שכל   בינה

(ראה גם: אדם-ידיעה, בינה, דעת, חכם-חכמה, ידיעה)

תלמוד בבלי:

א"ר חסדא מאי טעמא דרבי דכתיב ויבן ה' אלקים את הצלע, מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש. (נדה מה ב)

אמונות ודעות:

כן כבר הקדמתי שיש לנפש שלשה כחות, התאוה והכעס וההבחנה... אבל כח ההבחנה הוא השופט בין שני הכחות הללו בצדק, ואיזה מהן שהתעורר חלק מחלקיו בא כח ההבחנה לחקרו ולבדקו, אם ראה שראשיתו ואחריתו שלום מיעץ בכך, כל שכן אם ראה שתכליתו רצוי, ואם ראה בקצותיו או בקצה מקצותיו רעה מן הרעות מורה לעזבו. וכל אדם שהלך בדרך זו והשליט הבחנתו על תאותו וכעסו הרי הוא בעל מוסר במוסר חכמים... (מאמר י פרק ב)

חובת הלבבות:

אך רב טוב האלקים עלינו בשכל ובהכרה אשר בהם יחדנו משאר בעלי חיים אין תועלתם לנו נעלמת ממנה בהנהגת גופנו והסדרת תנועותינו, מבלעדי מי שפקדם ממנו לפגע שאירע את מוחו. אך המדות אשר נגיע אליהן בשכל רבות מאד, מהם שבו נדע שיש לנו בורא חכם קיים אחד קדמון יכול, לא יכילהו זמן ולא מקום, נעלה ממדות הברואים והתרומם ממחשבות הנמצאים, רחום וחנון ומטיב לא ידמה אל דבר ולא יתדמה אליו דבר. וגם מהם שאנחנו מבינים בו החכמה והיכולת והרחמים המקוימים בעולם, וחיוב עבודתו לאשר יאות לו, ובעבור טובתו הכוללת והמיוחדת ובשכל יאמן אצלנו ספר תורת האלקים הנאמנה הנתונה למשה נביאו ע"ה. ומפני שכל האדם והכרתו הוא בא לידי חשבון ומדקדק עליו בוראו יתעלה. ומי שפקד שכלו מסתלקות מעליו המעלות האנושיות כלן והמצות והגמול והעונש. וממעלות השכל שבו ישיג האדם כל מושגיו המוחשים והמושכלים ובו יראה מה שנעלם מחושיו הגשמיים מן הנראות כנסיעת הצל ומעשה הטפה האחת מן המים בצור החלמיש, ובו יבדיל בין האמת והשקר ובין היתר והחסר והטוב והרע, והמשובח והמגונה, ובין הראוי והאפשר והנמנע, ובו יעביד שאר מיני חיים בתועלותיו והנאותיו, ויכיר מקומות הכוכבים ויעמוד על מרחקיהם ותנועות גלגליהם, ויבין הערכים וההקשות בחכמת העור וצורות המופת אשר בחכמת הדבור, ושאר החכמות והמלאכות שיארך זכרם.... (שער ב הבחינה פרק ה)

אך הצורך המביא אל כל חלק מחלקי ההערה הוא מפני שההערה התקועה בשכל נחלשת מג' פנים המחייבנו לחזקה בהערה התוריה. והאחד מהג' פנים הוא מפני שנברא האדם מדברים שונים זה מזה וטבעים מתגברים זה על זה ומעצמים זה הפך זה, והם נפשו וגופו... ומפני שהיו ההנאות הגופיות קודמות אל נפש האדם מנעוריו וצוותו בהם מתחלת ענינו חזק וגדול ונחוץ בם יותר, הגבירה מדת התאוה על שאר מדותיו עד שגברה על השכל שנוצר עליו האדם וטחה מראות עינו ואבדו סימני חמודותיו, והוצרך האדם בעבור זה לדברים שהם חוץ לו לעמוד בהם כנגד מדתו המגונה והיא התאוה להנאות הבהמיות, ולהחיות בהם סימני מדתו המשובחת והוא השכל. והדברים ההם עניני התורה אשר הורה בהם הא-ל ברואיו דרך עבודתו על ידי שלוחיו ונביאיו ע"ה.

והשני שהשכל הוא עצם רוחני נגזר מן העולם העליון הרוחני, והוא נכרי בעולם הגופים העבים והתאוה אשר באדם מחוברת מכחות הטבע ומזג היסודות, והיא בעולם יסודה ומעון שרשה מושכים אליה המאכלים כח ומחזקים אותה ההנאות הגופיות. והשכל מפני שהוא נכרי אין לו מחזק ולא חבר והכל כנגדו, ומן הדין היה שיחלש, ונצטרך לדבר שידחה בו מעליו גבור התאוה ושיחזקהו עליה, והיתה התורה רפואה לחולה כזה מחליי הנפשות ומדוי המדות... וכן היא מצוה במה שהוא עומד כנגדה מהדברים שהם הפכה, והם התפלה והצום והצדקות וגמילות חסדים ולהחיות בהם סימני השכל ולהועיל האדם בם בעולם הזה ובעולם הבא...

והשלישי כי התאוה משתמשים בה תדיר במזון הגוף ולא תרפה מהעבודה לילה ויום, והשכל אין משתמשים בו אלא במה שהוא מפיק לתאוה, ומן הידוע שהכלים שמשתמשים בהם תמיד על דרך הטבע מוסיף תקונם ומתחזקים מעשיהם, וכאשר ימעט שמושם יפסדו ויחלשו מעשיהם, והדין נותן שתחזק התאוה מפני שמשתמשים בה תדיר ויחלש השכל מפני מעוט השמוש בו... אבל משתמשים בה בשכל הניצל מגבור התאוה עליו היא התורה, אשר בהשתמש השכל בה יחזיק ויזך ויזהיר וידחה מעל האדם הסכלות הנזכרת על נפשו המונעת אותו מראות הדברים על אמתתם ומהניחם על מכוניהם... (שער ג עבודת האלקים פרק ב)

והששי, כי העבודה שהיא מן התורה היא ביכולת האדם כשהוא מכוין בה ומזדמן אליה איננה נמנעת ממבקשה, אך העבודה שהיא מן השכל לא תגמר לאדם אלא בכח גדול ועזר מאת האלקים יתברך, כי יכולת האדם קצרה מהשיגה, ועל כן אתה רואה דוד ע"ה משיב תמיד התחנה לא-ל לעזרו עליה ב"אשרי תמימי דרך".

והשביעי, כי העבודה כשהיא מן התורה בלבד אין אדם בטוח בעצמו שלא יכשל בה, כי כח התאוה אורב לה ומצפה העתות שהוא מתעלם ממנה, אבל העבודה שהיא מהערת השכל בטוח הוא מהכשל בה ומחטוא, כי הנפש אינה נמשכת אליה אלא לאחר המית תאות הגופות והגברת השכל עליה ושמושו בה כחפצו ורצונו, ועל כן היא עבודה מובטחת מהכשל בה, ובעלה שמור מן החטא...

והחמישי, כי ההערה התוריה היא הקדמה ומבוא אל הערת השכל וראיה עליו, בעבור צורך האדם בנערותו אל חנוך והנהגה ולמנוע תאותיו עד שיחזק ויכון שכלו. וכן הנשים וקלי הדעת מן האנשים אינם נמשכים אחר הנהגת השכל מפני חלישות איסורו בהם וקשורו אותם, הצריך הדוחק להנהגה בינונית שיסבלוה, ולא יבצר מהם לעמוד בה, ועל כן נוסדו התורות על קטבי היחול והרהות, ומי שאינו מקצר בחיובי העבודה יהיה במדרגת החסידים הזכים, ויהיה ראוי לגמול העולם הזה והבא. ומי שעולה ממנה אל העבודה שהיא מדרך הערת השכל יגיע אל מדרגת הנביאים ובחירי עליון החסידים, ויהי גמולו בעולם הזה השמחה במתיקות עבודת ה'... וגמולו לעולם הבא להגיע אל האור העליון אשר לא נוכל לספרו ולא לדמותו... (שם פרק ג)

...וזה הדמיון בחלק הראשון אשר יספק בו היצר את האדם כשיהיה חלש בחכמה ובדעת האלקים ותורתו, אבל אם יהיה האדם חכם בדעת האלקים ותורתו ישתדל היצר להכניס ההפסד עליו והשבוש בחכמתו ובמעשהו מדרך הטענה והראיה מאיזה צד שיכול מן המושכל והכתוב והמקובל, ויביא מופת על מה שיורהו עליו מן המופתים המבהילים אשר אין הקדמותם אמתיות ולא תולדותיהם מחויבות. ואם יהיה שכלך זך וחכמתך חזקה בדרך המופת ואופני ההזהרה בו בעת הדברים והמחלוקת תראה אופני טעות יצרך בראיתו ומופתו, ויתברר לך האמת ותראה לך הנכונה ותמלט חכמתך מן הספק ומעשיך מן הערבוב... (שער ה יחוד המעשה פרק ה)

אבל מה שצריך לסמוך לחשבון עם הנפש מן המעשים אומר, כי זה יהיה מן האדם כפי זכות עצם נפשו וקבולה לאורי האמת המגיעים אליך מאת אלקים יתברך, כי כאשר יהיה שכל המחשב עם נפשו החשבון הזה זך ויבין הכונה והחפץ בו וייחד לבו בו לאלקים יתברך יפיק רצון הבורא יתברך, ויעזרהו לעשות מצותיו, ויורה אותו באור החכמה ויזהיר בזוהר השכל ויזך נגלהו ונסתרו לאלקים... (שער י חשבון הנפש פרק ו)

אבן עזרא:

ובלב כל חכם לב - לעשות מלאכה, כי גם זה ימצא בתולדות האדם שיוציא מלבו דברים עמוקים במלאכת המדות והוא לא למד החכמה. (שמות לא ו)

ויעבור - ואל תתמה בעבור שהשם קורא השם, כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע, וזה דבר עמוק הוא מאד... (שם לד ו)

רד"ק:

צור לבבי - השכל שהוא חוזק הלב לא יכלה, שהוא חלק א-לוה וקיים לעולם... (תהלים עג כו)

כוזרי:

(לדעת הפילוסופים) ...והשלם ידבק בו מן המין האלקי אור שהוא נקרא השכל הפועל, ידבק בו שכלו הנפעל דבקות התאחדות, עד שיראה האיש ההוא כאילו הוא השכל ההוא הפועל אין ביניהם שנוי, וישובו כליו, רצוני לומר איברי האיש ההוא, ולא ישתמשו אלא במעשים היותר שלמים ובעתים היותר נכונות ובטוב שבענינים, וכאילו כל כליו הם כלים לשכל הפועל לא לשכל ההיולי הנפעל שהיה בתחלה משתמש בהם, והיה מטיב פעם וחוטא פעמים וזה מטיב תמיד... ותשוב (נפשו) כאילו היא מלאך, ותשוב גם במדרגה המלאכותית התחתונה הנפרדת מן הגופות, והיא מדרגת השכל הפועל, והוא מלאך מדרגתו למטה מן המלאך הממונה בגלגל הירח, והם שכלים מופשטים מחמרים קדומים עם הסבה הראשונה ואינם יראים הכליון לעולם. ותשוב נפש האדם השלם והשכל ההוא הפועל דבר אחד, ולא יחוש לכליון גופו ואבריו מפני ששב הוא אתו דבר אחד...

ותכף לזה תעלה בידך מדת ההסתפקות והשפלות והכניעה וכל מדה מעולה, עם ההגדלה שמרוממים לסבה הראשונה, לא כדי שיחנך רצונו, ולא להסיר מעליך קצפו, אבל בעבור ההדמות אל השכל הפועל בבחינת האמת... וכללו של דבר, בקש זך הלב באיזה אופן שיתכן לך, אחרי אשר תבין כללי החכמות על אמתתם, ואז תגיע אל בקשתך, רצוני לומר הדבק ברוחני, רצוני לומר השכל הפועל, ואפשר שינבא אותך ויודיעך העתידות בחלומות אמתיים ומראות נאמנים. (מאמר א א)

אמר החבר, חלילה לא-ל מן השקר ושיבא בתורה ומה שהשכל מרחיק אותו וישימהו שקר... (שם פט)

אמר החבר, המעשים המנהגיים והחוקים השכליים הם הידועים, אבל האלקיים הנוספים עליהם לחול באומת א-ל חי שינהיגנה אינם ידועים עד שיבואו מאצלו מפורשים ומחולקים... אבל המעשים האלקיים אין שכלנו מגיע אליהם, נדחים אצל השכל, והם נשמעים כאשר ישמע החולה אל הרופא ברפואותיו והנהגותיו. הלא תראה המילה, כמה היא רחוקה מן ההקשה ואין לה דרך אל ההנהגה... (מאמר ג ז)

...והראויה להקדים מהבקשות בקשת השכל והדעת, שבהם יגיע האדם להתקרב אל אלקיו, על כן הקדים "חונן הדעת" סמוכה אל מה שאחריה, רצוני לומר "הרוצה בתשובה", כדי שתהיה החכמה והדעת והבינה ההיא בדרך התורה והעבודה... (מאמר ג יט)

...ולא הושם לחושים כח להשיג עצם הדברים, אך כח מיוחד להשיג מקרים תלויים בהם, יקח השכל מהם ראיה על עצמם וסבתם, ולא יעמוד על המהות ועל הענין, אלא השכל השלם אשר הוא שכל בפועל כמלאכים, ישיג הענינים והמהויות בעצמם, מאין צורך אל המקרים שיהיו באמצע. אבל שכלנו, אשר הוא תחלה בכח ההיולי, לא יכול לעמוד על אמתת הדברים אלא במה שחננו הבורא מכחות מיוחדים, שמם בחושים ראויים למקרי המוחשים דבקים תמיד בכל המין, כי אין מחלוקת בין ראות עינו וראות עיני, שהשטח ההוא העגול המאיר והמחמם הוא השמש. ואף על פי שהמדות האלה מרוחקות אצל השכל, לא יזיק זה במין אבל הועיל, מחמת שלקחנו מהן ראיה על חפצנו, כאשר יקבל תועלת הפקח המשכיל אשר יבקש גמלו, במי שעיניו טרוטות שרואה מאחד שנים, "אני רואה במקום פלוני שתי כרוכיות גריני"ק", והפקח ידע כי הגמל הוא שראה, ובחלישות ראותו נדמה לו כי הוא כרוכיאה גראניק, והועיל הפקח בעדותו ודן אותו לכף זכות, וכן החושים והכח הדמיוני אצל השכל... ושם למי שבחר מברואיו עין נסתרת רואה דברים בעיניהם לא יתחלפו, ויקח מהם השכל ראיה על ענין הדברים ההם ולבותם, ומי שנבראה לו העין ההיא הוא הפקח באמת, ויראה כל בני אדם כעורים ויורם ויישירם... (מאמר ד ג, וראה שם עוד וערך נבואה)

אמר החבר, הטיבות מלך כוזר, זהו האמת והאמונה באמת ועזיבת מה שאין צורך אליו. אך שמא היה זה העיון מאברהם אבינו כשנתבררה לו האלקות והאחדות קודם שידבר עמו במחזה, ואחר שדבר עמו הניח כל הקשותיו ושב לבקש רצון האלקים מעמו אחר שלמדו... וכבר דרשו רבותינו ב"ויוצא אותו החוצה", צא מאצטגנינות שלך, רוצה לומר צא מחכמת הכוכבים ומכל חכמה טבעית מסופקת... (שם כז)

...ואמרו (בנפש) במדברת שהיא השכל ההיולני, רוצה לומר השכל בכח, דומה להיולי אשר הוא דומה לאפס בפועל, והוא כל דבר בכח, ויהיו בו הצורות המושכלות, אם בלמוד אלקי ואם בקנין. ואשר הן בלמוד הן המושכלות הראשונים, אשר ישתתפו בהם כל בני אדם אשר על המנהג הטבעי, ואשר בקנין הן בהקשה ובחדוש המופתי בהצטיירות האמתות הדבריות, כמו הסוגים והמינים, והחלקים, והמדות המיוחדות, והמלות הנפרדות, והמורכבות בדרכים הנחלקים מההרכבות וההקשות המחוברות... ולמה הוטבעו על המחלקות הזאת, והקידמה והאיחור, וידיעת האנושות והאלקות, והטבע הכללי וההשגחה הראשונה. ויש שתקבל זאת הנפש המדברת צורה מן ההרגש, כאשר תראה על עצמה מה שיש ביצורי השומר להשתמש ביצרי והמחשבי, ותמצא הצורות ההן משתתפות קצתן עם קצתם בתבניות ונפרדות בתבניות אחרות... וכאשר הכחות ההרגשים משיגים יחס המוחש, כן הכחות השכליים משיגים יחס מן המושכל בהפשטת הצורה מהחומר והתדבק בה, אלא שכח המרגיש לא יפעל בעצמו כמו שיפעל המדבר, אבל יצטרך אל הכח המניע ועזר האמצעיים המגיעים הצורות אליו. אבל המשכיל משכיל בעצמו ומשכיל עצמו בעת שירצה, ועל כן נאמר, כי הכח המרגיש מתפעל, והמשכיל פועל. ואין השכל בפעל זולת הצורות המושכלות המופשטות בעצם השכל בכח, ולכן נאמר שהשכל בפעל משכיל ומושכל יחד. ומן הכחות המיוחדים לשכל שיאחד הרב וירבה האחד בהרכבה וההתכה והשכל, ואף על פי שנראה מעשהו בזמן בהרכבת ההקשות בעיון ובמחשבה, הנה הבנתו לתולדות איננה נתלית בזמן, אך עצם השכל מרומם מהזמן. והנפש המדברת כשהיא מקבילה אל החכמות נקראת פעולתה שכל עיוני, וכאשר היא מקבילה לגבור הכחות הבהמיים נקראת פעולתה הנהגה, ונקראת שכל מעשי. וכבר יצליח הכח הדברי בקצת האנשים מהתדבקו בשכל הכללי במה שירוממהו מהשתמש בהקשה והעיון, ויסור מעליו הטורח בלמוד ובנבואה, ותקרא סגולתו זאת קדושה, ותקרא רוח הקדש... 

