(ראה גם: ענו)
אז יוצא הכרוז ואומר, עליונים ותחתונים הקשיבו, מי הוא גס רוח בדברי תורה, מי הוא שכל דברים אינם רק להתגאות בדברי תורה, משום שלמדנו, שהאדם צריך להיות שפל בעולם הזה בדברי תורה, כי אין גאות בתורה אלא לעולם הבא. (תרומה נג)
ועל כן דוד היה מעטר את עצמו כעין זה ממש, (דהיינו כמו הלבנה, כי דוד הוא בחינת מלכות), לפעמים הוא עני ולפעמים הוא בעשירות על הכל, ומשום זה היה אומר צעיר אנכי ונבזה, ועם כל זה פקודיך לא שכחתי, כעין זה יש לו לאדם להיות נבזה בעיניו ולהשפיל עצמו בכל, שיהיה הכלי שהקב"ה רוצה בו, והרי העמידוהו, שכתוב ואת דכא ושפל רוח... (פקודי רלה)
...ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו. (עירובין יג ב)
אמר רב מתנה מאי דכתיב וממדבר מתנה, אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. (שם נד א)
תניא נמי הכי, מעשה וקדמו בנות לבנים (להגיע לירושלים) ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים. (פסחים פט א)
...ר' יהודה אומר (שליח צבור) מטופל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקם, ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם... (תענית טז א)
שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי... אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו... כי השפילו ותאמר גוה, דור שהיה שפל הגבהתו בתפלתך... (תענית כג א)
ואמר רבי אלעזר כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות, שנאמר ויושיבם לנצח ויגבהו וגו', ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו, שנאמר ואם אסורים בזקים וגו'. מגילה יג ב)
א"ר אבהו הכי קאמר ואלה שמות גבורותיו של דוד, יושב בשבת, בשעה שהיה יושב בישיבה לא היה יושב על גבי כרים וכסתות אלא על גבי קרקע... אמר רב אמר לו הקב"ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני, שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה... (מועד קטן טז ב)
דרש רב עוירא ואיתימא רבי אלעזר, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקב"ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנאמר כי רם ה' ושפל יראה... א"ר יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. (סוטה ה א וב)
וישח אדם וישפל איש, שגורמין שפלות לשונאו של הקב"ה... ועיני גבוהים תשפלנה, שגורמין שפלות של ישראל, ומה כתיב אחריו, לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק... (שם מח א)
...אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. (סנהדרין מג ב)
...משם כותבין ושולחין בכל מקומות, כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו... שלחו מתם איזהו בן העולם הבא, ענוותן ושפל ברך שייף עייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה... (שם פח ב)
רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. (אבות ד ד)
ר"מ אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם... (שם שם י)
עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו... (שם ה יט)
רבי אחא ברבי חנינא אומר סיפר אין לו תקנה... אלא מה תקנתו שלא יבא ידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר וסלף בה שבר רוח. (ערכין טו ב)
יש זריז ונשכר זריז ומפסיד, שפל ונשכר שפל ומפסיד, שפל ונשכר ערב שבת ושבת ומוצאי שבת, ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית, בימי חולו של מועד וכל דבר שיש בו נדנוד עבירה הרי זה שפל ונשכר. (יבמות פרק ד)
א"ר ברכיה בלשון הזה השיבה ר' יוסי בר חלפתא, הקב"ה יושב ועושה סולמות, משפיל לזה ומרים לזה, מוריד לזה ומעלה לזה, הוי אומר אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים... (בראשית סח ד)
ר' אליעזר אומר מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם, כך היו ישראל שפלים וירודים למצרים, לפיכך נגלה עליהם הקב"ה וגאלם. (שמות ב ט)
