(ראה גם: הסטוריה-שופטים, נזיר)
ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר, ואל תאכלי כל טמא. כי הנך הרה ויולדת בן ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן, והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים... ותלד האשה בן ותקרא את שמו שמשון, ויגדל הנער ויברכהו ה'. ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן, בין צרעה ובין אשתאול. (שופטים יג ד והלאה)
וירד שמשון תמנתה, וירא אשה בתמנתה מבנות פלשתים. ויעל ויגד לאביו ולאמו ויאמר אשה ראיתי בתמנתה מבנות פלשתים ועתה קחו אותה לי לאשה. ויאמר לו אביו ואמו האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים, ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים, ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל.
וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה, ויבאו עד כרמי תמנתה והנה כפיר אריות שואג לקראתו. ותצלח עליו רוח ה' וישסעהו כשסע הגדי ומאומה אין בידו, ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה. וירד וידבר לאשה, ותישר בעיני שמשון... ויאמר להם שמשון אחודה נא לכם חידה, אם הגד תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה ומצאתם ונתתי לכם שלשים סדינים ושלשים חליפות בגדים... ותצלח עליו רוח ה' וירד אשקלון ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם ויתן החליפות למגידי החידה, ויחר אפו ויעל בית אביהו. ותהי אשת שמשון למרעהו אשר רעה לו. (שם יד א והלאה)
ויהי מימים בימי קציר חטים ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים ויאמר אבאה אל אשתי החדרה, ולא נתנו אביה לבוא. ויאמר אביה אמר אמרתי כי שנא שנאתה ואתננה למרעך, הלא אחותה הקטנה טובה ממנה תהי נא לך תחתיה. ויאמר להם שמשון נקיתי הפעם מפלשתים כי עושה אני עמם רעה. וילך שמשון וילכוד שלש מאות שועלים, ויקח לפידים ויפן זנב אל זנב וישם לפיד אחד בין שני הזנבות בתוך. ויבער אש בלפידים וישלח בקמות פלשתים ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית. ויאמרו פלשתים מי עשה זאת ויאמרו שמשון חתן התמני כי לקח את אשתו ויתנה למרעהו, ויעלו פלשתים וישרפו אותה ואת אביה באש. ויאמר להם שמשון אם תעשון כזאת, כי אם נקמתי בכם ואחר אחדל. ויך אותם שוק על ירך מכה גדולה, וירד וישב בסעיף סלע עיטם. ויעלו פלשתים ויחנו ביהודה וינטשו בלחי. ויאמרו איש יהודה למה עליתם עלינו, ויאמרו לאסור את שמשון עלינו לעשות לו כאשר עשה לנו.
וירדו שלשת אלפים איש מיהודה אל סעיף סלע עיטם ויאמרו לשמשון הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים ומה זאת עשית לנו, ויאמר להם כאשר עשו לי כן עשיתי להם. ויאמרו לו לאסרך ירדנו לתתך ביד פלשתים, ויאמר להם שמשון השבעו לי פן תפגעון בי אתם. ויאמרו לו לאמר לא כי אסור נאסרך ונתנוך בידם והמת לא נמיתך, ויאסרוהו בשנים עבותים חדשים ויעלוהו מן הסלע. הוא בא עד לחי ופלשתים הריעו לקראתו, ותצלח עליו רוח ה' ותהיינה העבותים אשר על זרועותיו כפשתים אשר בערו באש וימסו אסוריו מעל ידיו. וימצא לחי חמור טריה וישלח ידו ויקחה ויך בה אלף איש... ויצמא מאד ויקרא אל ה' ויאמר אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת, ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים. ויבקע אלקים את המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים וישת ותשב רוחו ויחי, על כן קרא שמה עין הקורא אשר בלחי עד היום הזה. וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה. (שם יד א והלאה)
וילך שמשון עזתה, וירא שם אשה זונה ויבא אליה. לעזתים לאמר בא שמשון הנה ויסובו ויארבו לו כל הלילה בשער העיר ויתחרשו כל הלילה לאמר עד אור הבקר והרגנוהו. וישכב שמשון עד חצי הלילה ויקם בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון.
ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה. ויעלו אליה סרני פלשתים ויאמרו לה פתי אותו וראי במה כחו גדול ובמה נוכל לו ואסרנוהו לענותו, ואנחנו נתן לך איש אלף ומאה כסף... ויאמר אליה שמשון אם יאסרוני בשבעה יתרים לחים אשר לא חורבו וחליתי והייתי כאחד האדם... ויאמר אליה אם אסור יאסרוני בעבותים חדשים אשר לא נעשה בהם מלאכה וחליתי והייתי כאחד האדם... ותאמר דלילה אל שמשון עד הנה התלת בי ותדבר אלי כזבים הגידה לי במה תאסר ויאמר אליה אם תארגי את שבע מחלפות ראשי עם המסכת... ויגד לה את כל לבו ויאמר לה מורה לא עלה על ראשי כי נזיר אלקים אני מבטן אמי, אם גולחתי וסר ממני כחי וחליתי והייתי ככל האדם... ותישנהו על ברכיה ותקרא לאיש ותגלח את שבע מחלפות ראשו, ותחל לענותו ויסר כחו מעליו. ותאמר פלשתים עליך שמשון, ויקץ משנתו ויאמר אצא כפעם בפעם ואינער, והוא לא ידע כי ה' סר מעליו. ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו, ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחושתים ויהי טוחן בבית האסורים... ויאמר שמשון אל הנער המחזיק בידו הניחה אותי והמישני את העמודים אשר הבית נכון עליהם ואשען עליהם... ויקרא שמשון אל ה' ויאמר א-דני אלקי זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלקים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים. וילפות שמשון את שני עמודי התוך אשר הבית נכון עליהם ויסמך אליהם אחד בימינו ואחד בשמאלו. ויאמר שמשון תמות נפשי עם פלשתים ויט בכח ויפול הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו, ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו. (שם טז א והלאה)
כתיב ותחל רוח ה' לפעמו וגו', תא חזי, שמשון נזיר עולם היה, ופרוש מן העולם היה, ונתגבר בו כח חזק, והוא היה נחש בעולם הזה, כנגד העמים עכו"ם כי נחלת חלק הברכות של דן אביו ירש, שכתוב, יהי דן נחש עלי דרך. (ויחי תשט)
לישועתך קיויתי ה', ר' חייא אמר, כש"א והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, (ולישועה זו אמר יעקב לישועתך וגו'). אמר רב אחא למה (נאמר קיויתי), הרי כבר היה יעקב נפטר מן העולם באותו זמן מכמה שנים, ולמה אמר שהוא מחכה לאותה ישועה, אלא ודאי סוד הדבר, כמו שכתוב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ישראל סתם, (שהוא ז"א), אף כאן והוא יחל להושיע את ישראל, ישראל סתם, (שהוא ז"א, דהיינו מדתו של יעקב, ונמצא שישועה זו של שמשון נגע ליעקב אף על פי שכבר היה נפטר מן העולם), משום זה אמר לישועתך קיויתי ה'... (שם תשכה)
ואם תאמר שמשון שהיה נזיר אלקים למה נענש, אלא יפה היה הדבר, (כלומר שהיה ראוי לעונש), משום שבעל בת אל נכר (דהיינו דלילה), והיה לו להתחבר בשלו במה שראוי לו, והוא שהיה קדוש ערב קדושה ההיא בת אל נכר, ועזב מקומו הראוי לקדושה ההיא, ועל כן נענש.
ויש מי שאומר שאין לו חלק בעולם ההוא, מהו הטעם, משום שאמר תמות נפשי עם פלשתים, ומסר חלקו עם חלק הפלשתים, שימות נפשו עמהם בעולם ההוא. (נשא קל)
וכן כיוצא בו אתה מוצא בשמשון הגבור, במה שנתגאה בו נפרע, שנאמר ויאמר שמשון אל אביו וגו' אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, ואומר ואביו ואמו לא ידעו כי מה' וגו', וכתיב ויאחזוהו פלשתים ויורידוהו עזתה, רבי יהודה אומר תחלת קלקולו בעזה היא ולכך לא היה ענשו אלא בעזה. (בשלח-שירה פרשה ב)
...ואומר וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל... בדן זה שמשון, ולמה נקרא שמו בדן, דאתי מדן... בדן בדורו כאהרן בדורו... (ראש השנה כה א)
אמר הריני נזיר שמשון מאי, א"ל נזיר שמשון לא תניא... א"ל אי תניא תניא. (נדרים יט ב)
הריני כשמשון, כבן מנוח, כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה, כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון... מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון, נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער, ומביא שלש בהמות, ואם נטמא מביא קרבן טומאה, נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל, ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה... דתניא ר' יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים, שכן מצינו בשמשון שנטמא. ר"ש אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום, שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפניו. (נזיר ד א)
שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו... תנו רבנן שמשון בעיניו מרד, שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו, איני, והכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא, כי אזל מיהא בתר ישרותיה אזל. תניא רבי אומר תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה, תחילת קלקולו בעזה דכתיב וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה וגו' לפיכך לקה בעזה, דכתיב ויורידו אותו עזתה, והכתיב וירד שמשון תמנתה, תחילת קלקולו מיהא בעזה היה, (דההיא דתמנה לאו קילקול הוא כולי האי שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות). ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה, תניא רבי אומר אילמלא נקרא שמה דלילה ראויה היתה שתקרא דלילה, דילדלה את כחו, דילדלה את לבו, דילדלה את מעשיו. דילדלה את כחו, דכתיב ויסר כחו מעליו, דילדלה את לבו, דכתיב ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו, דילדלה את מעשיו, דאיסתלק שכינה מיניה, דכתיב והוא לא ידע כי ה' סר מעליו. ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו, מנא ידעה, א"ר חנין א"ר ניכרין דברי אמת, אביי אמר ידעה בו באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה, כיון דאמר נזיר אלקים אני אמרה השתא ודאי קושטא קאמר. ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו, מאי ותאלצהו, אמר רבי יצחק דבי רבי אמי בשעת גמר ביאה נשמטה מתחתיו...
ויבקע אלקים את המכתש אשר בלחי, א"ר יצחק דבי רבי אמי הוא איוה לדבר טמא לפיכך נתלו חייו בדבר טמא. ותחל רוח ה' וגו', א"ר חמא בר חנינא חלתה נבואתו של יעקב אבינו, דכתיב יהי דן נחש עלי דרך. לפעמו במחנה דן, א"ר יצחק דבי רבי אמי מלמד שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג, כתיב הכא לפעמו במחנה דן, וכתיב התם פעמון ורימון. בין צרעה ובין אשתאול, אמר ר' אסי צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו ועקרן שמשון וטחנן זה בזה.
והוא יחל להושיע את ישראל, אמר רבי חמא ברבי חנינא הוחל שבועתו של אבימלך, דכתיב אם תשקר לי ולניני ולנכדי. ויגדל הנער ויברכהו ה', במה ברכו, אמר רב יהודה אמר רב שברכו באמתו, אמתו כבני אדם וזרעו כנחל שוטף. ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלקים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים, אמר רב אמר שמשון לפני הקב"ה רבונו של עולם זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום.
וילך שמשון וילכד שלש מאות שועלים, מאי שנא שועלים, אמר רבי איבו בר נגדי א"ר חייא בר אבא אמר שמשון יבא מי שחוזר לאחוריו ויפרע מפלשתים שחזרו בשבועתן. תניא א"ר שמעון החסיד בין כתיפיו של שמשון ששים אמה היה, שנאמר וישכב שמשון עד חצי הלילה ויקם בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתיפיו, וגמירי דאין דלתות עזה פחותות מששים אמה. ויהי טוחן בבית האסורים, א"ר יוחנן אין טחינה אלא לשון עבירה, וכן הוא אומר תטחן לאחר אשתי, מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו... וא"ר יוחנן שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים שנאמר דן ידין עמו כאחד וגו'. וא"ר יוחנן שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר כי שמש ומגן ה' אלקים וגו'... מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו אף שמשון מגין בדורו על ישראל. וא"ר יוחנן בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר וילך שפי, שמשון חיגר בשתי רגליו היה, שנאמר שפיפון עלי אורח.