והראיה על מציאות עצם שכלי נבדל מהגשמים, יעמוד לנפש מעמד האור לראות, ושהנפש כשנבדלה מהגשמים תתאחד בו, הוא שהנפש אין מדעיה הווים לה בנסיון, כי מה שיהיה בנסיון אין גוזרים עליו גוזר גמור, כי לא יגזור האדם גוזר גמור כי כל אדם לא יניע אזניו, כאשר יגזור כי כל אדם מרגיש, וכל מרגיש חי, וכל חי עצם, ושהכל יותר רב מהחלק, וזולת זה מהמושכלות הראשונים, כי האמנתנו בבירור הדעות לא תתברר בלמוד, ואם לא יהיה כן היה משתלשל הענין אל מה שאין לו תכלית, ואם כן הוא מאצילות אלקית תדבק בנפש המדברת, והאצילות הזאת מה שלא בו זאת הצורה הכללית השכלית לא יתכן שתפתחהו הנפש המדברת, וכל מה שבו צורה שכלית בעצמותו הנה הוא עצם בלתי מתגשם, אם כן האצילות הזאת עצם שכלי בלתי מתגשם עומד בעצמותו. וציור הנפש לצורה שלמות לה, ותהיה לה בה ההתדבקות בעצם הזה השכלי אבל תעתיקה מההתדבקות ההיא טרדת הגוף. הנה לא התאמתה ההתדבקות התמימה אלא במיאוס וגיעול כל כחות הגוף, כי אין מונע לה מההתדבקות בו זולת הגוף, וכשתפרד ממנו תשאר פנויה ניצולת ממה שהיה אפשר לו מן ההפסד, מתדבקת בעצם הזה הנכבד המכונה בעולם העליון... (מאמר ה יב)

שמונה פרקים לרמב"ם:

...והחלק השכלי הוא הכח הנמצא לאדם אשר בו ישכיל, בו תהיה ההשתכלות, בו יקנה החכמות ובו יבדיל בין המגונה והנאה מן הפעולות... ודע שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה וחלקיה היא כחומר, והשכל לה צורה, וכשלא הגיעה לה צורה יהיה כאילו מציאות ההכנה שבה לקבל הצורה ההיא לבטלה וכאילו היא מציאות הבל, והוא אומרו (משלי י"ט) "גם בלא דעת נפש לא טוב", רצונו לומר שמציאות הנפש שלא הגיעה אליה הצורה, אבל תהיה נפש בלא דעת לא טוב... (פרק א)

אמנם המעלות הן שני מינים, מעלות המדות ומעלות השכליות, וכנגדן שני מיני פחיתות, אמנם מעלות השכליות הן תמצאנה בחלק השכלי, מהן החכמה, והיא ידיעת הסבות הרחוקות והקרובות אחר ידיעת מציאות הדבר אשר יחקרו סבותיו, ומהן השכל, אשר ממנו השכל העיוני והוא הנמצא לנו בטבע, רצוני לומר, המושכלות הראשונות, וממנה שכל נקנה, ואין זה מקומו, ומהן זכות התכונה וטוב ההבנה, והיא לעמוד על הדבר ולהבינו מהרה בלא זמן או בזמן קרוב. ופחיתות זה הכח הפך אלו או שכנגדם. (פרק ב)

מורה נבוכים:

...מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחלה, ונראה באדם מפני זה הענין, רצוני לומר מפני השכל האלקי המדובק בו, שהוא בצלם אלקים ובדמותו, לא שהשי"ת גוף שיהיה בעל תמונה. (חלק א פרק א)

...ובשכל ידע האדם האמת מן השקר, וזה יהיה בענינים המושכלים כולם, וכאשר היה על שלמות עניניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם "ותחסרהו מעט מאלקים", לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערוה לא היה זה מגונה אצלו, ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צוה בו, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות... (שם פרק ב)

דע כי לשכל האנושי השגות בכחו וטבעו שישיגם, ובמציאות נמצאות וענינים אין בטבעו שישיגם בשום פנים ולא בסבה, אבל שערי השגתם נעולים בפניו. ובמציאות דברים ישיג מהן ענין ויסכל ענינים, ואין בהיותו משיג מתחייב שישיג כל דבר... וכן הדין בעצמו בהשגות השכליות האנושיות, יש יתרון לאישי המין זה על זה בהם יתרון רב, וזה גם כן מבואר נגלה מאד לבעלי החכמה, עד שענין אחד יוציאהו איש מעיונו בעצמו, ואיש אחר לא יוכל להבין הענין ההוא לעולם, ואפילו למדוהו לו בכל לשון ובכל משל ובזמן ארוך לא יגיע שכלו אליו בשום פנים. וזה היתרון גם כן אינו ללא תכלה, אבל לשכל האנושי גבול בלא ספק יעמוד אצלו, עד שיש דברים שיתבאר לאדם המנע השגתם, ולא ימצא נפשו משתוקקת לידיעתם לשערו בהמנע זה, ושאין פתח שיכנס ממנו להגיע אל זה, כסכלנו מספר כוכבי השמים, ואם הם זווג או נפרד, וכסכלנו מספר מיני בעלי החיים והמקורים והצמחים ומה שיודמה לזה. ויש דברים ימצא האדם תשוקתו להשגתם עצומה, והתגברות השכל לבקש אמתתם ולחפשה נמצא בכל אומה כת מעיינת מבני אדם ובכל זמן, ובדברים ההם ירבו הדעות ותפול המחלוקת בין המעינים ויתחדשו הספקות, מפני התלות השכל בהשגת הדברים ההם, כלומר התשוקה אליהם. והיות כל אחד חושב שהוא מצא דרך ידע בה האמתת הדבר, ואין בכח השכל האנושי שיביא על הדבר ההוא מופת... ואלו הענינים אשר נפל בהם זה הבלבול הרבה מאד בענינים האלקיים, ומעט בענינים הטבעיים, ונעדרים בענינים הלימודיים... (שם פרק לא, וראה עוד אדם-ידיעה, מחלוקת)

דע כי האדם קודם שישכיל דבר הוא משכיל בכח, וכשישכיל דבר אחד (כאלו תאמר, כשישכיל צורת זה האילן הרמוז אליו והפשיט צורתו מחומר שלו, וצייר הצורה מופשטת, שזה הוא פעל השכל), אז הוא משכיל בפועל. והשכל אשר עלה בידו בפעל ההוא צורת האילן המופשטת אשר בשכלו, כי אין השכל דבר זולת הדבר המושכל, הנה כבר התבאר לך כי הדבר המושכל הוא צורת האילן המופשטת, והוא השכל ההוה בפועל, ואינו שני דברים, השכל וצורת האילן המושכלת, כי אין השכל בפועל דבר זולת מה שהושכל, והדבר אשר בו הושכלה צורת האילן והופשטה, אשר הוא המשכיל, הוא השכל ההווה בפועל בלא ספק, כי כל שכל פעלו הוא עצמו, ואין השכל בפועל דבר אחד נמצא לבדו נבדל מן ההשגה, וההשגה ענין אחר בו, אבל גוף השכל ואמתתו השגה, ושתניח שכל נמצא בפועל הוא ההשגה למה שהושכל, וזה מבואר מאד למי שהרגיל משלי זה העיון. הנה כבר התבאר לך כי השכל פעלו אשר הוא השגתו הוא אמתתו ועצמו, ואם כן הדבר אשר בו הופשטה צורת זה האילן והושגה בו אשר הוא השכל הוא המשכיל, כי השכל ההוא בעצמו הוא אשר הפשיט הצורה והשיגה, וזהו פעלו אשר בעבורו נאמר בו שהוא משכיל, ופעלו הוא עצמו, ואין לזה אשר הונח שכל בפועל אלא צורת זה האילן. הנה כבר התבאר לך, כי כשהיה השכל נמצא בפעל, שהשכל הוא הדבר המושכל, והתבאר שכל שכל פעלו אשר הוא היותו משכיל הוא עצמו, ואם כן השכל והמשכיל והמושכל דבר אחד בעצמו לעולם בכל מה שיושכל בפועל. אמנם כשהונח בכח הוא שני דברים בהכרח, השכל בכח, והדבר המושכל בכח, כאלו תאמר זה השכל ההיולאני אשר הוא בראובן הוא שכל בכח, וכן זה האילן הוא מושכל בכח, ואלו שני דברים בלא ספק, וכשיצא לפועל ותהיה צורת האילן מושכלות בפועל, אז תהיה הצורה המושכלת הוא השכל, ובשכל ההוא בעצמו אשר הוא שכל בפועל הופשטה והושכלה, כי כל מה שיש לו פעל נמצא הוא נמצא בפעל. הנה כל שכל בכח ומושכל בכח הם שנים, וכל מה שהוא בכח אי אפשר לו מבלתי נושא סבל הכח ההוא באדם, על דרך משל, ויהיו הנה שלשה דברים, האדם, הנושא הכח ההוא והוא המשכיל בכח, והכח ההוא, והוא השכל בכח, והדבר המזומן שיושכל והוא המושכל בכח. כאלו אמרת בזה המשל, האדם והשכל ההיולאני וצורת האילן, ואלו שלשה ענינים חלוקים, וכשהגיע השכל בפעל יהיו השלשה ענינים אחד. ולא תמצא לעולם השכל דבר אחד והמושכל דבר אחר אלא כשילקחו בכח. וכאשר בא המופת שהשם יתעלה הוא שכל בפועל תמיד ואין כח בו כלל, כמו שהתבאר, וכמו שיבא עליו המופת, ולא יהיה פעם ישיג ופעם לא ישיג, אבל הוא שכל בפועל תמיד, התחייב שיהיה הוא והדבר ההוא המושג דבר אחד... (שם פרק סה, וראה שם עוד)

...ואמנם נאמר זה באדם (שהוא עולם קטן), מפני הדבר שייוחד בו האדם, והוא הכח המדבר, רוצה לומר השכל ההיולאני, אשר זה הענין לא ימצא באחד ממיני בעלי החיים זולתו. ובאור זה, כי כל איש מאישי בעלי חיים לא יצטרך בהמשכת מציאותו אל מחשב והשתכלות והנהגה, אבל ילך ויעשה לפי טבעו, ויאכל מה שימצא ממה שייטב לו, וישכון באי זה מקום שיזדמן לו... אמנם האדם לבד אילו ישוער איש ממנו לבדו, נמצא שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות היה אובד לשעתו... בעבור שמזונותיו אשר בהם עמדתו צריכים אל מלאכה והנהגה ארוכה, לא תשלם אלא במחשבה והשתכלות בכלים רבים ובאישים רבים יתייחד כל אחד מהם בעסק אחד... לא תשלם אחת מהם אלא במחשבה והשתכלות, ומפני זה נמצא בו זה הכח הדברי, אשר בו יחשבו ויסתכל ויעשה ויכין ויזמן במינים מן המלאכות מזוניו וכנו ולבושו, ובו ינהיג כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה... (שם פרק עב)

והשלישי, כי זה הכח המדבר הוא כח בגוף ובלתי נפרד ממנו, והשי"ת אינו כח בגוף העולם אבל נפרד מכל חלקי העולם, והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חבור נעלם ממנו תכליתו, וכחות בני אדם מקצרות לדעתו... ודע שראוי היה שנדמה יחס הא-לוה ית' לעולם יחס השכל הנקנה הנאצל לאדם אשר אינו כח בגוף והוא נבדל הבדל אמיתי ושופע עליו, ויהיה דמיון הכח הדברי כשכלי הגלגלים אשר הם בגופות, אמנם ענין שכלי הגלגלים ומציאות השכלים הנפרדים וציור השכל הנקנה הנאצל אשר הוא נפרד, גם כן הם דברים יש בהן עיון וחקירה, וראיותיהם נעלמות, ויתחדשו בהם ספקות רבות, ולטוען בהם טענות ולערער בהם ערעורים, ואנחנו אמנם בחרנו תחלה שתצייר המציאות בצורה המבוארת אשר לא יכחיש דבר ממה שזכרנוהו זכרון סתם אלא אם סכל בדבר הברור... או מי שיבחר להחזיק בדעת אחת קודם ויטעה עצמו... (שם)

ופסק הדין שיש שכלים נפרדים כמספר הגלגלים, כל גלגל מהם יכסוף לשכל ההוא אשר הוא התחלתו, והוא מניעו זאת התנועה המיוחדת בו, והשכל ההוא הוא מניע הגלגל ההוא... (חלק ב פרק ד, וראה עוד פרק יח)

צריך שתתעורר על טבע המציאות בזה השפע האלקי המגיע אלינו אשר בו נשכיל ויהיה יתרון שכלנו זה על זה, והוא שאפשר שיגיע ממנו מעט לאיש אחד, ויהיה שיעור הדבר ההוא המגיע לו שיעור שישלימהו לא זולת זה, ואפשר שיהיה הדבר המגיע אל האיש שיעור שישפע על שלמותו להשלים זולתו, כמו שקרה הענין בנמצאות כולם, אשר מהם שהגיע לו מן השלמות מה שינהיג בו זולתו, ומהם שלא יגיע לו מן השלמיות אלא כשיעור שיהיה מנהיג בו עצמו לא זולתו כמו שבארנו. 

ואחר זה תדע שזה השפע השכלי כשיהיה שופע על הכח הדברי לבד, ולא ישפע דבר ממנו על הכח המדמה, אם למעוט הדבר השופע או לחסרון היה במדמה בעקר הבריאה ולא יכול לקבל שפע השכל, שזה הוא כת החכמים בעלי העיון. וכשיהיה השפע ההוא על ב' הכחות יחד, רצוני לומר הדברי והמדמה על תכלית שלמותם ביצירה זהו כת הנביאים, ואם יהיה השפע על המדמה לבד והיה קצר הדברי, אם מעקר היצירה או למעוט התלמדות, זאת הכת הם מנהיגי המדינות מניחי הנימוסים, והקוסמים והמנחשים ובעלי החלומות הצודקות... 

והכת הראשונה והם החכמים אפשר שיהיה השופע על כח האיש מהם השכלי כשיעור שישימהו בעל חקירה והבנה וידע ויכיר ולא יתנועע ללמד לזולתו ולא לחבר, ואפשר שיהיה השופע עליו כשיעור שיניעהו בהכרה לחבר וללמד... הנה כבר התבאר לך כי לולא זה השלמות הנוסף לא היו החכמות מחוברות בספרים, ולא היו הנביאים מפייסים בני אדם לדעת האמת, כי לא יחבר חכם דבר אחד לעצמו ללמד עצמו מה שכבר ידע, אבל טבע השכל כן הוא שישפיע לעולם, וימשך ממקבל זה השפע למקבל אחר אחריו, עד שיגיע אל איש אי אפשר שיעברהו השפע ההוא אבל ישלימהו לבד... (חלק ב פרק לז)

ואחר מה שהקדמתיו מהיות ההשגחה מיוחדת במין האדם לבדו משאר מיני בעלי חיים, אומר כי כבר נודע שאין חוץ לשכל מין נמצא, אבל המין ושאר הכלליות דברים שכליים כמו שידעת, וכל נמצא חוץ לשכל, אמנם הוא איש או אישים, וכשיודע זה יהיה נודע גם כן שהשפע האלקי הנמצא מדובק במין האדם, רצוני לומר השכל האנושי. אמנם הוא מה שנמצא מן השכלים האישיים, והוא מה ששפע על ראובן ושמעון ולוי ויהודה, ואחר שהוא כן יתחייב לפי מה שזכרתיו בפרק הקודם, כי אי זה איש מאישי בני אדם שהשיג מן השפע ההוא חלק יותר גדול כפי הכנת החומר שלו וכפי התלמדו, תהיה ההשגחה עליו יותר בהכרח, אם ההשגחה היא נמשכת אחר השכל כמו שזכרתי, ולא תהיה אם כן ההשגחה האלקית בבני אדם כולם בשוה... (חלק ג פרק יח)

הערה, הלא בארתי לך, שזה השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה הוא הדבוק אשר בינינו ובינו והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדבוק הזה תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו תעשה, ולא יתחזק זה הדבוק רק בהשתמשך בו באהבת השם ושתהיה כונתך אליה כמו שביארנו... (שם פרק נא)

רבינו יונה:

...כי שכל האדם מאת ה' הוא, כמו שאמרו הפילוסופים: השכל מתנה - המוסר קנין. (אבות ה יג)

רבינו בחיי:

...ועל דרך השכל ענין לויתן זכר ונקבה בראם ירמוז לענין השכל והנפש, ובארו חכמי האמת למה לא היה האדם מוכרח על מעשיו עד שיתדמה לשכלים הנפרדים להתמיד על הכונה שנברא בעבורה, שהיא עבודת השי"ת וידיעת אמיתתו שהיא פעולת השכל. ידוע כי נפש האדם חכמה בכח ומוכנת לקבל השכל בכח השכלי שבה, וכשהיא נגררת אחר השכל ונזקקת אליו הוא מראה פעולותיו בה, והנפש כחומר ושכל לה צורה, לכן נקרא השכל זכר והנפש נקבה. ולויתן ענין חבור מלשון "ילוה אישי אלי" (בראשית כ"ט)... וזהו שאמר אלמלי נזקקין זה לזה מחריבין את כל העולם כלו, לפי שיבטל כח ההולדה מן המין האנושי, שאין ענין ההולדה מפעולות השכל כי אם מפעולות הנפש המתאוה. וכן אם היה ענין השכל מתמיד על הנפש ונזקק לה תמיד תהיה הנפש דבקה למעלה בלי שתפרד, ותתקיים בכח הגוף כענין אליהו...

ולפי שהנפש והשכל לקוחים מים החכמה והם דברים נעלמים המשילו וכינו אותה בדגים שנבראו מן הים. (בראשית א כא)

והתקדשתם והייתם קדושים - הקדושה הזאת לישראל יותר משאר העו"ג אינה אלא במעשה התורה והמצות, כי עם התורה והמצות יתחזק כח השכל ויחלוש כח התאוות. וידוע כי התאוה חזקה בטבעה, והנה היא באדם קודמת לשכלו, כי התאוה מוטבעת בו מתחלת נעוריו שהוא נמשך אחר ההנאות הגשמיות, ועמהן הוא הולך וגדל עד שהיא מתגברת על השכל אשר בשבילו נוצר האדם. ועוד שהתאוה מחוברת מכחות הטבעים ומן היסודות ויש לה מחזיקים ועוזרים הרבה, והם המאכלים ושאר התאוות הגשמיות, והשכל שהוא עצם רוחני והוא נגזר מן העולם העליון הוא נכרי בעולם הגופות העבים והגסים, ומפני שהוא נכרי אין לו מחזיק ועוזר אלא הכל כנגדו, ובדין הוא שיחליש השכל ותתגבר התאוה עליו בסבת שני ענינים, האחד מפני שהתאוה באדם קודמת לשכל, והשני מפני שהתאוה יש לה מחזיקים ולא כן השכל, ולפיכך הוצרך האדם אל התורה והמצות לחזק כח השכל ולהחליש כח התאוות... (ויקרא יא מד)

...שהרי מצינו במעשה בראשית שהיו כל הנמצאים כלן ביום ששי קודם שנברא אדם על שני חלקים, שכליים וארציים, שכליים הם הנבראים העליונים שהם שכל גמור נבדל מן החומר, ארציים הם האילנות והצמחים ושאר בעלי חיים שהם חומר גמור אין בהם שכל. ושני חלקים אלו יעשו פעולותיהם שנתמנו עליהם אלו בשכל ואלו בטבע, וכל אחד מהם מוכרח בפעולתו, זה בשכלו וזה בטבעו, ואין מונע לאחד מהם, ולפיכך חייבה החכמה לברא ביום ששי נברא שלישי מורכב מהם משותף משניהם, והוא הכולל אותם בשכל ובטבע, בשכל כמין השכלים הנפרדים, ובטבע כמין הארציים, וזהו האדם, והיתה פעולתו שכלית וטבעית לא הכרחית בשני חלקים, כי אם רצונית, שהרי הבחירה והרצון בידו שימשך לאי זה צד שירצה... וכיון שחטא ונמשך אל התאוות נתפשט מן השכל ונתלבש בחומר, ואז גורש מן הגן ונתן לו העשב למאכלו כבהמה... (ויקרא יט הקדמה)

שמע בני מוסר אביך, ימשיל שלמה השכל לאב והנפש לאם, וקרא השכל אב לפי שכשם שהאב עיקר אצל האם כן השכל עיקר אצל הנפש, וכשם שהנקבה מקבלת פעולת הזכר, והזכר הוא הפועל שמראה פעולותיו בה, כי הנפש בלתי שכל אינה כלום, וכן אמר שלמה "גם בלא דעת נפש לא טוב", ואולי תאמר כיון שהזהיר את האדם שיחזיק במוסר אביו שהוא השכל, אם כן יתחייב האדם שיהיו כל עניניו ופעולותיו נמשכים אחר השכל, לא יבחר ולא ירצה בשום דבר אלא מה שיחייב לו השכל, ולא ימשך באחת מכל פעולותיו כלל אלא אחרי השכל לבד, ואם ככה הוא עושה יבא מזה שיתבטל מן העולם כח התולדה שאינה מפעולות השכל כי אם מכח הנפש המתאוה ויהיה העולם חרב, וזה בהפך מכוונת השי"ת, ועל כן אמר "אל תטוש תורת אמך", כלומר עם היות שהאדם חייב להחזיק ולהמשך אחר השכל, זהו "מוסר אביך", איני מצוה לך שתמנע מפעולות הנפש המתאוה ומן הסדור שלה, מה שתצטרך מן הענין ההכרחי... (פרקי אבות הקדמה)

בן ארבעים לבינה - הוא זמן ששכלו של אדם שלם ודעתו עומדת על מלאת, שכבר עבר רוב זמנו שהוא שלשים, ובנינו מתחיל ליהרס וכח הבשר הולך ומידלדל, כיון שכח הבשר מידלדל כח השכל מתחזק ומזדכך... (שם פרק ו בן בג בג)

מאירי:

יודיע שהאדם יוכל להתגבר בשכלו ובבחירתו להשמר מרע, כי יש ד' מינים בהויות המורכבות, דומם, צומח, שבו כחות גופניות הזן המגדל והמוליד, ג', המרגיש וממנו יתפשטו החושים, והפנימי שלהם יקרא הכח המדמה, וממנו הכח המתעורר להרחיק את המזיקו ולכוון הנאות לו, ומשם האהבה והשנאה הרחמנות והאכזריות והרבה מקרים נפשיים, ד', השכל המעשי מפעולות הנפש המרגשת, והחלק המדמה והמתעורר שבה, והשכל העיוני. (משלי ח א)

ראשית - היא התכלית המניעה ההתחלה, בעבור החכמה, ואם נפרש שברא בחכמתו בהכרח קדמה למציאות, כברז"ל התורה כלי אומנות של הקב"ה. ונראה שרומז לשכל הנצחי הנפרד, המוציא שכל האדם לפועל, ושכל האדם מיחל לדבקה בו ואליו ישגיח ויתבונן, והיא מדרגה אחרונה שבשכל האנושי, ולמעלה ממנו אין בכוחו להשיג בצורות ובסבה הראשונה... (שם שם כב)

רלב"ג:

שתה מים מבורך - השכל, שמימיו לא יחסרו על ידי שתיה מהם, או על הצורות הדמיוניות והשגות החושים, שמהן ההקדמות הראשונות. (משלי ה טו)

שית - ערותה מגולה והלב מכוסה, והנמשל, שלא יכול השכל לפעול אם ימשך אל התאות. (שם ז י)

אשה יפה - משל ליופי והכנה ששם השי"ת בכחות האדם לעבודת השכל, ואם יסור מהשלמות יופי זה מונח במקום מגונה מאד. (שם יא כב)

לב יודע - השכל יודע צער נפשו הבהמית, ועמו לא יתערב זר בשמחתו בהשגות העיוניות. (שם יד י)

מאור עינים - עיני הלב ישמח השכל. (שם טו ל)

על שדה איש - שה' נתן באדם שכל היולאני שבכחו להשיג המושכלות, ובעצלותו עלו בו רק דעות כוזבות ומזיקות. (שם כד ל)

תחת שנואה - שאינו ראוי שתתחבר אליה, וכן חבור שוא וכזב לשכל, שעל ידי זה יופסדו מושכלותיו. (שם ל כג)