וכן יש דברים שהן נראין שפלים וצוה הקב"ה לעשות מהן כמה מצות, האזוב נראה לאדם שאינו כלום, וכחו גדול לפני האלקים שמשל אותו לארז בכמה מקומות... (שם יז ב)
ר' תנחומא בר אבא פתח (משלי כ"ה) כי טוב אמר לך לך עלה הנה מהשפילך וגו', הלל אומר השפלתי זו הגבהתי, והגבהתי היא השפלתי, מוטב לאדם שיאמרו לו עלה למעלן ולא יאמרו לו רד למטה. אמר דוד (תהלים קי"ג) המגביה לשבת, כשאני מגביה את עצמי הם משפילים ישיבתי, הוי המגביה לשבת, וכשאני משפיל את עצמי הם מגביהין אותי, שנאמר המשפילי לראות. מי גרם לי לראות כל הארצות, שכתב (דה"א י"ד) ויצא שם דוד בכל הארצות, על שהשפלתי את עצמי. (שם מה ה)
...כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, רבי יונה בוצרים פתר קריא בישראל, בלשון זה הושפלו בלשון זה הוגבהו, בלשון זה הושפלו כי זה משה, ובלשון זה הוגבהו זה יתנו. ורבנן פתרין קראי באהרן, בלשון זה הושפל ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, ובלשון זה הוגבה, זה קרבן אהרן ובניו. (ויקרא ח א)
...ובשפלות ידים, על ידי שנשתפלו ישראל מלחנות במחלוקת ידלף הבית, גם עבים נטפו מים... ובשפלות ידים על ידי שנשתפלו מלעשות תשובה בימי ירמיה ידלף הבית, כי הנה ה' מצוה והכה את הבית הגדול רסיסים והבית הקטן בקיעים... ובשפלות ידים על ידי שהאדם הזה משתפל לקנח גופו כראוי יעלה גופו חטטין... ובשפלות ידים על ידי שהאשה הזו משתפלת מלבדוק עצמה בעונתה, ידלף הבית הרי היא מתרבה בדמיה. (שם יט ד)
...וכן אתה מוצא באלעזר הכהן שהיה נוהג בשפלות לפני המקום, אריב"ל אלעזר היה דוכנין נשיא על הנשיאים... ואת סבור מפני שהיה אדם גדול היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים שהיה עשוי לטעון אותם, לאו, אלא הוא עצמו היה טעון... (במדבר ב כא)
...ושפל רוח יתמוך כבוד זה אברהם, שהשפיל רוחו ואמר (בראשית י"ח) ואנכי עפר ואפר, לכך קרא אותו הקב"ה (יהושע י"ד) האדם הגדול בענקים... ושפל רוח יתמך כבוד זה משה, (שמות ח') למתי אעתיר לך וגו'... ושפל רוח יתמך כבוד זה יהושע שהרגו, שנאמר (שמות י"ז) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו... ושפל רוח יתמך כבוד זה סיני, שהשפיל את עצמו לומר שאני נמוך, ועל כך תמך הקב"ה כבודו עליו וניתנה עליו התורה וזכה לכל הכבוד הזה... ושפל רוח יתמך כבוד זה יהודה שהשפיל עצמו לפני יוסף בשביל בנימין, (בראשית מ"ד) ידבר נא עבדך דבר, א"ר ברכיה הכהן בר ר' בש"ר לוי אמר הקב"ה, יהודה אתה השפלת עצמך מפני אחיך הקטן הימך, חייך כשיוקם המשכן ויבאו השבטים להקריב אין אחד מהם מקריב ראשון לפניך... (שם יג ה)
...ואף יעקב כשנטה למות התחיל משפיל עצמו לפני יוסף, שנאמר ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך. (ויחי ב)
האזוב הזה אין באילנות שפל ממנו, ולפי שהשפיל עצמו לפיכך מתרפא על ידי אזוב. (מצורע ג)
כך פתח ר' יונתן דבית גוברין, וישח אדם וישפל איש ואל תשא להם (ישעיה ב'), מהו וישח אדם, אילו ישראל שנקראו אדם... אימתי שחו ונשפלו בשעה שעשו אותו מעשה השפילם הקב"ה... וישפל איש זה משה, והאיש משה עניו מאד, למה שבשעה שעלה להוריד הלוחות מלמעלה קילקלו ישראל למטה, מיד עמדו המלאכים להורגו, מה עשה לו הקב"ה, אמר עמוד כאן, אין בכחך להם, קום רד מהר מזה, כשזכו ונתעלו אתה נתעלית עמהם, עכשיו שחטאו הם בירידה אף אתה לך... (פרשה י כי תשא)
...שנאמר את דכא ושפל רוח (ישעיה נ"ז), אל תהי קורא את דכא אלא אתי דכא, אילו אבילי ציון שהשפילו את רוחם ושמעו את חרפתם ושתקו ולא החזיקו טובה לעצמם. (פרשה לד גילי מאד בת ציון)
כל המגביה עצמו על דברי תורה סוף שמשפילין אותו, וכל המשפיל עצמו על דברי תורה סוף שמגביהין אותו. (יא ב)
