שרף   שרפה

(ראה גם: אש, בער, דלק, יקד, מיתת בית דין)

מכילתא:

כי תצא אש למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין, הואיל וחייב על ידי קוצים לא יהא חייב על ידי עצמו, אם זכיתי מן הדין למה נאמר כי תצא אש, אלא בא הכתוב לעשות את האונס כרצון, ושאינו מתכוין כמתכוין ואת האשה כאיש לכל הניזקין שבתורה... רבי שמעון אומר שלם ישלם המבעיר את הבעירה הכל לפי הדלקה, מעשה שעברה דליקה הירדן והזיקה מפני שהיא מרובה, אימתי בזמן שקפצה, אבל אם היתה מצפצפת והולכת אפילו עד מיל הרי זה חייב... (משפטים פרשה יד, וראה שם עוד)

ספרא:

ותצא אש מלפני ה', מלמד שיצא אש מבית קדשי הקדשים ושרף נשמתם. אבא יוסי בן דוסתאי אומר שני חוטים של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לארבעה ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ותאכל אותם, נשמתם נשרפה ולא בגדיהם. (שמיני)

תלמוד בבלי:

...מאי עכנאי, אמר רב יהודה אמר שמואל מלמד שהקיפוהו הלכות כעכנאי זה וטמאוהו, ותניא אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר"א ושרפום לפניו... (ברכות יט א)

...אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה, אמר לפניו, רבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה. (שבת פח ב)

ר' שמואל בר נחמני אמר תחת כבודו כשריפת בני אהרן, מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים. (שם קיג ב)

כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן... (שם קטו א, וראה שם עוד)

א"ר יהודה בריה דרב שמואל משמיה דרב אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת, שנאמר ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא וגו' והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה. מאי ולא תכבה, אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה. (שם קיט ב)

נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ולא תכבה מפני שאין שביתתו עליהן, אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. א"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד... (שם קכא א)

והא תניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה, ואפר הקדש לעולם אסור... רב שמעיה אמר באותן שטעונין גניזה... תניא א"ר יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה, והדין נותן, ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא לא כל שכן שטעון שריפה, אמרו לו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל, והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם, בכל דבר שאתה יכול להשביתו... (פסחים כז ב, וראה שם עוד)

העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר, חל ט"ז להיות בשבת ישרפו בי"ז לפי שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב... (שם פג א)

פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים... (ראש השנה יז א)

...ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו... (שם יח ב)

אמר לו הקב"ה למיכאל מיכאל סרחה אומתך, אמר לפניו רבונו של עולם דיו לטובים שבהם, אמר לו אני שורף אותם ולטובים שבהם, מיד ויאמר לבוש הבדים ויאמר בוא אל בינות לגלגל אל תחת לכרוב ומלא חפניך גחלי אש מבינות לכרובים וזרוק על העיר... אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא אילמלא לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל לא נשתיירו משונאיהן של ישראל שריד ופליט. (יומא עז א)

אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף. (סוכה כח א)

והאמר ר' אלעאי בר ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם, טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור ראוין לישרף. (תענית י ב)

בי"ז בתמוז... ושרף אפוסטמוס את התורה... בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה... (שם כו ב)

והתניא שלשה דברים נאמרו בצפרנים, הקוברן צדיק, שורפן חסיד... (מועד קטן יח א)

דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, למה זה דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע. (שם כה א)

רב חסדא אמר גמירי כל השורף תבואתו של חבירו אינו מניח בן ליורשו... (סוטה יא א)

...ור' יהודה כי סיד, מה סיד אין לו תקנה אלא שריפה, אף אותם הכותים אין להם תקנה אלא שריפה. (שם לה ב)

אמר רבי אליעזר בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו... (גיטין נז א)

השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, שלח ביד פקח הפקח חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתה הרוח כולן פטורין... (בבא קמא נט ב, וראה שם עוד וערך אש)

רב הונא סבר לה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה... (בבא מציעא מז א)

ויואש ושרף אלו מחלון וכליון... שרף שנתחייבו שריפה למקום... (שם צא ב)

...אמרו לפניו רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם... (סנהדרין לח ב)

