שיער

(ראה גם: זקן, נזיר, פאת הראש)

 

וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה, וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח, וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר. (ויקרא יד ח)

לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך. (שם יט כז)

לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו, ובבשרם לא ישרטו שרטת. (שם כא ה)

כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו... וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו, ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. (במדבר ו ה)

ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו, ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך. (שמואל ב יד כו)

הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים מבעד לצמתך, שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד. (שיר השירים ד א)

ראשו כתם פז, קוצותיו תלתלים שחורות כעורב. (שם ה יא)

זהר:

ניכר בשער, כי כל מי ששערותיו קמוטות, (דהיינו שמסולסלות) ועולות על ראשו כלפי מעלה, (כלומר שאינן תלויות למטה מראשו, הוא) בעל כעס, לבו קמוט כמו סחבה, (דהיינו שלבו מלא פחד), מעשיו אינם טובים בשותפות, צריכים להתרחק ממנו.

אם שערותיו חלקות ביותר ותלויות למטה, טוב להשתתף עמו, ריוח נמצא בו, (כלומר שישתכר וירויח עמו), והוא כשלעצמו, (דהיינו בלי שותף) אינו כן, (שאין לו הצלחה). הוא בעל סוד באלו סודות עליונים, בסודות קטנים אינו עומד בהם, מעשיו (לפעמים) טובים (ולפעמים) אינם טובים.

ואם שערותיו תלויות למטה, ואינן חלקות, אין פחד בלבו, בעל זדונות הוא חושק למעשים טובים, והם יפים לפניו, ואינו עושה אותם, וכשיגיע לזקנה חוזר להיות ירא ה', ומעשיו יפים, (שאז הוא בעל זדונות ואינו עושה מעשים טובים), אבל בדברי שמים יצלח כל מי שיקרב אליו, לא יתגלה לו סודות עליונים, אבל סודות קטנים טוב הוא לשמרם, מדבר קטן עושה דבר גדול, ודבריו נשמעים, וסוד זהו הוא ז' באלו אותיות השיעור של אדוני...

שער שחור וצהוב יותר, הוא מצליח בכל מעשיו, בדברי העולם, (שהוא המלכות הנקראת עולם), ובסחורה, (שהיא שפע המלכות בסוד הכתוב היתה כאניות סוחר וגו'), וכדומה להם, הוא ותרן, זה מצליח לבדו, (בלי שותף), ומי שמתחבר עמו בשותפות אינו מצליח לימים רבים, אלא מצליח מיד, וההצלחה פורחת ממנו, וסוד זה הוא בכלל של אות ז'...

שער שחור שאינו צהוב, לפעמים הוא מצליח ולפעמים אינו מצליח, זה הוא טוב לשותפות ולהשתדלות עמו, לזמן קרוב ולא לזמן רחוק, כי לזמן רחוק יחשוב מחשבות ובכדי שלא יפרדו ממנו הוא טוב לזמן קרוב, זה יצלח בתורה אם ישתדל אחריה, ויצלחו בו אחרים, אין לו סוד לזמן רחוק, צר לב הוא, יראה בשונאין, לא יכלו לו שונאיו, והוא צר לב, כמו סוד אות י', (שהיא קטנה וצרה), ואינו עומד בכלל אות ז' הנ"ל אלא י' בלבדה בסוד אותיות הקטנות...

אם השערות נקרחו, יצלח במעשיו והוא רמאי, רעב בביתו, נראה מבחוץ שהוא ירא חטא, ואינו כן בפנימיות. וכל זה מטרם שבא לזקנה, ואם נקרחו שערותיו לעת זקנה הוא מתהפך ממה שהיה בתחילה, הן לטוב והן לרע.

והדברים אמורים בשער שנקרח בין עיניו על המוח, במקום שמניח תפילין, ואם במקום אחר שבראש אינו כן, שאין הוא רמאי, אלא בעל לשון הרע, בלחש בלי הרמת קול, לפעמים הוא ירא חטא, ולפעמים לא, וזה הוא בסוד אות ז' כשהיא כלולה באות י'... (יתרו סט, ועיין שם עוד הפירושים)

ואתה תחזה, (פירושו) בשער, בקמטים שבמצח, באלו הגבות שעל העינים, מכל העם, בעינים בקרומין שבעין ובקמטים שמתחת העין... (שם קפא)

כעין שעשה הקב"ה כוכבים ומזלות בעור הרקיע להסתכל בהם, שהם אותות השמים, ולדעת בהם חכמה, כך עשה הקב"ה בבני אדם, רשימות וקמטים (בעור) פרצוף ההוא של אדם, שהם כאלו הככבים ומזלות לדעת ולהסתכל בהם חכמה גדולה ולהתנהג בהם הגוף...

זה ספר תולדות אדם, מזמן לזמן לפי מעשיו של האדם, כך נולדים ונרמזים ומתחלפים בו הרשימות מזמן לזמן, כי בזמן שרוח הקודש שורה בתוכו כך עושה תולדות ומראה רשימות רוח ההוא שמבחוץ...

זר"ה פס"ץ, אות זו, דהיינו ז', מתחלף תמיד בחכמה זו, (כלומר שעיקרם הם ה' אותיות זר"ה פ"ס, שהן אותיות זה ספר, והץ' מתחבר עמהם להיותה מתחלפת תמיד עם אותיות ההן). אות ז' היא דבר העומד בשערות האדם, וסימנך זי"ן, (דהיינו כלי זיין), וכלי זיין של שמשון היו בשערותיו, (שבהן היתה כל גבורתו), וזה הוא נזר האלקים שעליו.

