(ראה גם: אלקים-ואדם, ישראל-וה', כבוד ה')
וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, לעיני בני ישראל. (שמות כד טז)
ויהי בצאת הכהנים מן הקדש, והענן מלא את בית ה'. ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה' את בית ה'. אז אמר שלמה ה' אמר לשכן בערפל... (מלכים א ח י)
כי האומנם ישב אלקים על הארץ, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי. (שם שם כז)
וכבוד ה' נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית, ויקרא אל האיש הלבוש הבדים אשר קסת הסופר במתניו... (יחזקאל ט ג)
ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית, ויעמד על הכרובים. וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מן הארץ לעיני בצאתם והאופנים לעמתם, ויעמוד פתח שער בית ה' הקדמוני וכבוד אלקי ישראל עליהם מלמעלה... (שם י יח)
וישאו הכרובים את כנפיהם והאופנים לעומתם, וכבוד אלקי ישראל עליהם מלמעלה. ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר, ויעמוד על ההר אשר מקדם לעיר. (שם יא כב)
עתה עיני יהיו פתוחות ואזני קשובות לתפלת המקום הזה. ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה להיות שמי שם עד עולם, והיו עיני ולבי שם כל הימים. (דהי"ב ז טו)
ועץ החיים (שהוא ז"א הנקרא אילנא דחיי) יהיה נטוע בתוך הגן, (שהיא השכינה), שאז נאמר בו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. (פירוש, כי בגלות לא היה הז"א נטוע תוך השכינה, כי לא היה זווגו קבוע אלא במקרה, מה שאינו כן לעת קץ)... והשכינה, לא ישלוט עוד עליה האילן דס"א, שהוא הערב רב, שהם עץ הדעת טוב ורע, ולא תקבל בה עוד טמא, כלומר שלא תפרנס את הטומאה, ועל כן נתבטלה הטומאה מהעולם, וזה שכתוב על העת ההוא ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, כי יבולע כל הרע וכל הטומאה מן העולם. (בראשית רמה)
וכשבני אדם משחיתים דרכם ואינם שומרים מצות התורה, וחוטאים לפני רבונם אז, כביכול דוחים את השכינה מהעולם, והארץ נשארת נשחתה, שהרי השכינה נדחה ממנה ואינה שורה עליה, ואז נשחתת. מהו הטעם שנשחתה, הוא משום שרוח אחר שורה עליה המשחית העולם... (נח מ)
ואם תאמר הרי השכינה אינה שורה אלא בנחלתה, שהיא ארץ הקודש, (ולמה שרתה השכינה עליו בגת שהיא חוץ לארץ), ודאי הוא שאינה שורה (בחוץ לארץ) שיוכלו לינק שפע ממנה, אבל להציל היא שורה (גם בחוץ לארץ), וכאן כשבא יעקב מבית לבן כל המחנות הקדושות סבבוהו, ולא נשאר לבדו... (וישלח ט)
יש כאן להסתכל בכמה צדדים, אחד, כי אנו רואים שהשכינה אינה שורה במקום עצבות אלא במקום שיש בו שמחה, ואם אין בו שמחה לא תשרה השכינה במקום ההוא, כמו שאתה אומר ועתה קחו לי מנגן וגו', כי ודאי שהשכינה אינה שורה במקום עצבות, מאין לנו זה מיעקב, שמשום שהיה מתאבל על יוסף נסתלקה השכינה ממנו, כיון שבאה לו השמחה של בשורת יוסף, מיד ותחי רוח יעקב אביהם, (ולפי זה קשה) כאן באותו צדיק השבור (מצרותיו), כיון שהוא חלש ונשבר במכאובים איפה הוא השמחה, הרי הוא בעצבות ואין עמו שמחה כלל... (וישב כט, ועיין שם עוד)
תא חזי, מה כתוב ויבא ישראל מצרים ויעקב גר בארץ חם, כיון שכתוב ויבא ישראל מצרים איני יודע שיעקב גר בארץ חם, למה נצרך לומר זה, אלא ויבא ישראל מצרים זה הקב"ה, (דהיינו ז"א המכונה ישראל), ויעקב גר בארץ חם זהו יעקב, כי בשביל יעקב ובניו באה השכינה למצרים, והקב"ה גלגל גלגולים והוריד את יוסף מתחילה, שבזכותו נתקיים עמו הברית, והמשילו על כל הארץ. (מקץ לט)
כי חלל וגו' ובעל בת אל נכר, (הוקשה לו, מה פירושו של ובעל בת אל נכר, ואומר) כשנסתלק האור ממנו (מז"א), מחמת עונותיהם (של ישראל), לא היה לה (להשכינה) לעמוד לפניו, (לפני ז"א), והגלתה השכינה מן המלך, (דהיינו שיצאה יחד עם ישראל בגלות בין העמים), משום שלא יכלה לעזוב את בניה בין העמים, שיהרגו אותם, והיה הוא (ז"א) בארץ הקדושה ובזה שיהיה עמים נכרים עמו, (נאמר ובעל בת אל נכר), רוצה לומר שהשכינה נכנסה ביניהם בין העמים, בגלות, והעת שלא היתה בארץ והיא היתה בארץ העמים, נמצא שבאור של ישראל נשמרו העמים שבסביבותיהם, (ועל כן נאמר על זה ובעל בת אל נכר). (ויחי נא)
אף השכינה כך, אף על פי שכתוב, נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל, היא חזקה כאריה בנפילה זו, מה אריה ולביא אינם נופלים אלא בשביל לטרוף טרף, ולמשול, כי מרחוק מריח טרפו, ומשעה שמריח נפל, (דהיינו שרובץ לארץ כדי לדלג בכח על טרפו), ואינו קם עד שמדלג על טרפו ואוכלו, כך השכינה אינה נופלת אלא כאריה וכלביא, כדי לנקום מעמים עכו"ם ולדלג עליהם כמו שאתה אומר, צועה ברוב כחו. (שם תקעט)
שלשה הם הדוחים את השכינה מן העולם, וגורמים שדירתו של הקב"ה לא תהיה בעולם, ובני אדם זועקים (בתפלה) ולא נשמע קולם. ואלו הם, מי ששוכב עם נדה, שאין טומאה חזקה בעולם זולת טומאת הנדה, טומאת הנדה קשה מכל טומאות העולם, הוא (השוכב) נטמא, וכל הקרבים אליו נטמאים עמו, בכל מקום שהולכים נדחית השכינה מפניהם...
מי ששוכב עם בת אל נכר, (דהיינו גויה), שמכניס ברית קדש ואות הברית ברשות אחרת...
מי שהורג את בניו, דהיינו לאותו עובר שאשתו נתעברה בו, (כי בא עליה ביום צ' לעבורו, שאז ממית העובר) וגורם להרוג אותו במעיה... (שמות כד)
אמר ר' שמעון כשירדה השכינה למצרים ירדה חיה אחת, (מד' חיות שבמרכבה) ששמה ישראל, בצורתו של אותו סבא (הנ"ל בדבור הסמוך שהוא ז"א) ומ"ב משמשים קדושים עמה, (דהיינו מ"ב מלאכים), וכל אחד ואחד מהם היה אות קדוש עמו מן השם הקדוש מ"ב, (כלומר שמלאכים אלו המשמשים את החיה ששמה ישראל מכונים בני ישראל ונמשכים מן השם מ"ב שה"ס הג"ר שבאותה החיה), וכולם ירדו עם יעקב למצרים, וזהו שכתוב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב... (שם מח)
ר' יצחק היה עומד לפני ר' אלעזר בר"ש, אמר לו השכינה ירדה למצרים עם יעקב, אמר לו ולא, (כלומר, התוכל לומר שלא ירדה), והרי כתוב אנכי ארד עמך, אמר לו תא חזי, השכינה ירדה למצרים את יעקב ושש מאות אלף מרכבות קדושות עמה, והיינו שכתוב, כשש מאות אלף רגלי, ולמדנו שש מאות אלף מרכבות קדושות ירדו עם יעקב למצרים, וכולם עלו משם כשישראל יצאו ממצרים, זהו שכתוב ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי וגו', שש מאות לא נאמר, אלא כשש מאות, (זהו רומז) כעין שיצאו אלו שש מאות אלף (שלמטה), כך יצאו אלו (שש מאות אלף מרכבות קדושות שלמעלה שהיו עמהם)... (שם נ, ועיין שם עוד)
רבי אבא אמר אתי מלבנון כלה, וכי מלבנון באה והלא ללבנון עולה, (כי השכינה היא למטה מחזה דז"א) והיא עולה ללבנון לקבל חכמה, והיה צריך לומר אתי ללבנון תעלה, אלא אמר ר' אבא בשעה שירדה השכינה למצרים ירדו עמה ששים רבוא של מלאכי השרת, והקב"ה בתחילה, זהו שכתוב, ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם.
ר' יצחק אמר, אתי מלבנון כלה, זו היא השכינה, אתי מלבנון תבואי, ממקום בית המקדש של מעלה, (שהוא בינה), תשורי מראש אמנה, ממקום בית המקדש שלמעלה וממקום בית המקדש של מטה, כי אמר ר' יהודה מעולם לא משה השכינה מכותל המערבי של בית המקדש, שכתוב הנה זה עומד אחר כתלנו, והוא ראש אמנה לכל העולם, מראש שניר וחרמון, ממקום שהתורה יצאה לעולם, (דהיינו הר סיני המכונה חרמון), ולמה (זה הוא), כדי להגן על ישראל ממעונות אריות, אלו הם עמים העובדים עכו"ם, ר' יודן אומר ממעונות אריות, אלו הם תלמידי חכמים העוסקים בתורה במעונות המדרשות ובבתי כנסיות, שהם אריות ונמרים בתורה. (שם סג)
מכאן למדנו, מי שגוער בעני גוער בשכינה, שכתוב, ואת דכא ושפל רוח, וכתוב כי ה' יריב ריבם וגו', כי האפטרופוס שלהם הוא גבור ושולט על הכל, שאין צריך לעדים ואינו צריך לדיין אחר, ואינו מקבל משכון כשאר הדיינים, ואיזה משכון הוא מקבל, היינו נשמות של בני אדם, שכתוב, וקבע את קובעיהם נפש. (יתרו תיז)
פתח זקן ההוא ואמר, וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, מקרא זה העמידו החברים בחורבן בית המקדש, וישוב העפר על הארץ כשהיה, כאן הוא מה שכתוב והכנעני אז בארץ, כשהיה ודאי, (שאחר החורבן חזרה הארץ לרשות קליפת כנען כמו שהיה מתחילה), והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, מהו והרוח תשוב, זו היא השכינה, שהיא רוח הקדוש, בעת שראתה השכינה באלו עשרה מסעות שנסעה שישראל אינם רוצים לשוב בתשובה לפני הקב"ה, והסטרא אחרא שלטת על ארץ הקדושה, (נסתלקה השכינה ושבה אל האלקים), והעמידוה החברים. (משפטים סו)
ואם תאמר ויהי, בכל מקום שכתוב אינו אלא לשון צער, וכאן כתוב ויהי ביום, אלא ביום ההוא שהשכינה ירדה לארץ נמצא עליה מקטרג, וכיסה עליה חשך ואפלה ההוא כדי שלא תרד, ולמדנו אלף וחמש מאות רבוא מלאכים מקטרגים נמצאו עליה כדי שלא תרד...
ובזמן ההוא נמצאו כל קבוצת מלאכים העליונים לפני הקב"ה, אמרו לפניו רבון העולם כל זיו וכל אור שלנו הוא בשכינת כבודך, ועתה תרד אל התחתונים, (כלומר שתתפשט הארת החכמה שבה מלמעלה למטה, שאז יחשך אורה), בשעה ההיא נתחזקת השכינה (היינו שנתיחדה עם ז"א, ונכללה בהכרעה שלו, שהארת השמאל בכל מקום שהיא, לא תאיר אלא ממטה למעלה), ואז שברה החושך והאפלה כמי שמשבר חניתות חזקות, (דהיינו מזיקים גדולים), וירדה לארץ. כיון שראו כולם זה, פתחו ואמרו, ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ... (תרומה רסד, ועיין שם עוד)
ואם תאמר אם כן הרי כתוב, ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', כי ידעו האנשים כי מלפני ה' הוא בורח, ולמדנו, מהו הטעם שהלך יונה וברח, וכי מי יכול לברוח מלפני הקב"ה, אלא שהיה הולך ובורח לצאת מארץ הקודש, כי השכינה אינה שורה בחוץ לארץ ישראל, ובכדי שלא תשרה עליו השכינה היה בורח מארץ הקדושה שהשכינה שורה שם, כמש"א אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, גפן פוריה זו היא השכינה, מה השכינה היתה סתומה לפנים בבית קודש הקדשים, אף כן, אשה צנועה אינה יוצאת מפתח ביתה לחוץ, (ועל כן מדמה הכתוב האשה אל השכינה), ומשום זה היה יונה בורח לחוץ מארץ הקדושה. הרי כאן כתוב מלפני ולא כתוב לפני (ועם כל זה פירושו השכינה ולא בינה).
אלא ודאי כן הוא מלפני, (דהיינו מקודם השכינה), כי רוח נבואה אינה באה מן השכינה, אלא מלפני, (דהיינו מקודם השכינה), שהם ב' מדרגות של הנביאים, (שהם נצח והוד), השורים על השכינה, וממקום ההוא, (שהוא נצח והוד), היה מתירא להיות שם בארץ הקדושה, (שלא תחול עליו הנבואה), ועל כן נאמר מלפני, כי מלפני ה' הוא בורח, ולא לפני ה', (שהיה פירושו מן השכינה), שהיה יודע שהנבואה אינה באה אלא מלפני, (שהוא נצח והוד).
ומשום זה קשים זווגים וקשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה (שהיא השכינה), ועל כן תלה דוד המלך מזונותיו למעלה (מן השכינה, שאמר הוי"ה רועי וגו' שהוא ז"א), משום שלמעלה אין השפע נפסק לעולם, אבל (כאן בהשכינה) נפסק, כי המזונות אינן תלוים בה, שהם למעלה (בז"א), ועל כן כתוב הוי"ה רועי לא אחסר, שלא יפסקו ממני המזונות לעולם, משום שנהר ההוא הנמשך ויוצא מעדן, (שהוא ז"א המקבל מאו"א) אין השפע שלו נפסק לעולם, ומשום זה קדמה השכינה על זה (ושרתה עליו ואחר כך אמר השבח).
תא חזי, בשעה שמקום ההוא, (השכינה) מקבלת מזונות למעלה, (מז"א בשביל העולמות), כל המלאכים המקדשים לאדונם כולם מתעדנים ומתעוררים ומעלים כנפיהם (לכסות הפנים שלהם), כשהשכינה באה עם מזונות ההם (אליהם) כדי שלא יסתכלו (בהשכינה)... (שם תתכא, ועיין שם עוד)
...ואם תאמר הרי בגלות היא, והיא מגורשת (מאישה ז"א) אינו כן, אלא ודאי היא בגלות לדור עם ישראל, (כי בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם), כדי להגן עליהם, אבל לא נגרשה (מז"א), והרי השכינה לא נראתה בבית ראשון ובבית שני, (בזמן שחטאו ישראל), ועם כל זה (לא היה נחשב זה לגלות, מכל שכן לגרושין, אלא) עד שלא גלו ישראל, (אם חטאו) נסתלקה השכינה למעלה, ולאחר כך (שגלו לא עלתה למעלה אלא) עשתה דירתה עם ישראל, אבל גרושין לא היו מעולם... (ויקהל תלא)
רבי אחא מעמיד מקרא הזה (אכלו רעים) בשעה שנכנסה השכינה למשכן, שהיו נמצאות ברכות ושמחה בכל, והשכינה נכנסה (במשכן) ככלה לחופה, ואז נשלמו ישראל למטה, ונתאחדו בהקב"ה בארץ, זה שאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואז עליונים ותחתונים נתבשמו. (ויקרא מא)
ר' אלעזר היה הולך מקפוטקיא ללוד, והיו עמו ר' יוסי ור' חזקיה. פתח ר' אלעזר ואמר, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וגו', למדנו כל אדם העוסק בתורה ושפתותיו דובבות תורה, הקב"ה מכסה עליו, והשכינה פורשת עליו כנפיה, זה שאמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וגו', ולא עוד אלא שהוא מקיים את העולם... (צו קפב)
תאנא, וכל אדם לא יהיה באהל מועד, רבי יצחק פתח, וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וגו', מקרא זה העמידוהו. תא חזי, בשעה שישראל הם בגלות, הקב"ה עמהם כביכול, בגלות, כי השכינה אינה סרה מהם לעולם. תא חזי, בזמן שישראל נמצאו בגלות בבל, שרתה ביניהם השכינה, וחזרה עמהם מן הגלות, ובזכות אלו הצדיקים שנשארו בארץ, שרתה בארץ ולא סרה מהם לעולם, א"ר יהודה שחזרה אז המלכה אל המלך וחזר הכל (להיות) בסעודת השמחה של המלך, ומשום זה נקראו אנשי כנסת הגדולה, כנסת הגדולה ודאי, (שהמלכות שנקראת כנסת, חזרה מקטנותה בגלות, והיתה לגדולה). (אחרי קפב)
כי אדם בלא אשה הוא חצי הגוף, והשכינה אינה שורה עליו, כך הקב"ה, בעם שאינו בקרבן עם השכינה ובכל ישראל, שהם אנשי מדות, שהם האברים שלו, אז עלת העלות (שהוא כתר) אינו שורה שם, והוא כאלו אין הקב"ה אחד, מאחר שהוא אינו עם השכינה, (כי אין הקב"ה נקרא אחד אלא כשהוא בזווג עם השכינה), ובחוץ לארץ, שהשכינה רחוקה מבעלה, אמרו, כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, משום שאין שם קרבנות בחוץ לארץ, (שה"ס זווג הקב"ה עם השכינה כנ"ל), ובזמן שהקב"ה מתחבר עם השכינה מתקיים בו מקרא הזה, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ועלת העלות (שהוא כתר) שורה עליהם. (בהר רע"מ לב)
אלא בך יתברך לא כתוב, או בך יבורך ישראל, מהו יברך ישראל, (שהוא לאחרים), אלא ישראל הקדוש, (שהוא ז"א), לא יברך לעולם אלא בך, (באפרים), שאתה במערב, (שהוא השכינה), וכתוב אני א-ל ש-די פרה ורבה, (הרי שהברכה היא בשכינה שנקראת א-ל ש-די), ולמדנו שראה עמו השכינה, ואז אמר בך יברך ישראל לאמר, שפירושו בך, (בהשכינה), יברך לעולם. ואיך ראה (השכינה), והרי כתוב, ועיני ישראל כבדו מזוקן וגו', (הרומז גם לעינים רוחניות) אלא שכל את ידיו כתוב, מהו שכל, אלא יד ימין היתה זקופה (כנגד אפרים), ונטתה השכינה כלפי אפרים, (וישראל) הריח ריח השכינה על ראשו, אז אמר בך יברך ישראל, וראה שהיא במערב, (כלומר שלא ראה בבחינת העינים אלא שראה בבחינת הריח שפירושו ממטה למעלה).
ודאי הוא שהשכינה במערב, והעמדנו שהיא כדי שתהיה בין צפון לדרום... (במדבר נד, ועיין שם עוד)
וכשהשכינה מקדמת ובאה ובני אדם עוד לא באו (עשרה) ביחד כראוי, הקב"ה קורא מדוע באתי ואין איש מהו ואין איש, היינו שהאברים לא נתתקנו ולא נשלם הגוף הנקרא עדה, כי כשהגוף לא נשלם אין איש, (היינו שגם אברים הפרטים שכבר באו אינם נשלמים, ומשום זה ואין איש הוא בדיוק. תא חזי, בשעה שהגוף נשלם למטה (דהיינו שיש עשרה ביחד, באה קדושה העליונה ונכנסת בגוף ההוא ונעשה התחתון כעין (עשר ספירות) של מעלה ממש... (נשא קח)
אמר ר' יצחק (על כן הכהן אסור בעבודה כשאין לו אשה), משום שאין השכינה שורה במי שלא נשא אשה, והכהנים צריכים יותר מכל שאר העם שתשרה בהם השכינה, וכיון שהשכינה שורה בהם, שורה בהם חסד, ונקראים חסידים, וצריכים לברך את העם... (שם קמד)
דתנינן, אמר רבי יהודה א"ר חייא אמר ר' יוסי, נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה (שה"ס זווג השלם של י"ה), עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה, (דהיינו עד הגאולה השלמה), שנאמר בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, כלומר כל זמן שהשכינה היא בגלות, השם שלמעלה אינו שלם, (וכל זמן) שכל התקונים לא נתקנו, (דהיינו מטרם גמר התקון), כביכול, נשאר השם הקדוש חסר...
רבי אבא היה הולך ללוד, פגע בו ר' זירא בר רב, אמר לו הרי ראיתי פני השכינה, ומי שרואה פני השכינה צריך ללכת ולרוץ אחריה, זה שאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב, והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה' וגו', כי מציון תצא תורה וגו', ואני רוצה ללכת אחריך וללמוד מאלו הדברים הטובים שאתם טועמים בכל יום מחדרו הקדוש (של רשב"י). (שם קפח)
ועוד היא תבשר פעם שניה, בשעה שהשכינה תעלה על הר גבוה ההוא, ותלך ותבשר אל האבות, מיד (השכינה) תלך לירושלים, ותראה אותה בחורבנה, תכנס לציון, ושם תקרקר קיר כבתחלה, על מקום בית ישיבתה ועל קיר שלה (שהיה לה) באותו מקום. ושם נשבעת שלא תלך משם, ולא תצא, עד שהקב"ה יגאל את בניה וחפצתי בה זו תבשר בכתחילה, ואמרת, צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך וגו', מהו גדול בקרבך, זהו הקב"ה שהוא בא אליה להקימה מעפר, ויאמר לה התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, (השכינה) היא ירושלים, וירושלים הוא שמה ודאי. (שלח דש)
...כמו שנאמר אשת חיל עטרת בעלה, ונאמר אשת חיל מי ימצא וגו' וזו היא השכינה, מי שגומל חסד עמה אין ערך לשכר שלו, ומי שחוטא לה, אין ערך לעונש שלו.
כמה שפחות יש לה, המשמשות אותה, וכל אחת ואחת מהן יש לה ערך, וכל אחת ואחת צריכה פדיון, (דהיינו לפדות אותה מאחיזת הס"א), אבל מי שיורש נשמה או רוח או נפש מן השכינה, אינה צריכה פדיון, כי השכינה נאמר עליה אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, כי הפדיון שלה תלוי בהקב"ה שישראל ממשיכים אותו אליה בקשר התפילין, באות שבת, באות ימים טובים, באות ברית ותורה, בכמה מצות, כי הפדיון שלה תלוי בהקב"ה... (קרח רע"מ מד)
שמרו, (אחר ג' הויות, על פי הוי"ה יחנו, ועל פי הוי"ה יסעו, משמרת הוי"ה, כתוב) שמרו, שזו היא השכינה, (המקבלת מג' קוים אלו, שה"ס י"ב גבולים ונרמזת בהמלה שמרו, משום) שהיא שומרת לאלו השומרים שבתות וימים טובים, שמשום זה לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות וימים טובים, ואפילו בשבתות דחול, אלא שהיא סוגרת ומסוגרת בהם, (דהיינו שאינה משפעת לתחתונים, מה שאינו כן בשבתות וימים טובים, שהשפעתה מרובה בשפע גדול)... (שם נח, ועיין שם עוד)
דבר אחר אם לא תדעי לך, לך למה, אלא בכל מקום שישראל בגלות, השכינה עמהם בגלות, ועל כן כתוב, לך, וכתוב בכל צרתם לו צר, וזה הוא לך, (דהיינו בשבילך, כי גם היא בגלות)... (בלק רלה)
אמר ר' שמעון כמה פעמים אמרתי דבר זה, והחברים אינם מסתכלים, כי הקב"ה אינו משרה שכינתו אלא במקום קדוש, במקום הראוי לשרות עליו. וכן הקב"ה מכריז ואמר, לא ימצא בך מעביר בנו וגו', והוא (בלעם) בא להתערב ביניהם. אלא אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה קידש אותם לשרות ביניהם, והיינו שכתוב כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך וגו', ומשום שהוא מתהלך בקרב מחניך וכתוב והיה מחניך קדוש וגו', וכתוב והייתם קדושים וגו', וכתוב אל תטמאו בכל אלה וגו', וכתוב, ואקץ בם וגו', כי איני יכול לקרב אליהם, והם משרים אותי לחוץ, אשרי חלקם של ישראל ואשרי חלקם של נביאים, הנאמנים הקדושים, שהם קדושים ויש להם חלק להשתמש בקדושה עליונה. (שם תכו)
ואם תאמרו הרי העמידו רבנן שלעשרה מקדמת השכינה ובאה, ולאחד אינה באה אלא אחר שישב, (ואיך אמרתי שבכל שעתא דבר נש מצי קב"ה אקדים וכו', דהיינו אפילו לאדם אחד, ומשיב הפירוש כך הוא), שלעשרה שה"ס י' קדמה ה', (כלומר אם יש י"ה שהם המוחין דחכמה ובינה, כי היוד כוללת גם הה', באה השכינה, שה"ס ה'). לאחר שהוא ו', (כלומר אם הו' היא אחד בלי י"ה), עד שיושב, (ומקבל המוחין די"ה), אינה באה אליו ה' שניה (דהויה). וסוד הדבר, שבמקום שאין שם י"ה אין הה' (שהיא המלכות) באה שמה. ומי שרוצה ליחד האותיות (י"ה ו"ה), צריך להתחנן בתחינה ותחנונים, ומשום זה כתוב ואתחנן אל ה' וגו' אד-ני (אלקים אתה החילות וגו'), כי דאד-ני שהיא השכינה היא בתחתונים, ולהקב"ה מבקשים רחמים... (פנחס רע"מ רמג)
וכן השכינה היא שמוש של הקב"ה, היחוד שלו בצדיק ח"י עולמים, (שהוא יסוד, והשכינה היא) הליכה שלו, צדק לפניו יהלך, לעשות רצונו, והשכינה נקראת צדק, וכן) ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת, (דהיינו השכינה הנקראת רבקה), שיוצאת אליו לעשות רצונו, וכן בראיה, בשמיעה, בריח, בדבור, בעשיה, בגוף, בשמוש, בהלוך, ובכל אבר, היא מצוה לשמש אותו ולעשות רצונו.
ובניה (של השכינה, שהם ישראל), הם גם כן בצורתה, שהם בני ענוה, בני בושת פנים, כולם כמו מדות שלה, ומשום זה צוה הקב"ה למשה, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע. אנשי חיל מצד ימין, שהוא אברהם, (שהוא חסד שנעשה חכמה, כי בעת גדלות דז"א עולים חג"ת ונעשים חב"ד, כנודע), ששם הראיה של התורה, מימינו אש דת למו. יראי אלקים מצד יצחק, (שהוא גבורה שנעשתה בינה), ששם שמיעה, שאמר חבקוק הנביא ה' שמעתי שמעך יראתי, אנשי אמת מצד יעקב, (שהוא ת"ת שנעשה דעת)... (שם שכח, ועיין שם עוד)
ומשום שהנשמה יתירה מתפשטת בהשכינה, שהיא שבת המלכה, שנאמר בה ומלכותו בכל משלה, משם היא מלכות, שממשלתה על הארץ, ועל אילנות וזרעים, ומשום שעץ החיים (שהוא ז"א) שהוא הנשמה יתירה שבשבת בו הוא התולדות שלה, שבשבת מזדווגת המלכות עם עץ החיים שהוא ז"א, על כן יש לה מנוחה, כי כל הקליפות נכנעות מחמת הארת הזווג הזה, ואין ממשלה בכל העולמות, חוץ ממשלתה.
ומשום ששכינה העליונה (שהיא בינה), מתפשטת בארץ, (שהוא המלכות), שנאמר בה (במלכות) פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול, אסור לחרוש בשבת חרישה בשור, שנאמר על גבי חרשו חורשים (דהיינו הדינים דשמאל, כי ע"כ נאמר על המלכות אשר לא עלה עליה עול), ושכינה התחתונה (שהיא מלכות), היא פרה אדומה מצד הגבורה, תמימה מצד החסד, שהוא מדרגת אברהם, שנאמר בו התהלך לפני והיה תמים, (הרי שהחסד הוא תמים), אשר אין בה מום, הוא מצד עמוד האמצעי, (שהוא ת"ת), אשר לא עלה עליה עול היא מצד שכינה העליונה, (שהיא בינה) שהיא חירות, כי במקום שהיא שולטת והזר הקרב יומת, שאין רשות לסטרא אחרא לשלוט, לא השטן, ולא משחית, ולא מלאך המות שהם מצד גיהנם.
ומשום זה בימות החול, אומרים ישראל, והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו וכו', משום שבימות החול השכינה התחתונה מתלבשת באלו הקליפות של מיתה ושל דין, ובשבת היא מתפשטת מהם, משום שעץ החיים שהוא בן י"ה, (דהיינו שיש לו המוחין די"ה שהם חו"ב, הוא יהו, כי ז"א הוא ו' ויש לו מוחין די"ה, והוא) מתחבר (בשבת עם ה' שהיא המלכות), בזמן ההוא נמצאת מנוחה אל הה' וכל מה שהוא מתחתיה, ועל כן אין צריך לומר בה והוא רחום, ומי המה מתחתיה, הוא ישראל, ובכל מקום שישראל נמצאים נמצאות שמירה ומנוחה.
ומשום זה אסור לחרוש בארץ ולעשות בה חפירות, (כי הארץ רומזת על המלכות), ודומה כמו שעושה פגם בארץ הקדושה, שהיא השכינה, ואסור להשתמש בכלים של הארץ בשבת, ואפילו לטלטל אבן, ולא כלי בעלמא, שיהיו להם מנוחה בזכות השכינה הנקראת אבן, שכתוב בה והאבן הזאת אשר שמתי מצבה... (פנחס רע"מ תקפט)
ר' אחא היה נמצא לילה אחד עם ר' אלעזר, לאחר חצות לילה והיו עוסקים בתורה, פתח ר' אלעזר ואמר, כי הוא חייך ואורך ימיך וגו', למעלה מכל המצות שגזר הקב"ה כשנכנסו לארץ ישראל היתה גזרת לימוד התורה, מהו הטעם, הוא משום שהשכינה אינה מתישבת בארץ אלא בתורה, ואינה מתישבת למעלה אלא בתורה (שהוא ז"א).
כי כך אמר אבי, (דהיינו ר"ש), תורה שבעל פה, (שהיא השכינה), אינה נודעת אלא בשביל תורה שבכתב, (שהיא ז"א), והשכינה אינה מתישבת למעלה, אלא על ידי התורה שלומדים למטה, שכל זמן שהתורה נמצאת עמה יכולה השכינה להמצא בעולם, זה שאמר כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה, על האדמה סתם, (שהיא המלכות), ואם לא אלא שמבטלים למוד התורה, אינה יכולה להתקיים, שכתוב על מה אבדה הארץ, וכתוב, ויאמר ה' על עזבם את תורתי. (ואתחנן קנה)
וזה הוא באשה, שהיא מצד עץ הדעת טוב ורע, (נוהג בה חלוף לשדה), אבל אם היא מן השכינה, אין לה שנוי, זה שאמר אני הוי"ה לא שניתי, אני זו השכינה, שאין לה פחד מכל הצדדים האחרים, (דהיינו הקליפות), זה שאמר כל הגוים כאין נגדו.
ובמקום שהשכינה שם, כמה סגולות שם, ועל כן משום שהשכינה נתלבשה באסתר, היתה ראויה להעשות עמה כמה סגולות, כמו שרה, שהקב"ה שמר אותה, ומשום שהשכינה היתה עמה שמר אותה מפרעה, ואפילו לבושה ותכשיטיה, כולם עשה הקב"ה סגולות, בשביל השכינה שהיתה עמה, ומשום זה, כשבא פרעה (לגעת) בסנדל שלה, הכה אותו המלאך עם הסנדל, וכן בכל התכשיטים שלה...
ומשום זה, לא כל (הוצאת) שם רע שוה, המרגלים שהוציאו שם רע על ארץ ישראל מתו, מי שמוציא שם רע על השכינה, כל שכן שהם מוכים בנשמותיהם, כי אלו שהוציאו שם רע על הארץ לקו בגופיהם, ומיתת עצמם מתו, אבל מי שמוציא שם רע על השכינה, הנשמה שלו מוכה, וזה הוא למי שיודע סוד הזה (של מוציא שם רע על השכינה), ועיניו פתוחות, אבל מי שעיניו סתומות, אין לו עונש כל כך. (תצא ח)
...כך הכלים של השכינה, שלמעלה הם מלאכים קדושים, ולמטה הם ישראל אם יש בהם בעלי מדות, בעלי חסד, חסידים גבורים בעלי תורה נביאים וכתובים, צדיקים אנשי מלכות, שנאמר בהם ואשר בהם כח לעמוד בהיכל המלך, שהוא אדני המלך שלה, הוא הוי"ה, והם חכמים ונבונים ראשי ישראל, ולא ראשי ערב רב, שנאמר בהם היו צריה לראש, היא (המלכות) מתפשטת עליהם בעשר ספירות שלה, בעת ההיא יורד עליה עלת העלות, ביו"ד ה"א וא"ו ה"א לרדת עליהם להקים עליהם השכינה... (שם קכט)
אין בריה בעליונים ובתחתונים, שאינה רשומה בשמו, וכן כל אחד רשום בשכינה, ומשום זה נקראת השכינה שושנה, ונקראת נשר, פרה אדומה, אילת, יונה, צפור, אין בריה שלא תהיה נקראת בשמו, כשהוא נתלבש בה לעשות פעולתו.
ומשום זה נקראת השכינה מעשה מרכבה, בעת שהיא רוכבת באותה החיה הנקראת נשר, או שור, או אריה, או אדם, והמעולה מכל הבריות שבה, הוא האדם, שהוא צורה מכלל העולם ומכל הבריות שיש בעולם ומשום זה הוא חביב עליו מכל הבריות. (זהר חדש יתרו יג)
משכני אחריך נרוצה, כתוב, ונתתי משכני בתוככם וגו', תא חזי, הקב"ה נתן שכינתו בין ישראל, שתהיה רובצת עליהם כאם על הבנים, ולהגן עליהם בכל הצדדים.
וכל זמן שהאם הקדושה, (שהיא השכינה), יושבת על ישראל, בא הקב"ה לדור עמהם, משום שהקב"ה אינו עוזב את השכינה לעולם, וכל האהבה שלמעלה היא בה.