בחפץ - כהמשכת החושק לעשות רצון אדוניו ולא בהכרח, כי המגיע מהמוחשות לשכל יתוקן תקונים רבים לפני הגיעו, ויוסרו מהם הרבה מהמושגים החמריים ויתקרבו למציאות הרוחנית. (שם לא יג)

שקר החן - השכל שלא יחובר ליראת ה' יטעה בדרושים העמוקים. (שם ל)

דרשות הר"ן:

מן הידוע כי אחר שרצה השי"ת לברא את העולם הזה לכבודו, והסבה התכליתית אצלנו בו למען יעבדהו המין האנושי, חייב שימשך לאדם מאתו שפע הוא למעלה מן השכל, נקרא שפע נבואי, להשלים הנפש למען תאור באור החיים. ולא יספיק לזה שפע שכלי לבד, שהדבר שיוסכל עצמו ואמתתו אי אפשר שיודעו הדברים המועילים והמפסידים אליו, על דרך משל אם שכלנו מזג האדם אי אפשר שנדע הדברים שבהם נמשיכהו על שויו או נשיבהו אליו אם יצא ממנו, אבל צריך לציירו תחלה ולהשיג אמתתו כפי כחנו, ואחר נדע הדברים הנאותים אליו והמנגדים, ומתחייב גם כן בנפש שאי אפשר לנו מצד מחקרנו לעמוד על אמתתם, ראוי שנהיה סכלים בדברי המנגדים והנאותים אליה, אם לא יגיע אלינו שפע אלקי נבואיי אשר הוא למעלה מן השכל, בו יודעו הדברים הנרצים אל השי"ת והעושים רושם בנפש, והם מצות התורה ואזהרותיה... (דרוש ה)

ידוע הוא שהשכל צופה ומשקיף בדברים המושכלים והדקים בעצמם, לא יצטרך שיהיו נשואים בחומר. והטבע הנטוע באדם לא יסכים לזה, אבל יצטרך שיהיו כל מושגיו ומובניו דברים חמריים מוחשים בחושים הגשמיים, כאשר ירצה השכל להישיר הטבע ולהבינו ענין דק, יצטרך שילמד לו אליו במשל ענין גס מוחש וקרוב אליו כדי שיתקרב ממנו הענין הדק אשר הוא מכוון אליו, וינהג בזה מה שינהג החכם השלם שירצה שיבין ממנו תלמידו ענין דק אין שכלו מספיק אליו, שירגילהו בדבר אחד גס ממנו וקרוב אליו כדי שיתחנך בו ויורגל, כן ענין השכל עם הטבע בשוה. והוא תועלת רוב המשלים. אבל הם מתחלפים מנושא לנושא, כאשר המשיל שלמה ע"ה "עיר קטנה ואנשים בה מעט" וגו' (קהלת ט') והמשל לאמץ לב האדם ולהבין אותו, שכל חושי האדם ותאוותיו נשמעים ונמשכים אל היצר הרע שהוא המלך הגדול הרמוז בכאן. וכי השכל אשר לאדם עוזריו מעטים, ויראה בתחלת המחשבה היותו חלוש ולואה לנצח זה המלך אשר בנה כבר מצודים גדולים והם חושי האדם ותאוותיו, עם כל זה כאשר היה רואה עין בעין שהאיש המסכן אשר לא היה נחשב למאומה מלט העיר בחכמתו מיד המלך החזק, כן השכל עם מה שיראה מחולשתו עם היצר יכול להכניעו ולהשפילו, כי מעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר, כאשר המעט מן האור ינצח הרבה מן החשך... וכן רוב משלי שלמה הם על זה הדרך כאשר המשיל הסכלות אשר ימצא למתרשל מן החכמה באמרו, (משלי י"ז) "על שדה איש עצל עברתי וגו' והנה עלה כלו" וגו', רצה בזה שמי שאינו שוקד על החכמה בזריזות גמור יעלימו ממנו עניניה ויגבר עליו הסכלות, כמו שאמרו רז"ל בואו ונפשפש בהלכות כדי שלא יעלו חלודה...

ואקדים דבר שהוא שורש המשל והנמשל, והוא שהטעות הנופל בהתחלות איזה חכמה גם אם יהיה הטעות קטן ימשכו ממנו שגיאות יותר עצומות ממה שימשך מטעות אחר יותר גדול ממנו שלא יפול בהתחלה... (דרוש ה)

ותשובות אלו הג' שאלות סובבות על ענין א'... ואומר שיש באדם שתי כחות, הא' פונה אל צד המעלה ושם יש לו נטיה אליו בטבע, והשני הוא פונה אל צד המטה ואליו תשוקתו, וכל אחד מאלו קל מאד להגיעו למה שנטיתו אליו כאשר הוא בכל אחד מהדברים, וכמו שכתבנו, הכח אשר הוא פונה למעלה הוא הכח השכלי אשר הוא משתוקק לדברים השכליים והוא אוהב וחושק אותם, כי האהבה בכל אחד מהדברים הוא ציור איזה דבר נאות לאיזה כח, וכשיצוייר הדבר ההוא ויתעורר הכח המתעורר ויתאוה שיגיע לדבר הכח ההוא וכשיגיענו יתענג הכח ההוא מפני שהוא מושגו המיוחד אליו, כי האוהב המאכל על צד המשל מצייר ראשונה טעמו והתאותו לחוש הטעם, ואחר זה הציור ימשך התעוררות כוסף ותאוה שיגיע זה המוחש אל זה החוש, וכשיגיע לו יתענג בהגעתו מפני שהוא מושגו המיוחד, כן הכח השכלי להיות מושגיו בדברי המושכלים כשיצייר אותם בכלל יתעורר שיגיעו בו בפרט ושלמות, וכשיפותחו בו יתענג בהם בתכלית העונג, כי כל עוד שיהיה יותר חזק והמושג יותר שלם יהיה התענוג יותר, ומאשר כח השכלי באדם יותר חזק מכל כחותיו ומושגיו יותר שלימות, יתחייב שיתענג יותר במושגיו מכל מה שיתענגו הכחות כלם במושגיהם. וכאשר מושגי זה הכח המה הדברים השכלים והמעולים, תחייב שכשיהיה המושג יותר מעולה שיתענג בו יתר, ויחוייב אם כן שיאהב ויכסוף להדבק בה' יתברך בתכלית... כי השכל בוחר תמיד הדברים הרצויים ובורח מהמגונים, וזה לעצמותו, והוא רואה שהמחוייב והיותר נאות להמשיך אחר רצון המצוה השלם הזה ית'... כאלו נדמה בעצמנו שיש איש אחד שלם בכרכי הים שידענו בו שיחכם מכל אדם גם משלמה ע"ה, ושהוא שלם גם כן במעלות המדות עד שכמעט אינו מקבל התוספת... כי אין ספק שכל איש טוב הנפש יניעהו שכלו להמשך אחר רצונו, גם שלא יצייר שיגיעהו מזה גמול ועונש. ואין ספק שלפי שלמות החכם ההוא ימשך האיש הטוב אחריו. יתחייב מזה שכשימצא אחד שלם לבלתי תכלית, והוא השי"ת, שיגזור השכל להמשך אחריו לבלתי תכלית, צורף לזה שהשכל מחייב שכל מה שצותה התורה עליו הוא דבר נאות מאד...

אבל מה שרוב בני אדם אינם מגיעים לזאת המעלה הוא מענין שהגעתו דבר קשה מצד אחד מאד, והוא מפני התנגדות הכח האחד הנטוע באדם שהוא פונה לצד המטה, ויש לו שם נטיה טבעית הפך הכח השכלי, והוא הדמיון אשר באדם, כי זה הכח פונה לעולם אל התאות אשר ישתתף האדם בהם עם הבהמה, והחושים כולם נשמעים יותר לזה הכח מאשר נשמעים לשכלו, וזה לג' סבות... (דרוש י, וראה שם עוד)

ספר העקרים:

...ובלבד שמה שיבא בפסוקים לא יהיה דעת כוזב שלא יצוייר מציאותו אצל השכל, כי מה שהוא דעת כוזב לא תכריח התורה להאמינו, כי לא תכריח התורה להאמין דבר שהוא כנגד המושכלות הראשונות ולא דעת בדוי שלא יצוייר מציאותו אצל השכל. אבל כל דבר שיצוייר מציאותו אצל השכל, אף על פי שלא יצוייר מציאותו אצל הטבע, כתחיית המתים וכל הנסים שבאו בתורה ראוי ומחוייב להאמין בהם... (מאמר א פרק ב)

כי אחר שהוא יתברך שכל נקי ונבדל מן החומר כמו שביארנו במופת לא יעלם ממנו דבר, כי החומר הוא המונע והמטריד מהשיג המוחשות והמושכלות בראיה שהמים הנוזלים בעין או שאר חולי העין מונעים מראות מה החפץ החי לראותו... (מאמר ב פרק כד)

...וכשיגדל בשנים יותר יעלה למדרגה אחרת על ידי ההשגות הראשונות, ויפתח לו שער אחר וישיג השגה שכלית יותר, והוא שיפשיט ממנו המוחש הענינים הפרטים ויקח שכלו מהם הענין הכולל, כמו שיקח החיות והדבור מן האדם וישפוט שזהו דבר משותף לכל המין, לא כדברים הפרטיים המתחלפים באישים, וכשיבא יותר בשנים וירגיל בלמוד יפתח לו שער אחר שלא נכנס בו קודם זה, והוא שיבדיל בין העצם והמקרה ובין המתחוייב והאפשר והנמנע, ויקח המושכלות שלא הושגו מן החוש וירכיב קצתם אל קצתם, וישיג בזה על ידי כן כל החכמות וכל מה שאין בכח ההשגות הראשונות להשיג. ואלו הארבע מדרגות הן שעליהן יעמוד השכל האנושי ולא יעבור מהן. אבל יש מי שהוא יקצר בהן ויעמוד על שתים או שלש מהן בלבד, ואלו הן ההשגות בלבד המושגות אל כלל האנשים. ואולם כבר אפשר כי אחר אלו ההשגות יפתח אל האדם שער אחר ומדרגה אחרת לא ישער אותה האדם... מצד טבעו, וידבר בדברי חכמה או בדברי שיר ושבח להשי"ת בלשון צח ומהיר שלא היה מדרכו לדבר או לידע זה, ויתמה כל השומע אותו מעניני ידיעתו וסדור דבריו, והוא עצמו לא ידע מהיכן בא לו הכח ההוא, כמו שהנער ילמד הדבור ולא ידע מהיכן יבא לו הכח ההוא, והמדרגה הזאת תקרא רוח הקדש... (מאמר ג פרק י)

...ועל החלק השני גם כן שהוא ידיעת החקים והדברים הנרצים אצל השי"ת, לא תוכל להקיף בשום צד, כי אין לשכל האנושי מבוא לדעת פרטי הדברים הנרצים אצל השי"ת אם לא מצד הנבואה כמו שבארנו, ועקר הקפתה הוא על החלק הג' שהם המשפטי, כי היא תשתדל להרחיק העול מבין האנשים ולהעמיד היושר, והיא קובעת דין ומשפט בין האנשים כדי שישלם הקבוץ המדיני... (שם פרק כד)

...וממה שבטבע השכל להמשך אחריו ימאס ההתאוות וימשך אחרי מה שתגזור נפשו המשכלת באהבת השי"ת ויראתו, ובכלל אל אהבת הטוב שהוא השי"ת מצד מה שהוא טוב, לא מצד המועיל, ולא מצד הערב, וידמה שהכח השכלי הזה יקרא בלשוננו לבב, כי לב יאמר על האבר מן הבעלי חים אשר בו הכח החיוני, אבל לבב לא יאמר זולתי על כח השכלי בלבד, "ואיש נבוב ילבב" וגו' (איוב י"א), ונפש שם נאמר בכללות ויחוד, יאמר על כל כחות הנפש בכלל, וזה הרוב, ויאמר על כחות הנפש החיוניות בפרט... (שם פרק לה)

ואולם הראיות הלקוחות מצד השכל הם שנים, האחד מצד המקבל והשנית מצד הנותר, והראשונה אשר מצד המקבל היא כך, הכח השכלי שבאדם אי אפשר שיהיה מציאותו לתכלית קיום המין בלבד, אחר שנראה שאר המינים מתקיימים זולתו, ואחר שנראה לאדם זה היתרון על שאר הבעלי חיים לא יתכן שנאמר שיהיה משולח ונעזב ובלתי מושגח בפרטי מעשיו כהם, אחר היות לו עליהם יתרון דעת... וכן כתב הרמב"ם ז"ל כי שעור ההשגחה תהיה כפי שלמות הכח השכלי שבאדם, ואם כן מי שהשלים נפשו כפי הכח הניתן בו יותר, ראוי שתדבק בו ההשגחה האלקית יותר, ומי שלא ישלים נפשו ויאבד הכח השכלי שנתן בו, הנה הוא שב במדרגת הבעלי חיים, וראוי שתסלק מעליו ההשגחה האלקית... (מאמר ד פרק י, וראה שם עוד)

...ויש לדון אחר זה הטעם, שאף אם הדברים הללו הם תשובה על הדעת השני, מכל מקום לא יתבאר מזה שיהיה שלמות האדם אחר המות, וזה שאחר שהשלמות והקיום אי אפשר שיהיה אלא לדבר השכלי, כמו שאמר, והכח השכלי שבאדם אינו אלא הכנה, איך יצוייר השארותו שאין ההכנה דבר עומד בעצמו, ומה שיאמר שהשכל הנקנה יתעצם במושכלות עד שישוב הוא והן דבר אחד, הוא דבר בלתי מובן, שאם הכח השכלי שבאדם הוא כח היולאני אשר מטבעו שיפסד, זולתי מצד ההשכלה, איך תעמוד ההשכלה בעצמה, או איך יצוייר דבקותה בשכל הפועל שכל זה רחוק מאד משישכל כמו שכתבנו במאמר הג' בפרק ג'. ובעבור זה אמרו קצת החכמים שהנפש עצם רוחני עומד בעצמו מוכן אל ההשכלה, ולזה לא יתכן בו ההפסד להיותו עצם עומד בעצמו, אבל יקבל תענוג כפי השגחתו בהשכלה. וגם זה אינו נכון... (מאמר ד פרק כט, וראה שם עוד)

עקדה:

ומה שאמרו בסוכה כ"ט על ד' דברים מאורות לוקים, אין רוצה לומר מאורות השמים הלוקים לפי חשבון, כי אם השכל שהוא מאור האדם, ויוציא משפט מעוקל. על כותבי פלסתר, הנמשך אחרי כזבי הדמיון, ב', המשכו אחר דברים שהמוחש יגזר בטולו, כמו שהיה במקצת החוקרים הקדמונים, וזה שאמר ועל מעידי שקר, ג', שמודים בהקדמות אמיתיות ונמשכו מהם על ידי מופתים דעות כוזבות, על זה אמר מגדלי בהמה דקה, האסור מפני הגזל הנמשך מהם, לא מצד עצמם. ב', שמכחישים ההנחות האמיתיות המקובלות מהתורה, וזה שרמזו על קוצצי אילנות טובים. (בראשית א א, שער א)

חדקל - רומז אל הכח השכלי העיוני שפעולותיו חדות וקלות, והולך קדמת אשור, שבו ישיג את אשרו. פרת - על השכל המעשי שגם בו טעו רבים וחשבוהו לעקר מציאותם. (שם ב יד שער ז)

כמו שהכח המדמה יצטרך להכזיב הרבה מדמיונותיו מפני ראיות השכל, כן יתחייב השכל להכחיש קצת משפטיו מפני ההוראות האלקיות הנאצלות עליו, כי המדמה שהוא כח חמרי משותף לכל בעלי החיים עלול מאד להשתבש ולהרכיב צורות שאינן נמצאות, ולהפך ימאן לקבל אמיתויות שלא ראה אותן, כגון שאנשים עומדים משני צדי כדור הארץ. וכמו כן יקרה שמה שישיג השכל בעיוניו יוצץ עליו אור הרוח האלוקי ויעזרהו לדעת גדולות ונפלאות ויישירהו להכרת אמיתת עיונים, הלא תראה ששמואל הנביא גזר שכלו שתנתן המלוכה לאיש יפה תואר, כמו שאמר "אין כמוהו בכל העם" (ש"א י') והושפע עליו הרוח האלוקי ואמר לו "אל תבט אל מראהו" (שם)... (שם כח י, שער כה)

עשר אמות אורך הקרש - שהעשרה מספר עולם השכלים שהנביאים מהלכים ביניהם, והאמה התחתונה תחובה באדני כסף, כי השכל האנושי יצא מכלל המדרגות הראשונות ששלמותם בפועל ונכנס למין שלמות בכח, ויוצא לפועל על ידי הכוסף והתשוקה לשלמותו. על כן נתיחד מעשהו אל עצמו ולא לבורא, כמו שכתוב "ויהי האדם לנפש חיה"... (שמות כה שער מח)

...והוא שאמרו חז"ל בהמוכר את הספינה (ב"ב ע"ד) על לויתן, שסרס הזכר והרג הנקבה וכו'. נראה שלויתן הוא ענין חבור השכל והחומר בבריאת האדם, ואם יזקק השכל לחומר להשלים תאותו יחריב העולם ויפסד השכלי ויתבטל לגמרי, ולהיפך אם יזקק הכח המעורר לשכלי לגמרי יתבטל הענין הגשמי והזמני, ולא יתקיים רצונו ית' בבריאת האדם, לכן נתן כח בשכל לכבוש הכח התאותני, לא לבטלו כי אם לעכבו, ועם זאת יקבל ממנו שירות, וזה שאמר שסרס השכל שהוא הזכר וחבורו לחומר הנקבה יספיק להרוג אותו, רוצה לומר לכבשה להועיל לשכל, כל זה מדבר מהגבלת התאוות, וכן בענין המאכלות... (ויקרא יא א שער ס)

נתבאר שהבורא חנן האדם הכוח השכלי בו יגביל את מעשיו, כי הטבע החיוני משלח את הכחות וההתפעליות והקנינים בלי בחינה בין טוב לרע ומועיל ומזיק, כך שמותר האדם מהבהמה בפעולותיו אין, ורק הכח השכלי יגבילם וישערם לקחת מהם הטוב והנאות, והיותר והפחות יחריב, כמו שהטבע הכולל מכין החמרים והחכמה והמלאכה תשערם. ולכן הפועל המיוחד לשכל הוא שישכיל, כמו שלבעלי חיים שירגיש. והתורה האלקית מגבילה את האדם בחכמה אלקית נפלאה כמו שכתוב "והגבלת את העם", והיא הסולם לשתף ולחבר עליונים ותחתונים... (במדבר יג א, שער עז)

לדרוש ולתור בחכמה - לאריסטו פעולות השכל המעשי והעיוני היא רק להמציא מציאות נפשית ולא להוציא הדברים לחוץ, כי נשמטו ממנו המעשים העקריים שבהם תלויה הצלחת האדם (המצות השמעיות), ולכן נשתבש בכוונת מציאות האדם ותכליתו. והוראת דבר זה הוא עקר הספר, ועתה חוקר בחלק המעשי השכלי שיתחלק גם כן לב' חלקים, סדור ההמצאות והתחבולות להשגת עושר, ב', סדור פעולות היושר שעל ידם יושלם הקבוץ המדיני והמדות. (קהלת א יג)

טובים השנים - עתה יתוכח עם הכחות, ואומר שהנפש הטבעית והחיונית יעזרו זו את זו בפעולותיהם, ואילו האחד - השכל כשיפול לפני עבדיו אלו אין מי שיקימו. ואם יתקפנו - אם הכח השכלי ירצה להתגבר יעמדו אלו השנים כנגדו בטענותיהם. טוב ילד - הכח השכלי הבודד משני האחרים... (שם ד ט)

אם יוליד - אם לא ישתדל החלק השכלי להתעצם בעצמו לא ישאר ממנו דבר שידבק בשכלים העליונים ולא למטה שילין בקברים, וטוב ממנו הנפל. (שם ו ג)

אור ה':

ואמנם אמרנו בשאר ההצלחות שהם זמניות אם בההצלחות הגופיות ובשלמות המדות הדבר בהם מבואר, ואם בשלמות הדעות למה שהשכל האנושי איננו בפועל תמיד בהיותו מחובר אל הגוף ואחר התפרדו לא התבאר עדיין נצחיות המושכל כמו שיבא, ולפי שהוא מבואר בהצלחת האדם האנושית הנצחית היותה בתכלית האחרון מהחשיבות והתכלית האחרון כבר יחשב שהוא התכלית האחרון בתורה ראוי להיות בן בכר יחשב בה שהיא התכלית האחרון...