שער העומד להיות מוכר, ותלוי (ממעלה למטה), זה עומד באות ז' ומתחברת בו אות צ' זו שנכנסת ומוציאה אות ס'. אם שערות אלו תלויות ושחורות ובמצח יש ג' קוים מצד ימין וב' מצד שמאל, ואינן מתחברות אלו באלו, בצד ימין יש ג' רשימות דקות העוברות עליהם, והן שבילים לעבור על אלו קוים האחרים, ובצד שמאל חמשה קוים, ואחר מהם קטן באורכו, זה עומד בתוך אות ז' ואות ץ', אז תשכח (תמצא) גבות חזקות שעל חורי עיניו שמתחברים זה בזה.

זה הוא אדם בעל כעס, ולא במהרה, ומעכב את מצב המנוחה שלו, מחזיק עצמו שהוא חכם ואינו כן, מרים ראשו תמיד להסתכל, בעל מריבה הוא בחוץ, ובביתו אינו כן, אינו מחשיב התורה להסתכל בה, דברי בני אדם נחשבים לו כמשא ומשיב דברים נמרצים עליהם... (שם קפג, ועיין שם עוד)

...אלא כך למדנו הכל עולה במשקל אחד והכל אחד, (דהיינו שאיש הוא חסד וגם הוא דין), שמשום שדינים התחתונים מתאחדים ומתחברים בשערות של זה, הוא נקרא דין קשה, וכשנעברו ממנו שערות ראשו, הוא מתבשם, והדינים דתחתונים אינם מזדמנים, ומשום זה נקרא טהור, כי אין טהור אלא כשיוצא מצד הטומאה, וכשיוצא מצד הטומאה נקרא טהור. שכתוב, מי יתן טהור מטמא, מטמא ודאי, וכאן כתוב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא.

ותא חזי, בראש של איש הזה הוא ניצוץ הקשה, ומשם כך הגלגלת של ראש של זה הוא אדום כמו ורד, והשערות הם הדומות בתוך האודם (של הגלגלתא), ותלויות ממנו ספירות התחתונות שלמטה המעוררות דינים בעולם, וכשנעברו ממנו השערות ונקרחו מחסד העליון אתבסם הכל, (שהארת החכמה שבו מתבסמת בחסד עליון), ונקרא טהור על שמו. (תזריע קיט, ועיין שם עוד)

דתניא, כל אלו (החיצונים) התלוים משערות ראש, הם עליונים על אחרים ואינם חצופים כמותם, וכל אלו התלוים מפאת השערות של אלו הפנים (העזים) כולם חצופים וקשים, ומשום זה פניו לוהטים כאש, משום ניצוץ הקשה (שבהם), ובזה כתוב פני ה' חלקם, פני ה' בעושי רע... (שם קל)

תא חזי, כי כך למדתי מספרו של רב המנונא סבא, וכך הוא, כתוב גדל פרע שער ראשו, שצריך שיגדל שער ראשו וזקנו, ויפרוש מיין ושכר וענבים, משום שכולם הם צד שמאל ושערות אינן תלויות (בהם), יין הוא אמא עלאה, שכר הוא צד שמאל שלוים אחוזים בהם, ויוצאים מיין העליון, (דהיינו מאמא עלאה) ושערות אינן תלויות בהם, משום זה כשעולים לוים למקום הזה (לשמאל), צריכים להעביר כל השער שלהם, כמו שאמר והעבירו תער על כל בשרם. (נשא קכו)

ותאנא, משערותיו של אדם ניכר מה הוא, אם הוא דין או רחמים והוא אחר שעברו עליו ארבעים שנה, ואפילו כשהוא צעיר (ניכר גם כן) בשערותיו ובצורתו ובגבות עיניו.

קבוצות השער תלויות בתקונן עד כתפיו נקיות כצמר נקי, היעלה על דעת עד כתפיו, אלא עד ראשי כתפיו שלא נראה העורף, משום שכתוב, כי פנו אלי עורף ולא פנים, והשערות עולות מאחורי האזנים, כדי שלא לכסות (האזנים), שכתוב, להיות אזניך פקוחות. (פירוש: בעת שישראל חוטאים וגורמים פירוד בין ימין לשמאל של מעלה, אז נבחן שהחזירו עורף שלהם להקב"ה, מפני שגורמים גם למעלה שלא יאיר להם הפנים אלא העורף, שהוא בחינת אחורים ודינים, ונמצאים יונקים מן העורף שלמעלה, שעל ידי זה מגבירים השמאל על הימין, ועל ידי השפעת השערות דא"א מתכסה העורף באופן שגם מן העורף לא יוכלו לינק, ואז מוכרחים לחזור בתשובה ולהמשיך הפנים, וקבלת התפלה של התחתונים מכונה אזנים, כדי שהדינים שבשערות לא יעכבו קבלת התפלה (שזה סוד להיות אזנך פקוחות).

השערות היוצאות לאחורי אזניו כולן הן בשוה אינן יוצאות זה מזה, והוא תקון שלם, תקון נאה, תקון יפה נחמד למראה, התשוקה והשמחה של הצדיקים שהם בז"א לראות ולהתדבק בתקוניו של עתיק הסתום מכל (שהוא א"א).

י"ג נימין, (דהיינו אגודות) שערות עומדות מצד זה ומצד זה של הגלגלת, (שהוא הכתר דא"א), כנגד פניו, ובהן מתחילות השערות להתחלק, אין בחינת שמאל בעתיק הסתום הזה (שהוא א"א), הוא כלו ימין נראה ואינו נראה, סתום ואינו סתום, וזה הוא בתקוניו, כל שכן בו עצמו... (שם אד"ר כח, ועיין שם עוד)

קח את הלוים וגו', הרי העמידוהו, שצריכים לטהר אותם ולהמשיכם להתקשר במקומם (בקו שמאל), משום שהם מזרוע שמאל (מגבורה דז"א), וצד הדין, וכל מי שבא מצד הדין צריך שלא יגדל שער, משום שמרבה דין בעולם. ולפיכך אשה, כעין זה צריכה שלא יתראו שערותיה לחוץ, וצריכה לכסות ראשה ולכסות שערותיה, והעמידוה וכבר למדנו, ואז מתברכים כל אלו הבאים מצד הדין, ועל כן כתוב בלוים וכה תעשה להם לטהרם וגו' והעבירו תער וגו', ולמדנו שהלוים אינם עולים למקומם עד שיניפו אותם הכהן, משום שהימין מנהיג תמיד את השמאל. (בהעלותך נב, ועיין שם עוד)

