(ראה גם: שמטה-כללי)
וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'. את הנכרי תגוש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך... השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. (דברים טו ב)
מקץ שבע שנים, יכול מתחילת השנה או בסופה, הרי אתה דן, נאמר כאן קץ ונאמר להלן קץ, מה קץ האמור להלן בסופה ולא בתחלתה, אף קץ האמור כאן בסופה ולא בתחילתה. תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה שמוט, כל זמן שיש לו שמיטה אתה משמט. שבע שנים, יכול שבע שנים לכל אחד ואחד, הרי אתה דן, חייב שבע שנים בשמיטה וחייב שבע שנים במלוה, מה שבע שנים האמור בשמיטה שבע שנים לכל העולם, אף שבע שנים האמור במלוה שבע שנים לכל העולם... תלמוד לומר שבע שנים לגזירה שוה, מה שבע שנים האמורים בשמיטה שבע שנים לכל העולם, אף שבע שנים האמורים במלוה שבע שנים לכל העולם. יכול יהיה השמטת כספים נוהגת במדבר, תלמוד לומר תעשה שמיטה שמוט, לא אמרתי אלא בארץ ישראל שאתה עושה שמיטה אתה משמט בארץ, בחוצה לארץ שאי אתה עושה שמיטה אי אתה משמט, תלמוד לומר כי קרא שמיטה לה', בין בארץ בין בחוצה לארץ. (ראה קיא)
וזה דבר השמטה, מיכן אמרו המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני במתנה. וזה דבר השמיטה מיכן אמרו שביעית משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה... יכול אף בגזילה ופקדון, תלמוד לומר משה ידו, יכול שכר שכיר והקפת החנות והחמור, תלמוד לומר אשר ישה ברעהו, אם סופינו לרבות את כולם מה תלמוד לומר משה ידו, מה משה ידו בזקיפה אף כולם בזקיפה. לא יגוש, ליתן עליו בלא תעשה. את רעהו, פרט לאחרים, את אחיו פרט לגר תושב, כי קרא שמיטה לה' בין בארץ בין בחוצה לארץ. (שם קיב)
את הנכרי תגוש ואת אחיך לא תגוש, זו מצות עשה, ואשר יהיה לך את אחיך ולא של אחיך בידך, מיכן אתה אומר המלוה על המשכון אין השמיטה משמטת. ואת אחיך תשמט ידך, ולא המוסר שטרותיו לבית דין, מיכן אמרו הילל התקין פרוסבול מפני תיקון העולם, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה, עמד והתקין פרוסבול. זהו גופו של פרוסבול מוסרני אני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמים למטה או העדים. (שם קיג)
מתיב רב אידי בר אבין השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה, אם היה חדש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט, ואי לא ניתנה ליתבע מאי משמט, שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא... (שבת קמח ב)
איבעיא להו, כי התקין הלל פרוסבול לדריה הוא דתקין או דלמא לדרי עלמא נמי תקין, למאי נפקא מינה, לבטוליה, אי אמרת לדריה הוא דתקין מבטלינן ליה, אלא אי אמרת לדרי עלמא נמי תקין הא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין. מאי תא שמע דאמר שמואל לא כתבינן פרוסבול אלא אי בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא, ואי סלקא דעתך לדרי עלמא נמי תקין בשאר בי דינא נמי לכתבו, דלמא כי תקון הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דידיה וכרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא, אבל לכולי עלמא לא. תא שמע דאמר שמואל הא פרוסבולא עולבנא דדייני הוא (שנוטלין ממון שלא כדין), אי איישר חיל אבטליניה, אבטליניה, והא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין, הכי קאמר אם איישר חיל יותר מהלל אבטליניה...
מאי פרוסבול, אמר רב חסדא פרוס בולי ובוטי (תקנת עשירים ועניים)... אמר ליה רבא ללעוזא מאי פרוסבול, א"ל פורסא דמילתא (תקנה)... תנן התם אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע, אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהו, וכמה כל שהוא, אמר רב חייא בר אשי אמר רב אפילו קלח של כרוב, אמר רב יהודה אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים כותבין עליו פרוסבול... רב אשי מקני ליה גידמא דדיקלא וכתב עליה פרוסבול. רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי, רבי יונתן מסר מילי לר' חייא בר אבא, אמר ליה צריכנא מידי אחרינא, אמר ליה לא צריכת...
תנן התם, השביעית משמטת את המלוה בין בשטר בין שלא בשטר, רב ושמואל דאמרי תרוייהו בשטר שטר שיש בו אחריות נכסים, שלא בשטר שאין בו אחריות נכסים, כל שכן מלוה על פה. רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים, שלא בשטר מלוה על פה, אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט...