ואמנם שלמות הדעות כבר יחשב היותו יותר עצמי בתכלית הזה, ואי אפשר מבלתי שנרחיב בזה הביאור לפי שמעדו בו רגלי קצת חכמי אומתינו כפי מה שנראה לנו, עם שבו נתישר לעמוד על התכלית האמתית בזאת התורה ואמר שהוא מוסכם מהם שהשכל יתעצם במה שישיגהו מהמושכלות ויתחדש מהם שכל נקנה בלתי מעורב עם השכל ההיולני, ולהיות נבדל מההיולני עם היות שנתהוה ונתחדש ונשאר נצחי לפי שאין לו סבות ההפסד כמו שנבאר במשה, שהחומר הוא סבת ההפסד והרע, לזה תהיה ההצלחה הנצחית המושכלות הנקנות, וכל עוד שנשיג מושגים רבים תהיה ההצלחה יותר גדולה, וכל שכן כאשר יהיו המושגים יותר יקרים בעצמם, והוא גם כן מוסכם מהם שכל אחד מהמשכילים ישמח ויתענג אחר המות במה שהשיג אותו. והנה שערו זה במה שנשיג מהערבות בחיינו בהשיגנו המושכלות וכל שכן אחר המות שנשכילם יחד בהתמדה, ולזה יחוייב שאין יחס אל הערבות שיהיה מהמושכלות הפחותות אל המושכלות הנכבדות כי הערבות שנמצא בהם בחיינו מתחלף חלוף נפלא. זה כלל מה שהשתתפו בו והסכימו עליו, אלא שמצאנו בהם חלוק, כי מהם מה שיראה שהצלחה הזאת תהיה יותר גדולה כל מה שהיו המושגים רבים מהנמצאות בעלי חומר היו או נבדלים, וזה כי הוא יראה למה שסדור הנמצאות כלם בנפש השכל הפועל, הנה כל אשר קרב מדרגתו בהשגת המושכלות אל השכל הפועל היתה מדרגתו יותר גבוהה, ומהם מי שיראה שהמושג בשכל האדם השגה אמתית ממציאות השם ומלאכיו הוא הנשאר וכל מה שהשיג יותר מדרגתו יותר עצומה, כוונה ממנו לפי מה שיראה שהשכל יתעצם בהשגתו בנבדלים לבד והוא הנשאר נצחי. וכל מה שהשיג בהם יותר תהיה הצלחה יותר עצומה. ושני אלו הדעות עם שהם הורסים התורה ועוקרים שרשי הקבלה הם מבואר ההפסד מצד העיון (ראה שם הקושיות)...

הנה כבר יראה שהתכלית המבוקש מהתורה הוא ההשמע אליו בזריזות נפלא לקיים מצותיו ולהזהירות גדול לבלתי עבור על אזהרותיו... הוא מבואר שהתכלית הזה כבר יתחייב ההצלחה והשארות הנצחי כפי התורה והקבלה, ואם כפי העיון בעצמו. זה אמנם יתבאר אחר הניחינו שלש הקדמות אשר אין ספק באמיתתן. הא', שנפש האדם אשר היא צורתו עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפועל בעצמו. הב', שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות וחפץ בו, וכפי השלמות תהיה האהבה והערבות בחפץ. השלישי, שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה. ונצרף אליה ד' מבוארת בעצמה, ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראויה שיחויב התכלית הזה. ואולם איך יתאמתו אלו ההקדמות הנה כפי מה שאומר... ואמרנו בנפש מוכן אל ההשכלה, הוא מבואר בה למה שהתבאר ממנה היותה נושא לכח השכלי להיותו נשוא בגוף באמצעות הנפש, וזה שאין המלט מהיות הנושא לזאת ההכנה שכל, והנה היא מעורבת עם צורה שכלית, והיה נמנע בה שתשכיל כל הצורות כי כבר אפשר שיקבל כל הדברים בהיותו משולל מכלם. והנה כאשר שמנו השכל נושא להכנה בקבלו המושכלות יתעצם בהם קבול מעורב בה, והוא בלתי אפשר אחר שאיננו משולל מכל הצורות. ואולם כששמנו הנפש נושא להכנה אמנם נשימה תנאי במציאותה לא שתתפעל מקבולה המושכלות. וזה כי נושאי ההכנה לקבל הדברים יתחלפו בה חלוף רב, כי מהם שהנושא יתפעל באופן מה ממין מה שישיגהו כמו הענין בחוש המשוש, ובקצתם יקבלם הנשוא בדרך שלא יתפעל הנושא וממין מה שישיגהו בקבול חוש הראות המראים, כי לא יקבל הגיון מהמראה המוחשים ואולם יתפעל ממנו הפעלות מה, ולזה היה אחר שהרגיש הרגש חזק לא ירגיש הרגש חלוש. והנה החוש המשותף יתפעל ממושגיו יותר מעט לפי שהשגתו רוחנית. עוד אחר כך ההכנה השכלית תקבל הדברים מזולת שיתפעל מהם נושאם, ולזה היה אפשר בו לקבל כל הצורות כאשר הונח הנפש, ואולם כאשר הונח שכל אי אפשר שיאמר בו זה, וזה שאם הנחנו ההכנה תקבל המושכלות קבול בלתי מעורב עם הנושא לא ימנע מחלוקה אם שנניח הנושא משכיל או בלתי משכיל. ושקר שיהיה השכל בלתי משכיל, אם כן הוא בהכרח משכיל, אבל כשנניח המושכל מן המושכלות אשר תקבלם ההכנה יתחייב שיהיה המושכל בו בכחו בפעל וזה שקר... ולזה מבואר שאין הנושא לזאת ההכנה שכלי. שנית שאם היה הנושא לזאת ההכנה שכל לא ימלט משיהיה אם הוה ואם בלתי הווה, ואם היה הווה לא ימלט מהתהוות זה הנשוא משיהיה מנושא אחד או מלא דבר. ואם היה מנושא הנה יחוייב שישתנה עד שיתהוה ממנו זה הנושא. ולפי שכבר התבאר שכל משתנה הוא גשם הנה יחוייב בו שיהיה גשם. ולפי שהוא מבואר בעצמו המנע התהוות לא גשם מגשם, הנה יחוייב בזה הנשוא שיהיה גשם, וכבר הונח שכלי זה חלוף נמשך להיותו הווה יחוייב אם כן שיהיה בלתי הווה... והוא בתכלית הביטול והגנות...

ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהנושא לזאת ההכנה הוא הנפש באמצעות הגוף, ולזה התאמת אמרנו בנפש האדם עצם מוכן אל ההשכלה, ואמרנו מוכן להיות כח ההכנה בו, ואמרנו בלתי משכיל בפועל בעצמו, עם היות אמרנו מוכן, יורה שאיננו בפועל... (מאמר ב כלל ו פרק א, וראה שם עוד)

והנה צד החיות מפורסם אצל הפלוסופים שהם יראו כי כן למה שהשכל בפועל ואיננו נאחז במקום ואיננו דבר זולת ההשכלה והמושכל ואשר הופשט מהדבר המושכל איננו זולת ההשכלה, התבאר אצלם אם כן היות המשכיל והשכל והמושכל דבר אחד. ואמנם יתחייב להם זה בשכל הנפרד שהוא בו בפועל תמיד, והוא מבואר שיתחייב זה בשכל האנושי בהיותו בפועל. וכבר האריך בזה הרב בחלק הא' מספרו. ואולם צד השלילה יתבאר כן למה שיתחייב מהניחנו השכל והמשכיל והמושכל דבר אחד, שהשכל יתעצם במה שישכילם. והתבאר במה שקדם שקרות זאת ההקדמה למה שיתחייבו ממנו בטולים רבים. הנה אם כן כשהיה שכל האדם משכיל בפעל אי אפשר שיהיה המשכיל והמושכל דבר אחד, למה שהמשכיל הוא דבר זולת ההשכלה, אלא שההשכלה מתחייב במשכיל חיוב עצמי. ולזה הוא מבואר שקרות זאת ההקדמה בשכל האנשי, אף כשנניחהו שכל בפעל גם בשכל הנפרד יתחייב כן שההשכלה תאר עצמי ולא עצמות, ובזה נעמדו רגלי המון הפלוסופים שלא בחנו בין עצמות לתאר עצמי... (דרוש יא)

מנורת המאור:

כשהשכל הנאות נאצל על מי שהוא בעל מדות טובות ושלם בדרך ארץ ורודף אחר אהבה ושלום עם בני אדם, השכל שהוא קנוי ממנו אין לו מניעות כדי שלא יגיע ויחזור אל המקום אשר נחצב משם, שהוא השכל הפועל. אבל כשהאדם מרגיל עצמו במדות לא טובות ואינו משיג דברים הנקראים דרך ארץ, או אינו רוצה להתעסק בהם, אפילו כפי מזגו השיג במושכלות והיה עמלו בתורה מונעות לו מדותיו מלהיות שלם, וגם אינו יכול לעמוד בבריאות נפשו... (נר ו הקדמה)

אברבנאל:

בצלמנו - במפרשים קיצור גדול בזה, ואמרו שהוא הכח השכלי, וסמכו על המורה חלק א', שהשתדל להרחיק ההגשמה, וביאר שם "צלם" על הצורה המינית בה יתעצם דבר והיה מה שהוא, ובסוף שכל ידיו ואמר, באשר יתיחד האדם בענין שבו וכו', מצד שהשכל וידיעת האדם בלא חוש וכלי תדמה לנבדל... וזה כדעתו שנפש האדם היא הכנה הווה ונפסדת, ומבואר שאין זו המעלה שהגידה התורה...

או צלם נאמר על ההשכלה בפועל, ואדם הראשון נברא חכם במדרגה עליונה ונשמתו מטבע הנבדלים, לא רק הכנה כהמורה כי אם צורה בפועל ונבדלת, ובהיותו יודע דעת עליון הוא בצלם אלקים באמת... (בראשית א כז)

וישע ה' - שלח אש או שנתן ברכה בצאן ולא בפרי האדמה, כי הרדיפה אחר ההנהגה והכבוד מצרנית לשכל ומונעת האדם ממדה פחותה. (שם ד ד)

בשכל ג' מדרגות, היולאני בכח, שמטבעו מוכשר לקבל, שכל נקנה שיוציאם מכח לפועל כקנינים, ושכל נאצל נבואי להדבק בשכינה... (שם יב א)

...כי יש ב' דרכים בהשגה, עיוני מחקרי על ידי השכל, וההשגה הנבואית בחסד עליון. והנה רמז לחסרונות שבדרך הראשון - קולות, שבמחקר ירבו הדעות והמחלוקות, ברקים - שהם מאירים לשעתם ושוב יעלימום הטבעים, ענן ומטר - יש שנסתכל הרבה ונשיג מועט מחשכת קוצר השגתנו. שופר - רומז לנבואה, מלשון אמרי שפר, ורק בה הזכיר תמיד החוזק, ולא בהנ"ל, דאין בה חולשת סברות וסתירות... (שמות יט טז)

שמור את חודש - להיות השכל האנושי דבק בחומר הוא צריך להשגות חושיות ודמיוניות, ותחול בו השכחה, ונגד אלו עשה ה' אותות ומופתים במצרים לאמת לנו מציאות השגחתו ויכלתו, וציונו לזכר זאת מדי שנה בפסח. (דברים טז א)

...והנה טעו במהות השכל... ואנו נאמר שהוא עצם רוחני מוכן להשכיל בלתי משכיל בפועל מעצמו, ומתחלף בכל איש, ולכן יוכל להתקשר עם כל חומר כפטרון עם האניה, כי אינו רק הכנה לדבר בלבד כדבריהם. ב', כעצם רוחני יוכל ליפול גם בחומר בלתי שוה לגמרי, כל זמן שהוא צורה אנושית. לטענה ה', כפי שהשכל יאבד כאשר יגבר במוח מזג וטבע נכרי מחום או לחות, כן יאבד אחר המיתה, והמזג הנכרי של הגוף הב' ימנעה מלהשתמש במושגיה הקודמים (שהשיגה בגוף הקודם, לפני הגלגול), ואין ספק שאחת הסבות שנער ישתלם מזקן הוא שבנער נפש מתגלגלת... (דברים כה ה, וראה שם עוד)

ספורנו:

הנה מלת אלקים על צד ההדמות תאמר על כל עצם שכלי בפועל שלם נבדל מחומר, ובזה הוא נצחי בהכרח. ולכן תאמר על הא-ל ית' ועל מלאכיו, וכמו כן תאמר על השופטים על שם החלק השכלי האנושי אף על פי שפעולתו היא בלתי שום כלי חמרי ותתפשט על בלתי מוחש ועל קצת עתידות ולא יחלש בהרבותו פעולת השכלתו ולא בעת זקנת הגוף, אבל יוסיף אומץ, ומכל אלה התבאר שהוא נבדל מחומר בלי ספק. אמנם הפך כל אלה יקרה לכחות הגוף החמריות, מכל מקום קודם שיתבונן בהיותו אז משולל מכל שלמות אשר הוכן לו לא יקרא צלם אלקים בלבד עד שיקנה שלמות, בפרט בחכמה אשר בה יקנה אהבת הא-ל ויראתו, כי אז יהיה עצם שכלי בפועל שלם נבדל מחומר, ומזה יתחייב שיהיה נצחי וקיים גם אחרי מיתת הגוף... (בראשית א כז)

וירא מנוחה כי טוב - וזה ראה שהמנוחה בשלמות המושכלות אשר בו תנוח הנפש כענין ומצאו מרגוע לנפשותיכם שהוא הטוב והתכלית המכוון... (שם מט טו)

והיו הכרובים - כבר בארו הנביאים שהמלאכים במראה הנבואה נראים לחוזים כדמות כרובים והם פני אדם ולהם כנפים, ובכל זה יורו ענין השכל הנבדל אשר כל הלוכו לצד מעלה, וזה להביט אל האלקים, השכל וידוע אותו כל אחד מהשכלים הנבדלים כפי האפשר אצלו. וזה בעצמו הורה עתה באמרו והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, כי בהיות השכל האנושי שכל בכח אל השלמות השני אשר יקנהו בעשותו כללים ויפשיטם מחומר להשכיל ולדעת את בוראו כפי האפשר, וזה יעשה בהביט נפלאות מתורתו המורות במופת פלאות מעשיו ודרכי טובו, כי אמנם מהות הדבר וצורתו תודע לנו מצד פעולותיו, וזה יקרה לשכל האנושי כשישכיל ממציאות הבורא ית' את האפשר אצלו, כאמרו "הודיעני נא את דרכיך, ואדעך למען אמצא חן בעיניך". אמר שיהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, וכבר אמרו שהכרובים זכר ונקבה היו המורים פעולת המצאת הכללים מופשטים שהיא כפעולת הזכר בממציאו ומורים קבלת אותם המופשטים שהיא כפעולת הנקבה... ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך - כי אמנם הבטת השכל והמצאת הכללים והפשיטו אותם מחומר וכן קבלתו כשיקבלם לעשות קנין, הנה כל זה יעלה לו באמצעות העיון וההכנות המעשיות, אם כן יושג כל זה בהביט אל העדות אשר בארון אשר עליו הכפורת, כי אמנם בעדות שהם הדברות נמצאים כללי החלק העיוני והמעשי, ובזה יעד. (שמות כה כ)

מי' שליטים - השכל יועיל יותר מי' החושים הפנימיים והחיצוניים לשמור מן החטא. (קהלת ז יט)

לב חכם - יתן השכל בימינו והתאוה בשמאלו שיגביר השכל, ואם יעשה החכם היפך זה יבאישו סכלות מועטת בעיני ההמון. (שם י ב)

מהר"י יעבץ:

וכתב החסיד רבינו יונה ז"ל בפסוק (משלי פ"ז) מקור חיים שכל בעליו, השכל הנתון באדם מקור חיים הוא לבעליו, לפי שהוא ראוי לחקור ולהבין בשכלו הדברים הרצויים להשי"ת ולהתרצות אליו בהם, ומוסר אוילים אולת (שם), אף על פי שהשכל הטבעי הנתון באדם תולדתו להכיר הרע והטוב, להבין הדברים הרצויים, כאומרו מקור חיים שכל בעליו, אבל יכול אדם לעוות שכלו הטבעי ולסלף אשוריו על ידי הרגל החכמה והבחירה ברע, כי אחרי שיחמוד ויפעל העבירות ויבחר באהבת הרשעים וחברתם, תהפך לבבו והוד שכלו נהפך עליו למשחית, כי התאוה תעור עיני השכל, והחפץ והחמדה יסלפו ההכרה... אבל אם השכל הולך בתומו ודובר צדק ואמונה לא יאמין כי עשה שליחותו עד יכבוש את אויביו אברי הגוף כלם מפני המלך ה' צב-אות... (אבות ג כג)

ובאומרו ודע שהכל לפי חשבון, ביאר שאין לפניו משוא פנים, וביאור זה כי אף על פי שהשי"ת בורא קצת בני אדם מוכנים אל החכמה וקצתם בלתי מוכנים, וכן יש אנשים מוכנים מצד טבעם אל הפעולות המגונות וקצתם מוכנים אל הפעולות הישרות, ומצד זה לא היה צודק מאמר שאין לפניו משוא פנים, ולזה אמר שהכל בא לפי חשבון, כי השי"ת נתן שכל באדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, ואף גם זאת לא יביא הכל בדין אחד, כי הוא שוקל הכנת האדם עם פעולותיו... (שם ד כז)

...ושם ביארתי בראיות ברורות, כי השכל נושא כל החכמות, והנשמה נשוא התורה, ולזה אמר לו הנה עשית מן העיקר טפל ומן הטפל עקר, בהתבודדותך במושכלות אין ראיה כי בראתיך, כי הסוברים שהעולם קדמון לא הניחו החכמות, אבל רדפו אחריהם בכל כחם... (תהלים כט א)

מדרש שמואל:

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב, כי גזר אומר בחכמה ובתבונה ודעת אמיתי ששלשה דברים אלה מוציאין את האדם מן העולם, כי ההוצאה מן העולם יאמר על הפסד השכל כי בהפסדו הרי הוא כאלו עבר מצד שהוא אדם ובטל מן העולם, אשר על כן אמרו ז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים, כי בהעדר פעולת השכל הישר כשיצרו של אדם מתגבר עליו הרי הוא כמת וכאלו יצא מן העולם, ועל כן גזר שג' דברים הנזכרים בהיותם סיבת התקוממות החומר והכחות הגשמיות והפסד משפט השכל הישר מוציאין את האדם מן העולם, והוא כאלו אמר שהדברים המפסידים את השכל הישר אשר בו יקרא שם האדם אדם כנודע מוציאין אותו מן העולם. (אבות ד כז)

וה"ר ישראל ז"ל כתב, אין אלו המדות הנזכרות במשנה הזאת רצוניות רק טבעיות, כפי מזג טבע כל אדם, כי בטבעו משכיל ומבין כשמזגו נוטה ליובש ויהיה עצם מוחו זך במעט רטיבות זה יקל עליו הבנת הדברים וזכירתם יותר ממי שגוברת עליו הליחה הלבנה ועצם מוחו עכור ברוב רטיבות, וכן מי שמוחו חם לא במיצוע יהיו כחות דמיונו שלמים, ומי שגובר על מוחו הקור יהיה שכחן ודמיונו כוזב. (שם ה טו)

מהר"ל:

...דע כי כלל הבריות הם על צורת אדם פרטי ודבר זה מבואר, וכמו שבאדם הפרטי תמצא שלשה כחות והם אינם חמרים, האחד הוא השכל שבאדם, הכח השני למטה מזה כח נפשי אלקי, ועם שאינו שכל הוא כח נפשי נבדל מן החומר, הכח השלישי כח נפשי אבל אינו נבדל מן הגוף. ועל דברים אלו יש ראיות ברורות אין כאן מקום לכתבן. וידוע כי השכל הוא המוציא דברים הנעלמים הסגורים לאור המציאות, ולפיכך נקרא השכל אור בכמה מקומות, כי נר מצוה ותורה אור, שכשם שהאור מוציא הדברים הבלתי נראים שיהיו נראים, כך השכל מוציא דברים הנעלמים לאור המציאות. ויש בני אדם בעולם הכללי כבני אדם שהם במדריגת השכל הזה, ויש מי שמגיע אל מדריגה עליונה שאין מגיעים לה שאר בני אדם, עד שהוא מוציא לאור המציאות המדריגה העליונה הזאת שאין לשאר בני אדם, וזהו מדריגת רבי פנחס בין יאיר. ואל מדריגה זאת היה מגיע במעשים אשר יש להם מדריגה עליונה ראויה לזה... (גבורות ה' פרק מא)

וכבר אמרנו כי האדם מפני שהוא אדם גשמי צריך שיהיה השכל שלו יורד לעומק, ואין השכל שלו בפועל וצריך שיהיה מעיין בו עד שירד לעומק ויצא אל הפועל כמו שראוי אל שכל האדם שאינו בפועל... ולכך כאשר דן בית דין של מטה בלא הלנת דין כאילו היה שכל האדם נבדל בפועל, זה לא נתן לתחתונים וצריך שיהיה ההבדל בין דין של מעלה ובין דין של מטה כמו שראוי... (באר הגולה ב ד"ה פרק קמא דסנהדרין)

...כי דבר זה בשביל מדת השכל בתלמיד חכם כי ראוי להשכל שיהיה מעמיד מדותיו, כי השכל כל ענינו במשפט ודין, וכבר נתבאר זה באריכות, כי השכל רוצה הדברים המחויבים להיות, כי זהו ענין השכל בעצמו שהוא מחוייב מוכרח להיות, והדבר הזה מבואר, ולפיכך מדת תלמיד חכם שאינו מוותר כי הויתור והדין שני הפכים הם, כי הויתור אינו דין... (שם ד"ה בפרק קמא דיומא)

כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר, האדם אשר ברא השי"ת על האדמה סוכתו ענן וערפל עד שהוא יושב בחושך ולא אור, הוא הגוף העכור והחושך אשר מכסה עליו עד כי נלאה למצוא הפתח הפונה קדמה שיהיה דרכו נוכח ה', ואף אם זוהר השכל ונצוץ שלו לו לעינים להורות לו הדרך אשר ילך בו, אין הדבר הזה רק מה שראוי לאדם לעשות מצד שהוא אדם שנתן לו השי"ת השכל אשר הוא נר מאיר ובהלו נר השכל על ראשו ידע מה שיעשה מצד שהוא אדם, לא במה שבחר השי"ת בו, כמו שהם ישראל שבחר השי"ת בהם מכל העמים. ודבר זה הוא למעלה מן השכל האנושי, ולכך אל דבר זה שילך אחר בוראו ולהיות דבק עם השי"ת וכדכתיב "אחרי ה' תלכו ואותו תעבודו ובו תדבקון", אין כח במאיר הזה שהוא השכל להאיר דרכו אשר עליו מה שיש לו ללכת אחר בוראו... (דרך חיים הקדמה)

וג' דברים יש באדם, כי האדם יש בו נפש כמו שיש לכל שאר בעלי חיים, ויש בו נפש המדברת נוסף על שאר בעלי חיים שאין להם נפש המדברת, ויש עוד לאדם שכל נבדל מן הגוף לגמרי, כי הנפש המדברת אינו שכל נבדל, כי גם לתינוק יש לו שכל זה, רק קראו אותו שכל היוליאני בלתי נבדל, כי הוא כח בגוף, והתבאר זה למעלה. אבל יש לאדם שכל נבדל גם כן. ואמר כי האדם נברא לעמל, שלא יהיה בעל הנחה כלל רק יוציא שלימותו אל הפועל תמיד בלי הנחה, שכך ראוי מצד טבע הבריאה שכל הנבראים נבראו שיהיו בשלימות ולא יהיו חסרים, והאדם הזה אי אפשר שיבא אל ההשלמה עד שיהיה בעל הנחה לגמרי... (שם ב ח)

...ויש כח נפשי נבדל לגמרי והוא כח השכלי אשר משיג הדברים, ולכל אחד ואחד נושא מיוחד, ואין ספק כי אין אשר הוא נושא לכח אשר אינו נבדל לגמרי הוא נושא לכח שהוא נבדל לגמרי כאשר ידוע, ולפיכך אשר הוא נושא לכח הנבדל לגמרי שהוא השכל הוא יותר דק ויותר זך כאשר הוא הנושא אל הכח שאינו נבדל לגמרי כמו הנפש, הרי כאן ארבעה דברים, כח נפשי, וכח שכלי, ולכל אחד ואחד יש לו נושא בפני עצמו כח גופני...