ומה הוא אותו חלק, (שהאשה צריכה לתת לס"א), הוא הצפרנים בטנופת שלהן ומעט מראשי השערות, כי צריכה לסרוק את ראשה ולכרוך אותן זו בזו, (לתת אותן לס"א) ולא ילך אחריה אותו צד הרע להזיק לה, ויהיה נפרד ממנה מכל הצדדים. ומה תעשה מאותן השערות והצפרנים הוא, כי לאחר שכרכה אותן יחד צריכה להניחן במקום שבני אדם אינם עוברים שם, או בתוך חורים תחתונים שבחצר ותצניע אותן שם. (פנחס תרפה)

יראי אלקים בשמיעה של האזנים, ובשערות ראש התלויות עליהן, ושמיעה היא החיה הנקראת שור. שערות הוא דין, וכמה שערות תלויות בה, שהן צבא השמים העומדים על בית דין הגדול שהוא גבורה לשמאל, שפעולתה היא בחיה, שהיא שור וזהו גבריאל.

ובתפלה צריך לפנות (את השערות) מאחורי האזנים שלא תכסינה את שערי השמיעה שתכנס בהן התפלה, ואם לא מתקיים בו הכתוב, אז יקראונני ולא אענה, ובזמן שהשמיעה היא פנויה מדינים אלו, מתקיים בה, אז תקרא וה' יענה...

הזקן שבפנים, הן שערות שאין להן סוף, ומראה על זקן הזקנים (שהוא א"א), שהוא עילת העילות שאין סוף לעולמות התלוים בו... (זהר חדש יתרו כ)

אם שערותיו שחורות ותלויות, ואינן חלקות, הוא אדם השותק תמיד, אבל הוא נבון, בעל לשון הרע, דבריו הם ברוגז, פה שלו מדבר גדולות, מצליח ואינו מצליח, בעל מריבה בביתו ואינו דואג לכבוד בני אדם, אחד בפה ואחד בלב, הפכפך בלשונו, הגבות שלו אדומות מכעס... (שם רה, ועיין שם עוד)

תלמוד בבלי:

א"ל רב מרי לרב פפא שער יוצא בבגדו מהו, קרא עליה שער שער... אמר רב ששת שער באשה ערוה, שנאמר שערך כעדר העזים. (ברכות כד א)

רבי יהודה אומר של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן... איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל מודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שער... אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דיקא, דקתני יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה. (שבת נז ב)

תניא רבי יהודה אומר הנפיקנון שמן זית שלא הביאה שליש, ולמה סכין אותו, שמשיר את השער ומעדן הבשר... (שם פ ב)

הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו... רבי אליעזר מחייב וחכמים אוסרין משום שבות. אמר ר"א מחלוקת ביד, אבל בכלי חייב... (שם צד ב)

ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד מביאה בשערה... תיפוק ליה משום סחיטה, רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין סחיטה בשיער. (שם קכח ב)

תנו רבנן מלך מסתפר בכל יום, כהן גדול מערב שבת לערב שבת, כהן הדיוט אחת לשלשים יום. מלך מסתפר בכל יום מאי טעמא, אמר רבי אבא בר זבדא אמר קרא מלך ביפיו תחזינה עיניך, כהן גדול מערב שבת לערב שבת מאי טעמא, אמר רב שמואל בר יצחק הואיל ומשמרות מתחדשות, כהן הדיוט אחת לשלשים יום מנלן, אתיא פרע פרע מנזיר. (תענית יז א)

כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות, אמר ליה לשלוחיה זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא... (חגיגה ד ב)

הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות... (שם י א)

ואיזוהי דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע... ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, דאורייתא קלתה (סל) שפיר דמי, דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור... (כתובות עב א, וראה שם עוד)

דתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה... (נדרים ט ב)

...א"ל ר"ע אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה... (שם סה ב)

הריני מסלסל, ממאי דהדין סלסול שערא, כדאמרה ליה ההיא אמתא דבי רבי לההוא גברא עד מתי אתה מסלסל בשערך... (נזיר ג א)

נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שסיפסף כל שהוא חייב. איבעיא להו האי מזיא (שיער) מלתחת רבי (גדל) או מלעיל, למאי נפקא מינה, לנזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, אי אמרת מלתחת רבי נזירות הא שקליה, אלא אי אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש הא קאים. תא שמע מהא אינבא חיה (ביצי כנים) דקאים בעיקבא בבינתא ואי סלקא דעתך מלתחת רבי ברישא דבינתא בעי למיקם... תא שמע מבלורית דכושים דבתר דמגדלין לה רפיא מלתחת... ותניא ותו כד צבעי סביא דיקנהון חוורן עיקביניהון, שמע מינה מלתחת רבי... (נזיר לט א, וראה שם עוד)

תניא נמי הכי, נזיר שתלש מירט סיפסף כל שהוא אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער, רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש כשם ששתי שערות מעכבות בו כך שתי שערות סותרות בו. תנן התם, שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, נזיר ומצורע ולוים, וכולן שגילחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום... (שם מ א)

היה נוטל שער ראשו ומשלח תחת הדוד, ואם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד. במה דברים אמורים בתגלחת הטהרה, אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד, ר"מ אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד. (שם מה ב)

דתניא ופאת זקנם לא יגלחו, יכול אף גילחו במספרים יהא חייב, תלמוד לומר ולא תשחית, אי לא תשחית יכול ליקטן במלקט וברהיטני חייב, תלמוד לומר ופאת זקנם לא יגלחו, איזו גילוח שיש בו השחתה, הוי אומר זה תער... אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער, מיתיבי, המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה, הא בתער והא במספרים... מיתיבי העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, מאי לוקה נמי דקאמר מדרבנן... (שם נח ב, וראה שם עוד)