תנן התם, המלוה את חבירו מעות על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין, בשלמא מוסר שטרותיו לבית דין, דתפסי להו בי דינא, אלא מלוה על המשכון מאי טעמא, אמר רבא משום דתפס ליה, אמר ליה אביי אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו דתפיס ליה הכי נמי דלא משמט, אמר ליה שאני משכון דקני ליה מדרבי יצחק...
תנן התם המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני, ואם אמר לו אף על פי כן יקבל הימנו, שנאמר וזה דבר השמטה, אמר רבה ותלי ליה עד דאמר הכי... אמר רב יהודה אמר רב נחמן נאמן אדם לומר פרוסבול היה בידי ואבד ממני, מאי טעמא כיון דתקינו דרבנן פרוסבול לא שביק היתירא ואכיל איסורא... (גיטין לו א)
לימא כתנאי, המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה השמיטה אף על פי שאינו שוה אלא פלג אינו משמט, דברי רבן שמעון בן גמליאל, ר' יהודה הנשיא אומר אם היה משכון כנגד הלואתו אינו משמט ואם לאו משמט... (בבא מציעא מח ב, וראה שם עוד)
אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו, ואף על גב דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש סוף אתי לידי לא יגוש. מתיב רב כהנא אומרים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד ל' יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים, ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעי שלומי ליה, אמר ליה הכא במאי עסקינן במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לבית דין. איכא דאמרי א"ר יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו, ואף על גב דאתי לידי לא יגוש, השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש... ואמר רב יהודה אמר שמואל האומר לחבירו על מנת שלא תשמטני שביעית שביעית משמטת, לימא קסבר שמואל מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל... הכא נמי על מנת שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטתו, על מנת שלא תשמטני שביעית שביעית משמטתו. (מכות ג א)
והשביעית משמטת את השבועה, מנא הני מילי, אמר רב גידל אמר רב דאמר קרא וזה דבר השמטה, ואפילו דבור משמטת. (שבועות מט א)
...אמר רב נחמן בר יצחק תניא נמי הכי, נמצאת אתה אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד, אלא שיובל בתחילתו והשמטה בסופה... (ערכין כח ב)
ראה עוד שמטה-כללי מועד קטן ב ב.
השביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר, הקפת החנות אינו משמטת, אם עשאה מלוה הרי זו משמטת, רבי יהודא אומר הראשון ראשון משמט. שכר שכיר אינו משמט, ואם עשאו מלוה הרי זו משמט, רבי יוסי אומר כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית משמטת, אינה פוסקת בשביעית אינה משמטת... האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה בית דין אינן משמיטין. המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין. ניחא שלא בשטר, בשטר ויעשה כמלוה על המשכון ולא יהא משמט... (שביעית כז ב, וראה שם עוד)
האונס והמפתה והמוציא שם רע, רב יהודא אמר רב דר"מ היא, דר"מ אמר במלוה הדבר תלוי. וכל מעשה בית דין אילו גזרי דינים... המלוה על המשכון, שמואל אמר אפילו על המחט, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך, פרט למה שיש לאחיך תחת ידיך. ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לבית דין. (שם כט א)
פרוזבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה שנאמר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו', התקין הלל פרוזבול... מכאן סמכו לפרוזבול שהוא מן התורה, ופרוזבול דבר תורה הוא, כשהתקין הלל סמכוהו לדבר תורה. א"ר חונא קשייתא קומי ר' יעקב בר אחא כמאן דאמר מעשרות מדברי תורה, והלל מתקין על דברי תורה... חזר רבי יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט, בשעה שהשמיטה נוהגת דברי תורה השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ דבר תורה, ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהם השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ מדבריהם. תמן אמרין אפילו כמאן דאמר מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני וזה דבר השמיטה שמוט, רבי אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה, פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהן...
אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהוא... המחזיר חוב בשביעית אומר לו משמט אני, אם אמר לו אף על פי כן יקבל ממנו, שנאמר וזה דבר השמיטה (שם כט ב, וראה שם עוד)
המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו... (שם ל ב)
שמטה לה' - לכבוד השם שנתן לו הממון. (דברים טו ב)
לא יגוש - המשה את רעהו אחיו, למה, כי קרא הלוה שמיטה לשדותיו לשם שמים, ואין לו במה יפרע ואינו זורע ואינו קוצר, אבל בשאר שנים אדם זורע וקוצר, ואם המלוה דוחקו אומר לו המתן לי עד שאמכור את תבואתי. (שם)
מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית שנאמר שמוט כל בעל משה ידו, והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על לא תעשה, שנאמר "לא יגוש את רעהו ואת אחיו".
אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.
ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואף על פי שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל.
אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר "מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה", ושם הוא אומר "מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות", מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע, לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב...
שביעית משמטת את המלוה ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים הרי זה משמיט, ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמיט, והשביעית משמטת את השבועה, שנאמר "לא יגוש" מכל מקום, לא לשלם ולא להשבע.