ארבע מיתות נמסרו לבית דין, סקילה שרפה הרג וחנק, רבי שמעון אומר שריפה סקילה חנק והרג... סקילה חמורה משריפה שכן ניתנה למגדף ולעובד ע"ג... אדרבה שריפה חמורה שכן ניתנה לבת כהן שזינתה... (שם מט ב, וראה שם עוד)

מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו, ר' יהודה אומר אף הוא אם מת בידם לא היו מקיימין בו מצות שריפה, אלא פותח את פיו בצבת שלא בטובתו... אמר רבי אלעזר בן צדוק מעשה בבת כהן אחת שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה, אמרו לו מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי. מאי פתילה, אמר רב מתנה פתילה של אבר, מנא לן, אתיא שריפה שריפה מעדת קרח, מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים... (שם נב א, וראה שם עוד)

ואלו הן הנשרפין, הבא על אשה ובתה, ובת כהן שזנתה... (שם עה א)

תנו רבנן ששה נסים נעשו באותו היום, ואלו הן, צף הכבשן ונפרץ הכבשן והומק סודו ונהפך צלם על פניו ונשרפו ארבע מלכיות... (שם צב ב)

אמון שרף את התורה... (שם קג ב)

אמר ר' יוחנן מגדל (בבל) שליש נשרף שליש נבלע שליש קיים. (שם קט א)

...וחכמים אומרים כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים, ושאין בה שריפה אין בה עבודת כוכבים... (ע"ז ח א)

שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי, שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים וגו', וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים, ומה הם שורפין על המלכים מיטתן וכלי תשמישן, ומעשה שמת ר"ג הזקן ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה צורי, והאמרת מה הן שורפין עליהן מיטתן וכלי תשמישן, אימא בשבעים מנה צורי. (שם יא א)

...מיד גזרו עליו (על ר' חנינא בן תרדיון) לשריפה... שהיה הוגה את השם באותיותיו... להתלמד עבד... ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב עוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו, הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחו על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה... עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני, אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה, אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש, אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר קלצטונירי, רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא, אמר לו הן, השבע לי ונשבע לו, מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה, אף הוא קפץ ונפל לתוך האור, יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. (שם יח א)

...אמר ר"ש בן לקיש הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה. (חולין ס ב)

והא אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כותבי הלכות כשורף התורה... (תמורה יד ב)

...ואלו הן הנשרפין, חמץ בפסח ישרף, ותרומה טמאה והערלה וכלאי הכרם את שדרכן לשרוף ישרוף ואת שדרכן להקבר יקבר... כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן הרי אלו ישרפו, אשם תלוי ישרף, רבי יהודה אומר יקבר, חטאת העוף הבאה על הספק תשרף, ר' יהודה אומר יטילנה לאמה. כל הנקברין לא ישרפו וכל הנשרפין לא יקברו, ר' יהודה אומר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי, אמרו לו אינו מותר לשנות... (שם לג ב)

תנן התם איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקות לפניו... ניכר שהוא ישן חובטו במקלו ורשות היתה לו לשרוף את כסותו, והם אומרים מה קול בעזרה, קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן לו על משמר. ר' אליעזר בן יעקב אומר פעם אחת מצאו את אחי אמי ישן ושרפו את כסותו. (תמיד כז ב)

תלמוד ירושלמי:

א"ר אבא בר יעקב בשם רבי יוחנן אם באת הלכה תחת ידך ואי אתה יודע אם לתלות אם לשרוף לעולם הוי רץ אחר השריפה יותר מן התלייה, שאין לך חביב בתורה יותר מפרים הנשרפים ושעירים הנשרפין והן בשריפה. (תרומות ל ב)

ביומי דרבי אמי נפלה דליקה בכפר ואפיק רבי אמי כרוז בשוקאי דארמאי ואמר כל דעבד לא מפסד, אמר רבי אלעזר בי רבי יוסי קומי רבי יוסי סכנה הוית, ואי סכנה הוית אפלי רבי אימי יטפי... מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין וירדו בני קצרה של ציפורין לכבותו ולא הניח להן לכבות, אמר להן הניחו לגבאי שיגבה את חובו, מיד קשר עליו הענן וירדו גשמים וכיבוהו... (נדרים טו ב, וראה שם עוד)

