(ראה גם: שמות קדש-כללי-אלקים)
תא חזי, כל השמות וכל כינוים של השמות שיש להקב"ה כולם מתפשטים לדרכם, וכולם מתלבשים אלו באלו, וכולם מתחלקים לדרכים ושבילים ידועים, חוץ מן שם אחד, הברור מכל שאר השמות, שהוריש לעם היחידי, הברור מכל שאר העמים, והוא יוד הא ואו הא, שכתוב, כי חלק ה' עמו,וכתוב ואתם הדבקים בהוי"ה שדבוקים בשם הזה ממש, יותר מבכל שאר השמות.
ושם אחד מכל השמות שלו, ההוא, שנתפשט לכמה דרכים ושבילים, שנקרא אלקים והוריש שם הזה ונחלק לתחתונים שבעולם הזה... (משפטים לו, וראה עוד שם-אלקים)
תא חזי, אני ראיתי אותו בחלום, ושאלתי לפני ר' שמעון הרי למדתי לפני אדוני כי י' (של שם הוי"ה) היא חכמה, וכן הוא ודאי, ה' (של הוי"ה) למה היא בינה. אמר לי תא חזי, הרי כתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, מי הוא הנהר היוצא מעדן, זה הוא בינה, (היוצא מעדן שהוא חכמה), ומשום זה הנהר ההוא, י' סתומה בתוכו, (דהיינו החכמה), והי' פושטת אור זה (של הבינה) מכל צדדיו, (דהיינו למעלה שה"ס ימין, ולמטה, שה"ס שמאל), וזה הוא ד' ואחר כך הוציאה הבינה בן תחתיה שהוא ו', (דהיינו קו האמצעי ונעשתה) כעין זה ה'. ומשום זה הוא י"ה, (דהיינו חכמה ובינה), ואחר כך הולידה והוציאה את בן ההוא ושמהו לפניו, משום זה הוא יה"ו, כי הו' ישבה לפניה שתינק אותו, ועל כך למדנו בברייתא שלנו, ה' היתה מתחילה ד', וכשנתעבר עמה דבר, (שהוא חכמה), נתעברה מבן אחד, ונקראת ה', ואחר כך הולידה והוציאה הו' (מחוץ לה), שהוא בן ההוא ושמה אותו לפניה, ועל זה כתוב, ונהר יוצא מעדן, (שהוא בינה היוצאת מחכמה שנקראת עדן), ממנה יצאה ודאי כדי להשקות את הגן, (שהוא המלכות), לינק אותו... (משפטים תקלט)
סוד הראשון הוא יו"ד (דהוי"ה שהיא) נקודה הראשונה, (דהיינו חכמה), העומדת על ט' עמודין הסומכים אותה, והם עומדים לד' רוחות העולם, (דרום צפון מזרח מערב, שהם ג' קוין ומלכות), כמו שסוף המחשבה הנקודה האחרונה, (שהיא מלכות), עומדת לד' רוחות העולם (שהם דרום צפון ומזרח ומערב, שהם ג' קוין ומלכות המקבלתם, והן שוות זו לזו, (חוץ) אשר נקודה העליונה שהיא י' דהויה) היא זכר, (ונקודה אחרונה שהיא מלכות) היא נקבה... (תצוה ח, ועיין שם עוד באורך)
...(השם הויה) למטה, שלם ואינו שלם, (כי הוא שלם מבחינתו עצמו, ואינו שלם להיותו כלול בבחינת מלכות). שם שלם הוא בחמש אותיות והויה, (שהו' מז"א מחוברת בהויה שיורה על ז"א ובית דינו שהוא המלכות), שהוא סוד דכר ונוקבא ברמז, (כי הו' רומזת על דכר, הויה רומזת על נוקבא), שמא שלם (לגמרי) הוא בתשע אותיות שהם הוי"ה אלקים, (שהויה רומזת על דכר ואלקים על נוקבא), זה הוא שם שלם לגמרי, שם האחר (הויה) הוא רק ברמז, (שהו' רומזת על דכר), והוא בחמש אותיות כמו שאמרנו, אבל זה (של תשע אותיות הוי"ה אלקים) הוא שלם לגמרי... (ויקהל שנו, ועיין שם עוד)
השם הכולל כל השמות הוא הוי"ה, שבמילואו הוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א שבסוד צירוף האותיות של השם הקדוש, היה יודע בו הכהן לצרף בכל צדדין עד שהשמות עלו בכמה צדדים, במ"ב אופנים, בהתפשטות הניצוץ הקשה, (שהוא בבינה), שזה כולל כל השמות...
(ומבאר עוד), ושם הזה (הויה) כולל כל השמות (בהצירוף) אהיו"ל דינ"ם לסימן, באלו האותיות כלולים (השמות) האחרים המתחברים (עם השם הויה, שהם ג' שמות, אהי-ה אלקים א-דני), ויוצאות אלו ונכנסות אלו. לאחר כך כשנטה ונתפשט ניצוץ הקשה (מן הבינה) מצטרפות האותיות בתוכה, ונכנסות אותיות ויוצאות אותיות בסוד אלו ט' אותיות, ואלו נמסרו לקדושים עליונים ללכת בדרך סוד צירוף אותיות היחוד מאותיות של השמות כמו שהיה יודע הכהן לצרף השמות באותיות רשומות... (פקודי תשפד, ועיין שם עוד)
אחר כך ביאר בפרטות באותיות (השם הויה). הבית בשכלולו הוא יו"ד ה"א, (היינו בסו"ה בחכמה יבנה בית), הוא בנין הכל, (ומפרש), שלימות השם הקדוש הוא יו"ד, הי' היא ראש הכל אב לכל, (דהיינו חכמה), הו' (של מילוי היו"ד) הוא בן שהוליד ויצא ממנו, (שהוא ז"א), וממנו נמצא הד' (דמילוי יו"ד), שהיא בת, והמטרוניתא (דהיינו מלכות), שכל הדינים נמצאים בידיה, (שהם זו"ן שבחכמה), ונמצאים נסתרים בכל העולמות, שעליונים (שהם זו"ן דאצילות) יוצאים ממנו, ועליונים ותחתונים יחד נזונים מהם, (כי אלו זו"ן דחכמה, ה"ס ישסו"ת, דהיינו בינה שממנה יוצאים וניזונים כל העולמות העליונים, שהן זו"ן דאצילות והתחתונים שהם ג' עולמות בי"ע), הרי שהי' הוא שלמות הכל, והשם הקדוש (הוי"ה) נשתכלל בה ונמצא סתום בתוכה... (ויקרא קנב, ועיין שם עוד)
ועל כן צריכים לכתוב את השם הקדוש, הי' בתחילה, (צריכים לכתוב) קוץ אחד למעלה (מעל הי') וקוץ אחד באמצע (הי', וקוץ אחד למטה (בתחתית הי', שהוא סוד כח"ב המרומזים בי'). וכבר למדנו. אחר כך (צריך לכתוב) י-ה שאינם נפרדים זה מזה לעולם, כאופן זה, ה (דהיינו שתחילה יכתוב הי' שבקרן זוית, ואחר כך ימשוך ממנה ב' קוין אחד למעלה על הגג, ואחד למטה לרגל ימנית, וקו קטוע ברגל השמאלית), כדי שימצאו שניהם בכל השלמות, אב ואם, (הכלולים ביו"ד שהם או"א עלאין, ואחר כך הוציא ה' מתוכה את המילוי ו"ד ונעשית ממנה אות ה' בציור ה' שהם) בן ובת, (של הי', כי ו"ד דמילוי יו"ד ה"ס ז"א ומלכות הכלולים בחכמה הנקראים בן ובת, כעין זה צריכים לכתוב י"ה). הרי לך כל השלמות של האמונה (שהיא בינה)
לאחר כך נתפשטה האמונה (שהיא הבינה), ויוצאים ממנה ב' בנים מכלל אחד, (ומתחלקים) לדרכיהם, הבן, (שהוא ז"א) יוצא משניהם, (מישסו"ת), והוא הו' של השם הקדוש (הוי"ה), הבת, (שהיא המלכות), יוצאת מצד אמא, (דהיינו תבונה), והוא ה' אחרונה של שם הקדוש הוי"ה, ואינה נשלמה אלא עם ו', (כי המלכות אינה נשלמת אלא על ידי ז"א), משום שממנו ניזונית, (דהיינו מקבלת שפעה), ועל כן צריך לכתוב (צורת ה', שתהיה בה) ו' תחילה, ואחר כך ה', כעין זה ה' (שהם ז"א ומלכות הכלולים במלכות), הרי הו' עם ההתפשטות היוצאת ממנו, (המשלמת צורת ה' דומים) כמו נהר ההיא (תבונה) היוצא מן הי' (שהוא ישראל סבא, כמו שנתבאר בצורת ה' ראשונה דהויה לעיל בדבור הסמוך), משום שממנו (מן הי') ניזונית (הה' שהיא בינה, אף כאן בה' אחרונה צריכים לכתוב תחילה ו' ואחר כך למשוך ממנה צורת ה', כי ה' זו ניזונית מן הו', ו' זו שבתחילת צורת ה'), הרי הוא בן היוצא ממנו (מן הו' דהויה), למטה, (בתוך הה' האחרונה, כלומר שהוא ז"א שבמלכות)...
שם השלישי, שהוא הוי"ה שנקרא אלקים, (דהיינו בינה), כמו שלמדנו, (שבינה בעצם) היא רחמים, אלא שיוצא ממנה דין, (ועל כן הכתב הוא הויה, רחמים, הקריאה היא אלקים, דין, להיותה מנוקדת בניקוד אלקים), וזה הוא נהר ההוא היוצא מעדן, שהיא בינה. (ויקרא קעא)
בזמן ההוא מתקרבים החיות הממונות על הזכיות, שהם מכסא רחמים שהוא תשובה, (דהיינו) אמא עליונה, (בינה), ובמה מתקרבות, היינו בשם הוי"ה שנכנס בהן, ומשום זה, הוא קרבן להוי"ה שאין מי שיוכל לקרב החיות והיסודות להביא שלום ביניהם, אלא השם (הוי"ה, שהוא ז"א קו האמצעי), שבשמו (הויה) מתקרבים מים לאש, (דהיינו קו ימין לקו שמאל), ואינם מכבים זה את זה, והרוח, (שהוא קו אמצעי) קרב אל העפר, (שהוא מלכות), ואין מפריד ביניהם... (שם רפ)
רבי אלעזר היה יושב לפני ר"ש אביו, אמר לו, הרי למדנו, (שהשם) אלקים בכל מקום הוא דין, השם הוי"ה יש מקום שנקרא אלקים, (דהיינו שנקוד בניקוד אלקים) דהיינו א-דני הוי"ה, (שהשם הוי"ה נקוד בניקוד אלקים, ושואל) למה נקרא אלקים, והרי האותיות שהן הויה הן רחמים בכל מקום.
אמר לו כך הוא כתוב במקרא, שכתוב, וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי"ה הוא האלקים, וכתוב הויה הוא האלקים, אמר לו דבר זה ידעתי שבמקום שיש דין יש רחמים, ולפעמים במקום שיש רחמים יש דין, (ועל כן אומר הכתוב הוי"ה הוא האלקים), אמר לו, תא חזי שכך הוא, כי הויה בכל מקום הוא רחמים, ובשעה שהרשעים מהפכים הרחמים לדין אז כתוב הויה, וקורים אותו אלקים.
אבל תא חזי, סוד הדבר ג' מדרגות הן, וכל מדרגה ומדרגה היא בפני עצמה, אף על פי שהכל אחד ומתקשרים כאחד ואינן נפרדות זו מזו. תא חזי, כל הנטיעות (דהיינו הספירות), וכל אלו הנרות (דהיינו ספירות המלכות המכונה מאורי אש), כולם מאירים ולוהטים ומושקים ומתברכים מאותו נהר הנמשך ויוצא, (שהוא בינה), שהכל כלול בו וכלל הכל בו...
ומשום זה שקוראים אותה (את הבינה) אם, היא נוקבא וגבורה, ודין יוצא ממנה, (ועל כן) היא נקראת רחמים בפני עצמה, (דהיינו מבחינת עצמותה), אבל מצדה מתעוררים דינים, ועל כן (השם של הבינה) כתוב ברחמים, (דהיינו באותיות הויה המורה רחמים), ומנוקד בדין, (דהיינו שד' אותיות הוי"ה שלה מנוקדות כמו הניקוד שבשם אלקים, ונמצאות) אותיות (השם שהן) ברחמים ודינים נמשכים מצדה, (המרומז בנקודות השם) כעין זה י ה"וה, זו היא מדרגה אחת... (אחרי קנז, ועיין שם עוד המדרגות האחרות)
...אחר שיצא הכל ונתתקן כל אחד ואחד במקומו, (כלומר, אחר שנולד ז"א ובא למטה במקומו) עזב הכל, (דהיינו כל השמות הנ"ל), ואמר הוי"ה זהו פרט, (היינו פרטיות מדרגת ז"א שלא בחיבור עם אמא), וזהו קיום, (דהיינו המוחין דז"א הנקראים קיום). ובשעה ההיא ידע משה סוד השם הקדוש הסתום והגלוי, ונתדבק מה שלא נתדבקו שאר בני העולם, אשרי חלקו. בא ר' אלעזר ונשק ידיו. (שם קסט)
א"ל, אלעזר בני, מכאן ולהלאה הזהר שלא לכתוב את השם הקדוש, אלא כראוי, כי מי שאינו יודע לכתוב את השם הקודש כראוי ולקשר קשר האמונה, הקשר של אחד באחד, (של ז"א ומלכות בסו"ה הוי"ה אחד ושמו אחד), כדי ליחד את השם הקדוש, עליו כתוב, כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו', ואפילו אם גורע מדרגה אחת או יחוד אחד מאות אחת מהן.