תנו רבנן חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה וכולן לקו בהן, שמשון בכחו... דכתיב ויסר כחו מעליו. (סוטה ט ב)
אמיה דשמשון צללפונית ואחתיה נשיין. (בבא בתרא צא א)
כיי דמר רבי יוחנן צערו של איש מרובה יותר מן האשה, הדא הוא דכתיב ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו, מהו ותאלצהו, אמר רבי יצחק בר לעזר שהיתה שומטת עצמה מתחתיו, ותקצר נפשו למות, הוא קצרה נפשו למות, היא לא קצרה נפשה למות, ויש אומרים שהיתה עושה צורכה באחרים... (כתובות לז ב)
תני רבי אומר לפי שתחלת קלקלתו בעזה לפיכך עונשו בעזה, והכתיב וירד שמשון תמנתה, אמר רבי שמואל בר נחמן דרך נישואין היו. כתוב אחר אומר וירד שמשון תמנתה וכתוב אחר אומר הנה חמיך עולה תמנתה... רבי סימון אומר... ושל שמשון על ידי שלא היתה לשם שמים כתיב בה ירידה... כתיב ויבואו עד כרמי תמנתה, אמר רב שמואל בר רב יצחק מלמד שהיו אביו ואמו מראין לו כרמי תמנתה זרועים כלאים, ואומרים לו בני כשם שכרמיהן זרועין כלאים כך בנותיהם זרועות כלאים...
ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול, תרין אמורין חד אמר בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פסיעותיו כמצרעה לאשתאול, וחורנה אמר בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו היו שערותיו מקישות כזוג וקולן הולך כמצרעה לאשתאול. ויברכהו ה' רבי הונא בשם רבי יוסי שהיתה תשמישו שוה לכל אדם. כתיב ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים אמר רבי אחא אמר לפניו רבונו של עולם תן לי שכר עיני אחת בעולם הזה ושכר עיני אחת מתוקנת לי לעתיד לבא. כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל מ' שנה וכתוב אחד אומר והוא שפט את ישראל ך' שנה, אמר ר' אחא מלמד שהיו הפלשתים יראים ממנו ך' שנה לאחר מותו כדרך שהיו יראים ממנו ך' שנה בחייו. (סוטה ז א)
ר' שמעון אומר, כשמשון לא אמר כלום, שלא חלה נזירותו מפיו עליו, מאי טעמא כפי נזרו, את שנזירותו חלה מפיו עליו, יצא נזירות שמשון שלא חלה מפיו עליו אלא מפי הדיבור, מאי טעמא כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן. (נזיר ד א)
דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, כמיוחד של שבטים, א"ר יהושע בן נחמיה אילולא שנדבק למיוחד שבשבטים אפילו שופט א' שהעמיד לא היה מעמיד, ואיזה זה זה שמשון בן מנוח. כיחידו של עולם, מה יחידו של עולם אינו צריך סיוע כך שמשון בן מנוח אינו צריך לסיוע אלא וימצא לחי חמור טריה (שופטים ט"ו), מהו טריה בר תלתא יומין, רבי אבון אמר בטנה תרין, היא דעתיה דרבי אבון דא"ר אבון בלחי החמור חמור חמורתים וגו'. ויצמא מאד, דמפטפט צחי. א"ר חוניא ורבי עזריה בשם ר' יוחנן אפילו היה צרצור של מים לא היה יכול לפשוט את ידו וליטלו, אלא ויקרא שמשון אל ה' וגו', אמר לפניו רבון העולמים, אם אין ביני לבינן אלא המילה הזאת כדי הוא שלא אפול בידן, מיד (שם) ויבקע אלקים את המכתש אשר בלחי. ר' לוי ורבנן, ר' לוי אמר המקום ההוא שמו לחי, רבנן אמרי המקום ההוא מכתש שמו, ר' אבא בר כהנא ור' ברכיה בשם ר' אליעזר מלמד שהביא לו הקב"ה מעיין מבין שיניו, באי זו זכות, מברכתו של משה שאמר יזנק מן הבשן, מבין שיניו. (בראשית צח יח)
יהי דן נחש על דרך, מה נחש זה מצוי בין הנשים כך שמשון בן מנוח מצוי בין הנשים, מה הנחש נאסר בשבועה כך שמשון בן מנוח נאסר בשבועה, ויאמר להם שמשון השבעו לי. מה נחש זה כל כחו אינו אלא בראשו, כך שמשון (שם ט"ז) אם גולחתי וסר ממני כחי, מה הנחש זה ריסו מחלחל לאחר המיתה, כך (שם ט"ז) ויהיו המתים אשר המית במותו וגו'. הנושך עקבי סוס, (שם) קראו לשמשון וישחק לנו, א"ר לוי כתיב (שם) ועל הגג כשלשת אלפים, אלו מה שהיו על שפת הגג, אבל מה שהיו לאחוריהם ולאחורי אחוריהם אין בריה יודעת, ואת אמרת (שם) וירדו אחיו וכל בית אביהו וישאו אותו ויעלו ויקברו אותו וגו' בקבר מנוח אביו, אלא יעקב אבינו בקש רחמים על הדבר. ויפול רוכבו אחור, יחזרו דברים לאחוריהם, לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו וסבור בו שהוא מלך המשיח, וכיון שראה אותו מת אמר אף זה מת, לישועתך קיויתי ה'. (שם שם יט)
יהי דן נחש עלי דרך שפיפון, כל החיות מהלכות זוגות זוגות והנחש אינו מהלך בדרך אלא יחידי. דבר אחר יהי דן נחש עלי דרך, כשם שהנחש נקמן כך היה שמשון, שנאמר (שופטים ט"ז) ואנקמה נקם אחת. כיון שראה אותו יעקב אמר לישועתך קויתי ה', אין זה מביא את הגאולה אלא מגד, שנאמר גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, לאותו שהוא בא בעקב. (שם צט יב)
...ואחר כך יבואו להם בית ישראל ואומר להם אחיתופל לא היה חכם, קרח לא היה עשיר, שמשון לא היה גבור... (ויקרא ה ג)
דבר אחר זה קרבן אהרן, זה שאמר הכתוב ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל, א"ר שמואל בר נחמן כיון שהתחיל רוח הקדש לגשגש בשמשון בג' מקומות התחיל, שנאמר ויחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול... כשהוא יורד לתמנת וירד שמשון ואביו תמנתה ותצלח עליו רוח ה', וירד אשקלון וגו', הוא בא עד לחי, כשהוא חזר מתמנתה אמר אלך ואראה את מפלת האריה, שנאמר וישב מימים לקחתה וירדהו אל כפיו, היה שמשון תמיה בלבו ואמר ארי אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל, כך אהרן אוכל כל הקרבנות ועכשיו יצא ממנו קרבן, ואיזה זה זהו קרבן אהרן ובניו. (שם ח ב)
כאשר שבועה ירא זה שמשון, שנאמר ויאמר להם שמשון השבעו לי פן תפגעון בי, זה מת בנקור עינים ואת עיני צדקיהו עור, וזה מת בנקור עינים ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו, הדא הוא דכתיב מקרה אחד לנשבע וגו'. (שם כ א)
...ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק, מהו בנחל שורק, שנעשה כאילן שאין עושה פירות, כך כיון שנשתלש בחטא נעשה מועד לעבירה... (במדבר ט כה)
...אינו אומר משבט אלא ממשפחת הדני ללמד שהיה אביו מדן ואמו של מנוח מיהודה, ועל זה אמר יעקב (בראשית מ"ט) דן ידין עמו וגו', כמיוחד שבשבטים זה יהודה, לכך הקישו ליהודה שמארץ יהודה היה ואמו היתה מיהודה... נמצא שמשון בא משבט דן ומשבט יהודה, שכך אמרו אמיה דשמשון הצללפוני שמה והיא מיוחסת על שבט יהודה, שנאמר (דה"א ד') ושם אחותם הצללפוני. (שם י יג)
כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן, גלוי היה לפני הקב"ה ששמשון יהיה הולך אחר עיניו לפיכך הזירו בנזיר שלא יהיה שותה יין, לפי שהיין מביא לידי זמה, ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחרי עיניו, אילו היה שותה לא היה לו תקנה לעולם מרוב שהיה רודף אחר זמה... והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, בו תהיה חלה נבואת יעקב שאמר (בראשית מ"ט) דן ידין עמו וגו' יהי דן. (שם י טז)
קרבנו קערת וגו' הרי זה הקריב קרבנו כנגד שמשון, לפי שברכת יעקב לדן לא היתה אלא על שם שמשון, וגם גבורת שמשון לא היתה תלויה אלא בנזירותו, לכך הקריב נשיא דן על הסדר הזה. הדא הוא דכתיב קרבנו קערת כסף, זה היה נזיר טהרה ולכך קרא לו קערה שהוא היה מביא לחם... ולכך קרא מזרק שנזרק שמשון מן אחיו שלא רצה לישא אשה מבנות אחיו כי אם מבנות פלשתים, דבר אחר מזרק על שם שקראו נחש ושפיפון שהם נזרקים על הארץ, שהיו להם רגלים והולכים על גחון, וכן שמשון היה חיגר בשתי רגליו... דבר אחר שניהם מלאים סלת וגו', לפי ששמשון בין קודם שנתגלח שער נזרו בין לאחר שנתגלח שער נזרו היה כנזיר טומאה על שטימא עצמו בגויה היא גרמה לו לאותו גילוח... (שם יד כא, וראה שם עוד)
שנו רבותינו... וכן שני גבורים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם, שמשון מישראל וגלית מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם... (שם כב ו)
...הראה לו (למשה) מדן עומד שמשון... (שם כג ד)
דבר אחר וירד מיעקב, שעתיד לצאת מבני בניו של יעקב, והוא שמשון בן מנוח שיאביד שריד מעיר. (במדבר כד יח)
דן ידין עמו זה מנוח, יהי דן נחש זה שמשון, כשם שהנחש יוצא לעצמו כך שמשון יוצא לעצמו והורג. דבר אחר כשם שהנחש אם לוקה בזנבו או במעיו אינו מת, כיון שהוא לוקה בראשו מת, שנאמר (בראשית ג') הוא ישופך ראש, כך היה שמשון, אסרו אותו בידיו וברגליו ולא נודע כחו, כיון שגזזו ראשו מיד (שופטים ט"ז) ויסר כחו מעליו. ואף על פי כן הנושך עקבי סוס, שהוא אחז בשני העמודים והפיל את הבית, שנאמר (שם) וילפת שמשון וגו' ויפול הבית על הסרנים וגו'. כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר לישועתך קיויתי ה'. (אגדת בראשית פרק פב)
