שמע   שמיעה

זהר:

כל הדברים יגיעים, וכי כל הדברים יגיעים לדבר, (הלא יש גם דברים קלים, ועוד) לא יוכל איש לדבר ולא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמוע, מהו הטעם שחושב אלו דוקא, אלא משום ששנים מהם, שהם עינים ואזנים אינם נמצאים ברשותו של אדם, והפה הוא ברשותו... (מקץ מט)

וסוד המלה שמע הוא שם, (שהיא המלכות) העולה לע' שמות, (שהוא השם ע"ב שבמרכבה העליונה, דהיינו חגת"ם דז"א שלמעלה מחזה), וזה כלל אחד, (דהיינו שהמלכות הנקראת שם נכללת בז"א שלמעלה מחזה, שה"ס ע' גדולה)... (ויקהל תכ, ועיין שם עוד וערך קריאת שמע)

יראי אלקים, בשמיעה של האזנים, ובשערות ראש התלויות עליהן, ושמיעה היא החיה הנקראת שור, שערות הוא דין, וכמה שערות תלויות בה שהן צבא השמים העומדים על בית דין הגדול שהוא גבורה לשמאל שפעולתה היא בחיה שהיא שור, וזהו גבריאל. (זהר חדש יתרו כ)

תלמוד בבלי:

הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, ר' יוסי אומר לא יצא... מאי טעמא דר' יוסי משום דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך, ותנא קמא סבר שמע בכל לשון שאתה שומע... תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה, מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע דיעבד אין לכתחלה לא, אמר רב חסדא ר' יוסי היא... (ברכות טו א, וראה שם עוד)

אמר רב חסדא כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם... רב נחמן בר יצחק אמר אף שומע ושותק, שנאמר זעום ה' יפול שם. (שבת לג א)

תנו רבנן בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין, ובנביא אחד קורא ושנים מתרגמין ובלבד שלא יהו שנים קורין ושנים מתרגמין, ובהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, מאי טעמא כיון דחביבה יהבי דעתייהו ושמעי. (מגילה כא ב)

דרש בר קפרא, מאי דכתיב ויתד תהיה לך על אזנך, אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבע באזניו, והיינו דאמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות... אלא מה טעם משופות כיתידות, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו. תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה.

תנו רבנן אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחלה לאיברים. (כתובות ה א)

אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת, רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שיבר את רגלו נותן לו דמי רגלו, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח, סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים, חירשו נותן לו דמי כולו. (שם פה ב)

תלמוד ירושלמי:

תני נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא, למי נצרכה לר' יוסי, היידין רבי יוסי, הדא דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ור' יוסי אומר לא יצא. אמר רב מתנה דר' יוסי. א"ר יוסי הוינן סברין מימר מה פליגין רבנן ורבי יוסי בשמע, דכתיב בה שמע, הא שאר כל המצות לא, מן דמר רב מתנה דר' יוסי הוי, היא שאר כל המצות מאי טעמא דר' יוסי והאזנת למצותיו ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. אמר רב חסדא לית כן חרש, בחרש בדיעבד יצא ואי נמי אפילו לכתחלה, השגרת לשון היא (במשנה)... (ברכות טז ב, וראה שם עוד)

מדרש רבה:

דבר אחר שמעו דבר ה', משל למלך שאמר לעבדיו שמרו לי ב' כוסות הלו, והיה דיאטריטא א"ל הוי זהיר בהם, עד שהוא נכנס לפלטן היה עגל אחד שרוי על פתח הפלטין נגח העבד ונשבר אחד מהם... א"ל המלך אם כן דע והזהר בשני, כך אמר הקב"ה שני כוסות מזגתם בסיני, נעשה ונשמע, שברתם נעשה, עשיתם לפני עגל, הזהרו בנשמע, הוי שמעו דבר ה' וגו' ...אני איני כן, אלא רמ"ח אברים באדם הזה, והאוזן אחד מהם וכל הגוף מלוכלך בעבירות והאוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים, שמעו ותחי נפשכם, לכך אמר שמעו דבר ה' בית יעקב, וכן אתה מוצא ביתרו שעל ידי שמיעה זכה לחיים, שמע ונתגייר, שנאמר וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו וגו'. (שמות כז ט)

מדרש תנחומא:

וישמע יתרו, יש שמע והפסיד ויש שמע ונשכר, יואש שמע והפסיד, שנאמר (דה"ב כ"ב) אז שמע המלך אליהם, לפיכך ואת יואש עשו שפטים, וכן שמעו עמים ירגזון, אבל יתרו שמע ונשכר, שהיה כומר לע"ז ובא ונדבק למשה ונכנס תחת כנפי השכינה, וזכה ליתר פרשת הדיינות לישראל. (יתרו ב)

...מפני מה מי אזנים שמנים, שבשעה שאדם שומע באזניו שמועה קשה אלמלא תופשה באזניו היא מתקשרת בלבו ומת, ומתוך שהן שמנים מכניס בזה ומוציא בזה. (חקת א)

מדרש תנחומא הקדום:

וירא יעקב כי יש שבר במצרים, זה שאמר הכתוב אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם (משלי כ') מה ראה שלמה לומר כן, וכי כל הגוף לא עשאו הקב"ה, אלא כל האברין של אדם עתידין ליתן דין חוץ מן האוזן ומן העין, למה אלא העין הזו רואה שלא בטובת אדם, והאוזן שומעת שלא בטובת אדם, אבל הידים אם אינו רוצה אינו גונב... בא וראה כל אותו הזמן שנמכר יוסף לא היו יודעין יעקב ובניו שהיה יוסף קיים, וכשהגיע הקץ נתן הקב"ה רשות לעינים ולאזנים, שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים וגו', ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים. (מקץ ה)

מדרש אגדה:

...ואמר (ירמיה ב') שמעו דבר ה', ארבעה שומעין הן, יש שומע ומפסיד כאדם הראשון, שנאמר ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך (בראשית ג'), והפסיד, (שם) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. יש שומע ומפסיד ומקבל שכר כאברהם אבינו, שנאמר (שם כ"א) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, וקיבל שכר שנאמר (שם) כי ביצחק יקרא לך זרע. ויש מי שאינו שומע ומקבל שכר כיוסף הצדיק, שנאמר (שם ל"ט) ולא שמע אליה וגו', וקבל שכר, שנאמר (שם מ"ב) ויוסף הוא השליט על הארץ וגו', ויש מי שאינו שומע ומפסיד כישראל, שנאמר (ירמיה ז') ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם, ומה הפסידו, (שם מ"ג) אשר למות למות...