תא חזי, י' בתחילת (שהם הויה) היא כלל הכל, סתומה מכל הצדדים, שבילים לא נפתחים בה, היא כלל זכר ונקבה, (שהם אבא ואמא עלאין שהי' ה"ס אבא, וב' אותיות מילוי היו"ד ו' ד', הן אמא והם סתומים ובלתי נפתחים). הקוץ שעל הי' למעלה רומז על אין, (שהוא כתר הנקרא אין, מטעם שבו אפיסת ההשגה). ואחר כך הוציא הי' ממנה, (שה"ס עדן) אותו הנהר הנמשך ויוצא, (שהוא בינה) ושתתעבר ממנו, (בבן ובת שהם ו' ד' והיא ה' שצורתה רומזת על ז"א ומלכות המעוברים בתוכה, שהם צורת ד' ו'. בה' זו) כתוב ונהר יוצא מעדן, יוצא (כתוב, דהיינו שיוצא תמיד, ולא יצא שהוא לשון עבר), משום זה אין הה' צריכה להפרד מן הי', ועל כן כתוב רעיתי (על ה' הזו, להיותה עם הי' כשני רעים שאינם נפרדים זה מזה לעולם)... (שם קע, ועיין שם עוד)
אמר ר"ש תאנא בספרא דצניעותא, השם הקדוש מגולה ומכוסה, המגולה כתוב ביו"ד ה"א וא"ו ה"א, המכוסה כתוב באותיות אחרות, ואותו שנתכסה הוא נסתר מכל, אר"י ואפילו אותו שנתגלה מכוסה באותיות אחרות, משום אותו הנסתר מכל נסתר שבפנים... (נשא קסא, ועיין שם עוד וערך ברכת כהנים)
וכל שם וכינוי מעיד עליו, (על הקב"ה)... אבל ישראל נודעים לו בשם הוי"ה. וסוד הדבר לאדם אחד יכול להיות לו כמה סוסים, אף כך כל ישראל הם בניו של אדם, (שה"ס הוי"ה במילוי אלפין, שהוא בגימטריא אדם, כי נשמות ישראל הם תולדות ז"א ומלכות), וכל בן צריך להיות לאביו כסוס וכחמור למשא, ולהיות כפוף תחתיו, וזה הוא סוד אדם ובהמה תושיע ה', שישראל הם בנים של אדם, (שהוא הוי"ה דמ"ה), ועושים עצמם כבהמה תחתיו. (פנחס רע"מ מג)
פתח ר' אלעזר ואמר, ב' כתובים מצאתי, ואף על פי שהכל במדרגה אחת תלוי, אינם ממדרגה אחת, מקרא אחד כתוב כה אמר הוי"ה צב-אות ומקרא אחד כתוב כה אמר הוי"ה אלקים, מה בין זה לזה, אלא בזמן שכתוב כה אמר הויה צב-אות אז הדבר בא ברחמים, ובזמן שכתוב כה אמר הו"ה אלקים אז הדבר בא בדין.
כה אמר הוי"ה צב-אות הוא משום שכה הזה (הוא מלכות), מתברכת מן צדיק, (שהוא יסוד), ומנצח והוד הנקראים ה' צב-אות, ואז הדבר בא בהמתקה, כי ממקום זה בא (מיסוד, והכתוב), כה אמר ה' אלקים אז כה הזו, (שהיא מלכות), יונקת מצד הדין, ממקום גבורה עליונה, (דהיינו גבורה דז"א), ולמדתי מאבי, שהדין הוא ברחמים, משום שכתוב הוי"ה אלקים, (שהוי"ה הוא רחמים ואלקים הוא דין)... (ואתחנן קעו)
וא"ר אבהו, תא חזי כמה דאג הקב"ה על כבוד שמו הגדול, שהוא הוי"ה, כי זהו שמו ממש, אבל שם אלקים, משותף הוא על יתר הנבראים, המלאכים נקראים אלקים, בני אדם נקראו אלקים, (דהיינו גדולי הדור), הדיינים נקראו אלקים.
ועל כן דאג המקום על כבוד שמו, והראיה לך, שכל המקריב קרבנו וזבחו לשם זה הנקרא אלקים חייב מיתה... (זהר חדש בראשית רעא)
א"ל חייא בני, למה לא נזכר שם המיוחד במעשה בראשית. אמר להם אינו נאה למלך הכבוד להזכיר שמו על המתים, ועל דבר הנאבד, כדי שלא יאמרו כשם שכל הבריות שבראם הם כלים ונאבדים, כך חס ושלום שמו, לפיכך לא הזכיר שמו המיוחד עד שנבראו כל הבריות שהם כלים ונאבדים, לאחר כך הזכיר שמו על דבר שהוא קיים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. ומשאר כל הבריות שברא לא הזכיר בכאן, אלא דבר הקיים... (שם שם שעד)
ראה עוד שם-אלקים שם יתרו תקח.
וזה השם השלישי, הוא תקון השופר להוציא הקול, וכיון שהקול ההוא יצא בתוקפו של התחלת הקול יצא בתקפו של אותו שתקע אותו, אותה התחלת הקול נקראת הוי"ה בנקוד אלקים, (דהיינו הי' בשואה והה' בחולם והו' בחיריק), כי התוקף ההוא של התחלת הקול הוא שחוזר למקומו ואינו נגלה כשאר השמות, אחר כך כשנתפשט הקול בהתפשטות של מנוחה אז נקרא הוי"ה (בנקוד שוא חולם קמץ כדרכו, שהוא) השם הנגלה.
כאן הוא סוד הסודות ליודעי החכמה העליונה, ומועטים המה היודעים השם הזה, ואף על פי שהעמדנו בסוד האותיות וכך הוא, אבל נקודות וטעמים הלכה למשה מסיני, בדרך סתום לחכמי לב... (זהר חדש שיר השירים רמ, ועיין שם עוד)
משכני, היינו באותיות השם הקדוש, כי כשמתחברים שני שמות יחד, שהם שם שלם, דהיינו הוי"ה אלקים, השם הראשון (שהוא הוי"ה) מושך אליו השם האחרון, (שהוא אלקים, ועל זה נאמר משכני, שהמלכות שהיא השם אלקים אמרה לז"א שהוא שם הוי"ה, משכני)... (שם שסא, ועיין שם עוד ושם אלקים)
ראה עוד שמות-קדש וישלח קסט.
ואמר רבי ירמיה בן אלעזר מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות, שנאמר כל הנשמה תהלל י-ה הללויה. (עירובין יח ב)
...ושמו אחד, מאי אחד, אטו האידנא לאו שמו אחד הוא, א"ר נחמן בר יצחק לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י. סבר רבא למדרשה בפירקא, א"ל ההוא סבא לעלם כתיב. ר' אבינא רמי כתיב זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור, אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ונקרא אני באל"ף דל"ת. (פסחים נ א)
ראה עוד: שמות קדש.
כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, מזכיר שם מלא על עולם מלא. א"ר חלפאי כשם שהוא מזכיר שם מלא על עולם מלא, כך הוא מזכיר שם מלא בירידת גשמים, (בראשית יג ג)
...אותה שעה מתברר משה על עסקיו, שנתיירא אם ישאלו לו מה שמו מה יאמר להם, באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב"ה את השם הגדול, ויאמר אלקים אל משה, אמר רבי אבא בר ממל, א"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא בא-ל ש-די... וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה', שאין ה' אלא מדת רחמים, שנאמר (שמות ל"ד) ה' ה' א-ל רחום וחנון... (שמות ג ו)
זה שמי לעלם, לעלם חסר וא"ו, שלא יהגה אדם את ה' באותיותיו, וזה זכרי לדר דר, שאין אומר אותו אלא בכינוי. (שם שם ט)
ילמדנו רבינו, מהו שיקרא אדם את השם באותיותיו, כך שנו רבותינו אלו שאין להן חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ... אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו, ראה כמה קשה חלול השם. אמר בן עזאי, כביכול הקב"ה לא הזכיר שמו עד שאמר שתי תיבות בראשית ברא ואחר כך אמר אלקים. רשב"א אומר אף משה לא הזכיר את השם עד שאמר עשרים ואחד תיבות, האזינו השמים ואדברה וגו' ואחר כך כי שם ה' אקרא. תדע לך שלא גילה אותו לאבות העולם, ולמה גלה אותו למשה, על שהלך לגאול את ישראל ... (וארא א)
ושמי ה' לא נודעתי להם, לא פירסמתי להם אם מפורש הוא, ולך גיליתי, שאתה הולך לגאול את ישראל כדי שתצליח. אמר הקב"ה בעולם הזה ליחידים גיליתי שמי, אבל לעולם הבא לכל ישראל אני מודיע שמי, שנאמר (ישעיה נ"ב) לכן ידע עמי שמי. (וארא ה)
בכל הספר הזה של קינות אי אתה מוצא כתוב בו אלקים אלא ה' בלבד, בששת ימי בראשית אי אתה מוצא ה' אלא אלקים בלבד, בכל פרשה של קין אי אתה מוצא כתיב בו אלקים אלא ה', (בכל הפרשה של המבול אי אתה מוצא כתוב בו אלקים אלא ה', שכן כתיב וירא ה', וינחם ה', ויאמר ה'. בכל פרשה של דור הפלגה אי אתה מוצא אלא ה', שכן כתיב ויהי כל הארץ וגו' וירד ה', בכל פרשה של סדום אי אתה מוצא כתוב אלא ה', שכן כתוב ויאמר ה', בכל הקללות הכתובים על שונאיהם של ישראל בתורה שני שמות של הקב"ה כתובים, ה' אלקים, כשם שבאדם הראשון כתוב ויקרא ה' אלקים אל האדם. (פרק כ)
דבר אחר ה' אלקים, ממעשה בראשית עד פה לא הזכיר השם, כי בתחלה זכר אלקים על שם כח וגבורה שברא העולם, ואחר כך הזכיר הנכבד שהוא אדון על כל העולם כולו, על כן אמר ה' אלקים, כי אדם הראשון כך קראו, שנאמר אני ה' הוא שמי (ישעיה מ"ג), הוא שמי שקראני אדם הראשון, ונקרא אדנ"י ונכתב ביו"ד ה"א כי הוא היה והוא קיים לעד ויהי לנצח נצחים, שנאמר ואתה הוא ושנותיך לא יתמו (תהלים ק"ב... (בראשית ב ד)
שם הוי"ה ד' אותיות של שם שולטין על ד' מיתות, סקילה שריפה הרג חנק, י' עבדית בתהו סקילה, ה' עבדית בבהו שריפה, ו' מתלבשת בחשך למעבד ביה חנק, ה' מתלבשת בתהום למעבד ביה הרג. (בראשית)
שם המיוחד שם בן ד' אותיות הוא שם נעלם ונסתר, ועתה בשמיטתינו שלא ידענו מה היה לו, ואותו שם המיוחד שהוא בשמיטת חס"ד היו יודעים ורואים וכו', ולאותו איש רומז איש חס"ד שהוא אברהם, שנאמר ויקרא שם בשם ה', וגם איש בשרו גם כן קרא בשם ה', וזה משה, שאברהם בחס"ד ומשב בנג"ה גם כן אמר וירד ה' בענן וגו' ויקרא בשם ה'. (וירא)
דע שכבר אמרו חז"ל שארץ מצרים היא שנייה לארץ... העיקר האחד זה שמי ה', ולפיכך לעלם חסר ו', כלומר אתה צריך להעלים שם ה' בקריאתו שאסור להזכירו באותיותיו רק במקדש, כדאמרינן במקדש ככתבו ובמדינה בכנויו. וזה זכרי הוא שם אדנ"י שהוא היכלו של שם הויה, והוא כנוי לקראתו, כלומר בכל מקום שאתה מוצא שם ה' בתורה הזכירו אותו בכינוי אדנ"י... והנה כשכתב כאן לשון כ"ה בשני מקראות אהי"ה הוי"ה הודיעם כי כ"ה הוא הפתח לכנוס לשניהם, כמו שהודעתיך במה שכבר פרשנו שהם ג' שמות אהי"ה למעלה, יהו"ה באמצע, אדנ"י למטה, לפיכך כתיב בשני הפסוקים שבהן אהי"ה הוי"ה לשון כה... (שמות)
כשאתה מזכיר ה' יתברך לך ראוי לשבחו ולרוממו, כאומרו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, שתדע לך כי בשעה שאדם מזכיר השי"ת ומניע אותיותיו בתנועות הלשון, אזי מרעיש עולמים למעלה למעלה ומתקוממים כל צבאות מלאכי מעלה ושואלין אלו לאלו ואומרים למה העולם מרעיש ואומרים לפי שפלוני הרשע מזכיר את השם המפורש ומניע בשפתיו, וכפי התנועה שהניע אותו כך מתנועעים כל השמות והכינויים שתלויה עליו ולפיכך נתרעשו שמים וארץ, ואז אומר הרשע שהרעיש את העולם בזוכרו את השם הגדול לריק, הלא זה הרשע שעבר עבירה ביום פלוני, ואז היא הסיבה להזכיר עונותיו... אבל כהן גדול היה מזכיר בבית המקדש, ואז היו כל צבאות עולם היו שמחין ומקבלין השפע, לפי שהיה מסדר הצינורות ומריק ברכה לכל בני העולם. (האזינו)
ואם יאמר אדם מה ענין שני שמות הללו המשומשים תמיד במקרא, ה' אלקים, נאמר כבר קבע שהם לענין אחד, כאמרו, "כי כה אמר ה' בורא השמים הוא האלקים", ואמרו "דעו כי ה' הוא האלקים הוא עשנו" וגו', ואחר הקביעה הזו אין לחוש אם יתאר אחד מהם בפעולה מסויימת והשני בפעולה אחרת...
ואם יאמר ומה ענין אמרו "אלקי ואד' לריבי" (תהלים ל"ה), וכן "ירעם מן שמים ה' ועליון יתן קולו" (שמואל ב כ"ב), נאמר לו שזה טעם נוסף, ירעם לפי שהוא ה', ולפי שהוא עליון... (מאמר ב פרק ג)
וה' המטיר - כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. (בראשית יט כד)
ראה עוד שמות קדש בראשית ב ה.
ויאמר עוד - שם אחר והוא מטעם הראשון, רק האחד על לשון המדבר וזה לשון יחיד שאינו מדבר, ומגזרת י"ה, ואלה השלשה שמות הם שמות העצם. ועתה אפרש לך מה טעם שם העצם וטעם אלה האותיות, וקצת סוד השם הנכבד ולמה אינו נקרא ככתבו. אמר אברהם המחבר, הנה נא הואלתי להאריך כי ליסוד מוסד אני צריך, דע כי שם העצם הוא המושם לאות ולסימן לקראו ולשומעו מקום עצם הנקרא, ובארבעה דברים יבדל שם העצם משם התאר, האחד כי שם התאר נגזר ממפעל, כמו חכם בני... ולא כן שם העצם כמו אברהם לא יגזר ממנו עבר או עתיד...
והנה ככה מלת אהי"ה גם השם הנכבד מד' אותיות, כי שניהם שמות העצם, והנה מצאנו ה' צב-אות, והוא צורת רבים לומר כי צבאות שם העצם הוא, או הוא אות בצבא שלו, וזה לא יתכן כי הנה אלקי הצבאות, ולבדו לא תמצאנו כי אם עם אלקים או עם השם הנכבד ה' אלקים...