...ודבר זה בעצמו ההפרש שיש בין אשר מתחבר לכח נפשי ובין אשר מתחבר לכח השכלי, כי המתחבר לכח נפשי יש לו חבור ועירוב עמו, אבל אשר הוא מתחבר אל כח השכלי אין לו ערוב עמו רק יש לו עמו הקשר מציאות בלבד, מפני שכח השכלי הוא נבדל לגמרי אין לו חבור ועירוב עם הנושא רק שנמצא עמו, ויש עמו הקשר מציאות במה שהוא נמצא עמו ואין לו עמו עירוב כלל, ולפיכך נקרא הכח אשר הוא מתחבר אל כח נפשי חבר, אשר הוא החבר נתחבר אליו, אבל הנושא לכח השכל נקרא שכן טוב, כי השכן אינו רק שנמצא דירתו עמו ואצלו ואין לו עירוב עמו רק חבור שכניי הוא לו... (שם ב ט)

אשר מעלת המדה הזאת "הרואה את הנולד" שיש לו שכל פשוט וזך, ולכך שכלו רואה את הנולד כמו שאמרנו, והנה מעלתו בודאי עליונה מצד שהוא מתדמה לעליונים שהם פשוטים... (שם)

...וכן השנאה של תלמיד חכם פועלת באדם, ואין הפעולה לחצאים רק שהשנאה הזאת מכלה האדם לגמרי, ודבר זה הוא בשביל חוזק השכל של תלמיד חכם שהוא פועל לגמרי, כי אין כח השכלי כמו כח החמרי, שכחו מתחלק לחצאין, אבל כח השכלי אין מתחלק לחצאין, והוא פועל לגמרי ואינו לחצאין... (שם ב י)

...אבל כתר תורה נבדלת מן האדם, ואף כי אמרנו שהתורה היא עומדת באדם, היינו שהשכל יש לו הקשר מציאות דהיינו שהוא נמצא עם האדם, ומכל מקום השכל נבדל מן האדם... (שם ד יג)

...אבל דבר זה, כי התלמוד אינו כמו המשנה, לפי שהמשנה אין בה בירור הדברים לגמרי, רק ששונה הדין לפי מה שהוא, והתלמוד הוא בירור הטעם להבין הדבר בשכל ובחכמה, לפיכך אמר שגגת תלמוד עולה זדון, וזהו כי השגגה הוא הטעות והגורם הזה הוא החומר שאם אין החומר השכל הוא בפועל, ואין בו שגגה וטעות, ולפיכך השגגה שייך במעשים אשר הם שייכים לגוף החמרי. ולפעמים השכל שהוא מאיר אל האדם החמרי אינו אתו, והוא טועה, אבל בשכל אין שייך טעות, ולפיכך שגגת תלמוד עולה זדון, כי מאחר שהתלמוד הוא שכלי לא היה לו לטעות... (שם ד יג)

שבעה דברים נאמרו וכו', פירוש אלו ז' דברים שנאמר בגולם ושבעה בחכם תחלה יש לך לדעת כי כל הז' מדות שנאמרו כאן שיש אל השכל, היינו שאינו יוצא מן הסדר הראוי מה שהדעת מחייב, והשכל משער כל הדברים ומגביל אותם, והיוצא מן הסדר הראוי אין ספק שיוצא מן השכל, כי הסדר הוא עצם השכל, ולפיכך כל ענין החכם ומדות שלו משוער ומסודר, ולכך אמר חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו, דבר זה ראוי לפי הסדר אשר הסדר מתחייב מן השכל... (שם ה ז)

...ואחר כך חכמה ודעת, כי כמו שנחלקו שמים וארץ וכן הנקבה והזכר, כן נחלק השכל לשני חלקים, אשר רבה ויתר האחד על השני, כי יש בעל שכל מופלג בחכמה על כל זולתו. ואחד הוא בדמיון הנקבה, והשני שכל אלקי שהוא נקרא שכל נבדל לגמרי, והוא בערך האיש אל האשה. וזהו שאמר חכמה זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות. כי סדר קדשים נקרא חכמה... כי המסכתא ההיא היא עמקות החכמה בפרט, וראוי לה חדוד ופלפול החכמה. יתר על כן סדר טהרות, שהיא הנקרא שכל נבדל... שאין חכמה יותר דקה ועמוקה מנגעים ואהלות... (דרשה על התורה)

ובעירובין (נ"ג) א"ר יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנן כמלא נקב מחט סדקית... ביאור ענין זה, כי ששה חלוקי בני אדם הם לתורה, החלוקה הא', שיש בני אדם שכליים שיתעוררו ויגברו שכלם עד שגובר על הגוף עד שאפילו הגוף נחשב פתוח ומוכן אל התורה לגמרי, וכמעט שאף הגוף אינו מונע קבלת התורה כלל. החלוקה השניה שהם אינם מגבירים השכל על הגוף אבל יש להם שכל הראוי לאדם שמצד שכלם אין כאן חסרון והוא פתוח לקבל כפי הראוי. החלוקה השלישית הם הגסים וגופניים ביותר שמגבירים הגוף על השכל עד שאף שכלם אינו מוכן לקבל כראוי ונחשב כמעט סתום... (שם וראה עוד ערך למוד)

...וביאור זה כי השכל עומד בגוף וצריך שיהיה שכל נבדל מן הגוף, ואם הוא לומד תורה על ידי החבורה שכל אחד מוציא שכלו אל אחר ואחר מקבל אותו, ואצל האחר שקבל מן חבירו הרי אצלו הוא שכל נבדל, שהרי לא היה עומד בו עד שבזה הוא נעשה שכל נבדל, ועוד כאשר נושאים ונותנים ביחד הרי השכל הזה אינו שכל פרטי של יחיד, ואם כן הוא שכל שהוא נבדל כאשר הוא נבדל מן היחיד הפרטי, ולכך מעלת השכל הזה שהוא שכל נבדל מן האדם, כי אין השכל גובר על הגוף להיות שכל נבדל, כי אם כך למה הדבר דומה, לשנים שהם מתאבקים זה עם זה, אם נצחו מוטב ואם לא נצחו אותו האחד שכנגדו נצח אותו. וכן השכל שהוא עומד בגוף, אם רוצה האדם להוציא את השכל אל הפועל ולא היה לו זה והגוף נצח השכל אז נעשה מוטבע בגוף לגמרי, כי הגוף היה גובר עליו, ואם לא היה עושה זה לא נתקלקל עד שקנה הטפשות. וזה שאמר "ולא עוד אלא שמטפשין" - שנתקלקל השכל לגמרי על ידי זה, כי נעשה השכל שבו מוטבע בגוף לגמרי. ועוד יש לדעת כי אם לא למד כלל היה קונה דבר שהוא קרוב אליו ויכול להבין אותו בקלות ולא היה מקבל סכלות, אבל כאשר רוצה להשכיל והרי כאשר עוסק בד בבד אינו שכל נבדל, רק שכל עומד בגוף, ובוודאי מטפש כי אינו יכול להתחכם כל כך, ודומה למי שאינו חכם אם אינו מבקש להתחכם יותר מדאי רק כפי ערך חכמתו יכול לדעת ולהבין, אבל כאשר רוצה להתחכם בדבר שאינו שייך לו בודאי מטפש, כי יוצא מן השכל, ואחר טפשות זה נמשך עוד טפשות עד שהוא טפש גמור... (נתיב התורה פרק ו)

ואמר עוד דוקא שאינו מתגאה, שאם מתגאה הרי הוא יוצא ממדריגה השכלית, שדבר זה התבאר במקומות הרבה מאד, שאין השכל ראוי לגסי רוח, עד שאמרו (קידושין מ"ט ב') סימן לגסות רוח עניות, מאי עניות, עניות דתורה, ודבר זה התבאר הרבה. וכאן מעלתו הוא בשביל חדוד התורה, שרוצה לומר שקנה מדריגה שכלית ביותר, ואם הוא מתגאה בזה הרי הוא מבטל המדריגה שראוי אליו מצד חדוד השכלי, כי בארנו בראיות ברורות כי המתגאה הוא בעל גוף ואין לו המדריגה השכלית, ולכך אין קונה על ידי חדוד השכלי המדריגה אשר ראוי לשכל החד הזה כאשר הוא נוטה אל הגשמי. (חידושי אגדות שבת סב ב)

...וכן מה שאמר שביזו תלמידי חכמים ששולט מדת הדין הקשה בשביל השכל, כמו שאמרנו כי השכל הנבדל הוא מחויב כמו שאמרנו, כי ענין השכל מחויב ומוכרח, לכך כל ענין השכל במדת הדין שהדבר שהוא מחויב ומוכרח הוא במדת הדין, ודבר זה ביארנו בכמה מקומות... ולפיכך כאשר מבזה השכל מתחייב במדת הדין ובא החורבן. (שם קיט ב)

...וכן מי שלמד תורה ואינו מלמדה, ונפקא מיניה שבא לומר כי עיקר התורה היא השכל מטבעו ללמד את אחרים, ואם לא כן הוא לבטלה, כי עצם השכל הוא להשפיע לכל, וזה ידוע מצד החכמה, כי השכל מטבעו משפיע לכל לפי שאין לשכל גבול כמו שיש לחומר רק השכל הוא משפיע לכל, ומענין השכל להיות משפיע כמו שאמרנו, כי השכל נקרא מקור הברכה והשפע, וכן החכמה העליונה היא מקור הברכה והשפע, לכך כל תלמיד חכם החכמה שבו מעצמו עומד להשפיע לאחרים מן החכמה שבו, ולפיכך דומה להדס שלריח הוא עשוי ואין בו תועלת... (שם ר"ה כג א)

כיון שנכנס בו חכמה נכנס בו ערמה, וזה מפני כי קניות השכל גורם שיקנה האדם כח שכל היולאני שהוא ערמה, וזה שאמר "שכנתי ערמה", כי משכן השכל העיוני עם האדם הוא על ידי שכל הגופני שהוא ערמה, וכן מה שאמר, אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמו שאינו יודע, דבר זה הוא ענין מופלג, כי כאשר יש לנושא צורה אינו מקבל צורה אחרת, ולפיכך כאשר אינו עושה עצמו כמי שאינו יודע רק הוא עושה עצמו יודע, הרי יש לו צורה, וכאשר יש לו צורה הוא השכל, שהוא כנושא, אין מקבל צורה אחרת הוא התורה, אבל כאשר אין לו צורה אז מקבל הנושא את התורה, והיא צורה אליו... (שם סוטה כא ב)

...ודומים הכרובים והארון לשכל האדם אשר אין השכל אשר הוא נבדל מן הגוף מוטבע בגוף, שאם היה מוטבע בגוף היה לו בודאי רוחק הוא הגוף, אבל השכל שהוא נבדל אשר אין לו רוחק כלל, ומפני כך אינו נכנס ברוחק ואינו משותף עם שאר הגוף, וכך היה דבר זה כי הארון שבו התורה השכלית והכרובים שהשי"ת נקרא יושב הכרובים, לא היו מקבלים שום רוחק מן הקב"ה... (שם בבא בתרא צט א)

...ועל זה אמרו אויר מגדל משכח, וכמו שהדבר שהוא שכל ברור אי אפשר לשכח לגודל השכל, וכך השכל הזר יש בו שכחה וסלוק כי הוא דבר שאין לו יסוד. ולכך אויר מגדל משכח כי המגדל הזה עומד באויר אין לו יסוד השכל האמיתי, כי המקום (המוכן) הוא מסוגל לדבר שאין לו יסוד, ולכך אויר מגדל משכח. (שם סנהדרין קט א)

וכאשר אמר להם דבר זה, אמרו לו מלחא כי סריא במאי מלחינן, פירוש אחר שאתה אומר כי אין הדבר כמו שאנחנו אומרים, כי השכל הוא הכנה בכח הנפש בלבד, וזאת הכנה כאשר יקבל המושכלות תמצא בפועל, והשכל הוא נבדל לגמרי מן האדם, ולכך יש אל השכל השארות מפני שהוא נבדל לגמרי מן הגשמי, אבל אתה אמרת כי אין הדבר כך כלל, והנה לפי זה לא יהיה השארות לנפש, ולפי דעתם אין הנפש נבדלת, לכך אמרו מלחא כי סריא במאי מלחינן. דבר ברור הוא, כי הנפש קרא מלחא... ולכך אמר ומלחא כי סריא במאי מלחינן שלא יהיה נפסד לגמרי. והשיב לו בשליתא דכודניתא שלא ילדה (פרדה), פירוש כי השליא מקבלת הולד, וקרא הכנת הנפש לקבל המושכל שליא, כי הוא דומה לגמרי אל שליא, כי השליא מקבלת הולד, וכך ההכנה שבכח הנפש היא מקבלת המושכל. וכבר אמרנו כי לפי דעתם השכל נולד והוא ולד בפני עצמו. והנה ההכנה שבנפש לקבל השכל נקרא כודניתא, ובשביל שיש הכנה בכח הנפש לקבל המושכל לכך (על ידי) ההכנה אל המושכל שבכח הנפש יש קיום אל הנפש, לכך אמרו לו וכי יש שליתא לכודניתא, פירוש אם כח הנפש כודניתא שאינו מוליד השכל, אם כן אין כאן הכנה כלל, כי לא שייך הכנה אחר שאין כאן תולדה, ולמה אמרת שמולחין המלח שהיא הנפש בשליתא דכודניתא. והשיב להם ומלחא מי סריא, כלומר לא כמו שאתם חושבין שהנפש הזה צריך לה קיום, מפני שהנפש היא עומדת באדם בעל גוף, אין הדבר כך, כי מלחא מי סריא, כי הנפש היא עצם אלקי בעצמה אין צריך לתת אליה קיום רק הקיום בעצמה... (שם בכורות ח ב)

וכאשר תעמיק עוד בכל המאמר בכלל ובפרט, שכל ענין המאמר הזה שכלי מופשט מן הגשמי כמו שבארנו למעלה, כמו שדרך חכמים לדבר. ועיקר המאמר הזה לבאר כי נבדלים חכמי ישראל מן חכמי האומות ששכל שלהם יוצא מן הסדר, ולפיכך נקראו סבי דבי אתונא, שהוא כבשן האש שהוא עז מאד בחמימות... וכל מה שמספר שבא ר' יהושע עליהם לא היה זה רק שכלי, כי ר"י שהוא חכימא דיהודאי והיה לו השכל הנבדל מאתו מחייב כמו שאמר והכל שכלי... אבל הם דברים עמוקים מצד עצמם, ובין בנגלה ובין בנסתר היה מנצח אותם, כי זהו ענין המאמר הזה ועיקרו, שבא לומר כי חכמת ישראל מחולקת מן חכמות האומות, וחכמת ישראל למעלה מחכמת אומות. ודבר זה תבין מן הדברים אשר אמרנו, כי השכל באמת הוא מצורף אל הגוף החסר, וכל הדברים הם חכמה נסתרת עם הגלוי... ואצל האומות אין כאן השלמה, לכך אף כי אין ההעדר מצד עצם הצורה יגיע ההעדר אל הצורה מצד חבור שלה אל החומר שהוא ההעדר השלמה. ודבר זה מבואר ונרמז בתורה, (בראשית ג') "ותתן גם לאישה עמה", וגרמה לאדם המיתה, במה שכתיב "עמה" תבין זה. ומפני כך השכל חסר ובעל העדר כמו הצורה, וזה שאמר שגזר עליהם למלאות ולהשלים את מי אוקיינוס, הוא המציאות החסר בעצמו אשר השכל שלהם הנבדל מן הגשמי יש לו חבור וצרוף אל החסר, והוי מלוי, ואזלי עד דשמטי כתפייהו, כי השלמת הדבר שאין מקבל השלמה והוא מצורף אל ההעדר מגיע אליו העדר... (שם)

נמצא האומר בפיו וכו', המשנה הזאת בארה כח הלשון. דע כי האדם הוא בעל גשם, לכך השכל העיוני אינו צורת האדם, כי האדם נברא שכל גמור, אבל השכל הדברי שהוא על ידי אבר גשמי הוא הלשון הוא צורת האדם. כי האדם יש בו שני חלקים, שהוא בעל גוף והוא בעל שכל גם כן, והדבור הוא שכלי כי אין אל הבעל חי הדבור, רק האדם שהוא שכלי יש לו הדבור... (שם ערכין טו א)

מלמד שנתן בינה יתירה באשה וכו'. פירוש דבר זה כי השכל היולאני נתן השי"ת לאשה מצד שהאשה היא מוכנת לזה ביותר, כי האיש יש לו שכל וחכמה ביותר הוא השכל הנבדל, אבל שכל היולאני מוכנת האשה לקבל ביותר, וכך אמרו בפרק הזהב (ב"מ נ"ט א') אתתך גוצא גחון ותלחש לה. ומוקי לה לחד לישנא במילי דביתא ולחד לישנא במילי דעלמא. והיינו כי האשה חכמה שלה מצד שכל היולאני שייך לה יותר מן האיש... אמנם כי יש לך להבין מאד את שרמזו חכמים בזה שאמרו שנתן באשה בינה יתירה, ודבר זה נרמז בלשון "ויבן", כי היא משלמת הבנין אל האיש, ומצד הזה שייכת לה חכמה, כי ההשלמה ראויה לזה. ומכל מקום מדריגת האיש שיש לו שכל הנבדל, והבן זה. (נדה מה ב)

רמח"ל:

אך הבריה העיקרית באמת, היא המין האנושי... והנה ההשכלה וכל המדות טובות הם עניני שלמות שנמצאו להשתלם בהם האדם, ועניני החומר ומדות הרעות הם עניני החסרון שזכרנו, שהאדם מושם ביניהם לקנות לו השלמות. (דרך ה' חלק א פרק ב ה)

וממה שצריך שתדע עוד, כי הנה גם השפעתו תחלק לשני מינים, האחד הוא למה שלגוף, והשני למה שלנפש, למה שלגוף כבר ביארנו ענינה, דהיינו למה שלהצלחת האדם ושלמותו בעולם הזה, למה שלנשמה הוא במה שבהשכלה וידיעה, ובקרבת האדם אליו ית"ש ויקרו ומעלתו הנפשית... (שם חלק ב פרק ח ב)

...אמנם אין אות ואין נביא וחסרה ההשכלה האמיתית שהיא רוח הקדש, כי אמנם מה שהאדם משכיל בשכלו על ידי עסקו האנושי, לגבי מה שמשכיל ברוח שכל נשפע אינו אלא כערך הגוף אל הנשמה... (שם שם ד)

