שפחה

(ראה גם: אמה, עבד)

זהר:

והישר בעיניו תעשה זהו צדיק (שהוא יסוד), כמו שכתוב עיני ה' אל צדיקים, להשמר משפחה, והרי העמדנו הדברים שכתוב ושפחה כי תירש גבירתה, שגורם לצדיק להתדבק בשפחה... (בשלח שנח)

תלמוד בבלי:

מי שיש לו בן מכל מקום פוטר אשת אביו מן היבום... ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן העובדת כוכבים... אמר קרא בן אשת אביך, מי שיש לו אישות לאביך בה פרט לאחותו משפחה ועובדת כוכבים... ורבנן למעוטי שפחה ועובדת כוכבים מנא להו, נפקא להו מהאשה וילדיה תהיה לאדוניה... (יבמות כב א)

אם יש עדים אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין, ואפילו שפחה דידה מהימנא, ורמינהי, לא תתייחד עמו אלא על פי עדים, ואפילו על פי עבד ועל פי שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בשפחתה, אמר רב פפי בשבויה הקילו... (כתובות כז ב, וראה שם עוד)

...הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת, שתים אין מבשלת ואין מניקה את בנה, שלש אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר, ארבע יושבת בקתדרא... (שם נט ב)

ההיא אמתא דהות בפומבדיתא דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא, אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא, רבינא אמר כי הא מודה רב יהודה משום מילתא דאיסורא... האמר רב חנינא בר רב קטינא אמר ר' יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין, ואמר רב נחמן בר יצחק מנהג הפקר נהגו בה, הכי השתא התם לא לעבד חזיא ולא לבן חורין חזיא, הכא אפשר דמיחד לה לעבדיה ומנטר לה. (גיטין לח א)

כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור... כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, (ואם אין רוחה נתקררה בלא שחרור ישחררוה). (שם מ א)

אמר רב חסדא חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתייבמת ללוי, ואין אני קורא בה אשת שני מתים, מה נפשך, אי קדושי דראובן קדושין קדושי דשמעון לאו קדושין, ואי קדושי דשמעון קדושין קדושי דראובן לאו קדושין... (שם מג א, וראה שם עוד)

האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד הולד כמותה, דברי ר' יוסי הגלילי, וחכמים אומרים דבריו קיימים, משום שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה.

ר' טרפון אומר יכולין ממזרין ליטהר, כיצד, ממזר שנשא שפחה הולד עבד, שיחררו נמצא הבן בן חורין, רבי אליעזר אומר הרי זה עבד ממזר. (קדושין סט א)

שפחה מנלן, דתנו רבנן בני ישראל, אין לי אלא בני ישראל, גיורת ושפחה מנין, תלמוד לומר אשה, מאי וכן שפחה, סלקא דעתך אמינא כי אמרינן כל מצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה הני מילי בדבר ששוה בין איש ובין אשה, אבל יולדת דבנשים איתא באנשים ליתא אימא לא תחייב שפחה, אהכי תנא שפחה. (כריתות ז ב)

מדרש רבה:

ר' יודן אמר בשם ר' לוי אלו שנוהגין היתר בשפחות בעולם הזה עתידים הן להתלות בקדקדי ראשיהן לעתיד לבא, הדא הוא דכתיב (תהלים ס"ח) אך אלקים ימחץ ראש אויביו קדקד שער מתהלך באשמיו, מה מתהלך באשמיו, עמיה חובוי, אמרי יזיל האי גברא בחובוי. (שיר ה יד)

ילקוט ראובני:

דחלא דמצרים נקרא שפחה, דחלא דכנען נקרא שבי, וזה שאמר מבכור השפחה ועד בכור השבי... (ואתחנן)

אור החיים:

חמסי עליך - ...אכן יתבאר הענין בהקדים דבריהם ז"ל, ולה שפחה מצרית, שפחת מלוג היתה, והיה חייב במזונותיה ולא היה רשאי למוכרה. בעי ר"ל מהו דתניא מלוג, א"ל כמה דאת אמר מלוג מלוג. עד כאן. הרי דהגר היתה גופה קנויה לשרה ופירותיה לאברהם למולגם, ובענין בני שפחת מלוג אם ילדה נחלקו במסכת כתובות ע"ט, חכמים אומרים ולד מלוג לאשה, והטעם משום דחיישינן למיתה והקרן כלה, וחנניא סובר לבעל דלא חיישינן למיתה. עוד אמרינן בגיטין ל"ט אמר רב אסי אמר רב עבד שנשא בת חורין בפני רבו עשאו בן חורין, ומפרש לה הש"ס כשהשיאו רבו בת חורין. עד כאן. ומפרשים שמן הסתם שיחררו, דאם לא כן לא היה עושה על ידו עבירה להשיאו בת חורין. והוא הדין שפחה שהשיאה רבה לבן חורין עשאה בת חורין. כתב מהרי"ק בי"ד הלכות עבדים סימן רס"ז הבא על שפחתו עשאה בת חורין, ודוקא לשם אישות, אבל שלא לשם אישות לא עשאה בת חורין. הנה בבא עליה סתם נחלקו הרי"ף והרמב"ן, להרי"ף מן הסתם גם כן עשאה בת חורין, ולרמב"ן לא עשאה בת חורין אלא אם כן פירש לשם אישות. ובזה נבא לביאור הענין. כי בראות שרה כי הגר מזלזלת בכבודה רגזה ורעשה היתכן כי שפחה תקל גבירתה, ומן הסתם אברהם הרגיש בדבר ממה שמתרעמת שרה עליו קודם הודעת הדבר אליו, והגם שאמרה אחר כך אין זו דרך הודעה אלא דברי התרעומות והידיעה כבר הכירה שידע. והנה בזה ב' חילוקי דינים, שאברהם גילה בפירוש שבא עליה לשם אישות או שהיא, הגם שבא עליה סתם חושבת הגר שהיא בת חורין ודעתה כהרי"ף. והב' שחשבה בדעתה הגר שיצאה לחירות מדין שאמרו בגיטין שכתבנו בסמוך עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות, וכן להפך שנשאת לבן חורין עשאתה גבירתה בת חורין, ובזה פקע עבדות מהגר. ולזה צעקה בפני אברהם כי עליו תלונתה, ולא על הגר, כי הגר כפי הדין שחושבת בדעתה אין להאשימה, אבל חמסי עליך שאתה מסכים על דעתה שלא כפי הדין... והוא אומרה אנכי נתתי שפחתי בחיקך, פירוש שפחה זו שלי היא ואין לך בה אלא מליגת פירות, ולו יהיה שתבא עליה בפירוש לשם אישות, אין לה בזה דין שיחרור, כי אינה שפחתך לשחררה, והגם שתאמר כן בפירוש. ואם לצד טענת המשיא עבדו לבן חורין וכו', וזו נתתיה לך לאשה שאתה בן חורין, דוקא אם נתתיה סתם וכמו שנתנו הטעם... אבל אנכי לא הנחתי הדבר סתם אלא פירשתי לך הדברים בפירוש שלא שחררתיה... (בראשית טז ה, וראה שם עוד)

והוא נער את בני בלהה - ...וחשב יוסף כי כונתם של האחים כדעת הרמב"ם בדין הבא על שפחתו סתם שהולד עבד עד שיפרש בפירוש שבא עליה לשם אישות, ומעתה כשאחיו מזלזלים בבני השפחות גילו דעתם כי מן הסתם הולד עבד, והשפחות אין להם משפט אשת אב אלא כמפותת אביו ואנוסתו שהיו מותרות להזקק להם, וחשדם שישכבו הנשים עמהם ואין רע לסברתם. ולסברת יוסף איפסקא הלכה כדעת הרי"ף, שהבועל סתם עשאה בת חורין והולד כשר, ודין נשי אביו להם, ועל פרט זה גם כן נתכוין באומרו דבתם רעה... (שם לז ב)

הכתב והקבלה:

שתי שפחותיו - לדעתי לא קראן שפחות לפחיתותן רק למעלותן, כי באמת לא היו בלהה וזלפה שפחות מנשואין ואילך, ולא שיעבדו רחל ולאה בהן כי הסכימו להיותן משוחררות, כמבואר ביונתן בן עוזיאל ושחררת ית אמהה בלהה, ושחררת ית זלפה אמתה ומסרת ליה לאנתו, וקראן הכתוב שפחות גם אחר נשואין להודיע מדת ענותנותן, כי אף שנתרוממו להיותן שוות לגבירות בנשואין לא גבה לבם להתנשאות, והחזיקו עצמן שפלות במדרגה על נגד הגבירות... ודע כי עיקר הוראת שם שפחה הוא לשון התחברות, והוא מענין שם משפחה שהוא לשון התחברות וקרבת בני אדם שהם משורש ויחס אחד, ככה השפחה על שם התחברותה והתלוותה עם הגבירה להיותן שתיהן עזר לאדון הבית... (בראשית לב כג)

לאמה - המשרתת תקרא אמה, והיא מדרגה חשובה מן השפחה, שהשפחה עליה מוטל כל עבודות הקשות והפחותות שבבית, והאמה אין עליה רק עבודות הקלות וההשגחה על סדור ותקון הבית. וכן ברעיא מהימנא תצא נשמתא אית דאיהי אמה, ונשמתא אית דאיהי שפחא הדיוטא. (שמות כא ז)