והנה הראתי כי אלו הארבע אותיות הם אותיות המשך, על כן היו השמות הנכבדים שהם שמות העצם מאלה האותיות. והנה השם הראשון איננו במקרא רק במקום הזה, וידענו כי משה לא דבר לפרעה דברי השם רק ככתבו, ולא היה מזכירו בכינוי כי הוא היה קדוש, על כן הוצרכו הקדמונים לכנותו... (שמות ג טו, וראה שם עוד)
ושמי ה' לא נודעתי - ...והנה אמר האלקים למשה נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הוה לא נודעתי להם לברא להם חדשות בשינוי התולדות ולכן אמור לבני ישראל אני ה' ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא וידעו כי אני ה' עושה כל... (שמות ו ג, וראה שם עוד)
...והנה הסתכלתי בספר הזה ואין בטענות איוב ובדברי איוב ובדברי חביריו זכרון השם הנורא, ולא יזכיר רק שמות אלקות וש-די, הוא השם המקובל להם מן האבות כמו שכתוב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ואולם בתחלה הזכיר איוב כשאמר ה' נתן וה' לקח, וכן נזכר בדברי האבות ויקרא שם אברם בשם ה', וזולתו, וכן אמר עוד במענהו הראשון לצופר "מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת", אבל בתוכחת המענה ההוא בעצמו אמר, "אולם אני אל ש-די אדבר והוכח אל א-ל אחפוץ", ועם השמות האלה יתווכח לעולם... וכן הקב"ה במענהו הזכיר לו שמותיו הנכבדים אלה בפסוק "הרב עם ש-די יסור" (איוב מ'), ובכל דברי השטן יזכיר השם המיוחד, וכשיחזור לאיוב יאמר אלקים, "ירא אלקים" (שם א'), "החנם ירא איוב אלקים", לא ירא ה', וכן בסוף הספר אחרי שובו לא יזכיר רק שם המיוחד. והכוונה בזה כי תלונת איוב לאמר כי הנהגת השפלים בגלגלים ובאמצעות המלאכים שהם נפש לגלגלים, ועל כן יזכיר שם אלקים שהוא כולל כל בני האלקים וצבאות מעלה במקומות רבים, כענין שנאמר כאן ויבואו בני האלקים, ולא הזכיר השם הנכבד שהוא שם העצם, כי אולי לא ידע איוב סודו והנהיגו השפלים וחדשו אותות ומופתים בעולם, כי למשה רבינו נתגלה הדבר הזה, והכלל כי המבין פסוק וארא אל אברהם ואל יצחק וגו ידע זה. (איוב ג א)
...וראוי בכאן לפרש פסוק וארא אלא שהוא מסתרי התורה, מפני שכתוב "ושמי ה' לא נודעתי להם", והראוי לא הודעתי, או ובשמי, אבל היודע פירוש השם יתבאר לו הפסוק יפה בלא חסר ויתר, כי שם ה' הנזכר בכתוב יש לו סוד גדול, ונרמז בכתוב שאמר "ויעל דוד וכל ישראל בעלתה אל קרית יערים אשר ליהודה להעלות משם את ארון האלקים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם" (דה"א י"ג), ושלמה בבנין הבית מזכיר מאה פעמים לשמך לשמך (מ"א ח'), וכן יהושפט אמר "ויבנו לך בה מקדש לשמך" (דה"ב כ'), ואלה מסתרי תורה, וכענין שאמרנו מדברי שלמה... (דרשה על דברי קהלת)
השמות האלה שהם י-ה ה' פעמים באים בלשון זכר ופעמים שהן באין בלשון נקבה, "כי היום ה' נראה אליכם" (ויקרא ט'), היה לו לומר נראה בסגו"ל כדין נפעל עומד שהוא לשון זכר, ואמר נראה בקמ"ץ כמשפט לשון נקבה בנפעל עומד, רמז למדת הדין שפגעה בנדב ואביהוא כשהביאו איש מחתתו... וכן "ה' תשפות שלום לנו" (ישעיה כ"ו), רמז למדת הדין כמו שמוכיח על זה סוף הספור שאמר "כי גם כל מעשינו פעלת לנו", ואין ספק כי זה נאמר על מדת הדין, ועל כן אמר תשפות שלום, ולא אמר ישפות. וכן מפורש יותר מכל אלה בפרשת שלח לך, על מה שנאמר "יכולת ה'", יכול ה' מיבעי ליה, אף על פי שאין חכמי הקבלה מפרשים אותו כך... ולא השמות האלו הם בלבד נאמר פעמים בלשון זכר ופעמים נקבה, אבל אין כל שם ומדה שלו שלא יהיו נזכרים פעמים כך ופעמים כך... והטעם לזה הענין אף על פי שהשמות יש ביניהן הפרש ממדת הדין למדת רחמים, כל מה שיש בזה יש בזה, ומפני זה מתהפכת מדת הדין למדת רחמים ומדת רחמים למדת הדין... (האמונה והבטחון פרק ב)
ה' - שם עצם וגם תואר, והתואר הושאל במלאכים, שיקראו גם כן לפעמים ה' וכן בי"ג מדות ה' ה' הראשון עצם והשני תואר. (תהלים סט ז)
...וכללו של דבר כי המדות מתחלקות זולתי השם המפורש יתברך לשלשה חלקים, שתהיינה מעשיות או טפליות או שולליות, והמעשיות נלקחות מהמעשים הבאים ממנו באמצעים טבעיים... והטפליות כמו ברוך ומבורך מהולל קדוש רם ונשא נלקחות מרוממות המדברים לו... וכל המדות האלו אינן דבקות אל עצם וכבוד ולא מתרבה בהן, אבל המדות התלויות בשם המפורש יתברך הן היצירות מבלי מצועים טבעיים, כמו "יוצר" ו"בורא" "עושה נפלאות גדולות לבדו", רצה לומר בגזרתו וחפצו מבלי מצוע סבה אחרת. ואפשר שזה רצה באמרו, (שמות ו') "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די", רצה לומר בדרך הכח והנצחון, כמו שאמר (תהלים ק"ה) "לא הניח איש לעשקם ויוכח עליהם מלכים", ולא ברא להם מופת כאשר ברא למשה, ועל כן אמר "ושמי ה' לא נודעתי להם", רצה לומר ובשמי ה', מפני שבי"ת בא-ל שד-י תשרת לשניהם, ועשה עם משה וישראל מה שלא הניח ספק בנפשות שבורא העולם ברא את הדברים ההם בריאה חדשה מכוונת... (מאמר ב ב)
...והדייקות והמעלה היתירה אינה כי אם בשם הנכבד יו"ד ה"א וא"ו ה"א יתברך, הוא שם נודע רמוז אליו במדות, לא במקום, אחר אשר לא היה נודע, כי היה נקרא אלקים בכלל, ונקרא ה' בהתיחד, כאילו שאל השואל איזה א-לוה ראוי לעבוד? השמש או הירח או השמים או המזלות... כי לכל אחד מהם מעשה וממשלה, וכל אחד מהם סבה בהויה ובהפסד, ותהיה התשובה, ה'! כמו שאתה אומר פלוני בשם נודע, כראובן ושמעון, אחרי אשר יובן ממלת ראובן ושמעון אמתת עצמיהם. (מאמר ד א)
...ותחלתם אדם, לא היה יודע ה' לולא דברו עמו וגמולו וענשו ושברא לו חוה מצעלותיו, ונתברר לו שהוא בורא העולם, ורמז לו בדבור ובמדות, וקרא אותו ה', ולולא זה היה נשאר על שם אלקים, שאין מתברר מה הוא, אם הוא אחד או יותר מאחד, אם הוא יודע החלקים אם לא. ואחר כן קין והבל ידעוהו אחר שקבלוהו מאביהם בראיה הנבואית... עד משה ומי שהיה אחריו מהנביאים, וקראוהו הם ה' בראייתם, וקראוהו העם המקבלים מהם בהאמנתם אותם ה', בעבור שהיה דברו והנהגתו דבק בבני אדם והיו דבקים הסגולה מבני אדם בו, עד שהיו רואים אותו במצוע מה שנקרא כבוד ושכינה ומלכות ואש וענן וצלם ותמונה ומראה הקשת, וזולת זה ממה שהיה ראיה להם שהדבור עמם מאצלו, וקוראים אותו "כבוד ה'", ויש שיקראו הארון ה', כמו שהיו אומרים קומה ה', ושובה ה' בנוחה, ו"עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר", והם היו רוצים ארון ה', ויש שיקראו היחס שיש בין בני ישראל ובינו וההצטרף ה', ובזה נאמר "הלא משנאיך ה' אשנא", ואויבי ה', רוצים עם ה' או ברית ה' או תורת ה', כי אין צרוף בינו ובין אומה מהאומות, כי איננו אוצל אורו כי אם על הסגולה ועל בעלי דת אמיתית והם מקובלים ממנו, והוא מקובל מהם, וכן נקרא אלקי ישראל, ונקראים הם ע"ה, ועם אלקי אברהם... והיה השם הזה מיוחד בנו, שאין אחד יודע אותו אמתת ידיעתו זולתנו. והוא שם נודע, לא יסבול ה"א הידיעה כאשר היא נוספת על אלקים, ויאמר "האלקים". והשם הזה מכלל המעלות הטובות אשר יחדנו בהן, וסודו נסתר, אך מעלת האותיות המיוחדות לו היא המדברת (שבלעדן אי אפשר הדיבור), מפני שהן אותיות אהו"י אשר הן עלת הראות כל האותיות, שאין מדברים באות מהאותיות בעוד שלא תמצא אלה, רצה לומר הפתחא לאל"ף והה"א, והקמוץ לוא"ו, והשבר ליו"ד, והמה כרוחות ושאר האותיות כגופות. ושם י-ה כמוהו, אבל אהי"ה אפשר שיהיה מן השם הזה, ואפשר שיהיה נגזר מ"היה", ורצה בו למנוע מחשוב באמתות העצם אשר ידיעתו נמנעה...
וכבוד ה' הוא הגוף הדק ההולך אחרי חפץ האלקים המצטייר כפי שירצה להראות על הנביא כפי הדעת הראשונה, אך על הדעת השניה יהיה כבוד ה' כלל המלאכים והכלים הרוחניים, כסא ומרכבה ורקיע ואפנים וגלגלים, וזולת זה ממה שהוא קיים עומד, והוא נקרא כבוד ה', כאשר נקראו שמושי המלך "כבודה", (שופטים י"ח) "ואת הכבודה לפניהם"... ובכבוד ההוא מה שתוכל לסבלו ראות הנביאים, ויש בעקבותיו מה שראותנו סובלת אותו, כמו הענן ואש אוכלת ממה שהוא רגיל אצלנו, ויש אחריו דק יותר מדק עד שיגיע למדרגה שלא ישיגנה הנביא, ואם יהרוס אליו תנתק הרכבתו כאשר אנחנו רואים בכחות הראות... (מאמר ד ג, וראה שם עוד)
...והאור סתם הוא כמו אמרנו אלקים, כאשר התבאר, והאור הנוקב הוא כמו ה', שם נודע, מיוחד ביחס אשר בינו ובין השלום שבכל בריותיו בארץ, רצוני לומר הנביאים אשר נפשותם זכות מקבלות לאורו, יעבור בהן כעבור אור השמש בשוהם ובפנינים. ואלה הנפשות יש להן מוצא ומחצב מזרע אדם כאשר התבאר. ונמשכת הסגולה והלב דור אחר דור וזמן אחר זמן, ויצא המון בני אדם זולת הלב ההוא קליפות ועלים ושרפים וזולתם. ונקרא א-לוה הלב הזה בפרט ה', ובעבור הדבקו באדם הועתק שם אלקים אחרי כלות מעשה בראשית אל ה' אלקים, וכמו שאמרו רבותינו, נקרא שם מלא על עולם מלא, ושלמות העולם לא היתה כי אם באדם אשר היה לב כל שקדם לו. והענין הנרצה באלקים לא יכחיש אותו מי שיש לו דעת, אך תפול ההכחשה בה', מפני שהנבואה מופלאה נכריה ביחידים כל שכן בהמון. ועל זה הכחיש פרעה ואמר (שמות ה') "לא ידעתי את ה'", כאילו הבין ממלת ה' מפורש מה שיובן מהאור הנוקב, והורה אותו על א-לוה ידבק אורו בבני אדם ויעבור בם... אבל אלקים הנך רואהו שם נהוג במצרים... וענין אלקים יושג בהקשה, כי השכל מורה שיש לעולם מושל ומסדר, ונחלקים בזה בני אדם כפי הקשותם, והקרובה שבדעות בו דעת הפילוסופים, אבל ענין ה' לא יושג בהקשה, אך בראיה ההיא הנבואית, אשר בה ישוב האדם כמעט שיפרד ממינו וידבק במין המלאכי ותכנס בו רוח אחרת, כמו שאמר (ש"א י') "ונהפכת והיית לאיש אחר", (דה"א י"ב) "ורוח לבשה"... כנוי לרוח הקודש הלובשת הנביא בעת הנבואה והנזיר והמשיח כשנמשח לכהונה או למלכות... (שם טו)
...ורמז מעט מסוד השם הנכבד, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שהוא נאות לעצם האלקי המתאחד אשר אין לו מהות, כי מהות הדבר זולת מציאות הדבר, והאלקים יתברך מציאותו הוא מהותו, כי מהות הדבר גדרו, והגדר מחובר מסוגו והבדלו, ואין סוג ואין הבדל לעלה הראשונה, והתחייב שיהיה הוא הוא... (שם כה)
דע כי שם ה' רוצים בו פעמים השם לבד, באמרו "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא", "ונוקב שם ה'", וזה הרבה משיסופר, ופעמים רוצה בו עצמו יתעלה ואמתתו כמו "ואמרו לי מה שמו", ופעמים רוצים בו דברו יתעלה, עד שיהיה אמרנו שם ה' כאלו אמרנו דבר ה' או מאמר ה', כמו שאמר "כי שמי בקרבו", ענינו דברי בקרבו, או מאמרי בקרבו, הענין שהוא כלי לרצוני וחפצי, והנה אבאר הדברים בשתוף מלאך, וכן כבוד ה', פעמים רוצים בו האור הנברא אשר ישכינהו השם במקום להגדלה על דרך המופת, "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו", "וכבוד ה' מלא את המשכן", ופעמים רוצים בו עצמו יתעלה ואמתתו, כמו שאמר "הראני נא את כבודך", ובא המענה "כי לא יראני האדם וחי", מורה כי הכבוד הנאמר הנה עצמו, ופעמים רוצים בכבוד הגדלת האנשים כלם את השם, ואף כל מה שזולתו יתברך יגדילהו, כי הגדלתו האמיתית היא השגת גדולתו... (חלק א פרק סד, וראה עוד שמות קדש שם חלק א פרק סא וסב)
כשרבה דיו על אות לא יכתוב את ה' ממנו, וכן אם רבה על שם לא יכתוב ממנו אות אחרת. (קטו)
כי ידע הקב"ה שבהשבעות רצו לבטל גזירות ולהפיל האויבים, והקב"ה היה מחליף הממונים באותו השבעה. אבל בשם המפורש שאינו צריך להשביע את המלאכים אלא מזכיר את השם בלא מלאכים נעשה חפצו, ולא יתכן לומר כיון שבשם עושה חפצו בלא המלאכים אלא בשם אין לומר שהשם גורם שהקב"ה יעשה חפצו, כי הבורא יוצר הכל לא יוכל המשביע אותו או בהזכרת השם להכריחו אלא בכח יש בשם שיעשה חפץ המזכיר. (תעג)
הבא לכתוב את ה' אם נזדמן לו רוק או צריך להשליך מחוטמו ירוק או ישליך מחוטמו תחלה ויקנח ידיו ואחר כך יכתוב, ולא יתכן שיכתוב ובאמצע ה' יפסוק או ירוק או ילכלך ידיו. ולא יתכן כשאדם כותב את ה' שידבר או ישחוק, שנאמר (מלאכי א') "לכם הכהנים בוזי שמי", וכתיב (שם ב') "ומפני שמי ניחת הוא". וכשאדם צריך לנקביו לא יתכן להזכיר את ה' שנאמר (תהלים ק"ג) "וכל קרבי את שם קדשו". ומי שכותב את ה', וכותב מקצת אותיות של ה' לא ירוק רוק עד שיסיים השם כולו. ואם שנים יחד כגון שכותב ה' אלקים לא ירוק בין זה לזה עד שיכתוב שניהם, וכן אם אדם יכול לעצור את עצמו כשמתפלל שלא לרוק בין שם לשם כגון ה' אלקים יעצור את עצמו, ואם רוצה אדם להתעטש מלמעלה אל יתחיל לכתוב ולא לדבר עד שיתעטש תחלה וירוק ואחר כך יכתוב או ידבר.