...וזה כלל גדול, כגבול אשר הוגבל בו שכלו כך הם מחשבותיו של אדם ותאותיו, הלא תראי, הנער הקטן לא יכיר מה היא החכמה ולא יתאוה אליה כלל, אלא אדרבא, כל תינוק בורח מבית הספר ולא יחשוב שיש טוב כי אם ההבלים אשר הוא מתעסק בהם, וברבות דעתו ונרחב גבולו ישוב להתאוות דברים מתוקנים יותר, ועל דרך זה לפי כל עלוייו כך הוא לכללות המין האנושי, כשהיה שכלם מושפע מהארה רבה לא היו מוצאים קורת רוח אלא מן החכמה וממה שהוא טוב באמת, וכשאין שכלם מושפע אינם מכירים לדבר טוב אלא הבלי הארץ הלזו... (דעת תבונות עח)

אור החיים:

יפקוד ה' אלקי הרוחות - ...דע כי תכונת השכל ובחירתו ושלילתו רחוקה בגדר הנשתוון בריבוי הנושאים, וכשם שישתנו הנבראים בצורתם ובקומתם ואין ההשתוות בהם כמו כן ויותר מהמה בענין השתנות הנבחר והנשלל בבחינת ההשכל והרצון נוסף על שינוי פרטי הטבע בתכונת ההרכבה שביסודות וכוחות היולים אשר מהם יולד הבחירה בדומים, וימצא לפעמים ההשתוות בתכונה והוא נעלם, והוא מה שכיוונו רז"ל לומר "בן גילו"... (במדבר כז טז)

הגר"א:

ואלו השלשה הם נגד שלשה שכלים שבאדם, שכל העיוני, שכל המחשבה, שכל המעשה. העיוני הוא בדרכי שמים, בהילוך כוכבים ובמרכבה וכדומה, ושכל המחשבה הוא להנהיג את עצמו במידות, ושכל המעשה הוא במעשה. והם נגד חוקים ומשפטים ומצות. חוקים בשמים, כמו שנאמר "הידעת חוקות שמים", ומשפטים הם בארץ כמו שנאמר "מלך במשפט יעמיד ארץ", והמצות הם המחברים שמים וארץ... (משלי א ב)

שכל טוב יתן חן - מי שיש בו שכל, שהיא התורה, וגם הוא טוב, במדות טובות, יתן חן, שהכל מתפארים בו. (שם יג טו)

תניא:

והנה כל בחינה ומדרגה משלש אלו נפש רוח ונשמה כלולה מעשר בחינות, כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן הנחלקות לשתים, שהן שלש אמות ושבע כפולות. פירוש חכמה בינה ודעת ושבעת ימי הבנין, חסד גבורה תפארת וכו', וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות, השכל כולל חכמה בינה ודעת, והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו וכו'. וחב"ד נקראו אמות ומקור למדות, כי המדות הן תולדות חב"ד. וביאור הענין, כי הנה השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כ"ח מ"ה, וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה, והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו, כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו ית' שאין לה סוף ותכלית, ופחד ה' בלבו, ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש... (ליקוטי אמרים פרק ג)

ולתוספת ביאור באר היטב לשון תפיסא שאמר אליהו לית מחשבה תפיסא בך וכו', הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו. וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו, דרך משל כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך, ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה, שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך, הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה, ולא ברצונו וחכמתו, כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו, וגם שכלו מלובש בהם, והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו, נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה... ובידיעת התורה מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה', הנה גם חכמת ה' בקרבו מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס. ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם, לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש... (שם פרק ה)

...וכנראה בחוש, שכשאדם משכיל איזה שכל חדש נפלא אזי באותה רגע על כל פנים נולד לו תענוג נפלא בשכלו, מכלל שהתענוג הוא למעלה מעלה מבחינת השכל והחכמה רק שמלובש בבחינת שכל וחכמה, וכשהאדם מרגיש השכל וחכמה דהיינו שמשיגה ומבינה היטב אזי מרגיש גם כן בחינת התענוג המלובש בחכמה, ולכן נקראת בחינת בינה בשם עולם הבא בזוהר הקדש, שהיא בחינת התגלות החכמה עם התענוג המלובש בה... (אגרת הקדש כט)

מלבי"ם:

וייצר ה' אלקים את האדם - ...ועוד נמצא בנפש האדם כחות אשר לא נמצא דוגמתם בנפשות יתר הבעלי חיים, כמו כח החכמה והשכל הבינה והדעת שלא נמצא דוגמתם ביתר הבעלי חיים, ובכל זאת הם כחות גופניים והשכל הוא כח היולאני נתלה במזג חמרו, וכל זה נכלל במה שכתוב "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה", שהוא צורת האדם המתדבקת. ונצטיירו עם חומרו שנעשה מן האדמה, (שהגם שנמצא בו השפעת השכל שיחסו אותו הפילוסופים לעולם השכליים הנפרדים, בכל זאת הוא התעצמות של השפעה שיושפע עליו על שכלו ההיולאני אחר שיעסוק במושכלות ויתדבק עם השכל הפועל לדעתם, אבל עקרו הוא הכנה לבד התלויה במזג החומר... (בראשית ב ז)

...והנה שתול באדם שכל עיוני ומעשי, השכל העיוני הוא המעיין בכל הדברים לדעת על אמתתם כמו שהם נמצאים, והוא היודע בין אמת ושקר, והשכל המעשי הוא המעיין על הדברים כפי מה שהם ראוים להיות, והוא המבדיל בין טוב לרע, ושכל המעשי פי שנים לו, המדותי, שהוא המעיין על המדות ועל תהלוכות הנפש בהנהגותיה, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם ואיך יתנהג בכל מדה ומדה. ב', המלאכותי, שהוא הממציא כל מיני המלאכות והאומניות ואיך לתקן המאכלים וכדומה. ובאשר אדם כשנברא היה משכיל בפועל וחלה עליו רוח אלקים, היה מרצון ה' שהוא יעסוק רק בשכל העיוני לדעת את ה' ודרכיו וארחותיו ולהשיג כבוד ה' בעולמות שברא, ולהיות כאחד מן השכלים הנפרדים להללו ולשבחו ולספר כבודו, ושכל המעשי שממנו יצמח גם כן פרי עץ הדעת טוב ורע ימצא לכל זה עזר על ידי אחרים, שעל מה שנוגע לשכל המדותי הביא לפניו כל חית השדה ועוף השמים, שמהם יבין לתקן מדותיו... ומה שנוגע לשכל המלאכותי שכבר הוזהר מלאכול מעץ הדעת טוב ורע, שהוא להרבות הון ועושר ובתים וארמונות שמזה יתרבו המלאכות והאומניות כפי שיוסיפו בני אדם לבקש חשבונות רבים, כי לא הותר לו רק לאכול מעץ טוב למאכל, אבל גם לזה צריך שכל המעשי לתקן המאכלים ולאפות הפת וכדומה, ועל זה עשה לו את האשה שתהיה עזר כנגדו בכל אלה, כי לפריה ורביה כבר נבראה חוה בצלעותיו, והיתה דבוקה עמו באופן שהיה יכול להתחבר עמה ולהוליד בנים... (שם שם יט)

ונחמד העץ להשכיל - רוצה לומר על פי מה שכתוב "לפי שכלו יהולל איש ונעוה לב יהיה לבוז", ופירשתי כי השכל כשיקדם אל התאוה הוא טוב, וכל שיהיה האדם בעל שכל יותר גדול ישכיל שלא להתאוות רק אל הטוב האמיתי ולסור ממוקשי רע, אבל כשתקדם התאוה אל השכל, ואז תקרא התאוה את השכל לעזר לה, והשכל ימשך אחר התאוה ויעזור לה בשכלו בתחבולות רשע ובהמציא היתרים ואמתלאות למעשיו ויחפה כסף סיגים על חרש לאמר שהדבר מותר, על זה אמר ונעוה לב, שהלב הוא כח הממשלה אשר בנפש, ומי שלבו טוב ויחבר בטוב יהולל לפי שכלו, אבל מי שלבו נעוה וציורי התאות משולים בלבו ומתגברים עליו, אז יהיה השכל לבוז, כי שכלו יעזור לרע... (שם ג ו)

...והורה אותנו יוצר הנפשות, כי גם מצות האלה השכליות אם יעשום רק מצד השכל והנמוס לבד שלא מפני יראת אלקים שהזהיר עליהם בקולות וברקים, זרועות השכל לא יעמדו מפני התאוה, כמו שראינו עמים רבים שחלפו חק בין ברצח בין בנאוף וגנבה... (שמות כ יד)

...והנה שכל האדם הוא קשור בחומר על לוחות המח שהם שני לוחות, כי המוח מחולק לשני חלקים, ובאשר הוא לוחות בשר ודם ישיגו בהדרגה ועל ידי מושגים מופשטים מענינים חומריים שזה ענין הדבור שידבר האדם וחי, אולם אחר שנעשה מזה שכל מופשט מחומר, שלכן לחם לא אכל כי נזון מלחם אבירים לחם הרוחני, נחקק לו הדבור על לוחות אבנים שהחרות בם לא ימחה לנצח, ונקראו לוחות העדות... (שם לא יח)

לפי שכלו - השכל שולט על דברים שאין הבינה שולטת, כגון להבין חוקי החכמה וההגות העליונות, שאי אפשר להשיג על ידי מופת והקשים בנוים על מוחשות או מושכלות ראשונות, והלב נעזר בבינה ובשכל, ולפעמים ימשך בציורים רעים ובתאוות גם את אלו לרע, ואז הוא נעוה לב. (משלי יב ח)

שכל טוב - שכל הוא כח האדם לחדר לדברים שאין לחוש מבא בהם ונעלמים מכח החכמה והבינה, ושכל טוב הוא המשיג ברוח הקדש, שהוא למעלה משכל אנוש ההולך לפעמים בדרך עקלתון, ושכל זה בא בחנינה למי שמצא חן בעיני ה'. (שם יג טו)

שם שכל מציין הכח שיש לאדם המשכיל לחדור בדברים שאין יד הבינה שולטת בהם ויעבור בכל דבר בידיעה פתאומית לשפוט על דברים שהם נעלמים מכח החכמה והבינה וגם על דברים שאין לחוש מבוא בהם, כמו ההשכלה באמתת עצם הנשגב ידיעת ה' והרוחניים וכדומה בדרושים במה שאחר הטבע סוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה להשיג גדולתו של יוצר בראשית שכל זה מפעולת השכל. ושכל טוב הוא שפיכת רוח אלקים על המשכיל להשיג בהתלות רוח הקדש אל שכלו כי שכל האדם ילך לפעמים דרך עקלתון בהשגתו, אבל אם ילוה אליו עזר אלקי ישיג אמתיות הדברים ברוח הקודש שהוא למעלה משכל האנושי... (הכרמל)

רש"ר הירש:

להשכיל - משורש שכל, קרוב לסגל, סגולה, קנינו הבלעדי של אדם, שכל הוא הכח המסגל מושגים, דמויות וצורות הנראות בעין, נקנות בשכל כמושגים... השכל הוא לתת את הדעת על דבר, להיות נבון או לפעול בתבונה... (בראשית ג ו)

העמק דבר:

ובלב כל חכם לב נתתי חכמה - בברכות נ"ה אמרו, שאין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, מהאי קרא, והונח בזה דשורש חכמה מתפרש על שתי הוראות, א', שכל וחריצות, ב' לימודיות ומדעים מה שהעלו אחרים כבר, וזהו פירוש המקרא במשלי "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה", ראשית שכל האדם שיתנהג כלמודיו, דמתחלה יקנה חכמת אחרים ואחר כך בכל קנינך קנה בינה להעלות דבר מדבר, וזהו מאמר חז"ל ליגמר אינש והדר ליסבר. והוא הוא משמעות המקרא יהיב חכמתא, היינו מדעים וסיעתא דשמיא למיגמר, כדאיתא במגילה ד"ה דלאוקמי גירסא סיעתא דשמיא, ולמי הוא מסייע ויהיב מדעים, לחכימין, פירוש למי שהוא בר שכל וידע היאך לשמור את ידיעותיו שלא ילכו למקום שאינו ראוי... (שמות לא ו)

ואם מפאת פניו - ...דנגעי הראש אות הוא על חטא דעות משובשות, והנה יש שני אופנים בזה, חדא שמשובש בחקירה פילוסופית, שנית שאינו חוקר ואינו מאמין. וידוע דדעת הוא מה שנחלו במוח האדם הוא באחורי הראש, כמו שכתב הרב אברהם אבן עזרא... וחקירה שכלית היא במוח מלפנים, והשבוש באמונה מצוי וגרוע יותר משבוש הבא בחקירה מעצמו, משום הכי נחלקו שני החצאים שבראש, וגם הקדים הקרחת לגבחת. (ויקרא יג מא)

מוהר"ן:

כתיב (תהלים קל"ט) "אחור וקדם צרתני", כי יש שכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכונה בשם אחור, ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא על ידי שפע אלקי, וזה מכונה בשם קדם, בשם פנים. והתלהבות הלב נולד מחמת תנועת השכל, כי טבע התנועות שמוליד חום, ולפי מהירות תנועות השכל כן מוליד חום בלב. נמצא על ידי שפע אלקי שהשכל נשפע לאדם במהירות שאין צריך להשתמש בשום הקדמה, על ידי זה המהירות שלהבת הלב עולה תמיד מאליה. אבל להגיע לבחינת שפע אלקי הנ"ל אי אפשר לבא לזה אלא שיקדש את פיו וחוטמו ועיניו ואזניו, והן הן מאירין לו שפע אלקי הנ"ל, היינו שישמור את עצמו מלהוציא שקר מפיו, ויהיה לו יראת שמים... ויהיה לו אמונת חכמים... (כא א וב, וראה עוד ערך אדם-ידיעה)

כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדה, ולעלות אל השכל, וכשנמשך אחר המדמה, זה בחינת שרירות לב, שהוא הולך אחר המדמה שבלב, וכשיוצא משרירות הלב, ומשבר לבו האבן, זה בחינת שמיר, שעל ידו נכנע האבן, ואינו הולך אחר תאוות המדומיות, והלך אחר השכל. וכל זמן שלא הוציא שכלו אל הפועל שלא השתמש בשכלו עדיין, אז אצלו השכל בכח, אף על פי שכבר שבר המדמה, אז נתקומם תכונת שכלו, כי כשזה קם זה נופל, אבל השכל עדיין בכח, ואחר כך כשחוקר בשכלו ומשתמש בו, אזי השכל בפועל, וזה בחינת נופת צופים, בבחינת (שה"ש ד') נופת תטופנה שפתותיך, שהוציא מתיקות שכלו מכח אל הפועל... ואחר כך כשמשיג בשכלו כל מה שיש ביד אנושי להשיג, אז שכלו שב שכל הנקנה, כמ"ש המחקרים שיש שכל בכח ושכל הפועל ושכל הנקנה. ועיקר קיומו של אדם לאחר מיתתו אינו אלא שכל הנקנה, וזה השארותיו לאחר במיתה... ושכל הנקנה נקרא מה שאדם יודע הרבה דברים בידיעה אחת, כי קודם צריך לידע הרבה הקדמות קודם שידע איזהו דבר, ואחר כך כשמשיג את הדבר, משליך הקדמותיו ויודע את הדבר בידיעה אחת, ועיקר המעין החכמה מן המקדש יצא, כי שם היו מקריבין הקרבנות, שהם הבהמיות וכח הדמיון... (כה א)

ואחר כך כשאדם שומר את עצמו משכליות חיצונים, לא זו אף זו, שצריך לחדש השכל בכל עת, וזה בחינת ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כי חידוש בראשית הוא חידוש החכמה, כמ"ש כולם בחכמה עשית, כי חידוש השכל הוא חידוש הנשמה, כי השכל הוא הנשמה, כמ"ש (איוב ל"ב) "נשמת ש-די תבינם", כמ"ש רז"ל (ברכות י') מה הקב"ה זן את העולם, אף הנשמה זנה את גופה, נמצא שהנשמה היא מחיה את הגוף, והיא בעצמה השכל, כמ"ש (קהלת ז') החכמה תחיה וגו'. ((לה ב)

שם משמואל:

...אך נראה על פי מה שהגדנו במקום אחר, דאם האדם צדיק בשביל שכך נראה וכך יפה לו לפי שכלו, אי אפשר שיעמוד תמיד במצב אחד, כי שכל האדם חליפות וצבא עמו לפי מצב הרכבתו ורתיחת דמו, ולרגליהם פעם יאיר השכל ופעם יחשיך, אך מי שמוסר את עצמו לרצון השי"ת לקיים (תהלים קל"א) "נפשי כגמול עלי אמו", ואחת היא לו אם מבין בשכלו או לא, זה יכול להיות תמיד בלי שינוי, וזה שאמר הכתוב "תמים תהיה עם ה' אלקיך"... איש כזה אין שינויי העתים פועלים עליו כלל, ואחת הם ימי העליה שעדיין כח השכלי איננו כל כך בשלימות, או ימי העמידה שרתיחת הדמים גוברת, או ימי ירידה שאז זמן התגברות הליחה הלבנה המביאה לידי עצלות. וזהו הפירוש מה שנאמר בנח "את האלקים התהלך נח"... (חיי שרה תרע"ט)

ר' צדוק:

האדם יש לו ב' מנהיגים, המוח והלב, זה בשכליות ועצות דרך חכמה, וזה בכחות הנפשיות שכולם מהלב, כמ"ש "כי ממנו תוצאות חיים", כל כחות החיוניים שבגוף יוצאים ממנו, ועל זה נאמר לא תתורו אחרי וגו', עין פירושו החכמה שבמוח, וכידוע דסנהדרין וחכמי ישראל נקראים עיני העדה, והיינו דצריך לידע שהוא לא יוכל לעזור לו בעצותיו ובכחותיו כלום, וכמ"ש אל יתהלל וגו' כי אם בזאת וגו', פירוש השכל הוא השכל שבמוח, וידוע הוא ההרגשה שבלב, שניהם יהיו רק בענין השי"ת, שישכיל בשכלו וירגיש בלבו דאין עוד מלבדו, וחכמתו שבמוח וגבורתו שבלב ועשרו ורכושו שהמוח והלב מתלבש כטעם ליבא בכיסא תליא (ירושלמי סוף פ"ח דתרומות) והרכוש הוא לבוש מבחוץ המלבישים חכמה ובינה שבמוחא, וליבא ישכיל וירגיש דהכל מהשי"ת, אז יוכל להתהלל בהם... וזה כלל גדול, בכל דבר שצריך לבקש עצות בחכמתו או בכחותיו להעזר ישכיל וידע מקודם דאין חכמה ואין עצה ותבונה ולא שום כח ותחבולה ביד האדם להעזר אם לא מידו של השי"ת... (חלק ה רסיסי לילה כט, עמוד מ)

חכמה ומוסר:

...וכאשר נתבונן על הבדל הכחות באדם, הכח השכלי והכח החושי, נראה כי לרוב בני אדם חושיו חזקים בהרגשם יותר מהרגש השכל. אמנם לעומת זה חסרון יש בהם, לא יריח באפו רק מה שמריח עתה ולא מה שיריח למחר, וכן לא יראה רק מה שהוא עתה נגד עיניו, ולא מה שיראה מחר, וכן בכולם, מה שאינו כן בשכלו, יריח היום מה שיריח מחר, יראה היום מה שיראה למחר בחוש. וכן החושים לא ירגישו רק מה שנגד פניהם, ולא מה שרחוק מהם, אף מה שנעשה היום, מה שאינו כן השכל.

והנה ידוע כי כל הדברים והפעולות הולכים אחרי המחשבה, על כן מי שכל פעולותיו מכוונות רק אל הקרוב, יוכיח, כי מחשבותיו הולכות על פי החושים, מה שאינו כן מי שדואג לאחריתו, יעיד, כי מחשבותיו על פי השכל המה.

והנה אם החושים הרגשם חזק, אשר הם רק נובעים מהשכל, כידוע, עם כל זה חזקים המה כל כך, השכל בעצמו לא כל שכן. ואם כן למה באמת אצלנו הרגשת השכל אינה חזקה כל כך. אלא על כרחך משום חסרון העסק בו יתרפה טבעו, כידוע בדבר שאין משתמשין בו. מה שאינו כן מי שמשתמש בו יתחזק ויראה הנולד, והוא החכם, כי מעשיו מוכיחין שהוציא לפועל כח שכלו ומביט בו ברחוק כטבע השכל להיות צופה מרחוק... 

ותראו דבר נפלא אשר על פי זה יתברר לנו כח בנפש. למה לא יפחד אדם בטבע מן המות?... אבל הענין הוא כך, כי הרגש החושים חזק הרבה יותר מהרגש השכל בעוד שלא יצא לפועל, ולכן השכל מתחלתו כפוף ונכנע לחושים לעבוד בהשכלתו עבודת החושים החומריים לתאותו וחפצו, עד שיוציא כח שכלו לפועל, ואז נעשה הרגשו הרבה יותר חזק מן החושים, כי מושגיו רבים המה...