אמר רבי לוי האוזן לגוף כקנקן לכלים, מה הקנקן הזה כשהוא מלא מים כל הכלים האחרים ממלאין ממנו, כך האוזן כשהיא שומעת מרגשת מאתים וארבעים ושמונה אברים שבגוף וכולם הולכים אחריה וחיי, דכתיב הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם, וכשהם מטים את אזנם תחיה כל נפשם... (במדבר לג א, וראה שם עוד)

לקח טוב:

וכן הוא אומר והיה עקב תשמעון את המשפטים וגו', אמר להם משה לישראל אברהם אבינו לא שבחו הקב"ה אלא בעקב השמיעה, שנאמר (בראשית כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, כך אתם והיה עקב תשמעון ושמר ה' אלקיך לך את הברית זו בריתו של אברהם אבינו... (עקב)

ילקוט ראובני:

אמרו רז"ל סימא את עינו נותן לו דמי עינו, חרשו נותן דמי כולו, אם כן אוזן חשובה מראייה, וקשה למה הקדימה לאה ראובן על שם הראייה וקודם לשמעון על שם השמיעה, והענין הזה הוא הקב"ה ברא הראיה מכח הה"א והשמיעה מכח וי"ו, מזה הוצרכה להקדים הבכור שם הראיה כדי להקריב אות ה' לוי"ו כסדר א"ב, והבן זה. (ויצא וראה ר' בחיי לשם)

אמונות ודעות:

וכך הקול היחיד והנעימות והלחנים אינם מעוררים מתכונות הנפש אלא דבר אחד בלבד, ופעמים יזיקוה, אבל מזוגם מאזן מה שמתגלה מתכונותיה וכוחותיה, וראוי שתדע השפעותיהן כשהן נפרדות כדי שיהא המזוג בהתאם לכך. ואומר עתה, כי הלחנים שמונה, ולכל אחד קצה של נעימות... ושני לחנים אלו מעוררים כח הדם וכונת המלכות והשלטונות... וזה לבדו מעורר המרה הירוקה והאומץ והגישה ודומיהן... (מאמר י פרק יח, וראה שם עוד)

חובת הלבבות:

וצריך שתבין הפרק הזה של שמע ישראל עד סופו, ותראה היאך נעתקו בו דבריו מענין לענין וכלל עשרה ענינים כנגד עשרת הדברות. והוא שצונו להאמין בבורא יתברך באמרו שמע ישראל, ולא התכוון בכאן באמרו "שמע" לשמע האזן, אך התכוון לאמונת הלב, כמו שאמר הכתוב (שמות כ"ד) "נעשה ונשמע"... (שער א היחוד, הקדמה)

והשתדל אחר כך לאטום אזניך משמעך מה שאינך צריך לו, ופרוש ממותרי השמע כפי יכלתך, ואל תאזין לשמוע מה שלא יועילך שמעו ממותרי הדברים והכזב והרכילות ולשון הרע, ופרוש ממה שיביאך להמרות האלקים ולעזוב מצותיו ממיני הזמר והנגון והשחוק והרנה הטורדים אותך מן המצות והמעשים הטובים, אבל הט אזנך אל דברי החכמים היודעים את ה' ואת תורתו, כמו שאמר החכם (משלי כ"ב) "הט אזנך ושמע דברי חכמים"... (שער ט הפרישות פרק ה)

תרגום יונתן:

אשר תשמעון - אין תקבלון לפקודיא... (דברים יא כז)

רש"י:

וישמעו אחיו - וקבילו מניה, וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה וכגון "וישמע יעקב אל אביו", "נעשה ונשמע" מתרגם נקבל, וכל שהיא שמיעת האוזן כגון "וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן", "ורבקה שומעת"... כלן מתרגם ושמעו ושמעה ושמע, שמיע קדמי. (בראשית לז כז)

אם שמע תשמע - זו קבלה שיקבלו עליהם. (שמות טו כו)

אבן עזרא:

ושמעו - כל שמע אחריו למ"ד או בי"ת, הטעם שישמעו הענין שנושא הקול לא לשמוע הקול. (שמות ג יח)

אם שמע תשמע - כבר הזכרתי כי כל שמיעה שאחריה למ"ד או בי"ת אין פירושה לשמע הדבר, רק להבין טעם הענין הנושא הדבר, והנה זו השמיעה שיבין מה מצוה לעשות. (שם טו כו)

החרשים - עיקר השמיעה והראיה בלב, ואלו חרשי ועורי לב. (ישעיה מב יח)

רמב"ן:

ראה ראיתי וגו', יש בפסוק זה ג' ענינים שהם זה למעלה מזה, הראשונה ראיה, למעלה ממנה שמיעה, רצוני לומר כי כח השמיעה זך ודק יותר מכח הראיה, למעלה משתיהן ידיעה, שאין השלמת הראיה או השמיעה אלא בידיעה, לפי שאם יראה אדם דבר או ישמע קול ולא ידע מהו, כאלו לא ראה ולא שמע אותו הקול, ועל כן יבואו שני ענינים אלה בתורה במקום הבנה, כמו "אשר לא תשמע לשונו" (דברים כ"ח), וכן "ולבי ראה" (קהלת א'), והיודע דבר אחד אף על פי שלא ראה אותו ולא שמע אותו מעולם הרי הוא כאילו או ראה או שמע... (האמונה והבטחון פרק יח)