סופר שהיה כותב את תיבת השם ותיבה שלפני תיבת השם לא היתה נכרת בטוב, שצריך להעביר קולמוס עוד עליו כדי שיהו האותיות של תיבה שלפני השם נכרים יפה בדיו, אם כבר התחיל לכתוב השם ולא כתבו כולו לא יתכן שיפסיק באותיות של השם ויאיר תיבה אחרת.
כשרבה דיו על אות לא יתכן שיקח ממנו דיו ויכתוב השם, ולא מן השם ויכתוב אות אחרת. אם היה סופר כותב והגיע לכתוב אלקים וכתב אלקיך לא ינקד על ך' כאלו אין ך' מן התיבה, אלא יניח כל התיבה כך ויקדשה ויכתוב אלקי...
אם הטביל הקולמוס בדיו כדי לכתוב השם ונזדמן לו לכתוב כתב על משכון או כתב אחר באותו טבילת הקולמוס אל יכתוב, אלא יכתוב תחלה השם ויטביל פעם שנית לכתוב מה שחפץ... (תתפה והלאה)
אם בספר נקרע במקום ה' אל יתפור במקום ה' מפני שתוחב ונוקב השם, אלא יתפור במקום הגויל שלא נכתב שם. (תתקלב)
אם אדם כותב בכתב י"י להיות רמז להקב"ה יכול למחוק שהרי אמרו כ' דכי"י נמחק, ל' דלי"י נמחק, אבל אלקינו נ"ו אינו נמחק שכבר קדשו השם. (תתקלה)
כה תאמר אל בני ישראל - לא נאה שיקראו לי בשמי המיוחד לכל עניניהם וצרכיהם, קל וחומר ממלך בשר ודם שאין קוראים אותו בשמו, אלא כך יהיו קוראים לי בשמי ה' אלקי אבותיהם, שהוא לשון אדנות ומלכות, כשם שאומרים יחי המלך... זה שמי - אהי"ה האמור בפסוק ראשון הוא שמי לעולם, שכן אנו כותבין השם המיוחד במצפ"ץ (בא"ת ב"ש יהו"ה) שהקב"ה קורא לעצמו תצמ"ץ (א-היה) ואנו קורין לו מצפ"ץ, כלומר יהיה עכשיו ואחרי כן בלי תכלה, והוי"ו שבמצפ"ץ במקום יו"ד כמו וי"ו של הוה גביר, שהוא במקום יו"ד, ולפי שאין נכון להיות תיבה זו של הוית קדש כשאר תיבות של הוית חול משונה היא משאר תיבות של הוית חול. (שמות ג טו)
וה' - הוא ומלאכיו, דבר אחר מלאך, כמו שאמרנו בפרשת וירא, וה' זה גבריאל. (שם יג כא)
וה' המטיר - הזכירו רז"ל בכתוב הזה ג' דעות, רבי יהודה בר סימון אמר וה' המטיר זה גבריאל, מאת ה' זה הקב"ה, א"ר אליעזר בכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, א"ר יצחק בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שהדיוט מזכיר שמו שני פעמים... ועל דעת הקבלה דעת ר' אליעזר הוא הנכון, וכלל גדול אמרו, כל מקום שנאמר וה' - הוא ובית דינו...
מאת ה' מן השמים - הוא השם הגדול כמו שאמר "ואתה תשמע השמים", כי מאתו בא העונש... (בראשית יט כד, ועיין שם עוד)
ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים והזר הקרב יומת - כבר הודעתיך כי בכל מקום שתמצא השם רשום למפרע בהפוך אותיותיו מורה על מדת הדין, כי כן הזכירו המן הרשע בהפוך אותיותיו, ואמר "וכל זה איננו שוה לי" (סופי תיבות), ונתהפכה מדת הדין עליו. והנה בכאן בענין עבודת הלוים הזכיר תחלה בכתוב הזה השם הנעלם ואחרי כן הזכיר השם המפורש שני פעמים למפרע להורות על מדת הדין שהיה מתוחה על הזר הקרב לעבודת הלוים... והסתכל איך התחיל הרמז בכל פעם ממלת הלוים ממה שידעת כי מדתו של לוי מדת הדין היא, והיא ה"א אחרונה שבשם, ולכך התחיל רמז הה"א בכל פעם ממלת הלוים וזה מבואר. (במדבר א נא)
...ועל הטעם הזה ינהוג משה להזכיר תמיד בספר הזה ה' אלקינו ה' אלקיך, מה שלא תמצא כן בשאר הספרים הקודמים, והכוונה על מדת הדין, ואב לכלן (דברים ד') "כי ה' אלקיך אש אוכלה", כלומר ממה שראית בראש ההר והבן זה. (דברים א א)
ראה עוד שמות קדש שמות ג טו ודברים ב ד ולג מג.
...וזה ששאר שמותיו הנכבדים כלם נגזרים מפעולותיו כמו שהתבאר, אבל השם הנכבד הוא שיורה על אמתת עצמו הוראה מבוארת, אין השתתפות גזירת פעולה בו, ולזה נקרא שם המפורש שלא נודע לו גזרה כלל ולא ישתתף בו זולתו, וכבר נעלה זכרו עד שלא יעלה על שפת איש אלא באיש המיוחד וביום המיוחד, רצוני לומר ביום הכפורים, וזה אצלי שמצד היות היום הנכבד ההוא הערה אל תכלית המין האנושי, וידיעת זה, רצוני לומר הוראת השם המיוחד, אשר הוא ידיעת חיוב מציאותו הוא התכלית הנכבד, באה הכונה להזכירו בסדר עבודתו להורות הכונה בעבודה הנכבדת, שהיא אמנם תסוב אל זה התכלית כמו שנבאר. ואמר הנה הוא שמי, רוצה לומר שלא יטעו בשמותיו המורים על הפעולות ושינוי כמו שנודע מן התארים, חלילה לכבודו ית', שהם אמנם כלם שמות נגזרים מפעולות מגיעות מאתו אין מהם שנוי הפעלות אצלו כמו שקדם, אבל השם המורה חיוב מציאותו לא גזרת פעולה כלל, עליו אמר הוא שמי, שבו הוראות חיוב מציאותו ית' ואחדותו, לא שיורה על עצם בעל תארים כשאר התארים שהם יורו על ענין ועל נושא הענין. וכבר קדם לנו מה שנאמר בדרש עד שלא היה נברא העולם היה הקב"ה אחד ושמו אחד... (משיב נפש מאמר ב פרק יג)
אלה תולדות השמים וגו' ה' אלקים, נשתתפה מדת רחמים עם מדת הדין ולא הזכיר השם הגדול בכל מעשה בראשית עד השלמת הבנין כמו שאמרו רז"ל הזכיר שם מלא על עולם מלא, כי השם רומז להשלמת הבנין, היו"ד לעשר ספירות, שני ההי"ן ה"א כנגד ה"א, והוי"ו בינתים רמז לשש קצות. גם במילואו יש בו עשרה אותיות כנגד העשר ספירות יו"ד ה"א וי"ו ה"א. ענין אחר ועיקר, היו"ד רמז לחכמת אלקים, הה"א הראשונה רמז לתשובה, הנה שם י"ה הוא הזיווג הראשון ונקרא אב ואם בספר הזוהר, ושם ו"ה שהוא חצי השם האחרון נקראים בן ובת לזרועות עולם, והוי"ו רומזת לתפארת ישראל, והה"א לשכינת עוזו, ועל כן אמרו במדרש רות על אותיות השם הגדול בלשון זה ארבע אותיות קדושות נקראו אדם, ועליהם אמר הקב"ה ויברא אלקים את האדם בצלמו מן היו"ד איתער יראה לאדון האדונים שיהיה אדם מתירא ממנו, מן ה"א איתער תשובה לאיש, ומן וי"ו איתער לאדם תורה, ומן ה"א מעשים טובים. וזהו השם הנסתר כשם שהקב"ה הוא נסתר בעולמו כך הוא זה השם הנסתר, כשם שהקב"ה הוא נסתר בעולמו, כך הוא זה השם נסתר באדם, ועוד אמרו רז"ל אמר רבי חנינא בראשונה כל מי שהיה מראה איקונין של מלך מיד נהרג, ועכשיו התינוקות הולכין לבית הספר ומראין את האזכרה באצבע. ועיקר השם יה"ו כדאיתא בספר יצירה, אך ניתוספה בו הה"א להשלים הבנין והבן כי באות יו"ד נכללו בה ו"ד והרמז בהם לדיו פרצופין, כי הוי"ו ידעת כי רומזת למדת הרחמים והדל"ת לכנסת ישראל. והענין הוא כי מאצילות החכמה הנרמזת באות יו"ד נשפע השפע להקב"ה ולשכינת עוזו הנרמזים בו"ד, ועל כן נקראת החכמה אב, כי משם אצילות הכל, שנאמר "כלם בחכמה עשית". אמנם אין פעולותיה נגלות רק באמצעות הבינה, שנאמר "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה", והיא המוציאה הדברים מן הכח אל הפועל והיא הנקראת אם הנרמזת בה"א. והנה מן היו"ד והה"א יבא אצילות להב"ה ולשכינת עוזו, זהו סוד בינה ר"ל בן י"ה, כי בהתחברות יו"ד עם הה"א נאצל הבן, ולפעמים נקראת תבונה, וסודו בן ובת ו"ה, כי הוי"ו והה"א אחרונה של שם הם בן ובת כאשר רמזנו...
והסתכל בזה המאמר כי נרמז בו כל מה שרמזנו, והבן כי אות ה' בהבראם היא ה"א זעירא, והרמז לה"א אחרונה של שם, וזהו מאמרם שהעולם הזה נברא בה"א, אמנם עולם הבא נברא ביו"ד ורמז ליו"ד של שם, אמנם ה"א הלה' תגמלו זאת היא ה"א רבתא, והרמז לבינה. (בראשית)
שם הנכתב ביו"ד ה"א וא"ו ה"א הוא הנקרא שם המפורש, ורוצה לומר השם הנבדל, וזה הלשון מורגל בדברי רז"ל הרבה, לומר על הדבר הנבדל מדבר אחר פורש, אמרו בשר הפורש מן החי, והאנשים שהם נבדלים מזולתם במעלה וחסידות יאמרו עליהם שהם פרושים, וכן בארו רז"ל בספרי ובגמרא סוטה (ל"א) אמרו כה תברכו בשם המפורש, אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכנוי, תלמוד לומר ושמו את שמי על בני ישראל (במדבר ו'), שמי המיוחד לי, הנה בארו כי פירוש שם המפורש הוא שהוא נבדל ומיוחד לו יתברך מזולתו מן השמות, וזה כי שאר השמות הם שמות נאמרים עליו ית' ועל זולתו, לפי שהם שמות הונחו לו ית' אם מצד הפעולות ואם מצד בחינה אחרת זולת חיוב מציאות ית', כמו אלקים המורה על היכולת, ועל כן יאמר עליו ועל זולתו, כי אלקים יאמר על המלאכים והדיינים, וכן אד-ני המורה על האדנות יאמר עליו ועל זולתו, וכן בשאר השמות... ואולם שם בן ארבע אותיות אי אפשר שיצדק על זולתו כלל בשום צד לפי שהוא שם יאמר עליו יתברך מצד חיוב מציאותו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ס"א מן החלק הראשון מספר המורה, וזה דבר לא ישתתף בו זולתו מן הנמצאים כלל, ולזה נקרא שם המפורש, ועם כל זה כבר נמצא שיושאל זה השם לזולתו מן הנמצאים על צד ההשאלה, שהרי הכתוב אומר "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך" וגו'... וזה לפי שהשמות יושאלו על המושאלים אליהם משני צדדים, אם מצד שידמו אליהם בדבר מה, ואף על פי שלא ידמו מכל אופן אלא דמיון רחוק, ואם מצד שיורו עליהם בהוראה רחוקה כהוראת הכלי את בעל הכלי, כי יאמר הכתוב על המשיח "ועבדו את ה' אלקיהם ואת דויד מלכם אשר אקים להם" (ירמיה ל'), בעבור שידמה מלך המשיח במלכותו או בנשיאות אל דוד...
וכמו כן קרא הכתוב הארון בשם השם, עם היותו כלי נעשה במלאכה להיותו מורה על השם הנותן התורה שהיה בארון... כי כן דרך הלשון לקרא הדבר כשם בעל הדבר או מי שנמשך הדבר ממנו או לייחס פעולת בעל הדבר אל הדבר שעל ידו יעשה או יגיע הפועל ההוא, כמו בלשון בני אדם תיוחס פעולת הפועל אל הכלי שעל ידו יגיע הפועל ההוא...
ועל שני אלו הדברים כאחד קרא משה שם המזבח ה' נסי (שמות י"ז), להיות המזבח כלי אל שיעשו על ידו נסים, ולהיותו מורה גם כן על השי"ת העושה הנסים. ויקרא הכתוב שם המשיח ה' צדקנו (ירמיה כ"ג) להיותו אמצעי אל שנשיג הצדק מה' על ידו, ועל כן יקראהו בשם ה'... (מאמר ב פרק כח, וראה שם עוד)
ראה שמות קדש שמות ו ג.
