)
כל המחלל שם שמים וכו'... אבל אם הוא שוגג אינו ראוי שיחשב לו החטא כל כך, מאחר שלא עשה ברצון ובכונה אף על גב שהשוגג נחשב בודאי חטא, דהיינו שהיה לו להיות נזהר שלא יחטא, אבל שוגג הוא ולא החמירה בו התורה כל כך, דלא מצאנו בתורה שהחמיר על השוגג רק בהורג נפש מטעם דסוף סוף הרגו ועשה מעשה גדול, ומפני כך החמירה התורה עליו שיהיה גולה. והחמירה גם כן בכל הניזקין, כאמרינן אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד בין אונס ובין רצון, וכל זה מפני כי סוף סוף גרם דבר היזק לאחר. וכן המחלל שם שמים הנה כבודו מלא העולם וסוף סוף אחד שוגג ואחד מזיד, הרי חלל כבודו ית' אשר הוא מלא עולם, וכאשר נעשה רושם ואף בבן אדם לענין נזיקין כאשר נעשה רושם לא אמרה תורה להקל אצלו כמו בשאר שוגג, וכן כאן כאשר היה גורם חלול כבודו ית' אין דומה חטא זה אל חטא אחר שוגג, דשאר חטא ואפילו בא על הערוה ואם היה שוגג בזה כיון שחזר בתשובה דבר זה הוא תקנה לו שלא נעשה בזה רושם, ולכך אם הוא מזיד בודאי הוא רשע למות, אבל שוגג יש לו כפרה בקרבן, ולא כן כאשר עשה רושם ברציחה או היזק לחבירו שהחמירה התורה בשוגג ביותר, וכן אצל חלול השם... ואין הפירוש כלל כי שוגג ומזיד שוים בחלול השם, כי דבר זה אינו כלל, שאיך אפשר שיהיה שוגג ומזיד שוה, ואין מדת הדין נותנת כך שיהיה שוגג ומזיד שוה, אבל קאי אדלעיל, המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי. וטעם זה כדי לתקן כבודו ית'... (דרך חיים אבות ד ה)
הוי זהיר בתלמוד. התלמוד הוא בירור טעם המשנה כל דבר כפי מה שצריך לברר, ואם לא יזהר בו ויתן טעם שאינו טעם סוף בא ללמוד ממנו דבר שאינו אמת, ודבר זה עולה זדון... כי התלמוד אינו כמו המשנה, לפי שהמשנה אין בה בירור הדברים לגמרי, רק ששונה הדין לפי מה שהוא, והתלמוד הוא בורר הטעם להבין הדבר בשכל ובחכמה, לפיכך אמר שגגת תלמוד עולה זדון, וזהו כי השגגה הוא הטעות והגורם הזה הוא החומר, שאם אין החומר השכל הוא בפועל ואין בו שגגה וטעות, ולפיכך השגגה שייך במעשים אשר הם שייכים לגוף החמרי, ולפעמים השכל שהוא מאיר אל האדם החמרי אינו אותו והוא טועה, אבל בשכל אין שייך טעות, ולפיכך שגגת תלמוד עולה זדון, כי מאחר שהתלמוד הוא שכלי לא היה לו לטעות. למה הדבר דומה, לאדם אשר הולך בחושך ומשבר את הכלים שהם לפניו, בודאי שייך בזה שיהיה שוגג שלא ראה, אבל האדם שיש בידו נר מאיר והולך ומשבר את הכלים, שלא שם לבו על זה, בודאי דבר זה עולה זדון... (שם ד יג)
ויש לך לדעת... וזה כי חטא השוגג מתיחס אל גוף שאצל הגוף שייך שוגג כאשר הוסר מאתו השכל ונעשה בעל גוף, לכך חטא השוגג אינו במדריגת המזיד, כאשר האדם הוא חוטא בשעתו ושכלו, ודבר זה שייך בכל החטאים, כי מצד שהאדם בעל גוף אין החטא מצד המדריגה הנבדלת רק מצד מדריגתו הגופנית. אבל החטא בחלול השם, מצד כי השם הוא המהות המופשט אי אפשר שתהיה החטא רק במדריגה עליונה נבדלת, שזה ענין השם שהוא בא על המהות המופשט... (חידושי אגדות קידושין מ א)
