שכחה

(ראה גם: מתנות עניים)

 

כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה, למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך. כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך, לגר ליתום ולאלמנה יהיה. כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך, לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה. (דברים כד יט)

ספרי:

כי תקצור קצירך, פרט לשקצרוהו ליסטים כירסמוה נמלים ושיברתו הרוח או בהמה, קצירך, פרט לשקצרוהו גוים, מכאן אמרו נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן שכחה והפאה, רבי יהודה מחייב בשכחה, שאין שכחה אלא בשעת העומר. קצירך, פרט לאחרים, קצירך, פרט להקדש, כשתימצי לומר קצר הקדש ולקח ישראל פטור, קצר גוי ולקח ישראל פטור, ר' יוסי הגלילי אומר מכלל שנאמר כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר כל זמן שיש לו קציר יש לו עומר ויש לו שכחה, וכל זמן שאין לו קציר אין לו עומר ואין לו שכחה... בשדך, פרט למעמר בשדה חבירו, דברי ר' מאיר, וחכמים מחייבים. מכאן אתה אומר העומר ששכחוהו פועלים ולא שכח בעל הבית, שכח בעל הבית ולא שכחוהו פועלים עמדו העניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה. (תצא רפב)

ושכחת עומר בשדה ולא הגדיש, יכול אף שכחו פועלים יותר משנים, תלמוד לומר לגר וליתום ולאלמנה יהיה, מיכן אמרי שני עומרים שכחה שלשה אינם שכחה, שני ציבורי זיתים וחרובין שכחה שלשה אינם שכחה... בשדה, פרט לטמונה דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים בשדה לרבות את הטמונה, בשדה לרבות את הקמה... לא תשוב לקחתו פרט לראשי שורות, מכאן אמרו ראשי שורות העומר שכנגדו יוכיח. והעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים שאין שכחה. לא תשוב לקחתו כולו כאחד, וכמה יהיה בו שיערו חכמים בעושה סאתים, מכאן אמרו העומר שיש בו סאתים ושכחו אין שכחה... ספק בעל הבית המוציא מעניים עליו הראיה. ומניין לספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה, תלמוד לומר לגר ליתום ולאלמנה יהיה. (שם רפג)

...אחריך, מלמד שיש לו שכחה, מלמד שיש לו פאה, מיכאן אמרו איזו היא שכחה בעריס כל שאינו יכול לפשוט את ידיו וליטלה, ברגליות משיעבור הימנה. לגר ליתום, נאמר כאן גר ויתום ונאמר להלן גר ויתום מה גר ויתום האמור להלן בעושה סאתים, אף גר יתום האמור כאן בעושה סאתים. (שם רפה)

תלמוד בבלי:

דתניא ושכחת עומר בשדה פרט לטמון, דברי רבי יהודה וחכמים אומרים בשדה לרבות את הטמון, אמר רב אפילו תימא רבנן הכא מעניניה דקרא התם מעניניה דקרא... דכתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר, שכחה דומיא דקציר, מה קציר בגלוי אף שכחה בגלוי, כתב רחמנא בשדה לרבות את הטמון, לרבי יהודה נמי תיפוק ליה משכחה דומיא דקציר, אין הכי נמי, ואלא בשדה למה לי, מיבעי ליה לרבות שכחת קמה, ורבנן שכחת קמה מנא להו, נפקו להו מכי תקצור קצירך בשדך. ור' יהודה מיבעי ליה לכדרבי אבהו אמר ר' אלעזר, דאמר רבי אבהו אמר ר"א פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו, ורבנן מבשדה בשדך... (סוטה מא א, וראה שם עוד)

דתניא היה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה, תלמוד לומר ושכחת עומר בשדה, בשדה ושכחת ולא בעיר... אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה, זכור ולבסוף שכוח אין שכחה, מאי טעמא, דכיון דקאי גבה הויא ליה חצרו וזכתה ליה... ממאי דלמא גזירת הכתוב היא דבשדה נהוי שכחה ובעיר לא נהוי שכחה, אמר קרא לא תשוב לקחתו, לרבות שכחת העיר. האי מיבעי ליה ללאו, אם כן נימא קרא לא תקחנו, מאי לא תשוב, לרבות שכחת העיר... (בבא מציעא יא א, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחהו בעל הבית, שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים עמדו העניים בפניו או שחיפוהו בקש אינה שכחה. העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית אינה שכחה, דכתיב קצירך ושכחת, שכחו בעל הבית ולא שכחו פועלים אינה שכחה, דכתיב כי תקצור ושכחת... עד שישכחוהו כל אדם. היה עומד בעיר ואומר יודע אני שהפועלין שכיחין עומרין במקום פלוני ושכחוהו אינו שכחה. היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלין שכיחין עומרין במקום פלוני הרי זו שכחה, שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת...