תוספתא:

מכבין ומפסידין דליקה בשבת והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין. (שבת פרק טו)

מדרש רבה:

וגם רבוי, האכילה (חוה) את הבהמה ואת החיה ואת העופות, הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, כדא הוא דכתיב (איוב כ"ט) וכחול ארבה ימים, דבי רבי ינאי אמרי אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקינו ושורפתו ומשייר בו כביצה, וחוזר ומגדל אברים וחי. (בראשית יט ט)

וירא והנה הסנה בוער באש, מיכן אמרו האש של מעלה מעלה לולבין ושורפת ואינה אוכלת, והיא שחורה, האש של מטה אינה מעלה לולבין והיא אדומה ואוכלת ואינה שורפת. (שמות ב י)

א"ר אבא בר כהנא דברים שאין האש שורפן שבועת שוא מכלתן, דרכה של אש לאכול עצים שמא אבנים, ברם הכא וכלתו ואת עציו ואת אבניו. (ויקרא ו ג)

ואש המזבח תוקד בו... תני בשם ר' נחמיה קרוב למאה ושש עשרה שנה היתה האש מתוקדת בו, עצו לא נשרף ונחשתו לא יתיך, אם תאמר דהיה גלד, תני בשם ר' הושעיה כעובי דינר גרדיון היה בו, אמר רשב"ל אף במזבח הקטרת כן... (שם ז ה)

דבר אחר מקרה אחד אלו בני אהרן דכתיב בהו בשלום ובמישור, לרשע זה עדת קרח, דכתיב בהון סורו נא וגו', אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופין, ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופין. (שם כ א)

...והיו שני זיקוקין של אש יוצאין מבין שני בדי הארון והיו שורפין לפניהם את הנחשים ואת העקרבים, והיו אומות העולם רואים אותם והיו אומרים אלוהות הן אלו כל תשמישן אינו אלא באש. (דברים ז י)

ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן, זה פרץ וזרח, מה פרץ וזרח נגזרה עליהם שריפה ולא נשרפו, אף אלו נגזרה עליהם שריפה ולא נשרפו. (שיר ז יד)

מדרש תנחומא:

רשב"י אומר שריפה חמורה שכן נתנה לבת כהן שזנתה, ראה כמה קשה הזנות שהיא בשריפה. (וירא ט)

ומה ראה להזכיר שלשת אבות, אמר משה רבונו של עולם אם שריפה הם חייבים זכור לאברהם שנתן נפשו להשרף על קדושת שמך באור כשדים. (תשא כד)

דבר אחר שמן טוב נופל על האור והוא נשרף, שם טוב נופל על האור ואינו נשרף, שנאמר באדין נפקין שדרך מישך ועבד נגו. (ויקהל א)

...מה עשה (נבוכדנצר המתגאה) השליכן לכבשן האש, מה עשה הקב"ה רמז לכבשן ונעשה פלניי' ומי שראוי לישרף לא נשרף ומי שלא ראוי לישרף נשרף, ותצא האש ושרפה חצי האומות... ואף נבוכדנצר הרשע נשרף באש ונעשה אימת שירוף עליו, ולמה לא נשרף באש כלו, אמר הקב"ה הניחו רשע זה חציו כדי שידע על מי גדף... (צו ב)

...וכן עתידין גוג ומגוג לבא על ישראל וגם הם ישרפו כלם בשריפה אחת, שנאמר (יחזקאל ל"ו) ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף וגו', ובאותה שעה והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו'. (ראה ט)

פסיקתא:

כיון שעבר (משה) פגע בו ריגיון נהר של אש, שגחליו שורפים את המלאכים ושורפים בני אדם, נטלו הקב"ה והעבירו ממנו... כיון שהגיע משה אליהם בקשו לשורפו בהבל שבפיהם, מה עשה הקב"ה פירש עליו מזיוו והעמידו לפני כסאו... (פרשה כ מתן תורה)

...מקום שהיה המלך שלמה יושב ונוטל עצה מן הזקנים, משם נשתכלל בית המקדש, שם ישבו השונאים ונטלו עצה האיך לשרוף בית המקדש. עד שנמלכו ביניהם נטלו עיניהם והנה ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש ונתנו בארבעה זוית של היכל ושרפו אותו. כשראה כהן גדול שנשרף בית המקדש נטל את המפתחות וזרקן לשמים... (פרשה כו ויהי בעת שסרחה)