רד"ק:

תשמע - כמו תבין, וכן "גוי אשר לא תשמע לשונו". (בראשית מא טו)

אשר קרא מלך - צוה לקראם כאילו קראם ... ובדברי רז"ל אשר קרא מלך יהודה, וכי מלך יהודה קראם והלא שפן קראם, אלא מכן לשומע כעונה. (מלכים ב כב טז)

משנה תורה:

הכה את חבירו על אזנו או אחזו ותקע באזנו וחרשו נותן לו דמי כולו, שהרי אינו ראוי למלאכה כלל. (חובל ומזיק ב יב)

מורה נבוכים:

"שמע" מלה משותפת, תהיה בענין שמע האוזן ותהיה בענין הקבול, אמנם בענין השמע "לא ישמע על פיך", "והקול נשמע בית פרעה" וזה הרבה... ויהיה בענין הקבול, "ולא שמעו אל משה", "אם ישמעו ויעבודו"... ויהיה בענין הידיעה "גוי אשר לא תשמע לשונו", פירוש לא תדע דברו, וכל מילת שמיעה שבאה בחק השי"ת אם יראה מפשוטו של כתוב שהוא מהעין הראשון הוא ספור על ההשגה, והיא מהענין השלישי, "וישמע ה'" "בשמעו את תלונותיכם", כל זה השגת מדע, ואם נראה מפשוטו של כתוב שהוא מן הענין השני, הוא ספור על ענותו יתעלה לצעקת הצועק למלאות שאלתו או לא יענה לצעקתו ולא ימלא שאלתו... (חלק א פרק מה)

רבינו בחיי:

ותקרא שמו ראובן - כי לאה בארבעה בניה רמזה כל העשר מלמטה למעלה, קראה הראשון ראובן כנגד מדת הדין היא ה' אחרונה שבשם, לפי שממנה יבא לה כח ההולדה... ולשון ראובן מלשון ראייה, כי הראייה מכח הה', שהיא מדת הדין, ומטעם זה גדול כח עין הרע. וכן שמעון מלשון שמיעה, כי השמיעה מכח הוי"ו שבשם, שהיא ו' קצוות, ולכך אמר כי ראה ה' כי שמע ה'... (בראשית כג לב)

ראה ראיתי - יש בכתוב הזה ג' ענינים זה למעלה מזה, ראיה, שמיעה ידיעה. ידיעה למעלה מראיה ושמיעה, שהרי כח השמיעה זך ודק מכח הראיה, למעלן משתיהן ידיעה, שאין השלמת הראיה או השמיעה אלא בידיעה, שאם יראה אדם דבר או ישמע קול ולא ידע מה הוא הרי הוא כאלו לא ראה אותו דבר או לא שמע אותו הקול, ועל כן יבאו שני ענינים אלו בתורה במקום הבנה, שמיעה הוא שכתוב (דברים כ"ט) "אשר לא תשמע לשונו", ראיה הוא שכתוב (קהלת א') "ולבי ראה", והיודע דבר אף על פי שלא ראה אותו ולא שמע אותו מעולם הוא כאלו ראהו או שמעו. (שמות ג ז)

מעלת הראות גדולה, ואמנם מעלת השמע גדולה יותר כי כח השמע הוא יותר זך ודק מכח הראות, וזה שאמרו ז"ל, סימא עינו נותן לו דמי עינו, חרשו נותן לו דמי כולו. וכן מצינו בהקב"ה שהקדים חוש השמע לחוש הראות, הוא שאמר "או חרש או פקח או עור" (שמות ד'), ויהיה ביאור הכתוב לפי זה, "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי ט"ו), מלבד שכח השמועה טובה משמחת את הלב כמאור העין, עוד יגיע ממנה תועלת אחרת שהיא מדשנת את הגוף... (כד הקמח זנות הלב והעין)

רלב"ג:

יישרהו - שילך ישר וישמע בכל המקומות שתחת העננים, שהקול תנועה מגיעה באמצעות האויר המוליכו. (איוב לז ג)

עקדה:

...ובכל קנה של המנורה ג' גביעים לרמוז לג' מיני השמיעה: החושית, הלבבית רוצה לומר ההבנה, והרצונית, שהיא הקבלה לעשות, ושלשתן נחוצות להשלמת איזו פעולה... (שמות כה לא שער מט)

האזינו - נראה שהיא שמיעה מרחוק, שמשה שם עצמו כאילו הוא רחוק מהשמים... (דברים לב א שער קג)

אברבנאל:

שמעו שמע - זהו עצם שליחותו למלכות ישראל. והנה בחושים הראיה והשמיעה היותר נכבדים, וקבלום להשלמת שכלם, ועל ידם נשתלמו בהשגת מציאות ה', יכלתו ואחדותו וכו'. וכתב הפילוסוף שבחושים אלו שם ה' תשוקה לדעת יותר מבשאר, ואם אינם משתמשים בהם אם כן נבראו לבטלה. (ישעיה ו ט)

ספורנו:

וישמע - הנה השמיעה תאמר על הדבר הבלתי הוה בזמן המסופר, כי אמנם על הדבר ההוה אז תפול ראיה לרחוק ולקרוב, כענין "וירא יעקב כי יש שבר במצרים"... (שמות יח א)

אלשיך:

וישמע יתרו - ללמד שעל ידי שמיעה שנותן לב לשמע דבר ה' יגיע אל תכלית השלמות, וכן יתרו ששת לב אל מעשי ה' וזכה לשם יתרו... (שם)

מדרש שמואל:

...אי נמי מה שאמר ועל מה שלא שמע וכו' לשון שמיעה בכאן כמו "וישמע אברהם אל עפרון", שאם לא הבין הדבר אומר לא הבנתי ואינו מתבייש. (אבות ה ו)

תומר דבורה:

הד' שיהיו אזניו נוטות תמיד לשמע הטוב, אמנם שמע שוא או המגונה לא יכנס בהן כלל, כדרך שסוד האזנה העליונה אין שום צעקת דין ולא פגם לשון הרע נכנס שם, כך לא יאזין אלא טובות והדברים המועילים, ושאר הדברים המגבירים כעס לא יאזין אליהם כלל. וכמו שהנחש ודבורו ולשונו אינו נכנס למעלה, כך לא יכנס אליו שום דבר מגונה, והיינו "לא תשא שמע שוא" (שמות כ"ג), כל שכן שאר דבור המגונה שלא יכנס לאזנו כלל ולא תהיה קשבת אלא הדברים הטובים. (פרק ב)

מהר"ל:

בפרק א' דכתובות, דרש בר קפרא מאי דכתיב ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרא אזניך אלא אוזניך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו לתוך אזניו, והוא דאמר ר"א מפני מה אצבעותיו של אדם משופות כיתדות... ורבים יתמהו על המאמר זה שהוא רחוק מפשט הכתוב, כי איך נפרש לפי הכונה הזאת המשך הכתוב, ואם נאמר כי אלו ב' וג' יש לפרש כך מבלי המשך שאר הכתובים קשה לפרש דברי התורה כך... אמנם כאשר תחפש בדבריהם תמצא כי כל דבריהם חכמה, וזה כי האוזן הוא מקבל, ולכן כל שמיעה מפני שנכנסין הדברים באוזן מתורגם לשון קבלה, ומפני שהיתד הוא תקוע בדבר שנכנס בו וסותם אותו, כתיב "ויתד תהיה לך על אזנך", ולמה כתב כך, ולא היה לו לכתוב רק ויתד יהיה לך, ובודאי יודע אני שהיתד הוא תקוע בדבר, אלא שבא ללמדך כי צריך האדם סתימה על המקבל הוא אוזן גם כן שלא יכנוס בו ענין גנאי וגנות... והיתד מוכן לעשות בור ולכסות הגנות הוא הצואה, וכך ראוי שיהיה לך סתימה על המקבל שהוא האוזן שלא יקבל גנות של דבור נבלה...

אמנם מה שאמר שלכך אצבעות של אדם משופעות, שאם ישמע האדם דבר שאינו הגון וכו', אין זה טעם רחוק כלל, כי האדם הוא שנברא בצלם אלקים וצורתו בשלימות בלי חסרון... ואין ספק שדבר שיש לו פתיחה כשירצה הוא טוב יותר, כמו שיש לעינים ולפיו ולשאר אבריו, אשר משמש להם פתיחה כשירצה, והסתימה כשהוא צריך לו וירצה בו, וזהו שלימות הבריאה. אמנם האוזן היא עומדת פתוחה יותר מכל שאר אברים, ואי אפשר לסתום אף בשעה שהוא צריך לו הסתימה בשביל שלא ישמע דבר שאין ראוי לקבל, ודבר זה אינו שלם בעצמו, ויהיה לפי זה צלם אלקים חסר, וכדי להשלים הבריאה נבראו אצבעות היד משופעות, שאם צריך אליו הסתימה שישמש לזה האצבע.

אמנם מה שלא היה כסוי לאוזן בעצמו כמו שהוא לעינים ולפה, אם יאמרו לך הרופאים או בעלי טבע דברים טבעים לזה אל תאבה להם כי רופאי אליל המה, לא ידעו בחכמת היצירה והבריאה כלום. אבל דבר זה הוא מפני שהאוזן הוא משמש הקבלה בלבד, כמו שהתבאר למעלה, ושלימות הקבלה בעצמו שיהיה פתוח לקבל, ולא שיהיה לו סתימה בעצמו של אוזן שנברא לקבלה, כי יהיו שני הפכים בנושא אחד. ואמנם יש לו סתימה חוץ מן הכלי, עד שהוא כמו צמיד פתיל עליו, ולפיכך האוזן שהוא כלי הקיבול ראוי שאין לו סתימה בעצמו, והדברים האלו הם דברי חכמה מאד. ומפני כי הוקשה לתנא דבי ר' ישמעאל כי אין ראוי שיהיה עצם האוזן חסר סתימה, דסוף סוף האוזן בעצמו חסר, ולכך אמר שנברא לאוזן אליה שהיא רכה, שאם ישמע דבר שאינו הגון יכוף האליה לתוך אזנו, והרי עתה תקון חסרונו באוזן עצמו. ועוד כי אם יניח אצבעו בתוך אזנו יהיה מטנף אצבעותיו בצואה שבאוזן, ולכך נברא לאוזן אליה, ומפני כי האליה אינו נשאר באוזן נבראו אצבעות ידיו משופעות שיניח אצבעו על האליה ובזה נשאר סתום, ומעתה היא בשלימות לגמרי. (באר הגולה ג)

בפרק קמא דכתובות תנו רבנן אל ישמיע לאזניו דברים בטלים מפני שהם נכוים תחלה לאברים. מזה יש לך ללמוד העונש מי ששמע דברים בטלים אף שהם דברים שאין בהם איסור כלל רק הם דברים בטלים, בשביל שהאוזן הוא התחלת קלקול האדם, וצריך שישמור דבר שהוא התחלה שלא יתקלקל, כי אחר התחלה נמשך הכל... ודע כי רמזו בענין זה דבר נפלא מאד בצורת האדם, כי האוזן של אדם הוא תחלה לכל האברים והוא נחשב פתח לאדם, וכל דבר שהוא פתח התחלה כאשר ההתחלה מקולקל ימשך עוד קלקול אחר זה, וכמו שאמרו אם שמע תשמע, אדם שומע מעט משמיעין אותו הרבה, וכל זה כי האוזן שהוא התחלה מוכן הוא להתחלת הקלקול, כמו שהוא התחלה, ורוצה לומר אף בדבר קטן כמו זה שהם דברים בטלים מקבל האוזן קלקול וגורם אחריו קלקול אחר, ולכך יהיה האדם נשמר שלא תהיה ההתחלה מקולקלת לשמוע דברים בטלים.