...כי יש הבדל בין שגגת הצבור והכהן לבין שגגת הנשיא והיחיד, שבצבור וכן המשיח צריך שיהיה החטא בסבת שגגת הוראה, ובנשיא ויחיד צריך שגגה במעשה. וכבר בארנו הונח על זה בלשון שני פעלים, פעל שגג מציין שגגה במעשה, ופעל שגה מציין שגיאה עיונית, ולפי זה בחטא הצבור והכהן משיח צריך שימצא בו שגיאה וגם שגגה, שגיאה מצד ההוראה ושגגה מצד המעשה, שהשגגה הוא הפך הזדון, אבל בחטא הנשיא והיחיד אין צריך רק שגגה לבד, ולכן הקדים פה במאמר הכולל לכולם נפש כי תחטא בשגגה, שבכולם צריך שיהיה שגגה ולא זדון, וזה כולל את כולם... (ויקרא ד ב)
וכפר על שגגתו - שם שגגתו מציין השם המופשט שהיא השגגה עצמה, ואשר שגג מציין הפעל, ויש הבדל ביניהם, שאם שגג במיני עבירות שונות בפעם אחת כל מין נקרא שגגה מיוחדת, ובכל זאת מצד הפועל לא שגג רק פעם אחת, כיון שהיה בהעלם אחד, בהפך אם שגג בעבירה אחת פעמים הרבה ונודע לו בינתים, אם כן מצד הדבר אין כאן רק שגגה אחת ששגג בחלב או בדם, אבל מצד הפועל שגג פעמים הרבה... (שם ה יח, וראה שם עוד)
וישוכו - ...מבחינה זו קרוב שכך לשגג, שוגג הוא ניגודו של מזיד, משורש זוד, לרתוח, לא הרי שגג כהרי שגה, השוגג טועה מתוך קלות דעת, הוא שוקט ובוטח ומקל את ראשו, וזה כל חטאו... כנגד זה השוגה טועה מתוך שתקפה עליו משנתו, לבו טרוד במחשבה או במראה עינים, עד שהוא מסיח את דעתו מכל שאר הדברים, משום כך "באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה'). והשוה בפרשת הקרבנות, שם נזכרת שגגה בשגגת מעשה של ציבור, ושגיה בהעלם דבר של סנהדרין... (בראשית ח א)
...כוונה רצויה אינה הופכת מעשה רע למעשה טוב, יתר על כן, עצם הכוונה הרצויה, עצם תום הלבב, יש והוא הופך לפשע, אם הוא גורר אחריו מעשה בלתי רצוי. יש "האומר מותר" והוא קרוב למזיד, אם גם הדעת היתה נותנת לדון אותו כ"קרוב לשוגג", שכן היה לו ללמוד ולא למד... (שם כ ה)
...כבר הערנו על ההבדל שבין שגג לבין שגה, השוגג חוטא מתוך קלות דעת, היה זה מחובתו לדאוג לכך, שמעשיו יהיו על פי שורת הדין, אך הוא לא התייחס לחובה זו בכל כובד הראש הראוי, בשעת שגגתו לא היה חרד על דבר ה'... יש שוגג הטועה בהלכה, כגון נתעלם ממנו שחלב אסור באכילה, או שהאוכל חלב חייב כרת, הלה שגג בלאו או שגג בכרת (ראה שבת ס"ט א'), ויש שוגג שהוא בקי בהלכה, אך נתעלם ממנו טיבו של החפץ, כגון המכיר את איסור חלב וחומרתו, אך כסבור שהוא אוכל שומן. יש חכמים המחייבים חטאת רק אם הכיר את ההלכה ולבסוף שכחה. ויש המחייבים גם "תינוק שנשבה בין הנכרים", הלה חטא מתוך שלא הכיר את היהדות מעולם, אף הוא מביא חטאת על שגגתו לכשיכיר את חובתו כיהודי. דעה זו נתקבלה להלכה על ידי הרמב"ם (שגגות ב' ו'). אף שוגג בלא מתכוון חייב חטאת, הלה קרוי "מתעסק", לא רק נתעלם ממנו שהוא עובר עבירה, אלא הוא עשה את מעשהו בלא דעת כלל, כגון יש בפיו חלב וסבור רוק הוא ובלעו (שבת ע"ג א')... שהרי מכל מקום העבירה נעשתה על ידו (ונהנה)... (ויקרא ד ב)