מסכת כלה רבתי:

הנכנס לבית המרחץ כיצד יעשה... ולכשיצא אומר מודה אני לפניך רבון העולמים שהצלתני משקיעת מים ומשריפת אש... (פרק י)

שוחר טוב:

דבר אחר למנצח על אילת השחר, זה שאמר הכתוב (תהלים ס"ו) אמרו לאלקים מה נורא מעשיך. ר"א בני של ר' יוסי הגלילי אומר מה דילין אינן מנגניא דילך, הנהרגין הורגין את הורגיהן, והנצלבין צולבין את צולביהן... והנשרפין שורפין את שורפיהן... נבוכנאצר אמר (דניאל ג') תתרמון לגוא אתון נורא, נעשה אמכירוס ואותן שהשליכו אותן נשרפו, שנאמר (שם) גבריא אילך די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו קטיל המון שביבא די נורא. (מזמור כב)

רבינו בחיי:

באש תשרף - אילו אמר תשרף באש היה נראה להיות משפט השריפה באש, כלומר בהקף עצים ומדורת אש, ודין תורה במיתת שריפה אינו כן לשרוף תבנית הגוף באש חס ושלום. וכן מצאתי שדקדקו רז"ל ממה שדרשו בפסחים פרק כיצד צולין, באש תשרף, לרבות כל השרפות הבאות מחמת האש. ואמר רב מתנה פתילה של אבר, כי בפרים הנשרפים כתיב ושרף אותו על עצים באש, באש אין מידי אחרינא לא, הכא כתיב באש תשרף לרבות כל השרפות הבאות מחמת האש. והוצרכו לומר כן כי הכונה במיתת שרפה דוגמת שרפת בני אהרן, שרפת נשמה וגוף קיים. (ויקרא כא ט)

עקדה:

הוציאוה ותשרף - אולי היה מנהגם כעונש על מי שאש התאוה בערה בו. (בראשית לח כד, שער כח)

מהר"ל:

אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חלול שבת, יש לך לדעת כי כל דבר קודש שמתחלל כמו תרומה שנטמאת, משפטה שריפה (שבת כ"ה א'), וכן בשר קודש שנפסל דינו בשריפה (פסחים פ"ב ב'), וכן בת כהן שזנתה את אביה היא מחללת באש תשרף. והטעם כי הקדושה נמשלה כאש, ולפיכך התחתונים שהם חמריים אפשר להם להתחבר לכל היסודות שהם אויר מים עפר חוץ מן האש, וכמו שאמרו (סוטה י"ד) אחרי ה' אלקיכם תלכו ובו תדבקון, וכי אפשר לאדם להתדבק בשכינה, והלא כתיב כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא... ומפני כך ראוי שיהיה הדבר שהוא קודש והוא מחולל מקדושתו שיהיה נדון באש, ולפיכך יום השבת שהיא קודש כאשר בני אדם אינם שומרים ומחללים השבת נגזור מן הקדושה העליונה שראוי לשבת שיהיו נדונים בשריפת אש.

ועוד יש לך לדעת, כי הדבר שהוא קודש כמו כל הדברים אשר זכרנו, כאשר הם מתחללים ראוי להם שיהיו נדונים באש, לגודל הכח והחוזק שיש באש, כדכתיב כי ה' אלקיך אש אוכלה א-ל קנא, ודבר הקדוש אשר יוצא חוץ לקדושתו נדון בכח מדת הדין הקשה ביותר, כי דבר זה נתבאר ליודעי מדע, כי מדת הדין של מטה רפה ומדת הדין של מעלה קשה... ולפיכך הדברים הקדושים מצד קדושתם יש בהם דבר נבדל הוא הקדושה שהחל עליהם, ומפני כך נדונים באש שהוא מדת הדין הקשה, כי אין דבר קשה יותר מן האש... (חידושי אגדות שבת קיט ב)