במה דברים אמורים בשבועת הדיינין וכל היוצא בה מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן, אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם הרי זה ישבע אחר השמטה.
הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע השמטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית או שבאו עליו עדים אחר השביעית, אין השביעית משמטת.
המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט, אף על פי שהוא בא לידי לא יגוש, הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש. התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת. המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית הרי זה נשמט, שאינו יכול לבטל דין השביעית. התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית, תנאו קיים, שכל תנאי שבממון קיים, ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב.
הקפת החנות אינה נשמטת, ואם עשאה מלוה נשמטת. שכר שכיר אינו נשמט, ואם זקפו עליו במלוה נשמט. קנסות של אונס ושל מפתה והוציא שם רע אינם נשמטין, ואם זקפן במלוה נשמטים. ומאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין.
המגרש את אשתו קודם השמטה אין כתובתה נשמטת, ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה נשמטת.
המלוה על המשכון אינו משמיט, והוא שיהיה החוב כנגד המשכון, ואם היה יתר משמיט היתר.
המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם גבו לי חובי זה אינו נשמט, שנאמר "ואשר יהיה לך את אחיך", וזה בית דין תובעין אותו. וכן בית דין שחתכו את הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך אינו נשמט, שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה.
כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברין על הכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר וגו', התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב עד שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה.
אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר בתי דינין אין כותבין.
זהו גופו של פרוזבול, מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינין או העדים חותמין מלמטה...
אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, אם אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו אפילו קלח של כרוב. השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבול. היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול...
כתב הפרוזבול תחלה ואחר כך הלוה אינו מועיל, אלא משמיט עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה...
תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים, ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית (ראה ראב"ד).
כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני, אמר לו אף על פי כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו, שנאמר לא יגוש, והרי לא נגש, ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך. החזיר לו חובו ולא אמר לו כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך, ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו.
מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה, שנאמר "השמר לך" וגו', וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין, שנאמר "השמר לך פן" וגו', וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל הרי זה מצות לא תעשה, והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל, והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן שנאמר "נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" וגו', והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר "כי בגלל הדבר הזה יברכך" וגו'. (שמיטה ויובל פרק ט, וראה שם עוד)
מקץ שבע שנים - ברגע ששנת השבת מסתלקת, עלינו להבין ולהודות שה' הוא גם אדון על כל רכושנו, וזו החובה המוטלת עלינו בשם ה', שכל גבעול בארץ הכריז על שלטונו בשנה תמימה. למען ה' עלינו לשמט כל חוב שאנו זכאים לו אם כבר הגיע זמן פרעונו אלא שעדיין לא נפרע. (דברים טו א)
לא יגוש - אין מגמת התורה לפטור לווה בעל רכוש מן החובה המוסרית של פריעת חוב, והמלוה רשאי לצפות מלווה בעל רכוש שלא ינצל את הזכות שניתנה לו על ידי השמיטה (גיטין ל"ו ב' "ותלי ליה"). מבחינה זו שונה דין שביעית מדין ריבית, שהרי אסור ללוה לתת ריבית כדרך שאסור למלוה לקחת ריבית. לעומת זאת לוה המסלק מרצונו את החוב שנשמט בשביעית פועל ברוח התורה, "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו"... סילוק החוב נמסר לשיקול דעתו של מי שנתחייב בו, ועצם האימון שהתורה רוחשת לו תתן לו תחושת התרוממות מוסרית... (שם שם ב)
לא יגוש - ...דיש שני אופני הלואות, א' בשעה שישבו ישראל בשלותם על הארץ וכל עסק האדם היה זריעת השדה ועבודתה, וכשאין לו במה לזרוע הרי זה לוה תבואה לזריעה ובתבואות הוא משלם, ואם הגיעה שביעית ועדיין לא שלם על זה הזהירה התורה... כי קרא שמטה לה' - הלשון שמטה לה' לא שייך אלא בשביתת הארץ, והוא טעם על שמוזהרים בית דין להשגיח שלא יגוש משום שהגיעה שביעית ואינו עובד את השדה. (שם)
את הנכרי תגוש - בכאן מיירי בהלואה באופן שני, היינו בעסק מסחרו, ומזהיר המקרא את המלוה דאת הנכרי תגוש, ואשר יהיה לך את אחיך - אף על גב שאינו נוגע לשמיטת הארץ דומיא דנכרי, מכל מקום תשמט ידך. (שם שם ג)
אפס כי לא יהיה בך אביון - אך יש נפקא מינה, לא יגרום השמטת כספים שתהיה אביון, שהרי המלוה על מסחר אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון, ואם כן יש לעשות תקנה לזה, והיינו תקנת פרוזבול או למסור לבית דין. (שם שם ד)
ראה שמטה-כללי בהר תרע"א.