ה' אלקים - ...והנה אין צורך להתחכמויות אלו, והנה שם הוי"ה הוא משכיל ומשיג צורות כל הנמצאות, כי הוא נימוס וצורה משובחת לכולם, ומזאת הבחינה הוא שם העצם כי זהו עצמותו וידיעתו ציור כללי לכל הנמצאים, ולא נזכר בו' ימי בראשית כי בלי אדם לא היו הנבראים עדיין בשלמותם, וזכר אלקים רמז למשפיע. וחוה והנחש לא הבינו הנימוס הכולל שמורה עליו שם בן ד' וזכרו רק שם אלקים... (בראשית ג כב)
אני ה' - הנעלם מצד עצמותי מכל השגה, הוא שמי - שעל ידי ההויה שאני נותן לכל אחד אני ניכר. (ישעיה מב ח)
ראה שמות קדש שמות ג טו ולד ו.
ראה שמות קדש בראשית טו ב.
הפליא ה' ללמד לברואיו כי הוא לבדו המושל בכולם ויעבדוהו וירעדו ויבהלו מפניו על דרך שאמרו לאשמדאי שמא דמרך עלך, ורגז ופחד והשפיל עצמו עד הארץ, כדאיתא במסכת גיטין. וזה כי עשר ספירותיו יתברך נכללו בארבע אותיות שמו הגדול כנודע דקוצו של יו"ד רמז לכתר, וגפה של יו"ד רמז לחכמה, והה"א רמז לבינה, והוי"ו לששה ספירות, וה"א אחרונה רמז למלכות. וכשרצה לברא העולם בתחלה בעולם הבריאה ברא ארבעה עמודים רמז כי הם תחת ממשלת עשר ספירותיו, וכן בעולם היצירה ארבע מחנות שכינה, וכן בעשייה ארבע יסודות רוחניים וגשמים בסוד אבי"ע אצילות בריאה יצירה עשיה, ונתן שכל באדם שיתן אל לבו דשמא דמריה עליה, כי בראו מארבע יסודות שורשן וארבע אותיות שמו הגדול... (פרק ז)
כי הנה השם הגדול בן ארבע אותיות ב"ה ידוע ומפורסם שהוא מיוחד למדת הרחמים והוי"ו הנוספת במלת וה' היא עצמה אות של רחמים ובאה למעט בגדרי הרחמים ולהוסיף בית דינו. וכמדומים אנו שהוא מעוט רחמים ואינו אלא ריבוי רחמים, שגם הבית דין מסכים לפעולה זו. ובמדרש רבה במדבר פרשה ג' ואני הוא ובית דינו, והוא מאמר השם המיוחד, ובירושלמי ריש סנהדרין אמרו ה' אלקים הוא ובית דינו, ושלשתם הביאו בנין אב מפסוק "וה' דבר עליך" שאמר מיכיהו לאחאב, שכן מיתת אחאב היתה לטובתן של ישראל... ולעולם ה' הוא האלקים, וידוע שאין אלקים אלא דיין, לפיכך לית אבטחותא לצדיקיא בהאי עלמא, והם אמרו מלכא שלים איהי כד דאין לטב דאין לביש, וכל שכן בהיפך כי מדה טובה מרובה וכן כתיב בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו, ואמרו חכמים במקום משפטו שם פעלו שמזכירים זכיותיהם בשעת הדין. (מאמר חקור דין חלק א סימן א)
...וזה מה שאמר א-ל אלקים דבר ויקרא ארץ, כי השם המיוחד הוא שם העצם מורה שהוא נבדל מכל הנמצאים ובו מקוימים כל הנמצאים, ושם אלקים פועל הנמצאים כלם, שהרי בכל מעשה בראשית נאמר ברא אלקים. ובשם א-ל סדר הנמצאים כלם, כי בריאתם בדין וסדר כל עניניהם בחסד, שזה השם הוא חסד... (גבורות ה' הקדמה)
...ונראה שכך אמר משה רבינו ע"ה כי יאמרו ישראל אתה בא לגאול אותנו תאמר לנו מה שמו המורה על הגאולה, שאין ספק אחר שאתה בא לגאול אותנו צריך אתה לדעת איך הגאולה מסודרת מאתו יתברך, וכל הדברים המסודרים מאתו שמותיו הקדושים מורים עליהם, כי שמותיו יתברך מורים על פעולותיו שהם מסודרים מאתו...
ולפיכך אמר כי הגאולה תהיה להם בזה השם העצם, והוא השם המיוחד הנבדל מכל, ובשם הזה יהיו נגאלים, כי זה השם על ישראל נקרא, כי הוא אלקי אברהם אלקי יצחק וגו' שהם אבות ישראל, וזה שמי לעולם וגו' לכך בשם הזה תהא הגאולה. כי מאחר ששם הזה נקרא עליהם הם לחלקו יתברך שהוא נבדל מכל, וכך יהיו נבדלים מכל האומות, כדכתיב "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". ולפיכך הודיע הקב"ה אליו שמותיו הקדושים, שם אהיה המורה על שהוא יתברך נמצא להם להושיע אותם שלא יהיו נאבדים כמו שהתבאר למעלה. ושם הוי"ה שם המיוחד הוא עצם הגאולה, כי הוא שם העצם אשר אינו נסמך בזולתו. וכאשר תעמיק בדברים אלו תמצא דברים נפלאים מאד, כי כמו ששם אהי-ה מורה לך על שהוא יתברך עיקר הכל ונותן קיום לכל הנמצאים, כי העיקר נותן קיום אל הכל, ובשביל כך התחלת השם הזה באל"ף, כי האל"ף הוא התחלה, ובא בלשון מדבר בעדו, שכל מדבר בעדו מורה על שהוא נגלה לזולתו.
אבל השם של ד' אותיות שהם הוי"ה נבדל מן הנמצאים, ולכך התחלתו ביו"ד, והוא משמש לנסתר כמו כל יו"ד בראש כי בזה השם הנסתר ונבדל מן הנמצאים, וכמו ששם הראשון מורה שהוא יתברך התחלת הכל נותן קיום הכל, כך בזה השם תכלית הכל ובו עומד הכל, כי הוא יתברך צורה אחרונה לכל הנמצאים. ולפיכך בא ביו"ד בראשו, כי היו"ד מורה על תכלית וצורה אחרונה, כי היו"ד היא בסוף כל מספר לא יעלה רק עד עשרה, הרי הא' בראש ויו"ד בסוף. דמיון זה שורש האילן נותן קיום האילן והוא צורת האילן, שבלא העיקר אין עליו שם אילן, והוא יתברך מאתו קיום לנמצאים כלם, וזה מורה עליו שם אהי"ה. אמנם שם העצם שהוא שם הוי"ה שהוא יתברך צורת כל הנמצאים, וכל דבר יש לו עמידה בצורתו הרי בו עומד הכל, ודברים אלו עמוקים מאד.
ונוכל לומר גם כן שהכתובים כמשמען, שאמר משה "ואמרו לי מה שמו", אף על גב שידעו הכל השם המיוחד לא נקרא זה ידיעה כלל, שהרי בפרק בתרא דקדושין אמרו שם בן ד' אותיות חכמים מוסרין לתלמידיהם פעם אחת בשבוע, ואם לא היה רק הכתיבה בלבד לא היו צריכין למסור אותו לתלמידיהם, ועל זה אמר משה שישאלו מה שמו, רצה לומר ענין שמו, והשיב לו הקב"ה "כה תאמר לבני ישראל אהי-ה שלחני אליכם", מפני כי זה השם הוא המורה על שהוא נמצא לנמצאים כמו שאמרנו, הודיע לו יתברך השם הזה, וענינו שיורה להם שיהיה עמהם בצרה. ואחר כך הודיע לו שם בן ארבע אותיות שהוא מורה על הגאולה כמו שנתבאר... (שם פרק כה)
ויש בהלל הגדול כ"ו כי לעולם חסדו, כי שם בן ד' עולה במספרו כ"ו והוא המפרנס לכל והמחלק לכל בריה מזונות, כי זה השם הוא הנקרא השם הגדול והמיוחד, והוא שם העצם המקיים את כל הנמצאים וממנו הפרנסה שהיא קיום הנמצא, לפיכך יש כ"ו כי לעולם חסדו נגד השם הגדול הזה... (שם פרק סה)
ואמר שראה אכתריאל י"ה ה' צב-אות וכו', פירוש שהגיע עד תכלית המדרגה שאפשר לאדם להשיג, כי האחד מורה שהוא יתברך התחלה וקדמון, שהרי האחד הוא התחלה וראשית, ושם כתר מורה שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים ואין משתתף עם הנמצאים, שזה מורה עליו שם כתר, כי המלך שעל ידי שהוא מלך ויש לו כתר הוא נבדל מן שאר העם. ושם א-ל באחרונה, לומר כי אין זה כתר הדיוט רק כתר אלקי כמו כל המלאכים הנבדלים יש להם באחרון שם א-ל, כמו גבריאל, רוצה לומר שהגבורה שלו אינה גבורת הדיוט רק גבורה אלקית... ושם י-ה לומר כי מאתו נברא ומשתלשל הכל, וזה מורה שם י"ה, שהרי בי"ה ה' צור עולמים, כי ביו"ד משמו ברא העולם הבא ובה"א ברא העולם הזה, ואחר כך הזכיר שם הוי"ה, כי אחר שבראה והוציאה לפועל הם צריכים אל התמדת הויה המקוימת, וזה נתן להם בשם הוי"ה, כי כן מורה שם של הוי"ה על הוי"ה תמידית מקוימת. ודבר זה ידוע למשכילים בחכמה, כי משם הזה נמצא הויה התמידית המקוימת ועומדת... (באר הגולה ד"ה פ"ק דברכות)
...וכמו שתמצא בכל הבריאה שיצאת לפועל בכח שם אלקים שהוא מדת הדין, ואחר מעשה בראשית נשתתף רחמים עם שם אלקים, כי שם מזכיר הבריאה ותיקון הבריאה גם כן כי עצם התולדה והיציאה לפועל בלבד נזכר בששת ימי בראשית, וכתיב שם אלקים בלבד, אבל עתה מזכיר היציאה לפעל וגם תיקון הבריאה, ולכך משתתף עם שם אלקים שם רחמים. ומן ויצו ה' על האדם כבר גמר כל הבריאה ותיקון הבריאה מזכיר שם ה' בלבד, ולפיכך מדת הדין הוא מיוחד לרבוי התולדות... (תפארת ישראל פרק כו)
...דע כי שמו הגדול יש בו ד' אותיות המורים על אמתתו ית' שהוא ית' קדמון והוא אחד ושהוא ברא הכל והוא ית' מעמיד ומקיים הכל אחר הבראם, כי אף אחר בריאת העולם אין העולם עומד בעצמו רק שהוא ית' מקיים העולם, והיו"ד שהיא ראשונה בשמו הגדול ית' מורה על שהוא אחד, כי היו"ד אין חלוק בעצמה, כי כל האותיות אפשר לחלקם, כי הוי"ו אפשר לחלק ולעשות ממנה שני יודי"ן, חוץ מן היו"ד שהיא אות קטן אי אפשר לחלקה לשנים, ואחדותו ית' היה קודם שנברא העולם, וכן אמרו, קודם שנברא העולם היה הוא ית' אחד ושמו אחד, ולכך היו"ד שמורה על אחדותו ית' הוא קודם, והה"א שבשמו הגדול מורה שהוא ית' ברא העולם, כי ברא העולם בה"א, וכדכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה"א בראם, הוי"ו בשמו הגדול מורה שהוא יתברך מעמיד העולם עד שהוא עומד כמקל זקוף מבלי נטיית ימין ושמאל, כמו הוי"ו הזאת שהוא כמו מקל זקוף. הה"א האחרונה בשמו הגדול ית' מורה שהוא ית' מחדש בכל יום מעשה בראשית, ולפיכך שני ההי"ן בשמו הגדול, הה"א ראשונה מורה שהוא ית' ברא את העולם, הה"א שניה מורה שהוא ית' מוציא תולדות העולם, וכדכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה"א בראם, ולכך אמר כת חנפים אינה רואה פני שכינה, כי המחניף מדבר אחד בפה ואחד בלב, והרי המחניף הוא מחלק לשנים ואין רואה פני שכינה, אשר היו"ד בשמו מורה על שהוא ית' אחד מכל צד מבלי שום חלוק, והמחניף הוא מחולק שהוא אחד בפה ואחד בלב... (נתיב האמת א)
אני ה' קודם שיחטא וכו', יראה לי פירושו כך, כי הוא יתברך נקרא בשמו המיוחד שם הוי"ה מבלי שיובט אל המעשה רק הויה, ולפיכך הרשע ששב בתשובה והרי עתה הוא צדיק הרי בצדקתו הוא שוה למי שלא חטא, וזה השם הוא שמורה על הויה פשוטה, שכך הוא מבלי בחינת מעשה, לכך אמר אני ה' קודם שיחטא ואחר שיחטא, כי אחר שההויה הוא שוה בשניהם שהם בלי חטא, הנה השי"ת מצטרף לשניהם בשם הוי"ה, כי שם הזה הוא שמורה על הויה פשוטה שהוא הוה כך, ולפי זה דאמרינן כי י"ג מדות התחלתם מן השם הראשון יתברך הוא שם א-ל גם כן מן המדות, ולא נתפרש בגמרא השם הזה על מה מורה, ובשני שמות הראשונים כבר פרשו מה הם המדות... (חידושי אגדות ראש השנה יז ב)
לא כשאני נכתב וכו', דע כי הכתיבה הוא מורה על עצמו יתברך כמו שהוא, אבל הקריאה היא על מה שהוא אצל הנמצא, לכך השם נכתב בשם בן ד' אותיות ונקרא בשם בן ד' והוא הוראה כי הנמצא הגשמי אינו דבק בשם העצמי אשר לו יתברך, ואם היה השם נכתב ונקרא בשם בן ד' היה הוראה כי השי"ת היה דבק בשלימות על הנמצאים אשר הם נמצאים גשמיים, עכשיו שהוא נכתב בשם הוי"ה ונקרא בשם אד', הקריאה מורה על הנגלה כאשר הוא אל הנמצא, אבל שם בן ד' שהוא העצם הוא נבדל מן האדם הגשמי, לכן שם הקריאה הוא שם אדנות המצטרף אל הבריות והוא אדון להם, אבל לעולם הבא לא השי"ת נבדל מן העולם כמו עולם הזה שהוא עולם גשמי, ולכך אז יהיה נקרא בשם בן ד'... (שם קידושין עא א, וראה עוד שמות קדש לכאן)
אלקים - במדת הדין, אלקים זה מדת הדין שכן מספרו 'הוא דיין', אבל שם של ד' מדת הרחמים שכן בא"ת ב"ש עולה מספר שם ד' מצפ"ץ ומספרו ברחמים, ועוד ששם בן ד' הוא שם העצם המורה על אמתתו, ואמתתו הוא הטוב הגמור המשפיע לכל הנמצאים... (גור אריה בראשית א א, וראה עוד שמות קדש ושם אהי"ה שמות ג טו)
ראשית דבר ענין שם העצם ידו"ד, ואחר כך יתבאר איך התורה וישראל נתגלה בהם שם ידו"ד. לשון האלקי מהרמ"ק בספר הפרדס פ"א משער שם בן ד', אל יעלה בדעת המעיין לומר כי מה שאני אומר שם העצם רוצה לומר עצמות המאציל חלילה, כי זה דבר בלתי הגון כמו שביארנו, והארכנו בשער אם הא"ס הוא הכתב בפ"א, אלא כוונתינו באמרנו שם העצם שהוא עצם הספירות, פירוש שם הכולל כל עצמות הספירות, ונודע שענין האצילות הוא ושמו של הא"ס פירוש מורה עצמותו, המשל בזה, כמו שם יצחק הוא בית יד אל האיש ההוא שבו תהיה תפיסת הדיבור, ואם לא נייחסהו בשם לא נוכל לדבר בו, כי לא נדעהו, כן הא"ס על ידי האצילות הוא בית יד ושם אליו מורה על עצמותו, כדי שנוכל להתעסק בו, ולכן שם בן ד' הוא שם כולל כל האצילות בכללות ובפרטי הן רב ומעט, ולכן נייחס אותו שמו פירוש אצילותו, ואין שם בן ד' אליו או שאר השמות כשם העצם אל האנשים וכו', שמם הסכמיים, פירוש כי הסכים אברהם אבינו לקרא את בנו יצחק לסבה או לסבות, אבל לא שיוחס שם יצחק על תכונתו כלל, ולא שיורה שמו על עצמותו, ואין כן שמותיו ית' כי כלם מורה על תכונת הדבר הנקרא בו. ולפיכך אמרנו כי אין שם העצם מורה על עצמות המאציל, כי אין דבר שיגבל עצמותו ואחדותו חלילה, ולהיות זה אמת הסכימו חכמי ישראל ונביאים לכנותו בשמות מורים העלם כדפי' בשער הנז' מורים על ההעלם קדושתו מרעיוני הלבבות. וזה שמו אשר יקראו לו בשמי מרום כל צבא מעלה מערכה מול מערכה, איה מקום כבודו להעריצו, כי לא ידעו לו מקום ולא יבינו לו תכונה. אמנם המגלה לנו אלקותו וקצת מרוממותו הם נאצליו על דרך האמת יצדק לפי זה כי אצילותו הוא שמו המורה קצת מהסתרות והעלמות, ושם העצם שהוא שם בן ארבע הוא המורה על עצמו נאצלי כללם ופרטם כפי אשר נגלה ברצון וברחמיו לזכותינו למשה רבינו ע"ה ומציאות כולל הנאצלים רבו בו הפירושים כפי שנבאר בפרק בפני עצמו ב"ה. (בית ה')
כל דורשי רשומות מתורתינו הקבלה אם מבעלי הקבלה ואם מבעלי הפשט אם מחוקי תורתינו הקדושה, כולם הסכימו פה אחד היות שם זה ידוד שם העצם ושורש לכל השמות, והם נאצלים ממנו והוא כוללם, ולהבאים בסוד ה' נבארן כי הם שלשה מדרגות שנבחן ענין שם העצם... (שם, וראה עוד שמות קדש)
ועתה באתי לבאר ענין שם ידו"ד כולל כל האצילות אשר אמרו כל חכמי האמת יו"ד רומז על חכמה וקוצה על כתר, וה' ראשונה על בינ"ה, ו' על תפארת עם הקצוות, דהיינו חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד, וה' אחרונה על מלכות אל נעלם ממנו שיש על זה כמה ענינים נפלאים ונשגבים, מכל מקום אגלה דרך א' כפי מה שחנני ה' מפי סופרים ומפי ספרים ולהיות מבין מדעתי...