ומשום זה נתן אותה (הקב"ה) ערבון בתוך ישראל, שידעו שלא ישכח אותם ולא יעזוב אותם לעולם. מהו הטעם, הוא משום הערבון שבתוכם, (והשכינה) אומרת להקב"ה, ערבון היית בתחתונים אהיה ערבון אצלך, (כדי שלא תשכח את בני), ולעלות כנגדך, ואני ובני אחריך נרוצה. (שם שיר ריז)
עד שלא נבחר בית עולמים היתה ירושלים ראויה לשכינה, משנבחר בית עולמים יצאת ירושלים, שנאמר כי בחר ה' בציון, ואומר זאת מנוחתי עדי עד... תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר ויקם יונה לברוח תרשישה וגו' וכי מלפני ה' הוא בורח... (בא הקדמה)
ויהי בעצם היום הזה יצאו, וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדין כביכול שכינה עמהם, שנאמר ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו, וכשנגאלו מה הוא אומר וכעצם השמים לטוהר, ונאמר בכל צרתם לו צר. אין לי אלא צרת ציבור, צרת יחיד מנין, תלמוד לומר יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה, ואומר ויקח אדוני יוסף אותו, ואומר ויהי ה' את יוסף, ואומר מפני עמך אשר פדית ממצרים גוי ואלקיו. (שם פרשה יד)
במשוך היובל... ר' יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד את מקומו, מכאן אמרו כל זמן שהשכינה בהר כל הנוגע בהר יומת, נסתלקה שכינה הכל רשאין לעלות בהר. (יתרו-בחודש פרשה ג)
...ר' יצחק אומר אינו צריך, מה עגלה ערופה שאינה מטמאה את הארץ ולא מסלקת את השכינה הרי היא אסורה בהנאה, שור הנסקל שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה אינו דין שיהא אסור בהנאה. (משפטים פרשה י)
אותו היום נטל עשר עטרות... ראשון לשכון שכינה בישראל... (שמיני הקדמה)
וכיון שכילו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכם, שנאמר וירא את כל המלאכה ויברך אותם משה, מה ברכה ברכן, אמר להן תשרה השכינה במעשה ידיכם. (שם)
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד אהרן ומצטער, אמר יודע אני שכעס המקום בשבילי לא ירדה שכינה לישראל... מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל, לכך נאמר ויבא משה ואהרן אל אהל מועד. (שם)
העדות, עדות לכל באי העולם שהשכינה בישראל, וכי צריכים לנר, והלא כל ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר לא צרכו לנר... (אמור פרשה יג)
וארון ברית ה', משל לאנטיקוסר שהיה מקדים חיילותיו מתקן להם מקום שישרו, כך היתה השכינה מקדמת לישראל ומתקנת להם מקום שישרו. (בהעלותך פב)
...כך הלכה שכינה בו ביום שלשים וששה מיל כדי שיכנסו ישראל לארץ, התחילו ישראל מתרעמים לפני המקום שנתלבטו על דרך זו, והמקום צריך להתרעם עליהם שבשבילם הילכה שכינה שלשים וששה מילים כדי שיכנסו ישראל לארץ... (שם פד)
וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים שכינה עמהם משועבדת, שנאמר ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכן הוא אומר בכל צרתם לו צר, אין לי אלא צרת ציבור צרת יחיד מניין... את מוצא שכל מקום שגלו שכינה עמהם, שנאמר הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים בבית פרעה, גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר למענכם שולחתי בבלה, גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר מי זה בא מאדום, וכשהם חוזרים שכינה חוזרת עמהם, שנאמר ושב ה' אלקיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, ואומר אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי...
ובנחה יאמר, מגיד הכתוב שאין שכינה שורה למעלה אלא מאלפים ורבבות, שנאמר רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, וכשם שאין השכינה שורה למעלה אלא באלפים וברבבות, כך אין שכינה שורה למטה אלא באלפים ורבבות. (שם)
...לשבע שמחות פניהם של צדיקים עתידים להקביל פני שכינה לעולם הבא... (עקב מז)
כשהיה ר' אלעזר מגיע לפסוק זה היה אומר חבל עלינו, מה אם מי שמדבק בטומאה רוח טומאה שורה עליו, והמדבק בשכינה דין הוא שתשרה עליו רוח הקודש, ומי גרם, כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלקיכם. (שופטים קעג)
תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חבירו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו, שנאמר טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ, ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ויעתק צור ממקומו, ואין צור אלא הקב"ה. (ברכות ה ב)
אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת, שנאמר אלקים נצב בעדת א-ל ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם, שנאמר אלקים נצב בעדת א-ל, ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם, שנאמר בקרב אלקים ישפוט, ומנין לשנים שיושבים ועוסקין בתורה ששכינה עמהם, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וגו'... ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך... מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה, קא משמע לן דדינא נמי היינו תורה, וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה מבעיא, עשרה קדמה שכינה ואתיא, תלתא עד דיתבי. (שם ו א)
וא"ר יוחנן משום ר' יוסי שלשה דברים בקש משה מלפני הקב"ה ונתן לו, בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר הלוא בלכתך עמנו, בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו, שנאמר ונפלינו אני ועמך... (שם ז א)
מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. (ברכות יז א)
ותניא רבי אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו והנותן שלום לרבו, והמחזיר שלום לרבו, והחולק על ישיבתו של רבו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. (שם כז ב)
ואל יהלך בקומה זקופה, דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי שכינה, דכתיב מלא כל הארץ כבודו. (שם מג ב)
הקורא קריאת שמע (בחלום) ראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו זכאי לכך. (שם נז א)
ואמר רבי אבין הלוי כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה, שנאמר ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים... (שם סד א)
שאני חולה דשכינה עמו, דאמר רב ענן אמר רב מנין ששכינה סועד את החולה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. תניא נמי הכי הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. (שבת יב ב)
וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, מאי עדות, אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. (שם כב ב)
וילכו לאהליהם... שמחים שנהנו מזיו השכינה. (שם ל א)
ושבחתי אני את השמחה, שמחה של מצוה... ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'... (שם שם ב)
ענותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה. (שם לא א)
בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר ולא תחניפו וגו' ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה. (שם לג א)
אחרים אומרים שתי מצעות בלבל (ראובן), אחת של שכינה ואחת של אביו, והיינו דכתיב אז חללת יצועי עלה (אל תיקרי יצועי אלא יצועיי). (שם נה ב)
...ולימא הכי, הסנה הסנה לאו משום דגביהת מכל אילני אשרי הקב"ה שכינתיה עלך, אלא משום שמייכת מכל אילני אשרי קודשא בריך הוא שכינתיה עלך... (שם סז א)
נשא קל וחומר בעצמו, אמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת וקבע להן זמן אמרה תורה והיו נכונים וגו' אל תגשו, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו קובע לי זמן על אחת כמה וכמה. (שם פז א)
דאמר מר אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה. (שם צב א)
אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'. (שם קכז א)
ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, שנאמר ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך, ואשיבה שופטיך כבראשונה ויעציך כבתחילה. (שם קלט א)
כדדריש ר"ש בן לקיש ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה... (פסחים נו א)
אמר (ירבעם השני) חס ושלום אמר אותו צדיק כך, ואם אמר מה אעשה לו, שכינה אמרה לו. (שם פז ב)
לדוד מזמור, מלמד ששרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה, מזמור לדוד מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה... (שם קיז א)
א"ר יוחנן עשר מסעות נסעה שכינה מקראי, וכנגדן גלתה סנהדרין מגמרא. עשר מסעות נסעה שכינה מקראי, מכפרת לכרוב, ומכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה ומחומה לעיר ומעיר להר ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה, שנאמר אלך אשובה אל מקומי... (ראש השנה לא א, וראה שם עוד)
כי אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל לאו היינו טעמא, אי נמי סליקו כולהו בימי עזרא לא הוה שריא שכינה במקדש שני, דכתיב יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם, אף על גב דיפת אלקים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם. (יומא ט ב)
דאמר רב יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד, ופרשו הימנו סנהדרין ונסתלקה הימנו שכינה, דכתיב ישובו לי יראיך ויודעי עדותיך, וכתיב השיבה לי ששון ישעך. (שם כב ב)
ואיבעית אימא לעולם מזרח ומערב מונחין ומשום שכינה לאו אורח ארעא למיעל להדיא (לילך אצל הכותל הצפוני כל אורך ההיכל, וכל שעה עיניו נזונות מבית קדש הקדשים דרך הפריפה). (שם נא ב)
השוכן אתם בתוך טומאותם, אפילו בשעה שהן טמאים שכינה עמהם. (שם נו ב)
מיתיבי כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו (באורים ותומים)... (שם עג ב)
ותניא ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ולא ירדה שכינה למטה, והכתיב וירד ה' על הר סיני, למעלה מעשרה טפחים... (סוכה ה א)
תנו רבנן שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו... (שם כח א)
והא אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינתא בכל יום, שנאמר אשרי כל חכי לו, ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו... (שם מה ב)
א"ר לוי כיון שהגיעה (אסתר) לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה, אמרה א-לי א-לי למה עזבתני... (מגילה טו ב)
תניא ר"ש בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן, גלו למצרים שכינה עמהן, שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו', גלו לבבל שכינה עמהן, שנאמר למענכם שלחתי בבלה, ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר ושב ה' אלקיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות. בבבל היכא, אמר אביי בבי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהדרעא, ולא תימא הכא והכא, אלא זמנין הכא וזמנין הכא... (שם כט א, וראה שם עוד)
פתח עליה רבי אבא ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה... (מועד קטן כה א)
ואמר רבי לוי כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון. (שם כט א)
כתוב אחד אומר כרסיה שביבין דינור, וכתוב אחד אומר עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב, לא קשיא אחד לו ואחד לדוד... דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' יוסי הגלילי עקיבא עד מתי אתה עושה שכינה חול, אלא אחד לדין ואחד לצדקה. (חגיגה יד א)
...אמר לו רבי מפני מה ירדת מעל החמור, אמר אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור... (שם שם ב)
דאמר רבי יצחק כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה, שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי. (שם טז א)
אחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה, אין זרעך אחריך על מי שורה, על העצים ועל האבנים. (יבמות סד א)
...א"ל רבי מצאתי להם תקנה מן התורה, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה... (כתובות קיא ב)
אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלקים כל משמותיו. (נדרים כב ב)
אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה... (שם לח א)
ואמר רב חסדא בתחילה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, שנאמר כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך, כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם, שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. (סוטה ג ב)
א"ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה. (שם ה א)
...דילדלה את מעשיו דאיסתלק שכינה מיניה, דכתיב והוא לא ידע כי ה' סר מעליו. (שם ט ב)
ותתצב אחותו מרחוק, א"ר יצחק פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר, ותתצב, דכתיב ויבא ה' ויתיצב וגו', אחותו, דכתיב, אמור לחכמה אחותי את, מרחוק, דכתיב מרחוק ה' נראה לי, לדעת, דכתיב כי א-ל דעות ה'... (שם יא א)
ותפתח ותראהו, ותרא מיבעי ליה, א"ר יוסי ברבי חנינא שראתה שכינה עמו. (שם יב ב)
וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרין מה טיבן של שני ארונות הללו... אמרו קיים זה כל מה שכתוב בזה... (שם יג א)
...אותן ארבעה מילין מי הוליכו, מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה, ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל... (שם שם ב)
ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה... (שם יד א)
דריש ר' עקיבא איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. (שם יז א)
א"ר ירמיה בר אבא ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה, כת ליצים וכת חניפים וכת שקרים וכת מספרי לשון הרע... (שם מב א)
שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן... (שם מח ב)
רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר שכינה למעלה מראשי. (קידושין לא א)
אמר ר' חמא ברבי חנינא כשהקב"ה משרה שכינתו אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, שנאמר בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל, לכל ישראל לא נאמר אלא לכל משפחות... (שם ע ב)
דריש ר' דוסתאי דמן בירי ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פתות משני אלפים ושני רבבות, חסר אחת והיתה אשה מעוברת ביניהם וראויה להשלים ונבח בה כלב והפילה, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל. (בבא קמא פג א)
דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם... והקב"ה אינו כן, אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. (בבא בתרא י א)
...דאי סלקא דעתך מאומות העולם הוה, בתר דשכיב משה מי שריא שכינה על עובדי כוכבים, והא אמר מר בקש משה שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו, שנאמר ונפלינו אני ועמך. (שם טו ב)
ואף רבי ישמעאל סבר שכינה בכל מקום, דתנא דבי רבי ישמעאל מנין ששכינה בכל מקום, שנאמר הנה המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו, אחריו לא נאמר אלא לקראתו, מלמד ששכינה בכל מקום... ורבי אבהו אמר שכינה במערב... (שם כה א)
...אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם... (שם נח א)
א"ר יוחנן דאמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, מה ראה, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה. (שם ס א)
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפוט, וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו'. (סנהדרין ז א)
דאמר רב חנה בר ביזנא אר"ש חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. (שם כב א)
א"ל כופר לר"ג אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא, כמה שכינתא איכא, קרייה לשמעיה מחא ביה באפתקו, א"ל אמאי, על שמשא בביתיה דכופר, א"ל שמשא אכולי עלמא ניחא, ומה שמשא דחד מן אלף אלפי רבוא שמשי דקמי קודשא בריך הוא ניחא לכולי עלמא שכינתא דקב"ה על אחת כמה וכמה. (שם לט א)
וא"ר אחא בר חנינא א"ר אסי א"ר יוחנן כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא החדש הזה, וכתיב התם זה אלי ואנוהו. תנא דבי רבי ישמעאל אילמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש דיים, אמר אביי הלכך נימרינהו מעומד. (שם מב א)
בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי, אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים. (שם מו א)
א"ר יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו... לא תשרה שכינה עליהם, משכנותיך ישראל... (שם קה ב)
אמר רב חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר בהצותם על ה', א"ר חמא ברבי חנינא כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה, שנאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'. א"ר חנינא בר פפא כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. א"ר אבהו כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר וידבר העם באלקים ובמשה. (שם קי א)
ר' חנינא בן תרדיון אומר... אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. אין לי אלא שנים מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר... (אבות ג ב)
והא תניא כשם שמחנה במדבר כך מחנה בירושלים, מירושלים להר הבית מחנה ישראל, מהר הבית לשער נקנור מחנה לויה, מכאן ואילך מחנה שכינה, והן הן קלעים שבמדבר... (זבחים קטז ב)
כי אתא רב דימי אמר רבי בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל, בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר חופף עליו כל היום, כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין. (שם קיח ב)
ורשב"י אומר כל הזריז במצוה זו (ציצית) זוכה ומקבל פני שכינה, כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלקיך תירא. (מנחות מג ב)
אמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניה בעינא דאיחזי לאלקיכו, א"ל לא מצית חזית ליה, א"ל איברא חזינא ליה, אזל אוקמינה להדי יומא בתקופת תמוז, א"ל איסתכל ביה, א"ל לא מצינא, א"ל יומא אחד משמשי דקיימי קמי דקודשא בריך הוא אמרת לא מצינא לאיסתכלא ביה, שכינה לא כל שכן. (חולין נט ב)
הכל משמשין פנים כנגד עורף חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים, ואלו הן דג ואדם ונחש, ומאי שנא הני תלתא, כי אתא רב דימי אמרי במערבא הואיל ודיברה עמהם שכינה. (בכורות ח א)
תנא רבי חייא כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'. (תמיד לב ב)
...ולשונם חרב חדה אלו הזיפים, דכתיב בבוא הזיפים ויאמרו לשאול וגו', באותה שעה אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים מה שכינתך לירד בארץ, סלק שכינתך מביניהון, הדא הוא דכתיב רומה על השמים אלקים על כל הארץ כבודך. (פאה ד ב)
א"ר תנחום בר יודן ותני לה כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה ולא שרתה שכינה על ידיו, וכיון שלבש אהרן בגדי כהונה גדולה ושימש שרתה שכינה על ידיו, מה טעמא כי היום ה' נראה אליכם. (יומא ב ב)
רבי יוסי הגלילי אומר בשעה שהיו אבותינו בים היה מוטל עולל על ברכה של אמו ותינוק יונק משדי אמו, וכיון שראו את השכינה הגביה עולל את ראשו מברכה של אמו ושומט התינוק את פיו מדדה של אמו, אף הן פתחו את פיהן בשירה ובשבח ואמרו זה א-לי ואנוהו... (סוטה כד ב)
כך אמר אחז אם אין גדיים אין תיישים... אם אין חכמים אין נביאים אם אין נביאים אין רוח הקודש, אם אין רוח הקודש אין בתי כנסיות ובתי מדרשות כביכול אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל. (סנהדרין נא א)
...והשכינה לעולם במערב ונכנס ומשתחוה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבון כל העולמים עשיתי ככל אשר ציויתני. (פרק ו)
...רבי טרפון אומר אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם . (פרק יא א)
עשר ירידות ירדה שכינה על העולם, אחת בגן עדן שנאמר וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן, ואחת בדור המגדל, שנאמר וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל, ואחת בסדום, שנאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי, ואחת במצרים, שנאמר וארד להצילו מיד מצרים, ואחת על הים, שנאמר ויט שמים וירד, ואחת בסיני, שנאמר וירד ה' על הר סיני לעיני כל העם, ואחת במקדש, שנאמר ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה לא יפתח וגו' כי ה' אלקי ישראל בא בו, ואחת בעמוד הענן, שנאמר וירד ה' בענן, ואחת שעתידה להיות בימי גוג ומגוג, שנאמר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. (פרק לד ה)
עשרה מעלות נסתלקה שכינה ממקום למקום, מכפורת לכרוב ומרוב למפתן הבית וממפתן הבית לשני כרובים, ומשני כרובים לגג ההיכל, ומגג ההיכל לחומת עזרה, ומחומת עזרה למזבח, וממזבח לעיר, ומעיר להר הבית, ומהר הבית למדבר... (שם שם ו)
רבי מייש' בר בריה דרבי יהושע בן לוי אומר כל הרואה דבר ערוה ואינו זן את עיניו ממנו זוכה ומקבל פני השכינה, שנאמר ועוצם עיניו מראות ברע, מה כתיב בתריה, הוא מרומים ישכון, וכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך. (פרק א)
ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל, מלמד שאין השכינה שורה אלא בהקהל, וכן הוא אומר (ויקרא ט') וירא כל העם וירונו וגו', ואמר (שם) ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', ובמתן תורה הוא אומר (שמות י"ט) כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, ובבית העולמים הוא אומר (דה"ב ז') וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה וגו' וכל בני ישראל רואים ברדת וגו'... (פרק טו)
ויחן שם ישראל נגד ההר, אמר להם אף על פי שאתם נוסעים מצפון לדרום ומדרום לצפון, לעולם תהיו הופכים פנים למזרח, וכן הוא אומר בשכינה, והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה, לימד שפני שכינה למזרח. (שמות יט ב)
...א"ל לשעבר אדם נברא מן האדמה חוה נבראת מאדם, מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו, לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה. (בראשית ח ח)
עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע הראשון, חטא קין נסתלקה לרקיע השני, דור אנוש לג', דור המבול לד', דור הפלגה לה', סדומיים לו', ומצרים בימי אברהם לז', וכנגדן עמדו ז' צדיקים ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה, עמד אברהם הורידה לו', עמד יצחק והורידה מן הו' לה', עמד יעקב והורידה מן הה' לד', עמד לוי והורידה מן הד' לג', עמד קהת והורידה מן הג' לב', עמד עמרם והורידה מן הב' לא', עמד משה והורידה מלמעלה למטה. א"ר יצחק כתיב (תהלים ל"ז) צדיקים ירשו ארץ וגו', ורשעים מה יעשו, וכי פורחים באויר, אלא הרשעים לא השכינו שכינה בארץ. (שם יט יג)
...יפת אלקים ליפת זה כורש שהוא גוזר שיבנה בית המקדש, אף על פי כן וישכון באהלי שם, אין שכינה שורה אלא באהלי שם. (שם לו יב)
והוא יושב פתח האהל כחום היום, רבי ברכיה משום רבי לוי אמר ישב כתיב, בקש לעמוד, א"ל הקב"ה שב, אתה סימן לבניך, מה אתה יושב ושכינה עומדת, כך בניך יושבין ושכינה עומדת על גבן, כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות קורין קריאת שמע והן יושבין לכבודי ואני על גביהם, שנאמר (תהלים פ"ב) אלקים נצב בעדת א-ל... ר' שמואל ב"ר חייא ור' יודן בשם ר' חנינא על כל שבח ושבח שישראל משבחין להקב"ה משרה שכינתו עליהם, מה טעם (תהלים כ"ב) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. (שם מח ו)
אמר עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, א"ל הקב"ה עד שלא מלת היו בני אדם ערלים באים אצלך, עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים עליך, הדא הוא דכתיב וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וגו', וירא בשכינה, וירא במלאכים... אמר אם רואה אני ששכינה ממתנת עליהם אני יודע שהן בני אדם גדולים... (שם שם ט)
דבר אחר שכון בארץ, שכן את השכינה בארץ. (שם סד ג)
רבי הונא בשם רבי אחא אמר מלחש ונכנס מלחש ויוצא, הוה אמר ליה מזוג רותחין והיו רותחין, פושרין והיו פושרין, אמר מה יוסף תבן לעפריים את מכניס... באתר דחרשין חרשין, עד היכן, א"ר חייא עד שראה שכינה עומדת על גביו, הה"ד וירא אדוניו כי ה' אתו. (שם פו ו)
תני רשב"י בכל מקום שהצדיקים הולכים השכינה הולכת עליהם... (שם פו ז)
...ר' יודן אומר כל המעיז פניו במלך כאילו מעיז פניו בשכינה. (שם צד ח)
א"ר שמואל בר נחמן עד שלא חרב בית המקדש היתה שכינה שורה בתוכו, שנאמר (תהלים י"א) וה' בהיכל קדשו, ומשחרב בית המקדש נסתלקה השכינה לשמים, שנאמר (שם ק"ג) ה' בשמים הכין כסאו. ר' אלעזר אומר לא זזה השכינה מתוך ההיכל, שנאמר (דה"ב ז') והיו עיני ולבי שם וגו' וכן הוא אומר (תהלים ג') קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה, אף על פי שהוא חרב הרי הוא בקדושתו. בא וראה מה כורש אומר, (עזרא א') הוא האלקים אשר בירושלים, אמר להן אף על פי שהוא חרב האלקים אינו זז משום. א"ר אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר (שיר ב') הנה זה עומד אחר כתלנו, וכתיב (תהלים י"א) עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם. א"ר ינאי אף על פי ששכינתו בשמים עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם... (שמות ב ב)
ר' יוסי הארוך כל מקום שהיו רואין אותו היו אומרים שם רבינו הקדוש, כך כל מקום שמיכאל נראה שם הוא כבוד השכינה... (שם שם ח)
...אלא למה מתוך הסנה, ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה, אפילו סנה. (שם שם ט)
של נעליך, כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע (יהושע ה') של נעלך, וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים. (שם שם יג)
ומנין שהלכה שכינה עם ישראל בגולה, שנאמר (ישעיה מ"ג) למענכם שולחתי בבלה, ואומר (יחזקאל א') היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן, וכן דניאל אומר (דניאל י') ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל, וכן משה אומר (ויקרא כ"ו) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' איני יכול להניחם כי אני ה' אלקיהם, מפני קדושת שמי עשיתי, ועמי אתם חוזרים, הה"ד אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי מן המלכיות שנקראו לבנון... (שם כג ו)
דבר אחר כי שמי בקרבו, לפי שאין מלאכי השרת ניזונין אלא מזיו השכינה, שנאמר (נחמיה ט') ואתה מחיה את כולם, מהו כך, א"ר חגאי בש"ר יצחק ואתה מחיה לכולהון... (שם לב ד)
...הה"ד והעם לא נסע עד האסף מרים, א"כ העם היה עם השכינה, והשכינה ממתנת לה. (ויקרא טו ח)
רבי יודן גלייה פתח אם על פיך יגביה נשרא, אמר הקב"ה לאהרן על מימר פומך הייתי משרה שכינתי על גבי הארון, או על מימר פומך הייתי מסלק שכינתי מעל גבי הארון. (שם כ ד)
...א"ר תנחומא מלמד שהגיסו את לבן ועמדו על רגליהם וזנו עיניהם מן השכינה. ר' יהושע דסכנין בש"ר לוי אמר משה לא זן עיניו מן השכינה ונהנה מן השכינה, לא זן עיניו מן השכינה דכתיב (שמות ג') ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים, ונהנה מן השכינה, דכתיב (שם ל"ד) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו... נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה... (במדבר ב כב)
...וכשם שהשמים פותח את אוצרו לארץ, שנאמר (דברים כ"ח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, כך השכינה נתונה למעלה משתי כרובים שנתונין מזה ומזה הם מכוונים זה לזה, שנאמר (שמות כ"ה) ופניהם איש אל אחיו, כנגד כסא הכבוד שמכוון כנגד הקב"ה, שנאמר (תהלים ג') מציון מכלל יופי אלקים הופיע... (שם ד יג)
על כל כלים העומדים בהיכל היו פורשים בגד תכלת מפני שהשכינה שורה שם דוגמת מקום שכינתו של מעלה הדומה לתכלת. (שם שם טו)
...עכשיו שעשית את המשכן ואני משרה שכינתי ביניכם הפרישו אותם מכם וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. (שם ז א)
ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן ארץ כנען כשרה לבית שכינה ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה. (שם ז ח)
א"ר יצחק הנואף הזה כביכול מרשל כח השכינה, כיצד העובר שהוא מתעבר מן האיש צר צורתו בתוך מ' יום לאחר מ' יום הנואף בא עליה והקב"ה עומד ותוהא ואומר של מי אצור, של צורת הבעל או של צורת הנואף... (שם ט א)
ומראהו כמראה מלאך וגו', מכאן שלא היתה שורה השכינה אלא על בעלי מראה. (שם י יז)
יאר ה' וגו', יתן לך מן מאור השכינה, שנאמר (ישעיה ס') קומי אורי וגו', ואמר (תהלים ל"ו) באורך נראה אור. (שם יא יג)
ויהי ביום וגו', מהו ויהי, א"ר יהושע תנאים עשה הקב"ה עם ישראל עד שהם במצרים שאינו מוציאם משם אלא על מנת שיעשו לו משכן וישרה שכינתו ביניהם, כמ"ש (שמות כ"ט) וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, על מנת לשכני בתוכם, וכיון שהוקם המשכן וירדה השכינה ושרתה בתוכם ויהי. רב אמר דבר שלא היה משנברא העולם ועד עכשיו נעשה באותו היום, שמשנברא העולם ועד אותה שעה לא שרתה שכינה בתחתונים אלא משהוקם המשכן ואילך, לכן נאמר ויהי דבר חדוש הוא. רשב"י אומר דבר שהיה ופסק וחזר לכמות שהיה, שכן אתה מוצא מתחלת ברייתו של עולם שרתה השכינה בתחתונים, כמו שכתוב (בראשית ג') וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן וגו', וכיון שנסתלקה השכינה בעת שחטא אדם שוב לא ירדה עד שהוקם המשכן, לפיכך כתיב יהי, דבר שהיה ופסק ימים הרבה וחזר לכמות שהיה. (שם יב ה)
ביום, הה"ד (שיר ג') צאינה וראינה בנות ציון וגו', מדבר בעת ששרתה השכינה במשכן... בנות ציון המצויינים לו במילה, שאילולא שהיו מהולים לא היו יכולין להביט בשכינה אלא נופלים היו כשם שנפל אברהם... (שם יב י)
א"ר יצחק כתיב (תהלים ל"ז) צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה, הרשעים במה ישכנו, באויר, אלא הרשעים סלקו השכינה מן הארץ, אבל הצדיקים השכינו השכינה בארץ, אימתי שרתה השכינה בארץ ביום שהוקם המשכן, שנאמר (שמות מ') ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן. (שם יג ד)
...אמר הקב"ה אם תעשה כן דע שאתה מקבל פני השכינה, מה כתיב אחריו, כי מוצאי מצא חיים, אמר הקב"ה מי הוא זה שבא לבית הכנסת ולא מצא את כבודי שם. א"ר איבו ולא עוד אלא שאת עומד בבית הכנסת והקב"ה עומד עליך, מנין, שנאמר (תהלים פ"ב) אלקים נצב בעדת א-ל, אמר הקב"ה לא דייך שאת מקבל פני השכינה בבית הכנסת, אלא שאתה יוצא משם טעון ברכות, מנין שנאמר (משלי ה') כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. (דברים ז ב)
מהו ויצא, א"ר אחא למלך שהיה יוצא מפלטין שלו בכעס, משהיה יוצא היה חוזר ומגפף ומנשק בכותלי פלטין ובעמודי פלטין ובוכה ואומר, הוי שלום בית פלטין שלי, הוי שלום בית מלכותי, הוי שלום בית יקרי, הוי שלום מן כדון הוי שלם. כך משהיתה שכינה יוצאת מבית המקדש היתה חוזרת ומגפפת ומנשקת בכותלי בית המקדש ובעמודי בית המקדש ובוכה ואומרת הוי שלום בית מקדשי הוי שלום בית מלכותי, הוי שלום בית יקרי הוי שלום מן כדון הוי שלום...