ואל יתהלל הגבור בגבורתו, ואל יתהלל שמשון בן מנוח בגבורתו, אמרו עליו על שמשון שמבית מושבו עד בית כתפיו ששים אמה, כיון שמת בטלה גבורתו... (ירמיה פרק ט, רפד)
אם תשאל אם כן למה אמרת יפת בא בגלגול שמשון, הוי ליה להציל לשמשון בזכות יפת שהעלים עיניו מן ערות אביו, תדע שכן היה האמת שיפת נתגלגל בגלגול שמשון כדי ליפותו ולצדקו עד שנתגדל להיות בן עשרים שנה, ואחר כך כשהתחיל לצאת לתרבות רעה ללכת אחרי ראות עיניו פרח ממנו אותו ניצוץ יפת ונשאר נפשו ורוחו של שמשון בלתי נשמה עם סמא"ל ומאד"ים, וכהו עינים דיליה סטרא דיפת בגין שלא רדף אחר נשמתו שהיה של יפת. והקב"ה פרע ליפת בשביל אותם עשרים שנה שבקש להדריך לשמשון וכו', שנתגלגל בכורש והיה לו חלק בבנין בית המקדש שנבנה על ידו. (נח)
ונתגלגלו שני ניצוצות משני נשמות בגוף של שמשון, ניצוץ א' מן יפת בשביל שעשו לא הביא יין לאביו כשהביא לפניו לאכול מצידו, כמו שעשה יעקב, נעשה נזיר שלא יהנה מן היין המשומר וכו'. וכן הב' נשמות בגוף א' שהוא שמשון והיו מקשקשים במעיים ופעמים שהיו מתחממים בלבו לעשות מלחמה, ופעמים היה מתקרר בתוקפא ולא לחנם רדף אחר נשים נכריות ואחר מראית עינו, וכמו שעשו היה מצער לרבקה מבטן כך נגזר עליו שיהא נזיר מבטן, וגם כן שיעשה צער לאמו על ידי נשיו, הדא הוא דכתיב "קצתי בחיי מפני בנות חת", כך עשה שמשון שלקח מנשים נכריות, לכך אין לתמוה מאלו הרמאים שבאו על שמשון, כי היה התולדה מתחת השמש, הוא סמ"אל ומאדים שחשב על יעקב בא לו גמולו בראשו, ולכן נקרא שמשון נכפל ביד סטרא דיליה שהיה לו עין הרע בסטרא דיליה כהו עיניו ונתרוצצו בו סטרא דיליה. בסוף אמר תמות נפשי עם פלשתים ונאבד מן תרין עלמין. (תולדות)
וישלח ה' את ירובעל ואת בדן, דע כי אמרו רז"ל בדן הוא שמשון, והנה הוא גלגול נדב בן אהרן, כי בד"ן אותיות נד"ב, ולפי שנדב לא רצה לישא אשה לכן נענש שמשון להיות טוחן האסורים עם נשי פלשתים. (שמיני)
יהי דן נחש - היכדין יקטל שמשון בר מנוח ית כל גברי פלשתאי לפרשיא ולרגלאי ויעקר סוסותהון וממגר דבביהון לאחורא... אמר יעקב לא לפורקניה דגדעון אנא מסכי ולא לפורקניה דשמשון אנא מודיק דפורקנון פורקן די שעתא אלהין לפורקנך סכית ואודקית ה'... (בראשית מט יז)
לישועתך קויתי - נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו וסופו לומר זכרני נא וחזקני נא אך הפעם וגו'. (בראשית מט יח)
דן ידין עמו - כי דן יקום נקמת עמו כל שבטי ישראל כאחד, והטעם כי פלשתים הרעו לכל ישראל כמה פעמים... ולא היה בשופטים מי שהכניעם או שנצחם כלל, ואף על פי שכתוב בשמגר ויך את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר, איננה נקמה, על כן כתיב בשמשון והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, ולקח נקמת ישראל מהם כי הרג מהם עם רב וכל סרני פלשתים המית. והזכיר ידין כי היה הנוקם הזה שופט לא מלך. ואפשר שזה דעת אונקלוס שאמר ביומוהי יתפרק עמיה... (בראשית מט טז)
לישועתך קויתי - לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אוביו זולתי שמשון, שהוא הנחש הזה, כדכתיב והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט, והוא היה האחרון לשופטים, כי שמואל נביא היה ולא נלחם להם, וכאשר ראה הנביא תשועת שמשון כי נפסקה אמר לישועתך קויתי ה', לא לישועת נחש ושפיפון כי בך אושע לא בשופט, כי תשועתך תשועת עולמים. (שם שם יח)
ואל תאכלי כל טמא - לרז"ל דברים האסורים לנזיר, ויונתן תרגם כל מסאב. כי לרז"ל נטמא שמשון למתים. ותימה איך נטמא מי שציוה עליו הבורא להיות קדושתו מבטן בבנות פלשתים. ונראה שגייר כל הנשים שלקח, כי חלילה שופט ישראל יעבר על לאו לא תתחתן בם החמור ומביא האדם לידי כפירה, ולא נמצא שנענש על כך, והיה זה מה' שינקם מפלשתים, אבל לא הושיעם תשועה שלמה שהדור לא היה ראוי. ובתחלה היתה כוונתו בבנות פלשתים לטובה, למצא עלילות לנקום בהם, ואחר כך גברה תאותו והפסיד כונתו הטובה בתאותו הבהמית שנתערבה בה, ולכן נענש שנקרו עיניו. (שופטים יג ד)
ותחל רוח ה' לפעמו - אולי היה לו שם דבר עם האויבים, או לפעמו - לחזקו, ולרז"ל מענין פעמון, רוח נבואה מקשקשת לפניו כזוג, ופירושו רוח נבואה של יעקב "יהי דן נחש" החילה אז. (שם שם כה)
ויך מהם - קבלו רז"ל שהיה מטמא למתים כי לא נדר נזיר מעצמו, ולפיכך הכה בפלשתים והפשיטם. או שנטמא רק במלחמת מצוה נגד פלשתים, וקבלו רז"ל שנזיר מטמא למת מצוה. חליצותם - בגדיהם וזיינם, ובדמיהם קנה הסדינים, או שהסתפקו בחליפות שבמרמה לקחו ממנו. (שם שם יט)
אם תעשון כזאת - אילו עשיתם זאת בתחלה כאשר גזלו את אשתי היה טוב, אבל לא חששתם עד שנקמתי אני נקמתי, לכן לא אחדל עד אנקום עוד פעם. (שם טו ז)
ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדים... (איסורי ביאה יג טז)
שמשון לא היה נזיר גמור, שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה, וכיצד היה דינו, היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר להטמא למתים, ודבר זה הלכה מפי הקבלה. לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר מן התגלחת ומן היין לעולם, ואינו מגלח כל שנים עשר חדש כשאר נזירי עולם, ומותר להטמא למתים... (נזירות ג יג)
...ואמר שלידתה תהיה נסית, כדי שהבן ישים אל לבו שהוא כלי מאת האלקים ושליח ההשגחה, ויהיה נזיר לקנות מזג טהור בהפך הפלשתים, ותהיה זו סבה לשנאתו אותם והלחמו בהם. ובדברי הרלב"ג בזה הבל, שאין השיער מרבה הגבורה ולא הנזירות, ואולי גם ציוהו להנזר מיין שלא יחשבו שגבורתו מעשה שכרות, וגדול שערו לאבל על שפלשתים מושלים בישראל. (שופטים יג ד)
והנה כפיר - סימן שהפלשתים יבקשו נפשו, וישסעהו - סימן שישסע הפלשתים בלי חרב. (שם יד ה)
שמשון - מלשון שמש, שכאשר יצא מנרתיקו תלהט רשעים ומרפא לצדיקים, וכן היה שמשון לישראל ולפלשתים, וכן דומה לשמש שבגדלו מתברך והולך. (שם יג כד)
והנה כפיר - ה' רמז לו שפגיעתו באשה רעה, ולכן לא הגיד הדבר לאביו ולאמו שלא יניעוהו מהדבר. (שם יד ה)
ביום השביעי - ולא רצה לחלל קדושת שבת במשתה עם הפלשתים, ואז דברו אתה ובכתה עליו שארית ז' הימים. (שם שם טו)
ויבא אליה - לא כדרך כל הארץ חס ושלום, אלא כדי שהיא תאמר לעזתים לאמר שיתפרסם בואו בעיר. ויסבו - להודיע בכל העיר. ויתחרשו - שישמש כל הלילה ויחלש, ובבוקר בצאתו יפלו עליו מאחוריו. והוא לא המתין להם אלא אחז בשער ויצא. (שם טז א)
ובמדרש בפרשה זאת (פ"ח ב') זה קרבן אהרן, זה שאמר הכתוב ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל... אבל המדרש הזה בא לבאר שהיה קרבן אהרן קדוש לגמרי, ולכך לא היה נאכל להדיוט רק לגבוה, ומביא הכתוב מן האוכל יצא מאכל, דודאי קשה מה שהכתוב מספר ענין החידה, ולא היה צריך לפרש ענין החידה ולהאריך בזה, רק כי הכל היה רמז לשמשון, וזה שאמר שהיה מתמה שמשון אריה אוכל כל חיות וכו', ומה תמיה הוא זה וכלא היה זה נס כלל, כי דרך דבורים להיות בכל מקום. אבל ענין זה, כי הקרה השי"ת שיהיה סימן אליו שינצח אויביו, כי מה שהרג הארי אין זה ראיה ברורה כל כך, כי אולי מקרה קרה הוא, אך כאשר מן האוכל יצא מאכל ומן העז יצא מתוק, הראה לו הקב"ה סימן, וזה כי האדמה מוציאה כל אוכל, והאדמה היא נעבדת מכל שעובדין אותה, וכאשר מן האוכל יצא מאכל, הראה לו השי"ת כי הארי שהוא יותר בכח מכל חיות האדמה, ואין יותר חזק כמו הארי, והוא נחשב כמו אדמה נעבדת אל שמשון, ויצא מאכל מן הארי, וזה רמז כי שמשון יש בו כח אלקי, ולכן הארי שהוא יותר חזק נחשב אצלו אדמה חמרית, כי האדמה בשביל שהיא אדמה חמרית מוציאה מאכל כאשר ידוע. ולפיכך אמר (שופטים י"ד) "ומן העז יצא מתוק", שהיה מהפך השי"ת אל שמשון העז למתוק, וכל זה מפני שבחו של שמשון כח שלו אלקי. והיינו שמפרש קודם כי היה רוח הקודש שורה עליו...
ואלו שלש המחלוקות מורים על דברים גדולים, כי מי שסובר כאשר היה רוח הקדש שורה עליו היה טוחן הרים זה בזה, מורה על גודל כח שהיה לו כששורה שכינה עליו. ומי שאמר שהיה פוסע פסיעות מן צרעה לאשתאול, מורה כי כאשר השכינה שורה עליו לא היה לו מנוחה מפני כח אלקי שעליו. ולמאן דאמר שהיו שערות שלו עומדים ומקישים זה לזה מורה על גדולה היראה והפחד שהיה לו כאשר שורה עליו רוח הקודש. וכל אחד מוסיף על הראשון.