והנה החושים אין להם הרגש בדבר שאין בהם אחיזה, בדבר שהעין לא תראה אותו והאוזן לא תשמעהו, כן לא ירגישו החושים במות, כי הם חיים ולא מתים, והאיש אשר שכלו בטל בהרגשי החושים לא ירגיש דבר רק בחוש, והמות איננו בחוש, כי החוש חי והמות מת, מה שאינו כן האיש אשר הרגשי החושים אצלו נעבדים לשכל, ירגיש בשכלו גם מה שאחר המות, כי הכרת השכל הכרה כוללת היא... ולכן החכמים אשר כבר הוציאו שכלם לפועל על ידי השכל פחדו ממות, ואדרבה החושים היו להם לעזר לשכלם לחזק הפחד, כי הרגש החוש חזק... (חלק א לח)

אתמול נתעוררתי בזה, כי נראה בעליל שכונת חכמים כן היתה לעורר את האדם, כי ראית הנולד חכמה היא, למען ישתדל להשיגה, והראיה למה היה צריך לומר "איזהו חכם", הוה ליה לומר לעולם צריך אדם לראות הנולד, אלא על כרחך משום דרצו להמשיך לב האדם שישתדל מאד להשיג זאת, כי הוא יתד שהכל תלוי בו, וכמו שדברתי עמך פעם אחת בקיץ שעבר... לכן הקדימו לומר איזהו חכם, להראות שזה אות החכם אשר עומד נגד עיניו העתיד כהוה, וזה בלתי אפשר רק לכת הפילוסופים והחכמים, אשר מרוב עיונם בחכמה ומדע, התגבר כח שכלם, ואילו ישרתו החושים בחזקתם, להועיל להשכיל על דבר, גם על ידיהם, לעזרת השכל, ולא יבלבלו החושים את כח השכל תמיד... 

ודע בני, כי החכם יקרא מי שהוציא לפועל שכלו, אם רב או מעט, זה תלוי הוא בטבע שכלו, אבל לפי כחו ישתמש בשכל. והראיה דהרי הכתוב אומר "חכם ירא וסר מרע", ומה יעשה בעל שכל קטן בטבע? אלא על כרחך כיון שהוציא שכלו מחושיו נבדל השכל מחומריותו, ויראה לפי כחו מרחוק, וחכם יתקרי. וכן מוכח מהכתוב "הן יראת ה' היא חכמה", ומה יעשה בעל שכל הקטן? אלא על כרחך כנ"ל, כי גדר חכם הוא שכל נבדל לפי כח האדם... (שם לט)

...התבוננו נא אחי כמה צריך האדם להיות בעל שכל חזק מאד. ציירו נא אילו חס ושלום היינו רואים עגל של זהב מדבר, כמה הרהורים היו חס ושלום עולים על הלב, פן חס ושלום יש בו ממש, ומכל שכן "ויתפרקו נזמי הזהב" ונתנו באש ויצא עגל, הרי אות ומופת אחד, ומכל שכן שראו כלם שהוא מדבר, היש אות ומופת יותר מזה חס ושלום להרהר פן יש חס ושלום בו ממש, ולכן אין כל חדוש לכאורה על הערב רב שחשבו שיש בו ממש... ובשביל הרהור כל דהוא חזרה זוהמת הנחש עם כל הנסיונות מחטא עץ הדעת, היש עונש יותר מזה, וכל הצרות רחמנא ליצלן נסתעפו מזה, למה, כי אחרי שנתברר להם כי משה נביא נאמן לה' היה להם להבין כי מנסה ה' אתכם וגו'...

גם יש להתבונן עוד כמה רשות ניתנה להשטן להטעות הבריות ולנסותם, עד כמעט חס ושלום לעשות נסים באחיזת עינים, ובפרט בזמן הזה שאין לנו נסים גלוים, כמה צריך האדם לחזק את שכלו בהעדות שנתן הקב"ה לנו כנסים גלוים היום, ולא נתפתה מניסי אחיזת עינים, כמו "מדוע דרך רשעים צלחה"... ובפרט כי רחמנא ליצלן המינות מתגברת יום יום, כמה חזוק צריך על ההרהור...

ראו נא אחי, כמה היו גדולי התנאים מתהלכים בדרך הזה להיות בעלי שכל חזקים, במה שנראה להם מן התורה ליסוד, ולא הביטו על שום דבר לזוז מדעתם החזקה. נצייר נא לפנינו אלו היה אחד אומר לנו בויכוח הלכה למעשה, ישמעו עדים ויראו כי אוכיח שהצדק אתי, הנה הנהר ההולך ממזרח למערב, אם הצדק אתי ישוב מהלכו ממערב למזרח, ותיכף זב הנהר, יכו כולם כף ויאמרו הן הן הצדק אתו. והנה ר' אליעזר וחכמים התוכחו, ושב הנהר ולא פעל עליהם הדבר כלל, ואמרו אין מביאין ראיה מזה... הכל מיסוד הזה, כי האדם צריך להיות בעל שכל חזק, ומה שנראה לו מן התורה לא יתפעל משום דבר היפך כי התורה עומדת בימין צדקו... (שם מט, וראה שם עוד)

...ובפירוש אמר הכתוב הטעם, "את אביה היא מחללת" וגו', פירוש כי חנוך כהנים נעלה מאד, כי בשמירתם בטומאה וטהרה, ובשמירת מקדש וקדשים הורגלו מאד בזהירות ובזריזות יתירה, וזה אי אפשר מבלי שיהיה דעתם ער עליהם תמיד, ובדעת נעורה יכול האדם ומחויב בטבע השכל, לבא בכל יום ויום למדרגה יותר מאתמול... והנה גידול הגוף רק עשרים שנה, אבל גידול השכל נהפוך הוא, (שבת קנ"ב) "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעת נתוספת בהן", למה כי הם משתמשים בשכל, וטבע השכל, כל זמן שמשתמשין בו, יגדל יותר, ונמצא במושכל ראשון, כי מי שאינו מתגדל בכל יום בדעת, ע"כ אינו משתמש בשכל, וכיון שאינו משתמש בשכל נחרב השכל, ובחורבן השכל בנין הגוף, ויבא בהכרח להיות "איש נתעב ונאלח שותה כמים עולה"... (שם ק)

הביטו וראו גרות השכל בעולם, בנהוג שבעולם גבור ינגף לפני גבור הימנו, וכל שכן חלש לפני גבור, והשכל ינגף לפני הרצון עד שבכוחו להשתמש בחלק אחד מהשכל כפי רצונו, אף שבאם יקבץ כל חלקי השכל מהענין יתברר היפוך הרצון, ונמצא כי השכל באמת חזק וגבור הוא, עם כל זה גרות השכל בעולם ותוקף גבורת הרצון בעולם שלו גורם לדכא תחת רגליו חלקי השכל אף כולו... סוף דבר מי ששכלו עדיין לא יבש לגמרי יראה לשום כל עמלו לבטל הרצון מכל דבר ודבר לאט לאט ולקבץ כל חלקי העיון בכל דבר... (שם קטו)

...הענין, כי השכל מקיף כלל הפרטים, והחוש אינו מקיף הכללי רק ענין פרטי. ולכן רוב העולם ההולכים בתאות לבם, ונמצא הורגלו לחיות חיי החושי, ונאבד מהם חיי הרגש השכלי, ולכן אינם מבחינים רק ענין פרטי ולא כללי, וזה ראשית פרי חטאת, כי החוש יגשם האדם מאד ואינו מרגיש בשום פעם חין רום ערכת נעימת רוחנית... (חלק ב יג)

...והנה הקדמנו שהאדם, תכליתו המיוחד הוא השכל, וממילא טובת האדם היא כדי בוא למושכלות, כי זהו תכליתו, וזהו כונת המדרש, (דב"ר א') "הזנב הולך בראש", אבל מושכלות אין להם קץ וסוף כי הם רוחניים, וכמאמר שלמה המלך ע"ה, "הבל הבלים", למה, כי "מה יתרון לאדם", שאינו דבר המתקיים.

אמנם מי יאמר כי השכל אין לו קץ, שמא יכלה עם האדם בעת כלותו וכשימות ימות גם השכל עמו? הנה נוכל להראות בעהשי"ת כי שכל האדם קיים לעד. והוא כי יש שכל ומשכיל ומושכל, כל אחד עומד בפני עצמו, אבל כשישכיל אדם בשכלו את עצם המושכל, למשל צורת האילן, צורת החי, צורת הגלגלים, ישוב השכל והמשכיל והמושכל לאחד בידו כמובן, ואם כן נוכל להבין שכמו שהמושכל לא יתבטל לעולם, למשל צבע לבן ושחור כשיתחברו נולד מהם מראה אפור, לא יבטל ההשכלה הזאת, ואם יבצרו ממנו בצבעים בפועל לחברם, אבל הטבע הזה הוא קיים... ומעתה כיון שתכלית האדם להשכיל ונעשה השכל והמושכל אחד, כמו שהמושכל קיים לעולם כן השכל המתאחד עם המושכל אינו בטל לעולם, ואם כן מי שהוא עוסק במושכלות הוא דבר הנשאר לעד לעולם בלי קץ... (שם קיד)

...אין הכונה כי באדם עולם קטן מהעולם הגדול, לא כן, נהפוך הוא, כי האדם העולם הגדול, כי הכל בשביל האדם, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם... באמת הוא העולם הגדול, כי כל הנהגת העולמות נחתכין על פיו, ואם כן הוא גדול מכולם. ומי לא יבין כי גם הנהגת הבית ומכל שכן הנהגת העיר וכל שכן הנהגת המדינה וכל שכן הנהגת כל המדינות וכל שכן הנהגת כל העולמות הרי זו הנהגה גדולה מאד וצריך למנהיג גדול מאד, ומי הוא המנהיג את ההנהגה הרבה והעצומה הזאת, הלא זה השכל החזק והאמיץ גבור בגבורים, חכם בחכמים אשר חנן ה' את האדם מתנת חנם חלק אלוק ממעל.

והנה יש שלשה בחינות. א', שהשכל ינהל את הכחות הנפשיים, כגון שהשכל יעורר את הכחות לומר להם, אם תלכו אחרי רצונכם הלא הבהמה טובה מכם, כי גם היא תלך אחרי רצונה... ועל כן חובה על השכל להעיר לכל דבר את הכח הטוב שנטוע בקרבו לעשות מפעלו ולא בכח הרע הנטוע באדם יעשה מפעלו, כגון בדבורו ידבר נכבדות בחכמה ומוסר, בידיו פזר נתן לאביונים, וכהנה רבות.

ב', מי ששכלו כבר נשחת ואינו בריא אין בכחו לעורר כחות הנפש שלו להטותם לחפצם הטוב, אבל עדיין יש בחינה שניה, שהכחות הנפש יעוררו השכל, כגון בדבור, יתבונן כי קודם שהוציאו מפיו הוא אדון על הדבור, ואחר כך הדבור אדון אליו, ומה פעמים יתחרט האדם על הדבר שהוציא מפיו, וגורם לעצמו היזק רב... והרגש הצער שיהיה לו מכל זה יעורר את השכל להשכיל להיטיב. והנה יש מי שכבר נשחת שכלו כל כך עד שגם בעזר כחות הנפש לא יחזור להבריא שכלו לחשוב להתבונן על אחרית דבר, ונהפוך הוא, כי כבר נתחזק הרע כל כך עד שהם יטו את שכלו להשתמש בם לדרכם הרעה, להשכיל להרע לספר באמונה הנאמנה והברורה לשכל שלא נשחת עדיין...

והנה יש עוד בחינה שלישית, היינו להתפעל והתקנא מתלמיד חכם, כי השומע דבריו והרואה מעשיו יש בטבע האדם לכסוף ולעשות כמעשיו... (שם קמו)

הנה אנחנו רואים חומר הארץ חומר פחות מאד, שפל ונבזה, והאדם מתרחק ממנו, מנקה הוא בגדיו ומצעותיו מאבק עפר האדמה... והנה אנחנו רואים החומר הפחות מוציא ממנו ב' ענינים נשגבים מאד, ראות עין וראות השכל, ראות העין הוא בתחילת הקיץ, כאשר תצמיח כל ירק ודשא עשב מזריע זרע, נחמד למראה וטוב להריח, ישמח לבב אנוש ההולך לשאוף אוירה ומראיתה הנפלאת למראה. ואחר כך כאשר יחלופו ימי הקיץ והדשא והירק ימולל ויבש, לא תשמח עוד עין בהם, ולא יתנו עוד ריחם כמקדם, אז תתחיל להצמיח ראות השכל, כי תתן (תהלים ק"ד) "לחם לבב אנוש יסעד, ויין ישמח לבב אנוש", אשר על ידי זה יחיה האדם בגופו ונפשו ושכלו, כי הלחם יזון גם השכל.

והנה מצינו ג' (אולי צ"ל ב') למודים: א' כי ראות השכל וחיותו ותענוגו תבא אחרי ראות העין ותענוגה, הב', כי ראות העין תלויה בראות השכל, כי בלתי ראות השכל אשר הארץ תתן אחר כך לחיות בהם, גם ראות העין ותענוגה אין. ולבד כי אין במות ואבדון תענוגי הראות, אבל גם בעת שירעב האדם אינו חפץ ואינו מתענג בחוש הראות, כי צער יעלה על עונג הראיה.

ומזה נוכל לדעת גם כן כי חומר האדם הפחות ונבזה יוציא גם כן ב' ענינים נשגבים, ראות עין, להתענג בהן במראה עיניו הערבים לו, הנחמדים למראה, וזה בתוקף נערותו, לחותו, וחמימותו, בו מתענג ממראה עיניו הנחמדים. וגם ראות השכל, להבין ולהשכיל, להתחכם ולהתענג בידיעות חכמה ומדע. ובאה גם כן אחר כך כמו שתבוא בארץ ראות השכל אחרי ראות העין. ועל פי זה נוכל לדעת, שכמו שבחומר הארץ אם לא יחזיק אחר כך בראות השכל באחרונה גם ראות העין לא תתקיים בידו, וראות השכל הבאה אחר כך מן הארץ פי שנים בידה, להתענג בה וגם להחזיק עונג ראות עין אשר תוציא בקיץ, כן בהאדם החומר הפחות שלו אשר יוציא ראות עין וראות השכל אחריו, גם כן ראות העין תלויה בראות השכל. כי בלתי ראות השכל הבאה אחר כך יאבד ויפסיד גם ראות העין, כי התאוה מקלקלת החושים ומאבדת הגוף כאשר תפרוץ פרץ בלי מעצור לה... (שם קנו)

אבל באמת יש בזה דבר גדול, והוא כי כבר ידענו כי כל המדעים נופלים תחת המופת, זולת ענינים רוחניים שאינם נופלים תחת המופת רק בהשערות השכל. והנה השכל קשור ברצון, והרצון בחומר, וממילא השכל עלול לטעות. ואם כי הפלוסופים ניקו עצמם מתאוה, עם כל זה מכיון שמהשכל נולד רצון, אם כן אחר כך יכול להיות שהשכל יוקשר ברצון, ובאמת השכל צריך להיות חפשי בלא רצון, רק הרצון יומשך מהשכל. אבל מי יגדור אחר כך שלא יומשך השכל להרצון הנולד מהשכל, ואם כן נפל השכל תחת הרצון. לזה מצינו ראינו שנתעלתה התורה בשתי בחינות להעמיד האדם על קו היושר והאמת... (שם רכב)

למוד מפרעה הרשע שיש לאדם ב' כוחות, אחד לבלי לחקור אחר האמת, לדעת כי יש אלקים בארץ, השני, גם כי ידע האמת קשה לו לכבוש תאותו, כי הכביד את לבו בעת היתה הרוחה... ואם כן הרי אנו רואים כח באדם, שאף שנתברר לו לפרעה דעת אלקים וכי הוא שופט בארץ, אלא שלא נשרש בלבו זו הדעת כמו בחוש, כי ראיית יד אלקים בעיניו, היינו חושי, ניטל ממנו, כי השי"ת הכביד את לבו ונשאר כידיעה ולא חושית, לא היה יכול לכבוש יצרו מתחת פני הדעת - ידיעת אלוקות שנתברר לו, ואחרי כי היתה הרוחה ונשאר בעל בחירה, גבר הרצון על השכל.

וזה באמת בכל אדם אשר מתברר לו כי יש שופט בארץ, "ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", "וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר" (שבת קנ"ג), ואף על פי כן גובר רצונו את דעתו. ואם כן אין להתפעל דוקא מפרעה, כי כל אדם כן הוא. וזו כוונת התורה במעשה דפרעה, להורות לכל אדם כי הרצון גובר את השכל עד שישוב השכל לחוש. והיינו שנאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד'), הידיעה של אלקותו תראה להשיב אל הלב עד כדי חוש... (שם רלא)

נראה כי כל הדברים הם שני הפכים בנושא אחד, עולם הזה ועולם הבא אי אפשר לאחד בלי חברו, ועם כל זה הם אש ומים, אחד יחליש חברו. כל היסודות שני הפכים, האדם שני הפכים, גוף ונפש, כוחות שלו שני הפכים בנושא אחד, קיום התורה שני הפכים, לחשוב מחשבות שונות הפכיות, כגון "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך" (דברים כ"ח), "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" שני הפכים המה, וכל התורה בנויה על ההפכים.

ואיך יכול להיות שני הפכים בנושא אחד? אבל באמת יש מתווך ביניהם, היינו השכל. כי כמו שממקור שנבראו הם אחד, ככה השכל שהוא חלק ממעל יחברם ויתווך ביניהם שיהיו אחדים ולא שני הפכים.

והנה יש שכל כללי ושכל החלקי. כאשר השכל הכללי מתרחב ומתגדל בחכמה יומשך ממנו שכל החלקי לכל דבר ודבר מן הדברים ההפכיים, לחברם ולקיימם. אבל בלא שכל הכללי, מאין יומשך לחלקי, ועל כן באמת אין קיום לאדם כי שני הפכים לא יתקיימו. ודעת לנבון נקל כי מההכרח בין לחיי האדם שיתקיים בעונג ונחת, ומכל שכן לקיום התורה, ההכרח לימשך משכל הכללי לחלקי לחברם יחד ולהשיבם למקורם, וזה כל האדם. (שם רלט)

רבינו ירוחם:

רואים אנו מכאן יסוד גדול. הנה אמרו חז"ל (ויק"ר ט' ג') "דרך ארץ קדמה לתורה", ועוד אמרו (שם) "לשמור את דרך, זו דרך ארץ". כנראה שענין הדרך ארץ הנה זה מדאורייתא, ואפילו אם נאמר דהדרשה "את דרך זו דרך ארץ", אין זו אלא אסמכתא, הנה גם זה לא פשוט, והרי אמרו כי היא קדמה לתורה... והנה ענין הדרך ארץ מהו? זהו ענין השכל, דברים שהשכל מחייב אותם, דברים שצריכים לעשותם, הם הנם מוסדות התבל ומלואה, הם הנם דרכיה של הארץ, הדרכים המובילים לעץ החיים, והם הנם אשר אתה מוזהר מאד בשמירתן, כשהשכל אומר ככה או אחרת, כשהשכל מחייב לעשות איזה דבר שהוא, הנך ממש מחויב על הדבר, אתה ממש מוכרח לעשותו.

צו השכל הוא ענין איום ונורא, ואין אמנם כל היכי תימצי לעבור עליו. כלל זה ננקוט בידינו, והוא יסוד גדול מאד, כי עצם מין העברה אין כלל בכל הבריאה, אין אף כל יכולת לזאת. הן תורה והן השכל הלא עליהם חוקי תבל וכל משטריה הושמו, בחכמה יסד ארץ ובתבונה כונן שמים, התורה והשכל יחדיו הם עצם חק הבריאה וטבעה, הנה היעלה על דעת מי שהוא לעבור על מדת האש, או על מדת המים? הלא כן חוקם... וככה אין יכולת במציאות לעבור לא על תורה וכל שכן לא על שכל, כי הרי הוא עוד קדם לתורה...

הן הם דברי החובת הלבבות בשער עבודת אלקים אשר מונה שם חשבונות רבים בחיובים מצד הערת השכל לבד, וגם מונה שם שבעה פנים ביתר שאת אשר להערת השכל על הערת התורה... ואנחנו לא יודעים מזה כלל, לא יודעים אנחנו כלל מכל ענין משמעת וצייתנות לצו השכל... באופן היותר טוב, גם זה המקיים כל מצוותיה, הנה זה, לדאבוננו, רק ענין של "פרומקייט" (דתיות) ולא ענין של שמיעה, לא יודעים כלל מהיסוד היותר גדול - ענין של שמיעה לשם שמיעה, בין לתורה ובין לשכל... (דעת תורה בראשית עמוד רמה)

חז"ל אומרים (נדרים ל"ב) "בן ג' שנים הכיר אברהם אבינו ע"ה את בוראו, הנה גילוי עדיין לא זכה רק אחרי אור כשדים, הרי היתה שם רק הכרה שכלית, ובכל זאת אמרו חז"ל (ב"ב צ"א) כי עשר שנים ישב בבית הסהר, וכל זה רק בעד ההכרה שהכיר, בלי שום גילוי, ומי יוכל להתבונן מהו להיות עשר שנים בבית הסוהר!... ומה לנו עוד הרי אף ירד לכבשן האש, ורק בגלל ההכרה שלו, ונראה מזה עד כמה הכרה ממש קשרה אותו, עד שהגוף עשה כל מה שהשכל ציוה אותו... ובאמת כי איננו יודעים כלל עד כמה אף רק הכרה שכלית לבד קושרת את האדם... ובאמת גם אצל חכמי אומות העולם מצינו שנתנו חייהם ופרשו מן העולם רק בגלל שכלם במדה שהגיעו להכרה, אף שכל אחד מבין כי שכלם של האומות והכרתם אין באמת אפילו שם "שכל" חל עליהם, כי כל כולם אין זה אלא כחלום שבחלומות, ובעד הכרה כזאת כבר מקריבים את החיים, גם הכרה כזאת קושרת את הגוף, במדה שהיא לפי ערכם...