דע כי האצילות לא נתגלה אלא כדי להתגלות אלקותו על ידי הנהגתו להנהיג את העולם בחסד דין ורחמים, והנהגה שהם חסד דין ורחמים נפעלים על ידי ז' ספירות שהם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, בסוד זכר ונקבה, ו' קצוות בסוד הזכר המשפיעים ו' קצוות בסוד הנקבה המקבל הההשפעה להנהיג בהם את העולם... (שם ועיין שם עוד וערך מציאות)
...ולהורות על שם המיוחד שבו מיוחדים כל השמות, תמצא בסוד המספר על עשרה שמות הרמוזים בו שם הכתב אדי"ד, הוא מלשון הויה גם כן, ואדי"ד עולה כמנין יד"ו שהם אותיות שם הוי"ה, כי ה"ה כפולה, וזהו סוד הפסוק "ואהיה אצלו אמון", אמר ואהיה בתוספות ו' ולא אמר אהיה, כי הנה שם הוי"ה שבו קודם י' לה' ולפום ריהטא באותיות א' ב' קודם ה' לי', אמנם בספר הקדמי א"ב ג"ד ה"ו תמצא אותיות שם הוי"ה כי א"ב ג"ד עולה י' ואחר כך ה"ו הרי יה"ו, וכן עולה אדי"ד, וזהו ואהיה, רוצה לומר חשוב עד ו' שהם אותיות שם הוי"ה עולה גם כן ככה אדי"ד. שם החכמה י"ה והוא חצי השם, והחציו ימלא כולו כזה יו"ד ה"א עולה כ"ו. שם הבינה ידו"ד בנקודת אלקים, שם החסד א-ל כמנין ידו"ד עם אותיותיו והכולל עולה א-ל, גם א-ל סוד מילוי שם ס"ג דהיינו יו"ד ה"י וא"ו ה"י הוא ג' יודין ואלף אחת ושם מ"ה דהיינו יו"ד ה"א וא"ו ה"א הוא להיפוך ג' א' וי' אחת וסימן לאלו המילואין א-ל אחד...
נחזור לביאור המאמר הרי מבואר שם ידו"ד דרגא על דרגא סתים וגליא דהיינו ידוד כולל השתלשלות האצילות ונכתב ולא נקרא, וידו"ד כולל בפנימיות האצילות לא נקרא ולא נכתב, דהיינו סוד התפשטות העצמות שפי' כולו קמץ כולו פתח וכו' וידוד בסוד היה הוא ושמו לא נכתב ולא נקרא בהרהור ההשכלה. ואמר תלתא מקושרים כי גם התורה מקושרת בשם ידוד וכן האדם שנפרש. (בית ה' בסוף, ועיין שם עוד)
תולדות אדם, סוד מאמר ר' אליעזר הגדול קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, על כן אלו ב' שמות ידו"ד ידו"ד יש פסיק ביניהם, שם הראשון מורה אמחוי"ב המציאו"ת בסוד ההעלמו והסתרו של זה השם המורה על אמיתת הווייתו ומחויב מציאותו, כמו שבא בארוכה בהקדמה הנ"ל. ושם השני מורה על עיקר השני סוד ידו"ד אח"ד כולל באחדותו התייחדות השמות כמבואר הכל לעיל בהקדמה, וזהו סוד שאמרו רז"ל ידו"ד קודם שחטא ידו"ד לאחר שחטא, קודם שחטא רוצה לומר קודם למציאות החטא, דהיינו קודם שנברא העולם, ולאחר שחטא רוצה לומר לאחר שהמציא העולם, ואין כוונתי לומר קודם שהמציא עולם כפשוטו, דאז אין שייך לומר מידה, וכבר מבואר לעיל דב' שמות ידו"ד הן ב' מידות, אלא כוונתי קודם שחטא פירוש כפשוטו כדלעיל עתה במציאות העולם הוא מתנהג כרחם אב על בנים אם הולך בדרכיו, אבל שרש שרשי המדה זו וגילויה נתגלה מצד עצם מציאות ההויה בסוד קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, ומזה הנעלם נתגלה ברצונו הטוב כשנברא העולם להיות רחמיו כרחם אב לבן, והבן זה... (שער האותיות)
...ופירש"י חוה כמו חיה, כמו שתאמר מה הוה לאדם, שהוא כמו מה היה. ועתה אגלה הסוד, הנה חוה חיה סוף האותיות שם הוי"ה, רק לא זכינו לשם חיה כי י"ה מורה על אור הגנוז אותיות אחרונות מהשם שעתיד יהיה י"ה, והחטא גורם שנגנז ונעשה ו"ה, לכך נקראת חוה, (וזה גרם חויא דהיינו הנחש). והנה פירוש השם היה הוה יהיה כי קודם שנגנז בחינת הי"ה הנעלם ביו"ד הכולל הכל סוד י' מאמרות ומן הי"ה נעשה לאחר הגניזה הו"ה, אבל לעתיד יהי"ה, כמ"ש לעיל, ומה הו"ה לאדם הוא כמו היה, והראיה שהביא רש"י מזה נכונה במאד, וזהו סוד מה שהי"ה הוא שיהיה, ויסתלק הו"ה המורה על שבר, כדכתיב הוה על הוה, וידוע אברהם אבינו שורש הבריאה, כמו שכתבו רז"ל בהברא"ם אותיות באברהם, בא הרמז ואברהם הי"ה יהי"ה, כי מצדו לא היה נגנז האור ושורש הגניזה משה רבינו ע"ה, כדלעיל ומשה עלה על כן מ"ה שהי"ה הו"א שיהי"ה ראשי תיבות מש"ה, זהו ויהי אור אור שכבר היה ונגנז... ובזה יובן ענין אין השם שלם. וקשה מן המצר קראתי י"ה, קראתי ו"ה הל"ל החסידים בעת צרה, אלא הענין לא נחסר מהשם ב' אותיות חס ושלום להיות השם חסר ומחוק אלא זהו החסרון מה שהם אותיות ו"ה ולא י"ה, זהו מן המצר קראתי שיהיו י"ה, כדכתיב ביום ההוא יהי"ה ה' אחד, וכן כשהיה גנוז קודם שנברא העולם ארז"ל היה הוא ושמו בלבד, הרי בחינת היה הוא ראשי תיבות הוא ושמו אחד. (מסכת פסחים מצה עשירה, וראה עוד שם-אלקים לכאן)
...אמנם בפרשת ויקרא שרמז החורבן כמו שהבאתי לעיל דברי הזוהר בענין ויקרא ומתוך אפילה אורה, כי יתרון אור מהחושך, וזהו ענין שבחטאת ובאשם שהם בסוד גלות ו"ה כתיב קדשי קדשים, כי החושך יתהפך לאור גדול, מה שאינו כן אותיות י"ה בקדושתן קיימין, אבל ו"ה יתהפך לקודש קדשים, כי מתוך חושך אור ומתוך מרור חסא, על כן שלמים שהוא המרכז באמצע לזכור מתוך צרה רוחה. והנה בחורבן כתיב כל לבב דוי, סוד דוי שאין שלמים ומלואים, כי יש היפוך ו' לי' וי' לו' כי ה' ראשונה ו' בתוך ד', וה' אחרונה י' בתוך ד', בסוד דודו, עוד שינוי אותיות ראשונות י"ה ואחרונות ו"ה ובא ו' במקום י' וזהו דוי, דהיינו י' בד' וגם ו' במקום י' וצירוף הכל דוי, וזה גופו יתהפך דהיינו י' שבתוך ד' שהיא ה' אחרונה תתהפך לו' בסוד דו"דו, אשר על זה רמזו רז"ל טוב למיתב טן ד"ו מלמיתב ארמלתא, כי עתה היתה כאלמנה ועתיד תהיה ד"ו, גם בה"א אחרונה שהוא סוד ד"ו פרצופין כמו שאמרז"ל דאז חבתכם לפני המקום כמעור איש ולויות. גם ו' מן ו"ה תתהפך לי' סוד יהיה, הרי דוי שהוא מרור יתהפך להיות דוי חס"א, ובזה מתורץ הללויה הללו עבדי ה' וגו' הללו את שם ה' יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם... (שם ועיין שם עוד)
עוד מבואר בתיקונים וברעיא מהימנא כי מצוה יחוד כל האצילות שהוא ידו"ד, ולשון מצוה צוותא, כענין שאמרו כל עולם לא נברא אלא לצוות לזה, ומצוה אותיות ידו"ד בהפך ב' אותיות הראשונות שהם מ"צ באלפ"א ביתא דא"ת ב"ש הן אותיות י"ה, וכשתימ' למה אותיות י"ה נעשו תמורה ואותיות ו"ה נשארו, זה יתבאר על פי מה שאמרו בפסוק הנסתרות לידו"ד אלקינו והנגלות לנו, כי הנסתרות הם אותיות י"ה מהשם והנגלות הם אותיות ו"ה נגלות, על כן אותיות הנסתרות באו בתמורת א"ת ב"ש מ"צ, ואותיות ו"ה נשארות זהו מצוה. והנה בזמני היה בק"ק צפת תוב"ב תלמיד חכם וזקן מופלג והיה מופלג בחסידות ויחיד בדורו, והכל מעידין שמעולם לא בא לידי חטא, וגילה סודו קודם מותו שכל ימיו היה מצייר נגד ראות עיניו אותיות ידו"ד כאלו היו כתובים לנגד עיניו ועיניו רואות, ומזה לא היה זז רגע אחד, והיה מקיים ממש שויתי ידו"ד לנגד עיני אף בעת אכילה ועסקיו, ואפשר דעל זה בא רמז וראיתם אותו וזכרתם וגו', דהיינו ראיית אותיות השם מצויירות נגד עיניו... (הלכות תשובה)
והנה צריך שתדע, שסוגי ההשפעה העליונה, שתחתיה נכללים כל מיני ההשפעות ופרטיהם הם שלשה, והם הנרמזים בשלש אותיות השם ב"ה, וחבורם ביחד להשלמת הבריאה כולה נרמז בה' אחרונה, וכנגדם שלשה הכנויים הגדול הגבור והנורא, והממשיך אותם כראוי הוא זכותם של אברהם יצחק ויעקב, והממשיך ההשלמה היוצאת מחבורם הוא זכותו של דוד המלך ע"ה, שמתחבר עם האבות ומשלים תקונם של ישראל. (דרך ה' חלק ד פרק ו יא, וראה עוד שם-אלקים שם חלק ג פרק ב ד)
...עוד יתכון ה' לומר על זה הדרך, אנכי ה' אלקיך, הנה הזכיר בתחילת דברי ה' ב' ענינים, א' היותו ה' ב"ה שם הוי"ה זה יגיד האמונה כי ממנו ית' ובמאמרו היה כל הווה וכל מה שהיה ומה שיהיה, גם יגיד על הויתו ית' היה והווה ויהיה, והב' אמר אלקיך פירוש שעליהם לקבל מאמרו וגזרותיו... (שמות כ ב)
ראה עוד שמות קדש, במדבר כ ח ודברים ד ד.