ואלו שלשה דברים ידועים בחכמה בסוד שמשון שנקרא על שם השמש, ונקרא על שמו של הקב"ה כדאיתא בסוטה י', והכל נרמז במה שהרג את הארי ויצא ממנו מאכל, לפיכך היה לשמשון דבר זה והיה לגמרי דומה לאהרן מצד זה, וזה ידוע לנבונים וחכמים. וכאשר ראה שמשון כי המעשה הזה הוא סימן שיהיה מנצח את פלשתים, אמר להם זאת החדה, ולא פירש להם החדה מפני שהוא סימן שינצח את פלשתים, כי מה שהרג הארי ויצא מן האוכל מאכל הם שני עדים, ולא בחנם היה זה רק לסימן אליו... (דרשה לשבת הגדול)
שמשון בעיניו מרד... אלו שני דברים הם דברים גדולים, כי אלו שנים שמשון ואבשלום כל אחד ואחד היה לו חטא מיוחד, שמשון מצד העין, שהיה חסר והיה מבקש למלאות תאותו, כי עינו של אדם אינו שבע, ודבר זה היה חטאו, וכפי חטאו היה עונשו... ויש לך להבין כי שמשון ואבשלום שניהם נזירים היו, ומפני אותה מדריגה עליונה אשר היה להם בשערות שלהם אשר על הראש הלך שמשון אחר עיניו שלא היה שבע עינו לגודל העין. (חידושי אגדות סוטה ח ב)
תחלת קלקולו, יש לך לדעת ולהבין השם הזה, שהיה התחלת קלקולו בעזה, שהיא לשון עז וחוזק, כי במדה זאת היה חטא שמשון... (שם ט ב)
שברכו באמתו וכו', דע כי עניין שמשון ומדריגתו שהיה נזיר מבטן אמו, והנזיר כתיב אצלו (במדבר ו') "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", נמצא כי הראש הוא כלי ששם ההכנה לקבל קדושת הנזיר... אמנם מה שתולה הדבר בראש, מפני כי הראש שם כחות הבלתי גופניות שראוי להם הקדושה... ושמשון היה מוכן למעלה זאת ביותר מכל אדם לקבל קדושה זאת, וזה היה כח שמשון וגבורתו, כי הדבר שהוא גוף חלש ותש והוא מתפעל, אבל הדבר שהוא בלתי גוף אינו מתפעל, ומה שהיה בשמשון קדושה אלקית שהיה נזיר והיה מקבל כח אלקי, זהו כחו וגבורתו של שמשון. וידוע כי מן הראש ימשך הזרע אל אברי המשגל דרך חוט השדרה, וזה שאמר כי היה אמתו כבני אדם וזרעו כנחל שוטף. וביאור ענין זה, כי היה הזרע הנמשך מן הראש המקבל קדושה אלקית, שהיה שמשון נזיר אלקים מקבל ראשו הקדושה האלקית יותר מכל אדם, לכך היה זרעו כנחל שוטף, כי היה בא הזרע מן המקור אשר לא יכזב הוא השי"ת... כי דבר זה מורה הקדושה האלוקית שהיה מקבל ראשו של שמשון... ובפירוש זה גילו לך דברים נפלאים בענין שמשון, שהיה משתוקק אל הפועל הזה הוא המשגל עם שהיה קדוש ביותר, ולא עוד אלא שהיה משתוקק לבא אל נכרית ולבעול בת אל נכר והוא הפך הקדושה ששיך לשמשון, ואין ספק בדבר כי לא היה במקרה כלל, כי אין דברים כאלו במקרה, אבל מפני שהיה זרעו כנחל שוטף, פירוש שיש לו מקור שממנו בא, ודבר זה גרם לו השתוקקות ביותר לאחרים, וכמו שכל אדם משתוקק שיבא זרעו אל הזולת והוא האשה, כי כן הוא בענין הבריאה, ומפני שהיה זרעו עוד מופלג בכח יותר והיה כנחל שוטף, היה יוצא חוץ לגדר עוד כי היה משתוקק ומתאוה אל זולת שהוא יותר רחוק ממנו והיא הנכרית. (שם י א)
בין כתפיו של שמשון ששים אמה וכו', שרוצה לומר כי כח ששים כחו, ובארנו במקום אחר כי מספר ששים שהוא מספר מלא ושלם, וכחו של אדם הסובל המשא הוא בין כתפיו של אדם, לכך יאמר כי היה בין כתיפיו של שמשון ששים אמה, כלומר כח שלם נושא הכל. ותדע עוד כי כח הגבורה מיוחד לששים בפרט, כדכתיב (שה"ש ג') "ששים גבורים סביב לה מגיבורי ישראל" וגו', לכך בין כתפיו ששם היה שורה כח הדין והגבורה היה ששים... (שם, וראה שם עוד)
עד כרמי - ושמשון הלך סחור סחור לכרמא. שואג - וחז"ל גמירי דאבי תרי לא נפיל אלא שהיה יחידי. וישסעהו - ושמשון הבין מזה שה' הכין להצליח נגד האויבים. (שם יד ה)
ומצאתם - רוצה לומר תוכלו למצא פתרון החדה סביבות העיר אם תחפשו. (שם שם יב)
ויגד לנו - יוותר על הערבון ויגיד לנו החידה, ותבך - ומה' היה שלא בקשה כן, כדי לשלח משטמה בין שמשון ופלשתים. (שם שם טו)
ויחר אפו - שלא רבתה את ריבו, וחשד שזינתה, וכן היה. (שם שם יט)
במדרש בפסוק וישבו לאכל לחם... כדי שיהיה לנו קיום בגלות הוכרח להיות בהם רמז משנאת חנם כנ"ל. כעין זה שמעתי מפי מו"ז בשמשון הגבור, לאשר היה מוכן לתקן אות ברית קודש שנקרא נזיר מן הבטן, הוכרח להיות נכשל קצת במדה זו, (כי היה צריך להכניס עצמו במקומות מסוכנים, בהעלותך תרמ"ד). (וישב תרמ"ו)
ועל כן היתה אמו עקרה מצידה, כמ"ש הנך עקרה, דהיא משבט יהודה כמ"ש בב"ב (צ"א א') דהיא הצלפונית, והיא הנזכרת בדה"א (ד' ג') בבני יהודה, כי כך סדר התיקון של הקלקול דדן שיתחבר עם יהודה בחיבור גמור, כמער איש ולויות והיו לבשר אחד בשמשון, ולפיכך נתגלה המלאך לה כי התיקון היה מצידה, ולפיכך גם העקרות מצידה, דעל זה היה הקטרוגים שלא יתגלה בעולם הזה אור כזה של תיקון כל קלקולים היותר גדולים הנוגעים עד השורש פורה ראש ומכסים למראית עין כל רושם היהדות, ודבר זה אינו גלוי בעולם הזה כלל, ועל כן הוצרך להיות נזיר מהבטן, ודבר זה לא מצינו דוגמתו שיכול מלאך להזיר בנזיר הנער טרם יוולד. וענין הנזירות הוא הפרישות מתאוות ועל זה הוא גידול השער שהוא ניוול הגוף...
ויעקב אבינו ע"ה שחשב על שמשון שהוא משיח, כמ"ש בב"ר, היינו שראה גם בו התחלת תיקון זה, ועל זה נאמר והוא יחל להושיע, היינו התחלת ישועה לבד ולא הגמר, שהגמר יהיה על ידי משיח שמיהודה, הוא יברר לגמרי קדושת שורש ישראל אף אחר שחטאו, עד שביום ההוא יבוקש עון ישראל ואיננו. ושמשון היה ההתחלה לזה. ולפי שבא לתקן השורש וההתחלה שהוא מהשי"ת על כן גם התעוררות התיקון היה על ידי השי"ת בעצמו, דלא נזכר שהתפללו על זה, רק אחר כך נאמר ויעתר מנוח, ולשון ויעתר דמשמע הפיכה כעתר ושינוי רצון. ולכאורה לא נתחדש שום דבר אחר כך, דכבר אמר לה המלאך זה קודם גם כן, אבל ענין הבטחת המלאך היתה רק לאתערותא דלעילא למנוח על התפלה, כי מפני הטענה דאתה הסיבות היה המשפט שהשי"ת יעורר גם כן על התיקון קודם האתערותא דלתתא, ואמר "והרית" דעדיין לא נתעברה, והדירו בנזיר קודם הלידה דהיינו בשרשו שלמעלה עד שלא שלטו בו השותפין האחרים, וחזר ואמר "הנך הרה" כאלו כבר מעוברת בלא שיתוף כח האב עדיין, כי החסרון היה מצידו, אך אלו היה כן שלא היה בו החסרון שורש פורה אם כן לא היה בו התיקון לחסרון זה ולא הועיל כלום. אבל דבר זה לא היה אפשר למלאך להבטיח, כי על זה היה צריך לתפלת מנוח "מה נעשה לנער היולד", היינו מה יעשו הם בשותפותם לו שיהיה בא מכח שניהם, ושיוכל לתקן הכל. והבטחת המלאך היתה רק לאתערותא לתפלת מנוח זו שהיפך כעתר לחדש הוצאת נפש זה המתייחסת אחר שניהם, שהוא תיקן הקלקולים היותר גרועים בקלקול הברית. וקבלת התפלה היתה בגילוי המלאך לבד, שדבר זה הוא השגה ומדריגה כעין נבואה, שעל ידי זה נזדכך לבו ונעשה הוא כלי מוכן לזה ולא שאל עוד מה נעשה, רק "מה יהיה משפט הנער ומעשהו", כי מיד בראות המלאך הרגיש בעצמו קדושה וטהרה בלב והבין שאפשר מעתה להיות התיקון על ידי צאצאיו. ושאל על משפט הנער אם יתקן לגמרי, והוא לא השיבו על זה כלום, דגוף הדבר במשפט הנער תלוי בבחירה, ואפשר אלו זכה היה באמת הוא המתקן הכל, וכמו שחשב יעקב אע"ה, כי יעקב איש האמת לא יטעה בשקר חס ושלום, ובודאי היה כלי מוכן לזה אלא שגרם החטא. והמלאך הבטיח דעל כל פנים הוא יחל וגו' ויהיה המתחיל אבל לא אמר שלא יגמרו בבירור. ומנוח כשהרגיש הקדושה בנפשו חשב גם כן דאפשר שיהיה על ידו התיקון הגמור, וזהו שאלתו על מעשה הנער היינו עד היכן יגיע מדריגת תיקונו, והוא לא השיב על זה כלום, דהוא דבר התלוי בבחירה, רק על הנהגת האשה שהיא העיקר בתיקון והיא כבר בעולם, והבחירה בידה, וכפי השתדלותה כך יהיה הוספת הכח לנער מצד התולדה המורשה מאבות, ועל כן נקראה גם לידת שמשון על ידי תפילת מנוח דאף על פי שהובטחה תחלה הנה כפי מה שכתבנו סיבת עקרותה היתה רק מה שנשואה למנוח, ושתוליד נפש כזה המחבר יהודה ודן לתקן השורש פורה הנמצא בדן... (חלק א פוקד עקרים עמוד כג)
...וההתחלה בשמשון, דנקרא גם כן על שמו של הקב"ה "כי שמש ומגן ה'" וכמ"ש בסוטה (י' א') ומסיק מעין וכו' אף שמשון מגין וכו', כי היה לו מעין השגת אור זה לענין ההגנה נגד אומות לבד, וכמו יוסף שטנו של אומות כן הוא רבים אשר המית במותו וגו', כי זה כל כחו לכלות האומות שהם שורש הערלה המקפת לאות ברית קודש... ובביאת ארמית ממשכא ערלתו ועל כן נשבה בידם. ולפי שנתגאה בעיניו, היינו מ"ש "כי היא ישרה בעיני", שהכיר את עצמו כי עיניו מלאות קדושה, ומה שישר בעיניו ודאי הוא ישר גם בעיני השי"ת, וכמו שהיה באמת כמפורש בכתוב שם אחר כך "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא" וגו', אבל מכל מקום סביביו נשערה מאד, ונחשב זה לגיאות מה שסמך על זה דישרה בעיניו, דאדם בעולם הזה צריך לעולם לחשוד את עצמו אולי גרם החטא לאיזה טעות... ומאחר דזה נחשב לגביה לגיאות שעדיין אינו מבורר, אם כן גם גוף המעשה אין מבורר והגיע לו העונש אגוף המעשה מה שנפל בידם והוא טוחן בבית האסורים, כמאז"ל דזהו חיבור עוד יותר עמהם להיות נמשך ערלה עוד יותר. והם חשבו ע"ע להשקיעו בטומאה חס ושלום לגמרי, ועל כן נקרו עיניו, כי היה נראה מזה שלא היה קדושה גמורה בעיניו, שעדיין לא נתברר הדבר בעולם הזה ונחשב לגיאות... שכל שורש שמשון היה אדרבא לכלות הערלה ולהסירה מעל הברית קודש שהוא כליון האומות שהם הערלה והקוצים הסובבים ומקיפים לשושנה העליונה הם כנסת ישראל, ולברר שלימותו ותיקונו הוצרך למסור את עצמו למיתה, ואז רבים אשר המית במותו וכו', ואז נתגלה לכל כי מה' הדבר להמית הפלשתים, וגם שבייתו בידם כדי להמית על ידי זה רבים, וזהו התיקון להחטא שהיה נראה כחיבור לעכו"ם והמשכת ערלה, ובאמת הוא אדרבא כריתתם והסרתם... ויוסף הוא המוגדר בפעל מביאת ארמית, ושמשון הוא המתקן אחר החטא, ונתעקרו אמותם מפני הקטרוגים שהיו נגד קדושה זו עד שזכו לישועת ה' להוציא נפשות אלו העוקרים משתיתם של אומות העולם... (שם שם עמוד כה)
והנה שמשון שנקרא על שמו של הקב"ה ויעקב דימה עליו שהוא משיח, והכתוב מעיד עליו שהחל רוח ה' לפעמו שהיה בעל רוח הקדש, ודאי שהיה מלא קדושה ומרוחק מתאוות בתכלית, בפרט שהיה נזיר אלקים, וענין הנזירות הוא פרישות מתאוות והוא היה נזיר מבטן כי נוצר כך, ולפיכך תמהו עליו אביו ואמו האין וגו', כי הם ידעו שאיננו משוקע בתאוות, והוא השיב דישרה בעיני, דהוא מכיר שהדבר ישר... אבל הוא טעה בזה במה שחשב דמאחר דישר בעיניו על כן תלה הישרות בה לומר דגם היא ישרה דלולי כן לא היה חושק לה, והאמת דהיה מה' אבל רק לבקש תואנה בפלשתים ולא שיחשוק לה באמת כלל, ואף שהוא נקי מתאוות דמה שרצה היה מאת ה', מכל מקום מה שסמך על זה וחשק על ידי זה לה עצמה לחשוב שהיא גם כן ישרה זהו נקרא הליכה אחר עיניו ושמרד בעיניו.