אשרי האדם שאין בו עבירה ואין בו עון ויש בו מעשים טובים ותלמוד תורה ושפל ברך וענוה, עליו אומר הקב"ה זהו הדר עמי במרום, שנאמר (ישעיה נ"ז) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים... וידע האדם שרוח נמוכה ורוח שפלה נוח לפני הקב"ה יותר מכל הזבחים שבתורה, שנאמר (תהלים נ"ח) זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה... (פרק יח)
כי יום לה' צב-אות על כל גאה ורם, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם רואה אדם עומד יפה ועשיר הוא מעמידו ומסייעו, וכשהוא רואה לאדם שנופל שוב הוא מפילו, אבל הקב"ה אינו כן, כי אם רואה אדם שהוא מתגאה הוא מפילו, שנאמר כי יום לה' צב-אות על כל גאה ורם... ואם רואה אדם שנפל עד שאול הוא מעמידו, שנאמר מקים מעפר דל, וכן הוא אומר כי שחה לעפר נפשנו, מה כתיב אחריו, קומה עזרתה לנו... (ישעיה פרק ב, שצד)
כפי שדברנו בחומר איסור הגאוה ושהיא מדה שהרחיקה תורה אפילו מן המלך, ראוי אדם שיתרחק ממנו ויבחר במדת השפלות, שאפילו הקב"ה שהגאוה ראויה לו והוא מתלבש בה אינו מתנהג בה אצל בריותיו אלא בדרך שפלות, והוא שכתוב "ש-די לא מצאנוהו שגיא כח" (איוב ל"ז)... ועוד ידוע כי מדת הגאוה בקצה האחד ומדת השפלות בקצה השני, ומי שמתנהג בענין הבינוני ועומד על המיצוע יקרא ענוה, כי לשון ענוה בלשוננו היא המדה הממוצעת בין הגאוה והשפלות, וידוע כי כל המדות כולן ראוי לו לאדם שיבור דרך בינוני בהם ויעמוד על המיצוע... אבל במדת הגאוה אנו מוזהרין שלא יספיק לנו שנעמוד על המיצוע, כדי שנברח ממדת הגאוה העומדת בקצה הראשון ושנתרחק עוד מן המיצוע ונעתיק עצמנו אל מדת השפלות העומדת בקצה האחרון, ועל זה אמרו רז"ל מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה, חזר שני פעמים "מאד מאד", כדי שינטה אל הקצה האחרון. וכן כתוב במשה רבינו ע"ה "והאיש משה ענו מאד" (במדבר י"ב), הוסיף "מאד" להורות שלא רצה משה לעמוד על המיצוע שהיא הענוה, אלא נטה אל מדת השפלות.
אין מדת השפלות נצטוינו בה שינבל עצמו בענינים הראוים, או שיבזוהו בני אדם ולא יחוש אליהם, כי האדם החביב שנברא בצלם אלקים ראוי הוא שיחוש על כבוד עצמו ועל מעלת נפשו השכלית, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם שהוא צריך לחוס על כבוד תורתו, ואם מבזין אותו הוא מוחל בלתי אם יפייסוהו, הרי הוא מבזה את התורה ומחלל אותה... אבל ענין השפלות הוא שיהיה אדם שפל רוח בדבריו ובמעשיו לכל אדם, ואין צריך לומר לחביריו ולגדולים ממנו, ושישמע עלבונו וישתוק, ושיעביר על מדותיו למי שחטא לו כל זמן שלא עשה כן במזיד ולא התמיד בזה.
וצריך הוא גם כן שיהיה לבו נשבר בקרבו לפי שבמדה הזו היצר נכנע והחומר מדלדל... וכדי להורות שמדת השפלות אהובה אצל השם יתעלה כשם שמדת הגאוה שנואה לפניו, לכך בחר בהר סיני לתת בו תורה, והוא שכתוב, ההר חמד אלקים לשבתו, וכן בחר הקב"ה באזוב שהוא שפל מכל האילנות... וכן מצינו בבית המקדש הנתון בחלקו של בנימין שאינו בגובה ההר ממש, הכל דרך שפלות וענוה... וכן במצות התפילין אין משימין אותם בגובה של ראש ממש אלא למטה מעט... כל מי שהוא שפל רוח זוכה לכבוד, ושכינה שורה עליו, זוכה לכבוד שכן אמר שלמה "ושפל רוח יתמוך כבוד" (משלי כ"ט), ושכינה שורה עליו, שנאמר "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נ"ז). (כד הקמח גאוה)
"את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע" (דברים י'), ממדת היראה יגיע האדם למעלת השפלות והענוה, ויגיע למעלת החשק בסבתו יתברך, זהו "ובו תדבק"... (שם יראה)
וישח - יכנע בלבבו וברוחו. וישפל - בפועל, בצום ובמעשה. (ישעיה ב ט)
פעל שפל מציין השפלת העצם במקומות, והוא מגביל נגד רום, שמציין מקום העצם, ונגדו הוא ההשפלה בכל מקום שיהיה ההשפלה על ידי הכרח שחוץ לעצם הנשפל, כמו "ושפל רום אנשים". ובמקום שמדבר בכניעה והשפלה רצונית מעצמו על ידי בחירתו בא לפעמים שפל מגביל כנגד גבוה, כמו "עיני גבהות אדם שפל".