נח לאדם וכו', אף כי כבשן האש הוא כליון גדול להפסיד האדם בכבשן האש, אף כי אינו דומה להריגה וסקילה שאינו כליון גמור, שנשאר דבר ממנו, אבל כבשן האש כל עצמותיו נפסדים, מכל מקום אין ההפסד כל כך כמו הפסד של מי שמלבין צלם האדם, כי המלבין פני חבירו ברבים הצלם של אדם שהוא דבר אלקי נבדל... ולאפוקי כבשן האש אם הוא מפסיד העצמות אינו פועל בצלם אלקים, ואין זה רק מיתה לאדם לגוף שהוא טבעי... (שם סוטה ט ב)

ואין ביניהם דברי תורה וכו', דבר זה מחמת שהם הולכים בדרך ומתחברים ביחד, וראוי שיהיו מדברים דברי תורה, ואם אינם עושים מתחייב להם השריפה כמו שמתחייב השריפה לכל מי שהוא מתנגד אל הדברים האלקיים, ואלו שנים שהם תלמידי חכמים ראוי שיהיו דבורם בדברי תורה, ואם אינם מדברים הם מתנגדים אל התורה והם ראוים להשרף. (שם סוטה מט א)

הכתב והקבלה:

ונשרפה לשרפה - הסיד החי נקרא בשם שרפה כי כן טבעו, גם בלשון ארמי יקרא נור, גם האש יקרא נור, והעד: "והיו עמים משרפות שיד" (ישעיה ל"ג), תרגומו יקידת נור, ואחר שנשרף ומתוקן נופל עליו שם חמר... (בראשית יא ג)

באש תשרף - ...ונראה לומר שההוראה העיקרית בשרש שרף הוא ענין רפיות והסרת העמדת חלקי עצם הדבר, כי האש ירפה כח העמדתם יחד עד שיתפרדו כל חלקיו זה מזה וישובו לאבק ולעפר... וזהו ההבדל לדעתי בין לשון שריפה ובין לשון ביעור, ביעור הוא השריפה בבחינת הדבר בכללו, שריפה היא בבחינת חלקי הדבר ופרטיו, דבלשון בעור לא נעלה בדעתנו רק הסתלקות הדבר מגדר מציאות ישותו וביאתו בגדר ההעדר... אמנם בלשון שרף נעלה בדעתנו הסתלקות פרטי חלקי הדבר ועצמותו... ועוד נראה כי לשון שריפה כאן ענינו גמיעה ובליעה, מלשון שריף ליה משרף (נזיר ל"ו), כהן שדעתו יפה שורפה חיה (ע"ז כ"ט)... ונאמר כאן תשרף על בליעת האבר המהותך... (ויקרא כא ט)

מלבי"ם:

והשורף אותם - מבואר אצלי בגדרי שמות הנרדפים דלק, בער, יצת, שרף, אכל, שהפעלים דלק בער יצת מציינים איכות ההדלקה וההבערה, שמאחיז האור ומדליקו, או מאחז האור בעצים ומבעירם, ובאו על זה כמה לשונות, אבל פעל שרף מציין שרפת הדבר עצמו, ובא גם על דברים שאין האור נאחז בהם עצמם רק נשרפים על ידי עצים ודומיהם. ויש הבדל פרטי בין שרף ובין אכל, שפעל אכל מציין פעולת האש עצמו, שאוכל ומכלה את הגשם, ופעל שרף מציין פעולת האדם המסבב שריפת העצם... כי על זה הונחו לשונות מבעיר מדליק מצית... (ויקרא טז כח)

...ופעל שרף מציין שריפת הדבר עצמו עוצם השריפה, ויאמר על העצם הנשרף והיה לאפר, ובא גם על דברים שאין האור נאחז בהם בעצמם רק נשרפים על ידי העצים, כמו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים. ויש הבדל פרטי בין שרף ובין אכל באש, שפעל אכל מציין פעולת האש עצמו שאוכל ומכלה הגשם, ושרף מציין גם פעולת האדם המסבב את שריפת העצם, ופעל שרף בהרחבה כולל כל דבר המתיך את הדבר וממיקו, כמו "משרפות סיד" (ישעיה ל"ג), וכן שריפת הגוף על ידי בשמים כמו (ש"א ל"א) "ויקחו את גוית שאול וגו' וישרפו אותם", שפירשו על ידי חנטת בשמים וסימנים. ועל כן יפרט לפעמים ושרף באש, לא בשאר דברים. (הכרמל)