ורמב"ם בהלכות אסורי ביאה כתב דגיירן, ופשטות הכתוב לא מבואר כן, דעל זה לא אמרו לו אביו ואמו האין וגו', וגדולי ישראל נשאו גיורות כיהושע לרחב, ורז"ל קרו לזה מרד, ואיתה שם (סוטה ט' ב') הוא איוה לדבר טמא. ואף שהמשנה למלך שם כתב ליישב זה הואיל ונתגיירו לשם איש ולא לשם שמים ושלא כדין קיבלם על כן מחשיבן הכתוב כגויות ע"ש, בשמשון ושלמה, הנה מאחר דהכתוב ורז"ל חשבוה לעכו"ם שפיר קרינהו בנות הערלים, אף דתתגייר, כיון דאינו גרות כראוי... אי לאו דחשבה לישרה מפני ההליכה אחר עיניו לא היה מתאוה לה ולא נוגע בה רק משתדך לבד, דכל חשק פלשתים להתדבק בישראל כמ"ש בסוטה (י' א') דכל אחד הביא לו אשתו לבית האסורים שתתעבר ממנו... ובאותו כח שהם רוצים לינק החיות והשפע מקדושה באותו כח עצמו יוכל אדרבא לשוב גם מעט הניצוץ הקדוש שבו אל הקודש, ולפי זה היה הכנה לקליטת הניצוץ קדושה מהם, זה גרם טעות שמשון לחשוב דהיא ישרה ושבה היא הניצוץ קדושה שיוכל לקלטו על ידי שישאנה. ובאמת היא היתה רק הכנה לזה, ועיקר נצחונו היה אלו לא טעה ללכת אחר עיניו ולהביט אל מה שהוא רצון השי"ת לבד, דהיינו בקשת התואנה לבד, אז היה מנצחם לגמרי עד היסוד בם. אבל לפי שנחשב לו למרד הכם רק שוק על ירך, הם הירכין שסביב היסוד ולא נגע עד היסוד לכלותם לגמרי. ואחר כך שהיה טוחן בבית האסורים כדרז"ל על אלו ודאי אי אפשר לומר שגיירם, וזהו שורש הירידה דדן שהיה הענן פולטן כאלו הם חוץ למחנה ישראל ואינם בכללם חס ושלום, והיינו בביאת ארמית, שאיתא בעירובין (י"ט א') דמימשכא ערלתו ולא מבשקר ליה ונדמה לעכו"ם, כי לולי כן אי אפשר להתחבר כנ"ל. ועל כן אמר "תמות נפשי עם פלשתים" שחשב חס ושלום נפשו אבודה גם כן עם פלשתים להיות כמוהם, ובחר במסירות נפש בשביל ישראל ושינקום על ידי נקם עיניו כי יתקן גם כן בזה מה שחטא בעיניו, דאם כן יוכל לנקום נקמתו על זה מהם, ועלתה בידו, כי רבים אשר המית במותו וגו', כי במסירות נפש למיתה קלט הניצוץ קדושה מהם כידוע בסוד י' הרוגי מלוכה...
וניצוח שמשון שבא מדן הוא על ידי גבורתו שהוא כח טבעי, וכפלשתים הבאים בנצחונו של גלית אבל סופם שאבד ואבדו עמו, כי הם באו בגבורת בשר ודם, אבל גבורת שמשון אינה גבורת בשר ודם רק על ידי שהיה נזיר אלקים ומן הבטן כח אלקים ומדת הגבורה שלמעלה היתה בקרבו, וידע שכל כחו וגבורתו מאתו ית', וקודם מותו ביקש "אד' הוי"ה זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלקים ואנקמה" וגו', פתח אד' הוי"ה שכל כונתו לייחד קב"ה ושכינתיה שהם ב' שמות אלו, וכנודע דבמסירות נפש למיתה עולה בסוד מיין נוקבין לשכינה להתעוררות הזיווג, וזהו זכרני נא, כענין וזכרת את אמתך. והוא היה שופט ישראל וראש הדור היה שורש לכלל הכנסיה שבאותו דור, ועל ידי זה הזכירה לטובה ממילא יתחזק כחו וגבורתו משם האלקים שממנו יניקתו... (שם שם עמוד לט והלאה)
...ובאמת בטח בנפשו דעינו לא יכול להכניס בלבבו חמדות זרות כלל. ולפי שסביביו נשערה מאד נחשב זה לחטא מה שהכניס עצמו לענין כזה ולתקיפות כזה לסמוך על עצמו כל כך אף בדבר זר כזה.
ועל כן נקרא דן גור אריה כמו יהודה מצד התוקף שהיה בשמשון דוגמת שלמה הע"ה דמיהודה בנשיאת נשים נכריות, והיה לו תוקף כזה לומר אני ארבה ולא אסיר, שאף ביציאה מגדר התורה לא יפלטנו הענן לחוץ כלל. וביהודה היה זה בהתגלות עולם הזה, כי הוא ראש לכל המחנות ולא נפלט שום נפש מהם לחוץ כלל, וכל העמים היו עבדי שלמה שמלך על כל העולם כולו, מה שאינו כן שמשון שנפל בידיהם, דעל ידי הסרת ההבדלה מזה נמשך שליטה חס ושלום להם להיות של נ"נ וחביריו, ועל כן כשנסתלקו ענני כבוד יכול לשבות ממנו שבי, וכן שמשון נשבה בידם, אבל גם זה היה לרע להם, כי רבים אשר המית במותו, שאז יצאה נפשו הקדושה מתחת ידם מאשר המית בחייו... וסוף סוף גם שמשון היה שופט ישראל וראש הדור כשמואל בדורו... שהיה שקול נגד משה ואהרן, כי היה כלול מנצח והוד, שמשם יניקת הנביאים, וכך שמשון מצד הגבורה דאיזהו גבור הכובש את יצרו, וכל גבורה דבני ישראל הוא רק בזה, וגם גבורה גופנית הנשפעת להם מצד הקדושה ומהשי"ת הוא רק על ידי תוקף גבורת נפשם בכבישת היצר, ובודאי כך היה שמשון שנתגאה בעיניו ששם התחלת שליטת היצר דעין רואה... ובמקום תוקף המעלה שם הוא תוקף החסרון דכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו כידוע משליטת האדם בליעל באדם דקדושה בחטא אדם הראשון היה אבר באבר וזה לעומת זה עשה אלקים...
...כי הוא שהיה הגבור דישראל שבכל הדורות, היינו שהיה בו כח הגבורה היותר אפשרי לאדם לפי מה שהוא אדם, עד שאיתא עליו בב"ר שם כאחד - כיחידו של עולם שאינו צריך לעזר. וכל גבורה חיצונית שבלבושים הגופנים הבא מצד הקדושה מהשי"ת היא נמשך מגבורה הפנימית שבלב בכבישת היצר, גם כן לא היה צריך לעזר וסיוע, שעל כן חשב בעצמו שאין צריך כלל להגדרת התורה המזהרת לא תתורו וגו' אחרי עיניכם, והוא הלך אחר עיניו, כי כל מצות התורה הם לעזר וסיוע לאדם שיוכל לעמוד נגד יצרו... והוא היה נזיר אלקים מן הבטן, היינו קודש לה' בשרשו ותחלת יצירתו מלידה מבטן והריון, ובזה היה כחו גדול בהתגברות היצר שאפילו היה נכנס למקום שנכנס לא נפרד מקדושתו כמלא נימא, ובכל תאות שבעולם שטעם לא היה טועם הנאה גופנית כלל, אבל לא ידע שאפשר שיגולח ראשו ויסור כחו...
הענין נראה לומר כי שמשון שהיה ראש הדור ובית קדש קדשים שבאותו דור והיה גם כן נפשו בכלל דור המדבר שהם הראשי עם הוא היה השורש מאותן נפשות דבני דן שפלטן הענן או שהרגן עמלק...
ושמשון יוכיח שכל כחו וגבורתו היה תלוי בשערותיו, ובהם היו תלויות אותן נפשות שפלט הענן, וכשנתגלח סר כחו עד שחזרו לצמוח שהוא כענין תיקון קצת נפשות הנדחות לגמרי השי"ת חושב מחשבות שלא ידח מהם נדח על ידי סוד הגלגול, דאחר שנגזזו הראשונות חוזר לצמוח מחדש. ובשמשון כבר היו נתקנים אותן הנפשות שהיו דוגמת שערות הנראות מותרות שנגזזים ונשלכים, ובשמשון נתברר שגם הם מכלל הקומה שעיקר גבורתו תלויה בהם והוא נזר אלקיו שעל ראשו מהבטן וקדושתו מתולדה. ונמצא דמה שנראה יציאה מהקדושה הוא אדרבה עיקר הקדושה, וכך נעשה אחר התיקון לרע לו, דנתברר דבאמת בזה עיקר הקדושה דזה תוקף קדושה יותר, שאפילו בעת היציאה מהקודש הוא מלא קדושה, וזהו שאינו צריך לעזר וסיוע. אבל באמת יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו אפילו בכל כח השתדלות אדם. ובאת דלילה שהיתה דוגמת חוה ראשונה ודלדלה את כחו ולבו, דהיינו שעשאתו כאבר המדולדל שלא יכול לתלשו ולהפרידו לגמרי כדבר הנגזז ונשלך, רק נשאר מדולדל שעדיין ממשיך חיות ויכול לחזור ולהתחבר ולהיות כמו שהיה, וכך היה בגלוח שערו והסרת כחו שחזר לצמוח וחזר אליו כחו. ומכל מקום דלדלתו לשעתו בכחו ולבו ומעשיו, כמ"ש בסוטה ט' ב' הכח נמשך מהחכמה, כח מה כידוע, והלב בו כח הגובר בכבישת היצר. וכבר ידע בנפשיה ליזהר מלהגיד לה ולשמור פתחי פיו משוכבת חיקו כאשר כבר התל בה ג' פעמים, דהבין שאין להגיד לה האמת. ועם כל זה לא יכול לעצור בנפשו כאשר אלצתו בתאות לכבוש יצרו והסירה בינת לבו ממנו, וזהו ב' המדרגות שנתעלה בהם בדורו דוגמת משה ואהרן והיא דלדלתם. ועל ידי זה ממילא דלדלה מעשיו גם כן, כי אלו ב' הם נגד עין רואה בכח החכמה שבמוח, ולב חומד ועל ידי זה כלי המעשה גומרים. וכאשר היו עיניו ולבו שקועים בקדושה ממילא שרתה שכינה במעשה ידיו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח, אפילו מה שנראה לא כן. ואחר שנתדלדל כחו ולבו אסתלק שכינה מעליה וממילא נתדלדלו מעשיו.
וזה שאמר המלאך עליו והוא יחל להושיע, שהיה רק התחלת ישועה ולא שלימה, כי אלו עלתה בידו להשלים כמו שהתחיל היה גמר הישועה השלימה על ידו, שהוא היה המשיח המקווה כמו שחשב יעקב אע"ה עליו, שהיו מתבררים גם כל נפשות הנדחים שענן פולט, ובזה היה יציאת כל הניצוצות קדושה ממקום אחיזתם בקליפה, עד שיבוער רוח הטומאה לגמרי מן הארץ כמו שיהיה לעת קץ, אלא שלא עלתה בידו. כי בגילוח שערותיו ש' מחלפות ראשו שבהם תלוים ז' מיני נפשות הנראות כדחויות חס ושלום, שנגדם הם הז' שאין להם חלק לעולם הבא שנמנו בפרק חלק ג' מלכים וד' הדיוטות והם נגד ז' מדורי גיהנם, שכל מדור הוא נגד מין רע מיוחד וכח מיוחד דיצר הרע... ועל ידי שהיה נזיר אלקים עד יום מותו היה לו אחיזה בקדושה, וכשגולח חזרו ונדחו למקום שנדחו וחזר הקלקול למקומו, והוא לא ידע כי ה' סר מעליו... כי היה בלבבו תוקף זה שאף על פי שעובר על מצות התורה עם כל זה ה' עמו כי כל כונתו לשם שמים ויציאה של צורך עליה. על כן התעה את עצמו ולא ירא להגיד כל לבו, אף שידע שהיא תיישנו ותגלחו כאשר ראה שעשתה כבר זה ג' פעמים לנסותו וגורם לבטל נזירותו. וזה החטא הוא הגורם הסרת כח שהוא קלקול להקדושה שבתולדה גם כן והגיע עד השורש, דימה דעם כל זה לא ינותק הקדושה שבשרשו... ויכניס הכל לקדושה עוד בתוקף יותר. אבל לא ידע שכבר החזיר כל הקלקול למקומו ועל כן ה' סר מעליו כי נתדלדל הקדושה שבלב ולא יוכל להיות עוד משכן לשכינתו ית' כבית קדש קדשים.
