שרט לנפש

(ראה גם: אבלות, כתובת קעקע)

תלמוד בבלי:

והמשרט שריטה אחת וכו', תנו רבנן ושרט, יכול אפילו שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים, תלמוד לומר לנפש, אינו חייב אלא על המת בלבד, ומנין למשרט חמש שריטות על מת אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת, תלמוד לומר ושרט, לחייב על כל שריטה ושריטה. רבי יוסי אומר מנין למשרט שריטה אחת על ה' מתים שהוא חייב על כל אחת ואחת, תלמוד לומר לנפש, לחייב על כל נפש ונפש... אמר שמואל המשרט בכלי חייב, מיתיבי שריטה וגדידה אחת היא אלא ששריטה ביד וגדידה בכלי, הוא דאמר כרבי יוסי. תני תנא קמיה דרבי יוחנן על מת בין ביד בין בכלי חייב, על עבודת כוכבים ביד חייב בכלי פטור, והא איפכא כתיב ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים, אלא אימא ביד פטור בכלי חייב. (מכות כ ב)

רש"י:

ושרט לנפש - כן דרכן של אמוריים להיות משרטין בשרם כשמת להם מת. (ויקרא יט כח)

ובבשרם לא ישרטו שרטת - לפי שנאמר בישראל ושרט לנפש לא תתנו יכול שרט חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא ישרטו שרטת, לחייב על כל שריטה ושריטה שתיבה זו יתירה היא לדרוש, שהיה לו לכתוב לא ישרטו ואני יודע שהיא שרטת. (שם כא ה)

רמב"ן:

ואסור למתלש בבשריה על המת או למסרט בבשריה דכתיב ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת... ודוקא סריטה, אבל מכה ביד על בשרו אף על פי שהדם שותת מותר, דאשכחן ברבי עקיבא שפגע במטתו של ר' אליעזר בין קסרי ללוד והיה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ... (תורת האדם ענין ההספד)

משנה תורה:

השורט שריטה אחת על המת לוקה, שנאמר "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם", אחד כהן ואחד ישראל. שרט שריטה אחת על חמש מתים או חמש שריטות על מת אחד לוקה חמש, והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת.

גדידה ושריטה אחת היא, וכשם שהיו העכו"ם שורטים בבשרם על מתיהן מפני הצער כך היו חובלין בעצמם לעבודת כוכבים, שנאמר "ויתגודדו כמשפטם", גם זה אסרה תורה, שנאמר "לא תתגודדו", אלא שעל מת בין שרט בידו בין שרט בכלי לוקה, לעבודת כוכבים בכלי חייב מלקות בידו פטור. (עכו"ם יב יב)

הקורח ראשו או השורט בבשרו על ביתו שנפל ועל ספינתו שנטבעה בים פטור, ואינו לוקה אלא על המת בלבד, או השורט לעבודת כוכבים. הקורח קרחה בראשו של חבירו והשורט שריטה בבשר חבירו והכותב כתובת קעקע בבשרו של חבירו והיה חבירו מסייע, בזמן ששניהן מזידין שניהן לוקין, אחד שוגג ואחד מזיד המזיד משניהם לוקה והשוגג פטור. (שם שם טז)

ספורנו:

ושרט לנפש - כמחשיבים מאד מיתת האדם ומתאבלים מאד. (ויקרא יט כח)

מלבי"ם:

ושרט לנפש - באר שלא אסר שריטה רק לנפש, דהיינו על המת לבד לא על צער אחר, ולדעת ר' יוסי ידעינן זה ממה שאמר בפרשת ראה "לא תתגודדו וגו' למת", דסבירא ליה דגדידה ושריטה אחת היא, ולכן סבירא ליה שמה שכתב ושרט לנפש שמיתר, בא ללמד שחייב על כל נפש, שאם שרט על חמש מתים בחמש אצבעותיו חייב חמש... והנה מה שאמר לר"י דשריטה וגדידה א' הוא, היינו לענין התראה ומלקות שלא הקפיד הכתוב רק הפוצע בבשרו, אבל בלשון יש חילוק שהשריטה הוא חריץ קל, כמו מסרט על בשרו, ומשרטט את הקלף, וגדידה הוא חריץ עמוק עד הגידין... ומכל מקום אם עשו שריטה בכלי חייב גם כן... (ויקרא יט כח)

ובבשרם לא ישרטו שרטת - גם בזה כפל שם הפעל על הפעל לחייב על כל שריטה ושריטה, כנ"ל ולהלן אמר ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם, ובארו חכמים שאזהרת שניהם שוה, כי השריטה לא היתה נוהגת בין העכו"ם רק למת, ובהכרח שגם הכהנים לא הוזהרו בזה רק למת... (שם כא ה)

רש"ר הירש:

...אולם שרט לנפש קשור גם עם גדידה לע"ז (עיין מכות כ"א א'), משום כך יש מקום לומר שאיסור זה בא להוציא גם מתפיסה אלילית אותה תפיסה לא נעלמה כליל מחוג הרעיונות של האנושות גם לאחר אובדן העמים האליליים. וזה עיקרה של אותה תפיסה, היא רואה את המות ככוח העויין את החיים והחפץ במות האדם, משום כך משפגע המוות באדם, היו הנשארים פוצעים את עצמם לדעת, מביאים מום על עצמם ואף זובחים זבחי אדם, כך נכנעו לשלטון הכחות האפילים העוינים את החיים, וכך ביקשו לבטל את רוע גזירתם מעליהם ומעל שאר כל החיים. לא זו תורת האמת היהודית, ולא אלה מעשי ההכרה היהודית. אני ה' - החיים והמוות ביד ה', והם עומדים בשירות הא-ל היחיד החי והמחייה, המוות מוביל מחיים לחיים... (שם יט כח)

העמק דבר:

ושרט לנפש - מנהג אומות העולם לעשות תוספת שער למת ולעשות לו זכרון על ידי כתובת קעקע שם המת או ששוכר אדם עני ועושה על כתפו... ובכהנים אמר "לא ישרטו" אפילו על איזה צער משום כבוד הכהונה, והקבלה מקישה זה לזה להקל ולהחמיר, שגם כן אינם חייבים אלא על מת. (ויקרא יט כח)