ונעלם ממנו - במסכת שבועות י"ד ב' אמרו, שאין אדם חייב חטאת על טומאה אלא אם כן היתה לו ידיעה בתחילה, הוא ידע שנטמא ושזה מקדש או קודש, אך בשעה שנכנס למקדש או אכל קודש נעלמה ממנו טומאתו או נעלמה ממנו קדושת המקום או החפץ, שונה אפוא שגגה זו מן השגגות המחייבות חטאת קבועה ידיעות "קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה", טול לדוגמא חטאת חלב, דיו שתהיה לו ידיעה בסוף, וידע את העובדות לאחר שחטא, ואפילו לא ידע מעולם בטרם חטא שזה חלב, הרי זה חייב חטאת. וכיוצא בו בכל שאר שגגות. ואילו חיוב קרבן על טומאת מקדש וקדשיו מותנה בידיעה תחילה, דבר זה נדרש בשבועות (ה' א') מן הביטוי "ונעלם", מכלל שידע. עם זאת מניחים, שכל יהודי יודע מבית רבו את האופי ההלכי של מגע נבלה, ומבחינת הצורך בידיעת ההלכה כבר נתקיימה בו ידיעה בתחילה, ואפילו שכח את ההלכה בטרם נטמא, הרי זה חייב קרבן... (שם ה ב)
מכה נפש בשגגה - אין הרוצח מוגן בעיר המקלט ואין הוא חייב לגלות אליה אלא אם כן המעשה הוא רחוק גם ממזיד וגם מאונס, אין בו משום רשלנות פושעת ואף אין בו זימון מקרים שלא היה אפשר להעלות אותו על הדעת. ורק זה נקרא רוצח בשגגה מחוייב גלות לעיר מקלט. אם אין להניח בדרך כלל שכך יקרה, אך אדם זהיר הנוהג בכובד ראש חייב היה לדעת שעל כל פנים אפשר שכך יקרה. בשגגה - מכלל דהוה ליה ידיעה (ב"ק כ"ו ב'), החזרה על לשון "בשגגה" באה למעט מקרה שהרוצח לא הכיר מעולם בקיומו של החפץ המסכן את החיים, כגון "היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה". (במדבר לה יא)
ולא שכחתי, לא עברתי על הדינים אפילו בשגגת שכחה, דאף על גב דקיימא לן שלהי פ"ב דב"ק דשכחה הוא אונס, אינו אלא עד שלא נתחייב בשמירתה, כגון שהניח אבן בחיקו עד שלא היה שם אדם ואחר כך בא אדם אצלו, והוא שכח שהאבן בחיקו ועמד ונפל האבן והזיק פטור מד' דברים. אבל אם הניח האבן אחר שהיה שם אדם ושכח אחר כך, באמת חייב בד' דברים. והכא נמי לענין תפלה וכל דבר משמוטל עליו אותה מצוה אין לאדם לשכחה ועליו להזהר בכל הדינים שבה. (דברים כו יג)
במד"ר ר' לוי ור' יצחק אמרו... ובאמת זה בנין אב לכל השתוקקות היצר הרע שכל התשוקה שלו היא מצד שהוא רע, ורק היצר הרע מלבישו בדבר ערב ומסמא את העינים עד שאין אדם מרגיש ברעל הספון בקרבו, ועל ידי זה יובן ענין השוגגין, מאין בא ומזדמן לאיש הישראלי שישגה בדבר איסור ולמה צריך כפרה. אך הוא הדבר, שאיש שיצר הרע סימא את עיניו להשתוקק לדבר איסור, אף שלא עלה על דעתו לעשותו באשר הוא נשמר מלעבור את פי ה', מכל מקום מאחר שהוא בסמיות עינים ומשתוקק אליו כבר יש לו חיבור לדבר הזה על ידי התשוקה, ועל ידי זה מזדמן אליו הדבר הזה לעבור עליו בשוגג... (ויקרא תרע"א)