ועוד יש בדבר זה ענין מופלג מאד, כי האוזן שהוא כמו פתח לבית הוא נחשב צורת האדם, ולכך החרש שהוא חסר שמיעה אינו נחשב אדם ופטור מכל המצות, וזה מפני כי הוא נחשב כמו כלי שאין לו בית קבול, שאינו נחשב כלי כלל, ולכן האוזן עושה אותו אדם לגמרי. ודע כי הצורה היא יותר מוכן לקבל קלקול מכל שאר איברים, כי הצורה ראוי אליה השלימות לגמרי, וכאשר יש כאן חסרון מה מוכן לקבל קלקול... ולכך אמרו שהאוזן נכוה תחלה לאברים, שהאוזן שהוא כמו צורה נכוה תחלה אפילו על ידי דבר קטן ועבירה קטנה מוכן האוזן לקלקול... (נתיב השתיקה)

הוה מסיים חד מסאנא וכו'... אין הפירוש שהיה רגלו נעשה בשעה אחת יותר גדול ועב ממה שהיה, רק כי השמועה טובה שבאה פתאומית לאדם מדשן כח הנפשי שבאדם, והיינו דכתיב "ושמועה טובה תדשן עצם", רוצה לומר כח שבאדם שהוא עצם האדם, ודבר זה הוא שנוי אל האדם דבר שבא בפתאום מביא שנוי אליו ומביא שנוי בדעתו... (חידושי אגדות גיטין נו ב)

רוח חיים:

בשמיעת האוזן, כמו שכתוב שמעו ותחי נפשכם, כי חוש השמיעה מה שהוא שומע מאדם תפעול יותר ממה שהוא רואה בספרים, וגם שיאזין דברי חבירו ויקבל האמת ממי שיאמרו. (אבות ו ו)

מלבי"ם:

ושמעו לקולך - יש הבדל בין שמיעה לקול ובין שמיעה בקול, שמיעה בקול הוא שמקבל דברי הפוקד ועושה כדברו, ושמיעה לקול מציין שמטה אזנו לדבריו ושומע אל ראיותיו וחוקר ודורש עליהם, ואינו מציין ששומע בקול לעשות פקודתו... (שמות ג יח)

ואם לא תשמעו לי - והנה פעל שמע יבא לרוב בשימוש מלת אל, ומה שאמר לשמוע לי נמצא מזער בתנ"ך, וחז"ל הבדילו שבלתי שומע אל היינו שאינו מאמין ומקבל דברים, ובלתי שומע לפלוני מאמין לו רק בכל זאת מסרב לשמוע... ועל אופן זה אמר כאן מלת לו, שמורה שיודעים רבונם... (ויקרא כו יד)

קום בלק ושמע - מבואר אצלי ההבדל בין שמיעה להאזנה, שנושא שצריך לתת לב להבין בא עליו לשון שמיעה, ועל הנושא שאין צריך כל כך הבנה בא לשון האזנה... (במדבר כג יח)

שמעתי בקול - ...ויתבאר על פי זה כי בכל מקום שיאמר לשמע בקול ה' בא א', על דבר שאינו מפורש בתורה רק הוא מובן מדבר ה'. ב', אם הוא אינו עיקר המצוה רק הכנה להמצוה. ג', אם הוא קשה לקיימה וצריך לצוות בקול חזק. ד', מה שמקיים דברי הנביאים שהיו אחרי משה נקרא שמיעת קול ה', כמו בחגי א' על מה שקיימו דברי ה' על פי חגי הנביא כתיב, (חגי י"ב) "וישמע זרובבל וגו' בקול ה'" וגו'... (דברים כו יד)

ושמעת בקולו - כאשר כתבנו שהשמיעה בקול ה' הוא מורה על ההכנה והשתוקקות לקיים מצות ה'. (שם ל ב)

שמעו - יאמר על הנושא היותר חשוב, והאזנה על הפחות. (שופטים ה ג)

ההבדל בין שמע ובין יתר הפעלים הבאים על השמיעה הוא, שעם פעל שמע נקשר מושג ההבנה יותר, ומציין הבנת הענין הנשמע מהשומע בהבנת הלב... ולזה כשיבאו שני הפעלים שמיעה והאזנה נרדפים יחד על שני נושאים או נשואים מתחלפים ידבר אל הנושא ועל נשוא החשוב והמעולה בפעל שמע... (הכרמל)

רש"ר הירש:

ואם לא תשמעו לי - שמע אל, שמע לקול, שמע בקול פירושם לציית, אך שמע ל פירושו תכופות רק להאזין ולהקשיב... כאן מתאר את חוסר ההקשבה והאזנה לדבר ה'... (ויקרא כו יד)

תשמעון את - איננו מציין ציות אלא שמיעה כמשמעה, קליטה ברוח... (דברים ז יב)

הסכת - מצוי רק כאן, סכת קרוב לשקט, מנוחה ודומיה גמורה, והוא קרוב גם לשקד, להפנות את כל המחשבה למשימה מסויימת, ונראה מכאן שגם הסכת מורה על תשומת לב דרוכה בלא כל היסח הדעת. (שם כז ט)

האזינו - לא הרי האזין כהרי שמע, האזין להטות אוזן, המאזין פונה אל המדבר כדי לקלוט את דברו, כנגד זה אפשר לשמע גם בלא רצון... (שם לב א)

העמק דבר:

שמע בקולה - ולא אמר שמע לקולה, שמשמעות שיעשה כדבריה, כלשון המקרא לעיל "וישמע אברם לקול שרי", אבל בקולה משמעו שידקדק ויתבונן בדבריה. (בראשית כא יב)