הענוה הוא האמצעי בין גאוה ולשפלות, ושפל רוח הוא הקצה האחרון נגד הענוה האמצעית. העניו מרגיש בכבודו רק הוא עניו מפני בחירתו, והשפל רוח ציורי רוחו ישפילו אותו עד שלא ירגיש כלל כשיבזו אותו. ואף שבכל המדות טוב הדרך האמצעי, אבל על זה אמרו "מאד מאד הוי שפל רוח", שבזה טוב ללכת בקצה האחרון. ובכל זאת לא טוב שיהיה שפל רוח טבעי בלתי מרגיש כלל בעצם, רק "טוב שפל רוח את ענוים", שיהיה השפלות מסבת ענוה שהיא בחירית שכלית על פי החכמה. (הכרמל)
ברש"י עץ ארז ואזוב, שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב וכו', ולמה לי ארז, רק על ידי הגיאות צריך לבא לשפלות ביותר כשבא לתשובה, ועל ידי שבא לו הכנעה על ידי הגיאות ניתקן החטא, ועל ידי שמשפיל עצמו מתכפר לו, אם כן כל אחד יחטא ואחר כך ישפיל עצמו. אך באמת אין החוטא יכול להשפיל עצמו, ובודאי מי שיכול להשפיל עצמו כאזוב ותולעת בלי ספק ניתקן החטא מקודם, והוא צדיק גמור ובעל תשובה... אבל לא יכול לבא לזה כל זמן שלא תיקן החטא. (מצורע תרל"ט)
ונראה דהנה ענין המתגאה לא נוכל לומר שזה רע בהחלט, שהרי מצינו (סנהדרין ל"ז) כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, וכתיב (דבה"ב י"ז) "ויגבה לבו בדרכי ה'"... שכל אלה הם היפוך מדת השפלות וההכנעה, וכמו כן מובן שהכנעה ושפלות אין זו מדה טובה בהחלט, שהרי מצינו כנ"ל שהוזהר להיות תקיף בדעתו עז כנמר וגבור כארי. וידוע שממדת הכנעה ושפלות יכול לבא לידי יאוש הנורא חס ושלום, והוא גרוע מהכל. ועל כרחך שכל אלה המדות הן הגבהת הלב והן הכניעה והשפלות כשהן בטהרתן כל אחת במקומה הראוי והצריך הוא טוב, ושלא במקומו הוא רע. והנה מצורע זה שהיתה בו מתחילה גסות הרוח ונתנגע, ובשביל היסורין והבדלתו מחוץ למחנה נשפלה נפשו, וכלשון אבות דר' נתן (ט') ג' מיני מוכי שחין נבראו בעולם, ונפשו של משה נמוכה מהם, הרי שטבע מוכי שחין להיות נפשם שפלה עליהם. והנה כמו שאין שבח בגסות הרוח שמקודם, כן נמי אין שבח בשפלות של עכשיו, ולא זה הדרך ישכון אור אלקי, ואדרבה אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, ואין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, וכתיב עבדו את ה' בשמחה. והכניעה הנרצית היא כמו שכתב הרמב"ם (פרק ב' מיסודי התורה) בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ וכו', וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד וידע שהוא בריה שפלה אפילה עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות וכו', ועל כן הן גסות הרוח שמקודם והן הכניעה והשפלות של עכשיו צריכין טהרה, וכשיטהרו היינו גסות הרוח להגביה לבו בדרכי ה' ולהיות עז כנמר וגבור כארי, והכניעה להיות נכנע להשי"ת לא מחמת דכאותו ויסוריו והבדלתו מחוץ למחנה, שכניעה זו היא רק מחמת זולתו, שהוא רואה כל העולם בריוח והוא בצער, אין זה נחשב לכלום, שאלמלא היה כל העולם כמותו לא היה נכנע כלל. אבל הכניעה להשי"ת מצד גדולת ה' שהוא רואה את עצמו עם כל העולם יחד כאפס ואין, היא כניעה בעצם ולא מפאת זולתו, והיא כניעה הנרצית, וכניעה זו אינה סותרת את הגבהת לבו בדרכי ה', ויכולות להיות לו שתיהן יחד... (מצורע תרע"ה)