המעמר לכובעות לכומסאות לחרירה ולעומרים אין לו שכחה, ממנו ולגורן יש לו שכחה, המעמר לגדיש יש לו שכחה, ממנו ולגורן אין לו שכחה, זה הכלל כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה יש לו שכחה, ממנו ולגורן אין לו שכחה, למקום שאינו גמר מלאכה אין לו שכחה, ממנו ולגורן יש לו שכחה. (פאה כז ב)

ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים שאינו שכחה. אילו הן ראשי השורות, שנים שהתחילו באמצע השורה זה פנה לצפון וזה פנה לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם, שלפניהם שכחה ושל אחריהם אינו שכחה. יחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו, שלפניו אינו שכחה ושל אחריו שכחה שהוא בבל תשוב, זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה, וכל שאינו בבל תשוב אינו שכחה...

שני עומרים שכחה שלשה אינו שכחה, שני ציבורי זיתים וחרובים שכחה ושלשה אינו שכחה, שני חוצני פשתן שכחה ושלשה אינו שכחה... ועל כולן בית שמאי אומרים שלשה לעניים וארבע לבעל הבית... העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה, שני עומרים ובהן סאתים רבן גמליאל אומר לבעל הבית וחכמים אומרים לעניין, אמר ר"ג וכי מרוב העומרים יופי כוחו של בעל הבית או הורע כחו של בעל הבית, א"ל יופי כחו, אמר להם מה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתיים אינו שכחה, שני עומרים ובהן סאתיים אינו דין שלא יהא שכחה, אמרו לו אם אמרו בעומר א' שהוא כגדיש תאמר בשני עומרים שהן ככריכות. קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה, אין בה סאתים אבל היא ראויה לעשות סאתים אפילו היא של טופח רואין אותה כאלו היא ענבה של שעורין. א"ר אלעזר כתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו, אית תניי תני ושכחת עומר ולא גדיש...

תבואה שניתנה לשחת או לאלומה (לעשות ממנה אלומות קטנות ואחר כך עושין מהרבה עומר אחד, ואינו גמר מלאכה) וכן באיגודי השום ואגודת השום והבצלים אין להם שכחה, וכל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים, ר' יהודה אומר אין להם שכחה, וחכמים אומרים יש להן שכחה...

הקוצר בלילה ומעמר והסומא יש לו שכחה, ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס אין לו שכחה, אם אמר הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אטול יש לו שכחה... (פאה כט ב)

כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה, במה דברים אמורים בשמו ובמעשיו ובמקומו, בשמו שהיה שופכני או בישני... א"ר לא כתיב ושכחת עומר בשדה, עומר שאתה שוכחו לעולם, יצא זה שאת זוכרו לאחר זמן... זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה, זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה, במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו, אבל התחיל בו אפילו זית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה. כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו, ר"מ אומר משתלך המחבא (משיהלך בכל מחבואי האילן בין ענף לענף)... (שם לא א, וראה שם עוד)

ילקוט שמעוני:

מעשה בחסיד אחד ששכח עומר אחד בתוך שדהו ואמר לבנו צא והקרב עלי פר לעולה ופר לזבחי שלמים, א"ל אבא מה ראית לשמוח במצוה זו יותר מכל מצות האמורות בתורה, א"ל כל מצות שבתורה נתן לנו לדעתנו, וזה שלא לדעתנו, אלו עשינה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו, הרי הוא אומר כי תקצור קצירך וגו', קבע לו הכתוב ברכה, והלא דברים קל וחומר אם מי שלא נתכוון לזכות וזכה מעלה עליו כאלו זכה, המתכוון לזכות וזכה על אחת כמה וכמה. (ויקרא פרק ה, תעט)

ר"ש בר בא הוה מפריק גדישים כדי שיזכה בהן (ר"ש בן חלפתא)... גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה, אמר אינה מקבלת, א"ל וגם שול תשולו לה מן הצבתים ולא תודיעוה, אלא אתם רואים עומר יחידי עשו אותה שכחה. בוא וראה כמה גדולה מצות שכחת העומר, מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בשדהו ועשה אותו היום סעודה ושמחה גדולה, אמר מצוה זו באה לידינו בלא כוונה נשמח עליה. (רות פרק ב, תרד)

משנה תורה:

העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה, שכחו בעל השדה ולא שכחוהו פועלים, שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברים ורואין אותן בעת ששכחוהו, אינה שכחה עד שישכחוהו כל אדם. ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה.