...וסותר את שערה, רבי יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותר. (סוטה ז א)

...היא קלעה לו את שערה לפיכך כהן סותר את שערה. (שם ט א)

אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו. (שם שם ב)

(המקדש) בשער נזיר, מנלן, דאמר קרא קדש יהיה גדל פרע שער ראשו, גידולו יהיה קודש, אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שער נזיר תופס את דמיו ויוצא לחולין, מי קרינן קודש, קדוש קרינן. (קדושין נז ב)

אמר רב יהודה אמר רב ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכולם בני יפת תואר היו, וכולם מסתפרים קומי ומגדלים בלורית היו, וכולם יושבים בקרוניות של זהב והיו מהלכים בראשי גייסות והן הן בעלי אגרופין של בית דוד... (קדושין עו ב)

ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר וגו', אמר לו הרבה נימין בראתי באדם וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה שלא יהו שתים יונקות מגומא אחת, שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם... (בבא בתרא טז א)

האשה שנהרגה נהנין בשערה... ואמאי איסורי הנאה נינהו, אמר רב באומרת תנו שערי לבתי... אמר רב בפאה נכרית... (ערכין ז א)

ויביאה אל האדם, מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא. (נדה מה ב)

בא סימן התחתון עד שלא בא העליון או חולצת או מתיבמת, בא העליון עד שלא בא התחתון אף על פי שאי אפשר, ר' מאיר אומר לא חולצת ולא מתיבמת, וחכמים אומרים או חולצת או מתיבמת, מפני שאמרו אפשר לתחתון לבא עד שלא בא העליון... (שם מח א, וראה שם עוד)

אמר רבה בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת, שלש אינן חוצצות, שתים איני יודע... (שם סז א)

תלמוד ירושלמי:

האורג מלא הסיט... משעיר הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק. (ערלה יח א)

יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה... אנן בר' אימא אמר קומי רבי יהודה מנשייא בר מנשה ירמיה, ובלבד שלא תצא לא ילדה בשל זקינה ולא זקינה בשל ילדה... א"ר אבהו כל שהוא תושב בשיער נקרא פיאה (הרבה שערות זו על גבי זו). (שבת לז א)

רבי אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה הגודלת חייבת משום בונה... (שם סד א)

...וחורנה אמר בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו (על שמשון) היו שערותיו מקישות כזוג וקולן הולך כמצרעה לאשתאול. (סוטה ז ב)

מדרש רבה:

...פעמים שהוא מדבר עם האדם מבין שערות ראשו, הדא הוא דכתיב (איוב ל"ח) ויען ה' את איוב מן השערה וגו', מבין שערות ראשו. (בראשית ד ג)

...אמר יבא עלי אם אין בידי הלכות כשער ראשי על טבריא שהיא טהורה חוץ מזה ומזה... (שם עט ו)

יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' ואת אמר והוא נער, אלא שהיה עושה מעשה נערות, ממשמש בעיניו מתלה בעקיבו מתקן בשערו. (שם פד ז)

...והיו אלו מגדלים שער ואלו מגדלים שער, היו אלו מגדלין שער עד שיראו את בניהם, ואלו מגדלין שער עד שיראו את אבותיהם, וישמעאלים מגדלים שער... (שם צח כא)

ר' אבא הסיח לפני רבינו פעם אחת עבר אדם בתוך מדבר כוב זה וראה נחש אחד ישן והיה בו כקורת בית הבד, וראה את הנחש והוא לא ראהו, ומרוב שנכנסה בו חרדה נתבהל ונשר שערו והיו קורין אותו מרוטה. (שמות כד ד)

...כך שלא יאמר הכהן אני פורע ראש האשה ורוחו גסה עליו, לכך נאמר לפני ה' ופרע. ופרע למה, שדרך בנות ישראל ראשיהן מכוסות, ולכך היה פורע ראשה ואומר לה את פרשת מדרך בנות ישראל שדרכן להיות מכוסות ראשיהן, והלכת בדרכי הגוים שהן מהלכות ראשיהן פרועות, הרי לך מה שרצית. (במדבר ט יג)

אבשלום נזיר עולם היה אחד לי"ב חדש היה מגלח... ר' נהוראי אומר מגלח אחד לל' יום, יליף ליה מכהנים, שנאמר בהם (יחזקאל מ"ד) וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, ויותר מל' יום הוי פרע, והני כהנים מה טעם אין רשאין לגדל פרע משום כבוד, הכא נמי איכא כבוד. ר' יוסי אומר מגלח מערב שבת לערב שבת, שכן מצינו בבני טבריא ובבני צפורי מגלחין מערב שבת לערב שבת. ושקל את שער ראשו מאתים שקלים וגו' (ש"ב י"ד), אבשלום, א"ר חנינא כחרובית גדולה היה. (שם שם כו)

למה צוה ה' לנזיר שלא יגלח ראשו, לפי שהגילוח מתארו ומיפהו, כשם שאמרו ביוסף ויגלח ויחלף שמלותיו (בראשית מ"א), וגידול שער הוא לשון צער ואבל, לכך אמר הקב"ה אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזימה, יגדל שערו שיתנבל ויצטער כדי שלא יהא יצר הרע קופץ עליו... (שם י כו)

והאשה הזאת כשמצמת שערה לאחוריה והוא תכשיט לה... הדא איתתא כד שערא סגין הוא עבדה לה גלשין גלשין. (שיר ד ג)

ר' יונתן נשר שעריה, אזל להדה מגדלא דצבעיה מיתאסייא, הוה תמן חד ספר אמר בשביל שערך באתה לכאן לרפאותו, א"ל שיטפו מאלל והא סבית שיש בה סעל לרפאותו (צומחין מהבשר, ושמעתי שיש תעלה לרפאותו), ואני הועתקתי לכאן להחיש מחיה, קם ורבע ליה על רגליו, אמר ליה כאן בריש מישתעי קמיה דרב באורתא. (קהלת א כב)