ונראה דכפעם בפעם הכונה על ג' פעמים הראשונות, דאף על פי שהתל בה לא היה התול גמור, דהכתוב לא יכתוב ד' התולים וד' של מה בכך למה יכתבו במקרא, וגם לפי דברי מהרש"א בחדושי אגדות דממ"ש ותאמר דלילה ג' פעמים דייק דדלדלתו בג' ראשונות, יל"ד דזה נאמר גבי פעמים ראשונים שהתל בה, ובאחרונה שהגיד האמת לא נזכר עוד שמה, ועל כן דבאמת כבר דלדלתו בג' פעמים ראשונים, שהרי כבר סר כח גבורתו ממנו במה שלא יכול לכבוש יצרו והוכרח להגיד לה כל לבו, וכך דרכו של יצר הרע בג' פעמים הוי חזקה ונעשה איש ובעל הבית... ושמשון בטח בגבורתו לא די שלא להרגיז (יצר טוב על יצר הרע) אלא לתור אחר עיניו ולבו כי היה בטוח בנפשו שהוא קודש בתולדתו ומבטן, ואם יעקב חשב עליו שהוא משיח ודאי גם הוא חשב בנפשו כן...
והנה ידע דמשיח צריך לתקן חטא אדם הראשון ולתקן חטא חוה צריך שיהיה גם אשה דוגמת חוה לתקן חטאה, וכידוע שכן יהיה במשיח (בזה"ק תולדות קמ"ה ב'), ועל כן ודאי גם הוא השתדל בזה. ומה שאהב אשה בנחל שורק וידע בנפשיה דאין אהבתו לתאות גופניות וחמדת העולם חשב דודאי על ידה יהיה גמר התיקון, וזהו בנחל שורק, על שם אשרקה להם ואקבצם... ונקראת אשה ולא זונה, כי לקחה לאשה ונזכר שמה, לא כראשונות דהיא היתה זווגו, ומכל מקום לא נאמר בה ליקוחין אלא ויאהב, דהאהבה גמרה הכל מה שהוא בטח באהבתו דודאי כך רצון השי"ת. ובאמת דרצון השי"ת היה כן לנסיון ומשום דעדיין לא הגיע הקץ וכל כח פתוייה על ידי האהבה... וטעותו היתה על דרך טעות בן כוזיבא שאמר לא תסעיד ולא תסכוף, כמ"ש במדרש איכה על פסוק בלע ה', דחשב גם כן שהוא משיח, היינו שכבר תיקן חטא אדם הראשון לגמרי בזביחת יצרו ואין צריך עוד עזר שהוא רק על היצר המתגבר דאלמלא הקב"ה עוזרו וכו'. וכן כל מלחמת אויבים היא כפי מלחמת היצר דעל ידה הוא התעוררות האומות נגד ישראל כאשר יורד ומסית עולה ומסטין, ודימו שהמשיח אין צריך עוד עזר כלל... ובודאי הרגיש בה שגם היא כן נקיה מתאות ושמה דלילה כאבר המדולדל על ידי חטא חוה שהביאה מיתה לעולם, ואם היתה המיתה מיתת עולם הרי במיתה הוא כתלוש לגמרי... אבל גופות דבני ישראל שעתידין לקום בתחיית המתים אינו אלא כאבר המדולדל שעתיד לחזור ולחיות, והיא שנקראת על שם זה ביחוד חשב דהיא ביחוד מוכנת לחזור ולהתחבר ולחיות חיי עולם על ידי שיגמר התיקון על ידה בתיקון חטא התאוה. ומה שאז"ל עליה דהיתה עושה צרכיה ממקום אחר זה היה אחר כך אחר שהכניסו בה הפלשתים תאוה דחמדת ממון דוגמת נחש הקדמוני, והם לא יכלו לה עוד בתאות אכילה וניאוף על כן התחכמו להסיתה בתאות ממון שהוא שורש התאוות, דעל כן נקרא כסף לשון כיסופין כי היא המדה הכוללת כל חמידות העולם, דהכל משיגין על ידי ממון...
ושמשון שרצה להשיב אל הקודש אותן נפשות הנדחות היוצאת משורש היהדות גם כן, ועל כן הפלשתים בחפצם לקלקל זה התחכמו על ידי האשה אשר לקראתו כעצת נחש הקדמוני והכניסו בלבבה תאות הממון בריבוי שממנו נמשך היציאה וחזרת הקלקול למקומו, כי בטחו על ידי זה תוכל היא להכניס גם בו דבר רע. והוספת מאה על מספר אלף (כסף) יש בו עוד חמדת ריבוי איכות נוסף על ריבוי הכמות... והיא שאלה בלשון 'הגידה' המורה רזא דחכמתא כאלו רוצית לעמוד על חכמה זו איך אפשר להכשיל גם אותו שנקי כל כך, ושדבר זה מותר ללמוד כדי להבין ולא לעשות. אלא שמכל מקום מצד רוח ה' אשר צלחה עליו היה מרגיש שכבר אין לבה נקי לגמרי, ומכל מקום אלו היה רוצה להעלים היה יכול לומר לה שאי אפשר כלל לענותו ומי יימר שיש כלל דבר שיוכלו לענותו... ובזה היה נפטר ממנה שלא תאלצו עוד... אבל הוא חשב שיזכה לתיקון גמור חשב דהגם שעתה אין היא נקיה עדיין, הוא יתקן גם אותה ושמה' יצא הדבר שתבקש ממנו זה להכניס עצמו לנסיון ושיתברר גם הוא שאין דבר שיוכלו לענותו כי גבורתו למעלה מהכל ובזה יגמר התיקון. והרגיש שבה יש יצר הרע ותוכל להכניס גם בו, אלא שהוא בטח בנפשו שיוכל להתגבר עליו ובזה יתעלה מעלתו עוד יותר, וממילא יהיה עליה גם לה שהביאתו לכך. ואמר תחילה לאסרו בז' יתירים לחים, כי כל הסתות היצר נמשל לחבלים, כמש"נ "מושכי העון בחבלי השוא וכעבותות" וגו'... וז' יתרים לחים רומז לכל כחות היצר המסית הנקרא בז' שמות נגד ז' כחותיו שהוא מדת כחות הפעולה של כל קומה כנודע...
וחשב דגם זה מ"ה שרוצה השי"ת שיניח מקום ליצר ליכנס בקרבו ולהסיתו ועם כל זה הוא יתגבר עליו בכח השתדלות אדם ככל צדיקי עולם הכובשים את יצרם. ובאמת מחשבה זו היתה כבר התחלת הסתה מה שפעלו ונכנסו דברים בלבו על ידי כח היצר שהולידו בקרבה בזוהמת תאות הממון שהבטיחו לה, אלא שעדיין היה היצר דוגמת הלך לבד, אבל מכל מקום כבר אבד מדרגתו הראשונה שמחמתה חשב יעקב עליו שהוא משיח שהוא רם וכו', ועתה נעשה כאחד האדם, היינו המיוחדים שבהם אבות העולם... ואז כשהכניסה בו פתויים השניים נעשה אורח ופעלה אצלו שהוסיף להשיבה ולא לדחותה, ואמר שתקח עבותים, דמה שהיה מקודם הבלי השוא דקים נעשה עתה כעבותות העגלה עבים וחדשים, והכונה בכח פתוי חדש שעדיין לא נשתדל בו אדם להתגבר נגדו, כי בכל דבר שנשתדלו בו כבר צדיקי דורות קודמים והתגברו על היצר באיזה דבר כח ההתגברות שלהם נשאר קבוע וקיים בכל ישראל בכל הדורות ונקל אחר כך לדורות הבאים להתגבר בדבר זה... והוסיפה להכניס בו הסתות ופתויי יצר עד ששב להתפתות עוד לה עוד יותר והחל לגלות שמץ מפרצה בענין נזירותו שהוא עשיית איסור בפועל דעל ידי אריגת מחלפות ראשו אי אפשר שלא ינתק שער אחד כשירצה לנתק עצמו אחר כך... ועל כן הוצרכה לעשותו בשינתו, כי בהקיץ לא היה מניח לעשות זה, אבל סוף סוף כבר שם תקלת איסור בפועל לפניו אחר שידע שהיא רצונה לעשות כן, ואף שלא היה זה עדיין ביטול גמור לנזירותו בגילוח, מכל מקום הוא בכלל אבזרייהו והתחלת כניסה לפגוע באיסור הנזירות, ואז נעשה היצר כאיש בעל הבית, אחר שעלתה בידו להוציא ממחשבת הלב והרהורים לפעל גמור שמץ איסור מה במעשה...
...ודלדלתו בכל עד שאף שאחר כך נתחזק כנגד היצר לא עלתה בידו עוד וידע שאי אפשר לנצחו מעתה אלא על ידי זכרון יום המיתה, וז"ש "ותקצר נפשו למות", היינו זכרון יום המיתה לנצח היצר, והרגיש בעצמו מעתה שמוכרח למות ולא כמו שחשב תחלה וכמחשבת יעקב אע"ה שהוא המשיח ויזכה לחיי עולם בתיקון חטא אדם הראשון. ועל כן בכל כחו רצה לעצור עצמו מעתה ולכבוש יצרו על כל פנים מלבא עוד לאיסור בפועל... ואחר שהכתוב העיד כי הציקה לו בדברים כל הימים ותאלצהו וגו' ודאי לא היו דברים קלים מציקות הללו ודבורים ומה שאצלתו, כי הכתוב מספר בקצרה אבל המובן ממנו כי היו ענינים עצומים ונסיונות כבדים מאד שלא נתנסה בהם עדיין אדם מעולם בכאלה, עד שגם הוא עם גבורתו העזה לא יכול לכבוש ולסבול זה ולמלט נפשו מלהגיד... אבל עתה ודאי לא רצה בשום אופן שתעשה כן, שזה איסור גמור רק בלשון הגדה שהוא ברזא דחכמתא ללמוד להבין ולא לעשות. ועל כן גם אחר כך כשגלחתו חשב דהוא מוצל מאותו עון כיון שהוא הזהירה מלעשות כן ואונס שינה היה דרחמנא פטריה... אבל בפעם הד' שכבר גילח שערו ונזר אלקיו שעליו בקדושה שבתולדה וכל כך פעלו ההסתות ופתוים בקרב לבו כבר סר ה' מעליו והסייעתא דשמיא, ואלמלא הקב"ה עזרו אינו יכול לו.
ואחר שגרם הקלקול ונתברר שגם הוא אינו נקי לגמרי עדיין, אף דלא חטא כלום בפעל, מכל מקום סביביו נשערה מאד, ולאיש שכמוהו הנקי לגמרי די בזה שנמצא גם בו חסרון, ממילא נתגלגל עליו הראשונות גם כן, דכיון דאין נקי לגמרי אגלאי מלתא למפרע דהיה הליכה אחר עיניו, ושבעזה היה תחלת קלקול... ועל כן נקרו עיניו והוליכוהו לעזה לבית האסורים. ואחר שקבל ענשו והחל שער ראשו לצמח דשב בתשובה שלמה וחזר לצמוח בו שורש קדושתו שמרחם, וראה עצמו עדיין שבוי בידי פלשתים שצריך להוציא הקדושה שקלטו הם על ידי אותם חטאים קלים שלו, והבין שאינו משיח מעתה לחיות חיי עולם, ביקש תמות נפשי עם פלשתים, שהוא סוד המיתה על קידוש השם... דאותם הרוגי מלכות שמסרו נפשם על קידוש השם היה לרע לו לאדם בליעל שעל ידי שליטתו על נפשם בצאת נפשם על קדושת השי"ת שעלתה תיכף למקום קדושתה מעלה מעלה, העלו עמהם כל ניצוצות קדושה שהיו שקועים במעמקי הקליפה שלא היה אפשר כלל להעלותם משם ולהוציאם בענין אחר... אלא שהוא היה מוכן להתחלה לבד ולא להשלים שעדיין לא הגיעה העת, ועל כן גרם החטא שלא עלתה בידו להשלים. ועוד נראה כהוספת קלקול שגם הוא עצמו נשבה ביניהם, ועוד שהיה טוחן בבית האסורים כפי דברי רז"ל (סוטה י' א') אין השקעת ניצוצות קדושה בין הקליפות יותר מזה... והוא בכלל אבזרייהו דגילוי עריות דיהרג ואל יעבר... ואף על פי שהיה דרך זנות וליכא לא תתחתן מכל מקום קנאים פוגעין בו, ומפורש בתורה דנענשו גם על הזנות, והוא מאבזרייהו דגילוי עריות...