א"ר יונתן ג' שנים ומחצה עשתה השכינה יושבת על הר הזיתים סבורה שמא יעשו ישראל תשובה ולא עשו... וכיון שלא עשו תשובה אמרה (הושע ה') אלך אשובה אל מקומי, על אותה שעה הוא אומר (ירמיה י"ג) תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך, בטרם יחשיך לכם מד"ת, בטרם יחשיך לכם מדברי נבואה... (איכה פתיחתא כה)
א"ר יהודה בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה, גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, הדא הוא דכתיב עולליה הלכו שבי לפני צר, מיד ויצא מן בת ציון כל הדרה. (שם א לג)
אמרו אנשי דורו הניח הקב"ה את כל בריותיו ולא השרה שכינתו אלא על הדין קטוע לישנא פסילותא. (קהלת א ב)
...ורבנין אמרין ממה שהשרית שכינתך בתוכנו, כדכתיב (שמות כ"ה) ועשו לי מקדש, אחריך נרוצה, ורבנין אמרי חורי, על שסלקת שכינתך מתוכנו אחריך נרוצה, תדע לך שהוא כן שכל צרות שבאו עליהן במעשה העגל לא נתאבלו, כיון שאמר להם משה (שם ל"ג) כי לא אעלה בקרבך, מיד וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. (שיר א כה)
...כך עד שלא נבנה בית המקדש היתה השכינה מתמצעת בין שני בדי הארון, משנבנה בית המקדש ויאריכו הבדים. דבר אחר אף ערשינו רעננה, מה מטה זו אינה עשויה אלא לנחת רוח, כך עד שלא נבנה בית המקדש היתה השכינה מטלטלת ממקום למקום, הה"ד (ש"ב ז') ואהיה מתהלך באהל ובמשכן, משנבנה בית המקדש זאת מנוחתי עדי עד... (שם שם סו)
...כך אהל מועד נתמלא מזיו השכינה והעולם לא חסר מן השכינה, אימתי שרתה השכינה בעולם, ביום שהוקם המשכן, שנאמר ויהי ביום כלות משה. (שם ג טו)
ר' פנחס בשם ר' חמא בר' חנינא בר פפא כתיב (תהלים ס"ח) ואף סוררים לשכון י-ה אלקים, ואף סוררים והקב"ה משרה שכינתו ביניהם, באי זו זכות, בזכות כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. (שם ו יא)
ר' סימון בשם ריב"ל אמר כל מקום שהשרה הקב"ה תורתו השרה שכינתו, ומי פירש זה דוד, הה"ד (תהלים קמ"ד) יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים, קודם על ארץ ואחר כך על השמים. (שם ח יג)
ר' כהן אחוה דר' חייא בר אבא אמר כשם שהשכינה מצויה מהיכל לירושלים כך תהיה השכינה ממלאת מסוף העולם ועד סופו, הדא הוא דכתיב וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן. (אסתר א)
לפי שהשכינה היתה שרויה בביתו של יצחק, עמד עשו ונטל מבנות כנען, והיו נשיו מעשנות ומקטרות לע"ז שלהם, ונסתלקה הימנו שכינה מיצחק, והוא רואה יצחק ומיצר... (תולדות ח)
זה שאמר הכתוב כי מבורכיו ירשו ארץ ומקולליו יכרתו, א"ר מאיר כל המברך את ישראל כאלו מברך את השכינה, שנאמר כי מבורכיו, כי מברכיו לא נאמר אלא כי מבורכיו, אמר רשב"י כל העוזר את ישראל כאלו עוזר את השכינה, שנאמר אורו ארור יושביה, כי לא באו לעזרת ה' (שופטים ה'), וכי צריך הוא לסיוע, אלא ללמדך שכל העוזר לישראל כאלו עוזר את השכינה. (ויחי ה)
...וכן אתה מוצא שלא נמצאת שכינה במצרים, שנאמר ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש את כפי (שמות כ'), למה שהיתה ארץ מצרים מלאה גלולים... ולמה נמצאת שכינה במצרים ללמדך עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדבור... (בא ה)
וברוב גאונך הרבית להתגאות כנגד כל הקמים לנגדך, ומי הן, אלו הקמים כנגד בניך, מגיד שכל הקם כנגד ישראל כאלו קם כנגד השכינה... (בשלח טז)
הכר פנים במשפט בל טוב מהו, שבשעה שדיין מכיר פנים ומקלקל את הדין מסלק את השכינה שכתוב בו טוב ה' לכל (תהלים קמ"ה), מפני שכתוב בו אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפוט, ומלאכי השרת אומרים מהו זה שסלק שכינתו מן ישראל, והוא אומר סלקתי את שכינתי ממקום פלוני מפני שראיתי הדיין שקלקל את הדין ועמדתי משם, שנאמר (שם י"ב) משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' אשית בישע יפיח לו... וכשדן דין אמת אין השכינה זזה הימנו, שנאמר (שופטים ב') וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט... (משפטים ד)
א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראל, שנאמר (תהלים פ"ב) אלקים נצב בעדת א-ל, וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק, שנאמר (שם י"ב) משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום וגו'. (שם ו)
...ראו כמה נסים בארון, ולמה שהשכינה והתורה היתה בתוכו, וכל מקום שהתורה שם השכינה שם עמה, שנאמר (מלאכי ב') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, לפיכך חביב הארון מכל כלי המשכן. (ויקהל ז)
...לכך כתיב משכן העדות, שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל... ר' לוי אמר משכן העדות זה שאמר הכתוב כי יסכר פי דוברי שקר, יסכר פיהם של אומות העולם שהיו אומרים לישראל שאין השכינה חוזרת אלינו לעולם, שנאמר רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה... אמר להם הקב"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וידעו כל באי עולם שמחלתי לישראל... (פקודי ב)
ויאמר ה' פתאום (במדבר י"ב), שנגלה עמהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שפירש מאשתו, אחר שנגלית שכינה עליו תדיר ואין עת קבוע לדבור, וכן אמר להם פה אל פה אדבר בו, פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשה, ומראה ולא בחידות ומראה זו מראה הדבור, יכול מראה השכינה, תלמוד לומר לא תוכל לראות את פני (שמות ל"ג)... (צו יג)
...כך אילו הקב"ה המשיל את ישראל כטומאת המת אתה אומר אין השכינה חוזרת עליהם לעולם, אלא כנדה משלן, שהכהן עומד עמה בבית ואין חושש, כך הקב"ה שורה שכינתו עם ישראל אף על פי שהן טמאים, שנאמר השוכן אתם בתוך טומאותם. (מצורע ט)
דבר אחר אם בחקתי תלכו, מה כתיב שם ונתתי משכני בתוככם, אם תקיימו מצותי מניח אני את העליונים וארד ואשכון ביניכם, שנאמר (שמות כ"ט) ושכנתי בתוך בני ישראל, שעל מנת כן יצאו ממצרים שיעשו את המשכן ותשרה שכינה ביניהם, שנאמר (שם) וידעו כי אני ה' אלקיהם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, ואם יעשו רצוני אין שכינתי זזה מביניהון, למה, אמר ר' אמי נתאוה הקב"ה כשם שיש לו דירה למעלה שיהא לו כך דירה למטה. שכך הוא אומר לאדם הראשון, אם זכית כשם שאני מלך על העליונים, כך אעשה אותך מלך על התחתונים, שנאמר (בראשית ב') ויקח ה' אלקים את האדם... והוא לא עשה כן אלא כיון שחטא סלק שכינתו ממנו, כיון שעמדו ישראל אמר להם הקב"ה לא יצאתם ממצרים אלא על מנת שתעשו לי משכן ואשרה שכינתי ביניכם, שנאמר (שמות כ"ד) ועשו לי מקדש, וכך אמר לשלמה הבית הזה אשר אתה בונה וגו' (מ"א ו') ושכנתי בתוך בני ישראל וגו', ואם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי והכרתי את ישראל מעל פני האדמה... (בחקותי ג)
בא וראה היאך חבבן היאך נצרן, שאמר הקב"ה למשה אמור להם לישראל שיעשו לי משכן ומשרה שכינתי ביניהם, כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם, ולא עוד אלא שעשה אותם דגלים לשמו. (במדבר יג)
...ואתה מוצא שכל שבט לוי ממועט, ולמה היו מעוטין לפי שרואין פני השכינה הרבה בשביל כך היו ממועטין באהל מועד... (שם יז)
דבר אחר ויהי ביום כלות משה, ווי היה למלאכי השרת ביום כלות משה, אמרו עתה יסיר שכינתו מאצלנו ומשרה כבודו למטה עם בניו, אמר להם הקב"ה אל תשימו לב על זה ששכינתי תמיד עמכם למעלה, שנאמר (תהלים ח') אשר תנה הודך על השמים, ותנחומין של הבל נחמם כביכול, אדרבא עקר שכינתו למטה, שנאמר (שם קמ"ח) הודו על ארץ תחלה, והדר על השמים. (נשא יב)
...כך כשעמד המשכן היו ישראל אומרין יבא דודי לגנו, מה עשה הקב"ה שלח ואמר להם מה אתם יראים, כבר באתי לגני. דבר אחר אמר רבי שמעון בן אסיני באתי לגן אין כתיב כאן אלא באתי לגני, לאותו גן שנסתלקתי ממנו, שנאמר (בראשית ב') וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן וגו'. (שם כ)
ויהי ביום כלות משה, א"ר ברכיה הכהן ברבי עד שהיו ישראל בסיני רמזן הקב"ה שכשישרה שכינתו עמהם אז יברכם, אמר להן הקב"ה כשאבוא אליכם אני בא טעון ברכות... (שם כו)
זה שאמר הכתוב לא ירעיב ה' נפש צדיק (משלי י') זה אדם הראשון, שכל הצדיקים שעמדו הימנו ונגזרה מיתה עליו אינן נפטרין עד שרואין פני שכינה ומוכיחין לאדם הראשון... (חקת טז)
דבר אחר ישושום מדבר וציה, מפני מה כתיב כך, ללמדך שבשעה שהקב"ה מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם כאחת מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת, שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כלם... אלא מה הקב"ה עושה מתגלה להם קמעא קמעא, בתחילה משיש את המדבר, שנאמר ישושום מדבר וציה, ואחר כך תגל ערבה ותפרח חבצלת... ואחר כך המה יראו כבוד ה' הדר אלקינו. (דברים א)
לא תטה משפט, צריך שיהיו הדיינין רואין כאלו שכינה ביניהם, שנאמר (תהלים פ"ב) בקרב אלקים ישפוט. (שופטים ז)
...מלמד שגופו של שכינה מאתים ושלשים וששה אלפים רבבות פרסאות, מאה ושמונה עשר ממתניו ולמעלה, ומאה ושמונה עשר ממתניו ולמטה, ופרסאות הללו אינן אלא בפרסאות שלו, שהפרסה שלו אלף אלפים אמה ואמה שלו ארבע זרת וטפח, וזרת שלו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן. (חי"ת)
אמר ר' יהושע בן לוי תנאים עשה הקב"ה עם ישראל עד שהם במצרים שאינו מוציאם משם אלא על מנת שיעשו לו משכן וישרה שכינתו בהם, כמה שכתב וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, וכיון שהוקם המשכן וירדה השכינה ושרתה בתוכם באותה שעה נתקיימו כל אותן התנאים, לפיכך הוא אומר ויהי, מה שאמר עשה. (פרשה ה ויהי ביום כלות משה)
...אלא גדול אתה מן אהרן שלא חילקתי כבוד לבריות בעולם כיוצא בו, שהיה לבוש שמנה לבושי קדש (?) ונכנס לבית קדשי הקדשים, ומלאכי השרת בורחים מלפניו... וכבודי היה מלא הבית ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה' (מ"א ח'), ובזמן שהוא נכנס הייתי חולק לו כבוד ומסלק את כבודי מבין שני הכרובים, הוא שאמר איוב אם על פיך יגביה נשר (איוב ל"ט), אמר ר' תנחומא על פיך היה הקב"ה מגביה את כבודו מבין שני הכרובים בכניסתו של אהרן... אף על פי שהייתי מרים כבודי בכניסתו אלא סלע ישכן, משהיה יוצא היה חוזר וממלא את הבית... (פרשה מז אחרי מות)
ר' יודן בשם ר' יצחק כל זמן שישראל נעצרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הקב"ה עוצר שכינתו עמהם מ"ט נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים (שופטים י"ג). ר' חני בשם ר' יצחק כל זמן שישראל מקוים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הקב"ה מקוה שכינתו עליהם, מ"ט קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי (תהלים מ')... (שם הוספה ביום השמיני)
יבקש רצון, שהיה (דוד) מבקש רחמים שתשרה עליו שכינה כדי לברך את ישראל, והיכן ברכן, באשרי האיש... (מזמור א)
...ומהו ישר יחזו פנימו, שבע כתות הן שהן עתידין לעמוד לעתיד לבא לפני חי וקיים קודשא ב"ה, ואי זו הכת המעולה שבהן שמקבלין פני שכינה, זו כת ישרים, שנאמר יחזו פנימו... (מזמור יא)
מה ראה דוד לפרש זכות של צדקה בלבד, ללמדך שאפילו רשעים ואין בהם אלא זכות של צדקה בלבד זוכין ומקבלין פני שכינה, שנאמר ונגלה כבוד ה' הכל רואין צדיק ורשע... (מזמור יז)
א"ר חזקיה אם לובשין ישראל ציצית ותכלת לא היו עכורין, שאם היו מסתכלין באותן הציצית כאילו שכינה שרויה ביניהן, שנאמר (במדבר ט"ו) וראיתם אותו וזכרתם... (מזמור צ)
הודו לה' קראו בשמו, אמר רבי יוסי בר חלפתא לרבי ישמעאל בריה אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד זכרו נפלאותיו אשר עשה. (מזמור קה)
והנער שמואל משרת את ה' לפני עלי, ר' פנחס ור' ירמיה בשם ר' חייא אמרו וכי לפני שכינה היה עומד, אלא כל זמן שהוא עומד לפני עלי הכהן כאלו עומד לפני השכינה... (פרשה ח)
ומפני מה שרתה שכינה בחלקו של בנימין, שכל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימין לא היה שותף עמהן, וכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל. (שמות פרק יט, רפד)
מהיכן היתה שכינה מדברת עם משה, רבי נתן אומר מעם מזבח הקטרת, שנאמר ונתתה אותו לפני הפרכת וגו', שמעון בן עזאי אומר מאצל מזבח הקטרת, שנאמר ושחקת ממנה הדק וגו', תלמידיו של רבי ישמעאל אומרים מאצל מזבח העולה, שנאמר עולת תמיד לדורותיכם. (שם פרק מ, תכז)
ויהי ביום השמיני... יכול הקים המשכן בראש חודש ושרתה השכינה בשמיני בחדש, תלמוד לומר וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן, מלמד שביום שהוקם המשכן בו ביום שרתה שכינה בו, ובו ביום שרתה שכינה על מעשה ידי אהרן... (ויקרא פרק ט, תקכ)
כתוב אחד אומר ובבא משה, וכתוב אחד אומר ולא יכול משה, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא בזמן ששכינה מגעת לארץ אומר ולא יכול משה, מפני המחבלים שנתן רשות לחבל, ובזמן ששכינה מסתלקת מן הארץ אמר ובבא משה, כיון שהיה נכנס היה מדבר עמו. ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר שומעני כאלו לא ירדה שכינה לארץ מעולם מן השמים השמיעך את קולו, כי מן השמים דברתי עמכם, ומה אני מקיים ובבא משה, אלא כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכרובים ומדבר עמו, שנאמר מבין שני הכרובים. (במדבר פרק ז תשיט)
ויהי בנסע הארון, מה עסקו של ארון היה, אלא שהיו לוחות הברית נתונות בתוכו והשכינה דרה בתוכו, שכן הוא אומר הנה ארון הברית אדון כל הארץ וגו'... (שם פרק י תשכט)
ומפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו, משל למלך שבא אצל בניו לפרקים כל אחד ואחד אומר אצלי הוא שורה, קטון שבכולן אמר אפשר שמניח אבא אחי הגדולים ושורה אצלי, עמד והלך ופניו כבושות ונפשו עגומה, אמר, ראיתם בני הקטן שעמד ופניו כבושות ונפשו עגומה עליו, עכשיו מאכל ומשתה היא משלכם ולינתי אצלו, כך אמר הקב"ה בית הבחירה יהיה בחלקו של בנימין וקרבנות מכל השבטים. (דברים פרק לג תתקנז)
אמר רבי שמואל בר נחמני עד שלא חרב בית המקדש היתה השכינה נתונה בהיכל, שנאמר ה' בהיכל קדשו, משחרב בית המקדש ה' בשמים כסאו, סלק שכינתו בשמים. א"ר אלעזר בן פדת בין חרב בין לא חרב אינו זז ממקומו... (מלכים א פרק ח, קצה)
...בעולם הזה מי שרואה פני השכינה מתמעט והולך, שנאמר כי לא יראני האדם וחי, וכן אתה מוצא בשבטו של לוי לפי שהיו רואים את השכינה היו מועטין... אבל לעולם הבא אני נגלה בכבודי על כל ישראל והם רואים אותי וחיים לעולם, שנאמר כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, ולא עוד אלא שהם מראים כבודי זה לזה באצבעם... (ישעיה פרק כה, תכח)
ה' זכרנו יברך, א"ר שמואל בר נחמני מצינו שהקב"ה מזכיר שמן של ישראל ומברכן, שנאמר ה' זכרנו יברך... (תהלים קטו, תתעג)
אתה הוא ה' לבדך, א"ר אושעיא מנין שהשכינה בכל מקום, שנאמר אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים וגו' וכל צבאם, שלוחיך לא כשלוחי בשר ודם... שלוחיך למקום שמשתלחין שם עושין שליחותן, שנאמר התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו, ויבואו לא נאמר אלא ויאמרו, מלמד שהשכינה בכל מקום. (נחמיה פרק ט, תתרעא)
וכבוד ה' מלא את המשכן, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי למה היה אהל מועד דומה, למערה שהיא נתונה על שפת הים, ועלה הים והציף את המערה, המערה נתמלאת והים לא חסר כלום, כך אהל מועד נתמלא מזיו השכינה והעולם כולו לא חסר, אלא מלא כל הארץ כבודו... ר' אבא בר כהנא אומר כתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת, יכול שכינה על גבי הכפרת בלבד, תלמוד לומר מאהל מועד, ללמדך שאפילו מה שאחורי הכפרת אינו פנוי מן השכינה. (ויקרא פרק מ, לד)
שובה ה' רבבות אלפי ישראל, ר' יהודה אומר, אמר משה איני מניח שתרד שכינה בארץ עד שתברך את עמך ישראל, ובמה אני רוצה שתברכם, שייעשו אלפים ורבבות... ר' שמעון אומר תרד שכינה לארץ ויהי שם אלפים ורבבות, שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושתי רבבות... (במדבר י לו)
בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, מיכן שאפילו יחיד משרה שכינה בזכותו. (שמות כ כא)
א"ר ישמעאל אמר לי מטטרון שר הפנים ביום שעברו הקב"ה לאדם הראשון מגן עדן היתה השכינה שורה על כרוב תחת עץ החיים, ומלאכי השרת היו מתכנסים ובאים ויורדים כתות כתות מן השמים וחבורות חבורות מחנות מחנות מן הרקיע לעשות רצונו בכל העולם כולו. ואדם הראשון ודורו ישבו על פתחו של גן עדן בדמות תואר של זיו השכינה מהלך מסוף העולם ועד סופו שס"ה אלפים בגלגל חמה, שכל המשתמש בזיו השכינה אין זבובים ויתושים שורים עליו ואינו חולה, ואין כל המזיקים יכולים להזיק אותו, ולא עוד אפילו המלאכים אין שולטים עליו. וכשהקב"ה יוצא מן עדן לגן ומגן לרקיע כולם היו מסתכלים בזיו השכינה ואינן נזוקים, עד שבא דורו של אנוש שהוא ראש לכל ע"ז שבעולם. (בראשית)
ורבקה אוהבת את יצחק (יעקב), בזמן אברהם אבינו נקראת השכינה שר"ה, ובזמן יצחק אבינו ע"ה נקראת השכינה רב"קה, ובזמן יעקב אבינו ע"ה נקראת השכינה ר"חל, כי לא"ה סוד היובל, ושתי השפחות הם סוד שתי נערות של השכינה... (תולדות)
בההוא יומא דנחתית שכינתא אשתכחית מקטרג לגביה וקם ההוא חשך וקבל והשכינה שברה הקליפה בכח ועשתה שער ודרך לעצמה לרדת בה, ואותה השער ואור היה הולך עמהם עד הכניסם לארץ ישראל למקום הראוי להם, ושם הקדושה. (פקודי)
הכונה על השוכן אתם בתוך טומאותם, שהוא הסתר פנים בהתלבשות השכינה בנפרדים קדישים שהמה מתלבשים בחיצונים, ולהכי דייק קרא בתוך טומאתם, כי אינו שוכן חס ושלום בתוך טומאתם, כי מה לכהן בבית הקברות, אלא שוכן בתוך ואין תוך מתלבש בטומאה חוצה לו אבל בתוך עצמה אין שם טומאה. (אחרי)
ואם יהרוס הורס ויאמר והיאך אפשר לבאר באורים הללו לבטוים גשמיים אלו ולמה שמתייחס אליהם, והרי כבר אמר הכתוב בפירוש כי דמות כדמות אדם כבר ראוה הנביאים מדברת עמהם, ויוסיף לומר ועל אחת כמה שהיא על כסא... אנו עונים כי הדמות הזו ברואה, וכן הכסא והמושב הנשא ונושאיו כולם נבראים בראם הבורא מזוהר, כדי שיתאמת לנביאו שהוא אשר ניבא אותו בדבריו, כמו שנבאר במאמר השלישי, והיא דמות נכבדה מן המלאכים, עצומה בבריאתה, בהירת זוהר, והיא נקראת כבוד ה', ועליה הוא שתיאר אחד הנביאים " חזה הוית עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב", ועליה מה שמתארים החכמים שכינה. ויש שיהא זוהר ללא דמות אדם, וכבד ה' את נביאו בהשמיעו החזון מדמות עצומה ברואה מזוהר הנקרא כבוד ה' כמו שבארנו... (מאמר ב פרק י)
והחמישי, ושמא מתבונן יתבונן ויאמר והאיך השרה הבורא שכינתו בין בני אדם והניח המלאכים הטהורים, אנו אומרים, ומי הגיד לך שהמלאכים בלי שכינה, כי אפשר שכבר השרה ביניהם מן האור פי כמה ממה שהשרה בין בני אדם, ובפרט שכבר אמר הכתוב "א-ל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו", כלומר מי שסביביו אותו הזוהר שלך. (מאמר ג פרק י)
...ואז יתגלה אור השכינה זורח על בית המקדש, עד שיהו כל המאורות ביחס אליו חשוכים או עמומים, לפי שכבר פירשתי במאמר השני שהוא יותר מאיר מכל אור, כאמרו "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה'" וגו', כך שכל מי שאינו מכיר את דרך בית המקדש ילך לאור אותו הנוגה לפי שהוא משוך מן השמים עד הארץ, כאמרו "והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך"... (מאמר ח ו)
ואכלת - ותיכלון מעשרא תנינא קדם ה' אלקכון באתרא דיתרעי לאשראה שכינתיה תמן... (דברים יד כג)
לשכן בערפל - לאשראה שכינתיה בירושלם. (מלכים א ח יב)
ושוליו מלאים - ומזיו יקריה אתמלי היכלא. (ישעיה ו א)
נצב על המזבח - אסתלק מכרובא ושרא על מדבחא. (עמוס ט א)
מעון אתה היית לנו - דמדור בית שכינתך בשמיא את הוית לנא סעיד. (תהלים צ א)
שוב אל ארץ אבותיך - ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך. (בראשית לא ג)
אשר אזכיר את שמי - אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפורש שלי שם אבא אליך וברכתיך, אשרה שכינתי עליך, מכאן אתה למד שלא יתן רשות להזכיר שם המפורש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה... (שמות כ כא)
כי היום ה' נראה אליהם - להשרות שכינתו במעשה ידיכם, לכך הקרבנות הללו באין חובה ליום זה. (ויקרא ט ד)
ויברכו את העם - אמרו ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, ותדעו שהמקום בחר בו. (שם שם כג)
והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני, יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלקים. (שם כו יב)
וידבר ה' אלי - אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו וידבר אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל. (דברים ב יז)
חופה - תחופף שכינתי עליהם, וז' חופות כאן... (ישעיה ד ה)
אז אמר - כשראה הענן, דכתוב כי בענן אראה על הכפורת. (מלכים א ח יב)
נצב על המזבח - כבתרגום יונתן, שיצא למזבח הזהב, והוא מי' מסעות שנסעה שכינה. (עמוס ט א)
בכל המקום אשר אזכיר את שמי - פירוש בכל מקום אשר אשים זכר לשמי שכבודי שוכן שם, כמו שילה ונוב שעמד שם הארון, אם תבא אל המקום הנזכר לשמי לבקר אותי גם אני אבא אליך וברכתיך... והוא מקום הכבוד, כאילו באתי אליך, שידעתי שתבא ובעבורך באתי, ובעבור שבאת לכבודי אבוא אליך וברכתיך, ולא תהיה צריך לאחר כי תמצאנו בכל עת ששם כבודו. (שמות כ כא)
...וטעם (כי שמי) בקרבו - משל לעגול שהנקודה היא קרובה אל כל מרחק, על כן היה כבוד השם בקרב המחנה, ונוסע בתוך המחנות, וכן כתוב כי אתה ה' בקרב העם הזה, וכתוב ויוצר רוח אדם בקרבו, ואל תשתומם בעבור שהוא כתוב כי אם שמוע תשמע בקולו ואחר כן ועשית כל אשר אדבר... (שם כג כא)
...וככה השם הנכבד, ידענו כי כבודו מלא כל העולם רק יש מקומות שיראה כח השם בו יתר ממקומות אחרים, ובעבור שני דברים, האחד כמו מתכונת תולדת המקבל, והשני כפי כח העליון שהוא על ראש המקבל על כן נבחר מקום בית המקדש... (שם כה מ)
ונתתי משכני - ולא תפחדו שתבואו לעולם לידי חסרון, כי כבודי דר עמכם ואיננו כבן אדם שתגעל נפשו לשבת במקום אחד, ועוד כי בלכתי אל ארץ אויביכם והמקדש איננו עמכם יתהלך כבודי בתוככם, והנה אני אהיה לכם לאלקים ואתם עמי, כי על כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים. (ויקרא כו יא)
וגעלה נפשי אתכם - שתסור השכינה אז תחרבנה עריכם ונשמו מקדשים שלכם, והטעם בתחלה היו מקדשי. (שם שם ל)
אחרי אלהי נכר הארץ - ידענו כי השם אחד והשנוי יבא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו, כי כולם הם בחכמה ומעבודת השם לשמור על הקבול כפי המקום, על כן כתוב את משפט אלהי הארץ, על כן אמר יעקב הסירו את אלהי הנכר, והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר, והמשכיל יבין. (דברים לא טז)
וישמעו את קול ה' אלקים - ...והוא ענין גילוי שכינה במקום ההוא או הסתלקותו מן המקום שנגלה בו, וטעם "לרוח היום" כי בהגלות השכינה תבא רוח גדולה וחזק, כענין שנאמר "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'"... ולפיכך אמר בכאן כי שמעו קול ה', שנתגלה השכינה בגן כמתקרב אליהם לרוח היום, כי רוח ה' נשבה בו בגן כרוח הימים, לא רוח גדולה וחזק במחזה כשאר הנבואות, שלא יפחדו ויבהלו, ואמר כי אף על פי כן נתחבאו מפני מערומיהם. ובב"ר נמי אמרו, אמר רבי אבא בר כהנא מהלך אין כתוב כאן אלא מתהלך, מקפץ ועולה, הנה רבי אבא עשאו כלשון וילך ה', כמו שפירשנו בלשון ההליכה, אלא שהוא פתר הכתוב להסתלקות השכינה שהיתה שורה בגן עדן ונסתלקה ממנו בחטאו של אדם, כענין "אלך אשובה אל מקומי", ואנו מפרשים אותו לגלוי השכינה במקום ההוא, והוא הנכון והנאות בכתוב. (בראשית ג ח)
...והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה לא נופל על פניו ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת באלוני ממרא, להודיע המקום אשר בו נימול, וזהו גלוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כענין שנאמר במשכן "ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם", כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה, ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל, אלא גמול המצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלקים את מעשיהם... וכן אמרו ביורדי הים שאמרו זה אלי ואנוהו, ראתה שפחה על הים שלא ראה יחזקאל הנביא, זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו בה' ובמשה עבדו. ופעמים יבא בשעת הקצף, "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל", ויהיה זה להגין על עבדיו הצדיקים ולכבודם... ושמא כיוון עוד בזה לומר שהיה לו במראה השכינה רפוי למחלת המילה, כי כן ראוי להיות, כדכתיב "באור פני מלך חיים". (שם יח ב)
ויעל מעליו אלקים - כמו שאמר באברהם "ויעל אלקים מעל אברהם", ובשניהם להודיע כי לא היה זה מראה וחלום נבואה בלבד, או כענין "ויבא אותי ירושלימה במראות אלקים", אבל ששרתה עליו שכינה במקום אשר הוא עומד. ועל דרך האמת עלה מעליו אלקים במקום המדבר עמו, כענין שנאמר "ברוך כבוד ה' ממקומו", ויאמר מה שהזכירו החכמים האבות הן הן המרכבה. (בראשית לה יג)
...והשני מקומות האחרים שתרגם אותם וחזא אליו ולא השלים אותו ובלשון העברה כנה אנקלוס ותרגם ויעבר ה' על פניו ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי, שיהיה הדבר העובר נברא לדעתו, ולא יזכיר לשון תנועה בבורא, כפי מה שהזכיר הרב, ואם כן איך תרגם "ה' אלקיך הוא עובר לפניך" ה' אלקיך הוא עבר קדמך, והנה זה מין תנועה בספור מעשה ולא יירא ממנו אנקלוס... אבל מה שאמר כאן אנא אחות עמך רצה לרמוז בו מה שאמרו גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר "אנכי ארד עמך מצרימה", גלו לעילם שכינה עמהם... (שם מו א, ועיין שם עוד ואלקים-הגשמה)
...והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם, ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל, והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת", על כן הקדים הארון והכפרת בכאן, כי הוא מוקדם במעלה... וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר, וכמו שנאמר שם "וישכן כבוד ה' על הר סיני", וכתיב "הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו", וכן כתיב במשכן "וכבוד ה' מלא את המשכן", והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד את כבודו ואת גדלו, והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני, ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני... שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו... והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם יבין סוד המשכן ובית המקדש ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש, "ה' אלקי ישראל", כמו שאמר בהר סיני "ויראו את אלקי ישראל", והוסיף שם לפרש ה' לענין שרמזנו שם למעלה כי אלקי ישראל יושב הכרובים כמו שאמר "וכבוד אלקי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלקי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה"... (שמות כה א, ועיין שם עוד)
ואל הארון תתן - ...כי אל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך כדי שיהיה לי כסא כבוד כי אני אועד לך שם ואשכין שכינתי עליהם, ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים בעבור שהוא על ארון העדות. והנה הוא כמרכבה אשר ראה יחזקאל, שאמר "היא החיה אשר ראיתי תחת אלקי ישראל, בנהר כבר ואדע כי כרובים המה", ולכך נקרא יושב הכרובים, כי היו פורשי כנפים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד... (שם שם כא)
לשכני בתוכם - על מנת לשכון בתוכם, לשון רש"י, ושמוש הלמ"ד בתנאי כזה איננו נמצא, ויתכן שיאמר וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כי ידעו כבודי ויאמינו שאני הוצאתי אותם מארץ מצרים, והוא כדרך "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל"... אבל ר"א אמר כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו "תעבדון את האלקים על ההר הזה", ויפה פירש. ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר "ישראל אשר בך אתפאר", ואמר יהושע "ומה תעשה לשמך הגדול", ופסוקים רבים באו כן, "אוה למושב לו", "פה אשב כי איויתיה", וכתוב "והארץ אזכור". (שם כט מו)
וראה כל העם אשר אתה בקרבו - ...אלא שהענין ירמוז אל שכון השכינה בהם ועל היותו עם משה לכבוד ולתפארת בנעלם ובמופלא כאשר אמר ונפלינו, וכמו שפירשתי... (שם לד י)
ונתתי משכני בתוככם - זה בית המקדש, ולא תגעל נפשי אתכם... לשון רש"י, ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו... אבל הענין סוד מסתרי התורה אמר שיתן משכנו בתוכנו והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין, אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים, כי הגעילה פליטה, כדברי רש"י... (ויקרא כו יא)
וטעם והתהלכתי בתוככם - שתהיה הנהגתי בכם מפורסמת כמלך מתהלך בקרב מחנהו, מספיק להם כל צרכם, וזה דרך דברי הברית כפשוטן... אבל על דרך האמת הברכות האלה עוד הם ברכות שמים בעליונים כמו שפירשתי, ונתתי שלום בארץ ולא תגעל נפשי אתכם, וכן והתהלכתי בתוככם רמז למדה שקראו רבותינו שכינה, וכן "ונתתי משכני בתוככם", ואמר שכינה שורה בישראל, ואמרו בב"ר עיקר שכינה בתחתונים היתה... (שם שם יב)
ולא יבואו לראות - ...אבל על דרך האמת טעם הכתוב כי בעבור היות כבוד יושב הכרובים שם, הוזהרו הלוים שלא יהרסו לראות את ה', עד שיורידו הכהנים את הפרוכת, כי אז תראה הכבוד בחביון עוזו וישוב אל מקומו הראשון בקדש הקדשים, ויהיה "כבלע את הקדש" כפשוטו, והמשכיל יבין. (במדבר ד כ)
וירא ה' באהל מועד - הטעם כי עמוד הענן היה על הפתח, והשם היה נראה באהל וזהו הכבוד על דעת ר"א, ועל דעתי הוא כמו וירד ה' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל, והנה כבוד ה' נראה בענן, והטעם כי רצה לדבר עם משה שישמע יהושע, ושם יצוה את יהושע עצמו... שב לבאר כי היה הענן ובו הכבוד על פתח האהל חופף עליו, והנה הוא באהל. (דברים לא טו)
ה' מסיני בא - יאמר כי השם מסיני בא לישראל, כי משם השכין שכינתו בתוכם, ושוב לא נסתלקה מהם, והענין כי ירד הכבוד בהר סיני, כמו שנאמר "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, ויקרא ה' למשה" וגו', ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד, כמו שנאמר "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר" וגו'... (דברים לג ב)
ידיד ה' ישכון לבטח עליו - יקרא לבנימין ידיד ה', יאמר בנימין שהוא ידיד השם ישכון בארצו לבטח על השם, והשם יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו... ועל דרך האמת ידיד ה' ישכון על בנימין ויהיה זה לבטח לבנימין, שיבטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים, והוא יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום ולא יבושו בעת צרה, ובין כתיפיו של בנימין ישכון לעד... ונכון הדבר שירמוז בשלש השכינות הללו על שלש מקדשים, יאמר במקדש ראשון ישכון לבטח עליו, כענין שנאמר "וכבוד ה' מלא את בית ה'", ואמר על בית שני חופף עליו כל היום, שלא שרתה בו השכינה, רק היתה מכסה ומגינה עליו, או חופף ממש, כמו שהוזכר בפרקי היכלות, "ובין כתיפיו שכן" לימות המשיח, כי ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה'. ועל דרך זה נדרש בספרי. (שם שם יב)
שחורה אני ונאוה - דברי השכינה שירדה עם יעקב אבינו למצרים, כדכתיב "אנכי ארד עמך מצרימה", והיתה בגלות עם ישראל... והיתה מתאוננת ומתרעמת על היותה בגלות, מתהלכת קודרת עם שאר הכחות הממונים על האומות, ואמר שחורה אני וקודרת מן הגלות, ואם אין אני נאוה כיריעות שלמה, שמו של הקב"ה רוצה לומר כעצם השמים לטוהר, וכן הוא אומר "נוטה שמים כיריעה". (שיר א ה)
מי זאת עולה מן המדבר - דומה השכינה ההולכת לפני מחנה ישראל לתמרות עשן שהוא מתמר ועולה, ועמר "עשן" לפי שהוא מאש, כדכתיב "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן". ועיקר קבלתה הוא מצד שמאל שהוא חושך, וחושך הוא באש היסודי שנאמר עליו "ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות", ואומר "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך". (שם שם ו, ועיין שם עוד)
גן נעול אחותי - השכינה נמשלת לגן לפי שאדם נוטע וגודר אותו ומכניס לתוכו מים להשקותו, ומוציאים מיני דשאין וצמחים נאים, כן גדר השכינה הם הכרובים, הצמחים הם ע' אומות, האילנות הם המלאכים, וכל זה מסתפק מן המעיין היוצא מעדן החכמה אשר שם פורחים הנשמות בשמחה, ונמשך ואינו פוסק לא ביום ולא בלילה, ובשבילו העולם מתקיים... (שם ד יב)
אני ישינה - אמרה השכינה אני ישינה בגלות בבל, ולבי ער - לזמן הגאולה, לפי מלאות לחרבות ירושלים ע' שנה, שהוא י"ח שנה אחר הפקידה, שהיה לפני מלאות לבבל ע' שנה. (שם ה ב)
לפני ה' - שבמקום שיאספו רוב ישראל שורה שכינה, או אמרו ה' ידין בינינו. (שמואל ב ה ג)
כי שכן עליו הענן - מיד להראות חיבתן של הקב"ה על ישראל, אחר כך היה מסתלק הענן מתוך האהל ושכן על הארון, כדכתיב ונועדתי שמה ודברתי אתך מבין שני הכרובים, ואז בא משה אל אהל מועד, כדכתיב "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול וגו', מבין שני הכרובים וידבר אליו". וכן אתה מוצא בבית עולמים "ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה'", בשעת השלמת הבית היה הקב"ה מקדשו בענן, ואחר כך היה מצמצם שכינתו על הארון בין הבדים. (שמות מ לה)
כי בענן אראה - לפיכך פשוטו שהרי מתוך עמוד הענן אני נראה כל שעה על הכפורת, כדכתיב "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים", ואם יראה הכהן ימות, לפיכך כשנכנס ביום הכפורים צוהו הקב"ה להקטיר קטורת בפנים תחילה להחשיך את הבית בענן הקטורת, ואחר כך יביא דם הפר ודם השעיר... (ויקרא טז ב)
...וכן מצטייר מן הגשם הדק הרוחני הנקרא אצלנו רוח הקדש, הצורות הרוחניות הנקראות כבוד ה', ונקרא על דרך העברה ה', "וירד ה' על הר סיני", ואנחנו עתידים להוסיף על הענין הזה ביאור כאשר נדבר על החכמות...
כבר התבאר לי סוד המדות ונתגלגלה לי הבנת ענין כבוד ה' ומלאכות ה' ושכינה, ושהם שמות נופלים על דברים נראים אצל הנביאים, כמו שנאמר עמוד ענן, ואש אוכלת, ועב וערפל ואש ונוגה... כי האור ניצוץ מן השמש אף על פי שהיא נסתרת, ונאמר שהאור והניצוץ מעצם השמש, ואינו כן, אך הגופות נפעלים בנכחם ויאורו בהם.
אמר החבר, כן הכבוד ניצוץ אור אלקי מועיל אצל עמו ובארצו.