מדרש תנחומא:

ויגש אליו יהודה, אמר רבי יודן כשהיתה חמתו של יהודה עולה היו שתי שערות יוצאות מתוך לבו וקורעות את בגדיו. (ויגש ג)

אדם כי יהיה, זה שאמר הכתוב מי פלג לשטף תעלה ודרך לחזיז קולות (איוב ל"ה) א"ר יהושע דסכנין בשם רבי לוי בערביא קורין לשער שטפא, שכל שער ושער שבאדם ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו, לפי שאיוב קורא תגר ואמר אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם, על חנם הקב"ה הביא את כל היסורין האלו עלי... א"ל הקב"ה לאיוב אפילו השער שעליך מעין עשיתי לו ומדה נתתי לו מפי פלג לשטף תעלה וגו' (שם ל"ד). מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים, מטה ידו בקש לצאת לחוצה לארץ, קרא לאשתו אמר לה בשביל שבני אדם רגילין לבא אצלי לראות את הנגעים קשה עלי לצאת מעליהם, אלא בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים, אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו תהא יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, יבש המעין יבש השער. אמרה לו אשתו ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה שאתה בן אדם כמה שערות יש בך ובניך מתפרנסין על ידך לא כל שכן שיזמן לך הקב"ה פרנסה, לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ. (תזריע ו)

פרקי דר' אליעזר:

ונתן לאשה תשע קללות... וראשה מכוסה כאבל. (פרק יד)

פסיקתא:

ויען ה' את איוב מן הסערה (איוב ל"ח) דבר אחר מכל שיער ושער שבראשו היה הקב"ה משיח עמו. (פרשה מז אחרי מות)

אבות דר' נתן:

...ויצר באדם כל מה שברא בעולמו, ברא חורשים בעולם וברא חורשים באדם, זה שערות של אדם. (פרק לא)

ילקוט שמעוני:

ארצה שעיר - למה נקרא שמו שעיר, שהוא מעמיד שערותיהם של אדם. (בראשית פרק לב, קל)

אבן עזרא:

...ולא הזכיר האשה בעבור הלחה הרבה שיש בה לא יקרח ראשה. (ויקרא יג מא)

וטעם להזכיר לא תקיפו פאת ראשכם כמעשה הגוים להיות מובדלים מהם, ואחר ששער הראש והזקן לתפארת נברא אין ראוי להשחיתו. ויש אומר כי זה הפסוק דבק עם ושרט לנפש, כי יש מי שישחית פאת ראשו עם פאת זקן בעבור המת. (שם יט כז)

משנה תורה:

העברת השיער משאר הגוף כגון בית השחי ובית הערוה אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים, והמעבירו מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים, אבל במקום שמעבירין השיער הנשים ואנשים אם העביר אין מכין אותו, ומותר להעביר שיער שאר איברים במספריים בכל מקום...

המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו משילקט שערה אחת לוקה מפני שעדה עדי אשה, וכן אם צבע שערו שחור משיצבע שיער לבנה אחת לוקה. (ע"ז יב ט)

כהן שגדל שערו אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים, ואם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים כשכור שעבד, שנאמר "ויין לא ישתו כל כהן וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו", מה שתויי יין במיתה אף מגודלי פרע במיתה. ואין פרועי הראש מחללין עבודה אף על פי שהוא במיתה עבודתו כשירה.

כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין אלא בשעת ביאה למקדש כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש, במה דברים אמורים בכהן הדיוט, אבל כהן גדול אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם, שהרי תמיד הוא במקדש, ולכך נאמר בו "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום".

וכמה הוא גידול פרע, שלשים כיום כנזיר, שנאמר בו "גדל פרע שער ראשו", ואין נזירות פחותה משלשים יום. לפיכך כהן הדיוט העובד מגלח משלשים יום לשלשים יום... (ביאת מקדש א ח)

וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להכנס למקדש כולו מתחילת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או שכור או פרוע ראש דרך ניוול או קרוע בגדים, אף על פי שאינו באזהרה, שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש שיכנס בו מנוול, אבל ישראל שגדל שערו עד שנעשה מחלפת ולא היה דרך ניוול הרי זה מותר להכנס לעזרת נשים. (שם שם יז)

המגלח שער ראש חבירו נותן לו דמי בשתו בלבד מפני שסופו לחזור, גלחו בסם או שכוואהו עד שאין סוף השיער לחזור חייב בחמשה דברים, בנזק בצער ורפוי שהרי יתחמם ראשו מן הכויה או מן הסם ונמצא חש בראשו, ומשלם לו שבת שהרי הוא ראוי לרקד ולנדנד דלת ראשו בשעת רקוד, ונמצא בטל ממלאכה זו, ובושת, שאין לך בושת גדול מזה. (חובל ומזיק ב ד)

ספר החינוך:

שנצטוה הנזיר, והוא האדם שהפריש עצמו מן היין, לגדל שער ראשו כל ימי הזירו לשם... ואם כן אחרי היות כונת האדם ביצירתו על מה שאמרנו, בכל עת שיוכל שכלו למעט בעבודת החומר וישים מגמתו לעבודת קונו, אז טוב לו, ובלבד שלא יטוש מלאכת הבית לגמרי ויחריבהו, כי גם זה יש בו עון אחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו... וזו היא קדושת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החומר וישבור תאוותיו במה שאינו חורבן גמור אל הבית, כגון מניעת שתית היין וגדול השער, כי בזה יכנע היצר ולא ידלוף הבית בעבורו ולא יהרסו פנותיו, אבל תתחזק בו עבודת השכל... והראיה שענין גדול שער הוא כמו כן מפני הכנעת היצר כמו שאמרנו, מה שאמרו ז"ל בנזיר ריש פרק קמא (ד' ב') אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא... ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך... ועל כן כדי להכניע היצר גם כן נצטוה לגלח כל שערו במלאת ימי נזרו ולא הורשה לתקן אותם וליטול מהם קצת, כדי שלא ישוב יצרו עליו כאשר בתחלה, אבל נתחייב לגלחם מכל וכל, כי אין ספק שהשער הגדול ביותר או הגלוח הגמור יפסיד תואר האדם... (נשא מצוה שעד)