היה בעל השדה בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני ושכחוהו הרי זה שכחה, ואם היה בשדה ואמר כן ושכחוהו אינה שכחה, שהשכוח מעיקרו בשדה הוא השכחה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הרי זו שכחה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה" ולא בעיר.

עמדו העניים בפניו או חיפוהו בקש והוא זוכר את הקש או שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה, אבל אם נטלו ממקום למקום אף על פי שהניח סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו הרי זה שכחה.

נטל עומר להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו ושכח את שניהן, אם זכר העליון קודם שיפגע בו אין התחתון שכחה, ואם לאו התחתון שכחה.

עפו עמריו ברוח חזקה לתוך שדה חבירו ושכח שם עומר אינו שכחה, שנאמר "קצירך בשדך", אבל אם פזר העמרים בתוך שדהו ושכח הרי זו שכחה.

הנוטל עומר ראשון ושני ושלישי ושכח הרביעי, אם היה שם ששי אין הרביעי שכחה עד שיטול החמישי, ואם היו חמשה בלבד משישהא כדי ליטול החמישי הרי הרביעי שכחה. שני עמרים מעורבבין ושכח אחד מהן אינה שכחה עד שיטול את כל סביבותיו.

הלוף והשום והבצלים וכיוצא בה אף על פי שהן טמונין בארץ יש להן שכחה. הקוצר בלילה ושכח קמה או שעמד בלילה ושכח עומר וכן הסומא ששכח יש להן שכחה, ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין ליטול את הגס אין לו שכחה. וכל האומר הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה, שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.

תבואה שקצרה עד שלא נגמרה להאכילה לבהמה, וכן אם קצרה אגודות קטנות ולא עשאה עמרים, וכן השומים והבצלים שתלשן אגודות קטנות להמכר לשוק ולא עשאן עמרים להעמיד מהן גורן אין להם שכחה.

הקוצר שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו של אחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה, שנאמר "לא תשוב לקחתו", אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו. זה הכלל, כל שהוא בבל תשוב שכחה וכל שאינו בבל תשוב אינו שכחה.

שנים שהתחילו לקצור מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהן, שלפניהם שכחה, מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחוריו של חבירו, והעומר ששכחוהו לאחוריהן במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה, מפני שהוא מעורב עם השורות שמן המזרח למערב, והן מוכיחין עליו שאינו שכוח. וכן השורות של עמרים שפינו אותן לגורן והתחילו שנים מאמצע שורה ושכחו עומר באמצע בין אחוריהן אינו שכחה, מפני שהוא באמצע השורה שמן מערב למזרח, שעדיין לא התחילו בה והיא מוכחת עליו שאינו שכוח. (ראה ראב"ד)

הקוצר ואלם אלומות אלומות ופינה האלומות והן הנקראין עומרים ממקום זה למקום אחר, וממקום השני למקום השלישי וממקום השלישי לגורן ושכח העומר בשעה שפינה ממקום למקום, אם פינה העומרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכחה יש לו שכחה, וכשיפנה ממקום שהוא גמר מלאכה לגורן אין לו שכחה. ואם פינה העומרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח אינו שכחה, וכשיפנה ממקום שאינו גמר מלאכה לגורן יש לו שכחה. אי זהו מקום שהוא גמר מלאכה, זה מקום שדעתו לקבץ כל העומרין שם ולדוש אותן שם או להוליכן שם למקום גדיש שהוא הגורן, ומקום שאינו גמר מלאכה הוא המקום שמקבצין בו העומרים כדי לעשות מהן אלומות גדולות כדי להוליכן למקום אחר.

שתי כריכות המובדלות זו מזו שכחה, ושלש אינן שכחה, שני עומרים המובדלין זה מזה שכחה ושלשה אינן שכחה. שני צבורי זיתים וחרובין המובדלין זה מזה שכחה, ושלשה אינם שכחה, שני חוצני פשתן שכחה ושלשה אינם שכחה.

שתי גפנים וכן בשאר האילנות שנים המובדלין זה מזה שכחה, ושלשה אינן שכחה, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם", אפילו היו שנים אחד לעני ואחד לגר.