ואיך ישמעני - ...אבל בתחלה יש לדעת ההפרש בין לשון ישמעני בין ישמע אלי, דישמעני משמעו שיהא נשמע לקבל דברו, כמו "אם אתה לו שמעני", והיינו יקבל ממנו, אבל ישמע אלי משמעו שיטה אזנו לשמוע דברו, וממילא מובן הפירוש ולא שמעו אל משה, היינו שלא הטו אוזן כלל לדבריו. (שמות ו יב)

אם שמע תשמע בקול ה' - משמעו בכל מקום להשכיל ולהבין דקדוקי דברי ה'. (דברים טו ה)

ושמעת בקולו - ...אלא מכאן בנין אב דכל מקום דכתיב שמיעה בקול הכונה לדקדק בדבריו, ואם כן אמר המקרא שמלבד שתשוב למצוה מעשית, עוד ושמעת בקולו ללמוד בדיוק התלמוד ובפלפול המביא להוראה. (דברים ל ב)

שפת אמת:

בפסוק הקבצו ושמעו וגו' ושמעו אל ישראל וגו', ב' השמיעות כמו שכתוב אם שמוע בישן תשמעו בחדש, וכתוב שמעי בת וגו' אחר והטי אזנך, היא שמיעה פנימיות מילין דאתאמרין בלחישה שצריכין להטות אוזן לשמעם, כי באמת גם קודם קבלת התורה הצדיקים שמעו דברי אלקים חיים בעולם מצד הבריאה ועשרה מאמרות, דכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו... וזו השמיעה הראשונה. וכאשר בני ישראל היו כלים לזה ושמעו זאת זכו אחר כך לקבלת התורה, שמיעה הפנימיות, לכן אמר שמעו בני יעקב שהם מוכנים לשמיעה זו ויזכו אחר כך לשמיעה פנימיות... (ויחי תרס"ב)

בפסוק הן בני ישראל לא שמעו וגו', פרשנו כבר כי על ידי שבני ישראל לא שמעו לכן הוא ערל שפתים, כי הנביא מתנבא בכח שמיעת בני ישראל, כדכתיב "נביא מקרבך". והנה כתוב "שמעה עמי ואדברה", ואמרו חז"ל אין מעידין אלא בשומע, וזה היה עיכוב עשרת הדיברות, והיה הדיבור בגלות כל זמן שלא הוכנו המקבלים לשמוע דבר ה', ובמדרש ולא שמעו אל משה, שהיה קשה להם לפרוש מע"ז... ואין הפירוש דוקא עבודה זרה ממש, רק עבודה שהיא זרה להם, כי השמיעה צריך להיות פנוי מכל דבר... וזה עיקר הגלות גם עתה מה שאינם יכולים להתפנות ולשכח הבלי עולם להיות הלב פנוי לשמוע דבר ה' בלי מחשבה זרה... (וארא תרנ"ט)

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים... ואיתא קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע, כי השמיעה מיוחדת לעולם רק לבני ישראל, כמו שכתוב שמע ישראל, כי בחינת השמיעה מיוחד רק לבני ישראל, ולזה זכו בשמיעת עשרת הדברות, כדכתיב "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה", ולכן אמרו משמיעין על השקלים, והקדימו באדר קודם המעשה... (שקלים תר"ס)

וכל העם רואים את הקולות, פרש"י ז"ל שראו את הנשמע וכו'. ויש להבין מה צורך בנס הזה, ואפשר לומר כי ראיה ושמיעה הם ב' ענינים לא ראי זה כראי זה, ויש מעלה בכל אחד וחסרון. כי הרואה מסתכל דבר הנראה בשלימות, כמו שהוא בלי שינוי, אבל השומע נשתנה הקול בהכנסו באזניו ואינו ממש כפי המשמיע, וזה מעלת הראיה. ובשמיעה יש מעלה שמכניס השמיעה בקרבו ממש על ידי האוזן, אבל הראיה היא מבחוץ, מול זאת משמיענו הכתוב כי בני ישראל היו להם ב' המעלות, שקבלו את הדברות בבחינת רואין את הנשמע, שאף שנכנסו לתוכם ממש מכל מקום ראו הקולות בלי שום שינוי... (שבועות תרל"ה)

והיה עקב תשמעון, פרש"י ובמדרש מצות קלות שאדם דש בעקב וכו'. הענין הוא דכתיב אם שמוע תשמעו, פרש"י שמע בישן תשמע בחדש. והענין הוא דכתיב "קול גדול ולא יסף", לא פסק, כי הדברים חיים וקיימים, והקב"ה נותן התורה תמיד. אכן כפי קיום התורה והמצות יכולין לשמוע חדשות בכל עת... כך דברי תורה ומצות כפי עסק האדם בהם כך מתחדש לו לשמוע בכל עת חדשות, זה שאמר נעשה ונשמע כי ידעו שכפי העשיה כך ישמעו תמיד התחדשות, ועל זה נאמר "אשרי איש שישמע למצותיך", ובכח זה הוציאו החכמים מכח אל הפועל התורה שבעל פה, ואחריהם בכל דור ודור חכמי הדורות שהרחיבו הארת התורה בכל עת, וכמו כן בכל אדם בפרט כל ימי חייו צריך לעסוק בתורה ומצות... (עקב תרנ"ג)

את הברכה אשר תשמעו, השמיעה היא כלי מחזיק ברכה, דאיתא חרשו נותן לו דמי כולו, אם כן השמיעה היא שלימות האדם, והענין הוא כי עולם הזה אינו בשלימות, והאדם שהוא תכלית הבריאה הוא נברא רק לשמוע דבר ה', וזה השלימות שלו שהוא כלי מוכן לכבודו ית"ש, וכפי הכנה שלו לשמוע מצות הבורא זה השלימות, ובזה זוכה לקבל הברכות... (ראה תרנ"ו)