רבינו בחיי:

לא תקיפו - על דרך הפשט טעם האיסור כדי שלא יבטל הסימן שהקב"ה רשם במין הזכר כדי להבדילו ממין הנקבה, כי העושה כן הפך השם הוא עושה, כמו שזורע כלאים... ועל דרך השכל טעם המצוה הזאת לפי שכל פעולותיו של אדם נמשכות אחר חמשה חושים שבו, ואין ראוי להשביתם ממלאכתם כי לא יחיה זולתם, אבל ראוי לו שיסתפק מהם בדבר המותר והמוכרח ושישאיר לו במקצת לצורך קיום גופו, ועל כן אסר את ההשחתה בתער בחמש פאות כנגד חמשה חושים... ועל דרך הקבלה טעם איסור ההשחתה לפי שאותיות ההוי"ה של השם הנעלם רשומות בתבנית הגוף, היו"ד והה"א והוא"ו במילה ובפה ובלשון, וזהו איסור השחתת זקן העליון והתחתון כי האיסור שוה בהם. והתבונן נפלאות א-ל כי כן חכמי הטבע כתבו בספריהם כי מקומות ששוים הם במציאות שערות יש שכונה ויחס ביניהם, וגידין יוצאין ממקום זה למקום זה, וכשיצמח שער במקום זה יצמח בזה, ומטעם זה אין לנשים ולסריסים זקן מפני שהשכונה הזאת תחסר מהם, ואין בהם גידין יוצאין ממקום זה למקום זה... (ויקרא יט כז)

כי יפליא לנדור - ...ונצטוה בגידול שער לפי שמוליד הדאגה, ויהיה לבו נכנע בעבודת השי"ת בהיותו מנוול בשערו, ויהיה נזהר מהמותרות המנוולים אותו כי כן השער מותר הטבע באדם מהעשנים הנולדים בגוף... (במדבר ו ב)

...הוזהר בתגלחת לפי ששערותיו של אדם הם כחו, וכן בשמשון (שופטים ט"ז) אם גולחתי וסר ממני כחי, ואין להם סוף, והם גדלים כל ימי חיי האדם, גם אחר מותו אם יעמוד במקום לח, וכל זה ירמוז לענפי השם ונטיעותיו וכחותיו שהם הויות דקות ופנימיות והן עשויות כעין חוטי שלהביות המתפשטות לכל צד ואין להם סוף ותכלית ואין להם קץ, ועל כן נצטוה לגדלה, הוא שאמר גדל פרע שער ראשו, והוזהר שלא יכרות אותם כי נזר אלקיו על ראשו, ואם יכרות שער ראשו שהוא דוגמת הנטיעות יהיה כמקצץ ומפריד השם מענפיו. והנה שמשון כשנכרת שער ראשו נחשב לו כמקצץ ומיד סר כחו מעליו, והוא כח ה', וזהו לשון ותאלצהו, שיחזור למדת הדין, קרי ביה ותאצלהו, והוא מניעת האצילות שנסתלקה ממנו רוח נבואה לפי שכח השם סר מעליו בעבור שקצץ.

וצותה התורה בנזיר כשיגלח ראשו שיתן שערותיו על האש אשר תחת זבח השלמים מפני שהם קדש ודוגמא לקדש. (שם שם ג)

רלב"ג:

ואל תשתי - ...וגם בנזירות מבא לענין הגבורה, שהשערות יעצרו האידים העשנים בגוף, שמהם יתהוה השער, ובהגיע השער לגדלו לא יגדל עוד, ויעצרו בגוף ותגבר הליחה האדומה ומזה כח גבורה... (שופטים יג ד)

הרקאנטי:

...בכהן כתיב וראשם לא יגלחו, ובנזיר תער לא יעבור על ראשו, והנה הוא מעין דוגמא של מעלה, ועל כן כתיב קדוש יהיה. וטעם ותער לא יעבור על ראשו הוא הפך והעבירו, כי הנזיר כחותיו הם ממדת החסד ושערותיו רומזים לצינורות עליונות ולכחות אלקיות הנאצלות ממדת החסד, ולפיכך אסור להשחיתן, הלא תראה כי בהשחתתן חוזרין וצומחין, רמז שהשם יתעלה מאציל אצילותו ונותן מהודו ואינו חסר. והבן כי שמשון בהתגלחו אבד כחו, בעבור היותו נזיר, כי ה' יתעלה סר מעליו ושנפסקו ממנו צינורות השכינה שמשם ניזונין עליונים ותחתונים. אמנם בלוים באה המצוה בהפך כדי לכלות הקוצים מן הכרם, כי צריך לבער כחות הטומאה שלא ישלטו.