היו כל העומרים של קב קב ואחד של ארבעה קבין ושכחו הרי זה שכחה, יתר על הארבעה אינו שכחה. וכן אם היו של שני שני קבין ואחד יתר על שמונה קבין אינו שכחה. העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה" ולא גדיש, אף על פי שכולן סאתים סאתים. שכח שני עומרים אף על פי שיש משניהם סאתים הרי אלו שכחה, וכן יראה לי שהן שכחה אפילו היה בשניהן יותר מסאתים.

קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה, אין בה סאתים רואין את השבלים הדקות כאילו הן בריאות וארוכות ואת השדופות כאילו הן מלאות, ואם היתה ראויה (להיות) הקמה אחר אומדן זה לעשות סאתים ושכחה אינה שכחה.

שכח סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אינן מצטרפים, ושניהם שכחה. וכן בשום ובבצלים ובפירות האילן אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש ובשניהם סאתים אינן מצטרפין אלא שניהם שכחה.

השוכח עומר בצד הקמה שאינה שכוחה אינה שכחה, שנאמר "כי תקצור ושכחת עומר", עומר שסביבותיו קציר שכחה, אבל עומר שסביבותיו קמה אינה שכחה, וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה אפילו קלח אחד הרי זו מצלת את השכוחה ויהיה מותר לקחתה. אבל אם שכח עומר או קמה בצד עומר שאינו שכוח אפילו היה בו סאתים אינו מציל אותה, והרי השכוח לעניין. אין קמת חבירו מצלת על עומר שלו, ואין קמת שעורים מצלת על עומר חטים עד שתהיה הקמה ממין העומר.

השוכח אילן בין האילנות אפילו היה בו כמה סאין פירות או ששכח שני אילנות הרי הן שכחה, שלשה אינן שכחה. במה דברים אמורים באילן שאינו ידוע ומפורסם במקום כגון היה עומד בצד הגת או בצד הפרצה, או במעשיו, כגון שהיה עושה זיתים הרבה, או בשמו כגון שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטופה בין הזיתים שהוא נוטף שמן הרבה, או השופכני או בישני, אבל אם היה בו אחד משלשה דברים אלו אינו שכחה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה", עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו, יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן ואף על פי שלא תפגע בו מפני שהוא ידוע ומפורסם.

היה מסוים בדעתו הרי זה כמפורסם וידוע, היה עומד בצד הדקל הדקל מסיימו, היו שניהן זית נטופה זה מסיים את זה. היתה כל שדהו זית נטופה ושכח אחת מהן או שתים יש לו שכחה. במה דברים אמורים שלא התחיל באילן זה המפורסם אבל אם התחיל בו שוכח מקצתו הרי זה שכחה, ואף על פי שהוא מפורסם, והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים, אבל סאתים אינה שכחה אלא אם כן שכח כל האילן כמו שביארנו.

זית העומד באמצע השורות לבדו ושלש שורות של זיתים מקיפין אותו משלש רוחותיו אף על פי שאין בכל שורה מהן אלא שני זיתים, שכח את האמצעי אינה שכחה, שהרי השורות הסתירוהו, ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו הזמן... (מתנות עניים פרק ה א והלאה)

ספר החנוך:

שנצטוינו כשנשכח עומר בשדה להניחו שם, ולא נשוב לקחתו כשיודע אלינו הדבר... משרשי המצוה: לפי שהעניים והאביונים בחטאם ובעניותם תולין עיניהם על התבואות בראותם בעלי השדות מאלמים אלומים בתוך השדה כברכת השם אשר נתן להם, וחושבים בלבם לאמר מי יתן והיה לי כן, לאסוף עמרים לביתי ולא אחת אוכל להביא אשמח בה, ועל כן היה מחסדיו ברוך הוא על בריותיו למלאת תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה. גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת, במדת הנדיבות ונפש ברכה, לבלתי תת לבו על העומר הנשכח, ויניחהו לאביונים, ועל בעלי הנפש הטובה תנוח ברכת השם לעולם... (תצא מצוה תקצב)

שנמנענו מלקחת עומר השכחה, שנאמר "לא תשוב לקחתו", ומצות השכחה היא גם כן באילן, וזה הלאו הוא מן הלאוין הנתקין לעשה, שכל מי שעבר ולקח השכחה חייב להחזיר אותה לעניים... ואפילו דש החטה וטחנה ואפאה יתן מהפת שעור הפאה לעניים... אבל אם יקר מקרה שתאבד החטה ההיא כלה או תשרף ילקה, שהרי אי אפשר לו עוד לקיים עשה שבו, ואם הוא בידיו אבד החטה או אכלה כלה כל שכן שיתחייב בה המלקות, וזה נקרא בגמרא בטלו... (שם תקצב)