במדרש אשרי אדם שומע לי וכו' על דלתותי דלת לפנים מדלת וכו', שהקב"ה מונה פסיעותיך וכו', שמיעה היא התאספות כל הכחות ואברים לשמוע דבר ה', ואם הוא כנסיה לשם שמים זוכה לשמוע, כמו שאמר ששמועותיו לי, וב' דלתות הם, כדאיתא בגמרא מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים כאלו נמסרו לו מפתחות פנימיות ולא החיצוניות, אם כן יש מפתח חיצוני ופנימי, ובאמת ב' מפתחות אלו הם א' בידינו... וכפי מה שאדם פותח מפתח החיצון של יראת שמים כך פותחין לו פתח הפנימי שער התורה... (כי תבא תר"ן)

שם משמואל:

במד"ר (פרשה ל"ט) ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, פרט בכאן שלשה דברים שמיעה, ראיה הטית אוזן. יש לפרש דשמיעה היא קבלה, כדמתרגם על שמיעה קבלה, והיינו שמקבל דברי זולתו אף על פי ששכלו אינו מחייבם, וכמו שמצינו (בראשית כ"ח) "וישמע יעקב אל אביו ואמו וילך פדנה ארם", אף שקשה היה לו לילך לגלות והיה בפחד גדול שלא יטמע חס ושלום בבית לבן, ושעל כן נטמן בבית עבר מקודם י"ד שנה, מכל מקום לא השגיח על דעתו ורצונו רק קיבל לדברים. ראיה היא עוד יותר, שבעיניו יראה שאין דרך אחרת רק כמו שנצטוה. הטית אוזן הוא עוד יותר, והיינו להשכיל לירד לסוף כוונת המצוה, וכלשון הרמב"ם ז"ל בתשובותיו להיות רודף אחר כוונת התורה, לא לבד שטחיות הדברים, רק להשכיל על עיקר הכוונה אף שאינה מפורשת. וכל שלש אלה דרושות לכל אדם הבא להטהר. בראשונה צריך להיות בבחינת שמיעה לקבל מאמר השי"ת להתנהג על פי דרכי התורה אפילו על שמאל שהוא ימין בלי התחכמות, ואחר כך יזכה לבחינת ראיה שבעצמו יראה ויבין וירדוף אחר כונת התורה, וזהו נקרא שמטה אוזן לשמע כוונת הדברים הבלתי נשמעת משטחיות המאמר.

ויש לומר עוד ששלשתן מתיחסות לגוף ונפש ושכל. קבלת הדברים בלי שום התחכמות מתיחסת לגוף, ראיה מתיחסת לנפש, שזה הוא מכחות הנפש לצייר במחשבתו כאילו הדבר עומד לפניו והוא רואהו, הטית אוזן היינו להשכיל על כוונת התורה זהו כח השכל. ובלשון המקובלים הם נפש, רוח ונשמה... (לך לך תער"ב)

ונראה דשלשה דברים אלו הם שלימות גוף ונפש ושכל. שמיעה קבלת דברים אפילו שלא לפי דעתו ורצונו היא מתיחסת לגוף... ראיה היא שלימות הנפש שמצייר הדבר כאילו עומד נגד עיניו ורואה שאין דרך זולתו, על כן משתוקק אליו, כי כל דבר משתוקק לשלימותו, וזה שרואה שזהו שלימות בהכרח משתוקק עליו, ונפש היא התשוקה... הטית אוזן כנ"ל היא שלימות השכל כנ"ל. (שם תרע"ו)

ונראה דהנה במדרש (פרשה כ"ט) שני דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה, שיראו כבודו וישמעו קולו וכו', והנה ידוע שחוש השמיעה וחוש הראיה משונים זה מזה, שחוש השמיעה הוא שהקול בא ומכה על תוף האוזן והיא התקרבות המדבר אל מקבל הדיבור, וחוש הראיה הוא היפוך שמהרואה יוצאין קוי ראות ומכים על הדבר הנראה, וכמו שספרו הטבעים שיש עוף המחמם ביצים בהבטתו, ועל כן יש כח בבעלי רע עין להזיק בהבטתם. ועל כן כששמעון שומע קולו של ראובן הוא התקרבות ראובן לשמעון, אבל כששמעון רואה את ראובן הוא התקרבות שמעון אל ראובן... אבל כשירד משה ואמר לישראל וקבלו עליהם, ואז הוסיפו לומר רצוננו לראות את מלכנו, כמו שפירש"י שזה היה ביום הרביעי כשהשיב שקבלו עליהם מצות הגבלה, אמר גם כן תשובה שלהם רצוננו לראות את מלכנו, ואולי נצמח להם הרצון לזה מן ההגבלה, שהבינו שהם אינם יכולין להתקרב בעצמם אלא שמצווים עומדים לעמוד מרחוק, שאלו שעל כל פנים בעמדם שם תהיה להם נמי בחינת ראיה, שעל כל פנים באמצעות ראות עיניהם יהיה דיבוק בצד מה, ועל זה השיבו הקב"ה מצות פרישה... (יתרו תער"ב)

עוד יש לומר בטעם מצות פרישה והגבלה, דהנה במדרש (שמ"ר כ"ט) שני דברים בקשו מלפני הקב"ה, שיראו כבודו וישמעו קולו וכו'... אך הפירוש הוא על פי דברי הש"ס (דברים ל"ב) כתיב אברם וכתיב אברהם, בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף המליכו על רמ"ח אברים, אלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה, ופירש הר"ן שבתחילה המליכו הקב"ה על אבריו שהן ברשותו ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינן ברשותו שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולבסוף כשנימול המליכו הקב"ה אף על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה. וכן נמי יש לומר שכוונת ישראל היתה לראות את כבודו ולשמוע את קולו למען יתקדשו חוש הראיה וחוש השמיעה שלהם. והוא על פי מה דאיתא בספרים הקדושים כי ההסתכלות בדבר עושה רושם בנפש, הן לטוב... וכן חס ושלום להיפוך... וכן יש לומר בחוש השמיעה שנעשה גם כן חיבור בין השומע והמשמיע, אלא שבחוש הראיה מתקרב ומתחבר הרואה לנראה, ובחוש השמיעה מתקרב ומתחבר המשמיע לשומע... וזו היתה כוונתם שיזכו שימלכו על החושים עד שלא יסתכלו ולא ישמעו כי אם דבר מצוה, וכעין שהיה באברהם אע"ה. (שבועות תרע"ה)