אמר הכוזרי, מאמרך אצל עמו כבר התבאר לי, אבל מאמרך ובארצו קשה לי לקבלו... (מאמר ב ד והלאה, וראה שם עוד)
כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה... וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בו השכינה, אשר בהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה... וכן שבה הנבואה בזרעו בארץ כנען, רבו אנשיה כל ימי עמדם בארץ כנען, עם הענינים העוזרים מהטהרות והעבודות והקרבנות, כל שכן בהמצא השכינה והענין האלקי כמו צופה למי שראוי להדבק בו שיהיה לו לאלקים, כמו הנביאים והחסידים, כאשר השכל צופה למי שנשלמו טבעיו ונשתוה נפשו ומדותיו שיחול בו על השלמות... (שם יד)
אמר הכוזרי, אם כן אתה מקצר בחובת תורתך שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשימנו בית חייך ומותך, אתה אומר "רחם על ציון כי היא בית חיינו", ותאמין כי השכינה שבה אליה, ואילו לא היתה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תשע מאות שנה היה מן הדין שתכספנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה... (שם כג)
אמר החבר, כבר אמרתי לך כי זה מחק כחות השכינה, כי היתה בישראל במעלת הרוח בגוף האדם, מועילה אותם החיות האלקית, ונותנה להם זיו והדר בגופותם ובתכונותם ובמשכניהם. ובעת שמתרחקת מהם מסתכלת עצתם ויתכערו גופיהם וישתנה יופים, וכשהיא מתרחקת מיחידים נראה על כל איש ואיש סימן התרחק אור השכינה ממנו, כאשר נראה התרחק הרוח פתאום בעבור פחד או דאגה משנות הגוף... (שם סב)
...כי הענין האלקי כמטר מרוה ארץ מהארצות כשתהיה הארץ כלה ראויה לו, ואפשר שיכלול בה מי שאינו ראוי לו מהיחידים, ויצלחו בעבור הרוב, ובהפוך זה, ימנע המטר מארץ מהארצות מפני שהארץ כלה אינה ראויה לו... ויתפלל סמוך לה להראות השכינה עין בעין כאשר היתה לנביאים ולחסידים וליוצאי מצרים, באמרו "ותחזינה עינינו בשובך לציון", ויחתום "המחזיר שכינתו לציון", ויחשוב בלבו שהשכינה נצבת נגדו וישתחוה לנכחה, כאשר היו ישראל משתחוים בראותם השכינה... (מאמר ג יט)
...וחתם בה, באמרו (שמות ל"ט) "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו, ויברך אותם משה", והיה סמוך להשלמתו חול השכינה, מפני שנשלמו שני הענינים אשר הם עמודי התורה, האחד מהם שתהיה התורה מאת האלקים, והשני שתהיה מקובלת בלב נאמן מהקהל... (שם כג)
...וקראוהו העם המקבלים מהם בהאמנתם אותם ה', בעבור שהיה דברו והנהגתו דבק בבני אדם והיו דבקים הסגולה מבני אדם בו, עד שהיו רואים אותו במצוע מה שנקרא כבוד ושכינה ומלכות ואש וענין וצלם ותמונה ומראה הקשת וזולת זה ממה שהיה ראיה להם שהדבור עמם מאצלו, וקוראים אותו "כבוד ה', "ויש שקוראים הארון "ה'", והם היו רוצים (לומר) "ארון ה'"... (שם ד ג)
שכן, ידוע כי ענין זאת המלה היא התמדת העומד במקום אחד, "והוא שוכן באלוני ממרא", וזהו הידוע המפורסם, וענין השכינה במקום הוא התמדת העומד במקום אחד, כי באריכות עמידת בעל חי במקום כולל או מיוחד, יאמר בו שהוא שכן במקום ההוא, ואף על פי שהיה מתנועע בו בלא ספק, "והוא שוכן באלוני ממרא". והושאל זה למה שאינו בעלי חי אבל לכל ענין שהתיישב ושקד על דבר אחד, יאמר בו גם כן לשון שכינה, ואף על פי שלא היה הדבר אשר שקד עליו ענין ההוא מקום... ולפי זאת ההשאלה הושאל לבורא יתעלה, כלומר להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה או לכל דבר שהתמידה בו השגחה... וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לבורא יתברך, הוא בענין התמד שכינתו, כלומר אורו הנברא במקום, או התמדת ההשגחה בדבר אחד כל מקום לפי ענינו. (חלק א פרק כה)
...ואמר ותחות כורסיה יקריה, והבן, והפלא אונקלוס מהרחקת ההגשמה וכל המביא אליה, ואפילו בדרך רחוק, שהוא לא אמר ותחות כורסיה, שאם היה מיחס הכסא לו על הענין המובן תחלה, היה מתחייב היותו נסמך אל גשם והתחייב הגשמות, וייחס הכסא ליקריה, כלומר לשכינה, אשר הוא אור נברא... (שם פרק כח)
...על אחת כמה וכמה בהקב"ה שהחיים אמיתיים תלויים ברצונו ובהסברת פניו, כענין שכתוב (תהלים ל') "כי רגע באפו חיים ברצונו", ועל זה אמר שלמה ע"ה "באור פני מלך חיים", ובא ללמדנו כי החיים דבקים בגלוי שכינה, וכן מצינו גלוי שכינה על שלשה חלקים, הא' לדבור ולצוות את הנביא על מצוה ממצות התורה, והשני להגין על עבדיו הצדיקים, כענין שכתוב (במדבר י"ז) "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, וכבוד ה' נראה באהל מועד". והג' דרך רצון והסברת פנים, כענין גלוי שכינה שבמשכן וגלוי שכינה על אברהם... כי מפני שהשתדל במצות המילה זכה לגלוי שכינה, וזהו "באור פני מלך חיים", כי מלת חיים כוללת רפואה... (בראשית יח א הקדמה)
...והשכינה אינה שורה בישראל כי אם במנין ששים רבוא, שהם שש מאות אלף, והענין כי השכינה כלולה משש קצוות, ויש בשש מאות אלף ששה פעמים מאה אלף, הם עשרה רבוא לכל קצה וקצה. ומיום ששרתה שכינה בהר סיני במתן תורה לא זזה מישראל עד שחרב בית ראשון, ומיום שחרב בית ראשון לא שרתה שכינה בישראל, כי בבית שני לא שרתה שכינה. ואין הכונה לומר שלא שרתה שכינה בבית שני כלל, שהרי מצינו שכינה שורה בשתי רבוא, ממה שכתוב, (במדבר י') "שובה ה' רבבות אלפי ישראל", ואין צריך לומר בארבע רבוא שהשכינה שורה בהם, ועוד שהכתוב מעיד (חגי א') "וארצה בו ואכבד", כלומר אשרה בו הכבוד שהוא השכינה, אלא שלא שרתה בו תמיד כמו בבית ראשון, לפי שלא היו שם ששים רבוא, שלא עלו מבבל כי אם מ' אלף... ומפני זה אמר ואכבד, לבאר כי הכבוד היה שם שהיא השכינה, לא התפארת, וזהו ואכבד למעט התפארת, וחסרון הה"א שהיא אחרונה שבשם על שם שחסרה משם שכינה, שהרי היא מה' דברים שחסרו, והיאך חסרה והכתוב אומר ואכבדה, אלא שלא שרתה שם תדיר כמו בבית ראשון, אלא חופף, אבל לעתיד לבא יהיו ישראל רבים בלא מספר, הוא שכתוב (הושע א') "והיה מספר בני ישראל כחול הים"... ואז יחזור התפארת והכבוד... והבן זה. (שם מו כז)
...ועל דרך הקבלה כי טוב הוא, היה מספיק לפי המדרש הזה שיאמר ותרא אותו כי טוב, כיון שהוציאו אותו מלשון וירא אלקים את האור כי טוב, אבל הוסיף מלת הוא כי הוא שמו של הקב"ה, שנאמר (תהלים ק') הוא עשנו ולא אנחנו, אני ה' הוא שמי, ומה שדרשו רז"ל בה"א נברא העולם הכונה בה"א וא"ו של השם, מפני שהשכינה כלולה מו' קצוות, וכמו שנרמז במזמור (תהלים קכ"א) אשא עיני אל ההרים, שהזכיר שם דוד ע"ה ששה פעמים שמירה, שהוא רמז לשכינה. ומפני שעקר האותיות וקיומם הוא האל"ף, לא מצינו השם כי אם באל"ף, ולפיכך הזכיר כאן במשה כי טוב הוא, רמז במלת כי טוב שנתמלא הבית אורה. גם במה שהוסיף מלת הו"א רמז לשכינה שראתה עמו, וזהו שדרשו רז"ל "ותפתח ותראהו את הילד", ותרא מיבעי ליה, מלמד שראתה עמו שכינה, הרי לך מפורש שהוציאו לנו חכמי האמת רמז לשכינה מתוספת ה"א וא"ו של ותראהו. וכן אני אומר בתוספת כי טוב הוא, שהרי הדין נותן אם בתיה בת פרעה זכתה לראות פני השכינה לכבוד משה, כל שכן הצדקת אמו שתזכה לזה. (שמות ב ב)
...כן כתב הרמב"ן, ובאור דבריו, כי אלו היתה מכת בכורות על ידי שלוחיו ומשרתיו הגדולים תהיה המכה במדת הדין מתוחה אפילו בישראל, מפני שלא היו ראוים להצלה, ועל כן היה הדין על ידי הקב"ה בעצמו וכבודו, והיא השכינה שהיא כלולה במדת הדין ובמדת רחמים כדי שינצלו ישראל. וזהו לשון החכמים "ולא על ידי שליח", כלומר לבדו, אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו. ומזה תמצא במכת בכורות לשון אנכי שהוא רמז לשכינה, והוא שכתוב "הנה אנכי הורג את בנך בכורך", כלשון האמור ביעקב שירדה שכינה עמו, (בראשית מ"ו) "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", וזהו שכתוב (שם ט"ו) "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי", שהרי הדין על ידי שכינה להרוג המצרים ולהציל ישראל, זהו שכתוב "בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל"... (שם יב יב)
בעבור זה עשה ה' לי - ...ועל דרך הקבלה יאמר הכתוב מה שעשה ה' לי במצרים שיצאתי ממצרים בעבור שמו וכבודו היה, והוא כמו זה א-לי ואנוהו, שהוא השכינה עד הויה העליונה, והכונה כי אין השכינה בישראל צורך הדיוט בלבד, כי אם צורך גבוה, וזהו דבר יהושע (יהושע ז') "והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול", והבן זה. (שם יג ח)
ועל דרך הקבלה אימתה אות ה' המקבלת מפחד, וכן התפלל משה שתהיה מדת הדין מתוחה כנגד אויביהם, והה"א האחרונה הזאת שבשם והיא השכינה שהיתה על הארון וזהו שנאמר "וארון האלקים נלקחה", כי היה לו לומר נלקח, אבל זה יורה דביקות השכינה עם הארון, ולכך מצינו שנקרא הארון בשם ה' הוא שכתוב, (במדבר י') "ובנחה יאמר שובה ה'", ובנוח ה', כלומר בנסוע הארון ובנוח הארון יאמר קומה ה' שובה ה', ולא אמר קום שוב, ועוד כי מלת ובנחה בה"א מורה על נקבה כשהיא אחרונה בתיבה אמרה שמעה קראה גם השכינה בלשון נקבה, כי תרגום פני ילכו שכינתי תהך, ולא תרגם יהך, והקבלה כך שהוא תהך בלשון נקבה. והנה השכינה שהיא חתימת הבנין מקבלת כח ממדת הגבורה שנקראת פחד, ולכך אמר תפול עליהם אימתה ופחד, כלומר אימת שכינה המקבלת אצילות מפחד, וזה מבואר. (שם טו טז)
ויראו את אלקי ישראל - הכוונה בזה על הכבוד האחרון שהזכירו למעלה, ולכך הוסיף בו "את" שהוא השכינה, שה' המיוחד שהוא אלקי ישראל כתוב בו (שמות ל"ג) "כי לא יראני האדם וחי", ולכך תרגם אונקלוס וחזו ית יקר א-להא דישראל, והוא הכבוד שראה יחזקאל כמראה אדם עליו מלמעלה, כי ראה תחלה חיות הקדש והאופנים למטה אצל החיות, וחזר וראה הרקיע הנטוי על ראשי החיות, וראה הכסא על הרקיע ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה... (שם כד י)
והיו שמונה קרשים - שני קרשים היו נבלעים בירכתים, אחד לצפון ואחד לדרום, נשארו ששה קרשים באמצע בכותל מערבי, וכן אמר "ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים", ופסוק זה מבאר סוד היות שכינה שהיא במערב כלולה מו' קצוות, ולרמוז על זה נקרא המערב בשם ים, כי הים בית קבול למים, וסדר ארבע רוחות העולם במרכבה העליונה הם אבות עולם ודוד... (שם כו טו)
...השיב לו הקב"ה פני ילכו, הוא השליח מטטרון שבו אני נודע בעולם על המעשים הנוראים והנפלאות הגדולות באותות ומופתים שיעשו על ידו, שמתוכם ידעו אותי הבריות ויראוני... והנחותי לך - מלשון נחת רוח, כלומר אניח אותו לך שלא יתנהג עמך במדת הדין קשה אלא במדת הדין רפה כלולה מן הרחמים, והשליח הזה הוא הכבוד הנקרא שכינה, ולכך תרגם אונקלוס שכיתני תהך, ומשה לא נתרצה בו מפני שהוא מדת הדין, ולכך השיב "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה", אם אין פניך בעצמך ובכבודך זהו מדת התפארת והכבוד, אל תעלנו מזה, כי בשתי מדות האלה הוצאת אותם ממצרים, שנאמר "בכח גדול וביד חזקה", לא ביד חזקה בלבד...
והשיב לו "לא תוכל לראות את פני", כלומר הפנים העליונים פני האצילות, אבל הנה מקום אתי, וראית את אחורי, הוא אחרית האצילות והוא מה שהודה לו כבר אני אעביר כל טובי, ולשון אחורי מלשון אחור, שהוא מערב כלשון (תהלים קל"ט) אחור וקדם צרתני, וידוע כי השכינה במערב, ופני לא יראו ראשית האצילות. ומפני שהשיג משה כבר הכבוד והתפארת יאמר הכתוב הנה מקום אתי, הריני נותן לך מקום השגה עליונה שתשיג הספירה הנקראת חכמה, זהו "וראית את אחורי", ותהיה האל"ף נוספת, ומלשון חיור, שכן החכמה נקראת לבנון, והתוספת לא לחנם, אבל להורות שהיא ראשונה לענין השגתנו. ועל זה רמזו חכמי האמת באמרם הראה לו קשר של תפילין, כלומר תפילין של ראש שהוא כמין דל"ת...
והתפלה הזאת למשה הוא שבקש שיהיה הענין כן תמיד מכאן ואילך, שתלך השכינה בקרבם בכל מקום שיהיו, לפי שהם עם קשה עורף, ויצטרכו לכך, כי טוב להם בשכינה שהיא מדת הדין רפה יותר ממלאך שהזכיר לו למעלה "ושלחתי לפניך מלאך", שהכוונה בו על מלאך מן הנפרדים. והנה הקב"ה הודה לו בזה והבטיחו בשתי המדות, שישכין שכינה בקרב העם, ושיהיה תפארתו עם משה. ושישכין שכינה בקרב העם, הוא שאמר לו "הנה אנכי כורת ברית", הוא מלאך הברית והיא השכינה. ואמר "נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים" וגו', ושיהיה תפארתו עם משה, הוא שאמר "את מעשה ה' כי נורא הוא"... הכוונה אל התפארת שהוא הרחמים, ולכך אמר את מעשה ה' ואמר אשר אני עושה עמך, היא הבטחה שיהיה עמו במדת רחמים... (שם לג יג)
ועל דרך הקבלה "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם", נפשי האמור בהקב"ה הכונה על השכינה, וזהו שכתוב (תהלים כ"ד) "אשר לא נשא לשוא נפשו", ממ"ש (דברים ה') "לא תשא את שם ה' אלקיך", ותרגם אונקלוס (שם י"ב) "לשום את שמו", לאשראה שכנתיה, וזה (ירמיה ה') "אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי", כי מדת הדין היא, וזהו (שופטים י') "ותקצר נפשו בעמל ישראל", כי השכינה מצרה בעמל ישראל ובכל צרתם לו צר, וזהו (ירמיה י"ג) "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", וקראוהו חכמי האמת בתי בראי. ומפורש אמרו בספרי וגעלה נפשי אתכם - זו סלוק שכינה. אבל בכאן מפני שהזכיר משכני שהוא השכינה נצטרך לומר כי כשהזכיר נפשי הכונה למעלה על הבינה שהיא נפש המדות, שאילו היתה הכונה על השכינה מה הטעם שיאמר שלא תגעל אותנו, כי כיון שהיא בתוכנו אין צריך לומר שלא תרחיק אותנו. אבל ענין הכתוב שאמר ונתתי משכני זו שכינה הכוללת והמשכת כח שבעה, ולא תגעל נפשי על נפש המדות שתקבל אותנו, כי הנשמות משם שרשן ושמה תשובתן... (ויקרא כו יא)
והשמותי את מקדשיכם - אף בשעה שהם שוממין בקדושתם הן עומדין, ואמרו במדרש תהלים, אמר רבי פדת בין שחרב בית המקדש בין שלא חרב אין השכינה זזה מתוכו, שנאמר (תהלים י"א) "ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו", אף על פי שכסאו בשמים השכינה בבית המקדש, וההיכל בקדושתו עומד, שנאמר (מ"א ט') "והיו עיני ולבי שם כל הימים"... (שם שם לא)
...כלומר שמחנה הלוים היה באמצע תוך ארבע מחנות ישראל, שהרי משה אהרן ובניו היו במזרח, ובני גרשון במערב ובני קהת בדרום ובני מררי בצפון, ואהל מועד היה באמצע תוך הלוים... נמצא אמצעית הנקודה לאהל מועד שארבע מחנות ישראל מקיפין לו מנגד, וזהו כנגד השכינה שארבע מחנותיה מקיפין לה, וזהו שאמר בפרשת מרכבה ושכינת א-ל רם ונשא באמצע וכסאו גבוה ותלול למעלה. (במדבר ב ג)
לשכנו תדרשו - לכבודו השוכן שם תדרשו, ומכאן אמרו רז"ל שכינה על שם הכבוד, כענין (שמות כ"ד) "וישכן כבוד ה' על הר סיני", וכן (תהלים פ"ה) לשכון כבוד בארצנו, ואמר זה על שילה. (דברים יב ה)
...ואם תשכיל עוד בטעם שי"ן של תפלין תמצא השי"ן רמז לשכינה ולנשמת האדם, ושי"ן של ד' בתים ירמוז לשכינה המקפת והממלאת לכל העולם וחוץ לעולם ומשפעת כח בד' חיות המרכבה, והרצועה שיש בה כמין דל"ת רמז לארבע רוחות העולם המתנהגים על ידי השכינה, ומעלה ומטה גם כן, ועל כן הרצועות מחוברות ומתפשטות והולכות למטה. ונתבאר בזה כי כל השפע בא לעליונים ולתחתונים מאת השכינה, ומאין בא השפע אל השכינה, מן החכמה והבינה, צא ולמד שהוא כן מתוך יצירת האדם שנוצר בחכמה מופלאה, כי אות שי"ן רשום באפיו אשר שני הנקבים מכוונים כנגד המוח שהוא מקום החכמה והבינה. וענין האבר הזה החתום באות שי"ן שהוא בית קבול, ילמד דעת את העם כי כן השכינה המקבלת שפע, וכן תמצא הנשמה שהיא מקפת את כל הגוף שהיא בתוכו וחוצה לו כוחה ואורה מתפשטים בארבעה חללים שבמוח, שני חללים ראשונים יש בהם כח הציור, חלל אמצעי יש בו כח המחשבה, חלל אחרון יש בו כח השמירה והזכרון. והשגנו מכל זה כי שי"ן שבארבעה בתים הוא רמז לשכינה וד' חיות הקדש, ורמז גם כן לנשמה וארבעה חללים שבמוח, והבן זה. (שם כח י)
ויחל נח איש האדמה וגו', פשטו ידוע ונרמז בזה סוד גדול לחכמים שנכנסו בעמקי התורה וסתריה, כבר ידעת כי השכינה נקראת כרם, שנאמר "כרם היה לשלמה", "כרם ה' צב-אות", ומן הכרם ההוא יוצא היין המשומר בענביו אשר רמזנו... כי בזה הכרם יש בו שני מיני יינות, האחד הוא היין המשומר הנזכר הבא מצד החסד שיש בזה האילן, ונקרא כוס ישועות, כוס רויה, כוס של ברכה. ועוד יש בו יין אחר שנאמר עליו "חמת תנינים יינם", "סורי הגפן נכריה", "כוס התרעלה", ונמשך היין ההוא מצד הטומאה הנקרא יין נסך... והנה נח שהוא איש האדמה האדומה ממ"ה נטע כרם והלך לתור ולבקש עניני הכרם ההוא ולהבחין בין טוב והרע שבו, אמנם לא נזהר ולא נשמר... (נח)
...ואמרו ונהנין מזיו השכינה, לרמוז כי כמו שהאדם נהנה מניצוצי האור היוצאים מן השמש המוציאים ראותו מן הכח אל הפעל כאשר יהיה זך הראות, כן יהנה בעולם הרוחני כאשר יהיה זך המחשבות והכונות מקרני האור השכלי המגיעים אליו בפעל הנקרא זיו השכינה, ואין כח בבעל גשם לצייר אותו תענוג, ואפילו הנביאים לא יכלו לציירו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ל"ד) כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך, רצו בזה כי לפי שהתענוגים שבימות המשיח יהיו לגוף ולנפש יחד, אפשר שישיגו דמיוני ערבותם בעין, רוצה לומר בחוש, אבל העולם הבא שהוא רוחני פשוט לא יושג דמיונו באמצעות הכחות הגשמיות... (מאמר ד פרק לג)
אנכי ארד - המורה והרמב"ן האריכו על תרגום אונקלוס שתרגם כאן בלי כינוי, אנא אחות, ונראה לי שאונקלוס לא תלה עצמו על יתד קבוע בכינויו, אלא כיון לבחינות מתחלפות, כגון להרחקת גשמות ופעולות, או לדרך כבוד... וכשיבא הדבר על השגחה ממנו יכנה מימרא דה', כי המשגיח ישגיח במאמר, וכאשר יכון על התמדת הענין והמשכו יכנה בשם שכינה, כמו "ושכנתי בתוכם", ואם כן כאן לא יוכל לתרגם יקרי, כי אינו מדבר על גילוי והתראות, וגם לא שכינתי, כי אינו הבטחת המשך אלא שמירה... (בראשית מו ג)
...והנה אדם לא רצה לשמע לצווי לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, רוצה לומר שלא יסיח דעתו שענינים הזמניים הממיתים במאכלם, ולכן סלק שכינתו מהארץ, שנתאוה שתהיה לו שם דירה, כי כולם פגרים מתים. וכאשר הרג קין את הבל סלק שכינתו מגלגל הלבנה, מהצד שנעשה לפרנס העולם, כי למי יכין תבואות. בא אנוש ודורו ועבדו ע"ז, והכניסו כקטטה ותחרות באלוהות, לכן נסתלק מכוכב כדי שיכניס ביניהם שנאה ותחרות לבטלם ממחשבתם. בא דור המבול וחטא בזמה, וסלק שכינתו מנוגה, שמלאכתה הוא זווגים, רוצה לומר שנשחתה מלאכתו. בא דור ההפלגה בגודל לבב ויסתלק מגלגל חמה, הוא כוכב המלכים והגדולים, רוצה לומר אי אפשי בהם. באו הסדומיים צרי עין ונסתלק מגלגל מאדים, לשלח בם אפו. בא אמרפל הוא נמרוד שרדף את אברהם, ונסתלק מגלגל צדק שאסף שלום צדקו מהם. הנה סדרו מדרגות ההסתלקות מהעולם ומהגרמים שפרנסתם מהם כפי חולשת הדורות, עד שכמעט פסקה ההשגחה מהם, עד שבא אברהם ובמדת טובו העלים עין מכל הדורות הקודמים, והחזיק ביד אברהם שתיקן מה שחטא אדם הראשון בשמרו מצוות בוראו, וחזר לצדק לתקן עניני אברהם, כמו שכתוב (ישעיה מ"א) "מי העיר ממזרח צדק"... (שמות א א שער לד, וראה שם עוד)
ונתתי אל לבי שבזה נתגלה לנו סוד גדול, ובו תתיישב דעתנו, כי נראה מבואר שה' נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים, כדפירשתי בשער ל"ד, והתחיל בזה תיכף למתן תורה, וכוונתו היתה לקבע אתה דירת קבע כשתגלה לפניו שעת כושר, והתחיל לדחות השעה בחטא המרגלים שקבעו בכיה לדורות, כי סרו מאחרי ה' בשעור גדול, עד שגלוי לפניו שיעברו עליהם מי המבול הזדוניים של הגלויות, שישטפו כל טומאתם, ובכל הזמן שבינתים הסיח דעתו מהדירה הקבועה... (שם כו א שער נ)
ואתה תחזה כי כונות נפלאות אלו בקרבנות הן מחזיונות הנפש השלמה אשר בהם תחיה, והיא הסעודה האלקית אשר הוא מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו, והוא מקבל נחת רוח ממנה, כמו שכתוב "לרצונו לפני ה'", ועל ידי זה יתחזק שפע האצילות על בעלי הסעודה הראשונה ובה תדבק השכינה אל התחתונים כמו שהיה בחנוכת המזבח, ולכן סמך לשם "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו" וגו'... (ויקרא א א שער נז)
הנה כבוד ה' נאמר על האור שנראה בתוך הענן, כמו שכתב בסוף משפטים "ויכסהו הענן ששת ימים", והסכים הרב המורה בפרק י"ט חלק א' שדבור ה' הוא האור הנברא, הנקרא כבוד ה', ומה ששתף לזה בפרק י"ח שכבוד ה' יאמר על עצמו ועל השבח של בני אדם אינם אמיתיים, ויותר נכון שכבוד ה' הרוחני העליון נאמר על העלול הראשון ממנו, כי הוא התחלת דרכיו וראשית בריותיו, ונקרא בחז"ל שכינה, שאינה האור הנברא כבהמורה, ולא עצמותו כדעת הרמב"ן. ומשה בקש להשיגו באמרו "הראיני נא את כבודך", ועליו נאמר "מלא כל הארץ כבודו", שבאמצעותו נמצאו הנמצאים ומשפיע עליהם... וכמו שיש אור השמש העליון ואור האש התחתון, כן המציא הקב"ה אור רוחני עליון הנאצל הראשון, ואור נברא שנראה בסיני ובמדבר. והנה סביב לשכינה ענן וערפל, שהוא קוצר שכלנו בהשגתו, אבל לאור הנברא ענן וערפל סביביו להסתירו. והאור הנברא הוא שר העולם הגשמי, ובהגלתו יכהה החמה והלבנה, וזהו האור שנברא ביום א', להרמב"ן היה מחומר שמימי, ויותר נראה שה' ברא אור פשוט וטהור, וגנזו להשתמש בו בעתות הצורך לאוהביו, והחושך שנזכר שם אם כן אינו העדר אור, ולא יסוד האש כדעת הרמב"ם, אלא שה' ברא לכבודו ענן עב שממנו תבא ברכה לעננים השפלים לתת מטר, והוא ענן הכבוד... (שמות מ לד, וראה שם עוד)
סגור יהיה - במקדש א' וב' היה שער המזרח תמיד פתוח, כמתרה שהכבוד יצא ממנו ויתעלה מעל ישראל, ובבית שלישי יהיה סגור כי ישכן שם לנצח. (יחזקאל מד ב)
ונועדתי לך שם - כי בזה שרתה שכינה, ותשרה בכל מקום אשר שם חכמי הדור אשר מגמת פניהם השכל וידוע אותו, כמו שיעד באמרו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך, והוסיף ואמר וכן תעשו, כמו שהעידו ז"ל שקרה להם בהיותם דורשים במעשה מרכבה, כאמרם ז"ל אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוים אותנו. (שמות כה כב)
כל הזהב - ...ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני, ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יריאיו ומעשיהם לשכנו בתוכם. (שם לח כד)
ובהעלות הענן - וכל כך היתה שריית השכינה קבע במשכן שלא היה מסתלק כלל משם עד שהיו ישראל צריכים לנסוע, וזה לא היה בשילה ולא בבית שני, אבל יותר מזה יהיה בבית שלישי יבנה במהרה בימינו, כאמרו ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. (שם מ לו)
זאת החיה אשר תאכלו - הנה אחר שהתנצלו ישראל את עדים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, כאמרו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך", כמו שיהיה הענין לעתיד לבא, כאמרו "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם", מאס הא-ל ית' אחר כך מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו "כי לא אעלה בקרבך", והשיג משה רבינו בתפלתו איזה תקון שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו עד שהשיגו וזכו אל "וירא כבוד ה' אל כל העם", ואל ירידת אש מן השמים. ובכל ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים... (ויקרא יא ב)
כי בענן אראה - בזה הדור לדבר למשה, ובשאר הדורות לקרא למוכנים לנבואה, כענין שמואל באמרו "ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלקים ויקרא ה' אל שמואל". (שם טז ב)
והייתם קדושים - שיהיה הזרע מוכן לשרות שכינה בתוכו, כמאמר ז"ל שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות. (שם כ ז)
ונתתי משכני בתוככם - תשרה שכינתי בתוככם בכל מקום שתהיו, כמו שיעד קודם העגל באמרו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך"... והתהלכתי בתוככם - ענין המתהלך הוא ההולך אנה ואנה לא אל מקום אחד בלבד, אמר אם כן אתהלך בתוככם כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד, כמו שהיה במשכן ובמקדש, כאמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כלומר בזה האופן ובאותו המקום בלבד אשכון בתוכם, ובאר זה באמרו "אשר אועד לך שמה ונעדתי שמה לבני ישראל", אבל אתהלך בתוככם וירא כבודי בכל מקום שתהיו שם, כי אמנם בכל מקום שיהיו שם צדיקי הדור הוא קדוש משכני עליון, שבו תשלם כונתי, כאמרו "השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו', ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי"... (שם כו יא ויב)
שובה ה' - תהי מנוחתך פה עמנו כענין "זאת מנוחתי עדי עד", ואף על פי שתגלה שכינתך לפני ישראל לגרש את אויביהם תהי מנוחת שכינתך בתוכנו. (במדבר י לו)
כי יקח איש אשה - אחר הדבור בעניני הישוב דבר באזהרות המחויבות לשריית השכינה בישראל, והשמר מלגרום הסתלקותה בפסול הזרע מצד העריות, ומצד תערובת הפסולות, ומצד טומאת המחנה... (דברים כב יג)
ושב מאחריך - כאשר תפנה אליו עורף ולא תחוש לכבודו באחד מאלה. (שם כג טו)
לא יהיה לך בבית איפה ואיפה - אחר שהזכיר דרכי השראת השינה בישראל הזהיר שלא בלבד שנא הא-ל את עוות הדין, אבל ישנא גם כן המחזיק בכלים מוכנים לעשות עול ושצריך להרחיק אותם הכלים פן תגעל נפשו אותנו, כאמרו "כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה". (שם כה יד)
מי זה - ולבאר כל זה אצטרך להקדים ב' הקדמות לקוחות מדברי חז"ל חכמי האמת, הא' בב"ר (י"ט) "וישמעו את קול ה' אלקים" (בראשית ג') מהלך אין כתיב כאן אלא מתהלך, מקפץ ועולה, שעיקר שכינה בתחתונים היתה, מחטא אדם הראשון עד בא אברהם (עלתה י' עליות), בא משה וכל ישראל והורידה לארץ, הדא הוא דכתיב (שמות י"ט) "וירד ה' על הר סיני". ורואה אני שיקשה בעיניך זה המאמר מצדדים ב', הא', מצד המציאות בעצמו כי השכינה תבא משם, ואיך יצוייר כי תהיה עיקרה למטה, והב', מצדנו אנחנו, כי אנו בעלי החומר והמלאכים שכל בפועל, ואיך יתכן לומר כי תהיה עיקר שכינה למטה. ולתרץ הצד הא' אתן לך משל נמרץ ממעין נובע מקור מים חיים, ואצלו ברכה גדולה אליה יתקבצו מימיו, כי כשהצנורות יהיו שלמים ימצאו מים רבים בברכה יותר מבמעין עצמו. ואיני אומר במקורו, כי אינו הפסק לעד, אלא במעין, והרוצה למלאות מהרה ישאב מן הברכה לא מן המעין, אבל כשהצנורות נשברים יהיה להפך. והנה בהיות צדיקים בדור הם מתקנים הצנורות, והרשעים מקלקלים אותם, וקודם חטאו של אדם הראשון היה הכל בשמחה ובשלמות, ואחרי חטאו נתקלקל הכל, ובא אברהם אבינו ותקן וכו' עד משה וישראל שהורידוה לארץ, ואף בימיהם לא נקבע לה מקום לארץ עד בא דוד, ואף בדורו לא ירדה כמבתחילה לבטח, לפי שהיא לא תשכון אלא במקום שעושין מאמרה, ובני אדם מוטבעים בחטא, לכן תהיה בינינו כגר בארץ, אבל אחרי תחיית המתים שירדו השלמים גם יסולק סבת החטא, כאומרו (זכריה י"ג) "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אז תשכון לבטח בתחתונים. וזה הענין תמצאהו רמוז במה שאמר במשכן (שמות כ"ה) "ועשו לי מקדש" וגו'. ובפרשת בחקותי שהיא לעתיד, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל, אמר "ונתתי משכני בתוככם" (ויקרא כ"ו). והסתכל ההפרש הגדול אשר בין הלשון הראשון ללשון הב', שהלשון הא' יורה כי לא ישכון לבטח כי אם כגר שנתארח אצל בעל הבית, ולזה היה המשכן מעשה ידי אדם, ולזה לא אמר ושכנתי בתוכו אלא בתוכם, שהם בעצמם מעון לשכינה, ואם ייטיבו במעשיהם ישכון ביניהם, ואם לא יסתלק, אבל לעתיד לבא שיסתלק סבת החטא יתן משכנו לבטח בתוכנו, כאדם שנעתק מארצו עם כל אשר לו ובא למקום אחר, ולזה אמר ונתתי משכני, ונתתי יורה על הקיום וההעמדה...
ואם תאמר הנה תירצת הצד הא' ומה נעשה להצד הב' אשר יקשה יותר, כי עם כל הנזכר לא יצוייר שתהיה מעלת בני אדם כמעלת מלאכי עליון, לשכן עיקר הכבוד ביניהם בארץ, שאלתך זאת נוטה יותר לקדמות העולם מלחדושו, כי הא-ל ית' אין לו יחס כלל עם נבראיו, וגלגל העליון ויתוש קטן שוין לנגד גדולתו ית' שאין לו קץ ותכלה, וכמו שאמר רבינו הקדוש "כל הגבורים כאין נגדך וגו' ומותר האדם מן" וגו'. אבל כבר תירץ זה באומרו 'לפניך', בערך מעלתך וגדולתך הכל שוים, וכן פירש באמרו (תהלים קי"ג) "המגביהי לשבת המשפילי" וגו', והיחס אשר בינינו ובינו אינה אלא בעשיית רצונו, כי מעשה ידיו כלנו, ולזה התכלית לא ברא האדם כמלאכי השרת שאי אפשר להם לחטוא, ויותר יתפרסם מעלת המלך כשיכחשו אויביו לפניו ויעבדוהו בלב שלם משיעבדוהו אנשי ביתו, וכל שכן שבזמן ההוא יהיו כלם מעשה ידיו בלי אמצעי, לא כעולם הזה שהם נולדים מטפה סרוחה על ידי אשה... (תהלים כד ח)
מזמור לדוד - אקדים ג' הקדמות, ב' מדברי רבותינו המקודשים בעלי האמת, וא' מדברי חכמי התכונה. הא', אמרו חז"ל (ב"ר פ"ב) האבות הן הן המרכבה, ועם שבאלו המלות כללו חכמה נפלאה לא יכילנה ספר, המכוון דרך כלל מדבריהם, כי השכינה שורה בארץ על ידי החסידים המתעסקים בעבודתו והיודעים סודותיו, שמתוכם ימשכו ליראה את השם הנכבד והנורא, ולאהבה אותו אהבה עזה כמות, ואבותינו הקדושים עלו בסולם המעלות עד היותם מעון לשכינה, כי בזמנם לא היו עוסקים בעבודת השם זולתם, ויחידי הדורות ההם היו מעשה ידיהם וילידי ביתם, כאומרו "ואת הנפש אשר עשו" (בראשית י"ב), וזכותם תלו בהם...
ההקדמה הב', אמרם בכמה מקומות (ב"ר י"ט) עיקר שכינה בתחתונים היתה, וגם זו צריכה ביאור רחב, הרוצה לעמוד עליה יעיין במה שכתבתי בפסוק "ויקחו לי תרומה" (שמות כ"ה) ויאירו עיניו, גם במזמור "ה' אדוננו" (תהלים ח') כתבתי מעט מזעיר. ודע כי אם לא חטא אדם הראשון לא זזה עיקר שכינה מהתחתונים, ובחטאו נסתלקה לרקיע א', ובחטא קין לב' עד הגיע לרקיע הז', ואחר באו אברהם יצחק ויעקב ותקנו כל מה שעותו הדורות ההם, עד המשיכם השכינה לחול עליהם, אך לא מצאה מנוח לכף רגלה כאשר בתחלה, ואחר באו משה ואהרן עם כל ישראל וקבלו מלכותו עליהם ואמרו נעשה ונשמע, והוצרכו להקדים עשייה לשמיעה, לתקן מה שעותו אדם הראשון... כי כל הנבראים לא בראם אלא לכבודו, והוא עשיית רצונו...