...וטעם ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים, כי אין ראוי לנהוג מנהג בזיון בכחות החסד, רק לבערם עם אש הקרבן. ויש מן המקובלים האחרונים שאמרו כי טעם גלוח הנזיר הוא לרמוז כי אחר כלות ימי נזרו, שהרמז לאלף השביעי, שיפסקו הצנורות של מעלה המריקים ברכות למטה הרמוזים בשער, ונשגב ה' לבדו כמו שנבאר בסוד שמיטין ויובלות בגזרת הא-ל, זהו סוד ביום השביעי יגלחנו, יומו של הקב"ה אלף שנים. (נשא)

וטעם לא תשימו קרחה בין עיניכם, כבר הודעתיך כי השערות שבאדם רומזים לכחות אלקיות נאצלים מן האדם העליון, וכשהאדם קורח אותן הוא מקצר המעיינות העליונות, ונראים לבעלי הקבלה עולמות התלויין באדם העליון, וזו טעם למת, כי הקורח על אבדתו אינו עובר רק על המת... (ראה)

וגלחה את ראשה, כבר עוררתיך כי שערות האיש והאשה רומזים לכחות עליונים קצתם דין קצתם רחמים, בגוים קצתם מכחות הטומאה, ועל כן צוה לבער רוח הטומאה ממנה לגלח ראשה. (כי תצא)

אלשיך:

והובא אל אהרן הכהן - ...וידוע כי השיער מרמז אל עיקר כח הטומאה ופנימיותה, לכן הוא סימן אם אחזה הטומאה בפנימיותו. (ויקרא יג ב)

יגלח את כל שערו - יסיר כל המותרות או כחות הטומאה שעשה בעוונו, כי כל עוון בורא משחית הנדבקים בו כשערות. (שם יד ט)

של"ה:

הנה האדם התחתון בסוד שיעור קומת אדם העליון... והנה בראש נרמזות הג' ראשונות, כיצד, קרום של מוח והעצם החופה והעור שעליו הוא רמז לכתר עליון, ולכן יש בו שערות לרמוז אל שורשו העליון, והם עולמות וצנוריות המתפשטות מכח הא"ס הנעלם בתוכו, ולהראותו מעלתו וכחו לכל אחד משער הראש גומא בפני עצמו ויניקה בפני עצמה להראות עוצם וגבורת ההשפעה העליונה שממנו שואבים כל הנאצלים שפע מקור המקורות א"ס אשר אין לפניו צרות עין כלל, ולכן לכל אחד תעלה בפני עצמו ואין מצטרך אל חבירו, כי אין עניות במקום עשירות, מה שאינו כן בשאר שערות הגוף. וידוע כי כל שער ושער עולם בפני עצמו, ויש שורש נעלם המתאחד בסבתו כמו שהוא השער, שכל מה שיכנוס במקורו שבתוך העור מתקרב אל מציאות טבע הבשר. (שער האותיות אות ק)

והנה חוה חטאה... והזכיר אחרי כן איסור השחתת הפיאות אחר שאסר לך להתדבק בפעולות הנזכרים הזהירך שלא להשחית הכחות המיוחדין והנרמזים למדת החסד, וזהו סוד גדול מאד רמזתיו בפסוק בן פורת יוסף בסוד צורך האדם, כי שערות האדם רומזים לכחות אלקיות שיש באדם העליון, יש מהן אצילותן ממדת החסד, ויש ממד הדין, ואותן אשר אצילותן ממדת החסד אסור להשחיתן, וזהו סוד לא יקרחו קרחה בראשם, כי היא אזהרה להכהנים הבאים ממדת החסד, אמנם הלוים שהם ממדת הגבורה נאמר והעבירו תער על כל בשרם, להחליש הכחות ההם, הלא תראה כי העכו"ם אשר מדת הדין שופעת עליהם בפרט לכומר ע"ז שכוח הטומאה שורה עליהם משחיתים הפאות בהקפת ראשם, אף כי הם בזה כסומא בארובה. וכשתבין זה תדע טעם שאין הנשים חייבות בהקפת הראש, כי הן דוגמת הלוים, והבן זה. ונראה כי הכתוב מתאר השערות האחרים לכחות הדין, שנאמר לחייו כערוגת הבושם מגדלות מרקחים, שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, וכתיב כחוט השני שפתותיך, כל אלו המקומות רומזים למדת הדין. (תורה שבכתב פרק ותורה אור מספר תו"כ)

רמח"ל:

תאנא בגולגלתא דרישא וכו', דע כי ענין השערות סוד גדול, והוא כי הנה כתיב ושער רישיה כעמר נקי, וצריך להבין ענין הצמר מהו שאליו דימה פה השערות... דע ששני מיני לבושים יש, א', לבוש היוצא מתוך הפנימיות, בסוד כהדין קומצא דלבושיה מיניה, וא', לבוש חיצוני הניתן על הגוף מבחוץ. והענין כי האורות סופם יעשה הלבוש, ואז הלבוש הוא מבחינת האורות הפנימיות עצמם, ומגלה אותם, אבל הלבוש החיצוני אינו כן, כי הם אורות שלא נמצאו בבנין המאור ההוא, וניתן מבחוץ. והנה הצמר הוא סוד לבוש היוצא מן הפנימיות, כי הצמר צומח על הגוף מאליו, אך הפשתן הוא הניתן מבחוץ, שאין שום א' נולד לו הפשתן על הגוף. והענין דע כי השערות יוצאים מהחום של הגוף, והוא סוד הגבורה, אך הסוד הוא כי המ"ק הם הם בסוד הגילופין של הרשימו שפירשנו למעלה... והנה אור הפנימי תמיד הוא בוקע ויוצא לחוץ דרך נקבי העור כידוע, כי יש מקומות הפתוחים שהוכנו מתחלה לכך, והם הנקבים שיש באדם ששם אין החיצוניות פועל, שם האור יוצא לבדו, אבל בשאר הגוף האור בוקע ויוצא, אך כן החיצוניות פועל, לכן אם האור יוצא הגבול שלו בסוד קו המדה, והוא ממש ענין המ"ק שנכללו לפנים, כי הם אינם אלא השיעורים והגבולים אל המאורות, ואז יוצאין בחינת המלכין קדמאין בסוד השערות ובחינת האור הבוקע בסוד האור שבתוך השערות. ויש מקומות שיש להם יותר התפשטות, פירוש לאורות ולגבולים שלהם, והם השערות הארוכים, ויש שיש להם התפשטות פחות, והם שערות יותר קצרים. והנה זאת הבחינה נקראת צמר, והיא נעשית מן החסד שבמ"ק, פירוש מן הבחינה היותר ממותקת שאינה כל כך דין.