ונראה לומר שעל זה בא הרמז שמבדילין בעולת העוף... הוא הרמז שצריך שהמחשבה הרעה לא תחדור לתוך הלב, אבל חטאת העוף אינו מבדיל, שחטאת באה על השוגגין שהיו בלי ידיעה, שמשכנה במוח, ולזה צריך כפרה מחמת שמעשיו היו נפרדין ממחשבתו, כי כל מעשה האדם צריך להיות על פי הוראת השכל, והעושה מעשיו בלי הוראת השכל ממציאין לו חטא בשוגג. וזהו הענין שכל השוגגין צריכין כפרה, שאלמלי היו מעשיו תמיד על פי הוראת השכל, לא היה מזדמן לפניו חטא אשר יחטא בו, על כן אין מבדילין בחטאת העוף... (שם תרע"ה)
במקום אשר תשחט העולה... ונראה על פי שכתבנו שענין השוגג שהזדמן לאיש ישראלי לעבור עליו בלי דעת, הוא מחמת שבודאי מכבר השתוקק לאותו דבר אף שהיה זהיר מלעשותו מחמת ציווי השי"ת, מכל מקום מאחר שהשתוקק לזה הרי יש לו חיבור לזה הדבר, ועל כן מזדמן אליו הדבר הזה לעבור עליו בשוגג, והכפרה היא על מה שהשתוקק אליו כבר, ואם כן שוב הכפרה על שורש החטא שהביא לזה והיא המחשבה, על כן טעונה גם כן (שחיטת) צפון, וזה שתלויה בעולה, להורות כי החטאת נמי הכפרה על הרהור הלב כמו עולה. (צו תרע"א)
ומזה נראה כמה צריך האדם ליזהר בכל המצות היותר גדולים שלא יצא מזה שום חטא, וגם נראה שאין אמתלא לאדם לומר לא העליתי על לבי, כי יש לו דעת וצריך לו להעלות על לבו כל מה שצריך. וגם נראה מזה כמה גדול חטא אחד של מזיד חס ושלום, ובלי שום אמתלא, ומכל שכן כמה חטאים חס ושלום. נזכה כבקשת המשורר ע"ה שגיאות מי יבין וגו' גם מזדים חשוך עבדך אל ימשלו בי.
הדברים היוצאים מהנ"ל, כי הנה מדרך האדם כשעוסק במצוה רבה כמו פדיון שבוים או פיקוח נפשות, ומכל שכן בקידוש השם והוא טרוד בהם, אינו משגיח אז כל כך על מצוה צדדית שיבא לידו כמו תפלה או שארי מצות, ואם יבא לו שגיאה בהם מה שלא שם על לבו אינו מצטער כל כך, אחרי שהוא עוסק במצות הגדולים מזה הרבה והוא טרוד בהם. והנה בכאן ראינו, שאף שהקב"ה הפציר בו והוא לא רצה רק שילך אהרן בשליחותו, ועם כל זה לא בחר בו, בודאי שלא הוכשר לזה רק הוא, והנה עסק אז במצות פדיון שבוים ובפקוח נפש וגם כמה קידוש השם לשעתו ולדורות יצא על ידו ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ובמלחמת סיחון ועוג, וגם אחר כך בכיבוש הארץ... ועם כל זה לא הועיל לו בשביל שנתרשל במילה מחמת סכנת הילד, ורק שגגה יצאה מלפניו, שלא עלה על לבו להניח הילד עם אמו במלון, ובשביל השגגה הזו לא היה נקרא זכה, ולא היה זוכה בעבור החטא הזה, לזכות את הרבים להוציאם ממצרים ולזכותם בקבלת התורה, ולא היה אז מוכשר לזה בשביל זה החטא, ועל כן נתחייב מיתה...