ההקדמה הג', אמרו חכמי התכונה כי הכוכבים אשר ישתמש בהם הא-ל ית' להנהיג זה העולם השפל הם ז', ויקראו להם שמות שבתאי וכו', והם הז' רקיעים שאמר בב"ר שנסתלקה השכינה מרקיע אל רקיע עד הז' בעון ז'... ומה שאני צריך לכתוב כאן הוא הפעולות אשר ייחסו חכמי התכונה לאלו הז', אמרו כי שבתאי יורה על השממון ועל הצרות המתרגשות לבא בעולם, צדק מעורר יראת שמים ורצון ואהבה, וכוחה גדול בארץ ישראל... ודע כי לאלה המשרתים אין להם כח ואילות כלל מעצמם, אבל הם כגרזן ביד החוצב בו, ביד ה' הנקרא רוכב שמים... (תהלים כט א)
קול ה' על המים - סדר איך תבא השכינה לשכן בתחתונים ממכון שבתה, וכינה הביאה הזאת בקול, כי הוא נסתר מעין כל והוא נשמע למרחוק, כך כבודו ית' נסתר מאד, כי לא יראהו האדם וחי, ונגלה מאד מצד פעולותיו, על כן אמר כי קולו והוא כבודו אשר מפניו ירעשו עליונים ותחתונים, על המים - רמז לגלגל שבתאי המעורר החורבן והצרות המכונות בכל התורה בלשון מים... על כן אמר הרעים ה' על מים רבים, והם הצרות החזקות, כאמרו "ימשני ממים רבים". (שם שם ג)
וכן בעשיה צוה לעם אשר בחר ואהבת לרעך כמוך, לא תקום ולא תטור, לא תשנא את אחיך וגו', המצות שבין אדם לחבירו, כיון ית' לעשותה ייחוד אחד כדי שיהיו דוגמה של עולמות שעליהם, אצילות בריאה יצירה, שכלם מיוחדים, ואם חלילה וחס ימצא מחלוקת ופירוד ביניהם לא ישרה בתוכם, כדפירש רשב"י על פסוק "והוא בא' ומי ישיבנו", שדקדק שלא אמר הכתוב והוא אחד אלא והוא באחד, שרוצה לומר שלא ישרה במקום פירוד אלא במקום ייחוד, ופירוש מי ישיבנו על דרך כי הא דאמרו רז"ל כשישראל בשלום זה עם זה אין שטן נוגע בהם, שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו" ושכינתו אינה מסתלקת מביניהם, אפילו הם עובדים ע"ז, זהו פירוש ומי ישיבנו, כלומר אין שום עון יכול לגרום סילוק שכינתו מעליהם דוגמת דור אחאב, שאף על פי שהיו ישראל עובדים ע"ז, לפי שהיה ביניהם שלום, כשהיו יורדים למלחמה היו נוצחין... (פרק ז)
עוד זהירות הרבה צריך ליקח האדם לעצמו, לעשות שתהיה שכינה דבקה עמו ולא תפרד ממנו. והנה האדם בעוד שלא נשא אשה פשיטא שאין עמו שכינה כלל, כי עיקר שכינה לאדם מצד הנקבה, והאדם עומד בין שתי הנקבות, נקבה תחתונה גשמית, שהיא נוטלת ממנו שאר כסות ועונה, והשכינה העומדת עליו לברכו בכולם שיתן ויחזור ויתן לאשת בריתו, כענין התפארת שהוא עומד בין שתי הנקבות, אימא עילאה להשפיע לו כל הצורך, ואימא תתאה לקבל ממנו שאר כסות ועונה, חסד דין ורחמים, ולא תבוא עליו שכינה אם לא ידומה אל מציאות העליון... (פרק תשיעי)
שוב אשוב - אמר על השכינה שעמהם, ואין שכינה בלא מלאכי המרכבה, ובלידת יצחק בודאי יבא, כמו שבא אצל משה, שנתמלא הבית אורה. (בראשית יח י)
ויעל מעליו - להראות לו כי באמצעותו שרתה שכינה במקום ההוא, ולא שהמקום גורם, וקרא המקום בית אל, לומר שהוא קבוע לא-ל יתברך, נמצא ג' מקומות שנתיחדו לקביעת שכינה, הגדול שבכלם הר המוריה שקראו בית אל, המזבח שבנה בלוז, ושנעתק לשם הר המוריה, וקראו אל בית אל, והמקום שדבר אתו ובנה שם מצבה וקראו בית אל. (שם לה יג)
...ויעקב פחד שישתקעו בטומאת מצרים, ועל זה אמר לו "אנכי ארד עמך", כבתנחומא, כל זמן שאני עם בני אין קונים שם רע, ולכן היו בהם ד' מדות טובות... (שמות א א)
ועשו לי מקדש - כי שם שער השמים מקום הורדת השפע העליון להאיר לארץ, ומאז נברא העולם שרתה שכינה במקום ההוא, ולכן אמרו חז"ל הנכנס בבית המקדש של מטה ומקריב בו מעלה עליו הקב"ה כאילו נכנס והקריב במקדש של מעלה, כי מקדש של מעלה ושל מטה כאילו יעמדו יחד. אמנם המצות הנעשות בחוצה לארץ שהיא תחת שר, שהשפע הבא על ידו הוא בצנור צר, אינן מספיקות להשרות שכינה, כי אם דרך שער השמים, וזה שאמרו חז"ל בבמדבר רבה י"ב שהקב"ה רמז למלאכי השרת שיקימו גם כן משכן, והוא משכן הנער מטטרון, המקריב בו נשמותיהם של צדיקים לכפר על בני ישראל בגלותם, והוא נקרא משכן, שבו שוכן בימי הגלות, וכשזכותם רב ונבנה בית המקדש יושב במקדש של מעלה הנקרא מכון לשבתך, וממנו שפע רב. אמנם אין כח בעולם הזה לסבול המצא השכינה בו, לכן ציוה לנו לעשות המשכן באופן שתעתק קדושת העליון לתחתון, וכאילו חונה בב' המשכנות כאחד, ולכן בחר בבצלאל והערה עליו רוח אלקים שלא כדרך הטבע, שהיה בן ח', לעשות משכן מכוון כנגד משכן הנער, והקמת המשכן נעשתה על ידי משה שהוריד השכינה בזכותו לארץ. וזה שאמר ועשו לי מקדש - שלצדיקים יש כח לעשות למטה מושב רוחני קדוש עד שיהיה ראוי לושכנתי בתוכם ממש, ולא רק התפשטות כבוד מלמעלה. (שם כה ח)
ויהי ביום השמיני - משה שם אל לבו מדוע לא חלה שכינה בימי המלואים, שהוא נגד מה שסרב ז' ימים ללכת בשליחות בה', ולישראל על שנשמטו הזקנים בדרך אל פרעה, ולכן קרא להם שיבושו גם הם וישובו. (ויקרא ט א)
בקרובי אקדש - שעל ידי סלוק הצדיקים מתמלאת השכינה שפע קדושה עליונה שנעשה יחוד. (שם י ג)
בזאת יבא אהרן - שהשכינה נכנסת עמו בהתלבשו ברוח הקדש, אלא שלא כל כהן גדול רואה אותה כשמעון הצדיק... (שם טז ג)
שאו - במתן תורה נתאוו שישרה עליהם כבד' מחנות המלאכים, ועתה הביא עליהם השראתו זאת בהדרגה, וחילק הדבר לג' מדרגות למען תשתלשל התפשטות השראת הקדושה בהדרגה, ואחר שהוחזקה שכינה ל' יום במשכן באה להם הדרגה יותר גדולה, שנעשו בעצמם מרכבה כמלאכי השרת, ולהמשיך הקדושה בהדרגה לכל מחנה ישראל הכניס הלוים בינתים. וידענו מהזהר שכל מחנה מרכבה ג' ראשים, כמיכאל וב' ראשים, ויש במלאכי השרת שעורים חלוקים, כ"ב אלף, ובזמן הפלגת רצון וקדושה ס' רבוא כבמתן תורה, וכן בישראל כי הפלגת קדושה בישראל בהיותם בשעור זה, ואז יש בנפשותם כל חלקי התורה על פי אחיזת כל נפש בקדושה באורות עליונים. (במדבר א ב)
כל עדת - שאין השכינה שורה אלא מתוך אחדות, וכאן היו מאוחדים, בני ישראל, שהיו כולם מיוחסים, שאם לא כן אין השכינה שורה, ואם תאמר למה יתבטלו מלאכי מרכבתו לעומת ישראל, לא שיגעל בהם, אלא שנעשו טפל לישראל, ושכינה שורה על כולם, כי עיקר השראת השכינה הוא בנפשות הצדיקים שהם חלקו ית', ומהם תתפשט אל המקדש ואל המלאכים, וזה שאמר "לצבאותם" צבא המלחמה וצבא להשראת שכינה. (שם)
ומראש הררי - השכינה שרתה עם יוסף שהיה דומה ליעקב, בחיר האבות, והאבות נקראו הרים. וממגד גבעות - ממבחר אמהות, רחל, שבמטתה שרתה שכינה, כמו שאמר "חללת יצועי עלה". שוכני סנה - הסנה רמז לגלות, ואחר ששכינה רצתה להיות עמהם שרתה על יוסף במצרים, ואחר כך בארונו... (דברים לג טו וטז)
הבית הזה - אין השכינה בבנין של אבנים כי אם באנשים, שאם תלך בחוקתי ושכנתי בתוך בני ישראל, בתוכם ממש. (מלכים א ו יב)
לשכן בערפל - בתמיה, איך יתכן שישכן בחומריות העולם הזה, אין זה אלא יחשב שבניתי ב', בית למטה וכאילו גם למעלה, הוא בית זבול, כידוע שבית של מעלה ברקיע ד' הנקרא זבול וזהו לשבתך עולמים - בב' עולמים. (שם ח יב)
יושב בשמים - השם הגדול היושב בשמים ישחק, וא-דוני - שכינה שלא נסתלקה לשמים ולא זזה מכותל מערבי. (תהלים ב ד)
ומפני כי המצוה הוא שלימות גמור לאדם לכך ראוי שיעשה המצוה בשמחה ואז ראוי שתשרה השכינה עליו לגמרי, כי אין השכינה שורה רק מתוך שמחה, אבל כאשר יש לו שמחה בשביל עושרו דבר זה אינו נחשב לכלום, כי העושר אינו השלמת האדם, ומה שאין השכינה שורה רק מתוך שמחה מפני כי אין השי"ת מתחבר רק אל השלם, כמו שהוא ית' שלם בתכלית השלימות, ודבר זה שייך כאשר עושה המצוה שהוא שלימות האדם בשמחה, ואז האדם שלם לגמרי ואז השכינה שורה. (נתיב התורה יח)
ואמר שאין השכינה שורה וכו', פירוש כי מעלת השמחה כי אין השכינה שורה, פירוש כי אין השכינה שורה על דבר חסר רק על השלם, ולפיכך כאשר נפשו אינה בשמחה והיא בחסרון, אין השכינה שורה. אבל השמחה הגשמית אין השכינה שורה על ידי שמחה זאת, כי השי"ת נבדל מן הדברים הגשמיים. כלל הדבר כי מה שאמר שלמה "ושבח אני את השמחה", היינו כאשר השמחה היא אלקית, אבל השמחה שהיא גשמית למה זאת. (חידושי אגדות שבת ל ב)
אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, הדבר הזה הוא, כי השכינה אינה שורה רק על הנבדלים מן העריות, וכל שאר דבר שהוא זנות אין השכינה שורה שם, לכך אין השכינה שורה רק על משפחות מיוחסות שנולדו בקדושה ולא באו מן הערוה, אז הם ראוים לשריות השכינה. ועוד יש טעם אחר והוא עיקר, כי השי"ת משרה שכינה על אשר הם משתלשלים ממנו ועליהם משרה השי"ת השכינה, אבל אשר נולדו בפסול לא נקרא שהם משתלשלים מן השי"ת מקדושתו, שהרי נולדו בפסול והם זרים, ולכך אין משרה שכינתו עליהם... (שם קידושין ע ב)
עוד דא אני צריך להודיע, כי אפילו למטה באצילות הבנין בענין גלות השכינה לא השכינה ממש אלא ניצוץ ממנה, וזה לשון הפרדס פ"ד משער אבי"ע המלאך הזה נקרא בשני שמות, פעמים נקרא מטטרון ופעמים נקרא מיטטרון ביו"ד, והכונה כאשר המלאך לבוש השכינה והשכינה מתעלמת בתוכו והיא מראה פעולותיה על ידו אז נקרא מיטטרון ביו"ד, רמז אל השכינה הכלולה מעשר היורדת ומתעלמת ומסתתרת בתוכו, ולא השכינה ממש אלא ניצוץ והאור המתאצל מהשכינה, והוא ניצוץ ואור כלול מי' ניצוצות, וכביכול הדבר הזה נקרא גלות שכינה, וזה נתבאר בתקונים וכו'... כי כל סוד הגלות שאנו אומרים גלות אינו כי אם שכינה דבריאה, דהיינו נצוץ אחד המתנוצץ ממנה בבריאה, כי שכינה דאצילות עלה כתיב "אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן". (שער הגדול ד"ה אמנם גם זה מתורץ)
גורם לשכינה וכו', הוא סוד רושם התורה, כי רוחניות התורה נשמות ישראל, כדפירשתי, ועל ידי הנשמות יקדים "ושכנתי בתוכם", ותהיה השכינה בישראל, דהיינו לעתיד לימי הגאולה, ועל גילוי השכינה שלעתיד נאמר "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו וגו", ודבר זה תלוי בענין דבר השתלשלות הנשמות, ועל דרך שפירש האר"י ז"ל פסוק "הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום" וגו'... (תורה שבכתב בראשית)
תורה אור, מתחילה אקדים דברי האלקי בעל שערי אורה מה שכתב בדרך כלל על ענין בית הבחירה, וזה לשונו בשער הראשון בכינוי שכינה, והיא היתה שוכנת עם ישראל תמיד משעת עשיית המשכן, כאמרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וצריך אתה לדעת עיקר גדול. דע בתחלת בריאת העולם עיקר שכינה בתחתונים היתה, שהרי מערכת כל הנבראים על סדר המעלות היו עליונים כנגד עליונים, תחתונים כנגד תחתונים, ולפיכך היתה שכינה שרויה בתחתונים ובהיות השכינה למטה נמצאו שמים וארץ אחרים. וזהו לשון ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, שנשתכללו אלו מאלו ונתמלאו אלו מאלו, והיו הצנורות והמקורות פועלים בשלמות ונמשכים מלמעלה למטה, נמצא השי"ת ממלא מלמעלה למטה, וסימנך השמים כסאי והארץ הדום רגלי, נמצא שהשי"ת היה שרוי במצוע שוה בין העליונים ובין התחתונים. בא אדם הראשון וחטא, נתקלקלו השורות ונשתברו הצנורות ופסקו הברכות נסתלקה שכינה נתפרדה החבילה. באו אברהם ויצחק ויעקב ע"ה התחילו להמשיכה למטה, נתקנו לו ג' כסאות והמשיכוה קצת המשכה ועשו גופותיהם כסאות לשכינה, אבל לא נמשכה השכינה בארץ לדירת קבע אלא לדירת עראי, והיתה יושבת על גביהם, והסוד "ויעל אלקים מעל אברהם", ועל זה אמרו האבות הם המרכבה, נמצאת השכינה בימיהם פורחת באויר ולא מצאה מנוח לכף רגלה בארץ כאשר בתחילת הבריאה. בא משה רבינו ע"ה וכל ישראל עמו ועשו משכן וכלים ותקנו קלקול הצנורות וסדרו את השורות והתקינו הברכות והמשיכו מים חיים מבית השואבה והחזירו השכינה לשכון בתחתונים באהל אבל לא בקרקע כאשר בתחלת הבריאה. וסוד זה הוא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ונמצאת השכינה כאכסנאי הולך ממקום למקום, ולזה אמר "ושכנתי בתוכם", ולא אמר ושכנתי למטה, אלא בתוכם, כדמיון אכסנאי, כלומר בכל מקום שילכו אלך עמהם ואשכון בתוכם, אבל לא במקום קבוע, וזהו סוד "ויהי בנסוע הארון" וגו'. וע"ד זה הסוד נצטער דוד ובקש לקבוע מקום לשכינה למטה במקום קבוע, וזהו סוד "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבא באהל ביתי וגו' עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב", וכתיב "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, זאת מנוחתי עדי עד". ולפי שביקש דוד לקבוע מקום למנוחת השכינה ואמר "קומה ה' למנוחתך אתה וארון עזך", ישרו מחשבותיו לפני השכינה ושלח ואמר לו השי"ת ביד נתן הנביא, "לך ואמרת אל עבדי דוד כה אמר ה', האתה תבנה לי בית לשבתי. כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן. ככל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל וגו' למה לא בניתם לי בית ארזים" וגו'. ובמקום אחר כתיב "רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי" וגו'. מה עשה דוד המלך, הכין כסף וזהב ונחושת וברזל ועצים ואבני שוהם ומלואים ואבני פוך ורקמה וכל אבן יקרה ואבני שיש לרוב, וסדר כל מערכות המקדש וכל ביתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו העזרות והאולם וההיכלות ושאר כל תבנית הבית וחצרותיו ולשכותיו הכל קבל ברוח הקודש צורת כל מקום ומקום ושיעור הכסף והזהב ואבנים טובות נשאר כל הדברים הצריכים לו במשקל במדה ובמשורה הכל כפי סדרי המערכת וצורך השכינה, כמו שכתוב "ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם וגו'... הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית" הרי לך כי דוד ע"ה סדר כל צורת בית המקדש ומשקל כל דבר ודבר על פי השי"ת והכל תבנית המרכבות כסא ומעון לשכינה. אחר כך בא שלמה ובנה את הבית וסדר כל המערכות והצורות כפי שסדר לו דוד אביו ע"ה, ואז ירדה שכינה למטה ושכנה בבית עולמים, וזהו שכתב "אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל. בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים", וכתיב "ועתה ה' אלקי ישראל יאמן דברך אשר דברת לעבדך לדוד, כי האמנם ישב אלקים את האדם על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי, ועתה קומה ידו"ד אלקים למנוחתיך אתה וארון עזך" וגו'... "וככלות שלמה להתפלל האש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית", נמצאת שכינה חוזרת למנוחתה בארץ בבית עולמים, ואז חזרו הצנורות וההמשכות כלם להריק ברכה בבית המקדש, והיינו דכתיב "כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם", וכתיב "מציון מכלל יופי אלקים הופיע", ומבית המקדש היו כל הצנורות נמשכות לכל הארצות כלם לשבעים משפחות כנגד שבעים שרים... נמצאת השכינה משלחת הברכה כפי השיעור הראוי לכל הארצות מבית המקדש. ועתה יש לנו להודיעך כי השכינה מיוחדת לישראל לבד, והיינו דכתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וכתיב "אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם", וכתיב "ונתתי משכני בתוככם", והסוד כבר הודענוך, כי זה הוא היכל ששם ידו"ד שוכן בתוכו, וה' יתברך אמר לישראל קחו לכם משכני שאני שוכן בו ולא אפרד מכם לעולם, ואף על פי שאתם מקבלים טומאה אין שכינתי נבדלת מכם, והיינו דכתיב "השוכן אתם בתוך טומאתם", וכשנתן השי"ת לישראל המתנה הזאת ושרתה שכינה ביניהם נמצאו כל אוצרות השי"ת וגנזיו וחדריו וכל מיני שפע וכל אצילות ברכה נמצאו ביד ישראל, ומסר ביד ישראל מפתחות כל אוצר ואוצר פתוח ולקבל כל שפע וברכה מאת השכינה, וזהו שנאמר "ונתתי משכני בתוככם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים", וכאלו השכינה משכנו ומשכונו של הקב"ה יתברך ביד ישראל.
וכשחטאו ישראל לפניו ונחרב הבית הרי המשכן שלו ממשכנו ביד ישראל ומוליכו עמהם בגלות, והסוד "אלה פקודי המשכן משכן העדות", והיינו דאמרינן חביבין ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהם... (תורה שבכתב תרומה)
ושמע ודע כי הפעולה הראשונה שרצה המאציל לפעול בברואיו היא הנהגה בכלל, רוצה לומר השגחתו על התחתונים, והשכן שכינת עוזו בקרבם, והפעולה הזאת בכלל נקראת שכינה, פירוש בהיות המאציל פועל בבחינת השגחה הזאת נקרא שכינה שהוא שוכן בין ברואיו, ובהיות פעולתו בדרך התנוצצות כנודע נקרא להתנוצצות הזאת שכינה, ולא שנדע ונשיג עצמות ההתנוצצות הזה אלא שנדע שיש מציאות התנוצצות הזה, ונשיג מה שניתן לנו רשות להשיג מעניני פעולתו וההשגחה זאת היא קיימת לעד. (חוקר ומקובל סוף חלק ב)
והנה היראה הזאת היא מטהרת את האדם מחשך חומריותו וגופניותו, ומשרה עליו השראת השכינה, וכפי שיעור היראה כן יהיה שיעור הטהרה וההשראה, ומי שמגיע להיות ירא ביראה זאת תמיד, תהיה השכינה שורה עליו תמיד, ודבר זה נמצא בשלמות במשה רבינו ע"ה, שאמרו עליו יראה לגבי משה מלתא זוטרתי היא (ברכות ל"ג), וכן זכה להשראת השכינה בתמידות.
והנה הדבר קשה לשאר בני האדם שישיגוהו כראוי, אמנם כפי מה שישיג ממנה כן יהיה כח טהרתו וקדושתו, ובפרט בעת התעסקו במצות או בתלמוד, הנה היא לו תנאי הכרחי לשלמות התלמוד ההוא או המצוה ההיא. (דרך ה' חלק ד פרק ג א)
...ואפרש לך זה יותר בפרט, הנה כל הגזרות צריכות לצאת בסוד קול ודבור וסודם יסוד ומלכות, והכרוז ממשיך כח היסוד והפעולה עצמה בסוד מלכות, והאמת כי השכינה מתלבשת בכל המלאכים בסוד אדנ"י בם, וחק שם המאציל ית"ש שלא תצאנה פעולות המאורות לעולם אלא על ידי המלאכים, והשכינה מתלבשת בהם כנ"ל, ופועלת בהם להגיע הגזירות למטה, ואף על פי שהמלאכים הם מוציאים הפעולה למעשהו, עם כל זה הנה הכסא נושא את נושאיו, והמלאכים אין להם אלא ליקשר ולידבק בשכינה המתלבשת בהם, ואז היא פועלת על ידם. ובצאת הכרוז והוא ממשיך כח הקול, אז מיד המלאכים מזדמנים לקראת השכינה ומתלבשת בם, ובחינה זו כמו בחינת זיווג, ומגיע להם אחר כך השפע הצריך, והשכינה פועלת בם, ונמצא המעשה הראשון שהם צריכים לעשות בהמשך הכרוז לידבק בשכינה המתלבשת בם, כי זאת היא העשיה שלהם, שהרי כבר אמרתי שהשכינה פועלת בם, והם אינם עושים אלא התדבקות בשרשם לתת לו כסא לשבת עליו לפעול, והבן היטב. וזהו "עושי דבריו לשמוע בקול דברו", כי נותנים כסא למלכות שבהם כדי לשמעו בקול שהוא הכרוז בחינת הקול הנמשך. ונודע שבסוד זה הכרוזים מקדימים בכל יום ומגיעים כרוזים למטה בעשיה להעיר הנשמות לעשות מעשיהם, ומשם מקבלות הנשמות כל והכנה לעשות את הראוי להם... (אדיר במרום דף יב)
דע כי עיקר הכל הוא מצד הנשמה והגוף, ששרשם במאורות הוא הפנימיות והחיצוניות שהם שני מציאות שאפשר להם להיות מתדבקים ושולטים כא' בחבור א' או להיותם בלי מתדבקים בחבור כל כך שלם, ואז יוכלו לשלוט זה על זה, לפעמים הנשמה ולפעמים הגוף ותדע שבסדר זה נסדר המציאות של הספירות מתחלת המצאם שהוא בזמן הצמצום. והבן מאד ענין הזה כי נשאר הרשימו בתוך החלל וממנו נעשו הכלים, ואחר כך בא הקו בתוכו וממנו נעשו העצמות... ועתה די לך לדעת איך סדר כל המציאות הוא פנימיות וחיצוניות, כי כל עליון חיצוניותו היא פנימיות התחתון עד שנמצאים כל המאורות פנימיות וכל הנמצאים מהם חיצוניות להם, והם עצמם מתחלקים בסוד פנימיות וחיצוניות, כי האדם הוא פנימיות ושאר כל העולם הוא חיצוניות אליו, וכן באדם עצמו יש הנשמה והגוף. וארמוז לך בכאן סוד גדול ועצום מאד שהוא מה שכתוב "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכן בלשון הזה נאמר כמה פעמים, הלא נראה שלשון יותר חביב הוא לפני ה', כמו "התהלך לפני והיה תמים", אך באמת סוד גדול הוא, כי חלק א' מן המל' מתלבשת בתוך הנשמות של ישראל, והוא סוד קדוש שרוי בתוך מעיו, בסוד אלקי בקרבי, וזה כמו מוחין ופנימיות לנשמה, אמנם כמו שידעת שרק אחורי העליון הם נעשים מוחין בתחתון, כן מאחורי מל' הוא החלק הזה המתלבש בתוך הנשמות, וזה נקרא אחרי ה', והוא המקשר הנשמות עם השכינה, ומי שמטיב מעשיו הנה הוא מחזיק הקשר הזה, ובכחו נדבק בשרו כראוי על ידי המצות, ומי שמריע מעשיו איבד זה הקשר, והוא סוד לסור מאחרי ה', וזה סוד הענין המוזכר בזהר ובתיקונים פעמים רבות, איך השכינה היא נשמה לנשמות והיא שורה בלב, והבן. (שם דף כה)
עוד יש לנו מקום הבחנה במה שבין הכח הזה לתחתונים עצמם, פירוש, כי הנה האדם בנוי מגוף ונשמה, וידענו שכל תנועות הגוף נולדות מן הנשמה, אמנם יש לנו לדעת גם כן איך מתישבת הנשמה בגוף עצמו, ואיך פועלת בו להוליד התנועות ההם בגוף. כך יש לנו עוד לדעת עניני הכח של התחתונים עם התחתונים עצמם. ואודיעך ענין עמוק בזה, והוא, כי הכבוד העליון הוא השורה בכל מקום והוא המחיה את כל הנמצאות, והעיד הכתוב (נחמיה ט' ו') "ואתה מחיה את כלם", ועל כן נאמר "מלא כל הארץ כבודו", ואמנם העונות של בני האדם מרחיקים הכבוד מן התחתונים, והוא ענין "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם" וגו', ולהפך, הזכיות משכינים הכבוד בתחתונים, והוא ענין "ושכנתי בתוכם", והנה הכבוד עצמו מתעלה ומתרומם בהיותו שוכן בתחתונים, וכבר אמרו ז"ל, "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, ובגלות נאמר, "וילכו בלא כח לפני רודף", לפי שהיה הכח העליון רחוק מהם, וכענין "סר צלם מעליהם", ובהגאל ישראל נאמר "וכבוד ה' עליך זרח", ואז הכבוד עצמו יתרומם, וזה פשוט.
ותדעי שענין זה מצטרך מאד לענין המלאכים ופעולותיהם, כי, הנה רצה האדון ברוך הוא לעשות מעשיו על ידי משרתים, הלא הם מלאכיו הקדושים, ועל כן רצה ושיכן שכינתו על המלאכים האלה, הם הם שלוחיו המוציאים כל גזירותיו לפועל ואדנותו בהם תמיד, כמו שאמרו ז"ל "ה' בם - אדנותו בהם", ואמרו שמו של הקב"ה משותף עם כל מלאך ומלאך, והנה זה הכבוד עומד על כל הצבאות ומתדבק עליהם תמיד, אך בערך המלאך וחשיבותו, כי גם בהם נמנו המדריגות איש לפי ערכו. ותדעי עוד, שאף על פי שהכבוד בכל מקום, אמנם מתגלה במקום אחד יותר ממקום אחר, והוא מקום מיוחד לו, ששם ידרשוהו הרוצים לידבק בו, והוא ענין "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים י"ב ה'), וכתיב (שמות ל"ד כ"ג) "יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלקי ישראל", וכמה סדרים ומערכות יצטרכו לענין זה בהדרגה רבה עד שיגיע לידבק בקדושתו זאת יתברך, ועל ענין זה עומד כל תבנית המשכן והמקדש, מקום לפנים ממקום עד לפני ולפנים ששם הכבוד שורה לידרש ולימצא למבקשים להדבק בו. וכן יש מקדש למעלה מכוון למקדש של מטה. והנה כל צבא מעלה מעלים שבחו של הכבוד הזה ואומרים "מלא כל הארץ כבודו", "ברוך כבוד ה' ממקומו", כי הוא לבדו כח כל הנמצאים, כמו שזכרנו, וכן נאמר (תהלים כ"ד) "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו", כי הכבוד מתעלה משבח מעשיו יתברך, ולכך אמרו רז"ל "פסוק זה שר העולם אמרו", ואמנם עילויו של הכבוד נעשה מכח כל הנמצאות כלם למיניהם, כל אחד לפי הפעולה המיוחדת בו, וזאת היתה כונתו של הכהן בעשותו עבודת הקרבנות, בפרט בקרבן התמיד, שנאמר בו "את קרבני לחמי", שהוא מה שמקריבים לפניו יתברך בכל יום ויום לתועלת כל הנמצאות כלם, והיה מכוין בו להעלות כבודו של מקום ברוך הוא מקיבוץ כל המינים שבנמצאות, כל אחד לפי מה שנוגע לו, וזאת היתה חכמה גדולה שהיו הכהנים צריכים להתחכם בה להיות נגשים אל השי"ת בעד כל ישראל, ושתהיה עבודתם רצויה באמת...
והנה בהיות הצדיקים עובדים העבודה הזאת, יתעורר היחוד העליון ויגלה קצת גילוי ממנו כפי הכנת העבודה ההיא עד שיהיה להם תיקון בבריאה כלה כערך העבודה ההיא, שאין לך עבודה שאין מוספת תיקון בעולם מצד גילוי מיחודו יתברך, שהוא המעביר מה המפריד בין הנבראים ובין הבורא יתברך ומדביק הנבראים אל הכבוד העליון ויתדבק במציאות התחתונים עם קדושתו יתברך בכל הדרכים שסידר להיות מאציל מקדושתו עליהם, הם הם מיני השפעתו, שהם כל מיני הברכה שהוא יתברך מברך את נמצאיו. והנה בתחלה יתחזק התדבקות הנשמות בקדושתו יתברך כחלק המתדבק בכל שלו, שהוא ענין שהמשיל הכתוב "כי חלק ה' עמו", והוא הענין המבואר בתחלת שיר השירים "ישקני מנשיקות פיהו", ההוא מראה עוצם ההתדבקות, והיינו שזה מין התדבקות ישפיע הקב"ה לכנסת ישראל ולכל כללות נמצאיו שפע של קדושה, דהיינו שפע אלקי ורוחני ושפע של ברכה שהוא ישפיע להצלחות אפילו בעולם הזה. והנה, בהיות מתדבקים התחתונים בו יתברך בדבקות אהבה, יעורר הקב"ה האהבה בינו וביניהם וירצה בעבודתם, כענין שתקנו ז"ל "הבוחר בעמו ישראל באהבה", "רצה ה' אלקינו בעמך ישראל ובתפלתם", כי מצד הרצון הזה הוא היות עבודתם מועלת לתיקון הבריאה, וכמו שזכרנו זה למעלה כבר, כי רק הכח, הצווי והרצון העליון הוא שעושה למעלה המצות להיות מועיל ומתקן, ומכח הרצון הזה, הנה תועיל העבודה למה שתועיל ויושפע שפע הברכה בכל הדרכים המתוקנים לדבר הזה, ותתחדש הברכה בכלל התחתונים, ואחר כך יגיע אל האישים כל אחד כראוי לו... (דעת תבונות קס, וראה שם עוד)
דע כי קלקולי הגלות רבים הם ונמצאו נכללים בארבעה ראשים. הראשון נתבאר בפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים ל"א), וזה סוד גדול מאד, כי הקב"ה סידר המאורות שעל ידיהם יצא השפע לעולם, ועל כן הם כולם מאירים זה בזה ומאירים בענפיהם. ותדע, שכל הבריאה היא ענף המאורות, כל המלאכים וכל בני האדם וכל הבריות כולם. ובהיות המאורות שמים פניהם להאיר לתחתונים, ונמצאו כל חלונות האורה וברכה נפתחים, ועל כן ירבה הטוב בכל, ולא יהיה לא צער ולא יגון כלל בעולם. וכאשר גרמו העונות, אז הסתירו המאורות פניהם ולא האירו זה לזה, וגם תולדותיהם לא לקחו מחיה די שביעתם, ואז תשש כח הקדושה וכל הנמשכים אחריה, ונתגבר כנגד זה כח הטומאה. והבן מאד, כי כל זה גרמו עונות ישראל, כי בחטאם נתחזקה הטומאה והיתה מתגברת לעמוד במקומות מן הקדושה לפי חטאם... והבן איך היה זה, כי בהיות המאורות מאירים ברווחה כמו שהיו, למי היה נמשך אותו השפע, הלא לישראל, על כן לא היו שולטות האומות עליהם להגלותם, וכל שכן שלא היו יכולות להחריב את הבית הקדוש, וכיון שהסתירו המאורות את פניהם, נתמעטה ההשפעה מישראל ומבית המקדש, ואז גברו עליהם האומות והיתה הגלות. וכל זה לתועלת ישראל היה, כי אז קבלו המקטרגים חלקם ונתפרשו מן הקודש שלא לטמא את הדרכים. ומאז והלאה נשארו הדברים כך, כי כל המאורות הם מעלימים את אורם. ולא תאמר שאין נמשך מהם שפע, כי אם כך היה לא היה עולם עומד, אבל האמת שלא נמשך אלא מה שצריך בהכרח ואי אפשר זולתו, ונמצא הכל בצמצום, על כן אין שמחה... ונמצא שהצינור הגדול המשפיע לשכינה הוא הנסתם תחילה, ולא נסתם לגמרי, כמו שפירשתי, אלא שנקצר הפתח, ומה שיורד ממנו אינו יורד אלא בהעלם גדול.
ועתה אפרש לך זה הענין היטב. כי בראשונה היה השפע יורד ברוחה ובגילוי, ועל כן היתה השכינה מתחזקת בכבוד ובתפארת ובשמחה גדולה, מושלת על כל הצבאות והמחנות אשר לה, וישראל כמו כן היו מתגברים ברוב ההדר למשול על כל הגוים. ובההפך בלהות הזמן, נוטל הכבוד הזה, והשכינה אינה מקבלת רק בהסתר גדול, וכן ישראל, ועל כן לא נראית שליטת השכינה, ואין ממשלה לישראל. אך לא לקחה השכינה רק מידי היסוד ולא ינקו ישראל אלא משדי אמם הקדושה. ונמצא, שזהו הקלקול הראשון שגרמה הגלות, והוא הסתר אור המאורות וחוסר השפע והכח, וגם התורה חסרה מישראל מפני זה, וכן כל חכמה אבדה, כמו שאמר הכתוב (ישעיה כ"ט) "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר"...
והקלקול השלישי איום ונורא הוא, שיצאה השכינה וגלתה בין שרי הטומאה, וכמה מיני מאורות עצומים וחזקים יצאו אחריה ונמסרו ביד הקליפות, ועל זה הסוד כתוב (קהלת ח') "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". והנה גם בזה מתחבר הקלקול השני שפירשתי כבר, כי בשלטם על אלה המאורות לקחו מהם שפע וגבורה, ונתחזקו כמו שפירשתי, ונמצא להם גאון שבעת לחם, על כן אמרו ידינו רמה, ועבדים מתפרצים לפני אדוניהם, וכן כתוב (קהלת י') "ראיתי עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ"...
ופעולות נמצאו לפקידה רבות, ונכללו בפסוקי החכם בספר שיר השירים, כמו שאבאר לך בעזרת השם אחר כן. והפעולה הראשונה נתבארה בפסוקים שהבאתי בתחלה, והיא קימת השכינה מן העפר, ועל כן כתוב (מיכה ז') "כי נפלתי קמתי", וכן (ישעיה נ"ב) "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים". ואומר לך מה היא זאת הקימה, כי לא היה רק חושך ואפילה לישראל, ולא היה להם מנחם ברוב היגון והצרה המתגברת בכל יום תמיד, ועל כן שפלה נפשם לעפר שהן הקליפות. ובהגיע הזמן הזה להתחבר הצדיק, כמו שזכרתי, אז נמצא להם מנחם, וקמה השכינה מן העפר הזה והיא מתחזקת בעצמה, אף על פי שהיא בין הקליפות, כי עדן לא יצאה, אבל אינה כבראשונה משפלת עצמה ומתבוססת כביכול בצערה, כי עתה לקחה אור הממלכה ולא חסר ממנה רק הגילוי, להראות את כל העמים ואת כל השרים את ממשלתה, שתראה בעת הזכירה במהרה בימינו...