אמנם באמת יש בכאן סוד גדול מאד למה הם נקראים צמר, כי הנה לצאת בבחינה הזאת שהיא הבחינה הראויה להם באמת הוצרך להם תיקון המ"ה, והענין, כי עיקר סוד השערות הוא ענין הדיקנא ששם סוד ההנהגה והשערות עומדות שם בסוד מדות של רחמים, אלא שמשם מתפשטות כל שאר בחינות השערות. והנה היסוד דא"ק שמשם יוצא המ"ה שם יש סוד י"ג תיקונים דדיקנא, והם נקראים כבשי דרחמנא, וסוד השערות ההם נקראים צמר. ובאמת ראשית הדיקנא הוא א"ל שבו תיקון המלכין האלה... (אדיר במרום דף מ, ועיין שם עוד עד דף מג)

מלבי"ם:

ושער - יש הבדל בין שיער ובין שערה, שם שיער הוא שם הקיבוץ ולא יבא על היחיד כלל, כי זה ההבדל בין שמות המינים ובין שמות הקיבוץ, ששם המין יבוא על היחיד ועל הרבים, כמו "ויהי לי שור וחמור", לא כן שם הקיבוץ שעקר הנחת השם על דבר המקובץ מאחדים רבים, ולא יבא על האחד כלל... וכן שם שיער בא רק על קיבוץ שערות, "כולו כאדרת שיער", ובסמיכות "גדל פרע שער ראשו", אבל שם שערה מורה שערה אחת "קולע אל השערה" (שופטים כ'), ובסמיכות "תסמר שערת בשרו" (איוב ד'), אבל מן שער לא נמצא שם הריבוי... ומה צדקו דברי חז"ל שמה שאמרו מיעוט שער ב' שערות, כי אי אפשר לומר שערה אחת, שאז היה לו לומר ושערה בנגע, ולא שרוצה לומר כל השערות, שאז היה לו לומר וש ע ר הנגע או ושערו. (ויקרא יג ג)

רש"ר הירש:

שיער - מבחינה פיזיולוגית הוא ניגוד לעור, הוא מיכסה המגן של העור, ואיננו קולט רשמים מן החוץ. הוא מצמצם את רגישות העור, ובכלל מגן עליו. נמצאת זו המשמעות הנפשית של התפשטות הנגע בשיער, אות היא, שלא רק חסרים רשמים אמיתייים וטובים, אלא מתקבלים באורח חיובי, רשמים רעים, שהיה מן הדין להרחיק אותם... (ויקרא יג בסוף)

וגלח - ...גילוח זה, הסרת שיער כל הגוף על ידי תער, דומה בחשיבותו לשחיטת הציפור ולהזיות, שהרי שחיטת ציפרים והזיית דם ציפור ותגלחתו שלשתם חייבים להעשות ביום ובכהן. תגלחת של מצוה ביחס לשיער כל הגוף, מצויה עוד רק במינוי הלויים, נראה שזה הצד השוה ביניהם, בשני המקרים יש להוציא אנשים מכלל חיים המיוחדים רק לעצמם, ולהביא אותם לידי התבטלות לכלל... כן הדבר במצורע, עד כה הוא חי רק לעצמו, באנוכיות ובהתנגדות לחברה, וזה היה עיקר חטאו, מכאן ואילך יקבל על עצמו את חובות הכלל תוך כדי הקרבה עצמית... השיער בא להגן על הגוף ולהרחיק מעליו את השפעות העולם החיצוני, הוא החומר המבודד את הגוף, נמצאת אומר, הסרת כל השערות מהגוף מפקירה אותו להשפעות העולם החיצוני, משום כך יפה היא לעורר את הלב לשוב מן האנוכיות המבודדת... (שם יד ח)

גדל פרע שער ראשו - ...הניגוד, גידול שיער ללא מעצור, מבטא אם כן התבודדות והתכנסות לתוך עצמו, והן זה התפקיד שהנזיר קיבל על עצמו לתקופת הנזירות, הוא מבקש להתבודד ולשקוע בתוך עצמו, הוא רוצה לעבוד עבודה רוחנית ומוסרית של חינוך עצמי, ולפיכך הוא מבקש קשר עם ה', עם מקדשו עם תורתו ועם עצמו... (במדבר ו ה)

העמק דבר:

לא תקיפו - מנהגם היה להשמר בשערות הראש והזקן כמו שעוד היום מנהג בני ישמעאל, ומי שהוא איש המעלה משמר ביותר שלא יגע באיזה שערות הפאות והזקן לרעה, ומי שאינו במעלה כל כך אינו משמר הרבה, אבל מכל מקום חרפה היא להסירם לגמרי, וזהו סימן עבדות מי שנמכר לעבד בעליו מסיר פאותיו וזקנו שיהא נראה כנער... (ויקרא יט כז)

שם משמואל:

והצרוע אשר בו הנגע... וכן השערות שבראשו, שהן המשכה מן הפנימיות שבו שהוא המוח, היא התפשטות כח רע, על היפוך שבנזיר, דכתיב קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ושניהם אסורים בתספורת, זה למעלתו וכתיב בהם "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים", וזה לחסרונו וגריעותו שלא יתפשט ממנו ולהלאה כח רע זה, וכן "על שפם יעטה"... (תזריע תרע"ג)

במדרש כל אותם מ' שנה... ועל כן נקרא עשו איש שעיר, מלשון שערות, שכל חיותו אינה אלא כמו שערות מבעל חי שאין להן יניקה מעצם החיות, שהחיות בשערות מצומצמת ומוסתרת מאד, כי אין בהן הרגש כשחותכין אותן... (מסעי תרע"ג)

פרי צדיק:

ואחר זה נזכר פרשת נזיר שיש עצה להיות נשמר מקודם לבל יהיה נפתה לג' פגמים הנ"ל לקנאה תאוה וכבוד, על ידי ג' הדברים שצריך הנזיר להזיר עצמו, כי גידול פרע הוא תיקון הקנאה וכעס כידוע דשערות מורין לדין, כי עשו איש שעיר. (נשא ג)