וגם אנו רואים מזה כי עיקר מעלת עשיית המצוה הוא מה שעושה רצון השם, ואחרי ששגג באיזה דבר אם כן אינו עושה רצון השם, ובשביל זה נחלש כח כל המצות היותר גדולים שעוסק בהם. אם כן עיקר המכוון של כל המצות הוא עבודת הלב עם המעשה לעשות רצון השי"ת... (חלק א קפז)
...וזהו "גערת זדים ארורים השוגים ממצותיך", פירוש כיון שהם מזידים גם שגגתם מזיד נחשב להם, או יהיה פירוש זדים השוגים, כלומר אף על פי שהם שוגגים אבל גערת עליהם כאלו היו מזידים, יען כי עשו מצוה בלי טעם, ולא התבוננו ביראה, ולכן אינם מרגישים כי דבר הוא, ועושים בשוגג מחמת דלא רמיה עלייהו, כמו קטן המאבד מעות מחמת שאינו נחשב בעיניו. וגם בעבור זה לא הרגיז על העבר ולכן בא לידי שוגג... ולכן גערת עליהם כאלו היו מזידים. (חלק ב פט)
ולהלן שם עוד, "אלא משל לשני בני אדם זה אשתו ואחותו עמו בבית וזה אשתו ואחותו עמו בבית, אחד נזדמנה לו אשתו ואחד נזדמנה לו אחותו"... הנה למקרה של נזדמנה לו קוראים אותו בשם "ופושעים יכשלו בם"? לכאורה הרי זה מקרה של שגגה, ואולי גם כאנוס, כי ממש לא ידע בכלום ומה כאן פשעו? אבל סוד גדול גילו לנו בזה חז"ל הקדושים, כי אמנם עובדא של נזדמנה לו אין זה כלל הזדמנות בעלמא, אין זה כלל מעשה של תם לבב הנקי מכל פשע, כי מה זה אשר קרה זאת דוקא לו ולא לחברו? אין זאת אלא כי בעומק עומקו זהו באמת רצונו. חז"ל אמרו (ירושלמי ברכות א' ח') "ליבא ועינא תרין סרסורי דחטאה אינון", הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה... (דעת תורה שמות עמוד ריד)
התורה הקדושה תובעת מן האדם שיהיה פנימי, שכל גדרי התורה יהיו פנימיים ולא חיצוניים. דבר זה למדנו מגדר עונש השוגג, כי לכאורה תמוה, מכיון שעבר מבלי דעת, מדוע הוא נענש? ואף על פי כן מוצאים אנו תמיד בתורה "והוא לא ידע ואשם, או הודע אליו" וגו', פירוש, או ישא את ענשו על שגגתו או יתכפר בקרבן. עיין ברמב"ן ויקרא ד' כ"ב, ופירש עוד שם, (ה' ט"ו) כי שם "אשם" מורה על דבר גדול, אשר העושו יתחייב להיות שמם, נאבד בו, מלשון "האשימם אלקים" "ויאשמו נאות מדבר", וכן אשמים , נענשים.
ולא עוד, אלא אף אם לא ברור לאדם שחטא, כגון חלב ושומן לפניו, וכסבור ששתיהן היתר, ואכל את האחת, ועכשיו אינו יודע אם זו של חלב אכל או של שומן, הרי זה מביא אשם תלוי המגין עליו בפני העונש, הרי כי גם הוא ראוי לעונש החמור הנ"ל.
אבל הענין הוא שכל אשר נמצא באדם בעצם פנימיותו לא יטעה בו ולא ישכחנו, כי הוא מציאותו, ואם שכח או טעה באיזה דבר, זה לאות שגדר זה עדיין חיצוני הוא בו, ואם כן קרוב הוא לאבדון חס ושלום, כמו שכתב הרמב"ן, כי הרי נתבאר לעיל שהחיצוניות נוחה להתבטל על ידי פיתויי היצר... ואם כן יש צורך לעוררו מן השמים על ידי יסורים המוכיחים לו שעליו להתקרב אל הפנימיות, אם לא שיעורר את עצמו על ידי קרבן , תקרבות, ויתכפר לו, הרי שיש חובה תמידית על האדם להפך את עצמו מחיצוני לפנימי בכל עניניו. (חלק ג עמוד קלח)