וכן יש לומר נמי בשמיעה, ששני מיני שמיעה הם, כי שמיעה שהיא חודרת לעומק הלב והלב מתפעל ומתרגש ממנה ומקבלתו בתשוקה ורעותא דליבא מתיחס לבינה, ושמיעה שהיא בחיצוניות לבד, היינו שנשארת בכל האזנים בלתי ישים אליו לבו בתשוקה והתפעלות הלב מתיחסת למלכות. וזה עצמו הוא ההפרש בין שמיעה להאזנה, כי שמיעה אפשר לה להיות בשטחיות המאמר בכלי האוזן לבד, ועדיין אינו נוגע ללב, אבל האזנה הוא כאשר ישים הדברים אל לבו ומקבלם. וכמו שפירשנו מה שכתוב בפרשת בשלח "אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והאזנת למצותיו", שאין זה כפל לשון אלא שמיעה יכולה להיות בחיצוניות לבד, לכן הוסיף לומר והאזנת, וזהו איזון מצוות הנזכר בדברי חכז"ל, וזהו אוזן גימטריא ס"ג הרומז לבינה, ומעתה הן עשיה והן שמיעה יש מהן מתיחסות לבינה ויש מתיחסות למלכות, ומכל מקום אף כששתיהן מרעותא דליבא כנ"ל ששתיהן מתייחסות לבינה עדיין הפרש גדול ביניהם, שמיעה היא תחילה בכל האזנים ומשם חודרת לפנים לתוך עומק הלב, והיא מחוץ לפנים, ועשיה כשבאה מפאת עוצם בינת הלב היא תחילה בפנימיות הלב ומשם מתפרצת ויוצאת לחוץ לאברים החיצוניים, והיא מפנים לחוץ. ומעתה אין סתירה לדברי הזהר הקדש שפעם מתיחסת שמיעה לבינה ועשיה למלכות ופעם להיפך, שהכל תלוי באיכות השמיעה והעשיה אם היא בעיקרה בבינת הלב או בכלים החיצוניים... (שם תרע"ח)

ונראה דשלשה אלה הם גוף ונפש ושכל... והמאמר השלישי, כל מי ששומע בקולה של תורה בעולם הזה הוא מתיחס לשכל, היינו שמבטל שכלו לשכל התורה, וזה נקרא ששומע בקולה של תורה, כי שמיעה מתרגם קבלה כידוע... (כי תבא תרע"א)

במדרש רבה הלכה אדם מישראל שהיה חושש באזנו מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת... ונראה דהנה סכנת אבר פרטי אין מחללין עליו את השבת אלא היכי שהיא סכנת כל הגוף בכללו, וטעמו של דבר כבר ביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה שמאחר ששבת היא כללא דאורייתא אינה נדחית בשביל אבר פרטי אלא בסכנת נפש בכלל. ועל כן כשבא המדרש לדבר ממהות האוזן הרוחנית פתח לה פיתחא מגשמיות האוזן כדוגמא דידה. והנה האוזן עצמה היא אבר פרטי, ומכל מקום בפנימיות האוזן הנה היא נוגעת במוח, ויכולה לבא ממנה סכנת נפש, כלומר שיש מציאות באוזן שיש בה סכנה בכללה, וזה שכתב המדרש אם סכנה היא, כלומר שיש מציאות באוזן שיש בה סכנה וחשובה אבר כללי, ויש מציאות שאין בה סכנה ואינה נחשבת באופן זה אלא לדבר פרטי, ודוגמא דבגשמיות היא ברוחניות... שנדרש שעצם אדם יקבל השמיעה, והיינו הלב שהוא עצם האדם, אבל שמיעת האוזן לבד בלי כוונה אינה נוגעת לעצם האדם והיא רק תולדת הלב ודומה ממש לקול הברה, אלא שזה בעצם הקול וזה בעצם השומע. והיוצא לנו מזה שיש שני מיני שמיעה, השמיעה החיצונית בלי כוונת הלב איננה מתיחסת לעצם האדם שהוא כלל האדם אלא לאוזן לבדה שהיא אבר פרטי, והשמיעה הפנימית בכוונת הלב היא מתיחסת לכלל האדם... (האזינו תרע"ג)

ר' צדוק:

...וזה שאמרו ז"ל אוזן ששמעה וגו' (קדושין כ"ב) דקשה אם כן בכל עבירה שעובר ירצע, וגם זה העבד ירצע מיד בגניבתו או בתחילת המכרו, גם שמעתי מקשים אוזן מה חטאה ששמעה הרי בשמיעה אין החטא, רק הכונה דהרי גם עבדים וגרים היו על הר סיני מזלייהו כמשאז"ל (שבת קמ"ו), שהרי מחוייבים במצות, רק היה הבדל בשמיעה, כמו שהיו אז באותו דור הערב רב היו חוץ לעמוד הענן, ולכך אלו סורן רע, כי השמיעה היתה דרך מסך, ולכך הרציעה שהוא סימן העבדות יהיה באוזן, לומר ששמיעתו בהר סיני היתה כעבדים ולא כבני ישראל, ולכך נקלטה אצלו כאצל עבדים... (חלק ב צדקת הצדיק עמוד קכו)