1848
וגם עסקו זה היה כך כאשר ראה שהוא עת שליטת האדם באדם וידע דהוא לרע לו, כי ודאי השי"ת לא יעזבנו לצדיק בידו של רשע, וסוף סוף הקב"ה יושיעו מידם, ומכל מקום ראה תוקף התגברות היצר הרע וכחות הרע לשעתו שהיה עדיין טרם החל שערו לצמוח, שכבר מצא היצר רע קן בלבו שלא יכול לינצל ממנו כלל, וכן לא ניצל מהשביה אלא במותו דהבין שכפי מדרגתו נחשב חטאו לחלול השם שאין שום תקנה לכפרה שלימה אלא במיתה הממרקת, כי נגרם מזה חלול השם גדול בין העמים עד שנאספו לזבוח זבח גדול לדגון אלהיהם, ורצה לקרב קיצו והשלמת כפרתו חשב מחשבות לעשות עבירה לשמה על דרך יעל בסיסרא הגדולה ממצוה שלא לשמה... כי היה חגר בשני רגליו (כמ"ש בסוטה שם), היינו בסוד בעלי קבין הנזכר בתיקונים שהיו כולם חגרים, וביאר סודם הרח"ו בפירוש מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו, וע"ש הביא משל דחגר וסומא בפרק חלק שהנפש בזולת הגוף נקראת חגר בעולם הזה. ושמשון שחשב עליו יעקב אבינו ע"ה שלא ימות ועל כן שהיה נקי לגמרי מחמדת עולם הזה הגופנית, ודוגמת אליהו שלא מת... וכך היה שמשון כאלו הנפש אינה מלובשת בגוף כלל וזהו שהיה חגר כי מצד תוקף קדושתו ופרישותו מעניני הגופניות היה כמופשט מגוף לגמרי... ואמנם גם המשוקעים בתאוות דעלמא דשיקרא ושקועים בתאוות הכוזבות ובשקר הם חגרים, דשקר אין לו רגלים... ושמשון בחגרותו היה יכול להעלותם גם כן, אלא שגרם החטא ונמשך גם הוא אחריהם ונפל גופו בידי העמים והקליפה סטרא דרע, וחשש אולי נשקע גם הוא כל כך להיות כבר הגוף אבוד בידם, ועל כן נתרצה למות עמהם, היינו שיהיה חס ושלום גופו עמהם ואבוד כמוהם, אך להציל על ידי זה נפשו עם כל הניצוצות קדושה הנלוים לנפשו מהם, ובודאי באותן ביאות אסורות הוסיף להשקיע הרבה ניצוצות קדושה במקום הטומאה, אבל כולם יצאו במותו עמו, כי גם כל אותם נשים נכריות ודאי היו שם באותו בית וכולם נהרגו עמו. ומפני שהרגיש בניקור עיניו וההולכה לעזה דגם ב' מעשים הראשונות הנשים הנכריות נחשב לחטא דגירותם לא היתה לשם שמים, ולא היה ראוי לקבלם...
...ועל ידי מסירת נפשו למיתה על זה תיקן גם גופו שלא נשאר עם פלשתים חס ושלום כאשר חשב, רק דבא גואלו הקרוב אליו אחיו ובית אביהו והוציאוהו משם ליקבר בקבר אבותיו, דבאמת גם גופו קדוש לאלקיו אחר התיקון במיתה המכפרת שב לקדושתו שבתולדה, וכל הקלקולים היו רק חטאים קלים וטעותים הנמשכים מחטאים הללו, שלאיש כמותו נחשבו לחטא גדול, אבל מכל מקום אחר אשר המית רבים במותו והוציא בלעם מפיהם הרי נתברר דכל חטאיו היה ירידה שלצורך עליה...
ועוד יש בזה דברים עמוקים שאי אפשר לפרש וגם אין להאריך יותר מזה כאן, דהכונה רק לבאר דחלילה לחשוב על משיח ה' במחשבת יעקב אע"ה ושופט ישראל, והתורה העידה עליו מנבואת יעקב אע"ה שידין עמו כמיוחד שבשבטים וכיחידו של עולם כאביהם שבשמים, ומגין עליהם כהקב"ה... שהיה אוהב נשים ורודף אחר התאוה חס ושלום וחס ושלום, אבל דבר זה ממדרגת הקדושה הגמורה והגדולה שיש בישראל דלא עשה כן לכל גוי שיוכל לעשות כל ענינים גופנים והנאות חמדות עולם הזה ולא ירגיש שום הנאת עולם הזה אלא הכל בכונת הלב לשם שמים לבד... (חלק ב ישראל קדושים כא והלאה וראה שם עוד)
...והיינו כידוע מאמר רז"ל (ר"ה כ"ה) על פסוק "את ירובל ואת בדן" וגו' דשקיל וכו' ושמשון בדורו כאהרן בדורו, כי הוא דוגמת אהרן, והאריז"ל אמר דבדן אותיות נדב שהיה גלגולו והוא פנחס ואליה כנודע. כי השיג האור מקיף וחשב להשיג גם העגולים בהיותו בסוד עגולים, אמו מיהודה ואביו מדן כמ"ש למעלה, וזהו "כי ישרה בעיני", שאמרו ז"ל (סוטה ט') שמשון בעיניו וכו', פירוש שהיה מופלג בעיניו והיינו שהיה כל כך קדושה בעיניו עד שאמר מאחר שהיא ישרה בעיני בודאי רצון השי"ת כך, שאי אפשר שעיני יחמידו דבר טמא. ובאמת מפורש בכתוב כי מאת ה' וגו', ואם כן למה נענש, רק לפי שנתגאה בעיניו... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד ריא, ועיין שם עוד)
וזה היה גם כן ענין שמשון המיוחד בגבורה היותר עצומה שבכל הנפשות מישראל, ובודאי הכתוב לא ישבחו אלא בגבורה האמיתית שהיא כבישת היצר שהיה בו בתולדה ובשרשו, דעל כן היה נזיר אלקים מן הבטן וגידול השערות בקדושה כנזיר דנקרא קדוש הוא המורה התגברות הגבורות הקדושות על שונאי ישראל, והוא מזרע דן שנקרא גם כן גור אריה, שיש בו גם כן כח הגבורה בעצם ולא בקרן לבד, ועל כן חשב גם הוא לתקן הכל שיבולע הרע מן העולם על ידו לגמרי, היינו שיבורר קדושת ישראל והבדלתן מן העמים אפילו משתקע למקום שמשתקע אי אפשר שידח לגמרי חס ושלום...
וזה כל כח שמשון דאפילו בעת כשלונו וכשתפסוהו פלשתים עד שגרמו מיתתו רבו אשר המית במותו מאשר המית בחייו דגרם בזה ניצוח הרע עוד יותר מבורר דבר זה יותר דנפש מישראל אפילו ישתקע במעמקי הקליפה הכל הוא לרע להם, ואפילו מי שאינו יכול לתקן בחייו כלל כי הגיע לגדר חילול השם דצריך על כל פנים למיתה הממרקת, סוף הכל במותו יקח הכל ויאבדו הם וכל אשר להם ונפשו דקדושה תצא ממאסרה... (שם שם עמוד רכו)
...וכן אשתו של מנוח שהיתה צריכה להוליד שמשון, דאיתא (בב"ר צ"ט) שהיה יעקב אבינו סובר שיהיה משיח, ואחר כך אמר לישועתך קויתי ה', מן הסתם היה במדרגה גבוהה מאד, ובגמרא (סוטה י') שמשון על שמו של הקב"ה נקרא וכו', ומן הסתם היה ראוי להיות משיח רק היה צריך עוד לבירורים, לכן נצטותה אמו להזהר מכל טומאה שהוא יהיה נזיר, וכיון שגלחו סר כחו מעליו. אבל בודאי היה נפש יקרה מאד לכן הוצרכה אמו להיות עקרה... (פרי צדיק כי תצא י)
ביארנו בפרשת נשא, מצינו שהתורה הקפידה מאד על חסרון כל דהו דתאוה, כדפירש הרד"ק בהפטרה בענין שמשון שנשלח בבשורת ה' להושיע כלל ישראל, והיה שופט, היתכן שיקח פלשתית? בודאי גיירה ועשה זאת למען יוכל להושיע את ישראל, עיין שם, ובכל גדולתו הפסיד כונתו הראשונה הטובה כאשר נתערבה תאוה בכוונתו... דקדקנו דכתיב "כי ישרה היא" שמורה על תכונות והנהגות ישרות, ומדכתב אחר כך "בעיני" למדו חז"ל שהתערבה אחר כך מחשבה גופנית בהמית, רק בשביל תערובת תאוה גופנית של היתר, שהרי עשה רצון ה' בלקיחתה, ומעתה אם יתכון אדם רק לתאוה של היתר, וכל שכן אם של איסור רחמנא ליצלן היש השערה לעונש רחמנא ליצלן... (חלק א רכו)
...ברור כי רק מעטים כאלה, יוצאים מן הכלל, היו בשבט דן. השבט עצמו אדרבא, נאמר עליו "מאסף לכל המחנות" (במדבר י') שהיה עוסק בהחזרת הנפלטים אל תחת כנפי הענן, להביאם אל מדרגת אותה קדושה הרמה. ונאמר בשבט דן בברכת משה רבינו ע"ה "דן גור אריה" וגו', ממש כברכת יעקב אע"ה ליהודה. וברכה זו יש בה בחינת משיח, כמו שמצינו בב"ר (צ"ח) שיעקב אע"ה היה סבור שמשבט דן יהיה משיח, עד שנתברר לו אחרת. והנה מתגלה לנו כאן דבר עמוק, שדוקא משום שהיתה בשבט דן קצת בחינה דקה של ירידה, (במדרש נקרא "ירוד שבשבטים") היה ראוי להציל ולהחזיר את נפלטי הענן, כידוע שכדי שהצדיק יוכל להעלות נשמות קדושות הנטמעות בעמקי הקליפות צריך להוריד עצמו אליהן. אך מאידך גיסא הרי יש בזה סכנה גדולה למי שאיננו נקי. לכן בזה ניכרת גדולתם של שבט דן, שהקב"ה יעד להם תפקיד קשה כזה.
שמשון היה משבט דן. היה מחלקו גם הוא להציל את הנפלטים והנחשלים מחמת חטאם. ומבחינה זו היה חלקו קרוב לבחינת משיח, שענינו הצלה גמורה של כל הנידחים, ואף הארה לאומות העולם ש"יכירו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך" וכו'. והיה בחלקו גם בחינת תקון חטא הנחש, כמפורש בברכת יעקב אע"ה "יהי דן נחש עלי דרך", פירוש שהוא עצמו יתקן אותו עד שיהא בחינת נחש מצד הקדושה, היינו שיהפך גם הרע לטוב, ובשביל זה היה יעקב אע"ה יכול לחשוב שהוא היה המשיח, כמו שהבאנו לעיל. אבל כיון שראה יעקב אע"ה בנבואתו שמת על ידי הפלשתים, חזר ואמר "לישועתך קויתי ה'", כלומר שעדיין צריך לחכות ולקוות, וזהו שנאמר עליו "והוא יחל להושיע את ישראל", יתחיל ולא יגמור, מלבד מה שלא היה דורו ראוי לכך, לא זכה גם הוא למלאות את חלקו. ועוד יתבאר להלן מפני מה לא זכה לגמור.
בגדולת קדושתו יכול היה שמשון לצאת מבחינת הענן - השמירה - ולרדת אל הנחשלים ואל מקומות הטומאה, ולא יכשל על ידי זה, לא היה צריך לשמירה, כמפורש בבראשית רבה "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל - ביחידו של עולם, מה יחידו של עולם אין צריך לסיוע כן שמשון בן מנוח אין צריך לסיוע".
ומצינו ברוח הקדש דשמשון ענין שלא נמצא במקום אחר, כתוב בו "ותחל רוח ה' לפעמו", ובתרגום רוח גבורה מן קדם ה', ואמרו ז"ל (סוטה ט') שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג, פירוש כפעמון, שמצלצל ופוסק מצלצל ופוסק, כך גם השכינה היתה שורה עליו ומסתלקת לסירוגין, וגם זה הוא מבחינת הנ"ל, שמן השמים היו מניחין אותו מדי פעם בפעם בלי סיוע מלעילא כדי שיוכל להתאמן בגבורת קדושתו מעצמו.