הנה כתיב כי שמש ומגן ה' אלקים, פירוש מגן הוא נרתק לשמש להגן שיוכלו הבריות לסבלו, כמאמר רז"ל לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה, רשעים נידונין בה וכו'. וכמו שהנרתק מגין בעד השמש, כך שם אלקים מגין לשם הוי"ה ב"ה. דשם הוי"ה פירושו שמהוה את הכל מאין ליש, והיו"ד משמשת על הפעולה שהיא בלשון הוה ותמיד כדפרש"י על פסוק ככה יעשה איוב כל הימים, והיינו החיות הנשפע בכל רגע ממש בכל הברואים ממוצא פי ה' ורוחו ומהוה אותם מאין ליש בכל רגע, כי לא די להם במה שנבראו בששת ימי בראשית להיות קיימים בזה...
והנה כמו שמדה זו היא שבחו של הקב"ה לבדו שאין ביכולת שום נברא לברא יש מאין ולהחיותו, וגם מדה זו היא למעלה מהשכלת כל הברואים והשגתם, שאין כח בשכל שום נברא להשכיל ולהשיג מדה זו ויכלתה לברא יש מאין ולהחיותו, כי הבריאה יש מאין הוא דבר שלמעלה משכל הנבראים, כי היא ממדת גדולתו של הקב"ה, והקב"ה ומדותיו אחדות פשוט... וכשם שאין ביכולת שום שכל נברא להשיג בוראו כך אינו יכול להשיג מדותיו... (שער היחוד והאמונה פרק ד)
...הלכך גם בחינת המקום והזמן בטילים במציאות ממש לגבי מהותו ועצמותו ית' כביטול אור השמש בשמש, וזהו שילוב שם אדנות בשם הוי"ה, כי שם הוי"ה מורה שהוא למעלה מן הזמן, שהוא היה הוה ויהיה ברגע אחד וכן למעלה מבחינת מקום, כי הוא מהוה תמיד את כל בחינת המקום כולו מלמעלה עד למטה ולד' סטרין. והנה אף על פי שהוא ית' למעלה מהמקום והזמן, אף על פי כן הוא נמצא גם למטה במקום וזמן, דהיינו שמתייחד במדת מלכותו שממנה נמשך ונתהווה המקום והזמן, וזהו יחודא תתאה, (שילוב הוי"ה באדנות ב"ה), דהיינו שמהותו ועצמותו יתברך הנקרא בשם אין סוף מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום, כי בשמים ממעל ובארץ ולד' סטרין הכל מלא מאור א"ס ב"ה בשוה ממש... רק שמדת מלכותו היא מדת הצמצום וההסתר להסתיר אור אין סוף ב"ה שלא יבטלו הזמן והמקום ממציאותם לגמרי ולא יהיה שום בחינת זמן ומקום במציאות אפילו לתחתונים... (שם פרק ז, ועיין שם עוד)
...וכל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי"ה ב"ה, כי היו"ד שהיא בחינת נקודה לבד מרמזת לחכמתו ית' שהיא בבחינת העלם והסתר קודם שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה, (והקוץ שעל היו"ד רומז לבחינת רצון העליון ב"ה שלמעלה מעלה ממדרגת בחינת חכמה עילאה כנודע). ואחר שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין סתימין נכללת ונרמזת באות ה"א שיש לה בחינת התפשטות לרוחב המורה ומרמז על הרחבת הביאור וההבנה, וגם לאורך המורה על בחינת ההמשכה וההשפעה מלמעלה למטה לעלמין סתימין, ואחר כך כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין, וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים על ידי דיבורו על דרך משל, נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות ו"ה, כי הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה, וגם המשכה זו היא על ידי מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו הקדושות הנכללות בדרך כלל במספר שש שבפסוק לך ה' הגדולה וגו' עד לך ה' הממלכה וכו' ולא עד בכלל, כי מדת מלכותו ית' נקראת בשם דבר ה', כמו שכתוב באשר דבר מלך שלטון, ונכללת באות ה"א אחרונה של שם הוי"ה, כי פנימיות ומקור הדיבור הוא ההבל העולה מן הלב ומתחלק לה' מוצאות הפה אחה"ע מהגרון וכו', וגם הברת הה"א היא בחינת הבל לבד. ואף שאין לו דמות הגוף חס ושלום, אך דברה תורה כלשון בני אדם...
וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו ית' אזי מרומזת בינתו באות ה"א שיש לה רוחב וגם אורך המורה ההמשכה מלמעלה למטה להוליד מבינתו והתבוננות בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו ותעלומות לבו, ואחר כך בבחינת התגלות לבו... (אגרת התשובה פרק ד)
...וכמו שיסדו אנשי כנסת הגדולה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", היינו תמיד ממש כל עת ורגע... ואף שאין חידוש ניכר לעין, אמנם הד' יסודין עלאין דאינון השרשין קדמאין ואבהן דכולא כנזכר בזהר וארא כ"ג ע"ב, שהם שרש כל מעשה בראשית ופנימיות כולם, והם ד' אותיות הוי"ה ב"ה, התמזגותם והרכבתם כל עת ורגע בשרש שרשם אינו מושג כלל. והוא ית"ש מחדשם כל רגע לפי רצונו, וענין התמזגותם כל רגע הם התתר"ף צרופי השם ב"ה על פי השתנות נקודותיהם, תתר"ף רגעי השעה, וכן משתנים עוד כל שעה לצרופים אחרים, וגם אין מדת יום שוה למדת לילה... (שער א פרק ב הגהה)
זהו ענין ופירוש של שם אלקים בעל הכחות כולם, אבל עם כל זה לפי פירושו וענינו של זה השם משמע שיש במציאות גמור גם עולמות וכחות מחודשים מרצונו הפשוט יתברך שצמצם כבודו והניח מקום כביכול למציאות כחות ועולמות, אלא שהוא יתברך הוא נשמתם ומקור שרש כח חיותם שמקבלים מאתו ית' שמתפשט ומסתתר בתוכם כביכול, כענין התפשטות הנשמה בגוף האדם, שאף שהיא מתפשטת בכל חלק ונקודה פרטית שבו, עם כל זה לא נוכל לומר שהגוף מתבטל נגדה כאלו אינו במציאות כלל, וכן בכל כח ועולם עליון שמתפשט בכל עצמו הכח והעולם שתחתיו, עם כל זה גם הכח והעולם התחתון ישנו במציאות, והוא כפי אשר מצדנו בענין השגתנו כמש"ל. אבל שם העצם הוי"ה ב"ה מורה על הבחינה והענין כפי אשר הוא מצדו יתברך שנתבאר למעלה (ואף שגם שם הוי"ה ב"ה נקרא גם כן מצד התחברותו ית' ברצונו להעולמות, כי עצמו אדון יחיד א"ס ב"ה בבחינת היותו מופשט מהעולמות לא אתרמיז בשום שם כלל, אף על פי כן העולמות המה בטלים ומבוטלים במציאות כנגדו יתברך מצד זה השם הנכבד והוא מעין הבחינה כפי אשר מצדו יתברך, ולכן נקרא שם העצם שם המיוחד ב"ה.
וזה שאמר הכתוב כי ה' הוא האלקים וגו', רוצה עם כי מצד השגתנו הוא נקרא בשם אלקים ומצדו ית' נקרא בבחינת שם הוי"ה ב"ה, באמת הכל אחד וה' הוא האלקים וכו', כמש"ל פרק ז' ענין הצמצום והקו דכלא חדא... (שער ג פרק יא)
ה' - השם המיוחד נקודו נעלם והוא סוד שם המפורש, ופירושו לפי הכתיב אינו כדעת המפרשים היה הוה ויהיה, אלא נמצא קיים, ופירוש קריאתו הוא אדון הכל, וכן עיקר לפי עומק הדין, כי בכל הולכין אחר הקריאה ואין צריך להרהר כלל על הכתיבה, אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלכה למשה מסיני, וכן כאן הולכין אחר הקריאה בנקודתו... והנה שם אדון בכל כנוייו בלשון רבים, כמו "כי היום לוקח אדוניך", זולתי בכנוי מ"ב יבא בלשון יחיד הנו"ן חרוקה, ולהבדיל בין שם קדש לשם חול יבא שם הקדש תמיד בקמ"ץ, ובא בלשון רבים ליחיד ע"ד הגדולה והרוממות... (בראשית ב ד)
...ואם תשכיל על דרך אמת שבפי בר"ח בספר נפש החיים שער ג' בחילוק שבין שני השמות הוי"ה ואלקים, ששם העצם הוי"ה ב"ה מורה על הבחינה והענין כפי מה שהוא מצדו ית', שהוא בבחינת ממלא כל עלמין, ואין מחמת עמידת העולמות והברואים שום חציצה בעצמות אחדותו הפשוט, ובבחינה זו הוא כבוד האלקים הסתר דבר מצדינו, ובבחינת עצמותו לא יצדק ענין מעלה ומטה, כי הוא נעלה מכל עניני חילוקים ושנויים רק הכל מלא אחדות גמור לבד בהשואה גמורה, אמנם שם אלקים הוא כפי מה שהוא מצדינו בענין השגתנו, שהוא ית' בבחינת סובב כל עלמין, שיש במציאות גמור עולמות וכחות מחודשים מרצונו הפשוט ית', שצמצם כבודו והניח מקום כביכול למציאות עולמות וברואים, רק שהוא ית' נשמתם ומקור שרש כח חיותם המתצמצם ומסתתר בתוכם, כענין התפשטות הנשמה בגוף אדם שמתפשטת בכל חלק ונקודה פרטית שבו, והגוף ישנו במציאות ואינו מתבטל נגדה, ככה העולמות והברואים ישנם במציאות, ורק בבחינה זו יצדק מעלה ומטה וחילוקי מקומות ובחינות שונות... (שמות יט יא)
ושמי ה' לא נודעתי - ...וכן בהשפעת הנבואה התגלה להאבות לפי האלקות המתפשט בעולם להיות חיות העולמות ונפשם כנפש המתלבשת בגויה, ועל כן היתה נבואתם במראה ובמחזה לפי הלבושים והמסכים שבהם תתלבש האלקות בעולם, וכן חלה על נפש הנביא בענין זה שהיא נפש מלובשת בגויה, שהנפש עם הגויה שהיא העולם הקטן נערכת כדמיון האלקות השוכן בעולם... ועל כן חזו מחזות ודמיונות נלקחות מציור העולם הגדול ומן השקפת הכח המדמה, שדרך הכח הזה ובאמצעותו חלה הנבואה על שכל הנביא, והיתה הנבואה על ידי שמותיו וכינויו לא על ידי שם הוי"ה, כי שם הוי"ה מורה על האלקות כפי מה שהוא בעצמו בלא התלבשות בעטוף ומסך העולמות, שזה לא יכלו להשיג... (שמות ו ב, וראה שם עוד)
אנכי ה' אלקיך - הודיע להם שהוא הנמצא מחויב המציאות, שעל זה מורה שם הוי"ה שבא בעתיד, רוצה לומר שאני מחויב להיות, וכמו שכתבנו בפרשת שמות בבאור שם אהי"ה, ושהוא המציא כל הנמצאים שכולם נמצאים מאמתת המצאו, שעל זה מורה שם הויה שמהוה כל הוה, ושהוא הקדמון לכל דבר ואין ראשית לראשיתו, שעל זה מורה השם היה הוה ויהיה, ושכל הכחות הנמצאים במציאות הם מושפעים מאתו והוא הנשמה אליהם, שעל זה מורה שם אלקים, ושמאתו יצאו בין הטובות בין הרעות שעל זה יורה שני השמות הוי"ה ואלקים, דין ורחמים, ושהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית, שעל זה מורה שם אלקים שבא בכנוי אל ישראל... (שמות כ ב, וראה עוד שמות קדש שמות ג טו)
אני ה' אלקיכם - לפעמים יקרא בשמותיו על שם הבריאה, שיקרא בשם הוי"ה על שמהוה כל ההויות, ומצד שגבל כל כחות הבריאה ונתן להם מדה וקצב נקרא בשם אלקים שמורה על כחות הפרטיות המוגבלות, ומצד זה שם הויה מורה רחמים ושם אלקים מורה דין, כי מצד שברא והמציא את הכל השפיע בשפע רב במדת טובו וחסדו עד אין גבול, אבל מצד שחקק ונתן גבול לכל דבר בחכמתו ימצא הדין לפי המקבלים... ולפעמים יקרא בשמותיו על שם ההנהגה וההשגחה, ובזה יקרא בשם הוי"ה כשמנהיג ברחמים לתת גמול טוב ובשם אלקים כשנוהג בדין, וכשנקרא בשני השמות הרי דין ממוזג ברחמים... (ויקרא יח ב)
אני ה' - הנעלם מצד עצמותי מכל השגה, הוא שמי - שעל ידי ההויה שאני נותן לכל אחד אני נכר. (ישעיה מב ח)
ה' אלקים - שם הויה מביע את סוד עצמיותו של ה', וזה איננו נתפס לשכלנו, אך עלינו לעמוד על אותה משמעות המסורה להבנתנו. חז"ל אמרו ששם הוי"ה מסמל את מידת הרחמים, והרי שמכאן ראיה שמושג "הנצחי" (כתרגום הגרמני) איננו מתאים למשמעות שם הוי"ה, קל וחומר שאיננו ממצה אותה. נצחי הוא מושג מטאפיסי, טרנסצנדנטלי, שאין לו כל יחס להויתנו והתפתחותנו. נצחיות היא הויה סגורה בתוך עצמה, תואר הנצחיות האמור על מצוי, איננו מגלה לנו אלא את סוג הויתו הסובייקטיבית, ואין בו כל רמז לפעולתו והנהגתו... שם הוי"ה בכל דרך אפשרית של ניקודו, הניקוד המקובל הוא זה של אדנות, שבו אנחנו הוגים את השם, איננו צורת הווה של פועל עומד בבנין קל, אלא צורת עתיד של פועל יוצא מבנין פיעל או הפעיל, משורש היה, הוה אומר לא ההווה אלא המעניק הויה, אף לא מי שהעניק הויה לשעבר, אלא מי שמעניק בכל עת הויה חדשה, ואכן, זו היא מלא משמועתה של "מידת הרחמים", הקב"ה איננו עתיק יומין שברא את העולם בשעתו, ועתה הוא שקוע בעומק הויתו הנצחית, אלא הקב"ה הוא אלקים חיים ומלך עולם (ירמיה י'), שלא רק יסד את כל העבר, אלא מעניק כל רגע הממשמש ובא ומעצב אותו לצורך חינוכו של האדם, ברחמיו המרובים הוא מוכן להשפיע הויה חדשה, אפילו תמו זכויות העבר... (בראשית ב ד, וראה עוד שם-אלקים לכאן)
אני ה' - אלקים הוא הא-ל הנסתר הפועל בעולם הנגלה, הוא שהניע את כל אשר אירע עד כה בהסתר, הייאוש, הלעג, העוני והיגון נבעו מהמצב ומהתנאים הטבעיים, אשר ה' הניחם להתפתח. תוצאה הם של שחיתות מצרים ועוצמתה, מחולשת ישראל וחוסר אוניו. אולם מעתה אני ה', המהווה חדשות, המגשים רצונו ביקום ללא תלות בתנאים הקיימים. יתירה מזו, בניגוד גמור להם, עם רגע זה יקום עולם חדש בחיק האנושות, עולם שאינו תלוי באותם התנאים אשר קבעו עד הנה את התופעות שבדברי ימי העולם. (שמות ו ב)
ראה עוד שמות קדש דברים ו ד.