ועתה אודיעך בזה סודות גדולים לפי סדר הפסוקים. בהיות הצדיק קורא את השכינה, כמו שפירשתי, מרוב החושך שנתגבר עד הזמן ההוא לא נראה מקום לאור כלל, ונתייאשו ישראל מן הגאולה מקוצר רוח ועבודה קשה, על כן השיבה לו (שיר ה') "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה". ואומר לך מהו זה הכתונת, כי הוא מעיל יקר ונכבד והנתן לקומת שכינה מן הבינה, ועל זה הענין כתוב (דברים ל"ב) "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף". ובהיות זה הלבוש עליה, כל זר לא יקרב אל הקודש ובל יראה גאות ה'. וכאשר ירדה השכינה בגלות, אז כתוב (ישעיה ל"ב) "פשוטה ועורה", והסוד "ובעירום ובחוסר כל" (דברים כ"ח), בעירום - מן המעיל הזה הוא העומד לצנה ולמגן, ובחוסר כל - הוא הצדיק. ואז לבשה בגדים אחרים, חשוכים ושפלים, ונקראים בגדי החול. ומפני שהעוונות של ישראל רבים והקליפות נתגברו, על כן לא נראה דרך להשיב את המעיל הזה למקומו, ולכן אמרה, "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה". ועוד פגם אחר נמצא, והוא שיטוף הרגלים, וזה נודע, כי אחיזת הטומאה היא באלה הרגלים, וכתיב (משלי ה') "רגליה יורדות מות", ושני המשיחים הם שתי הרגלים האלה, שהם עתידים לגאול את ישראל, ובהתחזק הפגם בשרשם לא יעצרו כח לגאול... (מאמר הגאולה ועיין שם עוד וערך גאולה)
...אבל ישראל מעולם נקשרו במלכם ולא עזבוהו, ועל כן הוא היה מברכם תמיד בכל עת ובכל שעה, ואפילו בזמן גלותם. והרי פירשתי לך היטב, איך כל מה שנפגם ונתקלקל בגלות חוזר ונתקן בגאולה, ונתקן יותר ממה שנתקלקל, ונמצא, שאז תהיה השכינה מתוקנת ומקושטת יותר ממה שהיתה מאז היות העולם, ועל זה הענין אמר הכתוב (שיר) "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים". והנה הפסוק הזה השכינה אומרת אותו להקב"ה, ומה היא אומרת, "לכה דודי", כי בהיותה עדיין בגלות שלא יצאה ממנה אומרת כן, אבל בזמן הגאולה ששם דודה עמה אומרת לו "נצא", נצא מן הגלות, "נצא השדה", הוא המקום העליון, מקום השמחה והעונג, שדה אשר ברכו ה', "נשכימה לכרמים", ותדע שהשכינה היא הנקראת כרם, בהיות התחתונים בה כענבים באשכולות, ובהיותה נתקנת כך שכל חיילותיה תלויים בה בכבוד גדול ואין מחריד, אז אמרה "נשכימה לכרמים", וכל השכמה בחסד, וכן כתוב (בראשית כ"ב) "וישכם אברהם בבקר". והנה החסד יהיה גובר מאד באותו הזמן, וממנו רוב השלום והמנוחה... (שם)
...ואמר עוד "ונגולו כספר השמים", וזה גם כן סוד גדול, כי בהיות הקליפות שולטות, נתפשטה הקדושה לחוץ וממנה היו יונקים, אבל עתה הנה תאסוף רגליה אל המקום למעלה עד שלא יינקו ממנה עוד. והבן איך הדברים הולכים בסדר גדול, כי בתחילתה יוסר הסיבוך והעירוב שהיה מונע התיקון, ונמצא שלא ישאר עוד כח לקליפה, ועוד תשוב הקדושה תאסף הביתה למקומה, ואז יתחזקו ישראל בפנים, ולא יעצרו כח הקליפות כלל, כי לא יוכלו להיות נכללות באסיפת המעלה ההיא, וישארו נובלות מעצמן, וזהו שאמר "וכל צבאם יבול". ועוד הבן ענין "ונגולו כספר השמים", כי הוא כמו הספר שקוראים בו, וכאשר נגמרה הקריאה גוללים אותו, והקריאה היא רמז לגילוי האור, והגלילה לסתימתו. ונמצא, שעד העת האירה הקדושה לכל צד ונהנו הקליפות ונתקיימו, אך עתה לא כך יהיה עוד, אלא ונגולו כספר השמים, כבר תהיה גלילת הספר אחר תום הקריאה, ואז "וכל צבאם יבול" - כעלה נובל מחוסר הלחות והיניקה, כן יבולו אלה. ועתה הבן, כי אין מקבלים גרים לימות המשיח, ולכן אמר "ונגולו כספר", כי כבר נגלל הספר ונסתם, ועל כן לא יהיה מקום לבא עוד אל הקודש פנימה, כי בתחילה כנפי השכינה היו פרושות לקבל את כל הבא לחסות תחתיהן, אך עתה "ונגולו כספר השמים", ורק הטוב שישאר יהיו גרים גרורים, ולא עתה יגררו כי אחרי כן, כאשר תשמע עוד בסוד דריכת הפורה... (שם)
ועתה אודיעך עוד סודות גדולים, לראות איך הדברים נקשרים זה בזה. כי בראשונה עשה המאציל צד הקדושה וצד הטומאה, ובזה הענין תלויים כל עניני העולם למגדול ועד קטן. ואומר לך עתה סוד יפה מאד, כי הנה כתוב (עמוס ט') "הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע". ולהעמידך על אמיתת הענין אקדים לך הקדמות בקצרה. ותדע כי כשהשכינה מאירה בכל תיקוניה הגדולים, מאור אחד תפש לו מקום בראשונה, שאין אור אחר נחשב לפניו מפני רוב גדולתו ותפארתו, ונקרא שם המאור הזה שלום. בהיות המאור הזה מתחזק, בו נקשרים כל הבריות מקטנן ועד גדולן, וכאשר יהיה הוא משפיע בהן, הנה כולן יהיו במנוחה גדולה. ותדע מאין יצא המאור הזה, כי הוא מאור אחד מעצם היסוד הוא נמצא, וכאשר נתחברה התפארת עם המלכות בראשונה לברא את העולם, אז נתחזק המאור הזה מאד... ובהתחבר השלום העליון והתחתון נאמר, (ישעיה נ"ז) "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב", כי אז נמצא השפע שלם והמנוחה מתפשטת בכל. והקליפה שונאה השלום הזה... והשכינה הקדושה היא עת שלום. ועתה תבין הענין עוד היטב, כי בהתגבר מדריגות הקדושה ובהתחזקן לשלוט, ימשכו כל הדברים שמחה ובאהבה גדולה וייחוד ביניהם, כי כן הם מיוחדים בשרשים... (שם)
והנני אומר לך עתה סוד אחר מסודות המשיח ותראה בזה הקדמות גדולות. והוא, כי הנה כתוב (משלי כ"ג) "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך". ובאמת כאן נראה כפל הפסוק, כי כיון שאמר אמך, למה יחזור לומר "ותגל יולדתך"? וצריך שתדע, כי המשיח הוא היחידה כאשר שמעת פעמים אחרות, ומאז חרב הבית נאמר בו (ישעיה נ"ג) "והוא מחולל מפשעינו מדכא מעונותינו", והוא לא זז מן השכינה אלא לשעות ידועות שנמצאו לו פעולות למעלה, אבל בשאר כל הזמן הנה עמה הוא יושב תמיד אפתחא דרומי בין סובלי חלאים. ואפרש לך בכאן סוד גדול מאד, כי השכינה הנה עליה נאמר (משלי ל"א) "אשה יראת ה' היא תתהלל", כי אשת חיל היא וחומה למלך בסוד "אני חומה" (שיר ח'), והיא לקחה על עצמה כפרת חטאי ישראל ונקיון פגמיהם, כי גם למעלה פגמו, וכדי שלא תחריב הקליפה את העולם, נתרצתה בזה לשאת היא לבדה ולכפר על בניה, וזהו שבחה ותהלתה והאהבה אשר לא תכבה. וכמו כן משיח מקבל יסורי ישראל, שאם לא כן לא היו יכולים לעמוד, ועל כן המשיח והשכינה שניהם עומדים ביחד, לא יפרדו זה מזה, כאשר שמעת. ולזמן הגלות המשיח במהרה בימינו הנה ישוב אל אמו, ובהיותו שם כמה מאורות יתעוררו לתת לו עטרות גדולות ולשכינה כמו כן בעדו. ובאמת שהמאורות האלה גם למלך ינתנו בראשונה, והוא נותן אותם לשכינה, ואז נאמר "ישמח אביך ואמך". ובצאת משם המשיח לבא אל המקום אשר יבא שם, הנה יותר ויותר תרבה המעלה אל השכינה, שנאמר בה (תהלים ב') "אני היום ילידתיך", כי עטרות אחרות הוא צריך לקבל מלבד הראשונות, והנה נכבדות מהראשונות הרבה, ונמצא, שמפני היותו נולד משם תרבה שם השמחה, וזהו "ותגל יולדתך", כי ראשונה תשמח עם האב יחד להיותה אמו, וזהו בזמן הזיווג והעיבור, ואחר "ותגל יולדתך", כי ילדתו... (שם)
ועל המשיחים כתוב (דניאל י"ב) "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" - והם שני המשיחים בסוד הנצח וההוד, ו"מצדיקי הרבים ככוכבים", הם שאר השרים אשר יקומו לרעות את ישראל תחת המשיחים, והם יהיו ככוכבים המקבלים אורם מן השמש. ונודע שהשכינה עצמה תהיה סובבת על המשיחים ומקפת סביבותיהם, וסוד זה נתבאר בפסוק "ונגד זקניו כבוד" (ישעיה כ"ד), והם זקנים שקנו חכמה בסוד "ונחה עליו רוח ה'" (שם י"א), שהוא אור החכמה הסתומה, ועוד זקנים מפני היחידה עצמה שהיא כך. והנה בכל שאר הפעמים היתה השכינה מתלבשת בתוך חכמי הדורות, ומשם מאיר לישראל, ואפילו משה כך היה, אלא שבכח גדול היה האור בוקע ויוצא, אבל במשיחים כתוב (שם ל') "ולא יכנף עוד מוריך", כי השכינה מלבד שכנה בתוכם עוד תסובבם, ויהנו ישראל מזיווה בגילוי... ונמצא שעתה יהנו ישראל מאור השכינה הרבה, ועל כן שם י"א) "כי מלאה הארץ דעה את ה'". (שם)
השכינה היא העיקרית בפעולת ההנהגה בתחתונים, והיא המשתלמת באורותיה, או הנגרעת ראשונה על ידי מעשה התחתונים, ואחר הפגם הנעשה בה נפגמים שאר המאורות, כי מתקלקלים הדברים. ויש שני מיני גלות, גלות הענפים, שהם הנשמות והמלאכים, וגלות כביכול לשורש עצמו, פירוש לשכינה. וזה כי המציאות הקדוש אינו תופס מקום, כמו שביארנו, רק המקום הוא לנפרדים, אלא שנמצא ומתגלה במקום. והנה מקום גילוי אור השכינה בתיקונו הוא ממקום כבודה באצילות עד ארץ ישראל, אבל כיון שהיא גולה הגילוי לא נעשה שם, אלא במקום אחר ששם מצב הקליפות ולא כל אורותיה מתגלים שם, רק חלקים מהם, והם מתגלים בתוך הס"א, חלק כאן וחלק כאן, לפי פרטות המדריגות... ובגאולה תחזור השכינה במקומה, והטומאה תכלה, ויהיה הכל ברווחה בתיקון ההתעוררות כראוי. (כללי פתחי חכמה ודעת, כלל ט)
ועתה אודיעך דרך ענין הנהגת המאציל ב"ה בסדר הספירות האלה. הנה הפעולה הראשונה שרצה המאציל לפעול בברואיו היא ההנהגה בכלל, פירוש השגחתו על התחתונים ושכינתו בקרבם. והפעולה הזאת נקראת שכינה, פירוש, בהיות המאציל פועל בבחינה זאת, נקרא שהוא שוכן בין ברואיו. ובהיות פעולתו בדרך ההתנוצצות כנ"ל, נקרא להתנוצצות ההיא שכינה, ולא שנדע ונשיג עצמיות ההתנוצצות הזה, אלא שנדע המצאו, ונשיג מה שנרשם בו מעניני פעולותיו. ההשגחה הזאת היא השגחה כוללת, שכך ישגיח לצדיקים לשלם להם שכר טוב, כמו על הרשעים להפרע מהם. ואין שינוי בבחינת השגחה מענין לענין. וכן קיבל התעוררות ממעשי הצדיקים והתעוררות ממעשי הרשעים בהשוואה אחת, בבחינת קבלת התעוררות אין חילוק בין זה לזה.
אמנם ההשגחה צריכה להשתנות לפי מעשי התחתונים, כי לפעמים יהיה פועל חסד לשלם טוב, ולפעמים דין להעניש לראוי לו, על כן נסדרה ההנהגה בחסד ודין, ובאמת יש לפעמים שיהיה הקב"ה פועל חסד גדול וגמור למחול כל פשע, ויש לפעמים שפועל דין תקיף, ושיקוב הדין את ההר ולדקדק אפילו כחוט השערה. ויש מידה אמצעית בין החסד והדין, ונקרא רחמים. הרי ההנהגה מתחלקת לחסד דין רחמים, ולפי החילוקים האלה כך תהיה השגחתו הכללית הנ"ל.
הרי פה ארבע בחינות פעולה, חסד דין רחמים והנהגה כללית. ואלה ראשי ההנהגה ויסודותיה כיסודות הטבע למורכביהם, ונרמזים בד' אותיות השם ב"ה כמו שאפרש לך עוד בס"ד.
ואם תשאלני מה צורך לד', הלא ההשגחה הכללית היא עצמה תוכל להיות כך... דע כי זה נמשך מהיות המאציל ב"ה רוצה להתעורר בפעלו כפי ההתעוררות שמקבל מן התחתונים. על כן הנה נבחין בפעולותיו שני ענינים, א', ההתעוררות הזה שהוא רוצה לקבל מן התחתונים, וכן להשפיע בהם, וזהו ענין התקשר בהם ורצותו להיות לו שייכות עמהם. וב' ענין הפעולה אשר יפעל על פי ההתעוררות. ונמצא שאין ההתעוררות הפעולה, ולא הפעולה ההתעוררות, אלא הם שני דברים צריכים זה לזה להשלמת ההנהגה. ולכן להתקשרות ולשייכות הזה של המאציל ב"ה עם התחתונים הוא שאנו קוראים שכינה, ולפעולותיו בחילוק מיניהם אנו קוראים חסד דין רחמים. (כללים מספר קנאת ה' צב' י ויא)
וירא את המקום מרחוק - אבל לא מקרוב, כי ראה זיו שכינת הקב"ה שנקרא מקומו של עולם, מרחוק דוקא, ראייה חושית כהסתכלות בשמש שמרחוק יכול האדם להסתכל בה אבל לא מקרוב, כי אין כח בחוש הראות להסתכל בשמש בהיותה קרובה לאדם קל וחומר בן בנו של קל וחומר זוהר זיו שכינתו ית', וכן אמר משה (שמות ג') "אסורה נא ואראה" וגו', אסור נא היינו להתרחק מן המקום המקודש ולא להיות קרוב לו, והכל כדי שיוכל לראות, וכן אמר ירמיה (ל"א) "מרחוק ה' נראה", משמע אבל לא מקרוב. (בראשית כב ד)
והתהלכתי בתוככם - ...הדעה הששית היא, שמאחר שנאמר "והתהלכתי בתוככם", "ונתתי משכני בתוככם", שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר קל וחומר שתהיה דבקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר... (ויקרא כו יב)
...ומה שנקט "באהל מועד" להודיע טעם למספר זה, והוא לפי שבא להשרות שכינתו בתוכם, לשון להשרות מורה על העמדת השכינה דירת קבע שמה, ואין דירת קבע בפחות מל' יום, על כן בא' בניסן הוקם המשכן, ובו ביום ירדה השכינה לתוך אהל מועד, ואחר ל' יום שנראה שעשה לו ה' מדור בתחתונים דירת קבע, מנאם בא' באייר, ולא מנאם תיכף בא' ניסן כי עדיין לא החזיק במדור זה.
ונראה לי ליתן טעם למנין זה בזמן השראת השכינה, לפי שאמרו רז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל בפחות מן כ"ב אלף, שנאמר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, וטעמו של דבר להשוות מלכותו ית' בארעא כעין מלכותא דרקיעא, כארז"ל, בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בהר סיני ירדו עמו כ"ב אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים ס"ח) "רכב אלקים רבותים אלפי שנאן ה' בם", רוצה לומר כשיש מספר זה אז ה' בם, השכינה שרויה בם, וכן מצינו במחנה לוים שהיו כ"ב אלף, על כן הוצרך למנות גם את ישראל לידע אם יש בהם כחשבון הזה שראויין להשראת השכינה בכל שבט ושבט. והוצרכו ישראל למנין ס' רבוא דוקא לא פחות, לפי שכתב רבינו בחיי פרשה זו שבכל מקום שהשכינה מצויה שם תמצא ד' מחנות שכינה, ובספר הפרדס שער פרטי השמות פרק ב' דף קי"ח כתב שיש כ"ח מחנות שכינה, ומהיכן למד לומר כן, אומר אני שלמד זה מן מספר זה שבא על ידי השראת השכינה בהיקף ז' עננים ותוכו רצוף אהבה במחנה לויה, ובכל ענן היה כבוד ה', ובכל מקום שכבוד ה' מצוי בו אין שם פחות מן ד' מחנות שכינה, שבכל מחנה ומחנה כ"ב אלף נמצא בז' עננים כ"ח מחנות, בכל ענן ד' מחנות, צא וחשוב כ"ח פעמים כ"ב תמצא ת"ר אלף ועוד ט"ז אלף, כך היו ישראל תר"ג אלף והלוים כ"ב אלף, סך הכל תרכ"ה אלף... ואף על פי שיש כאן מותרות ט' אלפים, מכל מקום אין לצמצם בתחתונים כי המיתה מכלה בהם ושמא לא יתמלא המספר מן הפחותים מבן כ' כל כך מהרה. (במדבר א א)
ויהי ה' את יוסף - פירוש כי בהשראת השכינה על האדם יושפע הנסמך מהמשרה שכינתו ממה שבו, וידוע הוא חן המקום ב"ה כי הוא מקור החן, והוא אומרו "ויהי ה' את יוסף", ובזה ויט אליו חסד פירוש ממילא... (בראשית לט כא)
אנכי ארד עמך - מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז"ל שאמרו כי מצרים להיותה מלאה גילולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל, דכתיב "כצאתי את העיר". ואולי שכוונת דברי ה' הוא על דרך אומרו עמו אנכי בצרה, שרמז לו כי כביכול יסבול עמו הצרה, והוא אומרו "אנכי ארד עמך מצרימה", פירוש לשון מצר, וכמו שמצינו שנגלה למשה בסנה להראותו כי שוכן בסנה מקום קוצים לצד צער ישראל, ולעולם לא ירדה שכינה למצרים מקום המטונף. אלא שראיתי שאמרו ז"ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים, כאומרם גלו למצרים שכינה עמהם, וכן אמרו "וישתחו ישראל על ראש המטה", לשכינה שהיתה וכו'. ואמרו עוד כי השכינה השלימה מנין שבעים נפש שירדו למצרים, כי בפרטן אינם אלא ס"ט, הרי כי שכינה ירדה למצרים.
אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה, הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה שנו רבותינו כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו ב' ואחד אמרו ז"ל כי מצויה שכינה, ומצינו שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו משכן ואחר כמה הכנות האמורים, ובירידתם ראו מעשה ה' וכבוד ה' מלא המשכן, מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפילו אלף. אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה, בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר, ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה, וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני, ולמטה ממנה השראתו בבית המקדש, ולמטה ממנו על הנביא, ובית הכנסת ובית המדרש, ובין עשרה שעוסקים בתורה ולמטה בהדרגת המנין, ובזה נתישבו דבריהם ז"ל כי לא ירדה שכינה שהיא בחינת אור הגבוה ביותר שהוא המנבא, ולזה אמר משה "כצאתי את העיר", אבל בחינת אור המצוי אצל לומדי תורה וכיוצא ירד עם יעקב אבינו, ושם היה עד יום צאת ישראל ממצרים, והגם שבאורו ית' לא יוצדק לעשות הפרש זה, אמת כי באלקותו ית' הוא אור שוה, אבל באור המבהיק ממנו הוא שיתיחס אליו בחינות ההדרגות, וזה גם כן ימצא בבחינות הנשמות, שהם אור מאור כסא כבודו ית', יש ביניהם הפרשות מופלאות, והבן.
ובזה מצאנו נחת רוח במה שאמר הכתוב "ואנכי אעלך", שכפל לומר ב' פעמים ואנכי, ולא הספיק במה שכתב בתחלה "אנכי ארד" וגו', שנתכוין לומר על בחינה העליונה אעלך וגו', והוא סוד אומרו אנכי ה' אלקיך, והיא בחינת שכינה העליונה שנת היובל, שנת המ"ט, והוא סוד מ"ט פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה... (שם מו ד)
הנני עומד לפניך - פירוש לפניך במקום זה ושם על הצור, כי מלא כל הארץ כבודו בתמידות, באין השתנות מקום שלא יהיה בו שוכן השוכן, אלא יש מקום שתגדל בו השראת שכינתו יתברך, או כפי מעלת הכנת המקום כמקום המקודש או כפי השרויים בו. (שמות יז ו)
ושכנתי בתוכם - ולא אמר בתוכו לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל שיקיפו המשכן בד' דגלים, ואולי כי דברים אלו הם תשובה למה שחשקו ישראל בראותם בהר סיני שהיה ב"ה מוקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות בתוכם... (שם כה ח)
ובדרך רמז ירמוז הכתוב באומרו בסדר זה, שהקדים "ושכנתי בתוכם" קודם אומרו "ככל" וגו' לומר לו ענין גדול, כי בחינת הקדושה והדרגותיה לא בגדר המספר, כי גבוה מעל גבוה וגבוהים, הלא תמצא אומרם ז"ל אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו, שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", ואמרו על ב' וג' וה' ועשרה וכל אחד כפי הדרגתו, ואמרו עוד שאין השכינה שורה על פחות מס' ריבוא, כי מטעם זה לא נתנה תורה להאבות עד שהיו הבנים במספר ס' ריבוא, מכן תקיש ותדין כי הדרגות הקדושה הם מא' עד ס' ריבוא, וזה בבחינת המספר ובבחינת האיכות כמה הדרגות מא' לא' אשר אין קץ. וכיון שכן אמר ה' למשה שישכון בתוכינו לא ידע משה הדרגות של בחינת השכון כמה שיעורה, לזה נתחכם ה' ודבר אליו כדברים האלה, "ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך", סמך "ככל אשר" וגו' ל"ושכנתי", לומר כי אותה בחינה המדברת עמו כשיעור אותה המרכבה אשר היה מראהו ישכון בתוכה... (שם שם ט)
...ואולי שרמז באומרו סמוך לענות תיבת אנכי על השכינה, בסוד "צור ילדך תשי", וזה הוא שיעורה, קול ענות של אנכי שומע, שתיבת שומע חוזרת על יהושע שאמר קול מלחמה במחנה, אמר לו כי קול זה ששומע הוא קול שיגיד שברון השכינה, בסוד ובן כסיל תוגת אמו, אשר שכתבתי... (שם לב יז)
פני ילכו - הרבה פירושים נאמרו בפסוקים אלו, ונראה לפרש הכתוב על פי דבריהם ז"ל כי שכינתו ית' תקרא פני ה', לצד שהיא הנראית לצבא השמים, ואליה רומז אומרו "ולא יראו פני ריקם", וכאן השיב ה' למשה על טענותיו והודיעו כי ההולך עמו הוא פני ה', שהיא השכינה, ועל חששת שמא לא יהיה נוח למשה מציאות זה אמר והניחותי לך. ונתכוין עוד לומר לו שיניח אור עליון עליו ולא יפסק ממנו מה שנח עליו עד עתה מן הרוח, אלא שלבחינת ישראל תהיה השכינה הולכת לפניהם, ובחינה זו בחינת דין הוא, והשם יגיד עליה אד-ני... (שם לג יד)
...הנה בהשכיל על טעם הדבר נדע שאין זו קושיא, כי טעם הדבר הוא לצד שחש ה' שכשראו ישראל את אלקיהם שכן שמו בתוכם ואין גדולתו ומוראו ניכר כסדר שהוא ניכר בעליונים, שלא יהא מוראו עליהם כמצטרך, ולא יתנהגו כשיעור הכבוד המתחייב בו, ויותר יש לחוש לגדולי ישראל שיחשבו בדעתם שהם קרובים אל ה' וירצו להיות נגשים ומתקרבים אשר על כן עשו משפט בגדול שבכולן שאין גדר למעלה ממנו... (ויקרא י ג)
...ולכן אמר ה' כי אני ה' אלקיכם, פירוש להיות שבחינת הנשמה בס' ה' משרה אור שכינתו באדם, כסוד אהל שכן באדם, ומצד זה יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון, והוא מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר "לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי", הכונה היא שמרוב דביקותו באדון האדונים ית"ש לעד, עד שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה שבא החפץ בו והתאוה לעשות רצונו יתברך, שאינו מהכת החפצים דברים המרוחקים מהקדושה... (שם יח ב)
ושמרתם את משמרתי - ...ואומרו אני ה' אלקיכם, נתכון לומר כי בהטמאם אפילו בשוגג הם נגרעים מערך זה שיתייחד שמו יתברך עליהם, כי התיעוב בכל מציאות שיהיה יפעיל פירוד בין ישראל ובין השכינה, שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא וקדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים. (שם שם ל)
וכי יגור אתך - ...עוד ירמוז על השראת השכינה בעולם הזה אתנו, ויצו ה' כי יגור אתך גר ממקום גבוה, דקדק לומר אתך, על דרך אהל שכן באדם, ואמר בארצכם היא ארץ הקדושה, כי שם מקום השכינה, ועזבה מקומה עליון ובאה לגור בארץ, לא תונו אותו, שאין לך אונאה כאונאת השכינה... (שם יט לג)
ונתתי משכני בתוככם - פירוש על דרך אומרו אהל שכן באדם, שעיקר משכנו יתברך הוא תוך נשמות עם קדושו, ואומרו ולא תגעל נפשי ולא הספיק אומרו ונתתי משכני, לצד שחש ה' כי יאמר כל ישראל דבר זה שמבטיח ה' הוא דבר רחוק מהשכל, שידור דירת קבע רוחני בלתי בעל תכלית הרוחניות תוך בני אדם בעלי צורה וחומר, והגם כי יבטיחם עשות כן זה יהיה לצד עוצם האהבה יהפך הצורה, על דרך מה שפירש הרשב"י בפסוק "באתי לגני וגו' אכלתי יערי וגו' שתיתי ייני" וגו' משל חתן וכו'... ודבר כזה לא יתמיד כמעשה ניסים, ואין מבטח להתמדת הדבר ותגעל הרוחניות לגשמיות, לזה אמר "ולא תגעל נפשי אתכם", כי יכונן ה' תכונת נפשם בסדר אשר ישכון ה' בתוכם כדרך המתקבל בתכונת הנשתוה. והוסיף לומר והתהלכתי בתוככם, לומר שמלבד שלא יגעל גם יהיה לו נחת רוח בהשראת שכינתו בתוך תוכם, והיא בחינת הנשמה שהיא תוך תוכם, ופירוש והתהלכתי הוא יטול הערב, גם נתכוין על דרך מה שאמרו ז"ל כי נשמות עם בני ישראל חצובות מאורו ית', והרחקת שכינתו בעולם הזה לא יסובב פרידתה ממקורה, והרי היא דבוקה בחבל הכסף עד מקום מחצבה, ודרך שם יורד אור החיים ממקור עליון, ומחבר נפש קדושה עם מקורה. וזה יסובב כי תכיר הנפש בוראה ותתאו לעבודתו וללכת בדרכיו, ועל ידי חטא אדם נרתק חבל הכסף ולא יאיר אור הבא מלמעלה תוך הנפש, והוא סוד אומרו עונותיכם מבדילין ביניכם ובין אלקיכם, וזה יסובב שיקו האדם מטעמי התיעוב ויאבד חשקו במושכלות הנעימים והערבים. והוא מאמר ה' באומרו והתהלכתי בתוככם, זו חבל הכסף המתהלך מאורו ית' תוך נפש אדם, ובזה והייתי לכם לאלקים, כי איש כזה יבחר בקבלת עול אלקותו יתברך, ותמצא שכל נפש החוטאת בעולם אינה פועל הרע בתחלה עד שמקדים בחטא קל מקלי הקלות, ובחטוא האדם אפילו בחוט השערה ימנע ממנו בחינה זו של התקשרותו במדרגה עליונה... (שם כו יא)
ואומרו והתהלכתי בתוככם - על דרך אומרם ונבאו בניכם ובנותיכם, שיהיה אורו ית' מתהלך בתוכם, והוא רוח המנבא על דרך אומרו "עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וישב ה' בתוכם, וכל אחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי ואנוהו, והוא אומרו והתהלכתי בתוככם, ואמר לשון הליכה לצד שיתהלך אורו ית' לזון נשמות היושבים סביביו יקרא הליכה, ואומרו והייתי לכם לאלקים הוא מאמרם זה א-לי ואנוהו, ואולי שרמז לשון נוה שהצדיקים עצמן הם נוה של הקב"ה שהוא דר ביניהם, ואומרו "ואתם תהיו לי לעם" שיהיו הם קרובים יותר מכל צבא השמים... (שם שם יב, וראה שם עוד)
יאר ה' - פירוש שלא יהיה מסך המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים, שבזה יאיר אור שכינתו על ישראל. (במדבר ו כה)
אל ה' - מקום שנאספים רוב צבור שכינה שורה. (שמואל א י יז)
ולא יעשה - עוד ארונות להתפלל, שהשראת השכינה תהיה בכל ירושלים. (ירמיה ג טז)
רפידתו - משכן השכינה שעל הכפורת, ורוצה לומר שבתוך המשכן השכינה הנאהבת בעיני כל האומות. (שיר ג י)
דע שיש אמצעי והיא השכינה שהיא אמצעי בין בני אדם ובין השי"ת כביכול. וידוע שיש חילוק בין לימוד התורות שלא כל אדם ואדם לומד בבחינה אחת, ומי שזוכה ללמוד להשכינה שלימודו עולה להשכינה אזי השכינה מקבלת הלימוד התורה ומעלה להשי"ת, ונמשך מזה שפע, היינו שפע רוחניות ושפע גשמיות, כי בהתורה יש אש ומים, וכשהשכינה שהיא בחינת אמצעי מקבלת התורה אזי עולה כח האש למעלה, ונמשך ממנו שפע למעלה לכל העולמות ולכל המלאכים ושרפים וכו', וזה הוא שפע רוחניות, וכח המים נעשה מזה שפע גשמיות ויורד לזה העולם, וזה הוא בחינת ימין ושמאל שיש בהתורה, דהיינו אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד... (קנט)
...וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה, ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו ית', בין בפועל ממש כמלאכים עליונים, בין בכח ככל איש ישראל למטה שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה במסירת נפשו על קדושת ה'. ולכן אמרו רז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרויה וכו', וכל בי עשרה שכינתא שריא לעולם, אבל כל מה שאינו בטל אצלו ית' אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו אינו מקבל חיות מקדושתו של הקב"ה מבחינת פנימית הקדושה ומהותה ועצמותה בכבודה ובעצמה, אלא מבחינת אחוריים שיורדים ממדרגה למדרגה רבבות מדרגות בהשתלשלות העולמות דרך עלה ועלול וצמצומים רבים עד שנתמעט כל כך האור והחיות מיעוט אחר מיעוט עד שיכול להתצמצם ולהתלבש בבחינת גלות תוך אותו דבר הנפרד להחיותו ולקיימו מאין ליש, שלא יחזור להיות אין ואפס כבתחלה מקודם שנברא... (ליקוט אמרים פרק ו)
...ואף על פי כן אמרו רז"ל לא המדרש עיקר אלא המעשה, והיום לעשותם כתיב, ומבטלין תלמוד תורה לקיום מצוה מעשית כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, משום כי זה כל האדם, ותכלית בריאתו וירידתו לעולם הזה להיות לו ית' דירה בתחתונים דוקא לאהפכא חשוכא לנהורא, וימלא כבוד ה' את כל הארץ הגשמית דייקא, וראו כל בשר יחדיו כנ"ל, מה שאינו כן כשאפשר לעשותה על ידי אחרים אין מבטלין תלמוד תורה, אף שכל התורה אינה אלא פירוש המצות מעשיות, והיינו משום שהיא בחינת חב"ד של א"ס ב"ה, ובעסקו בה ממשיך עליו אור א"ס ב"ה ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה על ידי פקודין שהן אברי' דמלכא, וזה שאמר רב ששת חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי, כמו שאמרנו במ"א באריכות.
והנה המשכה והארה זו שהאדם ממשיך ומאיר מהארת אור א"ס ב"ה על נפשו ועל נפשות כל ישראל היא השכינה כנסת ישראל, מקור כל נשמות ישראל, כמ"ש לקמן על ידי עסק התורה נקראת בלשון קריאה, קורא בתורה, פירוש שעל ידי עסק התורה קורא להקב"ה לבא אליו כביכול כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו, וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצוותא חדא ולא ליפרד ממנו ולישאר יחידי חס ושלום, וזה שאמר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", ואין אמת אלא תורה, דהיינו שקורא להקב"ה על ידי התורה דוקא, לאפוקי מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה, אלא צועק כך אבא אבא, כמו שקובל עליו הנביא, "ואין קורא בשמך". ומזה יתבונן המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בשעת עסק התורה. (שם פרק לז)
והנה לתוספת ביאור לשון הינוקא דלעיל צריך לבאר תחלה להבין קצת ענין השראת השכינה שהיתה שורה בבית קדשי הקדשים, וכן כל מקום השראת השכינה מה ענינו, הלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה. אך הענין כדכתיב "ומבשרי אחזה א-לוה", שכמו שנשמת האדם היא ממלאה כל רמ"ח אברי הגוף מראשו ועד רגלו, ואף על פי כן עיקר משכנה והשראתה היא במוחו, ומהמוח מתפשטת לכל האברים, וכל אבר מקבל ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו, העין לראות, והאזן לשמוע, והפה לדבר והרגלים להלוך... והנה על המשכת כל התרי"ג מיני כחות וחיות מהעלם הנשמה אל הגוף להחיותו עליה אמרו שעיקר משכנה והשראתה של המשכה זו וגילוי זה הוא כולו במוחין שבראש, ולכן הם מקבלים תחלה הכח והחיות הראוי להם לפי מזגם ותכונתם, שהן חב"ד וכח המחשבה וכל השייך למוחין, ולא זו בלבד, אלא גם כללות כל המשכות החיות לשאר האברים גם כן כלולה ומלובשת במוחין שבראש ושם הוא עיקרה ושרשה של המשכה זו בבחינת גילוי האור והחיות של כל הנשמה כולה, ומשם מתפשטת הארה לשאר כל האברים, ומקבל כל אחד כח וחיות הראוי לו כפי מזגו ותכונתו, כח הראיה מתגלה בעין...