לפי זה נבין בפשטות ביאור החובת הלבבות (שער עבודת האלקים פרק ג') ביתרון העבודה היוצאת מהכרה שכלית, שהוא קורא לה "הערת השכל", וזה לשונו: "אחד מהם שהעבודה תהיה מדרך הערת התורה אפשר שיהיה האדם מכוון בה לשם שמים, ואפשר שתהיה כוונתו לחנופה ולשבח בני אדם וכבודם בעבורה, כי שרשה מוסד על התוחלת והרהות. אך העבודה שהיא מצד הערת השכל לא תהיה כי אם מיוחדת לשם שמים וכו', אך היא מצד החכמה והידיעה במה שהנברא חייב לבורא מן העבודה". סוד גדול כזה טמון בהכרת השכל, שהיא ממש עצם מעצמיו, ולא שייך בה כלל כוונה שלא לשם שמים... "והשביעי, כי העבודה כשהיא מן התורה בלבד אין אדם בטוח בעצמו שלא יכשל בה, כי כח התאוה אורב לה ומצפה העתות שהוא מתעלם ממנה, אבל העבודה שהיא מהערת השכל בטוח הוא מהכשל בה" וכו'. הרי שעם תורה, עם נבואה, עדיין אינו בטוח, ששם ישנו עוד אופן וזמן "שהוא מתעלם ממנה", ושם עוד יוכל להכשל, ובלעם יוכיח, אבל כיון שלא הלכו אצלו יחד עם הכרה שכלית - הנבואה היתה נתונה לו, ולא מעצמו, מהכרה שכלית באה, כי על כן סוף סוף נשאר בלעם הרשע... (שם שמות עמוד שמה)

...וכן הוא השתלמות שכל האדם, כי אחרי שהוא רק בכח כידוע, ועליו להוציאו לפועל, כל מה שהוא רחוק מהשלימות הוא יותר קרוב אל הפרטים, וכאשר יתחברו זה בזה ויולידו כללים, זאת היא התקרבותו אל שלימותו להיות שכל בפועל, ולכן דרך גידול השכל מתחילה להוציא מחשבות דקות אף דקות מאד מאד, ודרך השתלמותם להתחבר זה בזה והם יולידו כלל, והכללים יוציאו כלל יותר גדול, ולסוף יולד השכל שלם בפועל מופשט מהחומר, רוצה לומר מהכח אל הפועל, וכאשר יהיה בפועל מפשט מהחומר, אז ישתנה שינוי גמור בלא שום השתוות אל הפרטים, כי כן הוא דרך גידולו. (דעת חכמה ומוסר ג עמוד קלד)

ולהיפך אנו רואים בבן אדם אשר הוא מבחר הברואים ובכל זאת חסר לו הקיום בטבע, כמו שאנו רואים כי הקטנים צריכים שמירה יתרה, ואם הולכים על מקום גבוה ותחת יש מקום נמוך ילכו ישר ולא ידעו כי יוכלו להנזק שם, ויפלו שמה כאשר אנו רואים מעשים בכל יום. וזאת אות ומופת כי קיומם אין להם בטבע גופם, כי אם משועבדים המה להיות נשמעים אל השכל, והוא השכל שומר אותם, ולכן בעת ששכלם עוד רפה אצלם, כמו הקטנים, אין להם מי שישמור אותם וצריכים שמירה מאחרים... ומזה נוכל להבין עד כמה צריך האדם בטבע בריאתו להיות עומד תמיד סר למשמעת השכל, כי מטבעו לא ידע שום דבר בלתו, ועל כל צעד וצעד עליו לשאול את שומרו דהיינו השכל, איך להתנהג... וכן אנו רואים כי אם חס ושלום יאבד האדם את שכלו מצד מחלות רחמנא ליצלן, הלא הוא גרוע אז אף מבעלי חיים הפשוטים, כי בטבעיו כן הוא הדבר כי בלתי שכלו אינו יודע מאומה, והשכל הוא הטבע שלו... (דעת תורה דברים עמוד קכח)

אין לנו מושג כלל בדבר, אין אנו יודעים כלל מהו שכל. אנו מורגלים בכל ספק שיולד לנו להתיישב עם השכל, וכפי אשר יורה השכל כן נעשה. אבל האמת שאין אנו יודעים כלל מהי הוראת השכל, שכל הרי הוא "הערה אלקית" (חובת הלבבות ג' ה'), שכל הוא המגיד לנו רצון ה', הוא המורה לנו רצונו ית', וזה ענין השכל. אבל אימתי הוא במהותו זה, רק כשהוא בטהרתו, שכל נקי, צח ומצוחצח, טהור מכל סיג ושמץ של נטיה ורצון, שאם רק יש בו שייכות לרצון כל דהו, כבר מוליכין אותו בדרך רצונו, מראין לו מה שלבו חפץ, "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" (מכות י'), והשכל כבר אינו מגיד כלום את רצון ה'.

ונמצא שלהוראת השכל צריך להעמיד בינה להבין איך להתנהג עם השכל שיהיה צח מצוחצח, וכמה צריך שיהיו ידי האדם נקיים וטהורים למשמש בו אף בנגיעה כל דהו, שבנגיעה כל דהו מיד הוא מתקלקל, ואינו כבר אותו השכל שנתן לנו הבורא ית' לשאול ולידע ממנו רצונו ית'. לציור: כשאחד מנהיג מכונית על משעול צר, צריכים לנהג אומן וחכם שידע איך להזהר בו, כי הנטיה הקלה מני הדרך מעמדת בסכנה את כל המכונית... כך הוא השכל, השכל הוא מכונה שצריכים להזהר בו בזהירות רבה ויתירה, ולא כמו שאנו מורגלים ששכל הוא איזה חומר יבש... (שם עמוד רלח, וראה עוד באדם-מעשה)

מכתב מאליהו:

...והיה האנוכי משתמש בשכל לברר את הפרטים ואת התוצאות של הענינים המובאים אליו על פי החושים. וכן ישתמש האנכי בשכל לצרכי המורגש על פי מבטו הפנימי כמו הבחירה, האחריות, החרטה, התקוה, ההשתמרות מן הטעיות, ועוד.

נמצא שהשכל עובד לצורך שני המבטים (הפנימי והחיצוני). אמנם אינו משיג את מהות שניהם, לא את מהות הרגשת האנוכיות, וכל ההרגשות שעמה, כבחירה וכו', וגם לא את מהות הרגשת החושים, כי רק דבר הנבנה על ידי השכל, אפשר לו לשכל לנתחו, ולהגדיר את מהותו. למשל, משולש, יכול השכל לנתחו ולהגיד שהוא בעל שלשה צלעות, מה שאינו כן במוחשים, כגון צבע אדום, אין השכל יכול לנתח את זה, ואי אפשר לו להגדיר אותו על ידי מושגים יותר פשוטים, כי מוחשים כאלה הם היחידות שבהן משתמש לבנות את עולמו. ואם כן איך יאמר הטוען שהרגשת הבחירה שקר מאשר לא ישיגנו? הלא גם מהות כח הראות והמישוש ושאר החושים אינה נבחנת בשכל, ורק על גבי מציאותם מתחלה מחשבת השכל... (חלק א עמוד רפא)

והנה האדם נקרא עולם קטן, כי המון כחות הנפש בו וגילויים רבים ושונים בבחינות כבודו ית' מתגלים על ידו, על ידי בחירתו ומעשיו והכרתו והשגתו ברוחניות בבחינות רבות. ויש אשר ישיג האדם בשכלו וגם בכשרונותיו כשהם מצוינים, אך אין די בזה, כי לא בהשגה של ידיעות לבד בחר ה', אלא בעיקר בהשגת הלב, והיינו וידעת היום והשבות אל לבבך, ואיך ישיב האדם אל לבו? אך ורק על דרך למוד מוסר, לא יועילו לזה כשרונות וחריפות השכל, כי השכל יגביה עוף אבל לא יפעול על המעשים רק הלב לבד, וההשבה אל הלב צריכה להיות בציורים והתבוננות, ואז, אך אז, עושים רושם... (שם עמוד שטו)

אין בכח השכל כשלעצמו להורות לאדם את דרך האמת, כי הולך הוא תמיד אחרי בחירת הלב. מי שלבו בוחר באמת, גם דעת שכלו ישרה, ומעשיו הולכים בדרכים המוסכמות מלבו ושכלו, ואם לבו דבק בתאוות למיניהן, הולך גם שכלו אחריהן. יש ושכלו יורה לו באתגלייא דרך של פריקת עול ללכת בשרירות לבו, ויש שימציא לו שכלו אמתלאות לומר שמאיזו סיבה אינו מחוייב, או אין ביכלתו, להתאים את מעשיו עם האמת אשר השיג. בין כך ובין כך, מסקנת שכלו למעשה תהיה כפי נטיית לבו. אבל האדם יחשוב שראוי לו לסמוך על משפטי שכלו והוא מכנה כ"אמת" כל מה שיחליט עליו שכלו. והטעם לזה, כי האדם מבחין ברצון לבו, לומר "כך אני רוצה", ועוד הוא מבחין שגם שכלו שופט "במקרה" שהדברים שהוא חומד הנם כשרים וישרים. אבל אין הוא מבחין בקשר שביניהם, ואינו מרגיש בעצה שיעץ לבו לשכלו לנקוט דוקא בדרך זו. נקודה זו מוכרח הוא להסתיר מעיני עצמו, פן תשמש פירכא לבניני השכל וייראה שקרן בעיני עצמו. מפני זה מצאנו בלשון הכתוב שכל העצה נתייחס אל הכליות, כי גם הן מוסתרות אי שם בחלל הגוף, ובדרך כלל לא תזכרנה ולא תפקדנה, ועל כן תשמשנה תמיד סמל לשרשיהם הנסתרים של המעשים. וזהו מה שאמרו ז"ל (ילקוט ירמיה רצ"ו), "אני ה' חוקר לב ובוחן כליות"... הלב גומר, פירוש להריע למעשה, והכליות יועצות אחר הלב, פירוש אחר שכבר היה רצון הלב... (חלק ב עמוד לו)

"אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" (פסחים נ'), לא בשכלו אלא בידו, פירוש, מה שקנה בהשתדלותו בעמל, מכאן שלעולם הבא אין תורתו של אדם נדונה לפי כשרון שכלו, אלא לפי עמלו בתורה, וכן מפורש בכתוב, (משלי ט"ז) "נפש עמל עמלה לו", רק מה שעמל בו שלו הוא כי נעשה קנין בנפשו. נמצא שחכם מהיר השכל חזק השכרון ובעל הרבה ידיעות, אבל יגיעתו בתורה היתה מעטה, יהיה עם הארץ לעולם הבא. ואילו אחר ששכלו גס, זכרונו חלש וידיעותיו מעטות, אבל עמל ויגע הרבה בתורה, ישיג הרבה בעולם הבא... (חלק ג עמוד כ)

זוהי גם דרך העליה באמונה, התעלות באמונה פנימית, מדרגה אחר מדרגה, באה על ידי התעמקות בתורה עצמה, ולא על ידי חקירות השכל מופשטות, טעות היא לחשוב שיכולים להשיג את האמונה המוחלטת על ידי חקירות שכליות ופילוסופיה, הרי השכל משוחד על ידי כל מיני נגיעות. הרצון מטה את השכל לאן שהוא חפץ. כשהאדם פונה אל שכלו בטרם התעמק בתורה, וביסס את אמונתו על קבלת אבות ואמונת חכמים, ורוצה ששכלו יהיה השופט הבלעדי על עניני אמונה - סימן הוא שאינו רוצה להאמין, לכן פונה אל שופט משוחד שיורה לו כרצונו. השכל גם מוגבל, כי המחשבה מיוסדת על ציורים גשמיים שהם מוגבלים, אבל האמונה הבאה מפנימיות האדם אין שולטות עליה הגבלות אלו. וכבר כתב הר"ר נחמן מברסלב זצ"ל שבמקום אשר שם גבולו של השכל - שם מתחילה האמונה. אמנם חוייבנו לברר את אמונתנו על ידי השכל, כדברי בעל חובות הלבבות בהקדמתו, אכן הגישה לא תהא "מה שאני מבין בשכלי אקבל, ומה ששכלי אינו משיג לא אקבל" חלילה. אין הכונה שיסמוך על שכלו בלבד, כי בזה לא יכול להגיע אף פעם אל בירור האמת, כי הוא משוחד מרצונותיו, וגם מוגבל כנ"ל. גדר בירור האמונה על ידי השכל הוא: אחרי שנתיישבה כבר האמונה בלבו על ידי קבלת אבות, ועל ידי למוד התורה הקדושה והכרת גדולתה וגדולת חכמינו, יעסוק אדם לקרב אל שכלו את יסודות האמונה, לבררם לעצמו בבירור שכלי. (שם עמוד קעז)

פירוש, שבהיות מדרגת הלב גבוהה וקרובה לפנימיות ולדבקות, עיקר עבודת האדם היא במעשה, לקבוע את המדרגה בתוך הלב, ולא להרבות גילויים נוספים... אך כשנתמעטו הלבבות היו צריכים שוב להרבות בגילויים, ואם כבר אין אפשרות לגילויים פנימיים, צריך דרך חדשה, דרך השכל, ועל כן שכליות התורה שהיתה לפנים באתכסיא, נתגלתה והתפתחה בתקופת בית שני... (שם עמוד ריט)

...וגדר זה של "אינו נראה" עיקר גדול הוא, כי כל הנראה ונבחן, אפילו בציורי השכל, אינו רוחניות גמורה, ואין זה "נשמה"... (שם עמוד רצד)

כבר הזכרנו לעיל שהבסיס ללימוד התורה הוא שלומדה מפני שהיא תורת ה', והוא דבק אליו ית' דבקות נפשית. אי אפשר לברר שום אמת נפשית על ידי השכל. כל בירור בענין המדות ניתן לדחות, למי שרוצה להתעקש לא תוכל לברר בשכל אף איסור רציחה, כי אין לדברים אלו הוכחות מוכרחות כבמתמטיקה. השי"ת נתן לנו תורה שהבסיס שלה היא שכך צוה ה'. אחר כך יעיין בשכלו איך ומה צוה ה', אבל לא למה צוה ה', כאילו התורה הקדושה כפופה לביקורת שכלו. האומות לא חפצו לקבל התורה, כי לא היתה לפי רוחם, ועל כן חסר להם הבסיס לתורה, ובכן, הן כבר ראינו מה עלתה להם, ומה הועילה הציווילזציה, הרי נתגלה קלונם לעין כל, שנשארו חיות טרף, וגרועים הרבה מחיות טרף, תחת מסוה של "תרבות" חיצונית... (חלק ד עמוד מו)

גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה (ב"ק י"ז)... הרי שהלמוד טפל למעשה. אבל כבר כתב הגר"י סלנטר שהאדם "אסור במושכלו וחפשי בדמיונו", (פירושו שהחשיבה השכלית מוכרחת ללכת במסלול מצומצם כפי חוקי ההגיון, בניגוד לדמיון שאין מעצור לרוחו). והרי חשיבה אמיתית ונכונה דורשת מאמץ רב והיא בעצמה נחשבת כמעשה. "מחשבה זכה היא המעולה שבמעשים" (צידה לדרך).

אמת היא שהשכל אינו עצמותו של אדם, חיצוני הוא לו ואין לשכל לבדו כח לשלוט על מעשיו של האדם. אין לפעול על המעשים אלא בהשבת מה שידוע בשכל אל הלב. אבל מאידך, צריכים אנו לדעת שאין השבה אל הלב בלי הקדמת מחשבה זכה, אין "והשבות אל לבבך" בלי "וידעת היום"... דרגת הקדמת "נעשה" ל"נשמע" היא שהרצון לעשות את רצונו ית' פורץ מעצמו מהפנימיות וקודם להבנה השכלית. כך היתה דרגת ישראל במתן תורה, והיא כמלאכי השרת, שכל עצמותם היא שליחותם... למי שעדיין לא הגיע לפנימיות, העצה היעוצה להנצל מן החטא היא, להדביק את המחשבות תמיד בעין ההלכה והאגדה, ובזה אינו נותן מקום ליצר להיכנס...

וכך הוא סדר הגאולה העתידה, תחלה משיח בן יוסף, שהוא בחינת ההתעוררות והרגש כנ"ל, ואין לזה קיום, כידוע שהתעוררות גרידא אין לה קיום. וכשמגיע המצב אל "אחישנה", תבא התעוררות חזקה מלעילא, שתביא לתשובה כמעט מוכרחת... ואחר כל זה יבא משיח בן דוד, בבחינת השכל השופע מלעילא, וההכנה לזה התגלות אליהו... (שם עמוד קלט, וראה שם עוד)

ועל כן היונים נקראו "ערלה", פירוש ששכל האדם הבנוי על רצונות הוא כמו ערלה, כי על ידי השכל מחפה על המדות והתאוות, מה שאין כן שכל התורה שהוא חוק, מגלה האמת, וזהו בחינת "ומלתם את ערלת לבבכם", היינו להסיר השכל המעוקם המחפה על הלב הנוגע, וזהו הנרמז במצות מילה, ועל כן היונים גזרו ביחוד על המילה... (שם עמוד רפח)

מה שכתבת אשר ענין הלב הראשונים יכנו "שכל", הוא משום שמי שרואה במבט האמת כל אשר יראו שכלו יכנס ללבו ממילא, ועל כן דברו רק בענין השכל, ובאמת רק טמטום החטא הוא המסך המבדיל ואז השכל נשאר בחוץ לאדם, אבל אם רק ישלול האדם את הטמטום ממילא שכלו יראה דרך לבו כי הוא המבט האמיתי והמציאותי. ולפי זה ענין ההשבה ללב איננו דבר חיובי בענין המושב ללב, אלא להשתדל לפסוק את המפסיק המבדיל בין השכל ללב. וזהו אמרם ז"ל עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה תוך מעיך התפלל שלא יכנסו דברים בטלים וכו'.

אך מה שכתבת כי המחשבה גם כן עושה רושם, אם גם מחשבה קלה, נכון הוא מאד. וכבר שמעתי דבר נפלא בזה, שהנסיון מורה, כי אם יחשוב אדם פעמים הרבה לעשות איזה מעשה אפילו שלא על דרך הכרת הלב, מכל מקום המחשבה הרבה תבטל את העצלות ויעשה את המעשה ההוא, וכן גם המחשבה הרבה מועלת להקל בשבירת התאוה וכדומה... (שם עמוד שנו)

...בודאי בדורנו החלש וקטנות הלב מוכרח להשתמש בשכל למען הגיע לד"א וחשיבות להחשיב את תורת ה' וכו'. אמנם מה שכתב הרדב"ז בדרך הב' מצוה א', היינו במי שכבר קנה בלבו האמונה הברורה הפשוטה, ואין מדבר כלל מקטני הלב כמותנו. מי שבא לברר בשכל טרם שקנה בלב, לא יתקן על ידי שכלו אלא להסביר מה שיש לו בחיצון מצד החינוך וכו'. ועיין מה שכתב בזה בפירוש מעין גנים... דהחוקר הרי שם לפני עצמו גם הצד השני חס ושלום, ואף שמדחהו, מכל מקום הספק דהוה אמינא כבר מקלקל לגמרי. ועל כן ברור דמה שאנו מוכרחים להשתמש בהוראת השכל לחזק את אשר חונכנו בו אין זו עוד בבחינת עבודה כלל אלא רק קצת הכנה, על כל פנים לישר את ההשקפות שנתחנכנו בהם לבל נפול גם מהם אפילו בחיצון על ידי השפעת האפקורסות שברחובות...

ואשר הוספתם לכתוב שהעבודה אצלנו היא בהשגת השכל. הנה כל דבריכם נכונים, אלא שיש כאן נקודה אחת מוטעת, והיא העיקרית. אנחנו צריכים לזכור תמיד ממש כי בהיותנו חיצונים אין אנו שייכים כלל לעבודה רחמנא ליצלן. עבודה - היינו עבודת הלב, לעבוד אותו ית', וכל שלא לשמה איננה עבודה כלל בשום פנים. במדרגתנו אין לנו אלא הכנה לעבודה ותו לא מידי. ידיעת השכל בודאי פועלת ומצלת הרבה בהשקפות, אבל אין זו עבודה, שהרי אין עובדים אותו ית'... ועד כמה טעות זו מחבלת, נשים עינינו בתפלתנו, אנו רגילים לומר שאנו מתפללים, אבל הרי אין זה אמת כלל, הן לא הגענו עדיין לתפילה, וממילא שלא התפללנו עדיין... (שם עמוד שסא)