הקב"ה סיבב הכנות רבות שהן יהוו את הסיבות לקדושתו הנוראה. הנה בב"ר הנ"ל מיחסו דרך אגב אל אביו ("שמשון בן מנוח אין צריך לסיוע"), הרי רצה לומר כי על ידי אביו זכה להתחלת מדתו המפליאה הזאת, ואם כי אמרו ז"ל "מנוח עם הארץ היה", מצינו בחז"ל מסופר הרבה מגדולתו כדלהלן. (וכבר כתב רבינו יונה בפירושו לאבות, שאין עם הארץ חסיד, אבל צדיק גמור יכול להיות).
איתא בבמדבר רבה (פ' י') על מנוח: "ויהי איש אחד מצרעה, כל מקום שנאמר אחד גדול הוא, בהקב"ה נאמר אחד... וכן באברהם "אחד היה אברהם", לא היה באותן הימים כיוצא בו..." למדנו שמכל בית ישראל בחר השי"ת במנוח מפני שגדול הדור היה. וגם על אשתו אמרו ז"ל (שם), "וירא מלאך ה' אל האשה, מכאן אתה למד שאשתו של מנוח צדקת היתה". ולא היו להם בנים, ובדרך הטבע לא יכלו להוליד, כי כל תכליתם נתמלאה בשמשון, בחינת משיח. ועל כן לידתו לא הוצרכה להכנה טבעית. וכמו אצל האבות והאמהות הק' שלא היתה שום שייכות להולדת כלל ישראל בדרך הטבע, כן היה בלידת שמשון...
מצינו בבמדבר רבה (י') "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, כמיוחד שבשבטים, זה יהודה. ממשפחת הדני, אינו אומר משבט, מלמד שהיה אביו של מנוח מדן ואמו מיהודה, וכן מנוח היה מדן ואשתו מיהודה". ובב"ר (צ"ח) "אלולא שנדבק דן למיוחד שבשבטים (יהודה), אפילו שופט אחד שהעמיד לא היה מעמיד". והיינו שלתכלית חלקו של שמעון היתה נדרשת גם גבורתו של גור אריה יהודה, שלשה רביעים היו בו מיהודה, גם זו היתה הכנה לתפקידו של שמשון.
ומה ענין תוקף הגבורה שהיתה נדרשת לו מיהודה? זה היה כיון שהיה הצורך שישא נשים נכריות (בגדר הוראת שעה עיין להלן), והיה צריך לגבורה גדולה כדי שלא תוכלנה לפעול עליו. תוקף זה משל יהודה דומה לבחינת תוקפו של שלמה המלך, שאמר "אני ארבה ולא אסור". גם אצל שלמה המלך היה זה בהוראת שעה, וגם הצליח, כאמרם ז"ל "כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה" (שבת נ"ו)... לא היתה בזה שום טענה על שלמה עד עת זקנותו, וגם לאחר כך רק על שלא מיחה... אלא שהטענה העיקרית על שלמה היתה במה שבטח בעצמו ואמר אני ארבה ולא אסור, דהיינו חשש גאוה, וזה גרם שלא עמד במדרגתו בשלמות.
ועדיין לא היה די בכל ההכנות הללו, אך היה צריך גם כן לנזירות עולם, וגם היה מוכרח שתתחיל האם בשמירת הנזירות אפילו בהיותו עובר, כדי שיהיה קדוש בקדושת הנזירות מרחם. והענין בזה הוא, שלא שלט היצר הרע בשמשון אפילו בילדותו, ואפילו בהיותו עובר. ובזה היה כחו גדול, שאפילו נכנס למקום שנכנס, לא נפרד מהקדושה כלל, ובכל תאוות שבעולם אשר טעם נשאר במדרגת לשם שמים ממש, דבר יחיד במינו זה בא לו משום שכל גבורתו היתה לו מצד קדושתו, בגדר "איזהו גבור הכובש את יצרו". וכן אמרו ז"ל ששמשון נברא בדוגמא שלמעלה בכוחו, דהיינו כח בבחינת רוחני - גבורה שבקדושה.
אולם לא היו אז זכיות ישראל מספיקות שיותן לשמשון חלקו של משיח, ולא עוד אלא שלא זכו אף לנצחון גמור על הפלשתים, כמו שכתוב "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויתנם ה' ביד פלשתים ארבעים שנה". וכן (י"ד ד') "ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל"... אלא היה רצון ה' להקל על ישראל, והעמיד להם שופט כשמשון אשר במעשיו יטיל פחד על הפלשתים ולא יכבידו את עולם עליהם.
ומכיון שלא היה רשאי ללחום עמהם מלחמה גמורה, היה הצורך למעשים משונים מעשי נקמה, אשר יתאימו אל הלך רוחם ומדרגתם של הפלשתים הפוחזים, וגם את אלה עשה בתור אדם פרטי אשר ינקום את נקמתו על פי טענות פרטיות שהיו לו עליהם, לכן לא הוזכר במעשי נקמה אלה שחלה עליו רוח הקודש.
הרי ארבע פעמים נמצא שחלה עליו רוח ה', א', "ותחל רוח ה' לפעמו" (שופטים י"ג כ"ה) בתחלת התגלותו. ב', במעשה דכפיר אריות "ותצלח עליו רוח ה' וישסעהו כשסע הגדי ומאומה אין בידו" (שם י"ד ו'). ג', כשהכה ל' איש באשקלון למען הנקם מפלשתים עבור רמאותם בחידה "ותצלח עליו רוח ה' וירד אשקלון ויך מהם ל' איש" (שם י"ד י"ט). ד', כאשר אסרוהו ישראל בעבותות חדשים, ופלשתים הריעו לקראתו "ותצלח עליו רוח ה' ותהיינה העבותים אשר על זרועותיו כפשתים אשר בערו באש" (שם ט"ו י"ד). אבל בשועלים שהצית בהם שדות הפלשתים, ובדלתות העיר שהסיעם עם הבריח וישב על כתיפיו ויעלם על ראש ההר, ולבסוף כשהפיל את הבית על ג' אלפי איש לא הוזכר רוח ה'.
וזה מתבאר, מפני שהוריד את עצמו אליהם, עשה מעשים שיעשו רושם חזק עליהם, עשה דברים כמתלוצץ בהם, צידת השועלים וכריכת זנביהם באודים בוערים, על אלה לא חל רוח הקדש. אבל הוא נשאר בקדושתו ולא נפל ממדרגתו, כי תיכף אחר כך בסלע עיטם כשאסרוהו, שבה אליו רוח הקודש, וכשצמא, בקע ה' את המכתש בלחי ויצאו ממנו מים, נס גלוי נעשה לו. גם עקירתו דלתות השער היתה למען הראות גבורתו, והיה בלי רוח הקדש. וכן לבסוף אחרי שסרה השכינה ממנו כשגילחוהו נעשה לו נס, אבל בלי השגת רוח הקדש, אבל גדר שמשון בעת רום מעלתו היה ענין "גבורה שבקדושה".
גם מה שהזקיקו השי"ת לקחת נשים מהם, היה למען למצא עלילות פרטיות עליהם, כמפורש בקרא "מאת ה' היה הדבר כי תואנה הוא מבקש מפלשתים". ועיין שם ברש"י וברד"ק, והיה זה בדרך הוראת שעה, שמשון בגבורת קדושתו היה ביכולתו להתגבר על כל הקשיים ולהשאר בקדושתו בשלמות גם במצבים כאלה.
והנה מה שאמרו ז"ל במדרש שהבאנו לעיל ששמשון לא היה צריך לסיוע נכלל בזה גם כן שהיה יכול ללכת בדרך של הוראת שעה. התורה הזהירה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", כי עינו ולבו של כל אחד ממנו זונה אחרי תאוותיו, ואי אפשר בשום אופן לסמוך עליהם. אבל עיניו של שמשון היו נקיות כל כך, עד שאם ראה דבר וישר בעיניו, מיד היה בטוח בלי שום ספק שדבר של קדושה הוא, ושכך הוא רצון ה'. וכך היה באמת, ולא טעה בזה כלל, כי הרי הותרו לו הנשים הנכריות בהוראת שעה, כמבואר לעיל, וכך הוא מפורש בכתוב "כי מאת ה' היה הדבר".
טעותו היתה אחרת לגמרי, ופירשוה רז"ל בתנחומא בשלח (י"ב), "שמשון במה שנתגאה בו נפרע ממנו, שנאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, לפיכך נקרו את עיניו", היינו שנתגאה במעלתו, והגאוה פגמה ב"לשם שמים" שלו, ולפיכך לא הצליח. וכן הוא בברייתא בסוטה (ט') ובגמרא שם, "שמשון מרד בעיניו", וצריך עיון, הרי התאוה איננה מגדר המרד, ואפילו מומר לתיאבון אינו מורד? ועיין שם בגמרא שהקשו "והכתיב מה' היה הדבר", ותירצו "איהו מיהא בתר ישרותיה אזל". הרי שהטענה היתה שהלך "בתר ישרותיה", שצירף בחינת ישרות שלו, דהיינו הנקודה שנתגאה בישרותו, והרי הגאוה היא מבחינת מרד.
ומצינו דבר פלא, אשר שמשון השתדל להזהר בהצנע לכת לבל יתגאה, שהרי כאשר שסע את הארי לא ספר לשום אדם, ואפילו לא להוריו. ובכל זאת בנקודה דקה שבדקה נתגאה בישרות עיניו, ומשום זה לא הגיעה מעלתו להעשות משיח, ורק החל להושיע את ישראל, החל - ולא גמר. בנקודה דקה זו נפגמה שלמותה של "לשם שמים" שלו, ומפני זה לא היה יכול עוד להתגבר כשהציקתו דלילה "ותאלצהו ותקצר נפשו למות", שהיה ענין של תאוה שקשה ביותר לדחותו, כאמרם ז"ל בזה. ואיתא במדרש רבה, "לפי שטימא עצמו בגויה היא גרמה לו אתו גילוח", והיינו כנ"ל, דכיון שנפגם ה"לשם שמים" שלו כבר לא עמד בנסיון, ונצטרפה לו נקודת טומאה. ומזה הגיע לגדר עבירה גוררת עבירה, שהגיד לה את כל לבו, גבורתו היתה אך מכח כבישת יצרו - גבורה דקדושה, וכיון שנפגם בזה, ממילא סרה גבורתו, ואף שהיה גדול הדור שופט את ישראל כ' שנה, והיה שקול כנגד אהרן הכהן... ואם כן היתה בתוכו בחינת ענני הכבוד, דהיינו שמירה בגבורה, כנ"ל בתחילת דברינו, מכל מקום לא הועילו לו כל אלה כשנמצא פגם דק ב"לשם שמים". מתחילה יכול היה לצאת מהשמירה ולהוריד עצמו אל הפלשתים ולא להפסיד כלום מגובה קדושתו, ואחר כך גם מדרגת השמירה לא הועילה לו. ולבסוף אך בתפילת "תמות נפשי עם פלשתים" זכה לקדש שם שמים, שרצה לתקן את החסרון בקבלת מיתה על עצמו.
ואף שנכשל, מצינו שרושם קדושתו הרמה לא אבד. הן אמר הכתוב (שם ט"ז ל"א) "והוא שפט את ישראל כ' שנה", עיין רד"ק שכתב "ויש בו דרש למה נאמר ב' פעמים והוא שפט כ' שנה, א"ר אחא מלמד שהיו פלשתים יראים ממנו כ' שנה אחר מותו כמו שהיו יראים ממנו כ' שנה בחייו", וצריך עיון, למה פחדו ממנו אחר מות? אבל מכאן כי הכירו שמכח הקודש באה כל הגבורה המצוינת שבו, ופחדו מזכיותיו. ונפלא הוא, עד כמה פנימיות אמיתית מלמדת. אפילו הפלשתים השפלים שהיה צריך להוריד עצמו למדרגתם, להתנהג עמהם כמו בהנהגת פחזותם, מכל מקום מכיון שבאו מעשיו מטהרת הקודש, הכירו סוף כל סוף את אמתתו, ופחדו מזכיותיו, ממש כמו שהיו יראים ממנו בחייו. (חלק ב עמוד רסח והלאה)