ויאמר ה' - ...דבכל מקום שמדבר בקיום העולם כתיב אלקים ולא רק משום ששם הזה הוא שופט העולם, אלא גם משום שהוא ברא העולם, אבל כאן מדבר ברחמי שמים על נח והשגחתו הפרטית לטובת הצדיק, על כן כתיב ויאמר ה', ופירש לו הטעם שחומל ומרחם עליו יותר מצורך קיום העולם, "כי אותך ראיתי צדיק" וגו'. (בראשית ז א)
ה' זה בחינת שידוכים, בבחי' (בראשית כ"ד) "מה' יצא הדבר"... והוא בחינת אמת, בבחינת (שם) "אשר הנחני בדרך אמת", ועל ידי זה נשלם הדיבור... וכל זמן שאין התקשרות אין להדיבור שלימות, אבל כשנתקשרין נתחברים ונשלמים חלקי הדיבור. נמצא שעל ידי ג' שמות הנ"ל שהם א-ל אלקים ה' שהם בחינת תפלה תורה שידוכים נשלם הדיבור על ידי האמת, היינו רבוע הדיבור שנשלם על ידי האמת. (תנינא ב ד, וראה עוד שם-אלקים)
...פירוש שם הוי"ה הוה תמיד, כדכתיב אני ה' לא שניתי, ותמיד ההארה נגלית גם בימות הגלות, לכך נקרא אספקלריא דנהרא, ואמונת משה רבינו ע"ה היתה שם, אבל בני ישראל לא היו מאמינים בענין גבוה כזה רק בבחינת כה וכו', שיש השתנות בגלות, וזה שם אהי"ה על אחר כך כמו שכתבנו לעיל, ואחר כך כתב ה' שמו, שאחר כל הגאולה באו לבחינה זו, ושם כתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו. (שמות תרל"א)
במדרש ואתה מרום לעולם ה'... דידוע דשם הוי"ה ב"ה למעלה מכל השמות והוא מורה על הויות המציאות שזה קיום הכל, ואחר זה יש כמה בחינות חומריים וצורות פשוטות ומורכבות מד' יסודות כמו שיבאר היטב בספר גנת אגוז שער הוויה. ובבריאת עולם יש ל"ב אלקים שהוא הנהגות הטבע בל"ב נתיבות, אבל שם הויה למעלה מזה, והוא בחינת השבת, ולכן כתב בזוהר הקדש דכולהו ברכאין ביה תליין, ומנא לא אשתכח ביה וכו', והוא ממש ענין שם הויה שהוא המציאות בלי התלבשות וכל המדרגות שלמטה ביה תליין, דאין לך דבר דאין בו כח הוית המציאות אלא שנתוסף עליו חומר או צורה או הרכבה, אבל הויה היא הוית המציאות בעצמו בלי התלבשות ותוספות, ובני ישראל יש להם חלק בזה השם כדכתיב חלק ה' עמו, ולכן כתיב קדושים תהיו להיות דבוק בבחינת הויה למעלה מכל שינוי והתלבשות, והוא בכח המצות, כמו שאמרו אשר קדשנו במצותיו. ואיתא בזהר הקדש מצוה הוא שם הויה ואותיות י"ה הם בחילוף אותיות מ"צ...
ומטעם זה יתכן לומר דשם י"ה נהגה באותיותיו ושם הוי"ה אין נהגה, משום דבכח אדם לעורר השם ונתפעל על ידי ההגיון, לכן אסרו להגות באותיותיו רק במקדש, אבל שם י"ה אינו מתפעל, שהוא למעלה מהשגתנו, לכן רשאין להגות אותו באותיותיו, וזה שכתב במדרש על שם הוי"ה "לעולם ידך בעליונה", שהוא גבוה מכל השמות והוא מתערב בתוך כל השמות כנ"ל... (קדושים תרנ"ד)
ומעתה יש לפרש הא דפרשתנו וארא וגו', דהנה ידוע דכל השמות זולת שם הוי"ה ב"ה הם מחודשים בבריאת העולם, למשל אדון אי אפשר לקרות אלא אם יש במציאות מי שהוא אדון לו, וכן שם אלקים שהוא לשון מרות... וכן כל השמות חוץ משם הוי"ה ב"ה שפירושו היה הוה ויהיה, ובכן אפילו יצויר שאין כאן שום מציאות זולתו נמי שייך לומר בו שם זה, וזה שבפרקי דר' אליעזר קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד, שפירשו בו שם הוי"ה ב"ה, ויש לומר שמטעם זה עצמו הוא שם של רחמים, כי מצד העולם אי אפשר בלתי צמצום, והוא מדת הדין, ודבר זה ידוע בספרים הקדושים, אבל שם הוי"ה ב"ה שהוא שם העצם ואינו נצרך למציאות זולתו, וכמו שכתוב (איוב ל"ב) "אם צדקת מה תתן לו", הוא כולו רחמים, וכמו בריאת העולם שהיתה בשם הוי"ה ב"ה, כמו שכתב הרמב"ן שהיה בשמו הגדול המהוה כל המציאות כתיב (תהלים פ"ט) "עולם חסד יבנה". ועל כן נמי יש לומר בענין הארת השם הגדול שהוא כולו רחמים אינה צריכה לנושא ראוי, שהארת שם זה היא למעלה מזכות המקבלים וכמו הארת השם הגדול בבריאת העולם שלא היה שום מקבל עדיין... (וארא תרע"ח)
ידוע כי האל"ף הוא מורה ורומז היחוד הגמור, אם במספרו שהוא אחד, ואם בתמונתו א' יו"י בגמטריא שם הוי"ה המיוחד, שהוא המורה על אחדות, כמו שנאמר הוי"ה אחד, כי שאר שמות מושאלים, אית אלקים דיין, ואית אלהים אחרים, מה שאינו כן הוי"ה מורה על היחוד ית"ש כמו שאיתא בזוהר. כי המספר כ"ו בגימטריא ב' פעמים אחד, רוצה לומר על היחוד הגמור, לא כא' המנוי והספור וכו', כי יש יחוד ב' פנים, כללי ופרטי, כמו שתאמר אדם יחיד מורכב מאברים רבים וכל אבר יחידי מורכב מדברים רבים בפרטיותו... מה שאינו כן השי"ת שאין יחידות כמוהו בשום פנים, וזהו א' הכפול... (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד לא, וראה עוד אות א)
...כי הויה מורה על הקב"ה במה שהוא בהתפשטות למעלה מהשגתינו שיש לה גבול, מה שאינו כן הויה מורה היה הוה ויהיה כמ"ש בטור או"ח סימן ה', שזהו התפשטות עד אין קץ הנעלם מאתנו, כמ"ש בפסחים נ' "זה שמי לעלם" וכו', דבעולם הזה לא נקרא בו שאין מושג כלל, ואדנות מורה שהוא אדון הכל ומלכותו בכל משלה... (חלק ג דובר צדק עמוד ד, וראה עוד שם-אדנות)
...כי יש ב' מיני השראת השי"ת בעולם, וכמ"ש איזה בית אשר תבנו לי וגו', השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו' כי השי"ת מלא כל הארץ כבודו, ואציעה שאול הנך ואם יסתר איש וכו', אלא שהוא בהעלם כמ"ש סוף פרק מקום שנהגו זה שמי לעלם כתיב, לא וכו' אבל לעולם הבא וכו', והיינו כי שם הויה מורה היה הוה ויהיה, והיינו שאין לו תחלה ולא סוף, ואם כן אינו מוגדר בגבול והוא מלא הכל, ושם א"ד מורה אדנות וממשלה ואין ממשלה בלא עבדים ואם כן ממשלה היא מוגבלת שהרי יש כח עבד וכח אדנות. וכן אלקים מורה אדנות ותקיפות וזהו בגבול. ולכן שם הוי"ה מורה חסד שהוא התפשטות עד אין קץ כמ"ש בשבת ק"ד א' אורחיה דגומל חסדים דרדיף בתר דלים... (שם עמוד נו, וראה עוד שם-אלקים)
...כנודע דשם הוי"ה הוא שם העצם, וכמו דרך משל כשאנו קורין אדם בשמו אותו השם הוא כלי המקבל לגוף ציור האדם המצוייר בשכלינו, כך אותיות אלו שם השם הם כלי קבול לאור השי"ת המתפשט בכל הבריאה דרך ד' עולמות אבי"ע וד' מדרגות אלו... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד רב)
וצריך להבין מה שנאמר וארא וגו' בא-ל ש-די ושמי הוי"ה לא נודעתי להם. אבל נראה הענין דעיקר הידיעה שנזכר על שמות הקדושים אין המכוון לידע קריאתו, רק עיקר הידיעה ההארה וההופעה בו מאור קדושת השם, ושמי הוי"ה היינו כלל הדברי תורה, כמו שנלמד מפסוק "כי שם ה' אקרא" וגו' על ברכת התורה לפניה (ברכות כ"א), וכן נדרש (שם ו') "אשר אזכיר את שמי" על אחד העוסק בתורה וכו', דכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה כנודע... והאבות אף שקיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה הם קיימוה מעצמם... אבל השי"ת לא ציוה אותם שום מצוה זולת מצות מילה... ומצוה זו שורשה שם א"ל ש"די שהוא שם ו' מז' שמות שאינם נמחקין, ושם זה כנגד מדת צדיק יסוד עולם, ואז נתגלה לאברהם אבינו ע"ה אור שם ש"די, ושמי הוי"ה, שורש כל מצות התורה לא נודעתי להם על ידי בחינת הדעת שהוא תורה אור... (פרי צדיק וארא א)
...וזה שנאמר אני אעביר כל טובי על פניך שיראה לו שהכל לטובה, וזה שנאמר וקראתי בשם הוי"ה לפניך, על דרך שנאמר (פסחים נ') אטו האידנא לאו אחד וכו', לעולם הבא כולו הטוב והמטיב. והיינו שיכירו הכל שכולו לטובה וזה יהיה לעולם הבא שיהיה נקרא בשם הוי"ה כמו שנכתב, שכן מורה שם הויה שהכל אחד כמו קודם שנברא העולם ואין שום דבר נעשה מבלעדי רצונו ית', ומאתו לא תצא הרעות והכל לטובה, וזה שאמר וקראתי בשם הוי"ה לפניך, שיתגלה לו אור הוי"ה וממילא יראה שאף מדת פורעניות הוא כל טובי שיהיה טוב מאד... (כי תשא ז)
ידוע מה שכתב רש"י על פסוק (שמות ו' ג') ושמי ה' לא נודעתי וגו', היינו שבשם הקדוש ש-די הבטחתי אותם ולא קיימתים, ועתה אקיים דברי, וזהו שם הוי"ה. וביאור הדבר שתכלית מכוון כל הבריאה שיתגלה שמו לעין כל חי גילוי עצום עד שיכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך וכו', היינו שיצאו כל הדברים מכח אל הפועל בגילוי רב. אכן עד הזמן שיתגלה גילוי כזה אינו אלא בכח, וזהו ענין הבטחה, היינו שלא יצא הדבר בגילוי, וכשהדבר יוצא בגילוי זה נקרא קיום, וזהו שם הוי"ה, שענין שם הוי"ה היינו שיהיה שמו שלם, בפועל ולא בכח, בקיום ולא בהבטחה... (דעת חכמה ומוסר ג עז)
פעם אחת דברנו בענין ה' אחד, שאחד הוא מלשון אח, היינו כענין איחה, היינו סוד החיבור, אחוה ואהבה, רוצה לומר שבמקור האהבה אין שום פירוד, וזהו סוד שם ה' שהוא מקור החסד והרחמים ואין שם שום פירוד, כענין המבואר בזוהר פרשת פנחס, וזה לשונו, אני ה' לא שניתי, לא מטי ביה חובין לאפרשא אתויה וכו' דלית פירודא, ועליה אתמר לא יגורך רע, היינו שבשם ה' הם אהבה ורחמים לאין סוף ותכלית... (דעת תורה דברים עמוד קמח, וראה עוד אלקים-ומציאות)
והנה ראיתי ברשב"ם פרשת שמות (ג' ט"ו) על "וזה זכרי" וגו' כתב שמה בא"ת ב"ש את הפירוש על פי פשט, וסיים זהו עיקר עומק פשוטן של מקראות הללו, ואין מגלין אותן אלא לצנועים. ומה שכתב בא"ת ב"ש המה המלים הללו: "הוא קורא עצמו אהיה, ואנו קוראים אותו יהיה, ו' במקום יו"ד, כמו כי מה הוה לאדם.
למדנו מזה, השם נקרא על העתיד, וזהו מה שאמר הכתוב "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ואמרו ז"ל גם כן, "אין השם שלם" וכו' על הפסוק "כי יד על כס י"ה".
ויש להתעמק ולהבין מה טעם ו' במקום י', מה טעם לא י'? אבל הוא מאשר אצל הקב"ה אין עבר ועתיד, והכל הוה הוא אצלו, ואין חס ושלום שום חסרון על ידי צמצומו ברצונו, ועל כן אי אפשר לומר יהיה, אלא אנו מצרפים את הי' של העתיד להוה האמיתי, מפני שכל מה שאיננו שלם, כביכול הוא מצד המקבל, היינו לפי מושגנו המחוסר, שאנחנו עומדים תחת בחינת זמן, והעתיד עוד ממנו והלאה, ועל כן כאשר הקב"ה בעצמו אמר למשה להסביר את שמו לפי מושג האנושי, אמר אהי"ה, ביו"ד, אבל אנו אי אפשר שנאמר יהיה, שהרי זה אינו לפי האמת, וחס ושלום כמקצץ בנטיעות... חלק ג עמוד שטו)