וככה ממש על דרך משל א"ס ב"ה ממלא כל עלמין להחיותם, ובכל עולם יש ברואים לאין קץ ותכלית רבוא רבבות מיני מדרגות מלאכים ונשמות וכו', וכן ריבוי העולמות אין לו קץ וגבול גבוה על גבוה. והנה מהותו ועצמותו של א"ס ב"ה שוה בעליונים ותחתונים, כמשל הנשמה הנ"ל... ונמצא כמו שמצוי שם כך נמצא בתחתונים ממש, וההבדל שבין עולמות עליונים ותחתונים הוא מצד המשכת החיות אשר א"ס ב"ה ממשיך ומאיר בבחינת גילוי מההעלם להחיות העולמות והברואים שבהם, שהעולמות העליונים מקבלים בבחינת גילוי קצת יותר מהתחתונים, וכל הברואים שבהם מקבלים כל אחד כפי כחו ותכונתו שהיא תכונת ובחינת המשכה הפרטית אשר א"ס ב"ה ממשיך ומאיר לו. והתחתונים אפילו הרוחניים אינם מקבלים בבחינת גילוי כל כך רק בלבושים רבים אשר א"ס ב"ה מלביש בהם החיות והאור אשר ממשיך ומאיר להם להחיותם, וכל כך עצמו וגברו הלבושים אשר א"ס ב"ה מלביש ומסתיר בהם האור והחיות עד אשר ברא בו עולם הזה החומרי והגשמי ממש, ומהווהו ומחייהו בחיות ואור אשר ממשיך ומאיר לו אור במלובש ומכוסה ומוסתר בתוך הלבושים הרבים והעצומים המעלימים ומסתירים האור והחיות עד שאין נראה ונגלה שום אור וחיות רק דברים חמריים וגשמיים ונראים מתים, אך בתוכם יש אור וחיות המהוה אותם מאין ליש תמיד שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיו... (שם פרק נא)
וכמו שבנשמת האדם עיקר גילוי כללות החיות הוא במוחין וכל האברים מקבלים אור וכח לבד המאיר להם ממקור גילוי החיות שבמוחין, ככה ממש על דרך משל עיקר גילוי כללות המשכת החיות להחיות העולמות והברואים שבהם הוא מלובש ונכלל ברצונו וחכמתו ובינתו ודעתו ית' הנקרא בשם מוחין, והן הן המלובשים בתורה ומצותיה וגילוי כללות המשכה זו הוא מקור החיות אשר העולמות מקבלים כל אחד בפרטות רק הארה מתפשטת ומאירה ממקור זה, כדמיון אור המתפשט מהשמש על דרך משל, וכחות אברי הגוף מהמוח הנ"ל ומקור זה הוא הנקרא עלמא דאתגליא ומטרוניתא, ואימא תתאה ושכינה מלשון ושכנתי בתוכם, על שם שמקור זה הוא ראשית התגלות אור א"ס אשר ממשיך ומאיר לעולמות בבחינת גילוי, וממקור זה נמשך לכל אחד האור וחיות פרטי הראוי לו ושוכן ומתלבש בתוכם להחיותם, ולכן נקרא אם הבנים על דרך משל וכנסת ישראל, שממקור זה נאצלו נשמות דאצילות ונבראו נשמות דבריאה וכו'. וכולן אינן רק מהתפשטות החיות והאור מהמרוק הזה הנקרא שכינה, כהתפשטות האור מהשמש. אבל השכינה עצמה שהיא ראשית הגילוי ועיקרו מה שא"ס ב"ה מאיר לעולמות בבחינת גילוי, והיא מקור כל המשכות החיות שבכל העולמות, שכל החיות שבהם אינו רק אור המתפשט ממנה כאור המתפשט מהשמש, אי אפשר לעולמות לסבול ולקבל אור שכינתה שתשכון ותתלבש בתוכם ממש בלא לבוש המעלים ומסתיר אורה מהם, שלא יתבטלו במציאות לגמרי במקורם, כביטול אור השמש במקורו בגוף השמש, שאין נראה שם אור זה רק עצם גוף השמש בלבד... וכמו שאמרנו לעיל שאור א"ס ב"ה מלובש ומיוחד בחכמה עילאה, והוא ית' וחכמתו אחד רק שירדה בסתר המדרגות ממדריגה למדריגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים שהן תרי"ג מצות התורה, ובירידתה בהשתלשלות מעולם לעולם גם השכינה ירדה ונתלבשה בה בכל עולם ועולם, וזהו היכל קדש קדשים שבכל עולם ועולם, וכמו שכתב בזהר ועץ חיים שהשכינה שהיא מלכות דאצילות, (שהיא בחינת גילוי אור א"ס ב"ה וחיות שמאיר לעולמות, ולכן היא נקראת דבר ה' ורוח פיו כביכול, על דרך משל כמו שבאדם הדבור הוא מגלה מחשבתו הסתומה ונעלמה להשומעים, היא מתלבשת בהיכל ק"ק דבריאה שהיא חב"ד דבריאה, ובהתלבשותן במלכות דבריאה נבראו הנשמות והמלאכים שבבריאה... (שם פרק נב)
והנה כשהיה בית ראשון קיים שבו היה הארון והלוחות בבית קדשי קדשים היתה השכינה שהיא מלכות דאצילות שהיא בחינת גילוי אור א"ס ב"ה שורה שם ומלובשת בעשרת הדברות ביתר שאת ויתר עז בגילוי רב ועצום יותר מגילויה בהיכלות קדשי קדשים שלמעלה בעולמות עליונים, כי עשרת הדברות הן כללות התורה כולה דנפקא מגו חכמה עילאה דלעילא לעילא מעלמא דאתגליא, וכדי לחקקן בלוחות אבנים גשמיים לא ירדה ממדרגה למדרגה כדרך השתלשלות העולמות עד עולם הזה הגשמי, כי עולם הזה הגשמי מתנהג בהתלבשות הטבע הגשמי והלוחות מעשה אלקים המה, והמכתב מכתב אלקים הוא למעלה מהטבע של עולם הזה הגשמי, הנשפע מהארת השכינה שבהיכל קדשי קדשים דעשיה, שממנה נמשך אור וחיות לעולם העשיה, שגם עולם הזה בכללו אלא בחינת חכמה עילאה דאצילות, שהיא כללות התורה שבי' הדברות נתלבשה במלכות דאצילות ודבריאה לבדן, והן לבדן המיוחדות באור א"ס שבתוכן הן הנקראות בשם שכינה השורה בקדשי קדשים דבית ראשון על ידי התלבשותה בי' הדברות החקוקות בלוחות שבארון בנס ומעשה אלקים חיים. ובבית שני שלא היה בו הארון והלוחות אמרו רז"ל שלא היתה שכינה שורה בו, פירוש מדרגת שכינה שהיתה שורה בבית ראשון שלא כדרך השתלשלות העולמות, אלא בבית שני היתה שורה כדרך השתלשלות והתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה, ודבריאה במלכות דיצירה, ודיצירה בהיכל קדשי קדשים דעשיה, וקדשי קדשים דעשיה היה מתלבש בקדשי קדשים שבבית המקדש שלמטה, ושרתה בו השכינה מלכות דיצירה המלובשת בקדשי קדשים דעשיה. ולכן לא היה רשאי שום אדם ליכנס שם לבד כהן גדול ביום הכפורים, ומשחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, ואפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו, כדאיתא בברכות פ"ק, פירוש שכינה עמו כדרך השתלשלות והתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה ויצירה ועשיה, כי תרי"ג מצות התורה רובן ככולן הן מצות מעשיות וגם התלויות בדבור ומחשבה כמו תלמוד תורה וברכת המזון וקריאת שמע ותפלה, הא קיימא לן דהרהור לאו כדבור דמי... ואינון עובדין טבין הן תרי"ג מצות הנמשכות מחכמתו ית' כדי לאחוז אור השכינה בפתילה, היא נפש החיונית שבגוף הנקראת פתילה על דרך משל, כי כמו שבנר הגשמי האור מאיר על ידי כליון ושריפת הפתילה הנהפכת לאש, כך אור השכינה שורה על נפש האלקית על ידי כליון נפש הבהמית והתהפכותה מחשוכא לנהורא וממרירו למתקא בצדיקים או לפחות על ידי כליון לבושיה שהן מחשבה דבור ומעשה, והתהפכותן מחשך הקליפות לאור ה' א"ס ב"ה המלובש ומיוחד במחשבה דבור ומעשה תרי"ג מצות התורה בבינונים, כי על ידי התהפכות נפש הבהמית הבאה מקליפת נוגה מחשוכא לנהורא וכו' נעשה בחינת העלאת מ"ן להמשיך אור השכינה היא בחינת גילוי אור אין סוף ב"ה על נפשו האלקית שבמוחין שבראשו, ובזה יובן היטב מה שכתוב "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא". (שם פרק נג)
בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין חכמי המשנה ע"ה ששנו במשנתם עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם, כי זה כל האדם, ואף גם זאת היתה כל ירידתו בעו"ה לצורך עליה זו אשר אין עליה למעלה הימנה, כי שכינת עוזו אשר בגבהי מרומים והשמים ושמי השמים לא יכלכלו אימתה, תשכון ותתגדל בתוך בני ישראל, כמו שכתוב "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", על ידי עסק התורה והמצות בעשרה דוקא, כמו שאמרו רז"ל אתיא תוך תוך וכו', ועל זה נאמר בקרבך קדוש, ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, ומשום הכי נמי אצטריך להו לרז"ל למילף מקרא מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה וכו', ואף גם זאת לא מצאו לו סמך מן המקרא אלא לקביעת שכר בלבד ליחיד לפי ערכו ולפי ערך המרובים, אבל לענין השראת קדושת הקב"ה אין לו ערך אליהם כלל. וההפרש שבין השראה לקביעות שכר מובן למביני מדע, כי קביעת שכר הוא שמאיר ה' לנפש תדרשנו באור תורתו, שהוא מעטה לבושו ממש, ולכן נקראת התורה אור, שנאמר עוטה אור כשלמה, והנפש היא בעלת גבול ותכלית בכל כחותיה, לכן גם אור ה' המאיר בה הוא גבולי מצומצם ומתלבש בתוכה, ועל כן יתפעל לב מבקשי ה' בשעת התפלה וכיוצא בה, כי בו ישמח לבם ויגיל אף גילת ורנן ותתענג נפשם בנועם ה' ואורו בהגלותו ממעטה לבושו שהיא התורה ויצא הברק חצו, וזו היא קביעת שכר התורה הקבועה תמיד בנפש עמלה בה. אבל ההשראה היא הארה עצומה מאור ה' המאיר בה בלי גבול ותכלית, ואינו יכול להתלבש בנפש גבולית כי אם מקיף עליה מלמעלה מראשה ועד רגלה, כמו שאמרו חז"ל אכל בי עשרה שכינתא שריא, כלומר עליהם מלמעלה, כמו שכתוב "ויהי נועם ה' א' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו", כלומר כי נועם ה' אשר הופיע במעשה ידינו בעסק התורה והמצות דאורייתא וקוב"ה כולא חד יתכונן וישרה עלינו מלמעלה להיותו בלי גבול ותכלית, ואינו מתלבש בנפשנו ושכלנו, ועל כן אין אנו משיגים בשכלנו הנעימות והעריבות מנועם ה' וזיו השכינה בלי גבול ותכלית אשר מתכונן ושורה עלינו במעשה ידינו בתורה ומצות ברבים דוקא... (אגרת הקדש כג)
...והנה נודע ליודעי חן כי דבר ה' נקרא בשם שכינה בלשון רז"ל, ואימא תתאה ומטרוניתא בלשון הזהר, ובפרט בר"פ וארא, לפי ששוכן ומתלבש בנבראים להחיותם, ובלשון המקובלים נקרא בשם מלכות, על שם דבר מלך שלטון, כי המלך מנהיג מלכותו בדיבורו, ועוד טעמים אחרים ידועים ליודעי חן. ומודעת זאת כי יש בחינת ומדריגת מלכות דאצילות ובחינות מלכות דבריאה וכו', ופירוש מלכות דאצילות הוא דבר ה' המחיה ומהוה נשמות הגדולות שהן מבחינת אצילות כמו נשמת אדם הראשון, שנאמר בו ויפח באפיו וכו', וכמו נשמת האבות והנביאים וכיוצא בהן... ומלכות דבריאה הוא דבר ה' המחיה ומהוה הנשמות והמלאכים שבעולם הבריאה שאין מעלתם כמעלת האצילות וכו', ומלכות דעשיה הוא דבר ה' המחיה ומהוה את עולם הזה בכללו... (שם כה)
נודע בשערים מה שכתוב בתיקונים דשכינתא איהי מרעא בגלותא כבי'. פירוש על דרך משל כמו חולי הגוף המבדיל בין קדש וכו', שסיבת החולי והבריאות היא התפשטות והילוך החיות מהלב אל כל האברים המלובשת בדם הנפש היוצא מהלב אל כל האברים וסובב סובב הולך הרוח חיים והדם תוך תוך כל האברים והגידים המובלעים בהם וחוזר אל הלב. ואם סיבוב והילוך הרוח חיים הלז הוא כהלכתו תמידי כסדרו המסודר לו מחי החיים ב"ה, אזי האדם בריא בתכלית, כי כל האברים מקושרים יחד ומקבלים חיותם הראוי להם מהלב על ידי סיבוב הלז. אך אם יש איזה קלקול באיזהו מקומן המונע ומעכב או ממעט סיבוב והילוך הדם עם הרוח חיים המלובש בו, אזי נפסק או מתמעט הקשר הלז המקשר כל האברים אל הלב על ידי סיבוב הלז, ואזי נופל האדם למשכב וחולי ה' ירחם.
וככה ממש על דרך משל הנה כל נשמות ישראל נקראים בחינת אברי דשכינתא הנקראת בשם לב, כמו שכתוב "וצור לבבי", וכמו שכתוב "ושכנתי בתוכם", פירוש כי לשון שכינה הוא שאור הויה שוכן בעולמות בי"ע להחיותם, והמשכת חיות זו היא על ידי התלבשות תחלה בנשמות ישראל, לפי שכל הנבראים אין ערוך להם אל הבורא ית', דכולא קמיה כלא ממש חשיבין, ואי אפשר להם לקבל חיות מאורו ושפעו ית' להיות נבראים מאין ליש, וחיים וקיימים כ"א על ידי הנשמות שעלו במחשבה וקדמו לבריאות עולמות שעל ידי בחינת הדבור, כמאמר חז"ל במי נמלך הקב"ה וכו', כנודע במקום אחר. ונודע בשערים כי כל המשכת החיות וההשפעה מעליונים לתחתונים מהן הן כמו שכתוב בס"י נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן, ובכתבי האריז"ל מכונה בשם אור ישר ואור חוזר, וכמו שכתוב "והחיות רצוא ושוב", אשר על כן על פי הדברים והאמת האלה אשר אי אפשר לבאר היטב במכתב, נקראת השכינה בשם לב והנשמות בשם אברים, להורות לנו כי כאשר כל הנשמות דבוקות ומקושרות יחד אזי סיבוב והילוך החיות וההשפעה סובב סובב ונעוץ סופן בתחלתן לקשר ולחבר כולן להויה אחד ולדבקה בו ית'... (שם לא)
אנה הלך - משיבה כנסת ישראל לשכינה שהיא היפה שבמקבלי ההשפעה כידוע ליודעי חן, כי היא תחלת המחשבה וסוף המעשה. אנה פנה - להשפיע טובה לאומות העולם. (שיר ו א)
...ועוד שהצדיק מרכבה לשכינה, ושם מנוח ההשפעה האלקית ומשם תתשפט, שעל זה התפלל משה רבינו ע"ה ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, ובכל זאת אין המשכן מיותר, אלא ומעשה ידינו כוננהו, שעל ידי המשכן ועבודתו הצדיקים מטהרים ומתכוננים, נמצא שיותר נחת רוח והגנה לעולם בצדיק. (איכה א ט)
...מכלל הדברים יצא לנו שהמכוון בשם אלקים הוא בעצמו מה שקראו המחברים להתקשרות המאציל ב"ה עם התחתונים בשם שכינה, כי כשרצון המאציל ב"ה לפעול בברואים ההנהגה הכללית והיא השגחתו עליהם, הרי הוא כאילו שוכן בקרבם, ולזה נקרא שכינה... (בראשית א א)
קול ה' אלקים - מתהלך כינוי לקול... לרוח היום - כי בהגלות השכינה תבא רוח גדולה וחזקה, כענין שנאמר "והנה ה' עובר והנה רוח גדול וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'"... ולפיכך אמר בכאן כי שמעו קול ה' שנתגלה השכינה בגן כמתקרב אליהם לרוח היום... (שם ג ח)
ויקרא לו א-ל אלקי ישראל - רוצה לומר שמה שנדר להעמיד המזבח בבית אל מפני ששם המקום גורם להשראת השכינה, כמו שאמר "מה נורא המקום הזה", חשב עתה שאין נפקא מינה במקום, ונדמה לו שהוא המסבב השראת השכינה בכל מקום שהוא, ועל זה אמר "ויקרא לו א-ל אלקי ישראל", שאינו אל של בית אל, כמו שאמר לקמן "ויקרא למקום א-ל בית אל", רוצה לומר שהמקום גורם השראת השכינה... ועל כן קרה לו ענין דינה כדי שיוכרח לצאת משם ולקיים נדרו. (בראשית לג כ)
כי מן השמים דברתי עמכם - לדעת ר"ע ירדו השמים אל הר סיני, ולדעת רבי עלה הר סיני אל השמים, וכבר בארתי זה, ופלוגתם תלויה בפלוגתת ר"ה ורב חסדא (סוטה ה') חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא... שדעת רבי שהש"י יגביה את האדם אל האלקות ורוחניות וישפיע עליו כפי שפע האלקות, ודעת ר"ע שמצמצם השפע האלקות כפי כח האדם... (שמות כ יט)
...אולם באשר בני עליה המה מועטים ויחידים קדושי עליון אשר זכו להיות מקדש לה' ומעון לכבודו הם יקרי המציאות, ונפשות כל המון בית ישראל הגם שהם מאורי אור נאצלות מזיו האלקות וחלק א-לוה ממעל, בכל זאת כל נפש ונפש היא רק ניצוץ קטן מהמון הרוחניות האלקיות, אשר תתיחס בכללה בפי האלקיים לקומה שלמה מתוארת בכחות נשגבים רבים, אשר ימליצום לשבר את האזן בשם איברים פרטיים על שם פעולתם המתחלפות וכחותם הכולל כל מיני קדושות, וכל נפש ונפש תתיחס בערך הקומה הנפלאה הזאת רק לערך ניצוץ פרטי שביב אשיי מתפרד מאבר פרטי מכלל הקומה הכללית, ואיך תהיה היא מרכבה לשכינת הכלל הכולל בשאינה מתיחסת רק לחלק מחלקיו, על כן אמרו חז"ל שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, כי כבר שערו בחכמתם האלקית כי לא יספיקו הנפשות להיות מעון ומשכן לאור השכינה בכללה עד שיתקבץ מהם כשעור הזה... (שם כה א רמזי המשכן)
ועשו לי מקדש - כבר בארתי ברמזי המשכן שענין המשכן היה קבוצת כל נפשות ישראל לקומה שלמה מתיחסת עם האלקות שבעולם הגדול, שעולם הגדול הוא המקדש של מעלה... וצוה "וכן תעשו" שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין את עצמו להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו, כמו שאמר ה' לדוד (ש"ב ז') "והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'", רוצה לומר שאתה בעצמך תהיה בית לה', כי דוד היה רגל רביעי שבמרכבה... (שם שם ח)
והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים - הם שני מיני מדרגות, א', היות האלקות בתוכם ממש בהיות נפשם אלקית, ועל ידי הקדושה תשוב להיות מושלמת ופועלת במציאות באופן שידמו הצדיקים כהאריס שנעשה שותף אל המלך בפרדס, הגם שאינו קנינו הוא שותף אליו מצד עבודתו שתקנו וגדרו ויטעהו שורק, כן הצדיקים אריסי ה' אשר שמרו את הפרדס הגדול שהוא העולם, שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות על ידי התורה והמצוה יטיילו עם המלך במלאכתו ישבו ונעשו שותף להקב"ה במעשה בראשית, מצד שישבו בגן הגדול לעבדו ולשמרו על ידי תורה ומצות, ואמר להם הריני כיוצא בכם, כי הם במעשיהם ינענעו טורי המערכת, ולפי גזרתם ינהיגו העולם לחסד ולשבט, כמו שאמר מי מושל בי, צדיק. ומצד הב' "והייתי לכם לאלקים", מצד הנהגתו את הצדיקים בעצמם כפי רצונו עליהם לטובה, ויהיה מוראו עליהם בהכירם גדולתו ורוממותו, ועל שני דברים אלה אמר (יחזקאל ל"ז) "ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם, והיה משכני עליהם והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם", (והם שני מדרגות, המקדש אשר בתוכם והמשכן אשר עליהם ולמעלה מהם)... (ויקרא כו יב)
וירד ה' בענן - אחר שיצא לדבר חוץ לאהל ירד בענן, שזה מורה על צמצום הדבור והתעלמות השכינה. (במדבר יא כה)
מתהלך בקרב מחניך - ...ולבא אל כונת הכתובים נקדים שהשראת השכינה בתוך בני ישראל הוא על שתי מדרגות, מדרגה החשובה היא בזמן שישראל שומרים את עצמם מלעשות רע ומתנהגים בקדושה ובטהרה, אז הוא שוכן בתוכם, כמו שכתוב (ויקרא כ"ו) "ונתתי משכני בתוככם", "והתהלכתי בתוככם", וכאן "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך". המדרגה השניה היא בזמן שאין שומרים את עצמם מדבר רע ואין מתנהגים בקדושה, ואז לא ישכון בתוכם, כמו שאמר (שמות ל"ג) "רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך", ועם כל זה לא יסיר השגחתו מעליהם. וגם בזה יש שתי מדרגות, א', כשהשי"ת רואה שמוכרחים המה שיעשה להם נס מפני הבטחת האבות, גם מפני שבועתו הוא יוצא לפניהם, כמו שמצינו כשיצאו ממצרים אף שלא היו עדיין ראויין להשראת השכינה, כתיב בהם (שמות י"ג) "וה' הולך לפניהם", והב', כשהם ראויים לעונש והאויבים ישלטו בהם, רק מפני הבטחתו שלא לכלותם הוא שוכן מאחריהם. ונמצא שיש ג' מדרגות, א', כשהשכינה בתוכם, והב', כשיוצא לפניהם, והג', כשהוא שוכן מאחריהם. וההפרש ביניהם הוא, כשיוצא לפניהם ינצחו מיד את האויבים, וכשהוא שוכן בתוכם לא ינצחו מיד, מפני שאין השכינה לפניהם לצד האויב רק בתוכם האויב יוכל להתקרב להם אך לא יוכל לעשות להם רעה מחמת שהשכינה בתוכם, והמה יכו באויביהם כרצונם וינצחו את האויבים, וכשהשכינה מאחריהם ינצחו האויבים את ישראל, שיוכלו לעשות במחנה ישראל כרצונם, כי השכינה מאחריהם, ואך כשיבואו לידי כליה בסוף המחנה אזי השכינה תתקומם נגדם שלא יעשו בהם כליה חס ושלום. וכל זה במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה גם כשהם במדרגה שהשכינה בתוכם מכל מקום יהיה הנצחון מיד, כי ילך מלאכי לפניו... (דברים כג טו)
בכל הגוים אשר הדיחך - אבל בכל זאת ה' אלקיך שמה, השכין שכינתו שמה בהסתר פנים, ולמדנו שמה שנאמר לעיל "וישליכם אל ארץ אחרת", שיהיה הגלות בגדר השלכה, אבל זה רק עד שיגיעו אל ארץ אחרת, אבל בארצות הגוים היה רק בדרך הדחה... (שם ל א)
א-ל חי בקרבכם - ...והדרש שצמצם שכינתו רוצה לומר שהשכינה בקרבם כלב מוקף מהגוף או כמח המקיף את כולו, ואם הוא כמו לב ינהיג בהנהגה נסתרת טבעית, ואם כמח בהנהגה שכלית בחירית נסית, וזהו הבדל בין ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכאן היו מוקפים ממנו, והמקום שמתנאי הגשם לא חצץ בעדם. (יהושע ג י)
מקום כסאי - לעתיד לבא יהיה כסא הכבוד בבית המקדש, שישכון שם שכינת קבע, והנהגת המערכה תחדל לגמרי, ולכן יהיה סביבת בית המקדש לכהנים וירושלים רחוקה מ"ה מיל מהמקדש. (יחזקאל מג ז)
וישמעו את קול ה' אלקים - חז"ל מעירים כאן "עיקר שכינה בתחתונים" (ב"ר י"ט) בתחילה ביקש ה' להשרות את שכינתו בארץ, רגילים אנחנו לחשוב, שקרבת ה' אל הנביאים היא מצב יוצא מן הכלל, משום כך כה רבים המסתפקים וכופרים באפשרות של הנבואה, אך לא כן דעת רז"ל, לא שליחות הנביאים, לא התגלות ה' לאבות, למשה ולישראל, הן הן היוצאות מן הכלל, אלא היפוכו של דבר, ריחוק ה' מן האדם זה ששת אלפים בשנים הוא המגלם מצב בלתי טבעי, שכן עיקר שכינה בתחתונים, לא בעולם הבא, אלא בעולם הזה יכול השלום לשכון עם האדם, שלום בלבו, שלום עם הטבע מסביבו, שלום עם אלקיו מעליו, שלום והרמוניה עם עולם ומלואו... ובתוך כל אלה עומד האדם בצלם אלקים ובקומה זקופה, הוא מתעלה אל אלקיו, וה' קרוב אליו, שמח עמו, מורו ומדריכו. אך כל זה תלוי בכך, שהאדם בכל תפארתו ייכנע לאלקיו ומפיו ישמע מה טוב ומה רע...
רז"ל מפרשים "מתהלך בגן" כסילוק שכינה, השכינה הסתלקה והתכנסה בתחומה, השכינה נסתלקה מכל העולם אך היא שוכנת במחנה ישראל ונתכנסה בתחומו, כי אין השכינה שורה עם האדם, אלא אם כן הוא טהור ומתעלה על החיה. וכן מצינו תנאי זה לאחר מכן "והיה מחניך קדוש" (דברים כ"ג), ולמדנו מלשון "מחניך" שאין השכינה שורה מתוך אכסטזה, הזיה וטירוף, אלא ה' מתקרב ובא אלינו, בעיצומם של חיי האדם הארציים המתפתחים בכל רבגווניותם, ובלבד שחוג זה של חיי האדם עלי אדמות יהא קודש.
לרוח היום - לצד מערב, דומה כי קשורה לכך הלכה ומסורת בישראל, קודש הקדשים היה בצד מערב, השכינה היא לדעת חז"ל בצד מערב, נר התמיד שבמנורה, המייצג את עץ החיים היא נר מערבי, והוא פנה לצד מערב. אם אמת כדברינו, והשכינה נפרדה מן האדם לצד מערב, הרי עדיין אנחנו פונים לצד מערב מביטים אחריה ומצפים. עם השקיעה הראשונה של החמה שקעה על האדם גם שמש השכינה, ומאז אנחנו מביטים לשם ומצפים לשוב השכינה, וכל העבודה שבמקדש רק סוללת את הדרך לקראת שוב השכינה. (בראשית ג ח)
וישכן באהלי שם - מושג אחר האופייני ליהדות הוא "שכינה", אף הוא נזכר כבר כאן על ידי אבי האנושות החדשה. הדתות האחרות מורות, מה יעשה האדם כדי להתקרב אל ה' בעולם הבא, ואילו היהדות מורה לנו, מה נעשה, כדי שה' יתקרב אלינו בעולם הזה. היהדות מורה, "עיקר שכינה בתחתונים", היא אומרת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה), יעשו את חייהם למקדש, ואני אשכון בתוכם. שליחות ישראל ומטרת תורתו היא לתקן עולם במלכות ש-די, לא רק בשמים ממעל, אלא גם בארץ מתחת, משום כך כל יעודי התורה מתייחסים לעולם הזה... יעוד התורה הוא שכינה, כל מקום שאדם מקדש את ביתו והיה מחנהו קדוש, שם ה' מתהלך בקרב מחנהו, משביעו שובע שמחות עלי אדמות ומנחילו בעולם הזה מעין העולם הבא. הנה זו תכלית התורה ומטרתה במשפחת ישראל. ועתידה זו להיות נחלת כל האנושות, עת תשוב אל "דרך עץ החיים".
והנה "שכינה" היא התקשרות האדם עם ה' בחיי העולם הזה, אך עצם המלה הזו היא תריס בפני בעלי הזיות, ואכן, היהדות נקיה מכל תערובת הזיה, שלא ככל הדתות. הנה תופעה לשונית מענינת, משמעות "שכן" היא לדור, וגם להיות שכן, והרי כאן מושג חברתי נעלה... השראת השכינה באדם כלולה במושג זה, הא-ל מתקרב אל האדם, אך אין הוא מסיג את גבולו, ואין הוא נכנס בתחומו, שמורה לאדם התפתחותו החפשית כאדם עלי אדמות. והרי כאן תריס בפני בעלי הזיות, הא-ל נעשה שכן לאדם, והאדם שכן לא-ל, אך אין הם מתמזגים זה בזה... היהדות שואפת לקרבת ה', אך היא מקיימת באדם את צלילות דעתו המיושבת והמפוכחת. בעלי הזיה המתמזגים עם האלקות הם נטולי חופש הבחירה, כביכול, אין הם פועלים דבר, אלא הא-ל פועל בהם. אך לא זו הדרך לעבוד את ה', אלא עלינו להפעיל את הרוח והחירות שניתנו לנו מאת ה', עלינו לפעול בארץ הנתונה לבני אדם, תפקידנו לעבוד את ה' בנאמנות בזהירות ובצלילות הדעת, רק כך נשיג את השלמות העליונה שאדם יכול לזכות לה, רק כך יתקדשו מעשינו... (שם כז ט)
אכן יש ה' במקום הזה - מתוך ענוה איננו מייחס את קרבת ה' לעצמו אלא למקום, אכן לא בשמים יש לבקש את ה' אלא כל מקום שאדם נקי כפים מניח את ראשו שם ה', זו מחשבתו הראשונה, והשניה "ואנכי לא ידעתי", לא ידעתי, שכבוד ה' שוכן בעולם הזה - עם האדם. (שם כח טז)
ושכנתי בתוכם - לבל יחשבו שמציאות ה' מוגבלת למשכן, היא מתפשטת על כל העם, ועל כן אינה תלויה רק בבניה והחזקה ראויה של המשכן, כי אם בהקדשה והקרבת כל החיים הפרטיים והצבוריים למלאות את מצות ה'. משכן מבטא את הייעודים המובטחים לנו מה' בעקבות מילוי תפקידנו, מקדש מורה על קידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים והקרבתם על מזבח קיום תורת ה'. משכן מורה על השכנת השכינה המיועדת לנו והמתגלה בהשראת ברכת ה', שמירתו של שגשוג כל חיינו הפרטיים והציבוריים. אהל מועד הוא מקדש, מקום הקדושה, ומשכן מקום קירבת ה', מקום שבו נזכה לקדושה ולקירבת ה', קדושה זו וקירבה זו, הווה אומר יחס הברית ההדדית בין ה' וישראל, הנוצר על ידי מתן התורה וקבלת התורה, זוהי המסגרת שבתוכה עלינו לבקש ולמצוא את טעמי המשכן בכללו ולפרטיו... (שם כה ח)
וזה אשר תעשה על המזבח - לא עשית וחנוכת המשכן והכהנים מביאים השכינה, כי אם ההתמסרות היומיומית לאידיאל היעוד היהודי, המשכן רק מאפשר זאת, ולהורות זאת באה מצות עולת התמיד. (שם כט לח)
פתח אהל מועד לפני ה' - רק כשאנו מוכנים ומזומנים לקיים את התורה, אנו עומדים לפני ה'. שמה - במקום משכן עדות תורתו, שם יוועד לנו ה', שם הוא מצפה לנו, אם מצפים אנחנו שה' יוועד לנו, עלינו לבא עם קרבן העולה סמל התמסרות עולם אל ה' ואל תורתו. אשר איועד לכם שמה - לא אישיותו של משה אלא התמסרות האומה מביאה לידי קירבת ה', ואל האומה יוועד ה' בשעה שידבר אל משה. (שם שם מב)
וידעו - גילוי שכינתו של ה' בקרב האומה לא יישאר חזון רעיוני גרידא, אלא האומה תדע ותראה כי ה' שוכן בתוכה. כל אורחות חייהם הפנימיים והחיצוניים יעידו בם, כי ה' בקרבם, כי כה אמר ה', "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, (וידעו ויכירו כי ה' שמה), אבא אליך וברכתיך", בברכת קיומנו הארצי יוודע לנו גילוי שכינת ה'. (שם שם מו)
ויבא משה - הביאה והיציאה הכינו את הברכה, ואילו הברכה הכינה את היראות כבוד ה', ואולי יש משום אמת בדברים הבאים, המשכן נתקדש, והכהנים והעם הקריבו את קרבנם, וכבר הובטח לעם, ששכינה תתגלה לו כתוצאה מכך, ותיחתם הברית של השראת שכינה בישראל, בזכות המקום שהוכן לתורה. אולם שכינה לא נתגלתה מיד לאחר הקרבת הקרבן, אילו אירע כן, היתה אמונת הבל אלילית יכולה לעלות על הדעת, כאילו יש סגולה מיסתורית במעשי הקרבן, המביאה לידי התגלותו בכעין סיבתיות פיסית. אך לא כן הוא, כי הא-ל היחיד, האישי והחופשי הבטיח ברצונו להתגלות לעם, והוא הבטיח כן לא בזכות הקרבן, אלא בזכות התמסרות המתבטאת בקרבן... וזה הרעיון המתבטא באלה, כל מקום שהתורה מוצאת לה מקום ביציבות נאמנה ובחיים רעננים, כל מקום שעושרו ורוחו של העם מוקדשים לתורה, עד שכלל כל החיים עולים בריח ניחוח לה', שם יורדים הכרובים מאת ה', ושכינה מתגלה בברכה ובשמירה, ומשנתמלא לבם ברעיון אהל מועד חזרו ויצאו אל העם ובירכו אותו ברוח זה, הוה אומר איחלו לעם שרעיון אהל מועד יתגשם בהם ועל ידם, ואכן הוא התגשם... (ויקרא ט כג)
משכני אשר בתוכם - השמירה על כל אחד מדיני הטומאה קושרת כל יחיד בעם, מן הראשון עד לאחרון, אל משכן ה', ששכינה מתגלה בו, כל דין מדיני טומאה אומר לכל יחיד בישראל, אין ה' שוכן רק עם משה ואהרן, בשכבת העילית הרוחנית והכהנית, אלא ה' שוכן "בתוכם", בתוך בני ישראל, והחירות מכל כפיה של טומאה היא מצוה ראשונה המוטלת על כל יחיד, כי ה' נתן משכנו בתוך העם, בו הטיל עליו תפקידים היכולים להתקיים רק על יסוד הטהרה, הוה אומר על יסוד החירות המוסרית... (שם טו לא)
אשר אני שוכן בתוכם - שכינתי שורה בכל שלושת המחנות, במחנה ישראל ובמחנה לויה לא פחות מאשר במחנה שכינה, הטמאים האלה יתרחקו מן המחנות השונים מיראת השכינה השורה בהם. (במדבר ה ג)
בנסע הארון - ...על הארון, שהוא ארון התורה, אמר משה את דבריו, בנסוע הארון ובנוח הארון קרא משה לה' בעצמו, שיקום או ישוב, נמצא שמסעות התורה היו בעיניו מסעות ה' עלי אדמות, במקום שהתורה לא תמצא לה נוה, שם אין נוה לשכינה, ובמקום שיש משכן לתורה, שם יש משכן לשכינה. (במדבר י לה)
וישמעו את קול - הכלל שבמקום שאין ראוי להיות גלוי שכינה לפי ערך המקבל, אלא שהשעה גורמת שיהיה מכל מקום גלוי שכינה, אז היא משמעת קול, ומזה הטעם אמרו בסוטה ט' גבי שמשון שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג, והיינו משום שלא היה מוכן בפרישות מתאות אשה כראוי להשגת רוח הקדש, אלא שמכל מקום השיג רוח הקדש. (בראשית ג ח)
ושכנתי בתוך בני ישראל - גם לבד המשכן ששם היה גלוי כבודו ית' אלא אפילו בתוך בני ישראל, במקהלות ישראל תהיה שכינתי שרויה אף על גב שאינו בגלוי. (שמות כט מה)
במדבר סיני - פירש הכתוב המקום אף על גב שאין צריך לדבר, שהרי ידוע דאוהל מועד טרם נסעו בראשונה היה במדבר סיני, מכל מקום בא להודיע בזה דתכלית המנין אז וכל זמן הדבור לא היה כי אם משום שהיה במדבר סיני, והיו נצרכים לילך כל המדבר הגדול עד בואם אל ארץ נושבת, ולא היה אפשר כי אם בהשראת שכינה בהפלגה יתירה, והיו נמשלים באותה שעה כמו מלך ההולך בראש צבאו במדבר למלחמה, ואין מלך הולך בעצמו ובכבודו כי אם במחנה כבודה והגונה, כך היה נדרש להשראת שכינה בזה האופן דווקא, וכעין דאיתא ב"ק דף פ"ג ללמדך שאין שכינה שורה על פחות וכו', אלא שם מיירי בהשראה דמנוחה בעינן רבבות אלפי ישראל, וכאן בהשראה דהילוך שהיה כמו מלחמה היה נדרש זה הסך ובזה האופן... (במדבר א א)
כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל - פרש"י אף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם... מבאר הכתוב הטעם (לגלות ישראל) כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, אין שכינתי בעולם רק בקרב ישראל, ומאחר שלא אוכל לשכון כבוד בארץ ישראל מפני הטומאה, ומוכרח אני להיות גולה לחוצה לארץ, מוכרח אני להמשיך עיקר ישיבת ישראל אחרי, כדי שאהיה שוכן בקרבם בחוצה לארץ, וממילא למדנו שהשכינה היא בקרב ישראל אפילו בחוצה לארץ. (שם לה לד)
מעונה אלקי קדם - עתה מבאר כח ישורון בענין הגנה ומלחמה עם אומות העולם, והקדים דישורון המה מעונה של אלקי קדם, וכינוי של אלקי קדם מבואר על פי מדרש ב"ר, מתחלה עלה בדעתו ית' להשכין שכינתו למטה, אלא שעל פי חטא אדם עלה לרקיע השני, ועל ידי חטא קין עלה לרקיע השלישי והלאה עד שעלה לרקיע השביעי, ומשבא אברהם אבינו התחיל להוריד, וכן ביצחק ויעקב עד שנתנה תורה לישראל, ואז אפילו הדור סוררים לשכון י-ה אלקים, ונמצא שמעת בריאת שמים וארץ היה הרצון שיהא מעונתו בארץ, משום הכי אמר הכתוב אשר ישורון המה מעונה של אלקי וקדם, שגם אז עלה במחשבה שיהא אומה ישראלית בם יהא המעונה. וכינה בלשון מעונה, שמשמעו דירה קבועה, אבל בלא ביתו ממש, אלא כמו דר בקביעות שלא בביתו. וביאר עוד ומתחת זרועות עולם - לא מיבעי בשעה שישראל בארץ ישראל ובמלוכה בפני עצמו, אלא אפילו בשעה שהם תחת מלכיות שהן המה זרועות עולם, מכל מקום השכינה שורה בישראל. וזה גורם ויגרש מפניך אויב - בהשגחתו ית' לענין מלחמה מגרש מפניך אויב, ויש עתים שאומר גם כן השמד, והוא תלוי לפי צורך הישועה ולפי זכות של ישראל באותה שעה. (דברים לג כז)
במראות הלילה - הנה אצל אברהם ויצחק לא מצאנו זה רק ביעקב כאן ובויצא, היינו מפני שהיה מוכן לצאת לחוצה לארץ לגור, לכן בא אליו התגלות אלקות בלילה להראות שאף בלילה בחשכת הגלות שורה שכינה בישראל... ולזה אמר "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב", שבזמן שהם בצרה ובחשכת לילה ישגבך אלקי יעקב שנגלה אליו בלילה. ומזה יצא לנו מוסר השכל, שכאשר ישראל אוחזין אל הקבלה הנאותה והולכים בדרכי ולמודי אבותיהם אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין אשר נגלו אליו האלקים בהיות המקדש על מכונו, אז שורה השכינה עמהם גם בחוצה לארץ גם בלילה, אבל בזמן ששכחו ברית אבותיהם ואינם הולכים בדרכיהם, אז כשהם בפני עצמם הלא אין שכינה שורה בחוצה לארץ, ונסתלקה שכינה מהם ונתונים למשסה ולבז, כפי שאינו חושב עצמו לגוי עתיק שכבר ראה והיה דבר ה' אליו.
ובזה יובן מה דאמר (ירמיה ל"ב) "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת וגו' להסירה מעל פני", הוא כי בגבעון כתוב "בלילה הוא נראה אלקים לשלמה" זה בבמת צבור, וכשנבנה בית המקדש והתפלל והיה גלוי שכינה כתוב "וירא ה' אל שלמה בלילה" בדברי הימים, ולא זכה להראות אליו ה' כי אחרי גלוי שכינה כזאת לעיני כל ישראל, יען כיום גזר על ישראל שיגלו על שנשא בת פרעה וכו', לכן היה מתגלה להם בלילה, להורות שגם בגלותן יהיה ה' עמהם. (בראשית מו ב)
הנה בפרשת תשא נאמר שבת אחר מלאכת המשכן, ובפרשה זו נאמרה להיפוך מלאכת המשכן אחר שבת... אבל בנין המשכן והמקדש לא דחי שבת, דכל זמן דלא נבנה המקדש אין השכינה שורה בישראל, ובאמצעיות משכן ומקדש השכינה שורה בישראל, וכל זמן שאין שכינה שרויה הלא לא נדחה השבת, אבל קודם שעשו בני ישראל העגל הלא היה התנאי "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", והשכינה היתה שורה בישראל שלא באמצעיות המשכן, רק הוא היה מקום מיוחד לעבודה ולהשראת השכינה, אבל לא באופן שעל ידו יזכו לראות בכבוד השי"ת, כי בני ישראל בעצמם הם היו המעון להשי"ת, והיכל ה' המה, אז היה בנין המשכן כאחד מפרטי צורך העבודה אחרי בנין המשכן אחר העגל, שכיון שהשראת השכינה וכבוד השי"ת חופף על בני ישראל קודם בנין המשכן, אם כן תו עבודה וכל צרכיה, אף בנין המשכן דחי שבת, אבל אחר שחטאו בעגל הלא לא היו ראוים לכבוד השי"ת רק באמצעיות המשכן, אם כן לא נדחית שבת בבנין המשכן, לכן נאמר שבת קודם... (שמות לה ב)
איתא בחנוכה קורין בנשיאים, והענין הוא כמו שכתוב במשכן, "וידעו כי אני ה' וגו' הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם", שהשראת השכינה במשכן היה גמר ותכלית יציאת מצרים, כמו כן בכל גאולה ממלכות אחד זוכין אחר כך להשראת השכינה, וכן היה בחנוכה גילוי שכינה, ולכן עשו חנוכה כמו בשעת בנין הבית, כי אחר שנטהרו מטומאת היונים היתה השראת השכינה בבית המקדש. ונאמר עוד כי מאחר שתקנו שמונה ימים ראיה שהיה זה בבחינת בעלי תשובה, ולפי שבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים יכולין לעמוד, אם כן נגלה להם אחר כך אור חדש ביותר ממה שהיה מקודם, ולכן עשו חינוך עתה... (חנוכה תרנ"ח)
ובמדרש ומשה עלה וגו'... דהנה עיקר שכינה בתחתונים היה קודם החטא, ועל ידי החטא נתפזרו ניצוצות קדושה במקומות לא טובים, וכמו כן לעומת זה נתעלה השרשים שבקדושה למעלה, כי זה לעומת זה עשה אלקים, והאדם כולל עליונים ותחתונים, וכפי תיקון הגוף למטה כך מתפשטת כח הנשמה מלמעלה, וכפי ירידת הגוף כך מתעלה הנשמה למעלה, וביציאת מצרים ביררו בני ישראל הניצוצות קדושה שנתפזרו למטה... (יתרו תרנ"ג)
ברש"י ויקחו לי תרומה, יפרישו לי מממונם נדבה וכו', פירוש שצריך האדם לתת מכל דבר חלק להשי"ת, ואף שדברי עולם הזה הם רחוקים מאד, אבל הרצון צריך להיות להשי"ת, כמו שכתב רש"י נדבה רצון טוב... כי כל מעשה האדם מעורר בעליונים והרצון ברצון עליון, וידוע כי ברצון השי"ת מתהפך הכל ברגע, ולכך צריך האדם להאמין כי הכל תלוי ברצונו. ובזוהר הקדש פירש ענין המשכן על תפלת האדם בכל יום, והוא שצריך האדם לברר השראת השכינה בכל דבר, כי ודאי מלא כל הארץ כבודו, אבל כפי אמונת האדם יוכל להרגיש השראת השכינה, ובבית המקדש היה הדבר בפועל, ועתה הוא על ידי אמונה כנ"ל, וכל התפלה על זה שמעיד האדם כי הכל מחיות השי"ת, וכפי מה שנתברר להאדם כן יוכל לברר בכל דבר, וכפי מה שאדם רוצה באמת לברר מלכותו ית', כן יוכל להטות כל הדברים אליו ית', כי לדברים גשמיים אין להם רצון, וכל דבר צריך להיות לו רצון, כי זה העיקר, ומזה הוכחה כי דברים אלו תלויים בהאדם שיש לו רצון, וברצונו יוכל להטות הכל אליו ית' כנ"ל, וזה שאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד... והוא השראת השכינה בכל דבר להיות האמונה קבועה שחיות הכל למעלה מהטבע, וזה מקדש כנ"ל. (תרומה תרל"ג)
בפסוק ועשו לי מקדש וגו'... כי בודאי כל הנבראים יש בהם נקודה פנימיות להשי"ת, כמו שכתוב "הכל לכבודו ברא", ובאמת על ידי האדם יכול להתברר ולהתגלות השראת השכינה בכל דבר, וזה שאמר ועשו לי מקדש וגו', תבנית המשכן וכו', פירוש שבכל מעשה יהיה רצון האדם כדי להשלים רצון הבורא ית', ולהיות נעשה מזה מבוקש השי"ת אותו דבר שמרומז בזה המעשה, כי בכל דבר יש רמז בשמים, ואף שאין האדם יודע בפרטות תיקון כל מעשה, מכל מקום על ידי שכוונתו לשמים ורוצה לעשות כרצון הבורא על ידי זה מעורר כח הבורא ית', והוא השראת השכינה כל אחד לפי מדרגתו, ועל ידי זה זוכה אחר כך לעשות באמת הכל כראוי, וזה שאמר "וכן תעשו"... (שם תרל"ז)
ובמדרש אני ישנה ולבי ער וגו'... הענין הוא שיש לבני ישראל חלק בתורה שהוא למעלה מהשמש, וזה השורש לעולם אינו נפסק כאשר אמר השי"ת בסיני אנכי ה' אלקיך, מאז יש בכל איש ישראל כח אלקי, ומכל שכן תוך כלל ישראל. אכן על ידי החטא מתרחק הגוף מהפנימיות שהוא בחינת הנשמה, אבל השורש בשמים מלמד זכות ומבקש לחזור למקומו, ואמת כי גם זה תלוי בהשתוקקות האדם למטה להתדבק בהשורש, כן משתוקק השורש אליו... רק שהיו משתוקקים מאד לעלות למדרגה ראשונה שהיתה להם בקבלת התורה, ולא היו יכולין להוציא מכח אל הפועל על ידי החטא, עד שריחם השי"ת עליהם ונתן להם עצה על ידי המשכן וכליו, וכל זה כתוב בתורה, להודיענו כי בכל עת נמצא זה הרצון בלבות בני ישראל, ואם היו מבקשים מאד היו זוכים להשראת השכינה, ואדרבה קל וחומר הוא עתה שכבר היה לנו המשכן ובתי מקדשות בנקל יותר להשיג מה שכבר זכינו לזה... (שם תרמ"ב)
במדרש עלית למרום וכו', פירוש כי בזכות התורה זכו בני ישראל להשראת השכינה בתוכם, ואיתא בזוהר הקדש פנחס כי היו מוכנים בני ישראל שיוריד להם הקב"ה המקדש שלמעלה כמו שיהיה בעתיד, ועל ידי שירדו מזו המדרגה על ידי החטא הוצרך להיות השראת השכינה בצמצום המשכן ובית המקדש שלמטה, וזה שאמר לקחת מתנות באדם, דייקא שהיו מוכנים להיות השראת השכינה באדם בלי שום אמצעות, וזה שאמר "מכון לשבתך פעלת ה'", שהרגישו בני ישראל על הים כי המה כלים שהם מוכנים להיות השכינה שורה בתוכם, כמו שכתוב "זה א-לי ואנוהו", אבנה לו מקדש, פירוש בני ישראל עצמם הם מכון לשבתך, ואחר החטא הוצרך להיות ועשו לי מקדש, ועל ידי זה ושכנתי בתוכם... (שם תרמ"ח)
גם פירוש משכן העדות שזה המשכן נעשה על ידי עדות בני ישראל, כמו שכתוב "ואתם עדי וגו' ואני א-ל", כי בני ישראל בכח זה העדות יכולין להמשיך השכינה בעולם, כדכתיב על פי שני עדים יקום דבר, קריאת שמע בשחרית ובערבית... (פקודי תרנ"ז)
כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות... וכדאיתא בספרי קודש שבמקום שהקדושה נמצאת מנחת רשימה לעולם, וכן איתא שאין השכינה זזה מכותל מערבי, והרמז שהגם שאינו עתה מבורר בהתגלות ויש תערובות בעולם, עם כל זה נמצא איזה הארה גנוזה... ורמזו חז"ל הראיון מדברים שאין להם שיעור, שגם בהיותינו עולים לבית המקדש לא היו כל מדריגות בני ישראל באופן אחד, רק כל אחד כשם שבא לראות וכו', ומעין זה יש גם עתה ראיה ממרחק... (פסח תרמ"ז)
ונראה לפרש באופן שיהיו כל דברי חכמים קיימים ואלו ואלו דברי אלקים חיים, דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בהא דאמרו ז"ל משכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן, כי יש בו שני ענינים, היינו ענין אחד הוא השראת השכינה שבא הקב"ה לשכון כבוד בתחתונים, ועוד יש בו ענין התועדות ישראל ומתקבצים בבית אחד לעבוד לפני ה' אחד, מצד השראת השכינה שבו, שהוא ממעלה למטה אקרי משכן על שם שהשי"ת שוכן בו, ומצד התועדות ישראל בבית אחד לעבוד לפני ה' אחד שהוא ממטה למעלה אקרי מקדש, היינו שהוא מקום שישראל מתקדשים ומזמנין עצמן בו למקום.
ונראה לבאר, דהנה בענין מה שהשי"ת שוכן בתחתונים הוא דוגמא לעילא, שמלכות שמים מופיעה בעולמות שלמטה ללקט את חלקי הקדושה המפוזרים שמה, כידוע למבינים, דוגמא זו הוא ענין השראת השכינה במשכן בכדי שכל חלקי הקדושה המפוזרים בעולם יתקבצו ויתמשכו אליה, אך כל זה הוא כשישראל מתקדשין ונמשכין אחר השי"ת לעומתם נמשכים אחר השי"ת כל חלקי הקדושה שבעולם, וזהו מה שאמרו ז"ל ישראל מוסיפין כח בגבורה של מעלה, ואם חס ושלום להיפוך כתיב (דברים ל"ב) "צור ילדך תשי"... כעין זה יש לומר דכשישראל מתקדשים ונמשכים אחר השי"ת מוסיפין כח בגבורה של מעלה, והשכינה ששורה במשכן מושכת אחריה כל חלקי הקדושה ממקומות רחוקים, ואם חס ושלום להיפוך מתישין כחו של מעלה כביכול, ואין בהמשכן כח למשוך מרחוק, וישראל מוכרחים ללכת גולה להדר אבתרייהו (לחזור אחריהם), והמשכן מתמשכן בעונותם. (ויקרא תרע"ו)
והענין הוא, דהנה במשכן היו קרשים ויריעות מלמעלה שכולן מדבר הצומח ומדבר החי... ורק האדנים שהם מתכות הם דומם. משכן שילה היה בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה, הרי שהיו הכתלים שהם דוגמת הקרשים שבמדבר גם כן נעשים מדבר הדומם כאבנים... ובבית עולמים היו גם התקרות מצומח ואמה מעזיבה מדומם, הרי שבכל ג' המקדשות משכן שבמדבר ושילה ובית העולמים בכל אחת היתה השראת השכינה במקום היותר חמרי. והנה תכלית המכוון במקדש היתה כדי שתהיה השראת שכינה למטה, כמאמר הכתוב (מ"א ח') "האמנם ישב אלקים על הארץ", ובזה יובן היאך הקדושה משתלשלת ויורדת, שבמשכן היו מעט מדברים הדוממים, כגון האדנים, ובשילה היו יותר דוממים, והקדושה היתה משתלשלת ויורדת עד בית העולמים, שהיו עוד יותר דוממים, ונתקדשו כל חלקי הדוממים, וזהו תכלית המכוון שתהיה השראת השכינה מטה מטה, ולכך נקראת נחלה שאין לה עוד הפסק, וזה היה דוקא עצם התכלית... (ראה תע"ר)
ולפי האמור יש לפרש נמי הא דישראל הוריקו פניהם, היינו שחשבו שהתוכחות מעידין בהם על סילוק שכינה שהיא כל חיותם, וכמו אדם שבסילוק החיות פניו מוריקות, והם שחשבו שאי אפשר להם שלא יחטאו ויגיעום חס ושלום כמו אלה היו רואין את עצמם כאילו חס ושלום הגיעום ופניהם מוריקות, וזה שפייסם משה אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, היינו היפוך סילוק שכינה, ועל זה היו הברית והתנאים, שאף אם חס ושלום יעברו ויגיעום האלות לא תסתלק מהם השכינה... (נצבים תרע"ז)
...השם ש-די מבואר אצלינו במקום אחר שמורה על הצמצמות גלוי שכינת השי"ת אל האדם, כמו שאיתא (חגיגה י"ב א') על שאמרתי לעולם די, פירוש שלא יתפשט כמדתו ית' בהתפשטות יתירה שאז הוא נעלם מעיני המקבלים, והשם הזה רומז אל הכח שאמר השי"ת שיהי די ומצומצם ומגודר בהשגת הנפש האדם וכפי כחו שזהו תכלית הבריאה, וזהו מקום לתורה המגדרת ומצמצמת האדם שלא יהיה בהתפשטות, וזה הוא הנקרא גם כן שכינה בכל מקום שרומז על כי אני ה' שוכן בקרבכם שכונת השי"ת בקרב איש ולב עמוק כפי השגת לבו ומוחו כך השי"ת שוכן מצומצם להשגתו. כי אלו היה אור השגתו ית' בהתפשטות כאשר הוא, לא היה אפשר כלל לנברא להשיגו, לכך פעל השי"ת כח המצמצם השגתו, והוא הנקרא ש-די, וההשגה המצמצמת היא היא הנקראת שכינה, ועל ידו אדם דבק בהשי"ת עצמו שהוא עולם העליון למעלה ממלאכי השרת. וזהו שפירש וכו' שכינתו עליו. ונקרא זיו כענין תנה הודך, שכל השגת השי"ת מכונה זיו והוד ואור וכל לשון של בהירות לגבי האדם המשיג האור, אבל לגבי השי"ת נקרא ענן וחושך שהוא העדר האור, שהאור השי"ת מתפשט עד אין קץ, וזה נעדר מזה להתצמצם שיושג אף לשפל אנשים, וזהו ועננו עליו... (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד כז)
...שעל דבר זה הובטח יעקב ביחוד, "אנכי עמך ושמרתיך" וגו', "אנכי ארד עמך מצרימה" וגו', ולמדו רז"ל מזה (מגילה כ' א') שבכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם, שהשכינה מה שהשי"ת שוכן בתוך טומאותם, רוצה לומר טמון בלב כל איש ישראל אף בעת היותו בתכלית המרחק מן השי"ת, דבר זה הוא אף בגלות ולכך הוא האומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ולא משה... (שם שם עמוד סד)
כאשר השי"ת מאיר פניו לאדם היינו שמאיר בלבו אמיתות השי"ת איך הוא באמת מלא כל הארץ כבודו ואפס זולתו כלל, זה הוא כבר נושע בישועה שלימה וכמ"ש האר פניך ונושעה, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך... כידוע מג' מדריגות אנ"י את"ה הו"א, דהו"א מדריגה יותר גדולה שמשיג מקום יותר גדול דלא שייך לומר עליו נוכח כי הוא טמיר ונעלם, ומשה רבינו ע"ה בעלא דמטרוניתא השיג מדריגה גדולה, ולכן לא נכנס לארץ ישראל, דהיתה מדרגתו למעלה מזה, ואנו משחרב בית המקדש אין לנו אלא מדרגה תחתונה דהארת פנים, פירוש זיו של הפנים, והוא השכינה שגלתה עמהם דרגא דאנ"י, פירוש שהוא דר בקרב לבו, דהיינו שההשגה עצמו הוא הדבר המושג, כי הוא משיג דלית אתר פנוי מיניה ומלא כל הארץ כבודו, הכבוד הוא הזיו והיינו ההכרה הבולטת מצד אדנותו ומדת מלכותו שבכל משלה... (חלק ב צדקת הצדיק עמוד קכז)
...וכאשר מאיר ללב האדם הכרה זו איך השי"ת מלא כל הארץ כבודו זה נקרא הוציאנו מאפלה לאור גדול, כמ"ש בהגדה, דיציאת מצרים שהוא הוצאה מן ההעלם הכרת השי"ת אל הגילוי, והוא הארה לגבי האדם וגם לגבי השי"ת כמשאז"ל (ב"ר סוף פרשה ל'), משל למלך שהיה מהלך במבואות אפלות ובא אוהבו והדליק את הנר, שאברהם אבינו ע"ה האיר לפני השי"ת, כי זה נקרא שכינה בגלות כאשר שכינתו ית' בתחתונים בהעלם עצום ואינו בתהתגלות ובפרסום הרי זה כמהלך במבואות אפלות... (שם שם עמוד קמד)
עירובין פ"א ב' אשכחן משכן דאיקרי מקדש וכו' הוא ענין לשם יחוד קבה"ו שכתב בתשובת חות יאיר סימן ר"י שלא ידע פירושו. וביאור הפשוט כמ"ש בריש פרק כיצד מברכין (ברכות ל"ה) אביו הקב"ה ואמו כנסת ישראל, וענין כנסת ישראל הוא האם ומקור השורש אשר משם התפשטות ולידת כל חלקי הנפשות מישראל, וידוע חלק ה' עמו שנפשות ישראל הם חלק א-לוה, כמ"ש ויפח באפיו, מאן דנפח מתוכו נפשו, וכמ"ש ונתתי משכני בתוככם, אני ה' השוכן אתם, הוא חלק א-לוה ממש השוכן בקרב כליות ולב נפשות ישראל, והוא דנקרא שכינה בכל מקום, כמ"ש במגילה (כ"ט) גלו לבבל שכינה עמהם, ובסנהדרין (מ"ו) שכינה מה אומרת קלני וכו', לפי שהוא התגלות ה' השוכן בתוך בני ישראל ובקרבם לעולם, ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמו"ר פ"ב) הוא הכותל ששם שקיעת האור, רוצה לומר בכותל שסמוך לשקיעה והוא לפנות ערב ועת חושך השכינה לא זזה, כמ"ש (יומא נ"ז) השוכן אתם בתוך טומאותם גם כן, כי נפשות כל ישראל אחוזים וקשורים כבשלשלת כידוע מ"ש יעקב חבל נחלתו, עד שהתגלות אור אלוקי בהעלם והסתר וצמצום גדול אין נעלם מכל לב איש ישראל אף הפחות שבפחותים יש בו חלק חיים אשר חלק לו ה' מחלק א-לוה ממעל. ונקרא בכל מקום שכינה בלשון נקבה, כי היא במדרגת אם כנ"ל. והיינו כי באמת עצם אור ה' גדול מאד ואי אפשר להיות מושג ללב בן אדם כלל, כמ"ש כי לא יראני האדם וחי, וזהו תואר הקב"ה, הוראת קדושה בכל מקום הבדלה שהוא נבדל מבני אדם, והיינו אור ה' הנבדל מלבות הישראלי. ולפי שרצה ית"ש שישיגו הנבראים גם כן מאורו צמצם ית' הארתו שתהיה מוגבלת ומצומצמת ולא בתוקף וחוזק כל כך, והתשישות כח נרמז בכל מקום בלשון נקבה... והוא כח אור שכינתו ית' בתוך לבבות בני ישראל... אבל בהעלם באה ההשתלה מן האב שמקבלת ממנו ולא נודע כי באו אל קרבנה, הוא מן עצם האור הנבדל שהוא המוליד כל חלק וחלק א-לוה בכח ונותנם להשכינה שהוא כח הצמצום, רוצה לומר הכח שיסד השי"ת שיצומצם ויוכל לצאת לפועל נרגש אור השגתו ית' בלב בני אדם, ואותו כח השכינה המוליד ומוציא לפועל, וזה פירוש אביו זה הקב"ה.
והנה כל מעשה מצוה הוא על ידי חלק חיים השוכן בתוכינו אנו עובדים למלך הכבוד, והקב"ה הנבדל מכל גשם וחופף עלינו, והיינו כי תכלית השלימות הוא הוספות התגלות אור השי"ת ברבוי יותר מורגש עד כי כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוכה, ועל זה צוה השי"ת חקים ומשפטים אשר כפי סדרי החכמה העליונה על ידה יזדככו הנפשות והלבבות ויוסרו המסכים המבדילים עד שיורגש יותר ויתרבה החלק א-לוה ממעל שבקרבו, והיינו שיולד בקרב לבו עוד חלק אור והשגת השי"ת בכל עבודה ועבודה, וכל לידה היא על ידי אבא ואמא, היינו שיושפע מאור כבודו ית"ש עוד אור נוסף באור המצומצם בקרב השגת לבו להשיג יותר האמתות אור ושפע השי"ת על פני תבל, וזהו תכלית אור המצומצם כמ"ש (קדושין ל"א) שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. ועל ידי מעשה המצות שעובד בכח חיותו ושכלו המושג ללבו ומוחו המצומצמים עובד לחיי עולם אלקים חיים ומלך עולם, הרי מתאחד ומתחבר חלק החיים השוכן בו למקור החיים, ועל ידי התאחדות זו היא הלידה החדשה בהשגה נוספות, וזהו פירוש לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה. (חלק ג דובר צדק א עמוד ג)
...וכדרך שנאמר מכון לשבתך עולמים, שבית המקדש והמשכן הוא מקום להשראת שכינה נקרא לגבי השי"ת ישיבה, שמדת השכינה רוצה לומר מה שהקב"ה שוכן בלבות בני ישראל זה נקרא אצלו ישיבה ולא רוכב... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד רו)
...ועל דבר זה ניתן כח זה לאדם וזה הוא המכוון ברצון השי"ת שברא כח זה, וכאשר משתמש בו לרע נמצא כח זה שהוא מהשי"ת כפוף לשימוש דרע, וכחותיו ית' השוכנים בתחתונים נקרא שכינה, וזהו גלות השכינה. (חלק ה רסיסי לילה לב, עמוד מו)
ביאור ענין שכינה הוא בית, ומהו בית, זהו ענין מן הכח אל הפועל, היינו שכל גילוי שמתגלה בפועל כידוע היא בית ודירה להטמיר ונעלם, הוא הכח, וענין בפועל וענין בית אחד הוא, וכל אשר מתרבה ומתגדל ומתגלה הפועל היא נקראת שכינה שנבנה בית לשכון שם הטמיר ונעלם. ואם כן יוצא מזה, שעל האדם להכין עצמו ולנקות בכל מיני נקיון וקדושה הבית דירה, היינו הגילוים המתגלים, כדי שיוכל לדור שם מקור הקודש. וזהו ענין יחוד קוב"ה ושכינתיה, היינו בפה, שהיא סוד התגלות, וזו היא שכינה, ועל האדם ליחד המחשבה, היינו הטמירין עם הפה, היינו הגילוים ובפועל. (דעת חכמה ומוסר ג עמוד קנד)
...וזהו עיקר שכינה בתחתונים, להתבונן במלות עיקר שכינה, די לנו להתבונן, שכל תכלית היצירה הוא שיתגלה בגילוי גמור מעשה ה', ועולם העשיה היא שיצאה מכח אל הפועל וזהו סוד המעשה, היינו שיהיה בגילוי ובפועל גמור, ואין גילוי בכל העולמות כבעולם העשיה.
ועל זה אנו מברכים ברכת יוצר אור, להודיע סוד עולם המעשה, כענין מה רבו מעשיך, ואחרי שעולם העשיה היא יצירה יותר גדולה הרי שצריך להיות שבחו של השי"ת גם כן פה יותר מבכל העולמות, ועל זה אנו מתפללים תתברך ה' אלקינו על שבח מעשי ידיך, היינו שתהיה קרוב בתכלית הקורבה למעשי ידיך, עד שיהיה עיקר שכינה בתחתונים... (שם עמוד קס)
הנה אצלנו פשוט במציאות השראת השכינה בעולם, כי איך אפשר להיות אחרת, כי הלא כן הוא נקרא "חי העולמים", "ואתה מחיה את כולם", "מלא כל הארץ כבודו", ועוד הרבה מאמרים מורים שבכל מקום נמצאת השכינה, אבל הכתוב הלא אומר "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", הנה זאת אומרת שהוא בגדר שאין נגיעה עם שכינתו ית', כי לו היה בגדר של נגיעה אם כן הרי היה נקרא ודאי כלכול.
ולבירור הענין נבוא ליסוד, שאין הכי נמי, שהשמים והארץ לא יכלכלוהו ית"ש, וזה אמנם פשוטו כמשמעו, שמציאותו ית' אין מי שיכלכל כלל וכלל, והשכינה שאמנם נמצאת בשמים ובארץ הוא רק צל, רוצה לומר שמאורו ית' מתהוה כביכול ה"צל" אשר בו מתלונן הכביכול, הוא שכינתו ית', ובסוד "הצל" אין כבר נ"מ במדת האצילות, כי אפילו באמה על אמה "ארד ואצמצם שכינתי"... (דעת תורה חלק ב עמוד שנד)
ואיתא בראשית חכמה, "והמתקדש אוחז ביראה שהיא השכינה... וכן בפרשת ציצית "למען תזכרו"... ובזהר שלח שהזכירה הזו היא מפני הרצועה וקושי הדין, ואפילו הכי נאמר "והייתם קדושים לאלקיכם", הרי קדושה מחמת היראה, והיינו 'אלקיכם' שהיא השכינה". (פירוש דגילוי שם אלקים הוא המתגלה בעולם התחתון בתוך ההסתר, והיינו גילוי שכינה בבחינת 'בתוך טומאתם').
וברדב"ז "דאיכא תשובה עילאה ותתאה, דהיינו שכינתא עילאה ושכינתא תתאה... (חלק א עמוד רמא)
וכך הוא ביאור הענין על עמקותו, הכרת ה' בפנים הלב היא השראת השכינה בישראל, כאמרם ז"ל "ושכנתי בתוכם - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם", אפילו בהיות האדם בהסתר גדול, במצב של טומאה ממש, אין פוסק ממנו הניצוץ הקדוש הפנימי החבוי בתוך לבם של ישראל, כי דבר זה נכלל בהבטחת ה', "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". אך על ידי עבירות וחטאים והתקרבות לטומאה יוצר האדם חומת ברזל בין הנקודה הקדושה שבלבו ובין ה"אני" שלו, ועל ידי זה נופל הניצוץ הקדוש לתוך הטומאה, ואינו מסוגל עוד להאיר לנשמתו. וזה ענין "שכינתא בגלותא", שהנקודה הפנימית של האדם אינה גלויה ומאירה, אלא חבויה וחשוכה.
יש גלות השכינה של הפרט, בחינת הנקודה הפנימית של היחיד, ויש גלות השכינה של הכלל, כשהאומה בכללותה דוחה את הניצוץ הקדוש על ידי חומריות ועם הארצות. זהו המצב הגרוע ביותר שאפשר לאדם להמצא בו, שכמעט וניתק את פתיל חייו הרוחניים וזיקתו לקדושה, והריהו קרוב לאבדון רוחני חס ושלום. מי שלא מרגיש בזה ולא מצטער בזה הרי זה סימן שאצלו כבר הגיע החורבן חס ושלום, אך מי שמרגיש את גלות השכינה שבתוך עצמו, ומצטער על אי יכלתו להדבק בהשי"ת כדבעי, ועל חורבן בית המקדש שבלב, ויגדל צערו עד כדי בכי, הרי זה כבר תיקון לגלות השכינה שבלבו, כאמרם ז"ל (תענית ל') כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, פירוש גם עתה רואה התיקון בפנים לבבו, ושמח בו. וזהו ענין של קביעת בכייה לדורות, אף שמשמעותה עונש אין היא אלא דרך התיקון היחידה. ולא עוד אלא שכל הצרות שה' מביא על עמו תכליתן לסבב לאדם סיבות נפשיות שיצטער על חורבן בית המקדש הרוחני שבלב, והיא היא דרך הגאולה. (חלק ב עמוד מז)
נרחיב את הביאור של יסוד חשוב זה, תוכן הגלות הוא "שכינתא בגלותא", הקדושה והרוחניות הם בגלות תחת ממשלת הטומאה, כאשר ישראל גולים לסביבה אשר בה האמת מושפלת, נדמה כאילו עניני הרוחניות ועבודת ה' משוללים כל חשיבות, והעוסקים בה נמצאים בשפל המדרגה, ולעומת זה השקר והטומאה שולטים בכיפה, בני אדם מחשיבים את עניני החומריות ומנשאים את המצליחים בהם, זהו עיקר הגלות, גלות הקדושה הנדחקת ומושפלת על ידי הטומאה, ובזה הוא הנסיון הגדול, אם נתחזק באמונה ובעבודה הרוחנית, ולא נתפעל מכל הסובב אותנו ולא נגרר אחריהם... (חלק ג עמוד רח)
כבר נתבאר לעיל שגילוי חסדו ית' בבריאה אינו אלא מה שרצה השי"ת לגלות לנו שנשיג במדת חסדו, אבל בעצם מדת חסדו ית' אין לנו תפיסה והבחנה כלל. כל הגילוי הוא רק כלפי המקבל יוצא איפוא שעל עצמיות חסדו ית' לא יתכן לדון ולהקשות. אולם כלפי המקבל יש הסתר בגילוי זה של חסד כפי שמתגלה בבריאה, שהרי בענין זה יש הסתר שלמותו ית', שנראה לפי הבנתנו כאילו חס ושלום צריך הקב"ה לסיוע, שאין אפשרות להשפעתו רק על ידי מציאותו של המקבל. נוסף לזה, הן כל עצם המציאות בחינת נברא, הסתר הוא כלפי בחינת מציאותו ית' המוחלטת והפשוטה... אלא הקב"ה ברא נברא שיכיר את עצמו כמציאות זולתו ית' ויוכל לבחור ולגלות גילויים חדשים והרי זה לעומקו של דבר, הסתר של בחינת "אפס זולתו"... (שם עמוד ער, וראה שם עוד)